פני יהושע על פסחים ט״ו

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

« פני יהושע על פסחים י״ד ע״ב פני יהושע על פסחים ט״ז ע״א »

1 וּמַאי ״מִדִּבְרֵיהֶם״ — מִדִּבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים.

2 אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: מַתְנִיתִין בְּאַב הַטּוּמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא וְולַד הַטּוּמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא, וּמַאי ״מִדִּבְרֵיהֶם״, מִדִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

3 הֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ? אִילֵּימָא הָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דִּתְנַן: חָבִית שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנּוֹלַד לָהּ סְפֵק טוּמְאָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם הָיְתָה מוּנַּחַת בִּמְקוֹם הַתּוּרְפָּה, יַנִּיחֶנָּה בְּמָקוֹם הַמּוּצְנָע, וְאִם הָיְתָה מְגוּלָּה — יְכַסֶּנָּה.

4 רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אִם הָיְתָה מוּנַּחַת בְּמָקוֹם הַמּוּצְנָע — יַנִּיחֶנָּה בִּמְקוֹם הַתּוּרְפָּה, וְאִם הָיְתָה מְכוּסָּה — יְגַלֶּנָּה.

5 מִי דָּמֵי? הָתָם — גְּרָמָא בְּעָלְמָא. הָכָא — בְּיָדַיִם!

6 אֶלָּא הָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דִּתְנַן: חָבִית שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בַּגַּת הָעֶלְיוֹנָה, וְתַחְתּוֹנָה חוּלִּין טְמֵאִין,

7 מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁאִם יָכוֹל לְהַצִּיל מִמֶּנָּה רְבִיעִית בְּטׇהֳרָה — יַצִּיל. וְאִם לָאו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תֵּרֵד וְתִטָּמֵא, וְאַל יְטַמְּאֶנָּה בַּיָּד. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אַף יְטַמְּאֶנָּה בַּיָּד.

8 אִי הָכִי, הַאי ״מִדִּבְרֵיהֶם״, ״מִדְּבָרָיו״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!

9 הָכִי קָאָמַר: מִמַּחְלוֹקְתָּן שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לָמַדְנוּ. דַּיְקָא נָמֵי: דְּקָתָנֵי ״מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ״. שְׁמַע מִינַּהּ.

10 וְכֵן אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, מַתְנִיתִין בְּאַב הַטּוּמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא וְולַד הַטּוּמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא. וּמַאי ״מִדִּבְרֵיהֶם״ — מִדִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

11 אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אֵין הַנָּדוֹן דּוֹמֶה לִרְאָיָה, שֶׁכְּשֶׁהֵעִידוּ רַבּוֹתֵינוּ, עַל מָה הֵעִידוּ — אִם עַל הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בִּוְולַד הַטּוּמְאָה שֶׁשּׂוֹרְפִין אוֹתוֹ עִם הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטּוּמְאָה, זֶה טָמֵא וְזֶה טָמֵא.

12 אִם עַל הַשֶּׁמֶן שֶׁנִּפְסַל בִּטְבוּל יוֹם שֶׁמַּדְלִיקִין אוֹתוֹ בְּנֵר שֶׁנִּטְמָא בִּטְמֵא מֵת, זֶה פָּסוּל וְזֶה טָמֵא. אַף אָנוּ מוֹדִים בִּתְרוּמָה שֶׁנִּטְמֵאת בִּוְולַד הַטּוּמְאָה, שֶׁשּׂוֹרְפִין אוֹתָהּ עִם הַתְּרוּמָה שֶׁנִּטְמֵאת בְּאַב הַטּוּמְאָה.

13 אֲבָל הֵיאַךְ נִשְׂרֹף הַתְּלוּיָה עִם הַטְּמֵאָה? שֶׁמָּא יָבֹא אֵלִיָּהוּ וִיטַהֲרֶנָּה!

14 הַפִּיגּוּל וְהַנּוֹתָר וְהַטָּמֵא — בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין נִשְׂרָפִין כְּאַחַת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נִשְׂרָפִין כְּאַחַת.

15 וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ רַבִּי מֵאִיר מִדִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ קָאָמַר, אַמַּאי מַהְדַּר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי מִדְּרַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים? אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: רַבִּי יוֹסֵי לָאו אַדַּעְתֵּיהּ, דְּהוּא סָבַר רַבִּי מֵאִיר מִדְּרַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים קָאָמַר לֵיהּ, וַאֲמַר לֵיהּ: אֲנָא מִדְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ קָאָמֵינָא,

16 וַאֲמַר לֵיהּ: וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נָמֵי אֵינָהּ הִיא הַמִּדָּה, דְּהָא מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁשּׂוֹרֵף זוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְזוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ.

17 וְאַמַּאי אֵינָהּ הִיא הַמִּדָּה? מִדָּה וּמִדָּה הִיא!

18 שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִיכָּא הֶפְסֵד חוּלִּין.

19 מַתְקֵיף לַהּ רַב יִרְמְיָה: מַתְנִיתִין נָמֵי אִיכָּא הֶפְסֵד דְּעֵצִים! אֲמַר לֵיהּ הָהוּא סָבָא: לְהֶפְסֵד מְרוּבֶּה — חָשְׁשׁוּ, לְהֶפְסֵד מוּעָט — לֹא חָשְׁשׁוּ.

20 אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַחֲלוֹקֶת בְּשֵׁשׁ, אֲבָל בְּשֶׁבַע — דִּבְרֵי הַכֹּל שׂוֹרְפִין.

21 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אַסִּי: נֵימָא קָסָבַר רַבִּי יוֹחָנָן מַתְנִיתִין בְּאַב הַטּוּמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא וְולַד הַטּוּמְאָה דְּרַבָּנַן, וּמַאי ״מִדִּבְרֵיהֶם״ — מִדִּבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים.

22 אֲמַר לֵיהּ: אִין. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַתְנִיתִין בְּאַב הַטּוּמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא וְולַד הַטּוּמְאָה דְּרַבָּנַן, וּמַאי ״מִדִּבְרֵיהֶם״ — מִדִּבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים. וּמַחְלוֹקֶת בְּשֵׁשׁ, אֲבָל בְּשֶׁבַע — דִּבְרֵי הַכֹּל שׂוֹרְפִין.

23 לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: הַפִּיגּוּל וְהַנּוֹתָר וְהַטָּמֵא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין נִשְׂרָפִין כְּאַחַת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נִשְׂרָפִין כְּאַחַת.

24 שָׁאנֵי הָתָם: דְּאִית לְהוּ טוּמְאָה מִדְּרַבָּנַן. דִּתְנַן: הַפִּיגּוּל וְהַנּוֹתָר מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם.

25 לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: הַפַּת שֶׁעִיפְּשָׁה וְנִפְסְלָה מִלֶּאֱכוֹל לְאָדָם, וְהַכֶּלֶב יָכוֹל לְאׇכְלָהּ — מְטַמְּאָה טוּמְאַת אוֹכָלִין בִּכְבֵיצָה, וְנִשְׂרֶפֶת עִם הַטְּמֵאָה בַּפֶּסַח.

26 שָׁאנֵי הָתָם, דְּעַפְרָא בְּעָלְמָא הוּא.

27 אִי הָכִי מַאי מוֹדֶה? הָכִי קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי לְרַבִּי מֵאִיר: אֲפִילּוּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּמֵיקֵל, כִּי מֵיקֵל — בִּתְלוּיָה וּטְמֵאָה, אֲבָל בִּטְהוֹרָה וּטְמֵאָה — לָא.

28 אִי הָכִי, אַמַּאי אֵינָהּ הִיא הַמִּדָּה? מִדָּה וּמִדָּה הִיא!

29 אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: הָכָא בְּבָשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְּמַשְׁקִין שֶׁנִּטְמְאוּ מֵחֲמַת שֶׁרֶץ, וְאַזְדָּא רַבִּי מֵאִיר לְטַעְמֵיהּ וְרַבִּי יוֹסֵי לְטַעְמֵיהּ.

30 רַבִּי מֵאִיר לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: טוּמְאַת מַשְׁקִין לְטַמֵּא אֲחֵרִים דְּרַבָּנַן.

31 וְרַבִּי יוֹסֵי לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: טוּמְאַת מַשְׁקִין לְטַמֵּא אֲחֵרִים דְּאוֹרָיְיתָא. דְּתַנְיָא:

פירוש פני יהושע על פסחים ט״ו

1 בתוס' בד"ה ולד הטומאה דרבנן פירש הקונטרס כגון כלי שנטמא במשקין וכו' ולפירש"י אינה מן המדה היינו דלא מדמינן איסור דרבנן לטומאה דרבנן וכו' עכ"ל. ולאו אמה שכתבו לעיל לענין עיבור צורה קאי דהא כבר משני לה שפיר ובלא"ה נמי יש ליישב שיטת רש"י בזה כמו שאבאר אלא מלתא באפי נפשיה היא משום דלא ניחא להו לפרש כפרש"י דאיירי בכלי שנטמא במשקין דלפי זה צריך לפרש דאינה מן המדה היינו דלא מדמינן איסור לטומאה משא"כ לפירוש ר"י האי דאינה מן המדה היינו משום דר"י לטעמיה כדמסיק ר' ירמיה לקמן וכמ"ש מהרש"א ז"ל בזה ע"ש:

2 מיהו במה שהוצרך רש"י לפ' דאיירי בכלים שנטמאו במשקים ולא ניחא ליה לפ' בכה"ג דמוקי לה רבי ירמיה לקמן נראה לי דהיינו משום דרש"י לשיטתו שמפרש לקמן דאוקימתא דרבי ירמיה לא אתיא אלא אליבא דמ"ד אוכל מטמא אוכל בקדשים משא"כ למ"ד אין אוכל מטמא אוכל אפילו בקדשים ע"כ לית ליה אוקימתא דרבי ירמיה אלא כדמוקי לה ר"ל משום ב"ק הכא דמדבריהם היינו מדברי ר"א ור"י אם כן לפ"ז לפי שיטת המקשה דהכא דלא אסיק אדעתיה כלל דמדבריהם אדר"א ור"י קאי אלא אדר"ח או אדר"ע וא"כ ע"כ צריך לפרש דלמאי דמשמע ליה השתא דאיירי בולד הטומאה דרבנן ומדבריהם היינו מדר"ח ע"כ צ"ל דהיינו אפילו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל אפילו בקדשים וא"כ תו לא מצינן לפ' לאוקימתא דר"י לכך הוצרך רש"י לפרש דולד הטומאה דרבנן דהכא איירי בכלים שנטמאו במשקין דבין לר"מ ובין לר"י הוי מדרבנן ואם כן א"ש אפי' למ"ד אין אוכל מטמא אוכל כדמסיק רש"י להדיא בד"ה מדברי ר"ח וא"כ ממילא צריכין אנו לפ' דאינה מן המדה היינו דלא מדמינן איסור לטומאה ואין זה דוחק לפי שיטת רש"י לפי מה שאבאר בסמוך דהך מילתא אי מדמינן איסור לטומאה או לא לאו בסברא תליא מילתא אלא תליא בסוגיא דבכורות דף ל"ג לענין דרשא דנתתי לך משמרת תרומותי ולקמן ע"ב גבי מחלוקת בשש אבאר יותר כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י אע"ג דאכתי איכא למידק למה איצטריך רש"י לפ' דולד הטומאה דרבנן היינו כלי שנטמא במשקין דלפ"ז טעון עיבור צורה כמ"ש ואמאי לא מפרש בפשיטות בשאר טומאה מדרבנן ואף דבאמת אין זו קושיא כ"כ כיון דכבר כתבו התוס' דאפשר דעיבור צורה היינו לינה בעלמא אלא דבלא"ה נראה לי דרש"י לדוגמא בעלמא נקיט כלי שנטמא במשקין ולא אתא אלא לאפוקי דלא נטעי לפרש דסתם ולד הטומאה דרבנן היינו טומאת ידים דשכיחי טובא ובאמת לא שייך לפ' כן אליבא דר"ח דהא אמרינן לקמן שאין טומאת ידים במקדש ול"ל דאיירי בטומאת ידים דחוץ למקדש כדפרישית בלשון משנתינו דבלא"ה בנטמא בשר בחוץ איירי לחד פירושא אלא דאפ"ה א"א לפ' כן כיון דבקדשי קדשים איירי כדפרישית אם כן מיפסל ביוצא אלא דאכתי איכא למידק במ"ש רש"י דאיירי בכלים שנטמאו במשקין א"כ לא הוי תחלת גזירתן לשריפה דהא בטומאת י"ח דבר מסקינן בפ"ק דשבת דידים לחוד הוי תחלת גזירתן לשריפה הא אחרינא לא הוי אלא לתלות ור"ח מימיהם של כהנים אמר. מיהו לפמ"ש התוס' דעיבור צורה היינו לינה בעלמא א"ש דעיבור צורה היינו גזירה דלתלות כנ"ל ודוק היטיב ולקמן גבי מחט שנמצאת בבשר אבאר עוד בזה:

3 בא"ד וס"ל השתא דחיבת הקודש מהני למימני ביה ראשון ושני וכו' עס"ה. מיהו בפ' חומר בקדש כתבו התוס' בד"ה מניין לרביעי בקדש דהר' אלחנן הקשה על זה וכתב דלמ"ד אין אוכל מטמא אוכל ע"כ לא ס"ל הך סברא דחיבת הקדש מהני למימני ביה ראשון ושני ע"ש:

4 בד"ה דמדאורייתא וכו' מאי קסבר אי קסבר דיש להשוותם וכו' אי קסבר דאין להשוותם וכו' עכ"ל. נראה שהתוס' כתבו כן לפי שיטתם בכל הסוגיא דהך מילתא דמדמינן איסור לטומאה או לא וכה"ג אי מדמינן הוספת טומאה דרבנן מיניה וביה להוספת דאורייתא כל הנך מילתא תליא בסברא משא"כ לפמ"ש דתלי בדרשא דמשמרת תרומותי אי הוי גזירת הכתוב או משום דלא קרינא ביה לך והיינו הראוי לך ומתרומה ילפינן לקדשים אם כן אין מקום לקושיית ר"י דודאי ילפינן שפיר מדר"ח דאמר דמותר להוסיף אפילו בדאורייתא והיינו ע"כ משום דאזיל לאיבוד ולא קרינן ביה הראוי לך ואם כן שפיר למדנו דשורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח מה"ט גופא דלא קרינן ביה לך כנ"ל ודוק היטיב:

5 בגמרא ומאי מדבריהם מדברי ר' חנינא סגה"כ. לא שייך להקשות האי מדבריהם מדבריו מיבעי ליה כדמקשה בסמוך כיון דהכא ר"ע ודאי מודה לר"ח ואדרבה הוסיף על דבריו אם כן שייך שפיר לשון מדבריהם משא"כ בסמוך בדר"א ור"י מקשה שפיר מדבריו מיבעי ליה והיינו מדברי ר"י דהא לר"א ודאי אין שורפין תרומה טהורה עם הטמאה וק"ל. מיהו בלא"ה נראה לי דהאי מדבריהם דהכא אע"ג דקאמר מדברי ר"ח סגה"כ אפ"ה צריכין אנו נמי ללמוד מדברי ר"ע דאי מדר"ח לחוד לא שמעינן לה דמאן לימא לן הך מילתא גופא דר"ח בולד הטומאה דרבנן דילמא בולד הטומאה דאורייתא דוקא אבל ממה שהוסיף ר"ע אדר"ח קאמר ר"מ שפיר מדבריהם למדנו דהא לקמן לאוקימתא דרבי ירמיה מסקינן דר"מ לטעמיה דאמר טומאת משקין לטמא אחרים מדרבנן כדמוכח מהך ברייתא דספק משקין וכ"ש לפמ"ש התוס' שם דאליבא דר"ע פליגי ר"מ ור"י אם כן לפי זה ע"כ לר"מ לא איירי ר"ח אלא בולד הטומאה דרבנן דאי ס"ד בולד הטומאה דאורייתא אם כן לא שייך לומר הוסיף רבי עקיבא דאדרבה לא בא אלא לפחות דלר"ח מותר להוסיף אפילו טומאה דאורייתא לר"ע לא הוי אלא הוספת טומאה מדרבנן דהא שמן משקה הוא אע"כ דר"ח נמי בולד הטומאה מדרבנן איירי ואם כן שפיר הוי הוספה לענין שלישי דמותר לעשותו אפילו ראשון דרבנן כן נראה לי והוצרכתי לזה כדי ליישב היטיב לקמן באוקימתא דרבי ירמיה ודוק היטיב:

6 בפירש"י בד"ה ומאי' מדבריהם וכו' דמיטמאו לה מדרבנן אוכל את האוכל וכו' עס"ה. נראה דכוונת רש"י בזה לפ' סוגיין באוקימתא דהכא אפילו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן מ"מ ודאי דלמ"ד דאוכל מטמא אוכל כ"ש דא"ש טפי דמדבריהם היינו מדברי ר"ח וכיון דמתיר ר"ח בטומאה דרבנן להוסיף לה טומאה דאורייתא וע"כ היינו משום דבלא"ה אזיל לאיבוד ואם כן מה"ט גופא מותר לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה כנ"ל בכוונתו ודו"ק:

7 בד"ה ארשב"ל לא תדחק לאוקמי הכי וכו' עס"ה. נראה דכוונת רש"י בזה משום דקשיא ליה מאי דוחקיה דב"ק לפרש דמדבריהם היינו מדברי ר"א ור"י ולא מפרש לה בפשיטות דהיינו מדר"ח כסברת המקשה לכך כתב רש"י דנראה לר"ל משום ב"ק דוחק לפ' דאב הטומאה היינו מדאורייתא וולד הטומאה היינו מדרבנן כיון דבחדא בבא נקיט להו וכדמשמע נמי מלשון נימא קסבר דהיינו לשון קושיא מיהו למאי דפרישית לעיל דבלא"ה שייך לומר דלשון אב הטומאה היינו מדאורייתא כיון דכתיבא בהדיא קרי לה אב וטומאה דרבנן לא כתיבא קרי לה ולד כמו שדקדקתי בלשון הירושלמי דשמעתין ודשילהי שקלים אם כן אין דוחק לפ' כן אלא דאפ"ה ניחא ליה לב"ק לפ' דמדבריהם היינו מדברי ר"א ור"י כיון דקתני בסיפא ומודים או משום דתלמודא דידן מחליף פלוגתא דר"י וב"ק דירושלמי כמ"ש התוס' ואם כן הוי שפיר ב"ק לטעמיה כנ"ל ודו"ק:

8 בד"ה יניחנה במקום המוצנע וכו' וטעמא מפרש בבכורות כו' דמשמרת תרומותי שתי' במשמע וכו' ובד"ה יניחנה במקום התורפה כו' דקסבר יש אם למסורת כו' עכ"ל. לכאורה אין פירושו עולה לפי המסקנא דסוגיא דבכורות דלכ"ע יש אם למסורת אלא דר"א ור"י בדרשא דלך פליגי דר"י סבר הראוי לך שמור ור"א סבר האי נמי ראוי שמא יבא אליהו ויטהרנו אלא דאחר העיון ראיתי שלשון רש"י מדוקדק דנהי דמסקנא דבכורות מסקינן דפליגי בדרשא דלך ובסברא דשמא יבא אליהו ויטהרנה היינו לפי האמת לדברי ר"י דלא פליגי ר"א ור"י אלא בתלויה וטמאה משא"כ הכא דקיימינן השתא אליבא דר"מ דאפילו בטהורה וטמאה פליגי אם כן ע"כ הוי סבר דפלוגתייהו אם יש אם למקרא או למסורת כמו שנראה מדברי התוס' דבכורות בד"ה אחת תרומה טהורה וכו' ע"ש ואין להאריך כאן בסוגיא דהתם ועיין מה שכתבתי בזה בשבת דף כ"ה ולקמן בסמוך אבאר יותר:

9 בתוס' בד"ה חבית שנולד לו ספק טומאה פי' הקונטרס וכו' וקשה לר"י אי ברה"י ספיקו טמא ונראה לר"י וכו' עס"ה. ולא זכיתי להבין דברי ריב"א ור"י בזה דמעיקרא מאי קשיא להו דהא שפיר מצינן למימר כפי' הקונטרס ולעולם ברה"י איירי ואף ע"ג דספיקא טמא מן התורה דילפינן לה מסוטה אפ"ה שפיר סבר ר"א דיניחנה במקום המוצנע משום דשמא יבא אליהו ויטהרנה כדמסקינן להדיא בבכורות ה"ט גופא והא ודאי בכל ספק טומאה ברה"י אם יבא אליהו או יבורר הספק על ידי עדים יהא טהור משום הכי בעי ר"א שימור ויש ליישב:

10 בגמרא מי דמי התם גרמא בעלמא והכא בידים. ויש לדקדק דאכתי מה חילוק יש בין גרמא ובין בידים דממ"נ מאי קסבר רבי יהושע אי ס"ל יש אם למקרא דב' תרומות במשמע אם כן הרי מוזהר מדאורייתא לשמור אפילו תרומה תלויה אם כן אמאי יניחנה במקום התורפה ויגלנה הא שימור מעליא בעי וכ"ש שלא יגרום טומאה בכוונה ואי ס"ל יש אם למסורת א"כ אפילו בידים מותר דמה"ת לאיסור וכ"ש למאי דמסיק התם דבקרא פליגי ודכ"ע יש אם למסורת אלא דר"י דריש מדכתיב לך הראוי לך שמור ושאינו ראוי לך לא תשמור אם כן ממילא משמע דמותר לטמאות תלויה אפילו בידים כיון שאינו ראוי לך למאי דלא ס"ל לרבי יהושע ה"ט דשמא יבא אליהו ויטהרנה. והנלע"ד בזה דהשתא דקאמר מי דמי בעי למימר דנהי דמדאורייתא שרי לטמאות תלויה בידים אפ"ה אסור מיהו מדרבנן לטמאותו בידים אף על גב דאינו ראוי לו אלא דוקא היכא דאיכא פסידא וכדמשמע להדיא מאידך מתניתין דבסמוך דלא שרי רבי יהושע להציל בטומאה אלא משום פסידא דחולין אלמא דמדרבנן איירי דאם מדאוריתא לא שייך להתיר משום פסידא וכ"ש למאי דבעי למימר לקמן דאפילו משום פסידא דעצים שייך להתיר וה"נ משמע בסוגיא דבכורות דלמאי דבעי למימר מעיקרא היינו משום איסור דרבנן ע"ש בפירש"י ותוספות. מיהו בירושלמי דשמעתין משמע דהנך תרתי מתניתין דחבית פליגי אהדדי דחבית קמייתא מוקי לה התם כרבי יוסי דוקא מדלא שרי רבי יהושע אלא גרמא דוקא אלמא דבידים אסור ולר"י ליתא כלל אידך מתניתין דחבית בתרייתא דהך דחבית בתרייתא לא מתוקמא אלא כר"מ דוקא ולית ליה לר"מ הך דחבית קמייתא ע"ש מיהו בסוגיא דשמעתין לא משמע הכי אלא דר"מ ור"י בהך מתניתין דחבית בתרייתא פליגי ואפ"ה קאמר ר"י אינה מן המדה ובסברא דהפסד מרובה ובהפסד מועט פליגי או דר"מ סבר דיש אם למקרא כנ"ל ודו"ק:

11 בפרש"י ד"ה הפיגול לא צריך הכא אלא מסיים הברייתא עכ"ל. נראה דכוונת רש"י דרבא דאותיב ליה לר"נ לא הוי צריך לאתויי הך דפיגול והנותר דבלא"ה פריך שפיר אבל לר"י גופא שפיר מ"ל דמייתי הך דפיגול והנותר דה"ק לר"מ אי בשעה ז' מיירי אפילו בלא מדבריהם שפיר למדנו מדב"ה דאיסור דאורייתא וטומאה שוין ואי בשש קאמרת כדקאמר ר"י בסמוך א"כ אפילו מדבריהם לא למדנו דאדרבה מדנקיט הכא הפיגול והנותר והטמא בית הלל אומרים נשרפין כאחת משמע דדוקא הנך דאסירי מדאורייתא ועוד דאיכא עלייהו שם טומאה מדרבנן כדאמרינן בסמוך משא"כ בתרומה טהורה לגמרי אסור לשורפה בששית עם הטומאה כן נראה לי בכוונת רש"י וכבר העליתי בכמה דרכים דרבא נמי איצטריך ליה לאתויי הך דהפיגול והנותר בלשון הקושיא אלא שאין רצוני להאריך והמבין יבין מדעתו עפ"י מה שכתבתי לעיל ודו"ק היטב:

12 שם אמר ליה ר"נ רבי יוסי לאו אדעתיה דהוא סבר ר"מ מדר"ח וכו'. ולכאורה יש לתמוה דכיון דר"י הכי הוי סבר בדר"מ מאן לימא לן דקושטא דמילתא לאו הכי הוא דמי איכא מידי דר"י לא הוי ידע ואמוראי דלעיל הוי ידעי ואף שמצינו כיוצא בזה בפ' בתרא דר"ה דף למ"ד גבי הרחוקים מותרים אלא שגם שם העליתי ליישב לנכון ע"ש ועוד דכאן קשה יותר כיון דר"י בר פלוגתא דר"מ הוי ור"מ קאמר מדבריהם למדנו היאך לא הוי ידע ר"י מדברי מי איירי ר"מ וכבר עלה בלבי ליישב ע"פ שיטת הירושלמי שהבאתי בסמוך דר"מ ור"י בהנך תרתי מתניתין דחבית פליגי דלר"י לא הוי שמיעא ליה הך דחבית בתרייתא אלא שכבר כתבתי דבסוגיא דהכא לא משמע הכי. והנלע"ד ליישב בזה דהא דקאמר ר"מ מדבריהם למדנו היינו משום דכשהיו עוסקים בבה"מ בעדותן של ר"ח ור"ע היו עוסקין גם כן בהך דר"מ ור"י דהיינו למאי דפרישית לעיל דעיקר מילתא אי שרי להוסיף טומאה על טומאה בקדשים או לא לא למדנו אלא מתרומה דכתיב ואני נחתי לך את משמרת תרומותי ואם כן עדותן של ר"ח ור"ע ופלוגתא דר"א ור"י חדא מילתא היא ואם כן לפ"ז מ"ל דר"י לא אסיק אדעתיה דר"מ מדבריהם דר"א ור"י דאע"ג דיש סברא טפי לומר כן דר"מ לומד תרומה מתרומה מלמימר דר"מ לומד תרומה מקדשים דר"ח ור"ע אלא דאפ"ה הוי סבר ר"י דע"כ לא יליף ר"מ מדר"א ור"י דאדרבה ר"מ איפכא שמעינן ליה בסוגיא דבכורות מדאוסר שם להקיז דם לבהמה שאחזה דם משום דס"ל דאסור להטיל מום אע"ג דבלא"ה אזלה לאיבוד והיינו כדאמרינן התם דמתני ליה ר"א לברה ואמרי לה ר"ח לבריה אהך פלוגתא דבכור דכמחלוקת כאן כך מחלוקת בחבית של תרומה דתנן חבית של תרומה וכו' דפליגי ר"א ורבי יהושע ור"מ כר"א אם כן לפ"ז תו לא מצינן למימר דר"מ מדבריהם דרבי יהושע קאמר כיון דאיהו גופא ס"ל כר"א לכך הוי סבר ר"י דע"כ ר"מ מדבריהם דר"ח קאמר והא דאוסר ר"א בתרומה תלויה לטמאותה היינו מדרבנן כדפרשית וכדמשמע מסוגיא דבכורות ע"ש ומשו"ה לא למדו ר"מ אלא מדר"ח דמתיר אפילו בקדשים כיון דבלא"ה הולכת בודאי לאיבוד ואם כן משו"ה מתיר נמי תרומה טהורה עם הטמאה בפסח נמצא דכ"ז הוי סבר ר"י בדר"מ משו"ה קאמר ליה אין הנדון דומה לראיה. משא"כ הנך אמוראי דלעיל דמפרשי דמדבריהם הוי מדברי ר"א ור"י היינו כמסקנא דסוגיא דבכורות דפלוגתא דר"מ וחכמים בבכור שאחזו דם לא תליא כלל בפלוגתא דר"א ור"י לענין חבית של תרומה אלא דבין בבכור ובין בתרומה בקראי פליגי וכדמוכח להך מילתא התם מדרבי חייא ב"א אר"י דהכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב ור"מ גופא הכי ס"ל במנחות ויליף לה מקראי אלמא דמה"ט גופא היה ראוי לאסור להוסיף טומאה על טומאה בין בתרומה ובין בקדשים אלא דאפ"ה מתיר רבי יהושע בתרומה משום דכתיב ואני נתתי לך משמרת תרומותי הראוי לך שמור ואם כן לפ"ז שפיר יליף ר"מ מדברהם דר"י וכדפרישית דטפי משמע דר"מ יליף תרומה מתרומה ממה שנאמר דר"מ יליף תרומה מקדשים כן נ"ל נכון ודו"ק היטיב. ועוד יש ליישב בדרך אחר לפי שיטת התוספות דלעיל דמאן דקאמר דמדבריהם היינו מדברי ר"ח ומפרש לדר"ח בולד הטומאה דרבנן היינו בבשר שנטמא במשקין כאוקימתא דרבי ירמיה בסמוך דאזדו ר"מ לטעמיה ור"י לטעמיה ואם כן לפי זה אתי שפיר טובא הא דאמר ר"י לר"מ אין הנדון דומה לראיה היינו דאכתי לא הוי שמיעא ליה לר"י דר"מ פליג עליה בהא דטומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא משא"כ הנך אמוראי דלעיל דבתר דשמיעא להו הך ברייתא דבסמוך דר"מ סובר טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן ואם כן לפ"ז למאי דקי"ל אין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן תו לא מ"ל דר"מ מדר"ח יליף אלא מדר"א ור"י כמ"ש רש"י להדיא בסמוך באוקימתא דרבי ירמיה גם זה נ"ל נכון לפי שיטת התוס' דלעיל ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך באוקימתא דרבי ירמיה בלשון רש"י ודוק היטב:

13 שם אמר רבי אסי אר"י מחלוקת בשש וכו' א"ל ר"ז לר"א נימא קסבר ר"י וכו' ופירש"י דהא דקאמר נימא קסבר היינו דמספקא ליה אי לרבי יוחנן ר"מ מדר"ח יליף דוקא נקיט שש לאפוקי ד' או ה' או מדר"י יליף והוא הדין ד' או ה'. ונראה דמה שהוצרך רש"י לפרש כן ולא מפרש בפשיטות דהאי ונימא קסבר הוי בלשון קושיא כדאשכחן לעיל בדף הקודם דקאמר סתמא דתלמודא נימא קסבר ר"מ וכו' ולד הטומאה דרבנן בהאי לישנא ממש דקאמר הכא והתם ודאי לשון קושיא ופירוקא הוא דדוקא התם משמע לרש"י לפרש כן משום דכל השקלא וטריא אדר"מ גופא קאי למאי דלא אסיק אדעתיה דמדבריהם דר"מ אדר"י קאי משא"כ בסוגיא דהכא דכל השקלא וטריא דלעיל איירי בהכי אי מדבריהם קאי אדר"ח או אדר"א ומייתי נמי הך ברייתא דאמר ר"י אין הנדון דומה לראיה פשיטא דהאי ברייתא ודאי משמע דמדר"ח יליף אם כן לפ"ז תו לא שייך לפרש הכא האי נימא קסבר ר"י דהכא בלשון קושיא כיון דפשטא דמילתא הכי הוא לכך הוצרך רש"י לפרש דהא דקאמר נימא קסבר ר"י היינו משום דמספקא ליה לענין דינא בד' וה' כנ"ל בכוונת רש"י מיהו לפמ"ש לעיל דבירושלמי דשקלים מפרש ר"י להדיא דלשון אב הטומאה וולד הטומאה היינו דאורייתא אם כן שפיר שייך לפרש האי נימא קסבר ר"י דהכא בלשון קושיא דאם כן קשיא דר"י אדר"י ומשו"ה נמי הוצרך סתמא דתלמודא לאתויי האי דאיתמר נמי משום דממימרא דר"י הכא טפי הוי שייך לפרש איפכא אבל מדאשכחן דר"י גופא אמר ולד הטומאה דרבנן ע"כ צריך לחלק בין לישנא דאב הטומאה וולד הטומאה דהכא ובין לישנא דאב הטומאה וולד הטומאה דשקלים כדפרישית לעיל ודו"ק:

14 בתוספות בד"ה נימא קסבר ר"י פי' הקונט' וכו' ואין נראה לר"י דדלמא הא דנקיט שש וכו' ועוד דבד' וה' לא אזיל לאיבוד וכו' עכ"ל. קושיא ראשונה כבר נתיישב מתוך מה שכתבתי בסמוך בלשון רש"י דהא דקאמר נימא קסבר לאו בלשון הוכחה וקושיא הוא אלא דמספקא ליה מילתא דר"י לענין ד' וה' גופא ומה שהקשו עוד בקושיא שנייה דבד' וה' לא אזיל לאיבוד כיון שימצא להן אוכלין הרבה לא ידענא מאי קשיא להו דהא ודאי מסתמא איירי שכבר ביקש להן אוכלין ולא מצא דאל"כ למה ישרפנה חנם ועוד דא"כ מאי איריא תרומה טהורה עם הטמאה דאפי' טהורה לחוד אסור לשורפה ולאבדה בידים קודם זמנה דכי היכי דאסור לטמאות תרומה בידים ה"נ אסור לאבדה בידים וזה ברור וכדאיתא להדיא בירושלמי ודברי התוס' בזה צ"ע :

15 בא"ד ונראה לר"י דדייק וכו' וא"ת הא דבז' שורפין וכו' וי"ל כו' מסברא אין לנו ללמוד איסור מטומאה וכו' עס"ה. נראה שהתוס' כ"כ לפי פירושם לעיל בכל הסוגיא דהך מילתא אי מדמינן איסור לטומאה או לא תליא בסברא משא"כ לפמ"ש לעיל דהך מילתא אי מדמינן איסור לטומאה תליא בדרשא דקרא דונתתי לך משמרת תרומותי אי דרשינן הראוי לך שמור או לא ומתרומה ילפינן לקדשים א"כ אין מקום לדבריהם דהכא כלל ולפ"ז א"ש טובא דמה שלא רצה רש"י לפ' כפי' ר"י דהא דקאמר נימא קסבר היינו דדייק מדקאמר אבל בז' דברי הכל שורפין היינו משום דרש"י מפרש הא דמדמינן איסור לטומאה תליא בדרשא דקרא כדפרישית. כן נראה לי ודוק היטב:

16 בפירש"י בד"ה ואזדא ר"מ לטעמיה וכו' ואכתי איכא לאקשויי סוף סוף כיון דאין אוכל מטמא אוכל וכו' אע"כ ר' ירמיה כר"א או כאביי ס"ל וכו' עס"ה. ובאמת שזה דוחק גדול שהרי מבואר לעיל בלשון רש"י עצמו דשקלא וטריא דלעיל אפיסקא דמדבריהם היינו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל ע"ש א"כ לפ"ז ממילא משמע לר' ירמיה נמי הכי הוא מיהו לפמ"ש לעיל בכמה דוכתי אפילו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל בקדשים אפ"ה שמעינן שפיר מדר"ח דמותר להוסיף אפילו מדרבנן לדאורייתא כיון דמסתמא איכא משקין בהדי בשר א"כ לפ"ז שפיר מתוקמא אוקימתא דר' ירמיה אפילו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל דאי לר"י דט"מ לט"א מדאורייתא הא הוי שפיר הוספה מטומאה דרבנן לטומאה דאורייתא ע"י משקין דבהדי בשר ולר"מ נמי דס"ל טומאת משקין לטמא אחרים מדרבנן הא בלאו הכי ע"כ אית ליה לרבי מאיר אוכל מטמא אוכל לשיטת רש"י דלקמן דף י"ט דאם לא כן והבשר אשר יגע בכל טמא דכתיב בקדשים והאי בכל טמא ע"כ דנגע בשני איירי והיכי משכחת לה לא ע"י משקין ולא ע"י אוכלין אע"כ דאוכל מטמא אוכל לר"מ וא"כ שפיר מתוקמא אוקימתא דר' ירמיה אליבא דכולי עלמא. ודוק היטב: ומה שיש לדקדק בזה מהא דאמרינן לקמן דמשקה מטבחיא דכן מלטמא טומאת אחרים יבואר לקמן:

17 בתוס' בד"ה ר' יוסי לטעמיה קשה ר"י גופא וכו' והא דאית ליה הכא דאוריי' בשיטת ר"ע רבו אמרה ואין זה לטעמיה ועוד קשה וכו' וכי אינו מודה ר"מ דלר"ע וכו' עס"ה. ולדעתי יש לתמוה טובא במ"ש התוס' דר"מ ור"י אליבא דר"ע פליגי והיאך אפשר לומר כן דהא רבא מדייק לעיל דר"ע ע"כ אית ליה במתני' דהכא טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא דאל"כ ליכא תוספת טומאה בעדותו וע"ז לא שייך תירוצו של הר' יוסף מירושלים ואם נאמר דדוקא אליבא דר' ירמיה כתבו התוס' כן ומשמע להו ג"כ דר' ירמיה לית ליה הוכחה דרבה דלעיל אליבא דר"ע משא"כ לרבא גופיה מפרש דר"מ ור"י אליבא דנפשייהו פליגי דמלבד שזה דוחק גדול דאדרבא איפכא מסתברא מדקאמר ר' ירמיה ואזדו לטעמייהו משמע דאליבא דנפשייהו פליגי אלא דיותר קשה דאם כן אליבא דר' ירמיה גופא נמי מצינן למימר דלעולם ר"מ ור"י אליבא דנפשייהו פליגי דאף על גב דרבא אמר לקמן דר"י לא סבר כר"ע היינו משום דרבא לטעמיה דאמר נמי לעיל דר"ע ע"כ סובר ט"מ לט"א דאורייתא וכל השקלא וטריא דלקמן דמסקינן דר"י בשיטת ר"ע רבו אמרה וליה לא ס"ל היינו אליבא דר"ל איירי דאמר דר"י בשיטת ר"ע רבו אמרה והיינו מדרשא דיטמא יטמא וע"ז סובב והולך כל השקלא וטריא דהתם משא"כ לר' ירמיה דהכא שפיר מצ"ל דלית ליה הך מילתא דר"ל לקמן דאמר בשיטת ר"ע רבו אמרה אלא אליבא דנפשיה וממילא נמי דלית ליה לר' ירמיה הא דמסקינן לקמן אליבא דרבא בשיטת ר"ע אמרה וליה לא ס"ל אלא דר"י אפילו אליבא דנפשיה ס"ל ט"מ לט"א דאוריית' ולאו מדרשא דיטמא יטמא אלא מטעמא אחרינא כמו שאבאר שם במקומו דף י"ט בטוב טעם בעזה"י ואם כן לפ"ז נמי דר"מ אליבא דנפשיה אמרה ולא אליבא דר"ע דלר"ע ודאי הוי מדאורייתא א"כ לפ"ז ממ"נ אין מקום לקושיית התוס' כאן. ועוד דאי ס"ד דר"מ ור"י בברייתא דספק משקין אליבא דר"ע פליגי ולא אליבא דנפשייהו כמו שהוכיחו התוס' מדר"י לדר"מ אם כן לפ"ז רבי יהודא ור"א ור"ש כולהו אליבא דר"ע פליגי ואם כן לפ"ז מאי מקשה הש"ס לקמן דף י"ז ע"ב דר"י אדר"י לענין טומאת משקין לטמא כלים ואיצטריך לשנויי דחזר ביה ר"י ואמאי לא משני בפשיטות דהכא ר"י אליבא דר"ע והתם ר"י אליבא דנפשיה כדאמרי' בכה"ג בדר"מ ור"י והא דמקשה נמי בסמוך דר"א אדר"א הו"מ לשנויי בפשיטות דהאי וכן היה ר"א אומר כדבריו היינו אליבא דר"ע והא דאמר ר"א אין טומאה למשקין כל עיקר בלא"ה ע"כ היינו אליבא דנפשיה דהא לר"ע שמעינן בהדיא במתניתין דיש למשקין טומאה בעולם וצ"ע ליישב שיטת התוס' בזה. אלא דלולי דבריהם שפיר יש לפרש דר"מ ור' יוסי בברייתא דספק משקין אליבא דנפשייהו פליגי כדפרישית וכמו שיבואר לקמן נמצא לפ"ז שפיר קאמר ר' ירמיה ואזדו לטעמייהו ממש ועיין במהרש"א ועיין ג"כ מ"ש הת"י בפ"ד דטהרות ודוק היטב:

« פני יהושע על פסחים י״ד ע״ב פני יהושע על פסחים ט״ז ע״א »