פני יהושע על פסחים י״ב

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

« פני יהושע על פסחים י״א ע״ב פני יהושע על פסחים י״ג ע״א »

1 וְחַד מִינַּיְיהוּ קָטָעֵי שָׁעָה וּמַשֶּׁהוּ.

2 אֲזַל רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתְּתָא קַמֵּיהּ דְּרָבָא. אָמַר: וּמָה אִילּוּ דָּיְיקִינַן בְּהָנֵי סָהֲדֵי, דְּהַאי דְּקָאָמַר שָׁלֹשׁ — בִּתְחִלַּת שָׁלֹשׁ, וְהַאי דְּקָאָמַר חָמֵשׁ — בְּסוֹף חָמֵשׁ, וְהָוְיָא עֵדוּת מוּכְחֶשֶׁת, וְלָא קָטְלִינַן, וַאֲנַן נֵיקוּם וְנִקְּטֹיל מִסְּפֵקָא?! וְרַחֲמָנָא אָמַר: ״וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה״ ״וְהִצִּילוּ הָעֵדָה״!

3 אֶלָּא אָמַר רָבָא: לְדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר — אָדָם טוֹעֶה שְׁתֵּי שָׁעוֹת חָסֵר מַשֶּׁהוּ; לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה — אָדָם טוֹעֶה שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת חָסֵר מַשֶּׁהוּ. לְדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר — אָדָם טוֹעֶה שְׁתֵּי שָׁעוֹת חָסֵר מַשֶּׁהוּ, מַעֲשֶׂה כִּי הֲוָה, אוֹ בִּתְחִלַּת שְׁתַּיִם אוֹ בְּסוֹף שָׁלֹשׁ, וְחַד מִינַּיְיהוּ קָטָעֵי שְׁתֵּי שָׁעוֹת חָסֵר מַשֶּׁהוּ.

4 לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה — אָדָם טוֹעֶה שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת חָסֵר מַשֶּׁהוּ, מַעֲשֶׂה כִּי הֲוָה אוֹ בִּתְחִלַּת שָׁלֹשׁ אוֹ בְּסוֹף חָמֵשׁ, וְחַד מִינַּיְיהוּ קָטָעֵי שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת חָסֵר מַשֶּׁהוּ.

5 תְּנַן: הָיוּ בּוֹדְקִין אוֹתוֹ בְּשֶׁבַע חֲקִירוֹת: בְּאֵיזוֹ שָׁבוּעַ, בְּאֵיזוֹ שָׁנָה, בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ, בְּכַמָּה בַּחֹדֶשׁ, בְּאֵיזֶה יוֹם, בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, בְּאֵיזֶה מָקוֹם. וְתַנְיָא: מָה בֵּין חֲקִירוֹת לִבְדִיקוֹת? חֲקִירוֹת, אָמַר אֶחָד מֵהֶן ״אֵינִי יוֹדֵעַ״ — עֵדוּתָן בְּטֵילָה. בְּדִיקוֹת, אֲפִילּוּ שְׁנֵיהֶם אוֹמְרִים ״אֵין אָנוּ יוֹדְעִים״ — עֵדוּתָן קַיֶּימֶת.

6 וְהָוִינַן בַּהּ: מַאי שְׁנָא חֲקִירוֹת וּמַאי שְׁנָא בְּדִיקוֹת?

7 וְאָמְרִינַן: חֲקִירוֹת, אָמַר אֶחָד מֵהֶן ״אֵינִי יוֹדֵעַ״ — עֵדוּתָן בְּטֵילָה, דְּהָוְיָא לַהּ עֵדוּת שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לַהֲזִימָּהּ.

8 בְּדִיקוֹת, עֵדוּת שֶׁאַתָּה יָכוֹל לַהֲזִימָּהּ הִיא.

9 וְאִי אָמְרַתְּ טָעֵי אִינִישׁ כּוּלֵּי הַאי, חֲקִירוֹת דְּ״אֵיזוֹ שָׁעָה״ נָמֵי עֵדוּת שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לַהֲזִימָּהּ הִיא, דְּאָמְרִי: מִטְעֵי קָטָעִינַן!

10 דְּיָהֲבִינַן לְהוּ כּוּלֵּי טָעוּתַיְיהוּ. לְרַבִּי מֵאִיר — יָהֲבִינַן לְהוּ מִתְּחִילַּת שָׁעָה רִאשׁוֹנָה עַד סוֹף חָמֵשׁ.

11 וּבְדִין הוּא דְּנִיתֵּיב לְהוּ מֵעִיקָּרָא טְפֵי, אֶלָּא בֵּין יְמָמָא לְלֵילְיָא לָא טָעוּ אִינָשֵׁי.

12 וּלְרַבִּי יְהוּדָה — יָהֲבִינַן לְהוּ מִתְּחִילַּת שָׁעָה רִאשׁוֹנָה וְעַד סוֹף שִׁשִּׁית. וּבְדִין הוּא דְּנִיתֵּיב לְהוּ מֵעִיקָּרָא טְפֵי,

13 אֶלָּא בֵּין יְמָמָא לְלֵילְיָא לָא טָעוּ אִינָשֵׁי. וּבְדִין הוּא דְּנִיתֵּיב לְקַמֵּיהּ טְפֵי, אֶלָּא שֶׁבְּחָמֵשׁ חַמָּה בַּמִּזְרָח, וּבְשֶׁבַע חַמָּה בַּמַּעֲרָב.

14 תְּנַן רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אוֹכְלִין כׇּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִילַּת שֵׁשׁ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אוֹכְלִין כׇּל אַרְבַּע, וְתוֹלִין כׇּל חָמֵשׁ, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִילַּת שֵׁשׁ.

15 לְאַבָּיֵי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: אֵין אָדָם טוֹעֶה וְלֹא כְּלוּם — נֵיכוֹל כּוּלַּהּ שֵׁית. וּלְהַךְ לִישָּׁנָא נָמֵי דְּאָמַר: אָדָם טוֹעֶה מַשֶּׁהוּ — נֵיכוֹל עַד סוֹף שֵׁית.

16 וְאַבָּיֵי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: אָדָם טוֹעֶה חֲצִי שָׁעָה — נֵיכוֹל עַד פַּלְגָא דְשֵׁית. וּלְהָךְ לִישָּׁנָא נָמֵי דְּאָמְרַתְּ: אָדָם טוֹעֶה שָׁעָה וּמַשֶּׁהוּ — נֵיכוֹל עַד סוֹף חָמֵשׁ.

17 אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: עֵדוּת מְסוּרָה לִזְרִיזִים, חָמֵץ לַכֹּל מָסוּר.

18 וְרָבָא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: אָדָם טוֹעֶה שְׁתֵּי שָׁעוֹת חָסֵר מַשֶּׁהוּ — מִתְּחִילַּת חָמֵשׁ לָא נֵיכוֹל! חָמֵשׁ חַמָּה בַּמִּזְרָח, וְשֶׁבַע חַמָּה בַּמַּעֲרָב.

19 אִי הָכִי, בְּשֵׁית נָמֵי נֵיכוֹל?! אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: שֵׁית, יוֹמָא בְּקַרְנָתָא קָאֵי.

20 וְרָבָא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: אָדָם טוֹעֶה שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת חָסֵר מַשֶּׁהוּ — מִתְּחִילַּת אַרְבַּע לָא נֵיכוֹל! חָמֵשׁ חַמָּה בַּמִּזְרָח, וְשֶׁבַע חַמָּה בַּמַּעֲרָב. וְכׇל שֶׁכֵּן אַרְבַּע. אִי הָכִי, בְּחָמֵשׁ נָמֵי נֵיכוֹל!

21 תַּרְגְּמַהּ אַבָּיֵי אַלִּיבָּא דְּרָבָא: עֵדוּת מְסוּרָה לִזְרִיזִים, חָמֵץ לַכֹּל מָסוּר.

22 וְרָבָא אָמַר: לָאו הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה. אֶלָּא רַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: אֵין בִּיעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְׂרֵיפָה, וִיהַבוּ לֵיהּ רַבָּנַן שָׁעָה אַחַת לִלְקוֹט בָּהּ עֵצִים.

23 אֵיתִיבֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי — שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת בִּיעוּרוֹ. אֲבָל בִּשְׁעַת בִּיעוּרוֹ — הַשְׁבָּתָתוֹ בְּכׇל דָּבָר!

24 אֶלָּא אָמַר רָבָא: גְּזֵירָה מִשּׁוּם יוֹם הַמְעוּנָּן. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ בְּאַרְבַּע שָׁעוֹת נָמֵי לָא נֵיכוֹל! אָמַר רַב פָּפָּא: אַרְבַּע זְמַן סְעוּדָה לַכֹּל הִיא.

25 תָּנוּ רַבָּנַן: שָׁעָה רִאשׁוֹנָה — מַאֲכַל לוּדִים. שְׁנִיָּה — מַאֲכַל לִיסְטִין. שְׁלִישִׁית — מַאֲכַל יוֹרְשִׁין. רְבִיעִית — מַאֲכַל פּוֹעֲלִין. חֲמִישִׁית — מַאֲכַל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. שִׁשִּׁית — מַאֲכַל כׇּל אָדָם.

26 וְהָאָמַר רַב פָּפָּא: רְבִיעִית — זְמַן סְעוּדָה לְכׇל הִיא! אֶלָּא אֵיפוֹךְ: רְבִיעִית — מַאֲכַל כׇּל אָדָם, חֲמִישִׁית — מַאֲכַל פּוֹעֲלִים, שִׁשִּׁית — מַאֲכַל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים.

27 מִכָּאן וְאֵילָךְ, כְּזוֹרֵק אֶבֶן לַחֵמֶת. אָמַר אַבָּיֵי: לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא טָעֵים מִידֵּי בְּצַפְרָא. אֲבָל טָעֵים מִידֵּי בְּצַפְרָא — לֵית לַן בַּהּ.

28 אָמַר רַב אָשֵׁי: כְּמַחְלוֹקֶת בְּעֵדוּת, כָּךְ מַחְלוֹקֶת בְּחָמֵץ. פְּשִׁיטָא, הַיְינוּ הָךְ דְּאָמְרִינַן! הָא קָא מַשְׁמַע לַן: שִׁינּוּיֵי דְּשַׁנִּינַן — שִׁינּוּיָא הוּא, וְלָא תֵּימָא תַּנָּאֵי הִיא.

29 אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּשָׁעוֹת, אֲבָל אֶחָד אוֹמֵר קוֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה וְאֶחָד אוֹמֵר אַחַר הָנֵץ הַחַמָּה — עֵדוּתָן בְּטֵילָה. פְּשִׁיטָא!

30 אֶלָּא: אֶחָד אוֹמֵר קוֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה וְאֶחָד אוֹמֵר בְּתוֹךְ הָנֵץ הַחַמָּה — עֵדוּתָן בְּטֵילָה. הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: תַּרְוַיְיהוּ חֲדָא מִילְּתָא קָאָמְרִי, וְהָא דְּקָאָמַר

פירוש פני יהושע על פסחים י״ב

1 בתוס' בד"ה באיזה יום תימא כיון שכבר כיוונו יום א' לחדש כו' עד סוף הדיבור . בר"פ היו בודקין כתב רש"י ז"ל לתרץ קושיא זו בענין אחר הא דשיילינן להו באיזה יום היינו משום שעי"כ יוכלו לבא לידי הזמה יותר דאפשר שעדי הזמה לא ישימו על לבם לכווין יום החדש אם לא ע"י החקירות של איזה יום בשבת עי"כ יזכרו גם כן איזה יום בחדש ומהרש"ל כתב שם דאפילו בלא"ה הוי מצי רש"י לפ' דאי לאו חקירה באיזה יום לא הוי שייך תורת הזמה בחקירה לכמה בחדש אם יכחישו העידי הזמה זה את זה זה אומר בב' וזה אומר בג' דהוי מצי למיתלי דחד מנייהו טעי בקביעא דירחא כו' ע"ש. ומהרש"א ז"ל השיגו וכ' דא"כ בצרי להו מז' חקירות לפ"ז הוי שייך הך קושיא גם כן על תירוץ הב' שכתבו התוס' כאן אלא דבאמת עיקר דברי מהרש"א אינם מובנים לי כלל דהא בלא"ה ודאי לא סגיא בחקירות דאיזה יום לחוד כיון שעדיין אין כאן הגדה אם נעשה בתחלת החדש או בסוף החדש באותו יום מימי שבת עצמו נמצא דלפ"ז שפיר הוי בכמה בחדש מן ז' חקירות דמחקירה דאיזה יום לבד היו מזימין צריכין לומר עמנו הייתם בכל אותן הימים מימי השבת של כל אותו חדש אלא דעיקר כוונת התוס' כאן היינו אם לא יכחישו זה את זה בחקירה דכמה בחדש וע"ז כתבו שני תירוצים וכוונת תירוץ השני דאפ"ה לעולם צריך לישאל באיזה יום אם יכחישו זא"ז בימי החדש אבל כבר כתבתי דמסדר לשון המשנה משמע שבתחלה היו שואלין בכמה בחדש ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אם כיוונו עדותן בימי החדש למה שואלין אותו באיזה יום וכיון שתירוץ זה דוחק ותירוץ ראשון גם כן דוחק כמו שכתב מהרש"ל ז"ל כאן לכך הוכרח רש"י לפרש בפ' היו בודקין בענין אחר כנ"ל ודוק היטיב:

2 בגמרא אלא אמר רבא לדברי ר"מ אדם טועה שתי שעות ולדברי ר"י כו' כאן ודאי יש להקשות מה שהקשיתי לעיל דהכא משמע דלר"י אדם טועה יותר מלר"מ אף ע"ג דאותן שטועין יותר הוי מיעוטא דמיעוטא ובעלמא איפכא שמעינן ר"מ חייש טפי למיעוטא ונ"ל ליישב משום דבלא"ה הא מסקינן ביבמות בר"פ האשה שהלכה דהיכא דאיכא רובא בהדי חזקה לא חייש רבי מאיר למיעוטא ואם כן שפיר איכא למימר דבהא קמיפלגי דר"מ דאמר עדותן בטילה היינו משום דחזקת גברא מסייעא לרובא דלא טעי ומשו"ה לא קטלינן עלייהו דהא בחזקת שאינו חייב מיתה הוי מעיקרא ור"י סבר דטפי אית לן למיזל בתר חזקת עדים ומוקמינן להו בחזקת כשרות שאינן משקרין ובודאי טעה והא דאלים ליה ר"י חזקת עדים טפי מחזקת גברא היינו משום דחזקת גברא מיהו אתרע משא"כ חזקת עדים לא אתרע כלל כיון דאיכא למימר דטעי כן נראה לי נכון ודו"ק:

3 בתוספות ד"ה אימתי שלא בשעת ביעורו פי' הקונטרס שלא בשעת ביעורו בשש כו' וקשה לר"ת היכי ימתין כו' ועוד דמנותר יליף כו' ומפרש ר"ת עס"ה. ולענ"ד נראה לי ליישב שיטת רש"י מה שהקשה ר"ת האיך ימתין לבערו עד תחלת שבע הא גזר ר"י לשמא יאכל נראה דלא קשה מידי דנהי דחייש ר"י לשמא יאכל אפילו היכא שמחזר עליו לשורפו היינו דוקא בשעת בדיקה שטרוד בבדיקה לחפש בכל המקומות חיישינן שפיר שמא ימצא גלוסקא יפה וישכח ויאכל דרך מתעסק משא"כ הכא שכבר בדק ומצא והצניע החמץ וא"כ כשיטלנו בתחלת שבע כדי לבערו ממש להטילו לים לאלתר או לזרותו לרוח תו לא שייך כלל הך חששא דשמא יאכל. ומה שהקשה עוד דלעיל קרי ליה תחלת שש שעת הביעור והכא קרי ליה שלא בשעת ביעורו נראה נמי דלא קשה מידי דלעיל דלענין בדיקת חמץ דרבנן איירי שפיר קרי ליה שעת הביעור כיון שהוא שעת הביעור של רוב העולם משא"כ הכא דמלתיה דר"י לענין שריפה איירי דאיירי מדינא דאורייתא שפיר אמר אימתי הוי מדאורייתא בשריפה שלא בשעת ביעורו והיינו מתחלת שש דהוי מדאורייתא שלא בשעת ביעורו:

4 אמנם הקושיא שלישית שהקשה ר"ת כיון דר"י מנותר יליף ממילא משמע איפכא כמו שמפרש ר"י באמת וכתב דהכי איתא בירושלמי נ"ל דאדרבה מאותו הירושלמי גופא נראה להדיא לפרש הך ברייתא דהכא כפי' רש"י דהכי איתא בירושלמי תני עד שלא הגיע זמן ביעורו אתה מבערו בכל דבר משהגיע זמן ביעורו אתה מבערו בשריפה ואתיא כר"י אית תנויי תני עד שלא הגיע זמן ביעורו אתה מבערו בשריפה משהגיע זמן ביעורו אתה מבערו בכל דבר ואתיא כרבנן עכ"ל הירושלמי והדבר ידוע דבתלמודא דידן בכולה מכילתין לא אישתמיט ולא אשכחן דפליגי ר"י ורבנן בסברות הפוכות לגמרי מהיפך להיפך בענין ביעור החמץ אימתי דינו בשריפה ואימתי בכל דבר לכך נראה דתלמודא דידן מפרש הנך תרתי ברייתות דירושלמי תרווייהו אליבא דר"י כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה דהא לקמן דף כ"ז ע"ב מייתי הש"ס ברייתא אחריתי דמעיקרא יליף ר"י בק"ו מנותר שאינו בבל יראה כו' ואמרו לו חכמים כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל כו' ומסיק בסיפא דברייתא חזר ר"י ודנו דין אחר נותר ישנו בבל תותירו וחמץ בבל תותירו כו' ולכאורה יש לתמוה טובא דמאי אולמא הך ילפותא דבנין אב טפי מעיקרא שדנו בק"ו ואכתי לא השיב למה שהקשו לו חכמים לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל ואף שרש"י כתב שם דהאי בבל תותירו הוי ג"ש ובין לקולא ובין לחומרא מ"מ הסוגיא בלישנא דברייתא לא משמע הכי כמו שאבאר שם אי"ה לכך נראה דדוקא בתחלת הדין דרצה ללמוד חמץ מק"ו דנותר שאינו בבל יראה כו' אם כן ודאי עיקר הק"ו היינו לאחר זמן איסורו משבע ואילך דומיא דנותר א"כ יפה השיבו לו חכמים לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל משא"כ למה שחזר ודנו דין אחר דיליף חמץ מנותר בבניין אב כיון ששניהם בבל תותירו ולישנא בל תותירו לא שייך אלא קודם זמן איסורו שלא יבא לידי נותר כמו כן בחמץ שלא יבא לידי בל יראה כדאיתא בירושלמי בריש מכילתין ותשביתו היינו מעיקרא ע"ש נמצא דלפ"ז נהי דבנותר אי אפשר לשורפו קודם איסורו אפילו אם ידוע שלא ימצא אוכלין משום דאין שורפין קדשים קודם זמן איסורו מ"מ בחמץ ודאי עיקר מצות שריפתו קודם זמן איסורו כדי שיהא מושבת בזמן איסורו ולפ"ז הוי עיקר מילתא דר"י קודם זמן איסורו אבל לאחר זמן איסורו מבערין בכל דבר מה"ט גופא דהתורה אמרה תשביתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו וא"כ לפ"ז תו לא הוי הך דינא תחילתו להחמיר וסופו להקל כיון שאם לא מצא עצים לשורפו ימתין עד תחלת שבע ויבערנו בכל דבר והיינו ממש כמו שפירש"י כאן כנ"ל נכון. וראיה ברורה לדברי מצאתי במכילתא פ' בא הובא בילקוט שמעוני וז"ל אמר ליה ר"י ב"ב לר"י סבור אתה שאתה מחמיר עליו אין אתה אלא מיקל עליו אם לא מצא אור ישב לו ולא ישרוף אלא בלשון זה הוי אומר עד שלא תגיע שעת הביעור מצות כילויו בשריפה משתגיע שעת הביעור מצות כילויו בכל דבר עכ"ל הברייתא דמכילתא נמצא שזה לגמרי כפירש"י כאן וכמו שכתבתי בפי' הברייתא דלקמן ושניהם עולות בקנה א' שלאחר שאמר לו ר"י ב"ב לר"י אלא כך הוי אומר הודה לדבריו והיינו שחזר ודנו דין אחר וכדפרישית דלפ"ז הוי לגמרי כדברי ר"י ב"ב דמכילתא ולפ"ז צדקו יחדיו שני הברייתות שהובאו בירושלמי זו איפכא מזו אלא דאפשר דהא דמוקי התם הך ברייתא כרבנן היינו כר"י ב"ב שהן ג"כ דברי ר"י עצמו לאחר חזרה וברייתא קמייתא דתני איפכא היינו כר"י עצמו קודם חזרה כנ"ל נכון בעזה"י ליישב כל הסוגיא על מכונה לפי שיטת רש"י ז"ל. מיהו בעיקר פירושו של ר"ת ז"ל אני יושב ומשתומם כשעה חדא ומותבינא תו תיובתא כלפי סנאי דר"ת מאותה ראיה עצמו שמביא מל' הירושלמי הוי ראיה לסתור דמלבד מה שכתבתי דמייתי נמי התם ברייתא איפכא כפירש"י עוד קשה יותר דהא בהאי ברייתא קמייתא דמוקי לה הירושלמי כר"י תני עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר משהגיע זמן ביעורו את מבערו בשריפה כו' נמצא דלפ"ז נהי דבעיקר הדין משמע דהיינו כמו שפי' ר"ת דלאחר זמן איסורו בשריפה לר"י מ"מ לשון הברייתא דהתם משמע להיפך דהא קאמר להדיא עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בכל דבר ובהאי ברייתא דמייתי רבינא הכא אמר ר"י אימתי שלא בשעת ביעורו משמע שלא בשעת ביעורו אם כן ע"כ הך ברייתא דמייתי רבינא הכא פליגא אהך ברייתא דמייתי הירושלמי אלא כאידך ברייתא דמייתי הירושלמי דאית תנויי תני אלא דמאי דמוקי לה התם כרבנן מוקי לה רבינא נמי כר"י ומכ"ש א"ש למאי דפרישית דרבנן דהירושלמי היינו ר"י ב"ב ובאמת הודה לו ר"י וחזר ודנו דין אחר כל זה נראה ברור ומוכרח בסייעתא דשמיא לקיים שיטת רש"י ז"ל ושיטת רבינו תם ז"ל ופירושו צ"ע גדול ליישב ועיין מה שאכתוב בזה עוד לקמן דף כ"ז ודוק היטיב:

« פני יהושע על פסחים י״א ע״ב פני יהושע על פסחים י״ג ע״א »