פני יהושע על מכות ט״ו

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א-תרכ"ב

מקור מכות ט״ו
1 אָמְרוּ לוֹ: אָמַרְתָּ? אֲמַר לְהוּ: לָא. אָמַר רַבָּה: הָאֱלֹהִים! אַמְרַהּ, וּכְתִיבָא וּתְנֵינָא: כְּתִיבָא – ״וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה וְגוֹ׳״ ״וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם״. תְּנֵינָא – הַבָּא לַמִּקְדָּשׁ טָמֵא.
2 אֶלָּא מַאי טַעְמָא קָא הָדַר בֵּיהּ? מִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא לֵיהּ אוֹנֶס. דְּתַנְיָא: אוֹנֵס שֶׁגֵּירַשׁ, אִם יִשְׂרָאֵל הוּא – מַחְזִיר וְאֵינוֹ לוֹקֶה. אִם כֹּהֵן הוּא – לוֹקֶה וְאֵינוֹ מַחְזִיר.
3 אִם יִשְׂרָאֵל הוּא – מַחְזִיר וְאֵינוֹ לוֹקֶה, אַמַּאי? לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁקְּדָמוֹ עֲשֵׂה הוּא, וְלִילְקֵי!
4 אָמַר עוּלָּא: לֹא יֵאָמֵר ״לוֹ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה״, בְּאוֹנֵס, וְלִיגְמַר מִמּוֹצִיא שֵׁם רַע: וּמָה מוֹצִיא שֵׁם רַע שֶׁלֹּא עָשָׂה מַעֲשֶׂה – אָמַר רַחֲמָנָא ״וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה״, אוֹנֵס לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?
5 לָמָּה נֶאֱמַר? אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְפָנָיו תְּנֵהוּ עִנְיָן לְאַחֲרָיו, שֶׁאִם גֵּירַשׁ יַחֲזִיר.
6 וְאַכַּתִּי, אוֹנֵס מִמּוֹצִיא שֵׁם רָע לָא גָּמַר, דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְמוֹצִיא שֵׁם רַע, שֶׁכֵּן לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם!
7 אֶלָּא: לֹא יֵאָמֵר ״לוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה״ בְּמוֹצִיא שֵׁם רַע, וְלִיגְמַר מֵאוֹנֵס: וּמָה אוֹנֵס שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם, אָמַר רַחֲמָנָא ״וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה״, מוֹצִיא שֵׁם רַע לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? וְלָמָּה נֶאֱמַר? אִם אֵינוֹ עִנְיָן לַמּוֹצִיא שֵׁם רַע – תְּנֵהוּ עִנְיָן לָאוֹנֵס, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְפָנָיו – תְּנֵהוּ עִנְיָן לְאַחֲרָיו.
8 וּמוֹצִיא שֵׁם רַע מֵאוֹנֵס נָמֵי לָא גָּמַר, דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְאוֹנֵס – שֶׁכֵּן עָשָׂה מַעֲשֶׂה!
9 אֶלָּא: לֹא יֵאָמֵר ״לוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה״ בְּמוֹצִיא שֵׁם רַע, שֶׁהֲרֵי אִשְׁתּוֹ הִיא. לָמָּה נֶאֱמַר? אִם אֵינוֹ עִנְיָן לַמּוֹצִיא שֵׁם רַע – תְּנֵהוּ עִנְיָן לָאוֹנֵס, וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לְפָנָיו – תְּנֵהוּ עִנְיָן לְאַחֲרָיו.
10 וְאֵימָא, וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לְפָנָיו דְּמוֹצִיא שֵׁם רַע – תְּנֵהוּ עִנְיָן לְאַחֲרָיו דִּידֵיהּ, דְּלָא לָקֵי!
11 אִין הָכִי נָמֵי, וְאָתֵי אוֹנֵס וְגָמַר מִינֵּיהּ. בְּמַאי גָּמַר מִינֵּיהּ? אִי בְּקַל וָחוֹמֶר אִי בְּ״מָה מָצִינוּ״ – אִיכָּא לְמִיפְרַךְ כִּדְפָרְכִינַן: מָה לְמוֹצִיא שֵׁם רַע, שֶׁכֵּן לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה!
12 אֶלָּא אָמַר רָבָא: כׇּל יָמָיו בַּעֲמוֹד וְהַחְזֵר. וְכֵן כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל יָמָיו בַּעֲמוֹד וְהַחְזֵר.
13 אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: וְהָא לָא דָּמֵי לָאוֵיהּ לְלָאו דַּחֲסִימָה! אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם דִּכְתַב בֵּיהּ רַחֲמָנָא עֲשֵׂה יַתִּירָא מִגְרָע גָּרַע?
14 אִי הָכִי, לָאו שֶׁנִּיתָּק לַעֲשֵׂה נָמֵי, לֵימָא: מִשּׁוּם דִּכְתַב בֵּיהּ רַחֲמָנָא עֲשֵׂה יַתִּירָא מִגְרָע גָּרַע? אֲמַר לֵיהּ: הָהוּא לְנַתּוֹקֵי לָאו הוּא דַּאֲתָא.
15 הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר בִּיטְּלוֹ וְלֹא בִּיטְּלוֹ,
16 אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר קִיְּימוֹ וְלֹא קִיְּימוֹ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
17 מִידֵּי הוּא טַעְמָא אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן? הָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְתַנָּא, תְּנִי: בִּטְּלוֹ – חַיָּיב, וְלֹא בִּטְּלוֹ – פָּטוּר.
18 דְּתָנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קוּם עֲשֵׂה, קִיֵּים עֲשֵׂה שֶׁבָּהּ – פָּטוּר, בִּיטֵּל עֲשֵׂה שֶׁבָּהּ – חַיָּיב.
19 אֲמַר לֵיהּ: מַאי קָא אָמְרַתְּ? קִיֵּים – פָּטוּר, לֹא קִיֵּים – חַיָּיב, בִּיטֵּל – חַיָּיב, לֹא בִּיטֵּל – פָּטוּר! תְּנִי: בִּיטְּלוֹ וְלֹא בִּיטְּלוֹ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: קִיְּימוֹ וְלֹא קִיְּימוֹ.
20 בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? בְּהַתְרָאַת סָפֵק קָא מִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: הַתְרָאַת סָפֵק שְׁמָהּ הַתְרָאָה,
21 וּמָר סָבַר: הַתְרָאַת סָפֵק לֹא שְׁמָהּ הַתְרָאָה.
22 וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ, דְּאִיתְּמַר: ״שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל כִּכָּר זֶה הַיּוֹם״, וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא אֲכָלָהּ, רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֵינוֹ לוֹקֶה. רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: אֵינוֹ לוֹקֶה,
פירוש פני יהושע על מכות ט״ו
1 בגמרא אמר רבה האלקים אמרה וכתיב' ותנינא כו' הבא למקדש טמא. יש לתמוה טובא דמאי ראיה מייתי מהא דמחייבין מלקות בהבא למקדש טמא למשמע מינה דהא דמחייב בלאו הניתק לעשה היינו משום דקדמו עשה דאכתי מי דמי דהא לעולם איכא למימר דאין לחלק כלל בין קדם לאו לעשה או עשה ללאו והיינו טעמא דכיון דעשה בא לתקן הלאו מש"ה יש לפוטרו ממלקות שהתורה ניתקו לעשה לומר שתקנתו בכך כדפירש"י להדיא בשמעתין ובכמה דוכתי משא"כ בטמא הבא למקדש לא שייך כלל לומר דעשה הוה תיקונו של לאו כיון דעבר על איסור כרת במזיד מה מהני מה שמשתלח לאח"כ מן המחנה סוף סוף איסור דעביד עביד תדע דהא מחייבינן ליה אפילו בששהא כדי השתחוי' ואם התרו בו אל תטמא אל תטמא חייב שתים ותדע שכן הוא דהא לקמן משמע דהך פלוגתא דר"י וריש לקיש תליא בהתראת ספק וסתם לאו שניתק לעשה לא שייך ביה התראה ודאי א"כ בפשיטות מצינן לאוקמי דהבא למקדש טמא היינו דמתרינן בי' בהתראת ודאי שלא יכנס למקדש ואם בעל קרי הוא צריך לצאת אף חוץ למחנה לויה ואי מצורע הוא אפי' חוץ למחנה ישראל והוא שינה בחטאו ועבר על התראתו ולא די שלא יצא לחוץ אלא שנכנס במזיד למקדש שיש בו כרת ואפי' בטמא מת נמי משכחת לה שפיר אפי' בנטמא בעזרה והתרו בו שלא ישהא ויצא לו בקצרה והוא נכנס ומתקרב יותר ומשהא ומרבה בטומאה וכי תעלה על דעתך לפטור בזה משום לאו הניתק לעשה כיון דעשה לא מתקן הלאו כלל והי' נלע"ד בזה לפרש דעיקר מימרא דר' יוחנן קמא דקאמר כל לא תעשה שקדמו עשה לוקין היינו דאיצטריך לאשמעינן כי היכי דלא נימא דהך מלתא דלאו הניתק לעשה לאו מסברא אמרי' לה הכי דמהיכי תיתי דלפטור אדרבה הא חמור איסורא טפי אלא ה"א דגזירת הכתוב הוא משום דבעינן דוקא דומיא דלאו דחסימה דליכא אלא לאו גרידא ומש"ה הוצרך רבי יוחנן לאשמעינן דלאו גזירת הכתוב הוא אלא מסברא אמרינן הכי מש"ה לעולם אזלינן בתר סברא ויש לחלק בין קדם לאו לעשה או עשה ללאו וכה"ג בין אפשר לקיים העשה קודם ללאו או לא לפירש"י וע"ז קאמר רבה שפיר כתיבא ותנינא הבא למקדש טמא וא"כ אי ס"ד דגזירת הכתוב הוא דכל לאו דלא דמי ללאו דחסימה לא מלקינן ליה דאע"ג דחמיר איסוריה דאיכא לאו ועשה אפ"ה פטרו רחמנא מגזירת הכתוב אפשר דטעמא נמי איכא דאדרבה כיון דחמיר איסורא טפי לא סגי במלקות כדמשמע במכילתין גבי הרגו אין נהרגין וגבי דרך ירידה ודרך עליה א"כ תיקשי הך מתניתין דהבא למקדש טמא חייב מלקות ואמאי הא לא דמיא ללאו דחסימה דלית ביה כרת והוי לן למימר דפטור מגזירת הכתוב וטעמא נמי איכא למימר דלא סגי ליה במלקות שעי"כ לפטור מידי כרת אע"כ מדמחייבינן ליה שמעינן שפיר דלא בעינן דומיא דחסימה היכא דחמיר איסוריה דאטו מיגרע גרע כדדייקינן בסמוך. והשתא א"ש נמי הא דבעי למימר דהדר ביה מהאי דאונס שגירש והיינו דמהכא שפיר שמעינן דע"כ גזירת הכתוב הוא דאלת"ה אמאי פטרינן ליה ממלקות משום דמחזיר אכתי לילקי ולחזיר ומכ"ש למאי דק"ל בפ"ק דתמורה דאמר רבא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא א"כ ה"נ לימא הכי באונס שגירש וכדמקשינן לקושטא דמילתא התם אמימרא דרבא מהך ברייתא דאונס שגירש ומש"ה קס"ד הכא בשמעתין מעיקרא דהך ברייתא דאונס שגירש ע"כ גזירת הכתוב הוא דלא שייך מלקות כיון דלא הוי דומיא דחסימה ומסיק הש"ס שפיר דלעולם לאו גזירת הכתוב הוא והא דפטור באונס היינו משום דגלי קרא דכל ימיו בעמוד והחזר קאי והיינו הך שינויא גופא דמסיק הש"ס בתמורה אהך קושיא דאונס שגירש עליה דרבא ע"ש נמצא דלפ"ז נתיישב הסוגיא דהכא בפשיטות כמין חומר דכל השקלא וטריא דהכא היינו בהך סברא גופא דמייתי תלמודא בסמוך א"ל ר"פ לרבא והא לא דמיא ללאו דחסימה ומשני ליה רבא אטו משום דכתיב בי' עשה מיגרע גרע וא"כ מאן דקאמר מעיקרא דהדר ביה ר' יוחנן היינו משום דמשמע ליה דמהך ברייתא דאונס שגירש משמע ליה כסברא דר"פ דלעולם בעינן דומיא דחסימה כל כמה דלא אסיק אדעתיה הך סברא דרבא מקרא דכל ימיו בעמוד והחזר קאי כנ"ל נכון בעזה"י לפי שיטת רש"י ופירושו לקמן גבי הניחא למ"ד משא"כ לפירוש התוס' שם שכתבו דהעיקר כפירוש הר"ר שלמה מדריוש לא יתכן לפרש כן והדרא קושיא לדוכתא דהא בלא"ה לא שייך בטמא הבא אל המקדש כלל הך מילתא דקיימו ולא קיימו או בטלו ולא בטלו כמו שאבאר עוד וצ"ע:
2 בתוספות ד"ה תנינא הבא אל המקדש כו' וא"ת דילמא שאני התם דאיכא תרי לאוין כו' ולא יטמאו מקדשי. נראה ברור שטעות נפל בספרים בלשון התוס' דלא אשכחן בכל המקרא האי לאו דלא יטמאו מקדשי וצריך להגיה לאו דואל המקדש לא תבוא דמייתי הש"ס לעיל בסמוך מקמי מימרא דר' יוחנן ובכמה דוכתי בש"ס מייתי לה האי לאו לענין טמא שנכנס ולענין טבול יום ומחוסר כיפורים ואדרבה האי לאו שייך טפי בטמא שנכנס למקדש מדכתיב אל המקדש לא תבא משמע שנטמאת בחוץ והזהיר הכתוב שלא תבא אל המקדש משא"כ האי לאו דלא יטמאו פשטא דקרא משמע דאיירי שנטמא בפנים והזהיר הכתוב שיצא וכן נראה מבואר להדיא בפירש"י בפ"ב דשבועות דף י"ז ע"ב אהא דאין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש ע"ש מיהו בהוריות מפרש בענין אחר ולפ"ז כ"ש דקשה טפי קושיית התוס' מאי אמרת תנינא דילמא הא דלוקה בטמא שנכנס למקדש היינו אהאי לאו דאל המקדש לא תבוא דלא ניתק לעשה. מיהו למאי דפרישית בסמוך דהא דקאמר תנינא הבא אל המקדש טמא היינו כי היכי דלא נימא דגזירת הכתוב הוא דבעינן דוקא דומיא דחסימה דלית ביה עשה כלל וא"כ אין מקום לקושית התוס' דע"ז ודאי שפיר קאמר רבה כתיבא ותנינא דאי ס"ד גזירת הכתוב היא הכא אמאי לקי ואף על גב דאיכא כמה לאוין אפילו הכי כיון דאשכחן ביה עשה לא הוי דומיא דחסימה וא"כ לפ"ז תו לא קשיא מהך דתמורה דהתם היינו לפי המסקנא דהכא דאיתא לדר' יוחנן ולאו גזירת הכתוב הוא ולא בעינן דומיא דחסימה ואם כן שפיר מפלגינן מסברא בין חד לאו לתרי לאוין:
3 בגמרא אלא מ"ט הדר ביה משום דקשיא ליה אונס. ולכאורה יש לתמוה מה ענין הך קושיא לדרבי יוחנן דילמא שאני התם הא דלא לקי עלה היינו מטעמא דמתניתין דלקמן דקתני להדיא כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה לא לקי עליה ולא אשכחן מאן דפליג בהא ומסקינן נמי לקמן דבאונס נמי קאי היכא דלא הדירה ולפי המסקנא אפילו מדירה נמי לא למאן דתני ביטלו ולא ביטלו ולענ"ד צ"ע ליישב ולקמן בסוף הסוגיא אבאר יותר ועוד אבאר בזה בסוגיות שלפנינו:
4 בגמרא אמר עולא לא יאמר ולא תהיה לאשה באונס וליגמר ממש"ר כו' ולכאורה יש לתמוה דמאי ק"ו שייך הכא דשאני התם דאשתו היא ומש"ה קנסו רחמנא שלא יגרשנה ותהיה לו לאשה כל ימיו משא"כ באונס דלאו אשתו היא שתהא קנויה לו ע"י ביאת אונס ואפילו במפותה דמדעתה עביד צריך לקדשה מחדש אם כן מהיכי תיתי נאמר מסברא שתהיה לו לאשה שלא מדעתו אלא דאפשר דהא דקאמר עולא לא יאמר ולו תהיה לאשה היינו דלא ליכתוב רחמנא בלשון עשה ליכתב רחמנא מהר ימהרנה כמו במפותה וממילא ידעינן מק"ו דמוציא שם רע דלו תהיה לאשה כל ימיו ולא יוכל לשלחה אלא דאכתי קשיא לי הא דקאמר לא יאמר ולו תהיה לאשה ותיפוק ליה דאיצטריך קרא לאשמעינן שבאם אינה ראויה לבוא בישראל אינו רשאי לקיימה כדדרשינן להדיא בכתובות דף ל"ט במתני' דמייתי עלה הך קרא שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו ונראה ליישב ע"פ מ"ש התוס' שם דף מ"ם דהא דמייתי מתניתין האי קרא דולו תהיה לאשה לאו משום דאיצטריך להך דרשא אלא דממילא כיון דכתיב ולו תהיה לאשה דמשמע מדעתה ממילא שמעינן דאם אינה ראויה לו אינו רשאי לקיימה דתו ליכא עשה כדמסיק שם בגמרא האי סברא גופא דאי אמרה לא בעינא ליכא עשה כלל והיינו כפירש"י שם דמלמדין אותה לומר דלא בעינא א"כ שפיר מצי עולא סבר דלהא נמי לא איצטריך קרא יתירא דכולה מסברא ידעינן דאי אמרה לא בעינא לא כייפינן לה שלא יהא חוטא נשכר וא"כ ממילא דמלמדין אותה כן נ"ל נכון. ובזה נתיישב לי היטב מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות נערה בתולה דאפילו בחייבי עשה גרידא או אפילו שניות מדברי סופרים אינו רשאי לקיימה ומייתי האי קרא גופא שנאמר ולו תהיה לאשה והקשה שם הכ"מ מאי ענין האי קרא לענין שניות מדברי סופרים דאינו אלא מדרבנן ולא שייך בהך מיעוטא דולו תהיה לאשה אבל למאי דפרישית אתי שפיר דלקושטא דמילתא עיקר ילפותא דמייתי מתניתין שם מהאי קרא דולו תהיה לאשה היינו משום דדרשינן מינה דבעינן מדעתה וממילא דמה"ט גופה אינו רשאי לקיימה ומלמדין אותה לומר שאינה רוצה וא"כ יפה כתב הרמב"ם ז"ל דאפילו אם אינה אסורה לו אלא באיסור דרבנן נמי אינו רשאי לקיימה ומלמדין אותה לומר שאינה רוצה כן נ"ל ברור עד שאני תמה על בעל כ"מ שבחנם נדחק שם בלשון הרמב"ם ז"ל והא דמייתי שם הך ברייתא דדרשינן מינה ולו תהיה לאשה למעוטי אשה שאינה ראויה לקיימה נראה דהיינו אליבא דשמעון התימני ור"ש בן מנסיא ולענין לפוטרו מקנס אבל אנן לא קי"ל הכי אלא כסתם מתניתין דפרק אלו נערות דאפילו חייבי כריתות יש להן קנס ואם כן שפיר קאמר עולא לא יאמר ולו תהיה לאשה:
5 בגמרא הניחא למ"ד ביטלו ולא ביטלו כו' זו גירסת רש"י ותוס' דרבי יוחנן אמר ביטלו ולא ביטלו ולכך הוצרך רש"י לפרש ולהאריך כי היכי שנפרש כל האי שקלא וטריא דהניחא עד למסקנא קאי אמילתא דרבא ור' יוחנן דלעיל בסמוך אדרשא דכל ימיו בעמוד והחזר ומש"ה מפרש רש"י נמי דלמ"ד ביטלו נמי שייך מלקות באונס שגירש היכא שמדירה דאע"ג דלקמן בדף הסמוך מסקינן דאפילו בהדירה יש לו הפרה כיון דלדבר מצוה הוא אפ"ה הוכרח רש"י לפרש כן דמשמע ליה דהמקשה לא אסיק אדעתיה הך מסקנא דלקמן ולכך הוצרך התוס' להאריך בכל הדיבור עד שהוכרחו לפרש כפירוש הר"ש מדרוי"ש מיהו לפי גירסת הרי"ף בשלהי חולין מבואר דגרס איפכא דר' יוחנן סבר קיימו ולא קיימו וכן נראה מבואר מלשון הרמב"ם ז"ל בחיבורו הלכות נערה בתולה וכמ"ש הכ"מ בשם הר"ן וא"כ לפ"ז צ"ל דהכא בשמעתין נמי גרסינן איפכא הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו וא"כ אי אפשר לפרש כפירש"י ותוספות אלא כמו שאבאר לקמן ודו"ק:
6 בתוספות ד"ה הניחא למ"ד ביטלו כו' בכולה שמעתא פירש הקונטרס שקיימו היינו כשמזהירין כו' וקשה א"כ מאי פריך כו' לכך נראה דלא מיקרי קימו כו' אלא תוך כדי דיבור וכן פירש הקונטרס גבי שילוח הקן עכ"ל התוספות ובאמת שלשון התוספות תמוה טובא מלבד מה שהקשו התוס' בעצמם עוד יש לתמוה הא פשטא דקרא דכל ימיו ודאי לא משמע דאיירי דוקא תוך כ"ד לאחר הגירושין ובעיקר הדברים נמי קשיא לי דמשמע מדבריהם דכל שבא לב"ד והלקוהו תו לא שייך עשה דכל ימיו בעמוד והחזר וברפ"ק דתמורה לא משמע הכי דהא קיי"ל כרבא דכל היכא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא א"כ ודאי הוי שייך הך מילתא דכל ימיו דלעולם בעמוד והחזר קאי כיון דגירושין לא מהני מידי עד שתנשא לאחר ע"ש בגמרא ובתוס' והיינו כפירש"י ומ"ש התוספות שרש"י גופא כתב כן בפ' שילוח הקן ולענ"ד אין זו ראיה כלל דודאי בפ' שילוח הקן מילתא דפשיטא היא דצריך לקיים העשה תוך כ"ד לאחר שנטלה דכל כמה דלא שילחה בקום ושלח קאי שישלחנה בפועל משא"כ הכא משמע דעיקר הלאו והעשה היינו שאינו יוכל לשלחה וא"כ אינו עובר עד שיאמר שאינו רוצה לקיימו ורוצה בשלוחה שכן נראה מלשון רש"י שאפילו כשבא לב"ד מרחיבין לו הזמן והיינו עד שנותן אמתלא לדבריו כן נראה לי ברור ליישב פירש"י וק"ל:
7 בתוספות ד"ה מידי הוא טעמא אלא לרבי יוחנן כו' ופירש בקונטרס דלר"ל לאו שקדמו עשה ולאו שניתק לעשה שוין וכו' וקשה לר"ל דס"ל כו' טמא שבא אל המקדש דמתניתין אמאי לקי כו' עכ"ל. וכבר כתבתי דלענ"ד נראה ברור בפשיטות דבטמא שבא אל המקדש דמתניתין שפיר משכחת לה מלקות היכא שהתרה בו שאל יכנס דתו לא מהני קיים והא דאמר רבה לעיל אמלתא דר' יוחנן כתיבא ותנינא היינו כי היכי דלא נימא דגזירת הכתוב הוא דבעינן דומיא דלאו דחסימה וא"כ לא שייך כלל פלוגתא דר"י ור"ל לענין טמא שנכנס ועיקר סוגיא דשמעתין ופירש"י במילתא דר"י ור"ל לענין אונס ושילוח הקן לחוד איירי וכ"ש שיש לתמוה בזה על פירושו של הר"ש מדריו"ש שמפרש דהשקלא וטריא דהניחא למ"ד עד סוף הסוגיא אסוגיא דכתיבא ותנינא מטמא שנכנס למקדש קאי וזה תימא דמה ענין קיום העשה לענין איסור הלאו דלא יכנס אלא דבזה יש לי ליישב קצת למאי דפרישית לעיל בלשון התוספות ד"ה תנינא דלענין טומאת מקדש אשכחן תרי לאוין לאו דאל המקדש לא תבוא ולאו דלא יטמאו את מחניהם וכתבתי שם דלא תבוא היינו לאו דכניסה והיינו שנטמא בחוץ ולאו דלא יטמאו היינו כשנטמא בפנים והזהירו שלא ישהא בטומאה אלא יקיים העשה וישלחו מן המחנה ומדמייתי הש"ס לעיל גבי כתיבא ותנינא האי קרא דולא יטמאו ומסיק עליה וקאמר ותנינא הבא אל המקדש טמא ע"כ היינו משום דפסיקא ליה דמתניתין בכל ענין איירי ל"ש בא אל המקדש כשהוא טמא או אפילו כשנטמא בפנים שייך נמי חיוב מלקות כדאיתא בפ"ב דשבועות וא"כ מייתי שפיר דאפילו בהך טומאה בפנים דלאו דידיה היינו ולא יטמאו את מחניהם שהוא ניתק לעשה דוישלחו מן המחנה ואפ"ה לקי וע"כ היינו משום שקדמו עשה ללאו כן נראה לי ליישב בדוחק. גם נתיישב בזה מה שהקשו התוס' על פירש"י ר"ל היכי מוקי למתניתין דודאי ר"ל מוקי למתניתין שפיר בטמא שנכנס אל המקדש ממש דלא שייך ביה קיימו ולא קיימו כדפרישית כן נראה לי נכון ליישב פירש"י:
8 ומ"ש התוס' עוד בסוף הדיבור דאי כפ"ה דפירש דקאי אעמוד והחזר קשה כו' דמ"מ היכי גלי קרא דלא לקי כבר כתבתי דלק"מ דאכתי מהאי קרא דכל ימיו עמוד והחזר ליכא למשמע מיניה דלא לקי למאי דמסקינן במימרא דרבא בריש תמורה דעיקר מלקות היינו דעבר אמימרא דרחמנא וא"כ אף כשמחזירה הוי שייך מלקות אי איתא לדר' יוחנן דבלאו שקדמו עשה לוקין אלא דלהכי מהני הא דגלי קרא דתו הוי לאו הניתק לעשה גמור ולאפוקי דלא נימא דהוי לאו שקדמו עשה כל זה לר' יוחנן משא"כ לר"ל דלא מחלק מקשה שפיר מאי איכא למימר וכיון דלדידיה ליתא הך דרשא דכל ימיו תו ליכא אלא הך עשה דולו תהיה לאשה לחוד והוי לאו שקדמו עשה כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ובהא מסיק שפיר דאה"נ דלר"ל דאמר קיימו ולא קיימו לית ליה הך דר' יוחנן ואפ"ה א"ש מתניתין דטמא שנכנס אל המקדש כפשטה:
9 בגמרא א"ל מאי קאמרת קיים פטור כו' תני ביטלו ולא ביטלו ופירש"י דה"ג תני ביטלו ולא ביטלו והאריך בזה לפרש דמ"ד התראת ספק שמה התראה ס"ל ביטלו ולא ביטלו ולר"ל איפכא. וכבר כתבתי לעיל דגירסת הרי"ף והרמב"ם הוא להיפך דר' יוחנן סבר קיימו ולא קיימו וכמו שנראה מלשון הרמב"ם ז"ל בחיבורו וע"ש בכ"מ ולכאורה נראה דגירסא זו עיקר דלפ"ז א"ש טובא דמ"ד קיימו ולא קיימו היינו משום דהתראה ספק שמה התראה וא"כ שפיר משכחת ליה דאפילו בלאו שיש בו קום עשה אפ"ה שייך מלקות היכא שהתרה בו שיקיים העשה ואם לא יקיים על פי בית דין ילקוהו והוי התראת ספק ור"ל סבר דהתראת ספק לא שמה התראה וא"כ תו לא משכחת בלאו שיש בה קום עשה שיחייב מלקות אלא בביטלו דהוי התראת ודאי וא"כ ע"כ דמה שהוצרך רש"י ותוס' להפך הגירסא והרא"ש בשמעתין קלסי לגירסת רש"י היינו משום דאי כגירסת הרי"ף והרמב"ם דר' יוחנן סבר קיימו ולא קיימו ע"כ צריך להפך נמי הגירסא דלעיל דהא דמקשה הניחא למ"ד כו' ומסיק נמי מידי הוא טעמא אלא לר' יוחנן הא א"ל ר"י לתנא תני ביטלו חייב ולדידהו צריך להפך הא אמר ר' יוחנן תני קיימו ולא קיימו א"כ לא א"ש הא דקאמר הניחא למ"ד קיימו ולא קיימו ולכל הפירושים דלעיל בשמעתין משמע דאדרבה למ"ד ביטלו ולא ביטלו א"ש טפי לפרש"י הך מלתא דרבא דקאמר כל ימיו בעמוד והחזר ולפי הר"ש מדרוף"ש היינו הא דקאמר הבא אל המקדש טמא וכמו שהארכתי בזה היינו דקלסי' הרא"ש לגירסת' וכ' שהסוגיא מתיישבת בכך. אמנם כן נלע"ד אף שאיני כדאי להכריע מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך דאדרבה לגירסת רש"י ותוס' צריך לדחוק בהך סוגיא דהניחא כמו שהאריכו התוס' בעצמם וכתבו דפי' רש"י בזה דוחק ולפי' הר"ש מדרוי"ש כבר כתבתי שאדרבה פירושו תמוה מאד ואין ליישב אם לא בדוחק גדול מלבד מה שהקשיתי דלגירסא זו צריך לומר דלמ"ד ביטלו ולא ביטלו משכחת לה מלקות אי לאו דגלי קרא והיינו היכא שמדירה וזה דלא כמסקנא דלקמן דקי"ל בדף הסמוך דאפי' בנדר ע"ד רבים לדבר מצוה יש לו הפרה משא"כ לגירסת הרי"ף והרמב"ם אין צריך לדחוק בכל זה אלא דיש לפרש כל הסוגיא להיפך דהא דקאמר הניחא אכל השקלא וטריא דלעיל קאי בין אמאי דבעי למימר דר' יוחנן הדר ביה משום דקשיא ליה אונס שגירש ובין במאי דמסיק רבא ורבין אליבא דר"י דשאני אונס דכתיב כל ימיו יתורא לאשמעינן דבעמוד והחזר קאי מש"ה לא לקי ואהא קאמר שפיר הניחא למ"ד קיימו ולא קיימו שפיר איתא להך שקלא וטריא דאונס שגירש משום האי טעמא פטור ממלקות ואפ"ה זמנין דאיתא ללאו היכא שאי אפשר לקיימו כגון שמתנה או שכבר נישאת לאחר אלא למ"ד ביטלו ולא ביטלו בלא"ה לא אשכחן מלקות לקמן דלדבר מצוה אפילו ע"ד רבים יש לו הפרה כן נראה לי ליישב גירסת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ודו"ק:
10 בפירש"י בד"ה ור"ל סבר כו' ואי קשיא לר' יוחנן נמי כו' לעולם התראה בשעה שעובר על אזהרתו בעינן כדאמרי' בשבועות כו' עס"ה. גם בזה נראה דרש"י הוצרך לכל זה לפי גירסתו כגירסת הספרים שלפנינו דמשמע דבביטלו שייך התראת ספק ובלא קיימו לא מיקרי התראת ספק ומשמע ליה לרש"י דהיינו משום דהתראה בשעה שעובר בעינן ומייתי לה מסוגיא דככר בשבועות ובאמת שסברא זו דחוקה היא כמו שהקשו בתוס' דא"כ בלא קיימו נמי הוי התראת ספק ותירצו ג"כ בדוחק כמו שנראה מלשון התוס' במאי קמפלגי ובד"ה ועבר היום ע"ש משא"כ לגירסת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שכתבתי בסמוך משמע להדיא דבלא קיימו הוי התראת ספק והטעם נראה מבואר שלא דמי להאי דככרות משום דבכל הני לאו שניתק לעשה כגון אונס שגירש ושילוח הקן מתחיל עיקר איסור הלאו לאלתר אלא שהעשה בא לתקן הלאו ומתרין אותו בשעת האיסור שלא יגרש ולא ישלח אע"ג שעדיין לא נגמר חיוב המלקות מ"מ לאחר שהתרו בו הב"ד ומזהירין אותו שיקיים העשה אז ילקה משא"כ בככרות לעולם לא שייך התראה בשעת אכילת ראשונה דאפילו התחלת איסור אין כאן כיון שהתנה ואמר בפירוש לא אוכל זו אם אוכל זו ואין להאריך כאן יותר: