פני יהושע על כתובות מ״ה

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

מקור כתובות מ״ה
1 סוֹקְלִין אוֹתָהּ עַל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ, כְּלוֹמַר: רְאוּ גִּידּוּלִים שֶׁגִּידַּלְתֶּם. בָּאוּ לָהּ עֵדִים בְּבֵית אָבִיהָ שֶׁזִּינְּתָה בְּבֵית אָבִיהָ — סוֹקְלִין אוֹתָהּ עַל פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר. סָרְחָה וּלְבַסּוֹף בָּגְרָה — תִּידּוֹן בְּחֶנֶק.
2 לְמֵימְרָא דְּכֹל הֵיכָא דְּאִישְׁתַּנִּי גּוּפָא אִישְׁתַּנִּי קְטָלָא? וּרְמִינְהִי: נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה שֶׁזִּינְּתָה, וּמִשֶּׁבָּגְרָה הוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רַע הוּא אֵינוֹ לוֹקֶה, וְאֵינוֹ נוֹתֵן מֵאָה סֶלַע, הִיא וְזוֹמְמֶיהָ מַקְדִּימִין לְבֵית הַסְּקִילָה.
3 הִיא וְזוֹמְמֶיהָ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא: אוֹ הִיא אוֹ זוֹמְמֶיהָ מַקְדִּימִין לְבֵית הַסְּקִילָה.
4 אָמַר רָבָא: מוֹצִיא שֵׁם רַע קָאָמְרַתְּ? שָׁאנֵי מוֹצִיא שֵׁם רַע דְּחִידּוּשׁ הוּא, דְּהָא נִכְנְסָה לְחוּפָּה וְלֹא נִבְעֲלָה, בְּעָלְמָא, וְזִינְּתָה — בְּחֶנֶק, וְאִילּוּ מוֹצִיא שֵׁם רַע — בִּסְקִילָה.
5 אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא: דִּלְמָא כִּי חַדֵּית רַחֲמָנָא הֵיכָא דְּלָא אִישְׁתַּנִּי גּוּפָא, אֲבָל הֵיכָא דְּאִישְׁתַּנִּי גּוּפָא, לָא חַדֵּית רַחֲמָנָא!
6 אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אִישְׁתַּנִּי וְלָא אִישְׁתַּנִּי, תַּנָּאֵי הִיא, דִּתְנַן: חָטְאוּ עַד שֶׁלֹּא נִתְמַנּוּ, וְנִתְמַנּוּ, הֲרֵי הֵן כְּהֶדְיוֹטוֹת.
7 רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם נוֹדַע לָהֶם עַד שֶׁלֹּא נִתְמַנּוּ — חַיָּיבִים, מִשֶּׁנִּתְמַנּוּ — פְּטוּרִים.
8 אֵימוֹר דְּשָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָזֵיל אַף בָּתַר יְדִיעָה, דְּאָזֵיל בָּתַר יְדִיעָה וְלָא אָזֵיל בָּתַר חֶטְאָה מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? אִם כֵּן — לַיְיתֵי קׇרְבָּן כִּי דְּהַשְׁתָּא: מָשׁוּחַ פַּר, וְנָשִׂיא שָׂעִיר!
9 הָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְתַנָּא: תְּנִי, תִּידּוֹן בִּסְקִילָה. וְאַמַּאי? ״נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה״ אָמַר רַחֲמָנָא וְהָא בּוֹגֶרֶת הִיא! אָמַר רַבִּי אִילְעָא, אָמַר קְרָא: ״הַנַּעֲרָה״ — הַנַּעֲרָה שֶׁהָיְתָה כְּבָר.
10 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חֲנַנְיָא לְרַבִּי אִילְעָא: אִי הָכִי מִילְקָא נָמֵי לִילְקֵי, וּמֵאָה סֶלַע נָמֵי לִישַׁלֵּם! אֲמַר לֵיהּ: רַחֲמָנָא נַיצְּלַן מֵהַאי דַּעְתָּא: אַדְּרַבָּה, רַחֲמָנָא נַיצְּלַן מִדַּעְתָּא דִּידָךְ.
11 וְטַעְמָא מַאי? אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אָבִין, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבָּא: זוֹ מַעֲשֶׂיהָ גָּרְמוּ לָהּ, וְזֶה עֲקִימַת שְׂפָתָיו גָּרְמוּ לוֹ. זוֹ מַעֲשֶׂיהָ גָּרְמוּ לָהּ, כְּשֶׁהִיא כִּי זַנַּאי — כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה זַנַּאי. וְזֶה עֲקִימַת שְׂפָתָיו גָּרְמוּ לוֹ, אֵימַת קָא מִיחַיַּיב? הָהִיא שַׁעְתָּא, וְהָהִיא שַׁעְתָּא בּוֹגֶרֶת הֲוַאי.
12 תָּנוּ רַבָּנַן: נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה שֶׁזִּינְּתָה — סוֹקְלִין אוֹתָהּ עַל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ. אֵין לָהּ פֶּתַח בֵּית הָאָב, סוֹקְלִין אוֹתָהּ עַל פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר הַהִיא. וּבְעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם — סוֹקְלִין אוֹתָהּ עַל פֶּתַח בֵּית דִּין. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה — סוֹקְלִין אוֹתוֹ עַל שַׁעַר שֶׁעָבַד בּוֹ, וּבְעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם — סוֹקְלִין אוֹתוֹ עַל פֶּתַח בֵּית דִּין.
13 מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״שְׁעָרֶיךָ״, זֶה שַׁעַר שֶׁעָבַד בּוֹ. אַתָּה אוֹמֵר שַׁעַר שֶׁעָבַד בּוֹ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא שַׁעַר שֶׁנִּידּוֹן בּוֹ?
14 נֶאֱמַר ״שְׁעָרֶיךָ״ לְמַטָּה, וְנֶאֱמַר ״שְׁעָרֶיךָ״ לְמַעְלָה. מָה ״שְׁעָרֶיךָ״ הָאָמוּר לְמַעְלָה — שַׁעַר שֶׁעָבַד בּוֹ, אַף ״שְׁעָרֶיךָ״ הָאָמוּר לְמַטָּה — שַׁעַר שֶׁעָבַד בּוֹ.
15 דָּבָר אַחֵר: ״שְׁעָרֶיךָ״, וְלֹא שַׁעֲרֵי גוֹיִם. הַאי ״שְׁעָרֶיךָ״, הָא אַפֵּיקְתֵּיהּ? אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״שַׁעַר״, מַאי ״שְׁעָרֶיךָ״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי.
16 אַשְׁכְּחַן עֲבוֹדָה זָרָה, נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה מְנָא לַן?
17 אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: גָּמַר ״פֶּתַח״ מִ״פֶּתַח״, וּ״פֶתַח״ מִ״שַּׁעַר״, וְ״שַׁעַר״ מִ״שְּׁעָרֶיךָ״.
18 תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע לוֹקֶה וְנוֹתֵן מֵאָה סֶלַע. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לִלְקוֹת — לוֹקֶה מִכׇּל מָקוֹם, מֵאָה סֶלַע, בָּעַל — נוֹתֵן, לֹא בָּעַל — אֵינוֹ נוֹתֵן.
19 קָא מִיפַּלְגִי בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב וְרַבָּנַן. וְהָכִי קָאָמַר: הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע — לוֹקֶה וְנוֹתֵן מֵאָה סֶלַע, בֵּין בָּעַל בֵּין שֶׁלֹּא בָּעַל, כְּרַבָּנַן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לִלְקוֹת — לוֹקֶה מִכׇּל מָקוֹם, מֵאָה סֶלַע, בָּעַל — נוֹתֵן, לֹא בָּעַל — אֵינוֹ נוֹתֵן, כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב.
20 אִיכָּא דְּאָמְרִי: כּוּלַּהּ כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. וְהָכִי קָאָמַר: הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע — לוֹקֶה וְנוֹתֵן מֵאָה סֶלַע, וְהוּא שֶׁבָּעַל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לִלְקוֹת — לוֹקֶה מִכׇּל מָקוֹם.
21 וְסָבַר רַבִּי יְהוּדָה לִלְקוֹת לוֹקֶה מִכׇּל מָקוֹם? וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּעַל — לוֹקֶה, לֹא בָּעַל — אֵינוֹ לוֹקֶה! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לוֹקֶה מַכַּת מַרְדּוּת מִדְּרַבָּנַן.
פירוש פני יהושע על כתובות מ״ה
1 תני שילא באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה על פתח בית אביה כלומר ראו גדולים שגדלתם. נראה דמה שהוצרך לפרש הכא טעמא דקרא היינו משום דמפשטא דקרא משמע דלא שייך פתח בית אביה אלא במש"ר ממש והכא בעי למימר דבכל ענין שבאו העדים בית חמיה שזינתה בבית אביה אפילו בלא הוצאת ש"ר סוקלין אותה על פתח בית אביה משו"ה מייתי ה"ט וכוונת הגמרא בזה דכיון דקרא גופא יהיב טעמא דהכי כתיב והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה כי נבלה עשתה בישראל לזנות בית אביה אלמא דבהאי טעמא תליא מילתא והיינו כפרש"י להודיע שמבית זה יצאה הנבלה ולאפוקי נערה המאורסה דעלמא דלא שייך האי טעמא ועמ"ש בסמוך בפרש"י:
2 רש"י בד"ה סוקלין אותה וכו' והאי בבאו עדים בבית חמיה כתיב דהא במש"ר כתיב וכו' ואקרב אליה אלמא כשניסת עכ"ל. ע"כ אין לפרש כוונתו בזה דבא לפרש דבנערה המאורסה שלא ניסת מודה דאין סוקלין אותה על פתח בית אביה דלהא לא איצטריך ליה לאתויי ראיה דהא בהדיא כתיב והוציאו את שניהם אל שער עירם ודוחק לפרש דמפרש האי בית חמיה דהכא במש"ר ממש ובא לאתויי ראיה דמש"ר אינו אלא בניסת אפילו למ"ד בין בעל בין לא בעל אפ"ה מודו דלא שייך מש"ר מן האירוסין דבהא לא הוי מייתי שפיר מואקרב אליה דהא למ"ד בין בעל בין לא בעל מפרש ואקרב אליה בדברים ואפ"ה מטעמא אחרינא פשיטא ליה דמש"ר אינו מן האירוסין. וליכא לפרש נמי דבא ליתן טעם בבית חמיה גרידא דסוקלין אותם על פתח בית אביה כדפרישית בסמוך דא"כ מאי האי דכתב רש"י דהא במש"ר אדרבא איפכא הו"ל למימר אע"ג דבמש"ר כתיב. לכך נלע"ד בכוונתו שבא ליתן טעם בעיקר חיוב סקילה בבאו עדים בבית חמיה אע"ג דאילו זינתה השתא בת חנק היא ומ"ש מסיפא דלמאי דס"ד השתא דקתני סרחה ולבסוף בגרה תידון בחנק אלמא דבתר השתא אזלינן וא"כ תקשי רישא אסיפא וכמ"ש התוספות דלא מפלגינן בין אישתני דינא לאישתני גופא אלא לרבא דוקא. לכך מפרש"י דהאי בבא דרישא אליבא דכ"ע ילפינן לה ממש"ר דאע"ג דניסת בסקילה. דאפילו למ"ד בין בעל בין לא בעל מודה מיהא דעיקר פשטא דקרא דואקרב אליה בבעל ולא עקרינן ליה מפשטא לגמרי ואפילו בעל חייבת סקילה אע"ג דהשתא לאו בת סקילה היא א"כ ילפינן נמי מהכא דאפילו בלא הוצאת ש"ר חייבת סקילה בבאו עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה אי משום דגלי קרא להדיא דאישתני דינא לאו מילתא היא. או משום דבכה"ג לא מיקרי אישתני דינא דכיון שבאו עדים שזינתה קודם הנשואין הו"ל נשואי טעות ולא מיקרי נשואין כלל ושינוי הגוף נמי ליכא ע"י הבעילה דבלא"ה כבר היתה בעולה מהנואף כמ"ש התוספות. כנ"ל בכוונת רש"י. מיהו בעיקרא דמילתא למאי דמשמע מפירש"י ותוספות דבבאו עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה אפילו בלא הוצאת ש"ר נסקלת אפתח בית אביה יש לדקדק א"כ כל הפרשה דאם אמת היה הדבר דכתיב במש"ר למאי הילכתא כתביה רחמנא. וכ"ש למאי דמסקינן לקמן דילפינן מהנערה שהיתה כבר דבכל דוכתי אזלינן בתר מעיקרא א"כ כל האי עניינא מיותר לגמרי. וצ"ל דלא אתא לאשמעינן אלא האי חידושא דנסקלת בפתח בית אביה לאפוקי משאר נערה המאורסה דנסקלת בפתח שער העיר וצ"ל ג"כ דנהי דרישא דקרא לענין קנס ומלקות איירי דוקא בהוציא ש"ר ממש ונמצא שקרן אפ"ה סיפא דקרא דאם אמת היה הדבר לא איירי דוקא במוציא ש"ר אלא בכל ענין שלא נמצאו לה בתולים כגון שבאו עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה ע"פ בית אביה כנ"ל ודו"ק:
3 גמרא אמר רבא מוציא ש"ר קאמרת שאני מש"ר דחידוש הוא דהא נכנסה לחופה וכו' וכתבו התוס' דלאו דוקא נקט נכנסה לחופה גם הרב האלפסי כתב דכמה רבוותא קמאי לא סלקא להו האי הלכתא כהוגן ופירשה באריכות ולא נתבררו דבריו ג"כ לקמאי דקמן ואף שאיני כדאי מ"מ ללמוד אני צריך דלענ"ד מתפרש הסוגיא יפה לפי דקשיא לן בהא מילתא דרבא קאמר שאני מש"ר דחידוש הוא וכו' והיא גופא תקשי מנ"ל דחידוש הוא דילמא מהכא גמרינן בכל דוכתי דאזלינן בתר מעיקרא ותו לא הוי חידוש ומאי שנא מהא דמסקינן לקמן דילפינן דאזלינן בתר מעיקרא מהנערה שהיתה כבר דלפרש"י היינו קרא דכתיב במש"ר ואפ"ה כתבו התוספות דמהכא ילפינן בכל דוכתי וא"כ ה"נ מאן יימר דחידוש הוא דילמא מהכא ילפינן בכל דוכתי. והנלע"ד בזה דמהכא לא מצינן למילף בכל דוכתי דשאני מש"ר דא"א בע"א ואי אמרת דלא הוי בסקילה בטלת מצות סקילה במש"ר לגמרי. וכה"ג כתבו התוספות בריש יבמות דלא ילפינן ממצות יבום דלידחי עשה ל"ת שיש בו כרת משום דמצות יבום א"א בע"א. וכ"ש הכא דלא שייך למידק ממצות סקילה שע"י הוצאת ש"ר אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר השתא דא"א התם למיזל בתר השתא דאם כן בטלת לגמרי. אלא דלרבנן דראב"י לקמן דמש"ר היינו בין בעל בין לא בעל א"כ שפיר הוי מצינן למילף דאזלינן בתר מעיקרא מדמחייב רחמנא סקילה אפילו בבעל דאי זינתה השתא בחנק והא אפשר לקיומי מצות סקילה במש"ר בלא בעל וכל זה אי הוי אמרינן דבכל דוכתי נכנסה לחופה ולא נבעלה בסקילה הוי מצינן למילף שפיר ממש"ר ולא הוי שייך לומר דחידוש הוא משו"ה הוצרך רבא לפרש דבריו דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה בעלמא בחנק וא"כ בין בבעל בין לא בעל אי אזלת בתר השתא בטלת מצות סקילה במש"ר משו"ה ליכא למילף מניה בשאר דוכתי כיון דחידוש הוא ומש"ה אפילו בגרה קודם הוצאת ש"ר נמי חידוש הוא ולא ילפינן מיניה. והשתא דאתינא להכי נתיישב לי ג"כ מאי דהוי קשיא לי במילתא דרבא ממ"נ מאי קסבר אי דריש הנערה שהיתה כבר לענין מש"ר כדילפינן לקמן במסקנא א"כ למאי הוצרך לומר דחידוש הוא הול"ל שאני בוגרת במש"ר דכתיב הנערה שהיתה כבר ואי לא דריש א"כ מאי קאמר דחידוש הוא וה"ה לענין בוגרת דאכתי תקשי קושיית הגמרא לקמן נערה אמר רחמנא והא בוגרת היא ואף שאפרש לקמן דאההיא ברייתא דמשבגרה הוציא שם רע לא שייך להקשות כן מ"מ למאי דפרישית א"ש טפי דודאי המקשה ורבא דמתרץ שפיר הוי ידעי דרשא דהנערה שהיתה כבר אלא דהמקשה דקאמר ורמינהו הכי פריך דנילף מהתם לסרחה ולבסוף בגרה כדמסקינן לקמן וע"ז משני רבא דלא מצינן למילף דבלא"ה חידוש הוא דנסקלת אף כשהיתה נשואה עכשיו דבלא"ה א"א לקיים מצות סקילה ע"י הוצאת ש"ר כדפרישית וא"כ מה לי נשואה גרידא או נשואה והיא בוגרת דבכל ענין גזירת הכתוב דבסקילה וע"ז מקשה רב הונא בריה דר"י דאכתי לא דמי דהכא אישתני גופא ולא הוי בכלל האי חידושא ואי אמרת דאכתי בהדיא רבי רחמנא מהנערה שהיתה כבר א"כ הדרא קושיא לדוכתיה דנילף מיניה בכל דוכתא אפי' בסרחה ולבסוף בגרה גרידא. מיהו כל זה כתבתי לשיטת רבנן דלקמן דמש"ר בין בעל בין לא בעל אמנם אם נאמר דרבא מוקי להאי ברייתא כראב"י לקמן דמש"ר דוקא בבעל לא יתכן לפרש כן אלא דלשיטה זו נ"ל לפרש מילתא דרבא בענין יותר נכון משום דקשיא לי במילתא דרבא דמדמה משבגרה הוציא ש"ר לשאר מש"ר דאכתי מי דמי בשלמא התם לא הוי חידוש כ"כ אלא דהנהו נשואין ובעילה שהוציא ש"ר עליהם לא מהני בה מידי דליקרי אישתני דינא ע"י כך ואכתי כדמעיקרא קאי כמו קודם נשואין משא"כ בגרה שכבר יצאה מדין החמור מסקילה לחנק אפילו במה שזינתה בעודה נערה א"כ מאיזו סברא נאמר דכיון שחזר והוציא ש"ר יתהפך הדין ויחזור וניעור חיוב סקילה לאחר שכבר נתבטל ממנה. אע"כ דרבא עיקר דיוקא משנכנסה לחופה קא דייק דלמאי דקאי בשיטת ראב"י דמש"ר דוקא בבעל ואם כן פשיטא דכל שבאו עדים קודם שבעל שזינתה בעודה נערה קודם חופה הוי בחנק כמו כל שאר נכנסה לחופה וזינתה דבחנק והאי נמי שזינתה מקודם אכתי במילתה קאי כיון דלא נאמרה פרשה זו דמש"ר אלא בבעל דוקא ואם כן חזינן להדיא דאף דקודם שבעל אילו באו עדים שזינתה בנערותה יצאתה מסקילה לחנק ואפילו הכי כשבעל אח"כ חוזר וניעור חיוב סקילה כדמעיקרא וא"כ שפיר קאמר רבא דה"ה כשבגרה ואח"כ הוציא ש"ר נמי אמרינן בהכי האי חידושא:
4 קונטרס אחרון אמר רבא מוציא ש"ר חידוש הוא דהא נכנסה לחופה וכתבו התוספות דנכנסה לחופה לאו דוקא וכן כתב הרי"ף ז"ל דכמה רבוותא לא סלקו להו כהוגן וגם בדברי הרי"ף ז"ל נתקשו בהם גדולי המפרשים ואני בעניי ביארתי ביאור מספיק בעזה"י גם כתבתי שם לישב שיטת הרשב"ם שהביאו התוספות והיא ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל ולענ"ד דברים ברורים הן בעזה"י:
5 בתוספות בד"ה אמר רבא וכו' נראה דמתחלה מקשה עכ"ל נראה בכוונתם משום דקשיא להו דלכאורה המקשה גופא ע"כ לא מקשה ליה ממוציא שם רע דא"כ אמאי מקשה מברייתא דהא מקרא מלא הוא דמש"ר בסקילה אע"ג דאישתני דינא אע"כ דהוי מפליג בין אישתני דינא לאישתני גופא וא"כ לפ"ז לא משני ליה רבא מידי ועוד דהתוספות כתבו בד"ה תנאי היא דמסברא אין לחלק בין אשתני דינא לאישתני גופא אלא אליבא דרבא דאמר חידוש הוא לכך הוצרכו לפרש כאן דאדרבא זהו עיקר סברת המקשה דמהאי ברייתא דמייתי מוכח להדיא דמדמה בגרה והוציא ש"ר למש"ר דעלמא אלמא משום דמסברא אין לחלק בין אישתני דינא לאישתני גופא ולמדין זה מזה ואם כן סרחה ולבסוף בגרה נמי וע"ז משני רבא דלעולם באישתני גופא בעלמא אזלינן בתר השתא אלא שאני מש"ר דחידוש הוא שחדשה תורה במש"ר. וענין החידוש לשיטת התוספות דלא נחתו לאותן הסברות שכתבתי בל' הגמרא מדכתבו דנכנסה לחופה לאו דוקא. נלע"ד דהתוספות לשיטתם שכתבו דלרבא האי ברייתא דתני שילא דקתני רישא באו עדים בבית חמיה איירי במוציא שם רע דוקא אבל בלא הוצאת שם רע בחנק וא"כ היינו חידושא דהא חזינן להדיא דבלא הוצאת שם רע אזלינן בתר השתא ואי תקשי אכתי אתנא דברייתא גופא קשיא אליבא דרבא מנא לן הא דמוציא שם רע חידוש הוא יש לומר דמפשטא דקרא משמע ליה מדאיכפל רחמנא לפרש ענין סקילה בפרשת מש"ר דוקא וכתב להדיא ואם אמת היה הדבר משמע דבעלמא כה"ג בחנק כיון דהשתא נשואה היא כנ"ל:
6 בא"ד ור' שמואל מפרש וכו' ואילו מש"ר כה"ג וכו' בסקילה וכו' אבל קשה לר' יצחק וכו' דהא לקמן דתנינן לזנות בית אביה פרט לשמסר האב עכ"ל. והרמב"ם בפ"ג מהל' איסורי ביאה כתב להדיא כפי' רבי' שמואל והוסיף דנבעלה אחר החופה במש"ר סוקלין אותה ע"פ בית אביה ע"ש. ולענין קושיית ר"י נלע"ד דהרמב"ם ורבי' שמואל מפרשי הא דאמרינן לקמן לזנות בית אביה לפרט שמסר האב לשלוחי בעל לא איירי שמסרה עכשיו לשלוחי זה הבעל שמוציא ש"ר אלא בא למעט היכא שכבר מסרה האב לשלוחי הבעל ונתארמלה או נתגרשה ואח"כ קידשה זה והוציא ש"ר ואשמעינן קרא דאינה בסקילה ולא בשום דין הוצאת ש"ר כיון שכבר יצאה מרשות אביה ולא קרינן ביה בית אביה כלל. משא"כ במסירה זו לזה הבעל במש"ר או אפילו חופה גזירת הכתוב הוא דבסקילה לר"ש. ולהרמב"ם אפילו לענין פתח בית אביה דקרינן ביה שפיר לזנות בית אביה ואין לתמוה על זה הפי' דבלא"ה הסוגיא דלקמן הכי משמע דדרשינן נמי מארוסה ולא נשואה ודייקינן נמי מאי ולא נשואה אילימא נשואה ממש היינו בתולה ולא בעולה מדלא מקשה אילימא נשואה ממש הא בחנק אלא על כרחך דאיירי שכבר היתה נשואה קודם שנתקדשה לזה ואם כן לענין פרט שמסרה האב נמי מפרשינן כה"ג ושם אפרש יותר. ומה שהקשו שם ואימא דהדרא לבי נשא הדרא למילתא קמייתא ולמאי דפרישית מהאי קרא גופא דלזנות בית אביה מוכח דלא הדרא למילתא קמייתא אלא דאיכא למימר דהרמב"ם ור"ש מפרשים בזה כפי' התוספות שם כנ"ל נכון ודוק היטב:
7 בגמרא ואמאי נערה המאורסה אמר רחמנא והא בוגרת היא. משמע דאההיא דסליק מיניה קאי דא"ל ר' יוחנן לתנא תני תידון בסקילה ואהא מקשה נערה המאורסה אמר רחמנא ונראה דלאו מרישא דקרא פריך דכתיב כי ימצא איש נערה בתולה מאורסה דהתם ודאי אשעת ביאה קאי דכתיב ושכב עמה אלא אסיפא דקרא קאי דכתיב והוצאתם את שניהם אל שער העיר את הנערה וגו' משמע דאשעת הוצאה נמי קפיד רחמנא שתהיה נערה והא דלא קשיא ליה כה"ג אההיא ברייתא דקתני משבגרה הוציא ש"ר בסקילה ואמאי הא התם במש"ר נמי כתיב והוציאו את הנערה וההיא בוגרת היא נ"ל דהתם איכא למימר דהא דכתיב והוציאו את הנערה אפתח בית אביה קאי. לאפוקי בוגרת בשעת הוצאה דאין סוקלין ע"פ בית אביה אבל מעיקר סקילה לא מיעטה רחמנא. אלא דלפמ"ש לא א"ש מה שפרש"י לדברי התרצן דהנערה שהיתה כבר היינו קרא דוהוציאו את הנערה דכתיב במש"ר דמייתורא דהאי קרא משמע ליה הנערה שהיתה כבר ואידך קרא הנערה דכתיב בנערה המאורסה הוי משמע ליה נערה ולא בוגרת ולולי דברי רש"י היה נראה דהתרצן נמי קאי אהנערה דנערה המאורסה אלא מדכתיב הנערה ולא כתיב נערה משמע ליה הנערה שהיתה כבר וצ"ע:
8 בתוספות בד"ה הנערה שהיתה כבר ומהכא שמעינן דכל היכא דאישתני גופא עכ"ל. אפילו לפרש"י דמהנערה דכתיב במש"ר ילפינן אפ"ה ילפינן מיניה בכל דוכתי ולא אמרינן דמש"ר חידוש הוא דהא לענין אישתני גופא לאו חידוש הוא לכל הפירושים שכתבתי לעיל ומכ"ש לפמ"ש בשיטת התוספות דדוקא לרבא הוי חידוש למאי דס"ל דבבאו עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה בלא הוצאת ש"ר בחנק וא"כ במש"ר הוי חידוש דבסקילה. משא"כ למסקנא דבכל ענין הוי בסקילה תו לא הוי חידוש אלא דין גמור דאזלינן בתר מעיקרא וממילא דה"ה לכל דוכתי אלא דאכתי מאי הוצרכו התוספות לזה הא כתבו התוספות לעיל בד"ה תנאי היא דבכל הסוגיא משמע לן דמסברא אזלינן בתר מעיקרא ומכ"ש למאי דמסקינן דאפילו ר"ש מודה דאזלינן בתר מעיקרא ורבנן דר"ש ילפי בהדיא בפ"ג דהוריות מקרא דבתר חטאה אזלינן ולא אמרי' אישתני דינא ולפ"ז לא איצטריך לן בשום דוכתא למילף דאזלינן בתר מעיקרא אלא דוקא הכא כי היכי דלא נימא נערה אמר רחמנא ולא בוגרת. ואפשר דהאי בכל דוכתי אנערה המאורסה קאי דאע"ג דכתיב נערה דמשמע ולא בוגרת וע"ז כתבו דאפ"ה ילפינן מהנערה דכתיב במש"ר אלא שזה דוחק ואפשר דל' אי הכי מילקי נמי לילקי משמע להו הכי ודו"ק:
9 בד"ה רבי יהודה אומר לוקה וכו' פ"ה משום לא תלך רכיל וכו' ואין נראה לר"ת דלקמן וכו' אבל לא למילקי עכ"ל. לכאורה יש לתמוה מאי קשיא לר"ת דפשיטא דאיכא למימר דלקמן אליבא דרבנן איירי דס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין וכ"כ מ"ז בס' מג"ש ליישב שיטת רש"י והנלע"ד בכוונת ר"ת דבלא"ה לא מסתבר לחייבו במלקות מקרא דלא תלך רכיל כיון דפשטא דקרא לא איירי כלל במוציא ש"ר ולא כתיבא בהאי עניינא ומהיכי תיתי נוקמי במש"ר טפי מבשאר כל אדם אלא משום דלקמן מייתי הש"ס האי קרא דלא תלך רכיל לענין מש"ר. וע"ז כתב ר"ת דמשום הא לא איריא אדרבא התם משמע דלא שייך האי קרא אלא לענין אזהרה ואיירי בכל אדם אלא דכל אדם אין לוקין משום דהוי לאו שאין בו מעשה ובמש"ר לוקין דכתיב ויסרו אבל ללקות לגמרי משום דלא תלך רכיל לחוד במש"ר אין שום סברא ול"ל נמי דר"י ויסרו נמי דייק א"כ הא גלי קרא בהדיא דהיינו דוקא כשבעל כמ"ש ר"ת גופא בסוף הדיבור כנ"ל בכוונתו ועיין בסמוך ומה שהקשו עוד אם כן כל אדם שמחרף אשתו מזנות לילקי דרך את"ל קאמר שאף אם נאמר דשייך טפי לאוקמי לא תלך רכיל לענין זנות אשתו א"כ כל אדם שמחרף אשתו לילקי דמה לי לא בעל במש"ר ומה לי שאר חירוף דרך זנות כיון דאידי ואידי לאו מויסרו מפיק להו:
10 בא"ד ועוד הקשה ר"י דאי לוקה מלא תלך רכיל לר"י אמאי צריך ויסרו עכ"ל. גם בזה יש לתמוה דהא ר"י גופא דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקה לא יליף אלא ממש"ר כדאיתא פ"ק דמכות הביאו התוס' בסוף הדיבור וא"כ שפיר איצטריך ויסרו כ"כ ג"כ מ"ז בס' מג"ש ולענ"ד שיטת ר"י ג"כ כמו שכתבתי בסמוך דאי ס"ד דר"י דריש ויסרו לענין מלקות אם כן הא גלי קרא להדיא דלא לקי אלא במאי דכתיב בהאי עניינא והיינו כשבעל כמ"ש ר"ת בסוף הדיבור אע"כ דרבי יהודא לא דריש כלל ויסרו לענין מלקות אלא מלא תלך רכיל לחוד יליף רבי יהודא דלקי וא"כ מקשה אמאי צריך ויסרו אלא דאכתי קשיא לי דאפילו את"ל דמלא תלך רכיל לחוד לקי אכתי איצטריך ויסרו לאשמעינן דאפילו כשבעל דחייב קנס אפ"ה לוקה אע"ג דבעלמא קי"ל אין לוקה ומשלם גלי קרא הכא דלוקה ומשלם וצ"ע ודו"ק: