פני יהושע על כתובות כ״ז

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

מקור כתובות כ״ז
1 הוּרְהֲנָה — אִין, נֶחְבְּשָׁה — לָא. הוּא הַדִּין אֲפִילּוּ נֶחְבְּשָׁה. וּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה, כָּךְ הָיָה.
2 אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: הֵעִיד רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן וְרַבִּי זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב עַל בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּרְהֲנָה בְּאַשְׁקְלוֹן, וְרִיחֲקוּהָ בְּנֵי מִשְׁפַּחְתָּהּ, וְעֵדֶיהָ מְעִידִים עָלֶיהָ שֶׁלֹּא נִסְתְּרָה וְשֶׁלֹּא נִטְמָאָה, וְאָמְרוּ חֲכָמִים: אִם אַתֶּם מַאֲמִינִים שֶׁהוּרְהֲנָה — הַאֲמִינוּ שֶׁלֹּא נִסְתְּרָה וְשֶׁלֹּא נִטְמָאָה, וְאִם אֵין אַתֶּם מַאֲמִינִים שֶׁלֹּא נִסְתְּרָה וְשֶׁלֹּא נִטְמָאָה — אַל תַּאֲמִינוּ שֶׁהוּרְהֲנָה.
3 וְהָא אַשְׁקְלוֹן, דְּעַל יְדֵי מָמוֹן הֲוָה, וְטַעְמָא דְּעֵדִים מְעִידִין אוֹתָהּ, הָא אֵין עֵדִים מְעִידִין אוֹתָהּ — לָא. מַאי לָאו: לָא שְׁנָא הוּרְהֲנָה, וְלָא שְׁנָא נֶחְבְּשָׁה! לָא, הוּרְהֲנָה שָׁאנֵי.
4 אִיכָּא דְּרָמֵי לַהּ מִירְמָא, תְּנַן: עַל יְדֵי מָמוֹן מוּתֶּרֶת לְבַעְלָהּ, וּרְמִינְהוּ: הֵעִיד רַבִּי יוֹסֵי כּוּ׳. וְהָא אַשְׁקְלוֹן, דְּעַל יְדֵי מָמוֹן, וְקָתָנֵי: טַעְמָא דְּעֵדִים מְעִידִים אוֹתָהּ, הָא אֵין עֵדִים מְעִידִין אוֹתָהּ לָא!
5 וּמְשַׁנֵּי, אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק, לָא קַשְׁיָא: כָּאן שֶׁיַּד יִשְׂרָאֵל תַּקִּיפָה עַל אוּמּוֹת הָעוֹלָם, כָּאן שֶׁיַּד אוּמּוֹת הָעוֹלָם תַּקִּיפָה עַל עַצְמָן.
6 עַל יְדֵי נְפָשׁוֹת אֲסוּרָה וְכוּ׳. אָמַר רַב: כְּגוֹן נְשֵׁי גַנָּבֵי. וְלֵוִי אָמַר: כְּגוֹן אִשְׁתּוֹ שֶׁל בֶּן דּוֹנַאי. אָמַר חִזְקִיָּה: וְהוּא שֶׁנִּגְמַר דִּינָן לַהֲרִיגָה, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינָן לַהֲרִיגָה.
7 מַתְנִי׳ עִיר שֶׁכְּבָשׁוּהָ כַּרְכּוֹם — כׇּל כֹּהֲנוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ בְּתוֹכָהּ פְּסוּלוֹת. וְאִם יֵשׁ לָהֶן עֵדִים, אֲפִילּוּ עֶבֶד, אֲפִילּוּ שִׁפְחָה — הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין. וְאֵין נֶאֱמָן אָדָם עַל יְדֵי עַצְמוֹ.
8 גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: בַּלֶּשֶׁת שֶׁבָּאָה לָעִיר, בִּשְׁעַת שָׁלוֹם — חָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת אֲסוּרוֹת, סְתוּמוֹת מוּתָּרוֹת. בִּשְׁעַת מִלְחָמָה — אֵלּוּ וְאֵלּוּ מוּתָּרוֹת, לְפִי שֶׁאֵין פְּנַאי לְנַסֵּךְ.
9 אָמַר רַב מָרִי: לִבְעוֹל יֵשׁ פְּנַאי, לְנַסֵּךְ אֵין פְּנַאי. רַבִּי יִצְחָק בַּר אֶלְעָזָר מִשְּׁמֵיהּ דְּחִזְקִיָּה אָמַר: כָּאן בְּכַרְכּוֹם שֶׁל אוֹתָהּ מַלְכוּת, כָּאן בְּכַרְכּוֹם שֶׁל מַלְכוּת אַחֶרֶת.
10 שֶׁל אוֹתָהּ מַלְכוּת נָמֵי, אִי אֶפְשָׁר דְּלָא עָרַק חַד מִינַּיְיהוּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּשֶׁמִּשְׁמָרוֹת רוֹאוֹת זוֹ אֶת זוֹ. אִי אֶפְשָׁר דְּלָא נָיְימָא פּוּרְתָּא! אָמַר רַבִּי לֵוִי: כְּגוֹן דִּמְהַדַּר לַהּ לְמָתָא שׁוּשִׁילְתָּא וְכַלְבָּא וּגְווֹזָא וַאֲווֹזָא.
11 אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא: פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה וְרַבָּנַן. חַד אָמַר: כָּאן בְּכַרְכּוֹם שֶׁל אוֹתָהּ מַלְכוּת, כָּאן בְּכַרְכּוֹם שֶׁל מַלְכוּת אַחֶרֶת, וְלָא קַשְׁיָא לֵיהּ וְלָא מִידֵּי. וְחַד קַשְׁיָא לֵיהּ כֹּל הָנֵי, וּמְשַׁנֵּי: כְּגוֹן דִּמְהַדַּר לֵיהּ לְמָתָא שׁוּשִׁילְתָּא וְכַלְבָּא וּגְווֹזָא וַאֲווֹזָא.
12 אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן: אִם יֵשׁ שָׁם מַחְבּוֹאָה אַחַת — מַצֶּלֶת עַל הַכֹּהֲנוֹת כּוּלָּן.
13 בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: אֵינָהּ מַחְזֶקֶת אֶלָּא אַחַת מַהוּ? מִי אָמְרִינַן כֹּל חֲדָא וַחֲדָא הַיְינוּ הָא, אוֹ דִלְמָא לָא אָמְרִינַן?
14 וּמַאי שְׁנָא מִשְּׁנֵי שְׁבִילִין, אֶחָד טָמֵא וְאֶחָד טָהוֹר. וְהָלַךְ בְּאֶחָד מֵהֶן וְעָשָׂה טְהָרוֹת, וּבָא חֲבֵירוֹ וְהָלַךְ בַּשֵּׁנִי וְעָשָׂה טְהָרוֹת,
15 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם נִשְׁאַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ — טְהוֹרוֹת. שְׁנֵיהֶם כְּאַחַת — טְמֵאוֹת. רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְמֵאִין.
16 וְאָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן: בְּבַת אַחַת — דִּבְרֵי הַכֹּל: טְמֵאִין. בְּזֶה אַחַר זֶה — דִּבְרֵי הַכֹּל: טְהוֹרִים. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּבָא לִישָּׁאֵל עָלָיו וְעַל חֲבֵירוֹ: מָר מְדַמֵּי לֵיהּ לִבְבַת אַחַת, וּמָר מְדַמֵּי לֵיהּ לְבָזֶה אַחַר זֶה. וְהָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּשָׁרֵי לְהוּ לְכוּלְּהוּ — כְּבַת אַחַת דָּמֵי!
17 הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם וַדַּאי אִיכָּא טוּמְאָה, הָכָא מִי יֵימַר דְּאִיטַּמַּי.
18 בָּעֵי רַב אָשֵׁי, אָמְרָה: לֹא נֶחְבֵּאתִי וְלֹא נִטְמֵאתִי, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן:
19 מָה לִי לְשַׁקֵּר. אוֹ דִלְמָא לָא אָמְרִינַן?
20 וּמַאי שְׁנָא מֵהָהוּא מַעֲשֶׂה, דְּהָהוּא גַּבְרָא דְּאֹגַר לֵיהּ חֲמָרָא לְחַבְרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: לָא תֵּיזִיל בְּאוֹרְחָא דִּנְהַר פְּקוֹד דְּאִיכָּא מַיָּא, זִיל בְּאוֹרְחָא דְּנַרֶשׁ דְּלֵיכָּא מַיָּא, וַאֲזַל אִיהוּ בְּאוֹרְחָא דִּנְהַר פְּקוֹד וּמִית חֲמָרָא.
21 אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: אִין, בְּאוֹרְחָא דִּנְהַר פְּקוֹד אֲזַלִי, מִיהוּ לָא הֲווֹ מַיָּא. אָמַר רַבָּא: ״מָה לִי לְשַׁקֵּר״. אִי בָּעֵי, אֲמַר לֵיהּ: בְּאוֹרְחָא דְנַרֶשׁ אֲזַלִי. וַאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: ״מָה לִי לְשַׁקֵּר״ בִּמְקוֹם עֵדִים לָא אָמְרִינַן.
22 הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם וַדַּאי אִיכָּא עֵדִים דְּאִיכָּא מַיָּא. הָכָא, וַדַּאי אִיטַּמַּי? חֲשָׁשָׁא הוּא, וּבִמְקוֹם חֲשָׁשָׁא — אָמְרִינַן.
23 אִם יֵשׁ עֵדִים, אֲפִילּוּ עֶבֶד וַאֲפִילּוּ שִׁפְחָה נֶאֱמָנִין. וַאֲפִילּוּ שִׁפְחָה דִּידַהּ מְהֵימְנָא? וּרְמִינְהִי: לֹא תִּתְיַיחֵד עִמּוֹ אֶלָּא עַל פִּי עֵדִים.
24 וַאֲפִילּוּ עַל פִּי עֶבֶד וְעַל פִּי שִׁפְחָה. חוּץ מִשִּׁפְחָתָהּ, מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּהּ גַּס בְּשִׁפְחָתָהּ! אָמַר רַב פַּפֵּי: בִּשְׁבוּיָה הֵקֵילּוּ.
25 רַב פָּפָּא אָמַר: הָא בְּשִׁפְחָה דִּידַהּ, הָא בְּשִׁפְחָה דִּידֵיהּ.
26 וְשִׁפְחָה דִּידַהּ לָא מְהֵימְנָא? הָא קָתָנֵי: אֵין אָדָם מֵעִיד עַל עַצְמוֹ, הָא שִׁפְחָה דִּידַהּ מְהֵימְנָא! שִׁפְחָתָהּ נָמֵי כְּעַצְמָהּ דָּמֵי.
27 רַב אָשֵׁי אָמַר: הָא וְהָא בְּשִׁפְחָה דִּידַהּ, וְשִׁפְחָה מִיחְזָא חָזְיָא וְשָׁתְקָה. הָתָם דִּשְׁתִיקָתָהּ מַתִּירָתָהּ — לָא מְהֵימְנָא. הָכָא דִּשְׁתִיקָתָהּ אוֹסַרְתָּהּ — מְהֵימְנָא.
28 הַשְׁתָּא נָמֵי אָתְיָא וּמְשַׁקְּרָא! תַּרְתֵּי לָא עָבְדָה.
29 כִּי הָא דְּמָרִי בַּר אִיסַק, וְאָמְרִי לַהּ חָנָא בַּר אִיסַק, אֲתָא לֵיהּ אַחָא מִבֵּי חוֹזָאָה. אֲמַר לֵיהּ: פְּלוֹג לִי בְּנִכְסֵי דְּאַבָּא! אֲמַר לֵיהּ: לָא יָדַעְנָא לָךְ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא. אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר קָאָמַר לָךְ, דִּכְתִיב: ״וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּירֻהוּ״, מְלַמֵּד שֶׁיָּצָא בְּלֹא חֲתִימַת זָקָן וּבָא בַּחֲתִימַת זָקָן.
30 אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַיְיתִי סָהֲדֵי דַּאֲחוּהּ אַתְּ. אֲמַר לֵיהּ: אִית לִי סָהֲדֵי, וּמִסְתְּפוּ מִינֵּיהּ, דְּגַבְרָא אַלָּמָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ לְדִידֵיהּ: זִיל אַיְיתִינְהוּ אַתְּ דְּלָאו אֲחוּךְ הוּא. אֲמַר לֵיהּ: דִּינָא הָכִי? הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה! אֲמַר לֵיהּ: הָכִי דָּאֵינְנָא לָךְ וּלְכוּלְּהוּ אַלָּמֵי חַבְרָךְ. הַשְׁתָּא נָמֵי אָתוּ וּמְשַׁקְּרִי! תַּרְתֵּי לָא עָבְדִי.
31 לֵימָא כְּתַנָּאֵי: זוֹ עֵדוּת — אִישׁ וְאִשָּׁה, תִּינוֹק וְתִינוֹקֶת, אָבִיהָ וְאִמָּהּ, וְאָחִיהָ וַאֲחוֹתָהּ. אֲבָל לֹא בְּנָהּ וּבִתָּהּ, לֹא עַבְדָּהּ וְשִׁפְחָתָהּ. וְתַנְיָא אִידַּךְ: הַכֹּל נֶאֱמָנִין לְהָעִיד, חוּץ מֵהֵימֶנָּה וּבַעְלָהּ.
32 דְּרַב פַּפֵּי וּדְרַב אָשֵׁי תַּנָּאֵי הִיא. דְּרַב פָּפָּא מִי לֵימָא תַּנָּאֵי הִיא.
33 אָמַר לְךָ רַב פָּפָּא: כִּי תַּנְיָא הָהִיא, בִּמְסִיחָה לְפִי תּוּמָּהּ.
34 כִּי הָא דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: רַב חָנָן קַרְטִיגְנָאָה מִשְׁתַּעֵי: מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִישְׁתַּעֵי: מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבִּי בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מֵסִיחַ לְפִי תּוּמּוֹ, וְאָמַר: אֲנִי וְאִמִּי נִשְׁבִּינוּ לְבֵין הַגּוֹיִם. יָצָאתִי לִשְׁאוֹב מַיִם — דַּעְתִּי עַל אִמִּי, לְלַקֵּט עֵצִים — דַּעְתִּי עַל אִמִּי. וְהִשִּׂיאָהּ רַבִּי לִכְהוּנָּה עַל פִּיו.
35 מַתְנִי׳ אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב: הַמָּעוֹן הַזֶּה! לֹא זָזָה יָדָהּ מִתּוֹךְ יָדִי מִשָּׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ גּוֹיִם לִירוּשָׁלַיִם וְעַד שֶׁיָּצְאוּ. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָדָם מֵעִיד עַל עַצְמוֹ.
36 גְּמָ׳ תָּנָא: וְאַף עַל פִּי כֵן, יִיחֵד לָהּ בַּיִת בַּחֲצֵרוֹ, וּכְשֶׁהִיא יוֹצְאָה — יוֹצְאָה בְּרֹאשׁ בָּנֶיהָ, וּכְשֶׁהִיא נִכְנֶסֶת — נִכְנֶסֶת בְּסוֹף בָּנֶיהָ.
37 בָּעֵי אַבָּיֵי: מַהוּ לַעֲשׂוֹת בִּגְרוּשָׁה כֵּן? הָתָם הוּא, דְּבִשְׁבוּיָה הֵקֵילּוּ, אֲבָל הָכָא — לָא, אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא?
38 תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ — לֹא תִּנָּשֵׂא בִּשְׁכוּנָתוֹ.
פירוש פני יהושע על כתובות כ״ז
1 בגמרא הורהנה אין נחבשה לא. נ"ל הא דקס"ד למימר הכי ולא ניחא ליה דמעשה שהיה כך היה היינו משום דהוי קשיא ליה לרבא מאי קמ"ל בהאי מעשה דמילתא דפשיטא היא כיון שאין כאן עדות שהורהנה אין לפסלה כלל כ"א ע"פ אותן עדים ופשיטא דמהימני לומר שלא נטמאה דמילת' דפשיטא היא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר כדמקשינן לעיל בפירקין הא ל"ל קרא פשיטא הוא אסרה והוא שרי לה. ועוד אמאי רחקוה בני משפחתה מעיקרא. אע"כ הוי משמע ליה לרבא דבאותו מעשה היה הדבר ידוע שנחבשה ביד עכו"ם אלא שלא היו יודעין שהורהנה אצלם כ"א ע"פ אותן עדים ומש"ה ריחקוה בני משפחתה דהוו סברי דכיון שיד א"ה תקיפה אפילו נחבשה אסורה ותו לא מהני הנך עדים שלא נטמאה כיון דעדים פסולין היו וכיון שהיתה בחזקת שנבעלה צריכה עדים כשרים דחמירא יותר משבויה דהך לא מנוולא נפשה כדפרישית ואמרו חכמים כיון דנחבשה מותרת אלא בהורהנה הוא דיש להחמיר עליה וכיון דליכא עדים שהורהנה אלא אותן עדים עצמן שאומרין לא נטמאה שפיר מהימני. וא"כ מדייק רבא שפיר וע"ז משני הש"ס דאפ"ה ליכא למידק כלל מהאי מעשה דלאו לאשמעינן רבותא אתא אלא דמעשה אתא לאשמעינן כן נ"ל ודו"ק:
2 משנה עיר שכבשוה כרקום כו' ואין אדם נאמן ע"י עצמו. ולכאורה יש לתמוה אהא דנקיט לה בהאי לישנא דפסיקא דמשמע דכל היכא דבעינן ע"א ומכשרינן אפילו קרוב ופסול אפ"ה אין נאמן ע"י עצמו והא ליתא דהא קי"ל דבכל התורה כולה היכא דע"א נאמן באיסורין אפילו הבע"ד בעצמו נאמן ואדרבא עיקר הילפותא דע"א נאמן ילפינן מוספר' לה לעצמה דכתיב בזבה או מדכתיב בשחיטה וזבחת כמ"ש רש"י ותוס' בריש גיטין עכ"ל ע"ש. וא"כ אדרבא הבע"ד נאמן יותר ואפילו בעדות אשה שמת בעלה נמי היא בעצמה נאמנת. וא"כ לא שייך האי דינא אלא בשבויה לחוד שהחמירו חכמים עליה כיון דרוב עכו"ם פרוצים בעריות ואפ"ה האמינו ע"א מטעם דפרישית בפ"ק גבי ראוה מדברת ע"ש וא"כ הו"ל למיתני ואין האשה נאמנת ע"י עצמה. ואפשר דנקיט לה בהאי לישנא לאשמעינן דבעלה נמי אינו נאמן בה כדקתני נמי במתני' דלקמן בעובדא דרבי זכריה בן הקצב בהאי לישנא גופא דאין אדם מעיד על עצמו. ועוד י"ל דנקיט לה בהאי לישנא דאמתניתין דלעיל נמי קאי דב' כהנים זה אומר כהן אני אינו נאמן וכו' כן נ"ל ועדיין צ"ע:
3 בתוספות בד"ה כאן בכרקום כו' ולפ"ה קשה טובא חדא דפריך ניתלי לחומרא וגבי מחבואה תלינן לקולא עכ"ל. ולכאורה לא הבנתי קושיא זו דכיון דגרסינן לגירסת רש"י אי אפשר דלא ערק חד מינייהו ובעיל א"כ משמע דקרוב לודאי הוא דכל שאין כאן מחבואה להנצל מחזיקינן להו דודאי בעולות מה"ט דא"א דלא ערק חד ובעיל בענין שלא יוודע למלכות דרוב עכו"ם פרוצין בעריות. ובודאי דהאי לישנא דחד מינייהו לאו דוקא אלא דדרך הכרקום כך הוא לסברת המקשה דהיכא שאין המשמרות רואין זה את זה נשמטין א' א' יש מהם לשלול שלל ולבוז בז כסף וזהב ויש שנפנין על בנות ישראל. וא"כ לא נתנו חכמים דבריהם לשעורין לחלק בין כרקום מרובים למועטים ובין כהנות מרובות שבעיר או מועטות. וכמו שכתבתי כ"כ ג"כ הר"ן ז"ל וכ"כ מורי זקיני ז"ל בס' מג"ש ושאר קושיות התוס' נמי יש ליישב לפ"ז לבר מהאי קושיא דלא פריך א"א דלא ערק חד ונסיך וזה תירצו התוס' בעצמן:
4 בד"ה בבא לישאל עליו ועל חבירו כו' ובחנם דחק בקונטרס לפרש כר' יוסי עכ"ל. גם בזה כוונתי בעז"ה בהשקפה ראשונה לדברי הר"ן ז"ל ומורי זקיני ז"ל שהסכימו לפרש"י ע"ש:
5 גמרא ומאי שנא מההיא מעשה כו' וא"ל אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. הא דס"ד דהכא נמי מיקרי מה לי לשקר במקום עדים נראה דהיינו נמי מה"ט דפרישית בסמוך דכיון דרוב עכו"ם פרוצין בעריות א"כ כל שאומרת לא נחבאתי קס"ד דהיא בחזקת שודאי נבעלה וכדאמרו לו נמי חכמים לר' יהושע בפ"ק דף י"ג ע"ב לזו יש עדים ולזו אין עדים ופרש"י שם דכיון שנשבית ביניהם ורובם פרוצין בעריות כולנו עדים שנבעלה ע"ש ובחידושינו. וקס"ד נמי דבכרקום גרע טפי משבויה דמנוולא נפשה וכדפרישית בדף הקודם דמנוולא שלא יעלה אותה בדמים א"נ בכרקום שבאו פתאום אפשר דלא שייך טעמא דמנוולא נפשה ומסיק הש"ס דאפילו הכי לא קרי במקום עדים דמאן יימר דאטמי כן נראה נ"ל:
6 תוספות בד"ה לא תתיחד פי' בקונטרס משום גט ישן ולא פירש לטעמיה כו' ולענ"ד יש ליישב דרש"י הוצרך לפרש כן בשמעתין דמדמי לה לשבויה ור' פפא הוצרך לדחוקי משום הך קושיא למימר דשפחתה כגופה דמיא ואמאי לא משני נמי בפשיטות דבשבויה הקילו טפי כדאשכחן האי שינוי' בדוכתי טובא שהחמירו בשאר איסורין יותר מבשבויה וה"נ אי הוי טעמא דגט משום חשש קידושין דנתבטל הגט לגמרי ואם תנשא לשוק ע"י גט זה איכא חשש איסור חמור. לכך הוצרך לפרש כאן דקס"ד דטעמא משום גט ישן לחוד דליכא אלא חשש בעלמא דהא אפילו אם יבא עליה והוי גט ישן דפסול לכתחלה משום לעז דגיטה קודם לבנה. הא קיי"ל דבגט ישן גופא אם ניסת לא תצא ואפ"ה החמירו לייחד בפני שפחתה אלמא דשפחתה כמאן דליתא דמיא שאין שום אדם בוש לבא עליה בפני שפחתה א"כ מקשה שפיר אשבויה. משא"כ לאוקימתא דרב אשי דמשמע דלאו משום שאין אדם בוש נגעו בה אלא משום דשפחתה אין נאמנת עליה וא"כ משמע טפי דמשום חשש קידושין איירי שהוא איסור חמור. אלא דרב אשי קושטא דמילתא אמר אפילו בלא טעמא דשבויה הקילו אתי נמי שפיר דתרתי לא עבדה. וא"כ רש"י בגיטין נמי ניחא ליה לפרש משום חשש קדושין שהוא איסור יותר חמור מגט ישן וכמ"ש בזה בחידושי גיטין ע"ש ודוק היטב. ובזה מדוקדק ג"כ לשון רש"י שפירש מפני שלבה גס בשפחתה ואינו בוש מלבא עליה שזה היה עיקר סברת המקשה ורב אשי הוא דחדית דנהי שאינו בוש לבא עליה אפ"ה במתניתין מהני אפילו בשפחתה מצד עדות השפחה דתרתי לא עבדה. משא"כ בגיטין דלא מהני מצד עדות דחזיא ושתקה ואינו בוש ג"כ שלבה גס בה מש"ה אסורה כן נ"ל נכון:
7 בגמרא דרב פפא מי לימא תנאי ופרש"י או יוכל לתרץ מתניתין בתרייתא נמי כוותיה למימר שפחתה כעצמה דמי וכו' או תירוצא אחרינא עכ"ל. ואע"ג דלמאי דלא סליק אדעתא הא דמסיח לפ"ת א"כ בלא"ה הנך תרתי ברייתא ע"כ תנאי היא. אף אם נאמר דשפחתה כעצמה דמי. דאכתי קשיין אהדדי מבנה ובתה. אלא דהכא לאו לתרוצי ברייתא איירי אלא לתרוצי מתני' דידן דלר"פ לא אתא כשום תנא מהנך דשני ברייתות דהא במתניתין משמע דבנה ובתה נאמנין ושפחתה אינה נאמנת לר"פ. ובזה נתיישב ג"כ הא דהוצרך רש"י לפרש כן ולא מפרש בפשיטות מי לימא תנאי היא או דאיכא לאוקמי במסיח לפ"ת כסוגית הש"ס בכל דוכתי דקאמר כהאי לישנא מי לימא תנאי היא או דלמא כדדחי הש"ס בתר הכי אמר לך. ולמאי דפרישית א"ש דאי הוי מסיק אדעתא הא מילתא לחלק בין מסל"ת פשיטא דהוה מוקי לה בהכי לתרץ נמי קושיא דבנה ובתה אע"כ דמעיקרא לא ס"ד לחלק כלל בין מל"ת אליבא דר"פ מדלא מוקי בפשיטות נמי מתניתין דידן במל"ת כקושית מהרש"א ז"ל א"ו דלא בעי לאוקמי ברייתא במל"ת משום דא"כ אף היא ובעלה מהימני כקושית התוס'. אלא דאפ"ה מסיק הש"ס אמר לך ר"פ כי תניא ההיא במל"ת דע"כ יש לחלק דהא מייתי עובדא דריב"ל ורבי והיינו כמו שתירצו בתוס' לחלק בין תרומה לשבויה והשתא נמי מתורץ קושיית מהרש"א ז"ל דלא מוקי ר"פ למתניתין דידן במל"ת והיינו לפמ"ש במשנתינו דהא דקתני בלשון כלל ואין האדם נאמן ע"י עצמו ולא קתני בהדיא שאין האשה נאמנת ע"י עצמה או חוץ מהימנה ובעלה אע"כ שבא לכלול ג"כ לענין כהונה ותרומה דאיירי במשנה דלעיל וא"כ תו לא מתוקמא במל"ת דהא לענין תרומה נאמן ע"י עצמו במל"ת כן נראה לי נכון ודוק היטב: