פני יהושע על חולין י׳

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

1 מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכָּן שֶׁל שְׁרָצִים לְגַלּוֹת, וְאֵין דַּרְכָּן לְכַסּוֹת.

2 אִי נָמֵי, טַעְמָא דְּהִנִּיחָהּ מְגוּלָּה וּבָא וּמְצָאָהּ מְכוּסָּה, מְכוּסָּה וּבָא וּמְצָאָהּ מְגוּלָּה, הָא מְצָאָהּ כְּמָה שֶׁהִנִּיחָהּ – לָא טוּמְאָה אִיכָּא וְלָא פְּסוּלָא אִיכָּא.

3 וְאִילּוּ סְפֵק מַיִם מְגוּלִּים אֲסוּרִין, שְׁמַע מִינַּהּ: חֲמִירָא סַכַּנְתָּא מֵאִיסּוּרָא, שְׁמַע מִינַּהּ.

4 תְּנַן הָתָם: שְׁלֹשָׁה מַשְׁקִין אֲסוּרִין מִשּׁוּם גִּלּוּי – מַיִם, וְיַיִן, וְחָלָב. כַּמָּה יִשְׁהוּ וְיִהְיוּ אֲסוּרִין? כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הָרַחַשׁ מִמָּקוֹם קָרוֹב וְיִשְׁתֶּה. וְכַמָּה מָקוֹם קָרוֹב? אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא מִתַּחַת אוֹזֶן כְּלִי וְיִשְׁתֶּה.

5 יִשְׁתֶּה? הָא קָא חָזֵי לֵיהּ! אֶלָּא, יִשְׁתֶּה וְיַחֲזוֹר לְחוֹרוֹ.

6 אִיתְּמַר: הַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין וְנִמְצֵאת פְּגוּמָה, אָמַר רַב הוּנָא: אֲפִילּוּ שִׁיבֵּר בָּהּ עֲצָמוֹת כׇּל הַיּוֹם – פְּסוּלָה, חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא בָּעוֹר נִפְגְּמָה. וְרַב חִסְדָּא אָמַר: כְּשֵׁרָה, שֶׁמָּא בְּעֶצֶם נִפְגְּמָה.

7 בִּשְׁלָמָא רַב הוּנָא כִּשְׁמַעְתֵּיהּ, אֶלָּא רַב חִסְדָּא מַאי טַעְמָא? אָמַר לָךְ: עֶצֶם – וַדַּאי פּוֹגֵם, עוֹר – סָפֵק פּוֹגֵם סָפֵק לָא פּוֹגֵם, הָוֵי סָפֵק וּוַדַּאי, וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי.

8 מֵתִיב רָבָא לְסַיּוֹעֵיהּ לְרַב הוּנָא: טָבַל וְעָלָה, וְנִמְצָא עָלָיו דָּבָר חוֹצֵץ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְעַסֵּק בְּאוֹתוֹ הַמִּין כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ – לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה, עַד שֶׁיֹּאמַר: ״בָּרִי לִי שֶׁלֹּא הָיָה עָלַי קוֹדֶם לָכֵן״. וְהָא הָכָא, דְּוַדַּאי טָבַל, סָפֵק הֲוָה עֲלֵיהּ סָפֵק לָא הֲוָה עֲלֵיהּ, וְקָאָתֵי סָפֵק וּמוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי!

9 שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִיכָּא לְמֵימַר: הַעֲמֵד טָמֵא עַל חֶזְקָתוֹ, וְאֵימַר לֹא טָבַל.

10 הָכָא נָמֵי, הַעֲמֵד בְּהֵמָה עַל חֶזְקָתָהּ, וְאֵימַר לֹא נִשְׁחֲטָה! הֲרֵי שְׁחוּטָה לְפָנֶיךָ.

11 הָכָא נָמֵי, הֲרֵי טָבַל לְפָנֶיךָ! הָא אִיתְיְלִידָא בֵּיהּ רֵיעוּתָא.

12 הָכָא נָמֵי אִיתְיְלִידָא בַּהּ רֵיעוּתָא! סַכִּין אִיתְרְעַאי, בְּהֵמָה לָא אִיתְרְעַאי.

13 מֵיתִיבִי: שָׁחַט אֶת הַוֶּשֶׁט וְאַחַר כָּךְ נִשְׁמְטָה הַגַּרְגֶּרֶת – כְּשֵׁרָה, נִשְׁמְטָה הַגַּרְגֶּרֶת וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת הַוֶּשֶׁט – פְּסוּלָה.

14 שָׁחַט אֶת הַוֶּשֶׁט ונמצא וְנִמְצֵאת הַגַּרְגֶּרֶת שְׁמוּטָה, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם קוֹדֶם שְׁחִיטָה נִשְׁמְטָה אִם לְאַחַר שְׁחִיטָה נִשְׁמְטָה, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה, וְאָמְרוּ: כׇּל סְפֵק בִּשְׁחִיטָה פָּסוּל.

15 כׇּל סָפֵק בִּשְׁחִיטָה לְאֵתוֹיֵי מַאי? לָאו לְאֵתוֹיֵי כְּהַאי גַוְונָא? לָא, לְאֵתוֹיֵי סָפֵק שָׁהָה, סָפֵק דָּרַס.

16 וּמַאי שְׁנָא? הָתָם אִיתְיְלִידָא בַּהּ רֵיעוּתָא בִּבְהֵמָה, הָכָא סַכִּין אִיתְרְעַאי, בְּהֵמָה לָא אִיתְרְעַאי.

17 וְהִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב הוּנָא, כְּשֶׁלֹּא שִׁיבֵּר בָּהּ עֶצֶם. וְהִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, כְּשֶׁשִּׁיבֵּר בָּהּ עֶצֶם. מִכְּלָל דְּרַב חִסְדָּא אַף עַל גַּב דְּלָא שִׁיבֵּר בָּהּ עֶצֶם? אֶלָּא בְּמַאי אִיפְּגִים? אֵימָא: בְּעֶצֶם דְּמַפְרֶקֶת אִיפְּגִים.

18 הֲוָה עוֹבָדָא וְטָרַף רַב יוֹסֵף עַד תְּלֵיסַר חֵיוָתָא, כְּמַאן? כְּרַב הוּנָא, וַאֲפִילּוּ בְּקַמַּיְיתָא? לָא, כְּרַב חִסְדָּא, וּלְבַר מִקַּמַּיְיתָא.

19 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם כְּרַב הוּנָא, דְּאִי כְּרַב חִסְדָּא, מִכְּדֵי מִתְלָא תָּלֵינַן, מִמַּאי דִּבְעֶצֶם דְּמַפְרֶקֶת דְּקַמַּיְיתָא אִיפְּגִים? דִּלְמָא בְּעֶצֶם דְּמַפְרֶקֶת דְּבָתְרָיְיתָא אִיפְּגִים!

20 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: רַב כָּהֲנָא מַצְרֵיךְ בְּדִיקוּתָא בֵּין כֹּל חֲדָא וַחֲדָא. כְּמַאן? כְּרַב הוּנָא, וּלְמִיפְסַל קַמַּיְיתָא? לָא, כְּרַב חִסְדָּא, וּלְאַכְשׁוֹרֵי בָּתְרָיְיתָא.

21 אִי הָכִי, תִּיבְעֵי נָמֵי בְּדִיקַת חָכָם! עֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִיסּוּרִין. אִי הָכִי, מֵעִיקָּרָא נָמֵי לָא! הָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא אָמְרוּ לְהַרְאוֹת סַכִּין לְחָכָם אֶלָּא מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל חָכָם.

22 מְנַָא הָא מִלְּתָא דַאֲמוּר רַבָּנַן: אוֹקֵי מִילְּתָא אַחֶזְקֵיהּ?

23 אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, אָמַר קְרָא ״וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים״, דִּלְמָא אַדְּנָפֵיק וְאָתֵא בְּצַר לֵיהּ שִׁיעוּרָא! אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן אוֹקֵי אַחֶזְקֵיהּ.

24 מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: וְדִילְמָא כְּגוֹן שֶׁיָּצָא דֶּרֶךְ אֲחוֹרָיו, דְּקָא חָזֵי לֵיהּ כִּי נָפֵק!

25 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר, חֲדָא, דִּיצִיאָה דֶּרֶךְ אֲחוֹרָיו לֹא שְׁמָהּ יְצִיאָה, וְעוֹד, אֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? וְכִי תֵּימָא דְּפָתַח בֵּיהּ כַּוְּותָא – וְהָתְנַן: בַּיִת אָפֵל אֵין פּוֹתְחִין בּוֹ חַלּוֹנוֹת לִרְאוֹת אֶת נִגְעוֹ!

26 אֲמַר לֵיהּ רָבָא: דְּקָאָמְרַתְּ יְצִיאָה דֶּרֶךְ אֲחוֹרָיו לֹא שְׁמָהּ יְצִיאָה – כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים יוֹכִיחַ, דִּכְתִיב בֵּיהּ יְצִיאָה, וּתְנַן: יָצָא וּבָא לוֹ דֶּרֶךְ כְּנִיסָתוֹ. וּדְקָאָמְרַתְּ בַּיִת אָפֵל אֵין פּוֹתְחִין בּוֹ חַלּוֹנוֹת לִרְאוֹת אֶת נִגְעוֹ – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא אִיתַּחְזַק, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיתַּחְזַק – אִיתַּחְזַק.

27 תַּנְיָא דְּלָא כְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, ״וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת״ – יָכוֹל יֵלֵךְ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְיַסְגִּיר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶל פֶּתַח הַבָּיִת״.

28 אִי ״פֶּתַח הַבָּיִת״, יָכוֹל יַעֲמוֹד תַּחַת הַמַּשְׁקוֹף וְיַסְגִּיר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִן הַבַּיִת״ – עַד שֶׁיֵּצֵא מִן הַבַּיִת כּוּלּוֹ. הָא כֵּיצַד? עוֹמֵד בְּצַד הַמַּשְׁקוֹף וּמַסְגִּיר.

29 וּמִנַּיִן שֶׁאִם הָלַךְ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְהִסְגִּיר, אוֹ שֶׁעָמַד בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְהִסְגִּיר, שֶׁהֶסְגֵּרוֹ מוּסְגָּר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת״, מִכׇּל מָקוֹם.

30 וְרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב,

פירוש פני יהושע על חולין י׳

1 בגמרא אתמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפילו שיבר בה עצמות כל היום פסולה. פשטא דלישנא בפלוגתא דר"ה ור"ח משמע דאיירי כשבדק לאחר שחיטה ונמצאת פגומה אבל אם לא בדק כלל הסכין לאחר שחיטה אפי לר"ה כשרה ומוקמינן להסכין בחזקת בדוק דמעיקרא וה"ל כמאן דידע במה נשחטה ואזלא לה חזקת איסור דמעיקרא כיון דלא בהמה איתרע ולא סכין איתרע אע"ג דלעיל בדף הקודם אמרינן כשלא בדק הסימנין לאחר שחיטה הוי טריפה או נבילה מהאי טעמא דר"ה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה דשאני התם דכל כמה דלא ידעינן ששחט רוב שני הסימנין הרי היא בחזקת שאינה זבוחה דשחיטת רוב הסימנין תליא במעשה בפועל משא"כ הכא בסכין שאינו תלוי במעשה אלא ע"י מקרה אם נאבד הסכין או ששכח מלבודקו שפיר אמרינן דנשחטה הותרה כיון דבשעת שחיטה הסכין הי' בחזקת בדוק והרי ידע במה נשחטה אע"ג דפשט' דלישנא דר"ה דקאמר עד שיודע במה נשחטה משמע דאסכין קאי היינו לענין שאם לא בדק הסכין קודם שחיטה ולא לאחר שחיטה אסורה כל זה הסכימו רוב הפוסקים והמפרשים קמאי ובתראי אלא שהרשב"א ז"ל בחידושיו הביא בשם הרמב"ן ז"ל דבנאבד הסכין לר"ה נמי פסולה והביא ראיה לדבריו דאמרינן הכא דר"ה כשמעתי ואי איתא דבנאבד כשירה לא הוי כשמעתי ועוד הביא ראיות אחרות אלא שזה עיקר ראייתו ע"ש וע"ז כתב הרשב"א ז"ל בשם הרב רבי' יונה ז”ל דלא ס"ל הכי אלא דבנאבד כשירה לכ"ע ואפ"ה א"ש הא דקאמר בסמוך בשלמא ר"ה כשמעתי והיינו משום דאי לאו טעמא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת היינו מכשירין אפילו בנמצאת פגומה כיון דנשחטה לפניך ותלינן פגימת הסכין בשבירת עצמות כו' ע"ש ונראה לכאורה מלשון רבי' יונה ז”ל דמשמע לי' מ"ש הרמב"ן ז"ל דאי נאבד כשירה לא הוי כשמעתיה היינו משום דלענין נמצאת פגומה לא איצטריך ר"ה להאי טעמא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אלא דעיקר טעמא דר"ה משום דעור ודאי פוגם ואף שאיני כדאי מ"מ נלע"ד ברור דמעולם לא נתכוין הרמב"ן לדבר זה בראייתו דהא ודאי איצטריך להאי טעמא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת דאי לאו הכי לא הוי מיתסר מהאי טעמא דעור ודאי פוגם לחוד דהא ודאי דעור ודאי פוגם לאו מילתא דפסיקא היא שהרי רוב סכינין יפין הן לאחר שחיטה ומה"ט גופ' מכשירין הפוסקים בנאבד הסכין אלא דנראה לפרש מ"ש הרמב"ן ז"ל דאי בנאבד כשירה לא הוי כשמעתיה היינו כדפרישית שאם נאמר דבנאבד הסכין כשירה אף לר"ה משום דהוי כמו שידע במה שנשחטה א"כ מה"ט גופ' ה"ל לר"ה להכשיר אף בנמצאת פגומה שהרי בדק הסכין קודם שחיטה ובשעת שחיטה כבר יצאה מחזקת איסור דמעיקרא מששחט רוב הסימנים כן נראה לי בכוונת הרמב"ן ז"ל אלא דבאמת משום הא נמי לא איריא דנמצאת פגומה שאני כיון דהסכין איתרעי והרי פגומה לפנינו ועור נמי פוגם וה"ל כתרתי במקום חדא והוי כלא ידע במה נשחטה כיון דאיגלי מלתא למפרע דאיתרע חזקת סכין דמעיקרא דשמא בעור נפגמה כן נ"ל ביישוב שיטת הפוסקים המכשירין ועיין בס' יש"ש ויש לי לדקדק הרבה בדבריו ואין להאריך כאן אלא דאכתי קשיא לי טובא על דברי הרמב"ן ז”ל שרוצה לומר דבנאבד הסכין טריפה דא"כ תיקשי טובא הך בדיקה דקודם שחיטה שהיא עיקר ואסמכיה אקרא דכתיב ושחטתם בזה ואמרינן נמי שצריך להראות לחכם ומה כבודו של חכם יש בזה כיון דלא נפקא מיניה מידי בהך בדיקה דממ"נ אם נמצא סכינו יפה לאחר שחיטה אפילו בלא בדיקה דקודם שחיטה כשירה דליכא למיחש למידי ואם לא נבדקה או שנאבד הסכין לא מהני נמי הך בדיקה קמייתא כלל ובאמת שהרב רבי' יונה ז"ל בעצמו הרגיש קצת בראיה זו אלא דאיהו לא קשיא ליה אלא מאוקימתא דרב אשי ורבא לעיל דמפרשים מתניתין דהכל שוחטין בישראל מומר והיינו שבודק סכין קודם שחיטה ונותן לו ולהרמב"ן ז”ל הך בדיקה דקודם שחיטה אינו עיקר אלא דלאחר שחיטה והיאך סמכינן אמומר וע"ז מסיק הרשב"א ז"ל שהיא ראי' גמורה אלא א"כ תאמר דהא דרבא ורב אשי לא ס"ל כר"ה אלא כר"ח כו' ע"ש בלשון הרשב"א ז"ל ולמאי דפרישית ודאי היא ראיה גמורה דבלא האי דמומר נמי קשה אהרמב"ן ז"ל מכל בדיקות דעלמא דלדבריו אין בהם צורך וצ"ע ליישב לשון הרמב"ן ז"ל ודו"ק:

2 שם מתיב רבא לסייע לר"ה טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ כו' והא הכא דודאי טבל כו'. וכתב הרשב"א ז”ל בחידושיו דמכאן נמי קשה על שיטת הרמב"ן ז"ל שכתב דלר"ה אפילו בנאבד הסכין סבר דפסילי והיינו משום דכשמעתיה אמרה למלתא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה והאי במה נשחטה היינו בדיקה דלאחר שחיטה שתמצא יפה וא"כ מאי מייתי רבא הכא לסייע לר"ה מהך ברייתא דטבל ועלה דאכתי לר"ה גופא מי ניחא דהא הכא גבי טבילה לא שייך הך מלתא דבדיקה דלאחר טבילה דכל היכא שחפף קודם טבילה דע"כ בהכי איירי תו לא אשכחן שיהא צריך בדיקה אם נמצא עליו דבר חוצץ וא"כ אמאי לא עלתה לו טבילה הרי טבל לפנינו ואזלא לה חזקת טומאה דמעיקרא ואי משום שנמצא עליו דבר חוצץ הרי נתעסק באותו מין ומהיכי תיתי ניחוש שהדבר חוצץ שנמצא עליו היה בשעת טבילה משא"כ בסכין שרגיל להפגם בעור וע"ש בל' הרשב"א ז”ל שהאריך בזה ובאמת שאין זה קשיא כל כך דשפיר מצינן למימר דעיקר מלתא דרבא לאותובי עלי' דר"ח וממילא הוי סיעתא לר"ה דאפילו בלא האי טעמא דעור מצוי לפגום אלא אי הוי ס"ל כר"ח דעור ספק פוגם אפ"ה ה"ל למיפרך מהאי טעמא דכיון שנמצא סכין פגום הרי לא ידע במה נשחטה ובחזקת איסור דמעיקרא עומדת עד שיודע בבירור כדאשכחן גבי טבל ועלה דאע"פ שנתעסק באותו המין אפ"ה בחזקת טומאה דמעיקרא קאי דכיון שנמצא עליו דבר חוצץ לא שייך לומר הרי טבל לפנינו וכיוצא בזה מצינן ליישב במה שהאריך הרשב"א ז"ל שם עוד דהא דמותיב רבא עליה דר"ח היינו דוקא לפי המסקנא דלר"ח אפילו לא שיבר בה עצמות סבר דכשירה ולמאי דפרישית אין צריך לדחוק בכך אלא אי קשיא לי הא קשיא לי דאדרבה למאי דקי"ל כשיטת רוב הפוסקים דר"ה מודה בנאבד הסכין דכשירה דשפיר קרינן בה נשחטה שהרי לא נמצא ריעותא לא בסכין ולא בבהמה ודוקא בנמצא פגום קאמר דפסולה והיינו כדפרישית דכיון דהבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת והשתא נמי נמצא פגום יש לנו לומר כיון שנמצא השתא פגום כמו כן היה פגום בשעת שחיטה ע"י עור ואי משום דבדק הסכין ומוקמינן הסכין בחזקת בדוק אפ"ה ה"ל כתרתי במקום חדא ומש”ה פסולה כדאיתא בפ' עשרה יוחסין ובפ"ק דנדה דתרתי במקום חדא מידי ספיקא מיהא לא נפקא א"כ לפ"ז תקשי הך ברייתא דטבל ועלה דאפילו בנמצא עליו דבר חוצץ אמאי לא עלתה לו טבילה כיון שיש לתלות במה שנתעסק באותו המין והכא לא שייך לומר דכיון דבחזקת טומאה קאי ה"ל כתרתי במקום חדא ולא אמרינן בכה"ג הרי טבל לפנינו הא ליתא דהא פשטא דלישנא דנמצא עליו דבר חוצץ היינו שנמצא שום דבר החוצץ במיעוט דמקפיד ולא ברוב גופו דלא שכיח כלל וכ"ש דלא שייך בכה"ג לומר שאינו יודע בבירור אם נתלכלך רוב גופו בין חפיפה לטבילה וכיון דקי"ל בכמה דוכתי כר' יצחק דמן התורה אינו חוצץ אלא ברובו ומקפיד עליו אלא דחכמים גזרו על מיעוט המקפיד משום רובו המקפיד א"כ לפ"ז שפיר קרינן הרי טבל לפנינו ואזלא לה חזקת טומאה דמעיקרא לגמרי ולכאורה נראה לי דמכאן יש ראיה לשיטת יש המפרשים שהביאו התוס' בפ"ק דסוכה דף ו' ע"ב דהא דקאמר ר"ח דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ היינו דוקא לענין חציצת שערות אבל בבשרו חוצץ אפי' מיעוט שאינו מקפיד ולכאורה לשון רש"י שם נמי הכי משמע דהאי רובו היינו רוב שערו מטונף בטיט או קשור אחת אחת עכ"ל אלא שהתוס' הקשו שם כמה קושיות על שיטת היש מפרשים וכמו שהארכתי שם בחידושי סוכה דרש"י נמי לאו דוקא רוב שערו קאמר ולאפוקי רוב גופו אלא כיון דהתם לענין שער איירי מעיקרא מש”ה מפרש דהאי רובא דר' יצחק נמי בכה"ג ולקושטא דמלתא או ברוב שערו או ברוב גופו דוקא חוצץ אבל מיעוטו בכל ענין אינו חוצץ וזה ברור כמו שהארכתי בחידושינו עיין עליו אע"כ גם זה צריכין אנו לומר דעיקר תיובתא דרבא עליה דר"ח היינו מהאי טעמא גופא דמכח כ"ש אתינן עליה כיון דאשכחן דבטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ לא עלתה לו טבילה אע"ג דיוצא מחזקת טומאה לגמרי מדין תורה אפ"ה כיון דאכתי איסורא דרבנן עליה דכיון שגזרו על מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד מש"ה אסרו חכמים מן הספק כאילו עדיין בחזקת טומאה א"כ מה"ט גופ' יש לפסול בשחיטה כיון שנמצא פגום אפילו בלא האי טעמא דר"ה כשמעתי' דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת דאף אם נאמר שאין כאן חזקת איסור אפ"ה יש לאסור מספק מדרבנן כנ"ל ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

3 בתוספות בד"ה סכין איתרעאי כו' תימא דליכא לשנויי הכי אההיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר כו' ועי"ל דמה לי אתיליד ריעותא בסכין כו' אע"כ ה"ק סכין איתרעי פי' ואיכא ספיקי טובא כו' עס"ה. וקשי' לי דנהי שתירוץ זה מספיק לפי האמת דלא תיקשי עלי' דר"ח מ"מ לרבא גופ' דלא אסיק אדעתי' הך סברא דסכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי א"כ אדמקשה ליה מהך ברייתא דטבל ועלה אמאי לא מקשה ממשנה ערוכה דמקוה שנמדד דמייתי הש"ס בכמה דוכתי בפרק עשרה יוחסין ובפ"ק דנדה וגם על תירוץ ראשון של התוס' יש לדקדק דלכאורה כיון דס"ל לר"ה דע"י עור רגיל לבוא לידי פגימה א"כ לא גרע מהאי דחסר ואתאי גבי מקוה ובאמת נראה מלשון התוס' בפ"ק דנדה שהשמיטו הך מילתא דחסר ואתאי ואין להאריך כאן אלא דבלא"ה קשיא לי בעיקר קושית התוס' שכתבו מהאי מקוה איכא לאתובי אדר"ח דלא שייך לשנויי הך שינויא דסכין איתרעאי ואכתי מאי קושי' הרי תשובתו בצדו דהא בהאי דמקוה שנמדד דפליגי ר"ש ורבנן דלרבנן בין ברה"י ובין ברה"ר טמאין ודאי ור"ש פליג ואמר ברה"י תולין ברה"ר טהורין אלמא מדמפליג ר"ש בין רה"י בין רה"ר וחכמים נמי נקטו במילתייהו בין רה"י ובין רה"ר ואילו בשאר איסורין שבתורה לא אשכחן כלל לחלק בין רה"י בין רה"ר אלא שע"כ דהתם לענין טומאה איירי דאשכחן דמפלגינן בין רה"י בין רה"ר כדאיתא בסוטה בפ' כשם ובכמה דוכתי טובא דלענין טומאה הלכתא גמירי לה כיון דבסוטה עשה הכתוב ספק כודאי אע"פ שלא עשה אונס כרצון מכ"ש לענין טומאה שעשה אונס כרצון מש"ה היכא דדמי לסוטה והיינו ברה"י עשה בה ספק כודאי וברה"ר דלא הוי דומי' דסוטה אמרינן דטהור אי משום דמוקמינן אחזקתה כמ"ש התוספות לעיל בדף הקודם בד"ה התם הלכתא גמירי לה ובפ"ק דנדה האריכו יותר בזה או כדפרישית לעיל דהא דספק טומאה ברה"ר טהור היינו נמי מהלכתא לענין דטהור לגמרי ולא אמרינן תולין ולפ"ז א"ש טובא הא דקתני במתני' במקוה שנמדד דלחכמים בין ברה"י ובין ברה"ר טמאין והיינו טומאה ודאית ואתי לאשמעינן דאע"ג דבתחלת טומאה ברה"ר טהור לגמרי היינו משום דבחזקת טהרה קאי משא"כ במקוה שנמדד דה"ל סוף טומאה מש”ה אפילו בר"ה טמאה ודאי כיון דבלא"ה בחזקת טומאה קאי וכדמסיק התם בפ"ק דנדה להדיא אהך מתני' מקוה שנמדד ושניהם לא למדוה אלא מסוטה אלא דלרבנן כיון דאיכא תרתי לריעותא כודאי טומאה דמיא כו' ע"ש באריכות דמשני נמי שינויא אחרינ' בכה"ג גופא וא"כ לפ"ז ממילא אין מקום לקושיית התוס' דממקוה שנמדד איכא לאותובי עלי' דר"ח דהא שפיר מצינן למימר שאני מקוה משום דלענין טומאה אשכחן שהחמירה התורה טובא שעשה ספק כודאי אפילו היכא דאיכא חזקת טהרה מכ"ש דיש להחמיר בסוף טומאה כיון דבחזקת טומאה קאי משא"כ בשאר איסורין דומי' דסכין פגום שפיר קאמר ר"ח דכיון דשחוטה לפנינו ופגימת הסכין יש לתלות בשיבור עצמות או בעצם המפרקת למסקנ' מש”ה קסבר ר"ח דכשירה והא דמקשה מטבל ועלה היינו כדפרישית בסמוך דבטבל ועלה נמי איכא חזקת טהרה טובא דהרי טבל לפנינו אע"פ שנמצא עליו דבר חוצץ דדבר תורה מיעוטו המקפיד עליו אינו חוצץ עד שיהיה רובו המקפיד וא"כ מן התורה הוי בטבילה זו בחזקת טהרה אלא משום גזירה בעלמא החמירו חכמים וא"כ שפיר קשה לר"ח דבסכין פגום נהי דאין כאן איסור דאוריית' כיון ששחט בסכין בדוק אפ"ה מאחר שנמצא פגומה ה"ל לאסור מדרבנן דלענין דרבנן לא אשכחן לחלק בין איסורא לטומאה כדמשמע לעיל גבי בא זאב ונטל בני מעים וכמו שהארכתי שם בפרק אלו טריפות ובדוכתי טובא ואע"ג דבפ"ק דנדה מקשה הש"ס חבית של תרומה אמקוה ומסיק דמאן תנא חבית ר"ש היא אלמא דלא מפלגינן בין איסור לטומאה כלל אפילו מדאורייתא אלא שכבר הארכתי בזה בפ' עשרה יוחסין דדוקא בתחלת הסוגיא דפ"ק דנדה דאכתי לא אסיק אדעתיה הך סברא דבטומאה יש להחמיר יותר לענין טומאה למפרע דא"כ תיקשה אנדה גופה דלב"ש דייה שעתן ולהילל נמי דאמר מפקידה לפקידה היינו דוקא לענין קדשים ותרומה ולא לחולין וכמ"ש שם התוס' והיינו ע"כ דלענין למפרע לא שייך למילף מסוטה וא"כ לפ"ז תו אין לחלק בין איסור לטומאה משא"כ למסקנא דרפ"ק דנדה דמוקי טעמא דב"ש וב"ה בנדה מטעמא אחרינא ומסקינן התם דתו ליכא למירמי חבית אמקוה וכמ"ש התוס' א"כ אהדרינן לסבר' דיש לחלק טוב' בין איסור לטומאה וכ"ש במקוה דהוי סוף טומאה וכמ"ש שם התוס' עיין שם ועיין בחידושינו בפ' עשרה יוחסין שהארכתי בזה והבאתי ראיה ברורה מלשון הרמב"ם ז"ל דאף על גב דבמקוה שנמדד פסק כחכמים דטמאות ודאי אפ"ה בחבית של תרומה פסק דאינו אלא ספק וזה דלא כמסקנת הגמרא דפ"ק דנדה דקאמר ר' חנינא מסורא מאן תנא חבית ר"ש היא דבמקוה נמי ספק וא"כ שיטת הרמב"ם בזה נגד כוונת הגמרא אבל למאי דפרישית א"ש טובא ואין להאריך כאן יותר מיהו התוס' דהכא בשמעתין דמדמה איסורא דבהמה למקוה שנמדד ולא משמע להו הך סבר' דטעמא דמקוה משום דילפינן מסוטה נראה דהיינו משום דהתוס' אזלו לשטתייהו בפ"ק דנדה בד"ה ושניהם לא למדוה אלא מסוטה שכתבו בשם ר"ת דלא קאמר הכי אלא לפרש דלא תיקשי להו מסוטה אלא דבאמת גם בזה כתבתי בפ' עשרה יוחסין דאף למאי דמסקינן בפ"ק דנדה דטעמא דמקוה דטמא ודאי מדרבנן היינו משום דאיכא תרתי לריעותא וכוודאי טומאה דמי אפ"ה צריכין אנו להאי טעמא דילפותא מסוטה ולענ"ד הדברים ברורים ואחר העיון ראיתי בתוס' ישנים שם בפ"ק דנדה ד"ה ואבע"א שדבריהם נוטין כמעט לסברא זו שכתבתי ע"ש ומה שהוצרכתי להאריך בכל זה לאו משום קושיית התוס' דהכא לענין סכין דבלא"ה מתרצים התוס' שפיר אלא כדי להתלמד במקום אחר דיש לחלק בין איסור לטומאה לענין זה כגון בהאי דשוחט שנטל קבלה ואח"כ נמצא שאינו יודע שפסק רמ"א בסי' א' לקולא שלמדה מהאי דסכין פגומה והשיגו עליו הט"ז ובעל פרי חדש מהאי דמקוה שנמדד דבשוחט לא שייך הנך תירוצים שכתבו התוס' כאן גבי סכין וכבר הארכתי בזה בתשובת שאלה ליישב דברי רמ"א בטוב טעם מתרי ותלת טעמי וכמ"ש ג"כ הב"ח והש"ך אמנם לפי מה שהעליתי כאן דיש לחלק בין טומאה לאיסור כה"ג א"כ נפקא מינה טובא לדינא בכמה סוגיות הש"ס ופוסקים ואין להאריך כאן יותר ודוק היטיב ועיין עוד בסמוך:

4 בא"ד אע"כ הכי קאמר סכין איתרעאי פי' ואיכא ספיקי טובא שמא בעצם נפגם ואפילו בעור נפגם שמא לא נשחטו הסימנין כנגד הפגימה. ולכאורה לשון התוס' אינו מדוקדק שכתבו דאיכא ספיקי טובא ולא כתבו אלא שני ספיקות אבל בתוס' ברפ"ק דנדה ביארו דבריהם יותר וכתבו דאיכא ספיקי טובא שמא בעצם נפגם ואפילו אי בעור נפגם שמא נפגם במיעוט בתרא ואת"ל נפגם במיעוט קמא שמא לא שחט נגד הפגימה אלא דהרשב"א ז"ל בחידושיו כאן השמיט האי ספיקא דנפגם במיעוט בתרא ולא כתב אלא הני תרי ספיקות שכתבו התוס' דאף את"ל דנפגם בעור איכא למימר דלא פגעה בפגימתה בסימנין כלל וע"ז מסיק והוא שיש בסכין כמלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר דאפשר לומר שבצד הבדוק נשחטה וא"כ לפ"ז נראה מדבריו דבסכין קטן שחיטתו פסולה והיינו משום דהך ספיקא דמיעוט בתרא לא משמע ליה והש"ך בסי' ק"י כתב דהאי ספיקא דשמא דלא שחט נגד הפגימה לא מיקרי ספיקא וע"ש ונראה שנעלמו ממנו דברי הרשב"א בחידושיו כאן וגם לשון התוס' רפ"ק דנדה שכתבו להדיא דשמא לא שחט כנגד הפגימה הוי ספק מעליא וכן נראין הדברים מצד הסברא ואין להאריך הרבה בזה כיון דבלא"ה נראה לע"ד ברור דמ"ש התוס' והרשב"א כאן דיש להתיר מכח ספק ספיקא בנמצא סכין פגומה אע"ג דאיתחזק איסורא דאורייתא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אפ"ה אי אפשר לומר דלדינא כתבו כן דהא לקושטא דמילתא מסקינן בסמוך דהלכה כר"ה היכא דלא שיבר בה עצמות אלמא דאפילו היכא דאיכ' ספיקי טובא דסכין איתרעאי ובהמה לא איתרעאי אפ"ה אסרינן לה וע"כ היינו מטעמא דפרישית דהיכא דאיתחזק איסורא דאורייתא לא מהני ס"ס כלל וכשיטת האגור שהביא כן בשם ר"י הזקן וכמה בעלי תוס' ורוב הפוסקים המ"ב והט"ז וכמו שהארכתי בקונטרס האחרון בספ"ק דכתובות וכמו שנראה להדיא מלשון רש"י כאן שעל ידו היה המעשה והורה רבינו יעקב בר יקר אפילו בעוף לאיסורא והיינו ע"כ מה"ט גופא ולפ"ז נראה מבואר שהתוס' והרשב"א לא כתבו כן דיש להתיר מכח ס"ס אלא כדי ליישב דלא תקשי מהך מתני' דמקוה עלה דרב חסדא משא"כ לפי המסקנא דקי"ל כר"ה בלא שיבר בה עצמות ממילא ע"כ דליתא להך מילתא אלא אפי' היכא דאיכא ספיקי טובא לא מהני נגד חזקת איסור וממילא דלפ"ז מצינן למימר דלר"ח נמי לא קאמר דיש להתיר מכח ס"ס אלא משום דסכין איתרעאי ובהמה לא איתרעאי וכיון דליכא ריעותא בבהמה משמע ליה לר"ח שאין כאן חזקת איסור דאורייתא כלל דכיון דקיי"ל בנאבד הסכין קודם בדיקה אחרונה דכשר א"כ בשעת שחיטה הרי קרינן בה נשחטה וכיון דנשחטה הותרה אבל בעלמא היכא דאיכא חזקת איסור גמור ר"ח נמי מודה דלא מהני ס"ס ואפילו ספיקי טובא נמי לא מהני כל זה נראה לי ברור בעזה"י. ומתוך מה שכתבתי ממילא נתיישב ג"כ לשון תשו' הרשב"א ז”ל בסי ת"א דלא צריכנא למימר דמשבשתא היא כמו שעלה על דעת הש"ך ונתיישב ג"כ שלא יהיה דברי הרשב"א ז"ל בתשובה הנזכר' סותרין דברי עצמו מ"ש בחידושיו כאן בשמעתין והמשכיל יבין ודו"ק היטב:

5 מנא הא מילתא דאמור רבנן אוקי מלתא אחזקתיה אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן אמר קרא ויצא הכהן כו' דלמא אדנפיק ואתא בציר ליה שיעורא אלא כו' משום דאוקי אחזקיה. ולכאורה יש לתמוה טובא אכתי אפילו אי בכל התורה כולה אוקי מלתא אחזקתיה אפ"ה הא אמרינן לעיל ובכמה דוכתי דשאני הלכות טומאה דהלכתא גמירי לה דלא מהני לה חזקת היתר ולא חזקת איסור אלא בכל ענין רה"י טמא ורה"ר טהור כמ"ש התוספות להדיא לעיל בדף הקודם בד"ה התם הלכתא גמירי לה ובכמה דוכתי אלא דלאחר העיון נראה לע"ד ליישב בפשיטות דנהי דבכל דיני טומאה לא מהני לא חזקת היתר ולא חזקת איסור אלא שהדבר תלוי ברה"י וברה"ר אפ"ה לענין טומאת נגעים ליתא להאי כללא דהא משנה ערוכה היא בשילהי נזיר כל ספק נגעים בתחלה טהור עד שלא נזקק לטומאה ומשנזקק לטומאה ספיקו טמא והרבה משניות כיוצא באלו שנינו בפ"ה דנגעים במשנה א' ובמשנה ד' במשנה א' שנינו כל ספק נגעים טהור חוץ מזה ועוד אחר ובמשנה ד' שנינו כאותה משנה דשילהי נזיר ממש ושם בנזיר מעיקרא בעי למימר דא"ר יהודה אמר רב דילפינן הך מלתא מקרא דלטהרו או לטמאו ובתר הכי דחה ליה הש"ס וכתבו התוספות שם דלמסקנא הוי טעמא דמתניתין משום דאזלינן בתר חזקה ובפי' המשניות להר"ש ספ"ד דנגעים ראיתי שהאריך הרבה בענין זה אפלוגתא דר' יהושע ורבנן בספק אם שער לבן קודם לבהרת או איפכא דלחכמים טמא ור' יהושע כהה וטהור וה"נ אשכחן בב"מ דפליגי בה הקב"ה וכולהו מתיבתא דרקיע הקב"ה אמר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע אמרו טמא והכריע רבה בר נחמני דטהור ויצאת נשמתו בטהור טהור וכתבו שם הטעם דטהור היינו משום דכתיב לטהרו או לטמאו הואיל ופתח הכתוב בטהרה תחלה כדמסיק הש"ס בשלהי נזיר אלא משום דלפ"ז הוי הנך מתניתין דפ"ה במשנה א' ובמשנה ד' דנגעים דלא כר"י לכך הוצרך ר"ש ובעלי התוספות להרבות בזה וכתבו דטעמא דמתניתין בפ"ה דנגעים היינו משום דבת"כ מפקינן לה בהדיא מקראי דבנזקק לטומאה תליא מלתא דלעולם אין לטהר אלא את הודאי ולא את הספק כמו כן אין לטמא אלא את הודאי ולא את הספק דכל ספק אחזקתיה קמא מוקמינן לה אי טהור טהור אי טמא טמא אלא דלפ"ז קשיא ליה לר"ת אהא דמטמאין חכמים בספק שער לבן קודם אע"ג דבחזקת טהרה קאי והיינו למאי דמשמע ליה דהלכה כחכמים לגבי ר"י אע"ג דהקב"ה אמר טהור לא בשמים היא ותירץ ר"ת משום דדרך הנגע שימצא בה שער לבן לאחר שנראה הנגע וכמו כן כתבו התוס' שילהי נזיר ואם אמרתי להאריך ולדקדק בכל מה שכתב הר"ש בפירוש המשניות שם דשקיל וטרי בכמה סוגיות בש"ס תקצר היריעה מהכיל נקטינן מיהא דלכל הפירושים והטעמים לעולם אזלינן בתר חזקה לענין טומאת נגעים ולא אזלינן בתר הלכתא לחלק בין רה"י ובין רה"ר דשאני נגעים שריבתה התורה בפירוש להוציא מן הכלל דשאר דיני ספק טומאה וא"כ לפ"ז שפיר יליף ר"ש ב"ג א"ר יונתן מהאי קרא דויצא הכהן מן הבית אע"פ שראה נגע בבית אפ"ה כל מה שבבית היה טהור לא מספק אלא ודאי שהרי ציווה לפנות את הבית דטהרות וטומאה דנגעים הכל בכהן תליא מלתא דכ"ז שלא אמר טמא הותרה לו להיות שם בבית וכיוצא בו לענין נגעי אדם וא"כ שלא נטמא הבית כלל אפי' להסגיר עד שיאמר הכהן טמא אכתי למה מסגירו לאחר שיצא מן הבית כולו דלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא וא"כ אין כאן נגע כלל ולעולם לא היה לו לכהן לומר טמא עד שיודע לו בבירור דלא בצר ליה שיעורא כגון שיצא דרך אחוריו או שפתח לו כוותא וכיון דלא משמע ליה לר' יונתן לאוקמי קרא בהכי וכ"ש לבתר דמייתי הש"ס בסמוך ברייתא דבדיעבד אפילו אם הלך לתוך ביתו והסגיר הסגירו מוסגר ומדלא חיישינן דלמא בצר ליה שיעורא ע"כ היינו משום דמוקמינן אחזקה ומכאן ילפינן לכל התורה כולה מק"ו כיון דבנגעים שהיקל הכתוב דכל זמן שלא אמר הכהן טמא אפילו כשראה ודאי סימני טומאה אפ"ה הוי בחזקת טהרה וכ"ש מאן דפסק כרבי יהושע דבספק שער לבן טהור לגמרי ואפ"ה היכא דאיכא חזקת טומאה מוקמינן ליה אחזקתו ולא חיישינן דלמא בצר ליה שיעורא א"כ כ"ש בכל שארי איסורין שבתורה כנ"ל נכון בעז"ה כפתור ופרח בהא יליף ר' יונתן דאזלינן בתר חזקה דוקא מהאי קרא דכתיב בנגעים ואף דלכאורה יש להקשות דא"כ דלענין נגעים אזלינן בתר חזקה בין לקולא ובין לחומרא דגזירת הכתוב הוא ואין לדמות לשאר טומאה דלא אזלינן בתר חזקה אלא דברה"י טמא וברה"ר טהור וא"כ אכתי היא גופא תקשי אהא דאמרינן בסוטה בר"פ כשם דהא דברה"י טמא ודאי בטומאת שרץ היינו משום דילפינן בק"ו מסוטה שלא עשה אונס כרצון וכ"ש בשרץ שעשה אונס כרצון הא איכא למימר טומאת נגעים יוכיח שעשה אונס כרצון אפ"ה ספיקו טהור היכא דאיכא חזקה ולר"י אפי היכא דליכא חזקה אלא דלענ"ד לק"מ דלא שייך לומר ננעים יוכיח דמה לנגעים דקילי טובא משאר טומאות ואיסורין שבתורה כיון דהטומאה וטהרה הכל בכהן תליא מלתא וכל ומן שלא אמר הכהן שהוא טמא אף אם רואה סימני טומאה בנגע אפ"ה הכל בחזקת טהרה ונתנה התודה רשות לכהן להמתין משום צורך כל דהו ולפעמים אף לדבר הרוצות כמבואר בש"ס ופוסקים והך מלתא לא אשכחן בשאר טומאות ואיסורין ודוק היטב:

6 בתוספות ד"ה ודלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא אין להקשות היכי מוכח מהכא כו' דלמא הכא טמא מספק דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא כו' עכ"ל. נראה דסברת התוס' בזה דמשמע להו דמה ששנינו בכמה משניות בשילהי נזיר ובפ' ד' וה' דנגעים ופ"ד דטהרות דלענין נגעים לא שאני ליה בין רה"י ובין רה"ר דלעולם בנזקק לטומאה או בלא נזקק לטומאה תליא מלתא לאו מהך קראי דמייתי הר"ש בפירוש המשניות מברייתות דת"כ שהבאתי לעיל אלא כולהו טעמי דהנך מתניתין היינו לפי הסוגי' דשמעתין דהכא דהא דאזלינן בתר חזקה היינו משום דילפינן לה מקרא דכתיב בנגעים גבי נגעי בתים וא"כ כיון דאפי' בכל איסורין שבתורה ילפינן מנגעי בתים להך מילתא א"כ כ"ש דלענין נגעים גופייהו אית לן למימר דאזלינן בתר חזקה דומי' דנגעי בתים וא"כ לפ"ז שפיר הוי קשיא להו להתוס' דלקושטא דמילתא בנגעי בתים גופא מנ"ל דטעמ' דקרא דלא חיישינן דילמא בצר ליה משיעור' משום דאזלינן בתר חזקה דילמא לעולם דלא אזלינן בתר חזקה כלל בשום דוכתא והא דלא חיישינן דבצר ליה שיעור' היינו משום דספק טומאה ברה"י טמא וע"ז מסקו שפיר דבכל ענין איירי קרא אפילו ברה"ר ואפילו בדבר שאין בו דעת לישאל ולכאורה הלשון מגומגם קצת דהא מילתא דפשיטא הוא דבית הוי דבר שאין בו דעת לישאל אבל למאי דפרישית א"ש שכל דבריהם בזה הדיבור לאו לענין נגעי בתים לחוד איירי אלא שבא לשלול ג"כ שארי טומאות נגעים אפילו נגעי אדם דבאמת דין אחד להם לענין ספק כן נראה לי בכוונת התוספות והא דלא ניחא להו הנך דרשות דברייתות דת"כ נראה דהיינו משום דלא מייתי להו הש"ס בסוגיא דשלהי נזיר ואין להאריך כאן יותר:

7 בא"ד אבל קשה דתינח היכא דליכא ריעות' אבל היכא דאיכא ריעותא כגון סכין שנמצאת פגומה כו' עכ"ל. עיין במהרש"א ומהר"ם דמהרש"א רוצה לפרש דאליבא דר"ח קאי וזה לא יתכן כמו שהקשה מהר"ם דטעמא דר"ח לאו משום חזקה הוא כו' ש"ש ועוד דהא אנן לא קייל כר"ח אלא בשיבר בה עצמות א"כ נראה דוחק לאוקמי סוגי' דהכא שלא אליבא דהלכת' אע"כ דודאי אליב' דר"ה קאי ואכולה מלתא קאי בין במה שאמר בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת ומסקינן נמי לעיל אע”ג דאיתרעאי כנ"ל ובמה שהקשו התוס' מהאי דמקוה והניחו בקושי' עיין ברפ"ק דנדה ששם כתבו לתרץ הקושיא:

8 בד"ה אלא לאו משום דאמרי' אוקמינן אחזקיה ואין לומר דשאני הכא דאזלינן לחומר' דמדאוריית' אין לחלק. ולכאורה יש לתמוה טובא בדבריהם דנהי דלקושט' דמלת' לבתר דקים לן דמדאוריית' אזלינן בתר חזקה ובתר רובא לא שייך לחלק בין לקולא ובין לחומרא מ"מ אכתי היא גופ' תיקשי מנ"ל דמדאורייתא אזלינן בתר חזקה דילמא חזקה לאו מידי היא ומכ"ש היכא דאיתרע והא דלא חיישינן הכא דלמ' בצר ליה שיעורא ומטמאין לה ודאי מספק היינו משום דלא גרע מחלב ושומן דליכ' חזקת איסור ולא חזקת היתר ואפ"ה הסכמת רש"י והתוס' וכל הפוסקים דהא דקי"ל בכל ספק דאורייתא לחומר' היכא דליכ' חזקה היינו מדין תורה ממש וא"כ מלתא דפשיט' היא טוב' שאין לטהר הבית משום הך חששא בעלמא דדילמ' בצר ליה שיעור' אם לא שנאמר דהתוס' נחתו ג"כ לסבר' זו דלענין נגעים אפי' לקולא מטהרינן אפילו היכא דליכא חזקת היתר והיינו כי הך מתניתין דספק שיער לבן שהבאתי לעיל לשיטת רוב הפוסקים דקי"ל כר' יהושע דכיהה וטהור אלא דבאמת נראה דהתוס' בשמעתין ושלהי נזיר לא נחתו להך סבר' כלל וכדמשמע נמי מסתימ' לשונם בדיבור הקודם ובדיבור זה כך הי' נ"ל לכאורה אלא דבאמת לק"מ דהא לקושט' דמילת' עיקר ילפותא דר' יונתן מהא דלא חיישינן דלמא בצר ליה שיעורא אין הכוונה דאי לאו הך חזקה לא היה לו לטמא את הבית מספק אלא לטהר דהא ודאי ליתא אלא דעיקר ילפותא שלא היה לו להסגיר את הבית בעוד שהדבר ספק אצלו כיון דבנקל יוכל לברר הספק לאלתר בשעת ראיית הנגע אע"כ דאזלינן בתר חזקה וכיון דחזקה הוי כודאי מש”ה בכל ענין הסגירו הסגר בדיעבד וכן נראה מבואר מלשון רש"י וזה ברור והוצרכתי לפרש כן כי היכי דלא נידוק מלשון התוס' דסברי דאפילו ספק דאוריית' ממש לא מיתסר מן התורה אלא מדרבנן כמו שעלה על דעת מהר"י מטראני שהביא בעל פרי חדש והא ודאי ליתא כי בכמה דוכתי מבואר בלשון התוס' דספיק' דאוריית' אסור מן התורה וכמו שכתבתי באריכות בקונטרס כלל גדול שלי וכ"כ בעל פ"ח בעצמו אע"פ שדעתו נוטה לשיטת הרמב"ם אפ"ה מודה דשיטת התוס' אינו כן אלא דהוי מן התורה ממש ובקונטרס הנזכר אבאר עוד דלענ"ד לשיטת הרמב"ם גופא לא מצאנו ראיה ברורה שיסבור בכל הספיקות דאורייתא שאינו אלא מדרבנן ואף שהרמב"ם ז"ל כתב בפט"ו מהל' אבות הטומאה הלכה ח' דכל אלו הספיקות שטהרו חכמים אפי' ברה"י ושאין בהם דעת לישאל והשיגו הראב"ד א"כ משמע לכאורה דעל כל הי"ב ספיקות קאי וממילא דאפילו ספק נגעים דהל' ד' שם נמי קאי וע"ש בכ"מ אלא דאי אפשר לומר כן שהרי הרמב"ם ז"ל גופי' כתב בפירוש המשניות במשנה ד' דכל ענין ספק נגעים בין לטהר ובין לטמא ילפינן לה מקרא דפ' נגעים וכ"כ הכ"מ שהיא ברייתא דת"כ וא"כ משמע להדיא דשאני ליה להרמב"ם ז”ל נמי בין ספק טומאה דנגעים לשאר טומאות וכן נראה להדיא ג"כ בל' משנה למלך בהלכות נגעים וכל זה ברור נמצא דלפ"ז ממילא דמ"ש הרמב"ם זצ"ל בפט"ו מהלכות אבות הטומאה הלכה ח' לאו אכולהו קאי אלא אספק מגע לחוד וכיוצא בו ואין להאריך כאן:

9 סליק מסכת חולין

« פני יהושע על חולין ט׳ ע״ב