פני יהושע על ביצה ב׳

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א-תרכ"ב

מקור ביצה ב׳
1 בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: תֵּאָכֵל, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא תֵּאָכֵל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׂאוֹר בְּכַזַּיִת וְחָמֵץ בְּכַכּוֹתֶבֶת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: זֶה וְזֶה בְּכַזַּיִת.
2 הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחְפּוֹר בַּדָּקָר וִיכַסֶּה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא יִשְׁחוֹט אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן מִבְּעוֹד יוֹם. וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחַט, שֶׁיַּחְפּוֹר בַּדָּקָר וִיכַסֶּה — שֶׁאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא.
3 גְּמָ׳ בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּתַרְנְגוֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לַאֲכִילָה, מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית הִלֵּל? אוּכְלָא דְּאִפְּרַת הוּא!
4 אֶלָּא, בְּתַרְנְגוֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לְגַדֵּל בֵּיצִים.
5 מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית שַׁמַּאי? מוּקְצֶה הִיא! וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא בֵּית שַׁמַּאי לֵית לְהוּ מוּקְצֶה!
6 קָא סָלְקָא דַּעְתִּין: אֲפִלּוּ מַאן דְּשָׁרֵי בְּמוּקְצֶה, בְּנוֹלָד אָסַר. מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית שַׁמַּאי?
7 אָמַר רַב נַחְמָן: לְעוֹלָם בְּתַרְנְגוֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לְגַדֵּל בֵּיצִים, וּדְאִית לֵיהּ מוּקְצֶה — אִית לֵיהּ נוֹלָד, וּדְלֵית לֵיהּ מוּקְצֶה — לֵית לֵיהּ נוֹלָד. בֵּית שַׁמַּאי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וּבֵית הִלֵּל כְּרַבִּי יְהוּדָה.
8 וּמִי אָמַר רַב נַחְמָן הָכִי? וְהָתְנַן: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מַגְבִּיהִין מֵעַל הַשֻּׁלְחָן עֲצָמוֹת וּקְלִיפִּין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְסַלֵּק אֶת הַטַּבְלָא כּוּלָּהּ וּמְנַעֲרָהּ.
9 וְאָמַר רַב נַחְמָן: אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא בֵּית שַׁמַּאי כְּרַבִּי יְהוּדָה, וּבֵית הִלֵּל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן!
10 אָמַר לְךָ רַב נַחְמָן: גַּבֵּי שַׁבָּת, דִּסְתַם לַן תְּנָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דִּתְנַן: מְחַתְּכִין אֶת הַדִּלּוּעִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה, וְאֶת הַנְּבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים —
11 מוֹקֵים לָהּ לְבֵית הִלֵּל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אֲבָל
12 גַּבֵּי יוֹם טוֹב, דִּסְתַם לַן תַּנָּא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דִּתְנַן: אֵין מְבַקְּעִין עֵצִים מִן הַקּוֹרוֹת וְלֹא מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְּיוֹם טוֹב — מוֹקֵים לָהּ לְבֵית הִלֵּל כְּרַבִּי יְהוּדָה.
13 מִכְּדֵי, מַאן סַתְמַיהּ לְמַתְנִיתִין — רַבִּי. מַאי שְׁנָא בְּשַׁבָּת דִּסְתַם לַן כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וּמַאי שְׁנָא בְּיוֹם טוֹב דִּסְתַם לַן כְּרַבִּי יְהוּדָה?
14 אָמְרִי: שַׁבָּת דַּחֲמִירָא, וְלָא אָתֵי לְזַלְזוֹלֵי בַּהּ — סָתֵם לַן כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּמֵיקֵל, יוֹם טוֹב דְּקִיל, וְאָתֵי לְזַלְזוֹלֵי בֵּיהּ — סָתֵם לַן כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּמַחְמִיר.
15 בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא — בְּתַרְנְגוֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לְגַדֵּל בֵּיצִים, וּמִשּׁוּם מוּקְצֶה. אִי הָכִי, אַדְּמִפַּלְגִי בְּבֵיצָה, לִפַּלְגוּ בְּתַרְנְגוֹלֶת?
16 לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּבֵית שַׁמַּאי, דִּבְנוֹלָד שְׁרֵי.
17 וְלִפְלוּגי בְּתַרְנְגוֹלֶת, לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּבֵית הִלֵּל, דִּבְמוּקְצֶה אָסְרִי! וְכִי תֵּימָא כֹּחַ דְּהֶתֵּירָא עֲדִיף — וְנִפְלוֹג בְּתַרְוַיְיהוּ:
18 תַּרְנְגוֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לְגַדֵּל בֵּיצִים, הִיא וּבֵיצָתָהּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: תֵּאָכֵל, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא תֵּאָכֵל.
19 אֶלָּא, אָמַר רַבָּה: לְעוֹלָם בְּתַרְנְגוֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לַאֲכִילָה, וּבְיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת עָסְקִינַן, וּמִשּׁוּם הֲכָנָה.
20 וְקָסָבַר רַבָּה, כֹּל בֵּיצָה דְּמִתְיַלְדָא הָאִידָּנָא — מֵאֶתְמוֹל גָּמְרָה לָהּ.
21 וְרַבָּה לְטַעְמֵיהּ. דְּאָמַר רַבָּה, מַאי דִּכְתִיב: ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֶת אֲשֶׁר יָבִיאוּ״ — חוֹל מֵכִין לְשַׁבָּת, וְחוֹל מֵכִין לְיוֹם טוֹב, וְאֵין יוֹם טוֹב מֵכִין לְשַׁבָּת, וְאֵין שַׁבָּת מְכִינָה לְיוֹם טוֹב.
22 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, יוֹם טוֹב בְּעָלְמָא תִּשְׁתְּרֵי! גְּזֵרָה מִשּׁוּם יוֹם טוֹב אַחַר הַשַּׁבָּת. שַׁבָּת דְּעָלְמָא תִּשְׁתְּרֵי! גְּזֵרָה מִשּׁוּם שַׁבָּת אַחַר יוֹם טוֹב.
23 וּמִי גָּזְרִינַן? וְהָא תַּנְיָא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתַּרְנְגוֹלֶת וּמָצָא בָּהּ בֵּיצִים גְּמוּרוֹת — מוּתָּרוֹת לְאָכְלָן בְּיוֹם טוֹב. וְאִם אִיתָא — לִיגְזַר מִשּׁוּם הָנָךְ דְּמִתְיַלְּדָן בְּיוֹמֵיהֶן!
24 אֲמַר לֵיהּ: בֵּיצִים גְּמוּרוֹת בִּמְעֵי אִמָּן — מִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא הִיא, וּמִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא לָא גְּזַרוּ בַּהּ רַבָּנַן.
25 רַב יוֹסֵף אָמַר: גְּזֵרָה מִשּׁוּם פֵּרוֹת הַנּוֹשְׁרִין.
26 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: פֵּרוֹת הַנּוֹשְׁרִין טַעְמָא מַאי —
פירוש פני יהושע על ביצה ב׳
1 בעזרת אמיץ כח וגדול העצה : אתחיל לפרש מסכת ביצה:
2 במשנה בתוס' בד"ה ביצה שנולדה וכו' וכ"ת אי תנא אוסרין ומתירין משמע שאסור לעולם זה אינו כו'. ולכאורה אין דבריהם מוכרחים דאיכא למימר דוקא התם ליכא למיטעי שיהא אסור לעולם דמה"ת משא"כ הכא . בביצה סד"א דאסורין לעולם משום דאין י"ט מכין לחול כקושיית התוספת ע"ב ואע"ג דביצה דמתילדא בי"ט מאתמול נגמרה מ"מ ביום שנולדה נמי שייך הכנה כמ"ש התוספת לקמן גבי שבת וי"ט נולדה בזה ע"ש לחד תירוצא מש"ה איצטריך לאשמעינן שפיר דאינו אסור אלא בו ביום משום דסעודת חול לא שייך הכנה כמ"ש התוס' לקמן והא דנקט גבי אפרוח אסור היינו לבתר דאשמעינן בביצה דאינה אסורה אלא ליומא ויש ליישב וק"ל:
3 בא"ד וא"ת לבית הלל וכו' והא קי"ל דאף לטלטל אסור עכ"ל. אע"ג שדבר זה מוסכם בפוסקים דביצה שנולדה בי"ט או בשבת אסור בטלטול ואפילו בתרנגולת העומדת לאכילה מ"מ צריך לי עיון מאי פשיטותא דאסור בטלטול אי משום דהכי איתא בברייתא לקמן אחת ביצה שנולדה בשבת וכו' אין מטלטלין לכסות בה כלי וכו' אי משום הא לא איריא דהא איכא לאוקמי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ואתיא כרבי יהודה דאוסר מוקצה ונולד בין בשבת בין בי"ט דע"כ הכי מתוקמא הך ברייתא אליבא דרב נחמן דלית ליה שום טעמא אחרינא לאסור ביצה אלא משום מוקצה לחוד וס"ל דבי"ט אסור ובשבת מותר וא"כ קשיא ברייתא דקתני אחד שבת ואחד י"ט אע"כ דמוקי לה כרבי יהודה דכמה סתומות משניות וברייתות מצינן כרבי יהודה ואפילו הכי לא ס"ל כוותיה. וא"כ הני אמוראי דפליגי עליה דרב נחמן ומוקי לטעמא דמתני' במילי אוחרן אי משום הכנה וגזירה יום טוב אטו י"ט שחל אחר שבת ואי משום גזירת פירות הנושרין או משום משקין שזבו ומשמע דלהני אמוראי לית להו מוקצה כלל כמ"ש הטור א"ח וב"י בשם רש"י ותוספות בסי' תצ"ה דלגמרי קי"ל כר"ש וא"כ מנ"ל לאסור ביצה בטלטול דכל הני טעמי דהכנה ופירות הנושרין ומשקין שזבו משמע דלא שייכי אלא לענין אכילה אבל לא לענין טלטול וא"כ ע"כ מוקי לברייתא דאסור בטלטול בתרנגולת העומדת לגדל ואליבא דר"י דאית ליה מוקצה ועוד דהכי איתא בהדיא במסכת שבת דף מ"ה גבי קינה של תרנגולין דמוקמינן לה דאסור בטלטול דאית בה ביצה ואסור משום נולד ומקשה הש"ס בפשיטות והאמר ר"נ מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד ומוקי לה דאית בה ביצת אפרוח דוקא משמע דסתם ביצה מותר בטלטול למאן דלית ליה מוקצה וכ"כ שם התוספות להדיא ד"ה דאית בה ביצה דאע"ג דאליבא דר' יוחנן קיימינן דס"ל טעמא דביצה משום משקין שזבו אפשר דמשום האי טעמא לא שייך לאסור בטלטול ע"ש וא"כ אמאי פשיטא להו הכא דאסור בטלטול ודוחק לומר שדברי התוספת כאן הם לשיטת ר"ת דוקא דס"ל דאף למאן דלית ליה מוקצה אוסר בנולד דמדכתבו הא קיי"ל דאף לטלטל אסור משמע דהלכה פסוקה היא ובאמת כ"כ כל הפוסקים בטוא"ח סי' תקי"ג וא"כ קשה מנ"ל דהא רוב הפוסקים שרו אף בנולד ועוד דמ"מ קשה אליבא דכולהו תינח בעומדת לגדל אבל בעומדת לאכילה דלא שייך מוקצה ונולד מ"ט אסרו בטלטול שהם לא חילקו כלל. מיהו מצאתי ראיה מפורשת לדבריהם מהא דמייתי לקמן בגמרא דאושפזיכנא דרב אדא בר"א הוו ליה הנך ביצים מי"ט לשבת ומסיק אף לרבי יוחנן דאמר נולדה בזה מותרת בזה היינו לגומעה למחר אבל ביומה אסורה בטלטול ומייתי ברייתא דלעיל דאסור בטלטול והכא ל"ל דהאי עובדא איירי בעומדת לגדל דוקא ומשום נולד דהא רב אדא בר"א אית ליה בהדיא דנולד מותר אף בי"ט כדאיתא במסכת שבת דף כ"ח גבי נכרי שחקק קב בבקעת אע"כ דאפילו הכי ביצה אסורה בטלטול הרי ראיה מפורשת דבלא טעמא דמוקצה נמי אסור בטלטול אלא דלא ידענא טעמא דמילתא. ועוד דאכתי קשה מסוגיא דשבת שכתבתי דמשמע להדיא דלרבי יוחנן מוקי דוקא בביצת אפרוח אבל סתם ביצה שרי בטלטול אע"ג דאית ליה טעמא דמשקין שזבו וממילא דה"ה דלאינך טעמא נמי שרי ומכ"ש למאי דקי"ל עיקר טעמא משום הכנה דרבה א"כ לא שייך כלל לאסור טלטול שכל המפרשים כתבו דלא שייך לגזור יו"ט דעלמא ושבת דעלמא אטו י"ט שאחר השבת אלא משום דאיסור הכנה דאורייתא ומילתא דפשיטא דמדאורייתא לא אסור אלא באכילה דאיסור טלטול אין לו סמך מה"ת כלל. אח"ז יגעתי ומצאתי שבעל מגן אברהם כתב בשם ים של שלמה דמשום הכנה דאורייתא החמירו בטלטול אבל קשיא לי דהא לקמן בעובדא דרב אדא בר"א אמרינן דאפילו לרבי יוחנן דאמר נולדה בזה מותרת בזה לא שרו אלא לגומעה למחר אבל לבשלה ביומה אסור משום טלטול והרי הא דשרי ר"י למחר היינו משום דלית ליה הכנה דרבה כדאמרינן שם להדיא ואפ"ה אסירא ליה ביומיה בטלטול וצ"ע:
4 אח"ז עיינתי בספר ים של שלמה שכתב דאיסור טלטול היינו משום דבעומדת לגדל אסור משום נולד מש"ה אסרו אף בעומדת לאכילה משום לא פלוג כיון דתרווייהו אסירי באכילה וידוע שכתב כן לשיטתו שפסק דנולד אסור בין ביו"ט בין בשבת אבל לרוב הפוסקים דשרי אף בנולד הקושיא במקומה עומדת מ"ט דאסרי גבי ביצה בטלטול וצ"ע. ורב אדא בר"א גופא נמי לית ליה נולד אף בי"ט כמ"ש ואפ"ה אוסר בביצה ועמ"ש לקמן בזה בעובדא דאושפזיכניה וכו':
5 בגמ' אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה אוכלא דאפרת הוא. פירוש דלא הוי לא מוקצה ולא נולד כיון דמאתמול נמי אוכל גמור הוי ועומד לאכילה אגב אמו וכמ"ש התוספת ונ"ל דצ"ל דעכשיו נמי נחית הש"ס לסברא דרבה דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול נגמרה וא"כ א"ש הא דקאמר דאוכלא דאפרת הוא דמאתמול לאכילה הוי קאי במעי אמו משא"כ אם נאמר דלא נגמרה אלא ביום שנולדה א"כ אמאי פשיטא לה להתיר משום אוכלא דאפרת דמ"מ נולד הוא דהא מאתמול לא הוי ראוי לאכילה ועכשיו נעשה אוכל ואין לך נולד גדול יותר מזה ולקמן אכתוב מזה עוד גבי מילתא דרבה וגבי ביצים גמורות במעי אמן ע"ש או שנאמר קס"ד דביצה קודם שנגמרה כך ראוי לאכילה כמו לאחר שנגמרה וא"כ לא הוי נולד אלא אוכלא דאפרת:
6 בתוס' בד"ה אוכלא דאפרת וכו' ואי בעי שחיט לה ואכיל כל מאי דבגווה עכ"ל. משא"כ בעומדת לגדל לא שייך לומר כן וכתב מהרש"א דאף למאי דקאמר בסמוך וקס"ד דמאן דשרי במוקצה בנולד אסור אפ"ה פשיטא ליה דביצה אסורה ולא חשיב כאוכלא דאפרת אע"ג דאמה שרי דהא מוקצה גרידא היא אפ"ה ביצתה חשיבא נולד כיון שנולדה מדבר המוקצה ודבריו צריכין ביאור מה טעם יש בזה ונ"ל שכן הטעם דמאן דלית ליה מוקצה היינו משום שאין אדם מקצה דעתיה משום דבר הראוי לו ואף שהתרנגולת עומדת לגדל מ"מ אם שוחטה ביום טוב הוברר הדבר דמאתמול היה דעתו לשוחטה וא"כ זה הטעם לא שייך לענין הביצה לשוויה כאוכלא דאפרת כיון דסוף סוף לא נשחטה האם א"כ מאתמול לא היה הביצה עומדת לאכילה במעי האם שהרי לא היה בדעתו לשוחטה ולאכול מאי דבגווה וא"כ הו"ל נולד ולפ"ז נראה שאם שחט אח"כ התרנגולת חזר הביצה להתירה ואין זה מהתימה דה"נ אמרינן לקמן גבי תאכל היא ואמה ומוקמינן לה בתרנגולת שלקחה סתם נשחטה הובררה וכו' והיינו למאן דאית ליה מוקצה וא"כ ה"נ מצינן למימר אף בעומדת לגדל למאן דלית ליה מוקצה כנ"ל לפרש לשיטת מהרש"ל דאזיל לטעמיה דפשיטא ליה דלמאן דבעי למימר דמאן דלית ליה מוקצה ואוסר בנולד בתרנגולת העומדת לגדל נמי לית ליה מוקצה אף למ"ש התוספות דמוקצה דבעלי חיים חמיר מנולד היינו דווקא ביוני שובך ולא בתרנגולת ומה שהכריחו לפרש כן ולא ניחא ליה לפרש דעומדת לגדל נמי חמיר מנולד ובכלל בעלי חיים הוא וא"כ הוי אתי הכל כפשטיה דהא דקאמר מעיקרא דלמא ב"ש לית ליה מוקצה אביצה לחוד קאי אבל בתרנגולת פשיטא ליה דאסור דמוקצה דב"ח חמיר כיון שעומדת לגדל כגרוגרות וצמוקין דמי וחמיר מנולד וע"ז מסיק אף מאן דשרי במוקצה גרידא אסור בנולד וכ"ש בתרנגולת גופא ומה"ט לא חשיב הביצה כאוכלא דאפרת אלא דא"א לפרש כן דא"כ לא הוי מקשה מידי לקמן וניפלוג בתרווייהו ומאי קושיא דלמא בתרנגולת גופא ב"ש נמי מודה דאסור כדאשכחן דאסרו ביוני שובך אע"כ דתרנגולת העומדת לגדל לא דמי כלל ליוני שובך ומש"ה צריך לפרש כשיטת מהרש"א כדפרישית ועיין מה שאכתוב לקמן גבי וניפלוג בתרווייהו ודו"ק:
7 שם ומאי קושיא דלמא ב"ש לית להו מוקצה. הא דלא פשיטא ליה מדסברי ב"ש לקמן אין נוטלין עלי לקצב בשר וכיון דאית להו מוקצה לטלטול וכ"ש במוקצה לאכילה דחמיר טפי כדאמרינן פרק מפנין אלא משום דאיכא למימר דעלי מוקצה מחמת חסרון כיס הוא וחמיר טובא כיון דקפיד עליה ומייחד ליה מקום כדאמרינן להדיא פרק כל הכלים אההיא דעלי אבל מ"מ קשה אמאי לא פשיטא ליה מההיא דמגביהין מן השלחן עצמות וקליפין דמוקמינן סברת ב"ש כרבי יהודה ול"ל דההיא מקשה דקאמר ומאי קושיא לא סליק אדעתיה הא דקאמר ר"נ אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י והוי גריס כפשטיה דבית שמאי סובר מגביהין דא"כ אמאי קאמר בל' ודלמא ב"ש לית ליה מוקצה וליקשי בהדיא הא ב"ש לית ליה מוקצה. ונלע"ד דודאי הוי ידע המקשה להא דר"נ ואפ"ה מקשה שפיר ודלמא ב"ש לית ליה מוקצה דאע"ג דלענין שבת מוקצה לאכילה חמיר טפי אבל בי"ט י"ל להיפך דמוקצה לאכילה קיל טפי כיון דאפילו מלאכות גמורות הותרו לצורך אוכל נפש כ"ש מוקצה גרידא בדבר שהוא אוכל נפש ממש דעליה קיימינן לענין ביצה ובזה נתיישב ג"כ הא דלא מייתי מדקאמרי בההיא מתני' גופא ואפר כירה מוכן הוא משמע דאי לאו דמוכן הוא ב"ש וב"ה תרווייהו סברי דאסור משום מוקצה ולמאי דפרישית א"ש דהא דקאמר ודלמא ב"ש לית ליה מוקצה היינו באוכל נפש ממש וק"ל. ועי"ל בפשיטות דהוי מסיק אדעתיה דלענין מוקצה יש לחלק בין שבת לי"ט דבי"ט יש להקל אף לענין טלטול משום דטלטול לא אסור אלא משום הוצאה כדאמרינן בכמה דוכתי והוצאה גופא מותר בי"ט ועיין מה שאכתוב עוד מזה לקמן בסוגיא דאפר כירה ודקר נעוץ:
8 שם בתוס' בד"ה דלמא ב"ש לית להו מוקצה תימא דמתניתין וכו' דקתני לא יטול אא"כ נענע מבעוד יום עכ"ל. קצת קשה מאי פשיטא להו דטעמא דב"ש משום מוקצה דהא מצינן למימר דטעמא דב"ש שאם לא ינענעו מבעוד יום דלמא משתכחו למחר כולהו כחושים ומימנע שמחת י"ט דה"נ אמרינן לקמן אליבא דב"ה ויש ליישב. ועיין בבעל המאור:
9 בפרש"י בד"ה ומי אמר ר"נ הכי דב"ה כר"י עכ"ל. וצ"ע מה כוונתו בזה. ועוד קשה דבפשיטות מצי לפרש דאתרווייהו מקשה הש"ס דלר"נ קשה ב"ש אדב"ש וב"ה אדב"ה. ונראה דודאי דב"ש אדב"ש לא קשיא משום דמילתא דפשיטא היא דאיכא למימר דדוקא בשבת סובר כר"י אבל בי"ט ל"ל מוקצה כר"ש והיינו מטעמא דכתיבנא כיון דהוצאה גופא באוכל נפש נמי שרי וא"כ אין לאסור בי"ט שום מוקצה לא לטלטול ולא לאכילה אבל לב"ה מקשה שפיר מכח כ"ש והוצרך רש"י לפרש כן משום דכל השקלא וטריא בשמעתין אינו אלא לתרץ בהא דמוקי לב"ה כר"י אבל אהא דקשיא דב"ש אדב"ש לא משני מידי אע"כ דמעיקרא לא קשיא ליה בהא והיינו כדפרישית. אבל קשיא לי טובא אהא דמשמע בהדיא בשמעתין דר"נ מוקי לב"ש בי"ט כר"ש ובשבת כר"י ובפרק כל הכלים שבת דף קכ"ד מסקינן להדיא אהא דאין סומכין קדירה בבקעת דאיירי באיסור מוקצה ומפרש שם דגזרינן י"ט משום שבת כדתנן אין בין י"ט לשבת וכו' ורמינן ממתני' דמשילין פירות ומסקינן הא דאין בין ב"ש היא דלא שני ליה בין שבת לי"ט דתנן ב"ש אומרים אין מוציאין את הקטן לר"ה וטלטול נמי צורך הוצאה היא ומתניתין דמשילין ב"ה היא דמתיר בהוצאה ומיקל בי"ט מבשבת וא"כ משמע להדיא להיפך דלב"ש לא שני ליה במוקצה בין שבת לי"ט וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דקשיא דב"ש אדב"ש ול"ל דההיא מסקנא דהתם היינו להנך אמוראי דפליגי הכא אדר"נ ומוקי למתני' דהכא בתרנגולת העומדת לאכילה וא"כ מצינן למימר דדוקא בעומדת לאכילה מתיר ב"ש אבל בעומדת לגדל אוסר דאית ליה מוקצה אלא דמ"מ קשה אליבא דר"נ גופא תקשי מתניתין דאין בין אמתני' דמשילין כיון דלא מצי לאוקמי כתנאי דהא לדידיה ב"ש בהדיא שני ליה בטלטול בין שבת לי"ט מסוגיא דגמרא דבהכי סלקא בפרק כל הכלים לקמן בפרק משילין. מיהו בלא"ה כתבו רוב הפוסקים דלא קיימא הך סוגיא דפרק כל הכלים עיין בלשון הרא"ש לקמן פרק המביא. מיהו למאי דפרישית לעיל א"ש דמצינן למימר דלב"ש נמי לא שני ליה בטלטול בין שבת לי"ט כדמוכח מההיא דאין מוציאין וטלטול צורך הוצאה היא אלא הא דמתיר בביצה שנולדה היינו משום דאוכל נפש גמור הוא וצ"ע. והנה בס' המלחמות להרמב"ן ז"ל כתב דהא דאמרינן גבי שבת סתים לן וכו' היינו דר' מחלק בין שבת לי"ט אבל ב"ש וב"ה גופייהו לא שני להו בין שבת לי"ט. ולפ"ז היה אפשר ליישב קושייתינו ואני לא זכיתי להבין דבריו דאטו ר' שקורי משקר חלילה להפך דברי ב"ש וב"ה. ועוד דהא בעדיות לא תני להא דמגביהין מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה אע"כ דקושטא דמלתא כדמהפך רב נחמן וצריך לי עיון:
10 בתוס' ד"ה מגביהין מעל השלחן וכו' פ"ה אע"ג דאין ראוין למאכל בהמה ולא נהירא דהא איכא בסיפא ושער אפונין מפני שהם מאכל בהמה עכ"ל. ונלענ"ד ליישב שיטת רש"י דאדרבא דיוקא דידיה מסיפא מדקתני בסיפא מפני שהם מאכל בהמה מכלל דברישא לא חזי לבהמה מש"ה פליגי ב"ש וב"ה ובסיפא לא פליגי דאלת"ה ליערבינהו וליתנינהו ולפרש מפני שהם מאכל בהמה וליפלוג ב"ה נמי בתרווייהו אע"כ כדפרישית דברישא לא חזי לבהמה ואפ"ה א"ש מ"ד מגביהין מעל השלחן דכיון שאין רוצה לטלטל אלא להעבירה מעל השלחן שרי דהוי כגרף של רעי וגדולה מזו מצינן בפ' כל הכלים דהני קערות לאחר שאכלו מהם מטלטלין להו לרב נחמן משום דהו"ל כגרף של רעי כ"ש עצמות וקליפין דמאיסי טפי. אלא דלפ"ז קשה אמאי קאמר ר"נ אנו אין לנו אלא ב"ש כרבי יהודא וב"ה כר"ש ואי הוי טעמא משום גרף של רעי אפילו לר"י שרי מ"מ מצינן למימר דשאני הכא דכיון דאפשר למיטרח בהתירא לסלק הטבלא ולנערה מש"ה אסור לטלטלם בעינם למאן דמחמיר במוקצה דהיינו רבי יהודה אבל ב"ה כר"ש דמיקל במוקצה מש"ה מתיר לטלטלם בעינם משא"כ שער של אפונין לא מאיס ומש"ה הוצרך לומר דשרי לטלטלם בעינא משום שהם מאכל בהמה. ועוד נ"ל דאף אם נאמר דלא הוי כגרף של רעי ממש מדאמרינן שלהי פרק כירה גבי מחתה באפרה דלא דמי לגרף של רעי דהאי מאיס והאי לא מאיס. ולפ"ז נאמר ג"כ דלא קאי האי סוגיא דקערות לפי המסקנא אפ"ה א"ש דאליבא דר"ש מגביהין עצמות וקליפין אע"ג דלא חזי למידי כיון שעיקר הטלטול אינו אלא לסלקו מעליו ושמעינן לר"ש דלא מקצה אינש דעתיה ממאי דצריך ליה וה"נ כיון דלא סגי בלאו הכי להעבירם מעל השלחן א"כ מאתמול הוי דעתיה עילוה. ואין לתמוה על זו הסברא אליבא דר"ש דהא טלטול גופא לא אסרו אלא משום דצורך הוצאה היא שהיא איסור דאורייתא ושמעינן לר"ש דאפילו בהוצאה גופא פוטר כשאינה צורך גופא אלא כדי לסלקה מעליו כדאית' פרק המצניע אבל לר' יהודה אסור. אלא דקושטא דמלתא נ"ל דדמי שפיר לגרף של רעי ולא דמי למחתה באפרה דשאני הכא שהוא על השלחן מאיס טפי ואתיא במכ"ש מההיא דקערה כנ"ל ליישב שיטת רש"י אח"ז מצאתי למורי זקיני הגאון מוה"ר יושע זצ"ל בספרו מג"ש שכ"כ בפ' נוטל בשינוי קצת ע"ש ונתתי שבח והודיה לאל יתברך שמו שהנחני בדרך אמת שכוונתי לדברי מורי זקיני זצ"ל:
11 בגמרא גבי י"ט דסתם לן תנא כר' יהודה דתנן אין מבקעין וכו' הא דלא מייתי מסתמא דסוף מכילתין אין משקין ושוחטין את המדבריות וסתמא דסוף מסכת עדיף טפי כמ"ש התוספות אלא דאיכא למימר דהני מדבריות כגרוגרות וצמוקין דמי כדמסקינן לקמן דאפילו ר"ש מודה דאסור וק"ל ועיין בסמוך:
12 שם מכדי מאן סתמיה למתני' ר' וכו' והא דנקט בהאי לישנא ולא קאמר בפשיטות אי הכי קשיא סתמא אסתמא אלא דמשום דמלשון התרצן דקאמר גבי שבת סתם לן וכו' גבי י"ט סתם לן היה משמע לכאורה דהאי תנא דסתמא מס' שבת סבר כר"ש והאי תנא דסתמא מסכת י"ט סבר כר"י מש"ה מקשה דא"א לומר כן דהא כולהו סתמי ר' סתם לן. מיהו יש לדקדק אמאי לא מקשה בפשיטות דלמאי דמפכינן מתני' דמגביהין ומוקמינן נמי למתני' דהכא בעומדת לגדל וטעמא דב"ה משום מוקצה א"כ קשה דב"ה אדב"ה. ויש ליישב דודאי היה אפשר לתרץ דלא תקשי דב"ה אדב"ה דמצינן למימר דבמוקצה לטלטל סברי ב"ה כרבי שמעון דשרי והכא בביצה דהוי מוקצה לאכילה סברי כר"י דאסור דהכי נמי אמרינן בפרק מפנין אליבא דרב ע"ש ומש"ה לא מייתי נמי מתני' דאין משקין את המדבריות דהוי נמי מוקצה לאכילה אבל מהאי סתמא דאין מבקעין דהוה מוקצה לטלטול מוכח שפיר החילוק בין שבת לי"ט אבל אכתי איכא למידק דמצינן למימר דההיא דאין מבקעין נמי לאו משום איסור טלטול נגעו בה אלא משום מוקצה דהסקה דהוי הנאת הגוף ודמי למוקצה דאכילה תדע דהא שייך נמי איסור הנאה לענין עצים שנשרו להסקה כמו איסור הכנה במידי דאכילה. אח"ז מצאתי לבעל מגן אברהם בסימן תק"ז שכתב דמוקצה דעצי הסקה אינו אלא משום טלטול ולא משום הנאת עצמן ע"ש ולענ"ד צ"ע. וא"כ אכתי קשה מאי דוחקיה לחלק בין שבת לי"ט דהוי מצי לחלק בין מוקצה לאכילה והסקה ובין מוקצה לטלטול גרידא כדמחלק במפנין ויש ליישב ודו"ק:
13 בגמ' במאי אוקימתא בתרנגולת העומדת לגדל וכו' וניפלגו בתרווייהו וכו'. הש"ס מקשה בפשיטות למאי דקאמר רב נחמן דמאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד ודלית ליה מוקצה לית ליה נולד א"כ מקשה וניפלוג בתרווייהו אבל קשיא לי טובא אדרב נחמן גופיה מאי דוחקיה לומר כן שאין לחלק בין מוקצה לנולד ומתוך כך הוצרך ג"כ לומר דפליגי ב"ש וב"ה בסברות הפוכות דלב"ש מחמיר בשבת ומיקל בי"ט ולב"ה איפכא לגמרי ומתוך כך קשיא נמי אאוקימתא דר"נ וניפלוג בתרווייהו וטפי הו"ל לר"נ למימר דלב"ה שבת וי"ט שווין לגמרי ובתרווייהו מתיר במוקצה ואוסר בנולד כסברת המקשה דפשיטא ליה דמאן דשרי במוקצה בנולד אסור אלא דב"ש לחוד סברי דאף בנולד שרי משום דמיקל בי"ט טפי מבשבת דבלא"ה צ"ל כן אליבא דר"נ דלא תיקשי לדידיה דב"ש אדב"ש כמ"ש וא"כ לא הוי שייך להקשות וניפלוג בתרווייהו דבתרנגולת גופא ב"ה נמי מודו דשרי ומתוקמי כולהו סוגיין ברווחא דלא קשיא נמי סתמא דאין מבקעין אסתמא דמחתכין הנבילה דנבילה מוקצה גרידא היא ומש"ה שרי אבל קורה שנשברה בי"ט נולד הוא ואסור ואינך מתניתין דהמביא עצים איירי במוקצה מחמת חסרון כיס כמ"ש התוס' בשמעתין ד"ה אין מבקעין. ובכה"ג גופא קשה לכל הני אמוראי דשמעתין למה נדחקו לטעמא דמשקין שזבו ופירות הנושרין ומסקינן לקמן דכולהו כר"נ לא אמרי כי קושיין והיינו קושיא דניפלוג בתרווייהו ומאי קושיא דאדרבה מצינן לאוקמי ברווחא מתני' בעומדת לגדל ואפ"ה תרנגולת מותרת לב"ה וביצה אסורה דנולד אסור ומוקצה מותר ועיקר קושיא זו לשיטת רבינו חננאל ור"ת והרא"ש שהביא הב"י סי' תצ"ה שכתבו דלקושטא דמילתא כל הני אמוראי פליגי אדר"נ וסוברים שיש לחלק בין מוקצה לנולד אלא ר"נ גופא בלחוד אין מחלק בין מוקצה לנולד כדי להעמיד אוקימתא דידיה ולפמ"ש נתבאר שהוא להיפך דאדרבה אי מחלקינן בין מוקצה לנולד מתוקמי טפי אוקימתיה דר"נ ברווחא וליכא לאקשויי מידי מיהו אליבא דהנהו אמוראי מצינן למימר דהא דלא מוקי מתניתין בעומדת לגדל ומשום נולד היינו משום דלדידהו פשיטא להו דלא שייך בשום ענין לחלק בין שבת לי"ט אף להחמיר בשבת מבי"ט אליבא דב"ש והיינו כדכתיבנא לעיל דמוכח מסוגיא דפרק כל הכלים ופ' משילין דלב"ש לא שני להו בין שבת לי"ט לענין הוצאה כדמצינן להו בההיא דאין מוציאין את הקטן וטלטול צורך הוצאה היא כדאיתא שם בסוגיא ואם כן תו לא מצי לאוקמי מתניתין בעומדת לגדל דא"כ מ"ט דב"ש דשרו בנולד הא אף במוקצה אסרי כההיא דעצמות וקליפין למאי דמפכינן לה כדמוכח שילהי פ' מי שהחשיך. אלא דלשון סוגיית הש"ס לקמן לא משמע כן דהא קאמר להדיא כולהו כר"נ לא אמרי כי קושיין והיינו קושית דניפלוג בתרווייהו ולא משום דקשיא להו דב"ש אדב"ש וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אכתי הו"ל לאוקמי בעומדת לגדל ואסורה משום נולד אבל תרנגולת דמוקצה גרידא היא שרי ועוד דמ"מ לר"נ גופא הקושיא במקומה דהא לר"נ ע"כ שני לב"ש בין שבת לי"ט דמחמיר בשבת ומיקל בי"ט וא"כ מאי דוחקיה לדמות מוקצה לנולד. אע"כ דהא דאמר ר"נ במוקצה ונולד שווין לגמרי היינו מסברא דנפשיה דפשיטא ליה בלא"ה מסברא שאין לחלק ביניהם ולפמ"ש כל הני אמוראי נמי הכי ס"ל דהא לא אשכחן דפליגי עליה בהא ועוד דאי פליגי הוי מצי לאוקמי למתניתין דהכא משום נולד אע"כ דמאן דשרי במוקצה שרי בנולד וה"נ אשכחן דמקשה הש"ס בפשיטות בפ' כירה גבי קינה של תרנגולים אע"ג דאליבא דר' יוחנן קיימינן התם דמפרש לטעמא דמתני' דהכא משום משקין שזבו ומשמע דאפ"ה אית ליה להא דרב נחמן ואם כן קשה טובא לשיטת הפוסקים שפסקו דלא כר"נ והסכימו דמוקצה ונולד אינן שווין דאף למאן דשרי במוקצה אוסר בנולד מסוגיית רש"י וא"כ קשה סוגייא דהכא ולכאורה נ"ל ליישב ע"פ שיטת הרמב"ן שהבאתי לעיל שכתב דקושטא דמלתא ב"ש וב"ה גופייהו לא שני להו כלל בין שבת לי"ט אלא ר' ראה דברי ב"ה בי"ט ודברי ב"ש בשבת ע"ש ולשיטתו ע"כ צ"ל דהא דקאמר ר"נ אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י וב"ה כר"ש לא שמהפך המשנה אלא דבאמת פלוגתא דב"ש וב"ה כפי ששנוייה לפנינו דב"ש ס"ל מגביהין עצמות וקליפין וב"ה סברי אין מגביהין אלא דלענין פסק הלכה יש לנו לומר כאילו שנויה בהיפך כי היכי דלוקמי דברי ב"ה כהלכתא ובאמת הם דברי ב"ש ואפ"ה הלכתא כוותיה. נמצא דלפ"ז דב"ה סברי אין מגביהין דאית ליה מוקצה אפילו בשבת וכ"ש בי"ט למאי דקאמר ר"נ דשבת קיל מי"ט וא"כ מקשה הש"ס שפיר אי ס"ד דהכא בעומדת לגדל איירי דא"כ נפלגו בתרווייהו דל"ל דב"ה שרו בתרנגולת גופא דלית ליה מוקצה אלא נולד דהא חזינן להדיא דאית ליה מוקצה בההיא דעצמות וקליפין ומשו"ה הוצרכו לפ' דאיירי בעומדת לאכילה. אלא דאכתי קשה א"כ מאי מקשי ניפלוג בתרנגולת להודיעך כחו דב"ה ותיפוק ליה דכבר שמעינן לב"ה דאסור במוקצה אפילו בשבת בההיא דעצמות וקליפין וא"כ א"ש דאיצטריך פלוגתא דשבת להודיעך כחו דב"ה דאפילו במוקצה אסרי ואפילו בשבת והכא איצטריכו לאפלוגי בנולד להודיעך כחו דב"ש דאפילו בנולד שרי ואפילו בי"ט ובר מן דין כבר כתבתי ששיטת הרמב"ן קשה להולמו ואין נראה כן מהסוגיא שלפנינו לפי שיטת הש"ס והמפרשים וכמ"ש התוס' דלא מייתי בעדיות ההיא דמגביהין בהנך דב"ש לקולא וכו' אע"כ דאיפכא מיתנייא וכן משמע בשילהי פרק מי שהחשיך דאמרינן התם ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח ב"ש אמר מגביהין וכו' ואמר ר"נ אנו אין לנו משמע להדיא איפכא מיתנייא לגמרי וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא ולשון הרמב"ן צ"ע ודוק. ולולי דברי הקדמונים היה נ"ל לפרש פירוש אחר בסוגייא דשמעתין כדי ליישב כל הסוגיא דכל חד ליקום אדוכתיה דבכמה דוכתי משמע דמלתא דפשיטא היא דנולד אסור אליבא דכ"ע וכמו שהביאו הפוסקים ראיות וכן הכריע מהרש"ל בים של שלמה בשמעתין ואף שכתב ליישב כל הראיות אפ"ה הכריע מההיא דפסק סתמא דתלמודא בפ' נוטל דגרעיני דתמרי פרסייתא אסירי והיינו משום נולד וא"כ קשה סוגיא דהכא דפריך בפשיטות וניפלוג בתרוויהו ומש"ה נדחקו לפרש טעמא דביצה במילי אוחרי וכן בשבת פרק כירה מקשה הש"ס בפשיטות והאמר ר"נ מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד אע"ג דאליבא דרבי יוחנן קיימינן ובמסכת עירובין גבי מים בעבים מבלע בליעי מקשה הש"ס בפשיטות והא נולד הוא אע"ג דדמי לנולד דביצה כמ"ש התוס' בשמעתין. לכך היה נ"ל לפרש בענין דלא תיקשי מידי ומתוך דברי יתיישבו כמה קושיות ודקדוקי' בשמעתין וראיתי להקשות עוד קושיא א' גדולה היא אצלי דלמאי דמוקי ר"נ טעמא דביצה לב"ה משום דבמוקצה די"ט קי"ל כר' יהודה אבל בשבת קי"ל כר"ש וא"כ תקשי ליה דביצה שנולדה בשבת לישתרי והלכה פסוקה היא דאסור מדמקשה בסמוך עליה דרבה שבת לישתרי אלמא דפשיטא דאסור ואף שאכתוב בסמוך ליישב שנוייא דחיקא היא. ומה שנלע"ד בזה הוא דודאי ר"נ גופא לא סליק אדעתיה להתיר בנולד אלא פשיטא ליה דאסור כדפשיטא לסתמא דתלמודא בפ' נוטל גבי גרעינין דתמרי פרסייתא ובמס' עירובין גבי מים בעיבא בליעי והיינו בא' משני טעמים אי משום דאמרי' דר"ש גופא אע"ג דמיקל במוקצה מודה בנולד דאסור והא דשרי פ' כירה בקליפי אגוזים וגרעיני תמרי ושברי כלים להסקה היינו משום דלאו נולד גמור נינהו כמ"ש התוס' לעיל בד"ה קס"ד וא"כ נאמר דקי"ל לגמרי כר"ש וההיא דתמרי פרסייתא דפרק נוטל שאני דלא חזו לגמרי כמו שאכתוב לקמן או שנאמר דנהי דר"ש סובר דנולד נמי מותר אלא דאנן לא קי"ל כוותיה אלא במוקצה לחוד אבל לא בנולד ואין זה מהתימא דהא מאי דקי"ל כר"ש היינו משום דהכי מסקי רבינא ורב אחא דבתראי נינהו בשילהי מי שהחשיך והתם אפליגו להדיא דאיכא מאן דאמר לבר ממוקצה מחמת איסור ואיכא מאן דאמר לבר ממוקצה מחמת מיאוס דלא קי"ל כר"ש וא"כ י"ל דכ"ש דבנולד לא קי"ל כוותיה דגרע מכל הני. ולפ"ז הא דקאמר רב נחמן בשמעתין מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד וכו' כל השקלא וטריא דשמעתין לא קאי אלא לענין ביצה לחוד משום דקושטא דמלתא ביצה לאו נולד מיקרי דהא אוכלא דאפרת הוא דמה"ט פשיטא לתלמודא בתרנגולת העומדת לאכילה שאין לאסור כלל משום נולד אלא בביצה העומדת לגדל קס"ד דהוי נולד דכיון שהתרנגולת גופא אינה עומדת לאכילה דמוקצה היא ביצתה הו"ל נולד ואף למאן דמתיר במוקצה והתרנגולת גופא מותרת אפ"ה מיקרי ביצתה נולד כיון שנולדה מדבר המוקצה דלא קיימא לאכילה וכמ"ש לעיל בשם מהרש"א והיינו דמקשה ואי בתרנגולת העומדת לגדל מוקצה היא ומסיק דקס"ד דמאן דשרי במוקצה אוסר בנולד וא"כ יש לדקדק ואמאי קאמר מעיקרא מוקצה היא הול"ל נולד היא ולמאי דפרישית א"ש דכולה חדא מילתא היא דקשיא ליה שהתרנגולת מוקצה היא ואע"ג דשריא ואפ"ה ביצה פשיטא דאסורה דממילא הו"ל נולד כיון שנולדה מן המוקצה והיינו נמי מאי דמסיק קס"ד דאף מאן דשרי במוקצה בנולד אסור פי' בדבר הנולד מן אותו דבר המוקצה כל זה היה סברת המקשה. וע"ז תירץ ר"נ דליתא לההיא סברא אלא מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד והיינו נמי כדכתיבנא דאביצה לחוד קאי דמאן דאוסר התרנגולת משום מוקצה אוסר הביצה משום נולד דלא חשיב כאוכלא דאפרת כיון שהאם אסורה אבל מאן דלית ליה מוקצה ומתיר התרנגולת לית ליה נולד לאסור הביצה דתו לא מיקרי נולד אלא אוכלא דאפרת היא כיון שנולדה מדבר המותר לאכילה דלא סבירא ליה לרב נחמן כסברת מהרש"א אלא פשיטא ליה כדכתיבנא ומשו"ה הוצרך לחלק בין שבת ליום טוב כי היכי דלא תיקשי דב"ה אדב"ה דגבי עצמות וקליפין לית להו מוקצה והכא מוכח דאית להו מוקצה לאסור התרנגולת והביצה דאי לאו דאוסר התרנגולת משום מוקצה לא מיקרי הביצה נולד דאוכלא דאפרת הוא והיינו דמקשה הש"ס בפשיטות וניפלוג בתרווייהו דכיון דלא שייך לאסור הביצה אלא משום לתא דאיסור תרנגולת א"כ ליפלוג בתרווייהו כי היכי דלא ליטעי ובזה נתיישב קושית התוספת בד"ה וניפלוג ודוק והיינו נמי דמהאי קושיא כולהו אמוראי כר"נ לא אמרי דאינהו נמי אית להו האי סברא שאין לאסור הביצה משום נולד אלא במקום שהתרנגולת אסורה וקשיא להו וניפלוג בתרווייהו ומשו"ה מוקי לטעמא דביצה במילי אוחרן. ועפ"ז נתיישב אצלי מאי דהוי קשיא ליה לשיטת ר"ת שכתב לקמן בסוגיא דמוחלפת השיטה היינו דההיא דהשוחט משום דב"ה גבי שמחת י"ט לקולא וכתבו שם התוספות בדיבור הקודם דהא דלא חייש לשמחת י"ט בביצה היינו משום שאין שמחה בביצה שהוא דבר מועט וא"כ קשיא טובא מאי מקשה הש"ס וליפלגו בתרווייהו דלמא ב"ה מודו דתרנגולת שרי דנהי דאית ליה מוקצה אפ"ה מיקל משום שמחת י"ט. ונהי שיש ליישב ולומר דלא שייך לומר דמשום שמחת י"ט מתיר ב"ה במוקצה דהא אליבא דר"נ אדרבה מחמיר ב"ה במוקצה ונולד בי"ט טפי משבת משום די"ט קיל ואתי לזלזולי ביה א"כ תו לא מצינו למימר שהתירו משום שמחת י"ט ומה שהקשו בתוס' לקמן דמצי לאקשויי מביצה היינו לאינך אמוראי דאיסורא דביצה משום טעמא אחרינא. אבל למאי דפרישית א"ש טפי דאי ס"ד דב"ה שרי בתרנגולת א"כ הביצה ממילא שרי דתו לא הוי נולד כיון דאמה שריא הו"ל כאוכלא דאפרת ודוק היטב. ולפמ"ש דר"נ וכולהו אמוראי סברי בנולד דעלמא דאסור אלא בביצה לחוד קאמרי דמאן דמתיר התרנגולת דלית ליה מוקצה מתיר נמי בביצה. א"כ לפ"ז א"ש דלר"נ אסור ביצה שנולדה בשבת דאע"ג דבשבת לית ליה מוקצה היינו מוקצה גרידא דס"ל שאין אדם מקצה דעתו ממאי דחזיא ליה אבל התרנגולת בשבת ודאי סובר ר"נ דמלתא דפשיטא היא דמוקצה גמור הוא דלא חזי כלל וגרע טפי ממוקצה מחמת איסור ואף מגרוגרות וצמוקין וכ"ש למאן דאמר דמודה ר"ש בבעלי חיים שמתו שאסורין א"כ ק"ו בן בנו של ק"ו תרנגולת בשבת דלא חזי למידי והו"ל מוקצה גמור דבעלי חיים. וא"כ פשיטא דביצתה אסורה אף בעומדת לאכילה ולא שייך לחלק לענין ביצה אלא בי"ט לפום האי סברא ואין להקשות א"כ מאי מקשה הש"ס בשבת פרק כירה גבי הא דאמר רבי יוחנן קינה של תרנגולים אסור לטלטלה ומוקמינן לה דאית בה ביצה ומקשינן עלה והאמר ר"נ מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד ואיצטריך ליה לאוקמי בדאית בה ביצת אפרוח והא למאי דכתיבנא בביצה שנולדה בשבת לא איירי ר"נ ופשיטא ליה דאסורה. איברא דלא קשיא מידי דהא התם כל השקלא וטריא קאי אמאי דמקשינן דר' יוחנן אדרבי יוחנן למאי דקאמר רבה בר בר חנה משמיה הלכה כר"ש ושמעינן שם לר"י גופא דקאמר אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל ומוקצה למצוותו משמע לפ"ז להדיא דר"י אי ס"ל כר"ש לית ליה שום מוקצה כלל אלא במוקצה למצוותו לחוד ואפשר דאף בגרוגרות וצמוקים לית ליה והתוספות נסתפקו שם בזה וכן בבעלי חיים שמתו קאמרינן שם להדיא אלא למר בריה דר"י דאמר חלוק היה ר"ש אף בבע"ח שמתו מאי איכא למימר ועליה משני דאית בה ביצה וא"כ מקשה שפיר והאמר ר"נ מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד ונהי דדוקא בביצה שנולדה מן המוקצה איירי ה"נ משמע דאפילו בבע"ח גמורים לא מיקרי מוקצה לר"י דאמר הלכה כר"ש דאמר להדיא אין מוקצה לר"ש כלל וכללא כייל וגם בזה משמע שנסתפקו שם התוספות אי מתיר ר"ש בבע"ח גמורים ולפי הסברא שלי י"ל דפשיטא לתלמודא דר"ש אליבא דר"י מתיר אף בבע"ח וא"כ דלא מיקרי התרנגולת מוקצה אף בשבת תו לא שייך לאסור הביצה משום נולד. וכל זה בסוגיא דהתם דאיירי לר"י אליבא דר"ש אבל בסוגיא דהכא איירי לר"נ אליבא דנפשיה שסובר דר"ש אית ליה מוקצה בעולם כגון בגרוגרות וצמוקים ודכוותייהו מילי טובא כדאמרינן בהמות המדבריות נמי כצמוקין וכגרוגרות דמי א"כ כ"ש בבע"ח גמור בשבת דהוי מוקצה ואף אי ר"ש גופא סובר דאף בבע"ח לית ליה מוקצה מ"מ ר"נ לא ס"ל כוותיה בהא דלא גרע ממוקצה מחמת איסור דקי"ל דלא כר"ש בפ' מי שהחשיך. וע"כ בלא"ה משמע דאית ליה לר"נ שם מוקצה בעולם אף בשבת דאלת"ה לא שייך להחמיר ולאסור בי"ט כי היכי דלא ליתי לזלזולי ביה ומה זלזול שייך בדבר המותר לגמרי אע"כ דאיכא שם מוקצה בעולם אלא דמחמרינן בדין מוקצה טפי מבשבת וא"כ דתרנגולת בשבת מוקצה גמור היא מש"ה ביצתה אסורה ואפשר דב"ש גופא לא פליגי ואמרי תאכל אלא בי"ט מטעמא דכתיבנא כיון דלית להו מוקצה ביצתה לאו נולד מיקרי אבל בשבת אסורה והיינו דפליגי דוקא בי"ט וא"ש אליבא דכולהו אמוראי דאף למאי דמסקו בביצה העומדת לאכילה לא פליגי אלא בי"ט אבל בשבת אפשר דכ"ע מודו דאסורה ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך גבי שבת דעלמא לישתרי. נמצא דלפמ"ש נתיישבה כל הסוגיא אליבא דהלכתא למאן דאסרי בנולד דאיכא למימר דר"נ גופא וכל הני אמוראי אסרי בנולד אלא דשאני נולד דביצה דאוכלא דאפרת הוא ונולד דידה אינו אלא משום לתא דמוקצה אלא שהפוסקים ומפרשים הקדמונים לא נחתו לפרש כן והמעיין יבחר ודוק היטב. ובאמת מצאתי שדבר זה תלוי באשלי רברבי שהרי"ף ורמב"ם והרבה גאונים סברי דלמאי דקי"ל כר"ש אין מוקצה כלל בבע"ח לענין השוחט לחולה שמותר לבריא עיין בב"י סי' שי"ח ואף להאוסרים מודו דר"ש גופא מתיר אלא דלא קי"ל כוותיה וא"כ דברינו אלה הם כפתור ופרח. ודע שיש לי שיטה אחרת בזה כשיטת הפוסקים דשרו בנולד לגמרי כפשטא דלישנא דר"נ ומה שאסרו בפרק נוטל בתמרי פרסייתא היינו משום דאפילו לכלבים לא חזי אלא ע"י תיקון גדול אלא להסקה קיימי ומש"ה אסורים בשבת ודעתי לפרשה היטב בפ' י"ט אי"ה:
14 שם בגמרא אלא אמר רבה וכו' ומשום הכנה ופרש"י רבה לטעמיה דאמר בפסחים ויליף מהכא דמוקצה מדאורייתא וכו'. וקשה דהא שם בפסחים מקשה אביי עליה דרבה בהא דאמר מוקצה דאורייתא ורבה גופא הדר ביה ממאי דמוקי בעצי מוקצה ואחר העיון מצאתי שגם הר"ן ז"ל הרגיש בקושיא זו וכן התוס' בפ' בכל מערבין דקדקו בזה ודחו דבריו. ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י דרבה לא הדר ביה במסכת פסחים ממאי דמוקי בעצי מוקצה אלא משום קושיא דאין חילוק מלאכה בי"ט אבל לקושיא קמייתא אפשר דלא חש לה דלאו קושיא אלימתא היא. ובאמת נראה דאביי נמי אקושיא שני' סמיך דמשה באפר ודאי לא מצי לדחויי מימרא דרבה דהא אף למאי דקאמר רבה מעיקרא עצי מוקצה דאורייתא ע"כ לא ילפינן מיניה לכל מוקצה דליהוי דאורייתא דבכולהו תלמודא פשיטא לן דסתם מוקצה איסור דרבנן אע"כ דלא איירי רבה אלא ממוקצה גמור היותר חמור כגון בעצי מוקצה שנשרו בי"ט דהו"ל נולד ומוקצה מחמת איסור דאסיח דעתיה משום איסור תולש דהוי דאורייתא או בשאר נולד שלא היה בעולם כלל וא"כ לק"מ מההיא שה מן האפר דאינו אלא מוקצה קל כדאמרינן שלהי מכילתין דאיכא למ"ד דאפילו מדרבנן מותר וא"כ דלעולם דרבה לא הדר ביה וס"ל דעצי מוקצה וכיוצא בהן הוי דאורייתא כן נ"ל אליבא דרש"י ז"ל. אמנם מה שהכריחו כאן לפרש דמהכא יליף דמוקצה דאורייתא נלע"ד ברור דמשמע ליה לרש"י דעיקר פשטא דקרא דוהיה ביום הששי והכינו היינו דקפיד קרא שאין לאכול בשבת או בי"ט שום דבר מה שלא הוכן בששי דהיינו בדבר דשייך הכנה כגון עצי מוקצה ונולד אבל הא דדרשינן שאין שבת מכין לי"ט וכן להיפך אין זה כלל במשמעות המקרא והיכן רמיזא ועוד דאי ס"ד דקפיד קרא משום טירחא די"ט להכין בו לשבת א"כ ביצה שנולדה באחד בשבת או לאחר י"ט ליתסר נמי בחול וכן עצים שנשרו בשבת או בי"ט ליתסרו בחול כקושית רש"י ותוספות אע"כ דעיקר קפידא דקרא היינו משום איסור מוקצה שאין לאכול דבר שלא הוכן מבעוד יום כגון נולד וכיוצא בו אלא דממילא אמרינן כיון דהכנה זו חשיבא שמתרת האיסור א"כ הו"ל מלאכה ואסור לעשותה ביום טוב או בשבת לצורך מחר משא"כ בחול דלא שייך איסור מוקצה א"כ לא מיקרי הכנה דממילא מלאכה הוא וכן פרש"י להדיא בפסחים ע"ש נמצא דאי לאו דמוקצה אסור תו לא שייך הכנה דרבה כלל. ולפמ"ש מבואר מל' רש"י דעיקר הכנה דרבה היינו משום מוקצה ונולד נגעו בה. ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן בסמוך קסבר רבה כל ביצה דמיתלדא האידנא מאתמול נגמרה לאו משום דאי היום נגמרה הוי שרי' דהא כ"ש דאסירא משום מוקצה דאורייתא שלא היתה מן המוכן בעולם כלל ביום חול ואע"ג דאוכלא דאפרת הוא סבר רבה דכיון שלא היתה בעולם כלל ולא היתה ראויה לאכילה קודם שנגמרה לא מיקרי אוכלא דאפרת דהיינו קפידא דקרא והכינו ביום הששי אלא משום דקושטא דמלתא הוא דמאתמול נגמרה א"כ אין כאן מוקצה דאורייתא אלא דאפ"ה אסורה מדרבנן משום גזירה י"ט שאחר השבת ותלמודא הוא דדייק הכי מדקאמר רבה משום גזירה ולא קאמר משום הכנה גרידה שלא היתה מן המוכן ע"כ סובר רבה דמאתמול נגמרה ואפשר דרבה גופא הוצרך לומר כן דאל"כ הדרא קושיא לדוכתא מ"ט דב"ש דשרו הא אפילו בשאר מוקצה אסרי כ"ש בהא דהוי מדאורייתא לרבה להכי קאמר דמאתמול נגמרה וא"כ אין כאן משום מוקצה אלא משום גזירה וב"ש לא גזרי אטו י"ט אחר שבת. כל זה למדתי מסברא לפי שיטת רש"י ז"ל. ואח"ז עיינתי בדברי הקדמונים וראיתי דשדו בי' נרגא שכתבו הר"ן ומהרש"ל ז"ל דלא שייך איסור הכנה באותו יום אלא קפידא דקרא שאין י"ט מכין לשבת ומייתי ראיה מדאמרינן בפרק בכל מערבין תחלת היום קונה העירוב ושבת מכינה לעצמה משמע דמשום הכנה דיומא לא מיתסר דלא בעינן הכנה ביום חול וזה שלא כדברינו איברא דבלא"ה אין בזה סתירה דלפי שהם לא נחתין לשיטת רש"י לפ' טעם הכנה משום איסור מוקצה אלא משום טירחא די"ט והיא ג"כ שיטת התוס'. אמנם לשיטת רש"י נראה שהדברים מוכרחים ויש קצת ראיה לזה משיטת הירושלמי גבי לפידים שכבו שהביא הב"י סי' תק"א ולפי סברא זו מצינו ליישב שם ל' הב"י וכן מ"ש בסי' תקי"ג בדין אפרוח ומה שהקשה עליו הט"ז ואין כאן מקומו להאריך. אמנם יש ליישב לשיטת רש"י לפירושינו דלא תקשי מההיא דבכל מערבין דבלא"ה לא שייך התם כלל איסור הכנה דמוקצה אלא דאביי מקשה התם לרבה וס"ד דהתם נמי יש לאסור לערב מי"ט לשבת כיון שבא להתיר האיסור ודמי להכנה דרבה דאסור ליה משום שבא להתיר איסור מוקצה וע"ז משני שפיר דלא דמי דהתם אין ההיתר נגמר מי"ט לשבת אלא שבת מתיר לעצמו א"כ אין כאן הכנה כל עיקר שאין ההיתר מחמת הכנה ול' שבת מכינה לעצמה אפשר דאגב גררא נקטיה כנ"ל נכון אליבא דרש"י ועיין מה שאכתוב עוד בסמוך. אחר ימים מרובין מצאתי להדיא בל' רש"י ז"ל לקמן פ' אין צדין ביצה דף כ"ו ע"ב גבי מוקצה לחצי שבת שכתב שם דמאי דלא חזי בין השמשות ונראה לאכילה בשבת או בי"ט גופא אסור משום דאין כאן הכנה מבעוד יום ומאן דאית ליה מוקצה הכנה מבעוד יום בעינן כדכתיב והיה ביום הששי והכינו כו' עכ"ל. הרי להדיא כמו שכתבתי לגמרי דלית ליה האי סברא דשבת לעצמו מכין וע"כ דמפרש לה היא דבכל מערבין כדפרישית ודו"ק:
15 שם שבת בעלמא לישתרי. כבר כתבתי באריכות שיש להקשות מ"ש דקשיא ליה הא קושיא אמילתא דרבה דהא אדר"נ כ"ש דקשה שבת דעלמא לישתרי דהא בשבת סתים לן תנא כר"ש דמוקצה שרי ומאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד ולדר"נ לא שייך לתרץ גזירה שבת אטו י"ט דהא בכל דיני מוקצה לא גזור שבת אטו י"ט ומ"ש ביצה. וכבר כתבתי ישוב נכון באריכות לשיטתינו. אמנם לפי שהקדמונים לא נחתו לפרש כשיטתינו כמ"ש לעיל צריך אני ליישב לפי פשוטו. ונלע"ד דבלא"ה ע"כ הא דמקשה הכא בפשיטות שבת דעלמא תשתרי לאו משום דפשיטא ליה דהכי דיינינן מעשה בכל יום דאסור בשבת אף בעומדת לאכילה הא ליתא דאכתי קשה לר"נ דשרי בעומדת לאכילה אף בי"ט אע"כ דעיקר קושית הש"ס אברייתא דלקמן סמיך דקתני א' ביצה שנולדה בשבת ואחד שנולדה בי"ט וכו' וא"כ לר"נ לא קשה דמצינן למימר דברייתא אליבא דר' יהודה אתיא דאוסר במוקצה בין בשבת בין בי"ט ואיירי בעומדת לגדל לחוד משא"כ לרבה דאוסר בי"ט אף בעומדת לאכילה משום גזירה דהכנה וא"כ ע"כ ברייתא דאחד שנולדה בי"ט איירי בכל גווני אף בעומדת לאכילה ובכה"ג גופא קתני דאחד שנולדה בשבת ואיירי נמי בכל גווני דומיא די"ט וא"כ מקשה שפיר. אבל אי קשיא לי הא קשיא מאי מקשה לרבה שבת גופא תשתרי ותיפוק ליה דבשבת אפילו בלא טעמא דהכנה יש לאסור אף בביצה שעומדת לאכילה דהו"ל נולד גמור ולא חשיב כאוכלא דאפרת כיון שהאם אינה עומדת לאכילה מחמת איסור שחיטה. מיהו קושיא זו אינו אלא לשיטת הפוסקים דאסרי בנולד אף בשבת והיא שיטת ר"ת וסייעתו כמ"ש לעיל אבל לשיטתו הפוסקים דנולד שרי לגמרי בשבת א"כ לק"מ דאע"ג דהכא אליבא דרבה קיימינן דאית ליה מוקצה גרידא בשבת וכ"ש נולד מ"מ י"ל דהא דמקשה הש"ס שבת דעלמא לישתרי היינו דלדידן דקיימא לן כרבה בטעמא דהכנה בדיני דמוקצה ונולד לא קי"ל כוותיה אלא כדאפסקינן הלכתא בסוף שבת כר"ש א"כ שבת דעלמא תשתרי ולפ"ז נצטרך לומר דממעשים בכל יום מקשה דפשיטא לן דאסור דאי מברייתא דלקמן הא איכא לאוקמי כר' יהודה ומש"ה אוסר אף בעומדת לאכילה אלא לשיטת הפוסקים דנולד אסור אף בשבת קשה מיהו איכא למימר נמי דאליבא דהלכתא לא מיקרי נולד בעומדת לאכילה דאוכלא דאפרת הוא דאף דמוקצה מחמת איסור שחיטה אפ"ה שרי דהא דאמרינן לבר ממוקצה מחמת איסור היינו היכא דדחיה בידים משא"כ הכא לא דחיה לתרנגולת בידים וכ"כ הרמב"ם והרי"ף ז"ל להדיא גבי שוחט לחולה עיין בב"י סי' שי"ח וכ"כ התוספות בפ' בכל מערבין עירובין דף מ' ד"ה הא מאתמול מוקצה דשחיטה לא מיקרי דחיא בידיה ואפילו לפירות הנושרין לא דמו ובזה נתיישב' קושית הב"י סי' שי"ח וא"כ מקשה שפיר שבת דעלמא תשתרי פי' לדידן דקי"ל כר"ש ובהא דהכנה קי"ל כרבה לישתרי ואנן קי"ל מעשים בכל יום דאסור כנ"ל. אלא דלפמ"ש בסמוך דע"כ לאו ממעשים בכל יום פריך דא"כ הו"ל לאקשויי בפשיטות לעיל אדר"נ דע"כ דמברייתא דלקמן פריך דמסתמא אסור אף בעומדת לאכילה דומיא דנולדה בי"ט וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה מברייתא דלמא ברייתא מתוקמי אליבא דרבה נמי כרבי יהודא כמו לר"נ והא דאסור אף בעומדת לאכילה היינו משום דלר"י בשבת אף בעומדת לאכילה אסור משום נולד כיון שהאם אסורה משום מוקצה מחמת איסור שחיטה ולא הוי כאוכלא דאפרת ובי"ט אסור משום הכנה ודוק. אחר עמדי על קושיא זאת ראיתי שהר"ן הרגיש בקושיא זו ותירץ דתרנגולת שעומדת לאכילה ואסורה בשבת משום מוקצה מחמת איסור שחיטה אפ"ה מיקרי שפיר אוכל לענין שביצתה מיקרי אוכלא דאפרת כיון שהאם עומדת לאכילה אלא דאיסור שבת רביע עלה משא"כ בעומדת לגדל ביצים לא קיימא כלל לאכילה ותו לא הוי ביצתה כאוכלא דאפרת ע"ש ובאמת סברא נכונה היא אלא דנראה דלשיטתו אזיל שמתיר ג"כ בחלב שנחלב בשבת מבהמה העומדת לאכילה ודוקא בעומדת לחלבה אסור משא"כ לרוב הפוסקים שהסכימו דאף בחלב שנחלב בשבת מבהמה העומדת לאכילה אסור וכ"כ בהגהות אשר"י בשמעתין והיינו מה"ט גופא דכיון שאינה ראויה הבהמה לאכילה משום איסור שחיטה לא הוי החלב כאוכלא דאפרת א"כ משמע דה"ה לביצה והדרא קושיא לדוכתא אם לא שאמר דשאני חלב דמגופא דבהמה קא מתמציא והו"ל כא' מאיבריה וכיון שהיא אינה ראויה לאכילה כמו כן החלב הכנוס במעיה אין שם אוכל עליה משא"כ בביצה דלאו מגופא אתיא הו"ל שפיר אוכלא דאפרת כיון שהאם גופא הוי קאי לאכילה אי לאו איסור שבת ובביצתה ל"ש איסור שבת משא"כ בביצת תרנגולת העומדת לגדל לא הוי כאוכלא דאפרת כיון שאין שם אוכל כלל על אמה וזה דוחק. אמנם למאי דפרישית לעיל בסמוך דעיקר מימרא דרבה בהא דקאמרינן אליביה דביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה היינו משום דאי היום נגמרה בלא"ה מיתסר משום נולד וכמ"ש באריכות לשיטת רש"י א"כ מצינן למימר דהשתא דאתינן להכי דמאתמול נגמרה תו לא שייך כלל איסור נולד בביצה דכיון דמאתמול נגמרה כמאן דמנחא בדקולא דמי ואף שהתרנגולת אינה עומדת לאכילה משום איסור שחיטה אפ"ה ביצתה עומדת לאכילה מעי"ט ודעתיה עלה לאכלה למחר והרי היא כאגוז בקליפתו דאע"ג דקליפה אינה ראויה לאכילה אפ"ה לא הוי נולד משא"כ בחלב שלא היה מאתמול כלל כנוס במעיה הוי שפיר נולד למאן דאסיר. ולפ"ז אפשר דאף בעומדת לגדל לא מיתסר ביצתה כלל משום נולד מה"ט גופא כיון דמאתמול נגמרה הו"ל כמנחא בדקולא ואף שהתו' כתבו דבלידתה נמי שייך הכנה מ"מ נולד מיהא לא מיקרי אם לא היכא שהתרנגולת עומדת להטיל ביצים ולגדל אפרוחים כמו שפירשו קצת רבוותא עומדת לגדל דבכה"ג ודאי אסירא דביצים גופא מוקצה היא ושייך נמי נולד דלגדל אפרוחים לא נגמרה מאתמול אלא עם יציאתה כדאמרינן לקמן ואף שסברא זו לא נזכרה בשום מפורש או פוסק לא נמנעתי מלכותבה כיון דלא נ"מ מידי לדינא דהא בין כך ובין כך ביצה אסורה אף אי לא מיקרי נולד אפ"ה אסורה משום גזירה דהכנה ודאינך טעמי ודוק היטב ואין להאריך יותר:
16 בתוס' בד"ה והיה ביום הששי וכו' ותימא דכאן משמע שהמן לא היה יורד ביו"ט וכו'. ולא ידענא מהיכן פשיטא להו שלא היה יורד כלל דלמא לעולם היה יורד אף בי"ט שחל בע"ש אלא שלא היה יורד בו לחם משנה לצורך שבת כדי שלא יהא י"ט מכין לשבת אבל מה שירד באותו יום לצורך י"ט לא שייך הכנה לשיטתם כמ"ש לעיל וכן מבואר בל' הרא"ש ז"ל גבי עצים שנשרו דמה שנשר באותו יום לא מיתסר אלא משום מוקצה ולא משום הכנה משמע דלא שייך הכנה לצורך היום עצמו וא"כ מה שלא ירד המן בשבת לאו משום דהוי אסור משום שהכין לעצמו אלא משום איסור הוצאה וזה לא שייך בי"ט דהותרה הוצאה א"כ אה"נ שהיה יורד המן בי"ט אלא שאם חל בע"ש לא ירד בו לחם משנה אלא בעי"ט היה יורד לצורך שבת משום איסור הכנה מי"ט לשבת וצ"ע אמנם כבר כתבתי שיש לומר דאיסור הכנה שייך נמי באותו יום עצמו ואפשר דבהאי סברא פליגי המדרשים אם היה יורד בי"ט או לא:
17 בפרש"י בד"ה ומי גזרינן וכו' וא"ת הו"ל גזירה לגזירה וכו' תריץ הא מצי לאוקמי וכו' והא דאמרינן בכל התלמוד שאין גוזרין וכו' מהאי קרא נפקא עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מה כוונת רש"י בזה ומה ענינו לכאן דכמה פעמים נזכר בש"ס. והנלע"ד ליישב שזה סיוע לפרש"י הקודם שרוצה לפרש קושית הש"ס דליגזור בביצים במעי אמו בי"ט אחר השבת ותירץ דאף בכה"ג מותרין במעי אמן דמלתא דלא שכיחא הוא ולאפוקי מסברת רבינו אפרים שהביא הרא"ש דבנמצאו במעי אמן ביו"ט אחר השבת אסורים משום ספק הכנה וא"כ ע"כ מוכרח לפרש לשיטת ר' אפרים דהש"ס מקשה דאף בי"ט דעלמא ליתסרי ורש"י לא רצה לפרש כן דא"כ לא מקשה מידי דהו"ל גזירה לגזירה. מיהו אכתי יש לפרש כשיטת רבינו אפרים ולא נחית לסברת גזירה לגזירה אי הוי מלתא דתליא בסברא דשפיר יש לחלק דהא דמקשה הש"ס לקמן גבי ביצה משום פירות הנושרין ומשקין שזבו דהו"ל גזירה לגזירה היינו משום דבביצה לא שייך כלל איסור תלישה וסחיטה אף מדרבנן בשום צד וא"כ ע"כ אם נאסור אותן אינם מצד עצמן כלל אלא משום פירות הנושרין ומשקין שזבו שאסורים משום שמא יעלה ויתלוש או שמא יסחוט מש"ה הו"ל שפיר גזירה לגזירה ויש להתיר הביצה לגמרי דלא דמי להנך ומשני דאפ"ה הו"ל חדא גזירה כיון שגזרו כן בפעם אחת משא"כ כאן דאף אם נאמר להתיר בביצים במעי אמן בי"ט דעלמא ע"כ נצטרך לאסור אותן בי"ט שאחר שבת דהתם הו"ל חדא גזירה וא"כ דביצים שבמעי אמן יהיו מותרין בי"ט דעלמא ובי"ט אחר השבת יהיו אסורין ממילא אתו לחלק ג"כ בשל תורה דבביצים שנולדו גופא יאמרו דבי"ט אחר השבת אסורין ובי"ט דעלמא לישתרי ומש"ה שייך שפיר לומר לא פלוג רבנן כיון דע"כ שייך בהו מיהא איסור דרבנן לא חילקו בתקנתן וכדאמרינן בעלמא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ולפעמים אמרו עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. ועוד דהא אביי הקשה כן לרבה ושמעינן לאביי בפ"ק דשבת גבי לא יעמוד בר"ה וישתה ברה"י ואיבעיא לן כרמלית מאי אמר אביי היא היא ולא הו"ל גזירה לגזירה ואפשר דהיינו נמי מה"ט כיון דע"כ שייך בכרמלית גזירה דרבנן לא פלוג רבנן בינו לר"ה. לכך פרש"י דהא דאין גוזרין גזירה לגזירה לאו מסברא אמרינן אלא מקרא נפקא דכל היכא שאיסור דרבנן משום גזירה שהוא משמרת לא עבדינן גזירה שניה וא"כ לא שייך לחלק בסברא שכתבתי אלא בכל ענין אין גוזרין אלא היכא שראו דאי לא הא לא קיימי הא וגזרו כן בפעם א' ואפשר דה"ט דאביי בכרמלית לפי שאין הכל בקיאין בין כרמלית לר"ה ויזלזלו בר"ה גופא או להיפך למי שבקי בו יבוא לזלזל לגמרי באיסור כרמלית ובאמת מצינן שהחמירו חכמים בקצת דבריהם בכרמלית יותר מר"ה לענין מצא מין את מינו וכן בפרק חלון עירובין ד' ע"ז אמרינן בהדיא דברשויות דרבנן החמירו יותר לעשות חיזוק משא"כ בביצה בין נמצא במעי אמו ובין נולדו לא טעו אינשי וכן בין י"ט אחר שבת ובין י"ט דעלמא לא אתו למיטעי ולא שייך לגזור גזירה לגזירה אליבא דכ"ע ועוד דלא שכיחא ולא שייך לומר אי לא הא לא קיימא הא ודו"ק:
18 בא"ד ואין י"ט מכין לחבירו לא גרסינן. גם בזה יש לתמוה מה ענינו לכאן דלעיל במלתא דרבה הו"ל לפרושי הכי ולפמ"ש יתיישב היטב דעיקר כוונת רש"י לפרש דקושית הש"ס דנגזור בהנך שנמצאו במעי אמן בי"ט שחל ע"ש אבל א"א לפרש אהנך די"ט דעלמא דהו"ל גזירה לגזירה. ולפ"ז אי הוי גרסינן במלתא דרבה אין י"ט מכין לחבירו אכתי הוי מצינן לפרש דאי"ט דעלמא קאי ולא הו"ל גזירה לגזירה דהא אין לנו שום י"ט שאין אנו עושים שני ימים וא"כ באותן שנמצאו במעי אמן בי"ט שני ודאי שייך לגזור אטו הנך דמתיילדין ביומיה דאסירי שנגמרו אתמול דהו"ל מכין מי"ט לחבירו וכיון דע"כ בי"ט שני אסור ממילא יש לאסור נמי אותן שנמצאו בי"ט ראשון דאין בין י"ט ראשון לשני ואם נחמיר בי"ט שני טפי מבראשון מיחזי כחוכא ואיטלולא ואי לא הא לא קיימא הא לכך פרש"י דלא גזרינן אין י"ט מכין לחבירו וא"כ א"ש ודוק ומ"ש רש"י ז"ל דלא גרסינן משום דמקרא נפקי אע"ג דלפמ"ש לעיל דעיקר קפידא דקרא שאסור בי"ט ובשבת מה שלא הוכן מאתמול ביום חול והא דאמרי' אין י"ט מכין לשבת היינו דכיון דקרא אחשביה להאי הזמנה אסורה בי"ט ובשבת מלא תעשה כל מלאכה וא"כ יש מקום לומר דהא דאסור נמי מי"ט לחבירו היינו משום איסורא דלא תעשה כל מלאכה אלא דאכתי לא שייך לומר כן דהא לא מיקרי מלאכה אלא משום שמתרת האיסור כמ"ש והכא כיון די"ט של גליות לא אשכחן מן התורה א"כ ממ"נ מותר מי"ט לחבירו אי היום חול מותר ואי למחר חול הו"ל כמכין מיום טוב לחול דלא מיקרי מלאכה דהכנה ממילא כיון שאינו מתיר האיסור ודו"ק:
19 בתוס' בד"ה מלתא דלא שכיח וכו' וקשה דלמא אם לא שחטה וכו' ותיאסר בלא גזירה מספק עכ"ל. אף דלפמ"ש לעיל לשיטת רש"י דהכנה דאותו יום עצמו נמי אסור א"כ אותן שנמצאו שנגמרו במעי אמן ליתסרו ממ"נ אי אתמול נגמרו והיא נולדה היום אסורה משום גזירה ואי היום נגמרו כ"ש דליתסר משום הכנה שלא הוכנה מיום חול אלא דגם בזה שייך תירוץ התוס' דכל שלא נולדה ע"י כך לא מיקרי הכנה כלל וק"ל:
20 בגמ' רב יוסף אמר גזירה משום פירות הנושרין נראה לי דהא דגזרו בביצה משום פירות הנושרין משום דשייך ביה קצת ענין תלישה כדאמרינן פ' שמונה שרצים האי מאן דאושיט ידיה למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב משום תולש דהו"ל עוקר דבר מגדולו ואע"ג דאמרינן לעיל דמאתמול נגמרה וא"כ בפירות הנושרין גופא כה"ג שרי אם נשרו מעי"ט אפשר דרב יוסף לא ס"ל דמאתמול נגמרה או אפשר דלאו כ"ע ידעי להא מלתא דמאתמול נגמרה ואם כן אתי לאחלופי בפירות הנושרין ומה שלא גזרו בעגל שנולד בי"ט תירצו התוס' לקמן דף ו' ע"ש:
21 בפרש"י בד"ה רב יוסף כו' דאסירי משום פירות הנושרין מן האילן בשבת עכ"ל. מה שדקדק לכתוב בשבת אע"ג דבי"ט קיימינן כבר כתב מורי זקיני הגאון בספרו מג"ש פ' אין צדין דרש"י ז"ל לטעמיה דתולש גופא מותר בי"ט מן התורה אלא דחכמים אסרו משום דאפשר מאתמול ועיקר גזירה משום שבת דהו"ל מדאורייתא ומה שאסרו בי"ט לא חשיב גזירה לגזירה דיו"ט ושבת חדא מלתא היא ע"כ דפח"ח וע"ש ומ"ש די"ט ושבת חדא גזירה היא כ"כ התוספות פ' במה מדליקין שבת דף כ"ד ולקמן דף י"ח ע"ש: