פני יהושע על בבא מציעא ע׳ ב:ג׳-ה׳

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

מקור בבא מציעא ע׳ ב:ג׳-ה׳
3 גְּמָ׳ לְמֵימְרָא דְּבִרְשׁוּתָא דִּמְקַבֵּל קָיְימָא? וּרְמִינְהוּ: הַמְקַבֵּל צֹאן בַּרְזֶל מִן הַגּוֹיִם – וְלָדוֹת פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה!
4 אָמַר אַבָּיֵי, לָא קַשְׁיָא: הָא דִּמְקַבֵּל עֲלֵיהּ אוּנְסָא וְזוֹלָא, הָא דְּלָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ אוּנְסָא וְזוֹלָא.
5 אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִי דְּקַבֵּיל עֲלֵיהּ מָרַהּ אוּנְסָא וְזוֹלָא – צֹאן בַּרְזֶל קָרֵית לֵיהּ?
פירוש פני יהושע על בבא מציעא ע׳ ב:ג׳-ה׳
3 בד"ה תשיך לא סגי דלאו הכי אבל אי תשוך ניחא כו' דלא סגי דלא תשוך כו' עכ"ל. אע"ג דלפי' רש"י לא צריכין לפרש כן משום די"ל דדוקא לענין תשיך מקשה לא סגי דלאו הכי משום דלהיתר לא איצטריך קרא דמהיכא תיתי למיסריה כמ"ש רש"י להדיא וכוונתו בזה דבלא"ה נמי ידעינן דכל המצות שנאמרו סתם אישראל בישראל קאי משא"כ אי תשוך איצטריך קרא למישרי דהא שמעינן לרב הונא ורבא דאיירי הכא ואית להו בפ' הגוזל בתרא דגזל העכו"ם אסור ומש"ה הוצרך להתיר ריבית דעכו"ם דלא תימא בכלל גזל הוא כדקס"ד דרבא בריש פירקין אבל להתוס' לא משמע להו לפרש כן משום דקשיא להו בסוף הדיבור דבתשיך נמי איכא למימר דאיצטריך קרא להתיר משום דאסור לבני נח וס"ד דאסור לישראל ליתן ריבית משום ולפני עור קמ"ל קרא דשרי אע"כ דהא דמקשה לא סגי דלאו הכי היינו משום דס"ל דלא איצטריך קרא כמו שתירצו התוס' בסוף הדיבור דמלאחיך נפקא וא"כ ה"נ לענין תשוך לא איצטריך דמלאחיך נפקא ולרש"י יש לומר דתרי קראי איצטריכו חדא להתיר ריבית דעכו"ם ואידך להתיר גר תושב כדאשכחן בכותי וגר תושב דמצריך תרי קראי בפ' המקבל:
4 בא"ד וא"ת ומאי פריך מהאי קרא הא לא אסור אלא מדרבנן כו' עכ"ל. ויש לדקדק מאי ענין קושיא זו לכאן דמעיקרא אדברי המקשה דמותיב מלנכרי תשיך הו"ל להקשות כן ולמאי דפרישית בסמוך אפשר ליישב דלשיטת רש"י לא קשיא להו מידי דאע"ג דפשיטא להתוס' דרבא נמי הוי ידע דלרב הונא גופא לא אסיר אלא מדרבנן והיינו משום דמדאורייתא פשיט דשרי דאף אי תשיך מ"מ לא אשכחן שום קרא לאיסור וממילא דשרי מ"מ איכא למימר דרבא הוי ס"ד דהא דאסר רב הונא ריבית דעכו"ם אין הטעם משום שמא ילמד ממעשיו אלא שגזרו משום ריבית דישראל כדאשכחן בכמה דברים שגזרו חכמים בכה"ג ועל זה מקשה רבא שפיר דאי כתיב לנכרי תשיך לא שייך לגזור כה"ג משום ריבית דישראל דכל הגדרים וסייגים שתקנו חכמים היינו שכן ציוה המקום ואמרה תורה עשו משמרת למשמרתי והיינו במקום שלא נזכר ענין הגדר לא לאיסור ולא להיתר משא"כ הכא שאמרה התורה בפירוש לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך הרי גילתה התורה בפירוש שהיתר גמור הוא וא"צ לקדש עצמו בזה אבל עכשיו שכתבו התוס' דמה שאמרה התורה תשוך אליבא דרבא לא איירי כלל מאיסור ריבית והתירו אלא שהקפיד הכתוב שאם ילוונו לא ילוונו בחנם וא"כ שפיר י"ל דאתו חכמים וגזרו שלא ילוונו כלל כי היכי דלא ליפגע באיסור ריבית ומיחלף בריבית דישראל וע"ז תירצו התוס' שפיר דאפ"ה מקשה שפיר משום דאיכא למימר שמה שאמרה התורה תשוך אליבא דרבא היינו משום דמצוה להלוותם כדי לחסרם וא"כ לא היה להם לחכמים לאסור ועוד נ"ל לפרש בפשיטות דמה שכתבו התוס' בתחלת דבריהם דאי תשוך א"ש דלא סגי דלאו הכי ולא ניחא להו לפרש כפי' רש"י דאי תשוך היינו דאיצטריך קרא למישרי משום דפשיטא להו להתוס' דלא איצטריך קרא להתיר משום דלא דמי כלל לגזל כמ"ש התוס' לקמן בזה הדיבור והיינו כדמסיק רבא לעיל דכיון דמדעתיה יהיב לא אתיא מכלל גזל וא"כ לפ"ז נמשך שפיר הקושיא השנייה לדבריהם הקודמים דוקא משום דלשיטת רש"י יש לומר דרבא ס"ד דהא דאמר רב הונא אפילו ריבית דעכו"ם ויליף ליה מקרא דשלמה היינו משום דמדאורייתא אסור ואף שלא נזכר האיסור בתורה בפירוש י"ל דס"ד דרבא דרב הונא סובר דבכלל גזל העכו"ם הוא וא"כ מקשה שפיר מאי לאו תשוך אבל עכשיו שכבר כתבו התוספות שיטה אחרת דלא דמי כלל ריבית לגזל העובד כוכבים אלא תשוך איצטריך שלא ילוונו בחנם וא"כ ע"כ דרבא נמי הוי ידע דרב הונא לא אסר אלא מדרבנן א"כ מקשו שפיר ודו"ק:
5 בא"ד וא"ת כיון דריבית עובד כוכבים שרי לאידך לישנא למה לא חיה אותו שהלוה בריבית כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל מאי ענין קושייתם אליבא דלישנא בתרא דהא ללישנא קמא נמי שייך להקשות כן כיון דלא אסור אלא מדרבנן עכ"ל ע"ש באריכות ובאמת דברי התוספות צריכין עיון בזה ואין לתרץ דללישנא קמא כיון דאסור מיהא מדרבנן שפיר היה ראוי לעונש כזה שלא יעשה לו נס בתחיית המתים וכדמצינו כמה מדרשות שהעניש הקב"ה אף קודם מתן תורה בדבר שסופו להיאסר אף מד"ס משא"כ ללישנא בתרא דמותר אף לכתחלה מקשו שפיר אלא דא"א לומר כן דא"כ מאי מקשו התוס' דמאן יימר דאותו שלא קם בתחיית המתים היה מלוה בריבית לעובדי כוכבים שמא היה מלוה לישראל חבירו ולכך נענש כיון שסופו ליאסר אף מן התורה אע"כ דהתוס' לא נחית עדיין לזו הסברא עד סוף הדיבור וא"כ הדרא קושיית מהרש"א לדוכתא וצ"ע: