פני יהושע על בבא מציעא ע׳

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

מקור בבא מציעא ע׳
1 וְנָהֲגוּ בְּנֵי כוּפְרָא אַגְרָא בִּשְׁעַת מְשִׁיכָה, פַּגְרָא בִּשְׁעַת שְׁבִירָה. אַטּוּ בְּמִנְהָגָא תַּלְיָא מִילְּתָא? מִשּׁוּם דְּמַתְנִיתָא תַּנְיָא – מִנְהָגָא.
2 אָמַר רַב עָנָן אָמַר שְׁמוּאֵל: מָעוֹת שֶׁל יְתוֹמִים מוּתָּר לְהַלְווֹתָן בְּרִבִּית. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: מִשּׁוּם דְּיַתְמֵי נִינְהוּ סָפֵינָא סָפֵינַן לְהוּ אִיסּוּרָא?! יַתְמֵי דְּאָכְלִי דְּלָאו דִּידְהוּ לֵיזְלוּ בָּתַר שָׁבְקַיְיהוּ! אֲמַר לֵיהּ: אֵימָא לִי אִיזִי גּוּפָא דְעוֹבָדָא הֵיכִי הֲוָה?
3 אֲמַר לֵיהּ: הָהוּא דּוּדָא דִּבְנֵי מָר עוּקְבָא דַּהֲוָה בֵּי מָר שְׁמוּאֵל, תָּקֵיל וְיָהֵיב לֵיהּ, תָּקֵיל וְשָׁקֵיל לֵיהּ. שָׁקֵיל אַגְרָא וְשָׁקֵיל פַּחֲתָא. אִי אַגְרָא – לָא פַּחֲתָא, וְאִי פַּחֲתָא – לָא אַגְרָא.
4 אֲמַר לֵיהּ: כִּי הָא – אֲפִילּוּ בְּדִקְנָנֵי נָמֵי שְׁרֵי לְמִיעְבַּד, דְּהָא מְקַבְּלִי עֲלַיְיהוּ חוּסְכָא דִנְחָשָׁא, דְּכַמָּה דְּמִקְּלֵי נְחָשָׁא בְּצִיר דְּמֵיהּ.
5 אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא אָמַר רַב חִסְדָּא, וְאָמְרִי לַהּ, אָמַר רַבָּה בַּר יוֹסֵף בַּר חָמָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מָעוֹת שֶׁל יְתוֹמִים מוּתָּר לְהַלְווֹתָן קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד.
6 תָּנוּ רַבָּנַן: קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד – רָשָׁע. קָרוֹב לְהֶפְסֵד וְרָחוֹק לְשָׂכָר – חָסִיד. קָרוֹב לָזֶה וְלָזֶה, רָחוֹק מִזֶּה וּמִזֶּה – זוֹ הִיא מִדַּת כׇּל אָדָם.
7 אֲמַר לֵיהּ רַבָּה לְרַב יוֹסֵף: הָנֵי זוּזֵי דְיַתְמֵי הֵיכִי עָבְדִינַן לְהוּ? אֲמַר לֵיהּ: מוֹתְבִינַן לְהוּ בֵּי דִינָא וְיָהֲבִינַן לְהוּ זוּזָא זוּזָא. אֲמַר לֵיהּ: וְהָא קָא כָלְיָא קַרְנָא.
8 אֲמַר לֵיהּ מָר: הֵיכִי עָבֵיד? אֲמַר לֵיהּ: בָּדְקִינַן גַּבְרָא דְּאִית לֵיהּ דַּהֲבָא פְּרִיכָא, וְנָקְטִינַן דַּהֲבָא מִינֵּיהּ, וְיָהֲבִינַן לְהוּ נִיהֲלֵיהּ קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד. אֲבָל דָּבָר מְסוּיָּם – לָא, דִּלְמָא פִּקָּדוֹן נִינְהוּ, וְאָתֵי מָרֵיהּ יָהֵיב סִימָנִין וְשָׁקֵיל לֵיהּ.
9 אָמַר רַב אָשֵׁי: תִּינַח אִי מִשְׁתְּכַח גַּבְרָא דְּאִית לֵיהּ דַּהֲבָא פְּרִיכָא, אִי לָא מִשְׁתְּכַח גַּבְרָא דְּאִית לֵיהּ דַּהֲבָא פְּרִיכָא נֵיכְלוּ זוּזֵי דְיַתְמֵי? אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: חָזֵינַן גַּבְרָא דִּמְשַׁפּוּ נִכְסֵיהּ, וּמְהֵימַן, וְשָׁמַע דִּינָא דְאוֹרָיְיתָא וְלָא מְקַבֵּל שַׁמְתָּא דְרַבָּנַן, וְיָהֲבִינַן לְהוּ נִיהֲלֵיהּ בְּבֵי דִינָא.
10 מַתְנִי׳ אֵין מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִיִּשְׂרָאֵל – מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית. אֲבָל מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִן הַגּוֹיִם,
11 וְלֹוִין מֵהֶן וּמַלְוִין אוֹתָן בְּרִבִּית. וְכֵן בְּגֵר תּוֹשָׁב. מַלְוֶה יִשְׂרָאֵל מְעוֹתָיו שֶׁל נׇכְרִי – מִדַּעַת הַנׇּכְרִי, אֲבָל לֹא מִדַּעַת יִשְׂרָאֵל.
12 גְּמָ׳ לְמֵימְרָא דְּבִרְשׁוּתָא דִּמְקַבֵּל קָיְימָא? וּרְמִינְהוּ: הַמְקַבֵּל צֹאן בַּרְזֶל מִן הַגּוֹיִם – וְלָדוֹת פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה!
13 אָמַר אַבָּיֵי, לָא קַשְׁיָא: הָא דִּמְקַבֵּל עֲלֵיהּ אוּנְסָא וְזוֹלָא, הָא דְּלָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ אוּנְסָא וְזוֹלָא.
14 אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִי דְּקַבֵּיל עֲלֵיהּ מָרַהּ אוּנְסָא וְזוֹלָא – צֹאן בַּרְזֶל קָרֵית לֵיהּ?
15 וְעוֹד אַדְּתָנֵי סֵיפָא: אֲבָל מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִן הַגּוֹיִם לִיפְלוֹג בְּדִידֵיהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – דְּלָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ אוּנְסָא וְזוֹלָא, אֲבָל קַבֵּיל מָרַהּ אוּנְסָא וְזוֹלָא – שַׁפִּיר דָּמֵי!
16 אֶלָּא אָמַר רָבָא: אִידֵּי וְאִידֵּי דְּלָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ מָרַהּ אוּנְסָא וְזוֹלָא, וְגַבֵּי בְּכוֹרוֹת הַיְינוּ טַעַם דִּוְלָדוֹת פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה: כֵּיוָן דְּאִי לָא יָהֵיב זוּזֵי, אָתֵי גּוֹי תָּפֵיס לַהּ לִבְהֵמָה. וְאִי לָא מַשְׁכַּח לַהּ לִבְהֵמָה, תָּפֵיס לְהוּ לִוְלָדוֹת, וְהָוֵי לַיהּ יַד גּוֹי בָּאֶמְצַע.
17 וְכׇל יָד גּוֹי בָּאֶמְצַע – פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה.
18 ״מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לְחוֹנֵן דַּלִּים יִקְבְּצֶנּוּ״. מַאי לְחוֹנֵן דַּלִּים? אָמַר רַב: כְּגוֹן שַׁבּוּר מַלְכָּא.
19 אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר לִי הוּנָא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא דַּאֲפִילּוּ רִבִּית דְּגוֹי. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: ״לַנׇּכְרִי תַשִּׁיךְ״, מַאי תַשִּׁיךְ – לָאו תִּשּׁוֹךְ? לָא, תַּשִּׁיךְ.
20 לָא סַגִּי דְּלָאו הָכִי? לְאַפּוֹקֵי אָחִיךָ דְּלָא.
21 אָחִיךָ בְּהֶדְיָא כְּתִב בֵּיהּ: ״וּלְאָחִיךְ לֹא תַשִּׁיךְ״! לַעֲבוֹר עָלָיו בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה.
22 אֵיתִיבֵיהּ: לֹוִין מֵהֶן וּמַלְוִין אוֹתָם בְּרִבִּית, וְכֵן בְּגֵר תּוֹשָׁב! אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא
פירוש פני יהושע על בבא מציעא ע׳
1 בתוספות בד"ה מעות של יתומים כו' ה"מ למיפרך ת"ל משום לוה כו' עכ"ל. היינו למאי דס"ד עכשיו דאיירי בריבית דאורייתא אבל למאי דמסיק דאיירי באבק ריבית ודאי אתי שפיר דאבק ריבית לא שייך כלל גבי לוה כדאיתא בש"ע סי' ק"ס:
2 בד"ה דקא מקבלי עלייהו חוסכא דנחשא משמע אע"ג דקא מקבל כו' והא דשרי לעיל נמי בספינה כו' עכ"ל. משמע מלשונם בפשיטות דתרתי בעי דוקא שיקבל המשכיר הפחת וגם הזולא ומה שהקשה מהר"ם ז"ל מאי שנא ממרא דמשמע לעיל דשרי מטעם הפחת לחוד ע"ש לא ידענא מאי קשיא ליה דהא עיקר השקלא וטריא בשמעתין דהכא איירי שהשוכר מקבל אחריות אונסין ומש"ה ס"ד דאסור דדמי להלואה. וע"ז מסקו דשרי היכא דאיכא תרתי למעליותא משא"כ לעיל גבי מרא איירי בסתם משכיר שאחריות האונסין על המשכיר ואפ"ה מקשה לעיל דליתסר דומיא דזוזי דרב חמא שהיה אחריות האונסין על רב חמא כמ"ש שם התוס' וע"ז משני שפיר דשאני מרא דקא פחתא ובהא לחודא סגי כיון דאינו מקבל אחריות האונסין וזה ברור. מיהו לולי דברי התוס' היה נ"ל דלעיל גבי ספינה דלא מייתי תלמודא טעמא דפחתא היינו משום דלא איצטריך דבהא לחודא שמקבל הזולא סגי והיינו למאי דפרישית לעיל שיש מפרשים דבספינה אינו מקבל אחריות השבירה אלא כשער הזול של שעת השבירה וכן משמע מסתימת ל' התוס' וא"כ לא דמי כ"כ למלוה אלא שמתנה להיות כשואל ומש"ה סגי בחדא למעליותא ובהכי א"ש נמי ההיא דשם פרה משא"כ הכא בדודא דמר עוקבא שמקבל השוכר הפחת שתפחת היורה מחמת המלאכה א"כ לא דמי אפילו לשואל אלא הו"ל כמלוה גמורה ומש"ה בעינן דוקא טעמא דחוסכא דנחשא וצ"ע ודו"ק:
3 בא"ד ומכאן קשה. עי' בס' תורת חיים ובב"י י"ד סי' קע"ו:
4 בגמרא א"ל בדקינן גברא דאית ליה דהבא פריכא ונקטינן דהבא מיניה ופי' רש"י בד"ה דהבא פריכא כו' דלא עבידי אינשי דמפקדי דהבא פריכא בפקדון דכיון דעשיר הוא כו' עכ"ל. וכתב מהרש"ל ז"ל בספר חכמת שלמה דנראה מל' רש"י ז"ל דלא גרסינן בגמרא ונקטינן דהבא מיניה וכוונתו דאי גרסינן ונקטינן דהבא מיניה שהב"ד לוקחין ממנו הדהבא פריכא בתורת משכון א"כ אמאי הוצרך רש"י לפרש דלא עבידי דמפקדי ות"ל דאפילו עבידי דמפקדי לעולם לא יחזירו הב"ד המשכון להנפקד כיון שאין בו סימן ואפילו יודה המקבל לאו כל כמיניה אלא ע"כ דלא גרסינן ונקטינן ליה מיניה אלא שמניחין הדהבא פריכא בידו ועיקרא דמילתא דאית ליה דהבא פריכא אינו אלא שבזה נראה שהוא עשיר כיון דחזינן דאית ליה דהבא פריכא ומש"ה הוצרך רש"י לפרש דלא עבידי דמפקדי דאי עבידי דמפקדי אכתי מנא ידעינן דעשיר הוא שמא הופקד אצלו ובתוך כך יחזיר הדהבא פריכא מדעתו למי שהפקיד אצלו ולא ימצאו מקום לגבות כן נ"ל כוונת מהרש"ל וכ"כ הש"ך בח"מ סי' רצ"ד דנראה לו דהרא"ש ז"ל נמי לא גריס ונקטינן דהבא מיניה ע"ש באריכות. ולכאורה היה נ"ל להכריח גירסתם דבע"כ לא גרסינן לה דאי ס"ד דאיירי דנקטינן דהבא מיניה א"כ היאך מסיק אבל דבר מסויים לא דלמא פקדון נינהו ואתא מריה ויהיב סימנא ותיפוק לי דאפי' יהיב סימנא ושקיל מ"מ צריך להחזיר המפקיד דמי החוב להיתומים משום תקנת השוק דכיון שהמשכון ברשותם או ביד הב"ד לא גרע מגנב והשכין דקי"ל שצריך ליתן דמי הלואה משום תקנת השוק אלא ע"כ דאיירי שהדהבא פריכא ביד המקבל ולא נקטינן מיניה למשכון וא"כ א"ש אלא דאכתי יש לדקדק דהיא גופא תקשי אמאי בדקינן דוקא אגברא דאית ליה דהבא פריכא ואמאי לא יהבינן למאן דאית ליה דבר מסויים ויקחו החפץ לידם בתורת משכון למאי דפרישית דבכה"ג ליכא למיחש מידי דלעולם צריך להחזיר דמים מפני תקנת השוק. מיהו בהא מצינן למימר דלא שכיחא מילתא שיתן המקבל החפץ בתורת משכון דאע"ג דמצינו טובא המלוה על המשכון היינו במלוה גמור שכל הנאה שלו משא"כ הכא דמקבל למחצית שכר לא שכיחא. אבל מ"מ קשיא לי דא"כ אמאי איצטריך תלמודא למימר דבדבר מסויים לא משום דלמא אתא מריה ויהיב סימנא ושקיל ותיפוק ליה דכיון דדבר מסויים עבידא דמפקדי א"כ יש לחוש בפשיטות דלמא פקדון נינהו וכי אתא מריה יהיב ליה הנפקד מדעתו כיון דלא נקטינן מיניה למשכון וגם בזה יש לומר דלרווחא דמילתא נקיט הכא שאף שאם יודע הדבר לב"ד לא שבקינן ליה ליתנן למי שאומר שהפקידן בידו כיון שמפסיד לאחרים לאו כל כמיניה דחזקה שכל מה שביד האדם הוא שלו אפ"ה איכא למיחש דלמא יהיב סימנין ויאמינו לו בע"כ. אלא דמעיקרא דדינא קשיא לי אגירסא זו דכיון דלא נקטינן מיניה הדהבא בתורת משכון אלא עיקר הענין דאית ליה דהבא פריכא אינו אלא שבזה נראה שהוא עשיר ויוכלו לגבות ממנו א"כ מאי ס"ד מעיקרא דלא יהבינן להו למאן דאית ליה נכסי קרקעות דבכל דוכתא משמע שעיקר סמיכת הבע"ח על קרקעות אלא ע"כ דביתומים חיישינן טובא וא"כ לא מהני מאי דאית ליה נכסי למאי דס"ד מעיקרא דחיישינן שמא משועבדים לבע"ח מוקדם וא"כ כ"ש שיש לחוש כן במאן דאית ליה דהבא פריכא שמא ימכרם ליתנם לבע"ח מוקדם. ולפ"ז נראה עיקר כגירסא שלנו דגרסינן ונקטינן דהבא מיניה וא"כ עדיפי טובא ממקרקעי וכן נראה שהיא גירסת רוב המפרשים והפוסקים הקדמונים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דאפי' בדבר מסויים ליכא למיחש מידי שלעולם צריך להחזיר מיהא הדמים משום תקנת השוק. ונלע"ד דהאי מימרא דרבה ורב יוסף היינו אליבא דמ"ד בהגוזל בתרא דבהוכר הגנב לא עשו תקנת השוק וקושטא דמילתא הכי הוא דרב יוסף אמר להדיא שם דלפני יאוש צריך הלוקח להחזיר בחנם כרב משמיה דרב חייא ורבה נמי אפשר דהכי ס"ל אף לאוקימתא דרב פפא דהא פלוגתא דרב ורבי יוחנן היא ואשכחן בעלמא דרבה תלמידיה דרב הוה וכל מילי דמר עביד כרב ורב אשי נמי דמסיק הכא דיהבינן להו למאן דמשפי נכסיה היינו משום דסבירא ליה דסגי בהכי והא דמקשה תינח מאן דאית ליה דהבא פריכא לפום סברא דידהו אקשי להו אף על גב דסבירא ליה כמסקנא דהתם דעשו תקנת השוק אף בהוכר הגנב כנ"ל ודו"ק ועיין עוד מה שאכתוב בלשון התוס'. אח"ז עיינתי בהגהת אשירי שהרגיש בזה וכתב וז"ל ואע"ג שצריך להחזיר דמיו מפני תקנת השוק מ"מ יפסיד הריוח עכ"ל. ולענ"ד הוא דוחק גדול דודאי לא איכפת לן אם יפסידו הריוח מחמת חששא רחוקה כזו שניחוש שהמקבל הוא אינש דלא מעלי שחשוד להשכין ולשלוח יד בדבר המופקד. דא"כ בלא"ה יפסידו הריוח דמאן יימר דהוי רווחא ואת"ל שירויח סוף סוף יטעון שלא הרויח כיון דחשיד הוא ועוד דלפ"ז צ"ל דאיירי הכא דנקטינן דהבא פריכא כשיעור הקרן וגם הריוח וזה הוא דבר רחוק שהריוח אין לו שיעור אלא ע"כ דעיקר המשכון אינו אלא על הקרן והדרא קושיא לדוכתא. אח"ז עיינתי עוד בהגהת מרדכי שהרגיש ג"כ בזה וכתב תירוץ הנזכר. וכתב עוד תירוץ אחר דאדרבא חיישינן להיפך דלמא אתא אינש ויהיב סימנא ושקיל ליה ואח"כ יבואו עדים שהמקבל לקחם מזה שאמר הסימן ונמצא שהוציא המערער שלא כדין ויצטרכו היתומים לשלם המותר עכ"ל וגם זה דוחק דלישנא דתלמודא דקאמר דלמא פקדון נינהו משמע קושטא דמילתא הכי הוא ועוד קשה למה יצטרכו היתומים לשלם המותר שהרי אף אם היה המשכון באותו שעה ביד המקבל היה מוציאה המערער בעדים וראה אם לא היה למקבל עדים שקנאם מהמערער ואי משום שבאו עדים בסוף אכתי מאי ה"ל ליתומים למיעבד כיון שברשות ב"ד הוציאם המערער ודין כזה לא נזכר בשום פוסק שיצטרכו הב"ד או יתומים לשלם בכה"ג וא"כ הדרא קושיא קמייתא לדוכתא וצ"ע. אחר כל זה מצאתי עוד בנמוקי יוסף שהרגיש בזה ותירץ בשם הראב"ד ז"ל דבמשכנתא כי האי על עיסקא למחצית שכר לא שייך תקנת השוק דלאו אדעתיה דמשכנתא לחוד יהיב זוזי אלא אדעתא דעיסקא שהיא ג"כ ברשותא דמאריה הנותן ע"ש ואף שיש לדקדק גם על זה כבר כתב הנ"י שאחרונים הסכימו ג"כ בזה ומי יבא אחר דבריהם ואפשר לעשות סייג לדבריהם עפמ"ש לעיל דמילתא דלא שכיח היא שיתן אדם משכון במה שמקבל למחצית שכר ומצינו בכמה דוכתי דלא שייך תקנתא במילתא דלא שכיחא ודו"ק והואיל ואתאן לדברי הנמוקי יוסף אזכיר שראיתי שם דגריס נמי ונקטינן לדהבא מיניה ואפ"ה כתב לגמרי כל' רש"י בד"ה דהבא פריכא וא"כ אפשר שהיא שיטת רש"י בעצמו ואין צורך להגהת מהרש"ל ע"ש בנ"י באריכות ודבריו צ"ע ואין להאריך יותר ועי' בל' הרא"ש ז"ל:
5 בתוספות בד"ה אתא מריה כו' תימא דהיכי שקיל כו' ואי חיישינן דלמא מודה א"כ כו' וא"ת כיון דאין בו סימן למה יאמינו לו א"כ בדבר מסויים נמי כו' עכ"ל. האי וא"ת הוא כמו וכי תימא וכוונתם להקשות דרך ממ"נ ויש לדקדק למה הוצרכו להקשות דרך ממ"נ ותיפוק ליה דמילתא דפשיטא היא שאף אם יודה המקבל אינו נאמן דהלכה פסוקה היא שאין אדם נאמן בהודאתו לחוב לאחרים ויש ליישב דכוונתם להקשות דאף את"ל דאיירי הכא שיודה המקבל בגוונא דלא חב לאחרינא כגון דאית ליה נכסי אחריני לשלם להיתומים ואפ"ה לא יהבינן ליה לכתחלה זוזי דיתמי על סמך זה דהא למאי דס"ד עכשיו לא יהבינן למאן דאית ליה נכסי דחיישינן שמא יש איזה ערעור על הנכסים או ב"ח מוקדם ולא ידיע מש"ה הוצרכו להקשות א"כ בדהבא פריכא נמי כן נ"ל ודו"ק ועל דרך זה יתפרש מה שכתבתי בסמוך דאיירי בגוונא דלא שייך תקנת השוק כיון שהוכר הגנב והיינו ע"כ דאית לה לאשתלומי מיניה ואפ"ה לא יהבינן ליה דהדר חיישינן דלמא לא משפיין ודו"ק:
6 בא"ד ונראה לפרש דהכא בשמעתין חיישינן שמא יבואו עדים שהפקיד בידו חפץ כו' עכ"ל. מפשט ל' התוס' נראה דהשתא דאתינן להכא תו לא צריכנן למימר דעיקר החששא הוא לאחר מיתת המקבל אלא אפי' בחיי המקבל נמי שייך הא חששא לפי מה שנראה מדברי התוס' דגרסי ונקטינן ליה מיניה ולפ"ז מה שכתבו התוס' דאין להם לב"ד למנוע להראות החפץ הוא תמוה דתיפוק ליה שכבר ראוהו ב"ד שהרי הוא תחת ידם ואפשר משום דמשמע להו דהכא איירי אפי' בסימן שאינו מובהק מאד שהרי אמרו בהדיא דוקא דהבא פריכא דלית ביה סימן כלל אבל שאר דברים דשייך בהו סימן אע"ג דלא שייך סימן מובהק גמור נמי שייך האי חששא ובזה הוצרכו התוס' לפרש משום שיצטרכו להראות לעדים ואז יכירו העדים ע"י טביעות עין. מיהו הרא"ש ז"ל כתב דחששא זו שמא יבאו עדים היינו נמי לאחר מיתת המקבל דוקא ע"ש וכ"כ מהר"ם מלובלין בחדושיו שהוא כוונת התוס' ועי' באריכות בש"ך ח"מ סי' קצ"ז:
7 בתוספות בד"ה אין מקבלין כו' וקשה דמאי פריך בגמרא כו' ודבריהם מבוארין כיון דלפי' רש"י עיקר קושיית הגמרא דכיון דקאי ברשות המקבל לענין אונסא וזולא יש לחייבו בבכורה א"כ זה היה יכול להקשות אמתניתין דבכורות מיניה וביה בלא מתניתין דהכא דבלא"ה ע"כ איירי דקיבל עליה אונסא וזולא מדקרי ליה צאן ברזל ואי סבר דאפ"ה יש לפוטרו מן הבכורה משום דלא נקיט זוזי א"כ ממתניתין דהכא נמי לא מקשה מידי דהא האי טעמא לא שייך לסלק ריבית דרבנן ועי' מ"ש מהרש"ל ומהר"ם ז"ל ובספר תורת חיים האריך ג"כ ליישב שיטת רש"י ז"ל וכל דבריהם א' וכוונתי בזה לדבריהם דודאי הוה סבר המקשה דאע"ג דקיבל אונסא וזולא לא שייך ביה משום ריבית דרבנן משום דאי ברשותא דמארי קמא קאי ה"ל כפקדון גביה וא"כ לא איכפת לן בקבלת האחריות דקי"ל מתנה ש"ח להיות כשואל אלא ע"כ דברשותא דמקבל קיימי לגמרי והו"ל כמלוה דאית בה משום ריבית א"כ מקשה שפיר דמה"ט גופא ליחייבו בבכורה כיון דקיימי לגמרי ברשות המקבל אלא דאכתי קשה לי דאף אי לא חשבית ליה כמלוה לאוקמא לגמרי ברשותיה אפ"ה מאי ס"ד דלא ליהוי אף ריבית מדרבנן ומאי שנא מחנווני למחצית שכר וכן הא דמקבל עגלים וסייחין למחצה דאע"ג דלא קיימי ברשותיה ואף האחריות אינו מקבל אלא למחצה ואפ"ה חשבינן ליה ריבית דרבנן משום דמה שמקבל חצי האחריות הו"ל כפלגא מלוה וא"כ ה"נ דלמא משום האי טעמא הוא ויש ליישב דבחנווני וכן במקבל עגלים למחצית שכר דמי טפי למלוה דהתם עיקר השבח הוא מחמת המקבל שמתעסק במשא ומתן או בפיטום העגלים וא"כ לא דמי לשומר משא"כ הכא במקבל צאן ברזל שעיקר השבח בגיזות וולדות דמעלמא אתו וא"כ אי ס"ד דברשותא דמרא קמא קיימי לא מיחזי כריבית כלל אפילו מדרבנן כיון דמבהמו' דידיה קא רבו וה"ל לגמרי כשומר חנם שמקבל להיות כשואל כן כנ"ל:
8 בא"ד ונראה כמו שפי' ר"ת כו' וגם פסק דמי השבח כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל א"כ לישני הכא בפשיטות דההיא דבכורות איירי שלא פסק דמי השבח כו' עכ"ל ולענ"ד לא קשה מידי משום דלשון צאן ברזל משמע ליה דאיירי שפסק לו דמי השבח וזה מוכרח מדפסיק ותני במתניתין דכל צאן ברזל ריבית דאורייתא הוא ולא מפליג בין קצב לו השבח או לא אלא ע"כ דכל צאן ברזל היינו שקוצץ השבח ואם כוונת מהרש"א ז"ל להקשות אליבא דאביי שסובר דל' צאן ברזל סובל הכל א"כ אמאי לא מוקי לה שלא קצץ השבח אלא דלאביי פשיטא דלק"מ דאיהו סובר דקושטא דמילתא דכל שקיבל המקבל אונסא וזולא אין לפוטרו מבכורה וק"ל:
9 בד"ה תשיך לא סגי דלאו הכי אבל אי תשוך ניחא כו' דלא סגי דלא תשוך כו' עכ"ל. אע"ג דלפי' רש"י לא צריכין לפרש כן משום די"ל דדוקא לענין תשיך מקשה לא סגי דלאו הכי משום דלהיתר לא איצטריך קרא דמהיכא תיתי למיסריה כמ"ש רש"י להדיא וכוונתו בזה דבלא"ה נמי ידעינן דכל המצות שנאמרו סתם אישראל בישראל קאי משא"כ אי תשוך איצטריך קרא למישרי דהא שמעינן לרב הונא ורבא דאיירי הכא ואית להו בפ' הגוזל בתרא דגזל העכו"ם אסור ומש"ה הוצרך להתיר ריבית דעכו"ם דלא תימא בכלל גזל הוא כדקס"ד דרבא בריש פירקין אבל להתוס' לא משמע להו לפרש כן משום דקשיא להו בסוף הדיבור דבתשיך נמי איכא למימר דאיצטריך קרא להתיר משום דאסור לבני נח וס"ד דאסור לישראל ליתן ריבית משום ולפני עור קמ"ל קרא דשרי אע"כ דהא דמקשה לא סגי דלאו הכי היינו משום דס"ל דלא איצטריך קרא כמו שתירצו התוס' בסוף הדיבור דמלאחיך נפקא וא"כ ה"נ לענין תשוך לא איצטריך דמלאחיך נפקא ולרש"י יש לומר דתרי קראי איצטריכו חדא להתיר ריבית דעכו"ם ואידך להתיר גר תושב כדאשכחן בכותי וגר תושב דמצריך תרי קראי בפ' המקבל:
10 בא"ד וא"ת ומאי פריך מהאי קרא הא לא אסור אלא מדרבנן כו' עכ"ל. ויש לדקדק מאי ענין קושיא זו לכאן דמעיקרא אדברי המקשה דמותיב מלנכרי תשיך הו"ל להקשות כן ולמאי דפרישית בסמוך אפשר ליישב דלשיטת רש"י לא קשיא להו מידי דאע"ג דפשיטא להתוס' דרבא נמי הוי ידע דלרב הונא גופא לא אסיר אלא מדרבנן והיינו משום דמדאורייתא פשיט דשרי דאף אי תשיך מ"מ לא אשכחן שום קרא לאיסור וממילא דשרי מ"מ איכא למימר דרבא הוי ס"ד דהא דאסר רב הונא ריבית דעכו"ם אין הטעם משום שמא ילמד ממעשיו אלא שגזרו משום ריבית דישראל כדאשכחן בכמה דברים שגזרו חכמים בכה"ג ועל זה מקשה רבא שפיר דאי כתיב לנכרי תשיך לא שייך לגזור כה"ג משום ריבית דישראל דכל הגדרים וסייגים שתקנו חכמים היינו שכן ציוה המקום ואמרה תורה עשו משמרת למשמרתי והיינו במקום שלא נזכר ענין הגדר לא לאיסור ולא להיתר משא"כ הכא שאמרה התורה בפירוש לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך הרי גילתה התורה בפירוש שהיתר גמור הוא וא"צ לקדש עצמו בזה אבל עכשיו שכתבו התוס' דמה שאמרה התורה תשוך אליבא דרבא לא איירי כלל מאיסור ריבית והתירו אלא שהקפיד הכתוב שאם ילוונו לא ילוונו בחנם וא"כ שפיר י"ל דאתו חכמים וגזרו שלא ילוונו כלל כי היכי דלא ליפגע באיסור ריבית ומיחלף בריבית דישראל וע"ז תירצו התוס' שפיר דאפ"ה מקשה שפיר משום דאיכא למימר שמה שאמרה התורה תשוך אליבא דרבא היינו משום דמצוה להלוותם כדי לחסרם וא"כ לא היה להם לחכמים לאסור ועוד נ"ל לפרש בפשיטות דמה שכתבו התוס' בתחלת דבריהם דאי תשוך א"ש דלא סגי דלאו הכי ולא ניחא להו לפרש כפי' רש"י דאי תשוך היינו דאיצטריך קרא למישרי משום דפשיטא להו להתוס' דלא איצטריך קרא להתיר משום דלא דמי כלל לגזל כמ"ש התוס' לקמן בזה הדיבור והיינו כדמסיק רבא לעיל דכיון דמדעתיה יהיב לא אתיא מכלל גזל וא"כ לפ"ז נמשך שפיר הקושיא השנייה לדבריהם הקודמים דוקא משום דלשיטת רש"י יש לומר דרבא ס"ד דהא דאמר רב הונא אפילו ריבית דעכו"ם ויליף ליה מקרא דשלמה היינו משום דמדאורייתא אסור ואף שלא נזכר האיסור בתורה בפירוש י"ל דס"ד דרבא דרב הונא סובר דבכלל גזל העכו"ם הוא וא"כ מקשה שפיר מאי לאו תשוך אבל עכשיו שכבר כתבו התוספות שיטה אחרת דלא דמי כלל ריבית לגזל העובד כוכבים אלא תשוך איצטריך שלא ילוונו בחנם וא"כ ע"כ דרבא נמי הוי ידע דרב הונא לא אסר אלא מדרבנן א"כ מקשו שפיר ודו"ק:
11 בא"ד וא"ת כיון דריבית עובד כוכבים שרי לאידך לישנא למה לא חיה אותו שהלוה בריבית כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל מאי ענין קושייתם אליבא דלישנא בתרא דהא ללישנא קמא נמי שייך להקשות כן כיון דלא אסור אלא מדרבנן עכ"ל ע"ש באריכות ובאמת דברי התוספות צריכין עיון בזה ואין לתרץ דללישנא קמא כיון דאסור מיהא מדרבנן שפיר היה ראוי לעונש כזה שלא יעשה לו נס בתחיית המתים וכדמצינו כמה מדרשות שהעניש הקב"ה אף קודם מתן תורה בדבר שסופו להיאסר אף מד"ס משא"כ ללישנא בתרא דמותר אף לכתחלה מקשו שפיר אלא דא"א לומר כן דא"כ מאי מקשו התוס' דמאן יימר דאותו שלא קם בתחיית המתים היה מלוה בריבית לעובדי כוכבים שמא היה מלוה לישראל חבירו ולכך נענש כיון שסופו ליאסר אף מן התורה אע"כ דהתוס' לא נחית עדיין לזו הסברא עד סוף הדיבור וא"כ הדרא קושיית מהרש"א לדוכתא וצ"ע: