פני יהושע על בבא מציעא ס״ו

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

« פני יהושע על בבא מציעא ס״ה ע״ב פני יהושע על בבא מציעא ס״ז ע״א »

1 פַּטּוֹמֵי מִילֵּי בְּעָלְמָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: טַעְמָא מַאי – כֵּיוָן דְּלוֹקֵחַ בָּעֵי לְאַתְנוֹיֵי, וְהָכָא מוֹכֵר קָא מַתְנֵי, אָמְרַתְּ פַּטּוֹמֵי מִילֵּי בְּעָלְמָא הוּא.

2 אֶלָּא מַתְנִיתָא דְּקָתָנֵי: ״לִכְשֶׁיִּהְיוּ לְךָ מָעוֹת אַחְזִיר לָךְ – מוּתָּר״, דְּמוֹכֵר הוּא דְּבָעֵי לְאַתְנוֹיֵי, מוֹכֵר לָא אַתְנִי וְלוֹקֵחַ קָא מַתְנֵי.

3 וְאָמְרִינַן: מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? וְאָמַר רָבָא: סֵיפָא, דַּאֲמַר לֵיהּ מִדַּעְתֵּיהּ. טַעְמָא דַּאֲמַר לֵיהּ מִדַּעְתֵּיהּ, הָא לָא אֲמַר לֵיהּ מִדַּעְתֵּיהּ – לָא אָמְרִינַן פַּטּוֹמֵי מִילֵּי בְּעָלְמָא הוּא.

4 אֲמַר לֵיהּ: נַעֲשֶׂה כְּמַאן דַּאֲמַר לֵיהּ מִדַּעְתֵּיהּ אִתְּמַר.

5 הָהוּא שְׁכִיב מְרַע, דִּכְתַב לַהּ גִּיטָּא לִדְבֵיתְהוּ, אִנְּגִיד וְאִתְּנַח. אֲמַרָה לֵיהּ: אַמַּאי קָא מִתְּנַחַתְּ? אִי קָיְימַתְּ – דִּידָךְ אֲנָא. אָמַר רַב זְבִיד: פַּטּוֹמֵי מִילֵּי בְּעָלְמָא הוּא.

6 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: וְאִי לָאו פַּטּוֹמֵי מִילֵּי מַאי? בְּדִידַהּ קָיְימָא לְמִישְׁדֵּי תְּנָאָה בְּגִיטָּא? בְּדִידֵיהּ קָיְימָא לְמִשְׁדֵּי תְּנָאָה! מַהוּ דְּתֵימָא: הוּא גּוּפֵיהּ אַדַּעְתָּא דִידַהּ קָא גָמֵיר וְיָהֵיב גִּיטָּא – קָא מַשְׁמַע לַן.

7 הִלְוָהוּ עַל שָׂדֵהוּ, אָמַר רַב הוּנָא: בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת – קָנָה הַכֹּל. לְאַחַר מַתַּן מָעוֹת – לֹא קָנָה אֶלָּא כְּנֶגֶד מְעוֹתָיו. וְרַב נַחְמָן אָמַר: אֲפִילּוּ לְאַחַר מַתַּן מָעוֹת – קָנָה הַכֹּל.

8 עֲבַד רַב נַחְמָן עוֹבָדָא גַּבֵּי רֵישׁ גָּלוּתָא כִּשְׁמַעְתֵּיהּ, קַרְעֵיהּ רַב יְהוּדָה לִשְׁטָרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ גָּלוּתָא: רַב יְהוּדָה קְרַע לִשְׁטָרָךְ. אֲמַר לֵיהּ: דַּרְדְּקָא קַרְעֵיהּ? גַּבְרָא רַבָּה קַרְעֵיהּ, חֲזָא בֵּיהּ טַעְמָא וְקַרְעֵיהּ!

9 אִיכָּא דְאָמְרִי, אֲמַר לֵיהּ: דַּרְדְּקָא קַרְעֵיהּ, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לְגַבֵּי דִּידִי בְּדִינָא דַּרְדְּקֵי נִינְהוּ.

10 הֲדַר אָמַר רַב נַחְמָן: אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת – לֹא קָנָה וְלֹא כְּלוּם. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: אִם אִי אַתָּה נוֹתֵן לִי מִכָּאן וְעַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי – הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ!

11 אֲמַר לֵיהּ: אֲנִי אוֹמֵר אַסְמַכְתָּא קָנְיָא. וּמִנְיוֹמֵי אָמַר: אַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא.

12 וּלְמִנְיוֹמֵי קַשְׁיָא מַתְנִיתִין! אִיבָּעֵית אֵימָא מַתְנִיתִין רַבִּי יוֹסֵי הִיא, דְּאָמַר אַסְמַכְתָּא קָנְיָא.

13 אִיבָּעֵית אֵימָא: דַּאֲמַר לֵיהּ קְנִי מֵעַכְשָׁיו.

14 אֲמַרוּ לֵיהּ מָר יָנוֹקָא וּמָר קַשִּׁישָׁא בְּנֵי דְּרַב חִסְדָּא לְרַב אָשֵׁי, הָכִי אָמְרִי נְהַרְדְּעָאֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: הַאי אַסְמַכְתָּא, בְּזִמְנֵיהּ קָנְיָא, בְּלָא זִמְנֵיהּ לָא קָנְיָא.

15 אֲמַר לְהוּ: כֹּל מִידֵּי, בְּזִמְנֵיהּ קָנֵי, בְּלָא זִמְנֵיהּ לָא קָנֵי.

16 דִּלְמָא הָכִי קָאָמְרִיתוּ: אַשְׁכְּחֵיהּ בְּגוֹ זִמְנֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ קְנִי – קָנֵי, בָּתַר זִמְנֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ קְנִי – לָא קָנֵי. מַאי טַעְמָא – מֵחֲמַת כִּיסּוּפָא הוּא דְּקָאָמַר לֵיהּ.

17 וְלָא הִיא, דַּאֲפִילּוּ בְּגוֹ זִמְנֵיהּ נָמֵי לָא קָנֵי, וְהַאי דְּקָאָמַר לֵיהּ ״קְנִי״ – קָא סָבַר: כִּי מָטֵי זִמְנֵיהּ, לָא לַיְתֵי לִיטְרְדַן.

18 אָמַר רַב פָּפָּא: הַאי אַסְמַכְתָּא, זִימְנִין קָנְיָא וְזִימְנִין לָא קָנְיָא. אַשְׁכְּחֵיהּ דְּקָא שָׁתֵי שִׁכְרָא – קָנֵי. דְּקָא מְהַפֵּךְ אַזּוּזֵי – לָא קָנֵי.

19 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: דִּלְמָא לְפַכּוֹחֵי פַּחְדֵּיהּ קָא שָׁתֵי, אִי נָמֵי: אִינִישׁ אַחֲרִינָא אַסְמְכֵיהּ אַזּוּזֵי! אֶלָּא אָמַר רָבִינָא: אִי קָפֵיד בִּדְמֵי – וַדַּאי קָנֵי.

20 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: דִּלְמָא סָבַר כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּיתְּזִיל אַרְעֵיהּ, אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: אִי קָפֵיד בְּאַרְעָא, וַדַּאי קָנֵי.

21 וְאָמַר רַב פָּפָּא: אַף עַל גַּב דַּאֲמוּר רַבָּנַן אַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא, אַפּוֹתֵיקֵי הָוְיָא לְמִיגְבֵּא מִינַּהּ.

22 אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן לְרַב פָּפָּא: מִי קָאָמַר לֵיהּ קְנִי לְגוּבְיָינָא? אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי לְרָבִינָא: וְאִי אָמַר קְנִי לְמִיגְבֵּא מִינֵּיהּ – קָנֵי? סוֹף סוֹף אַסְמַכְתָּא הִיא, וְאַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא.

23 אֶלָּא אַפּוֹתֵיקֵי דְּאָמַר רַב פָּפָּא, מַאי הִיא: דַּאֲמַר לֵיהּ לֹא יְהֵא לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזּוֹ.

24 הָהוּא גַּבְרָא דְּזַבֵּין לֵיהּ אַרְעָא לְחַבְרֵיהּ בְּאַחְרָיוּת. אֲמַר לֵיהּ: אִי טָרְפוּ לַיהּ מִנַּאי מַגְבֵּית לִי מֵעִידֵּי עִידִּית דְּאִית לָךְ. אֲמַר לֵיהּ: מֵעִידֵּי עִידִּית לָא מַגְבֵּינָא לָךְ, דְּבָעֵינָא לְמֵיקַם קַמַּאי, אֶלָּא מַגְבֵּינָא לָךְ מֵעִידִּית אַחֲרִיתִי דְּאִית לִי. לְסוֹף טַרְפוּהָ מִינֵּיהּ, אֲתָא בִּדְקָא שְׁקֵיל לְעִידֵּי עִידִּית.

25 סְבַר רַב פָּפָּא לְמֵימַר: מֵעִידִּית אֲמַר לֵיהּ, וְהָא קָיְימָא.

26 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: וְלֵימָא לֵיהּ, כִּי אֲמַרִי לָךְ אֲנָא מַגְבֵּינָא לָךְ – דַּהֲוָה עִידֵּי עִידִּית קָיְימָא, הַשְׁתָּא קָיְימָא לֵיהּ עִידִּית בִּמְקוֹם עִידֵּי עִידִּית.

27 רַב בַּר שְׁבָא הֲוָה מַסֵּיק בֵּיהּ רַב כָּהֲנָא זוּזֵי. אֲמַר לֵיהּ: אִי לָא פָּרַעְנָא לָךְ לְיוֹם פְּלוֹנִי – גְּבִי מֵהַאי חַמְרָא. סְבַר רַב פָּפָּא לְמֵימַר: כִּי אָמְרִינַן אַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא – הָנֵי מִילֵּי בְּאַרְעָא, דְּלָאו לְזַבּוֹנֵי קָיְימָא. אֲבָל חַמְרָא כֵּיוָן דִּלְזַבּוֹנֵי קָאֵי – כְּזוּזֵי דָּמֵי.

28 אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא, הָכִי אָמְרִינַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה: כֹּל דְּאִי – לָא קָנֵי.

29 אָמַר רַב נַחְמָן: הַשְׁתָּא דַּאֲמוּר רַבָּנַן אַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא, הָדְרָא אַרְעָא וְהָדְרִי פֵּירֵי. לְמֵימְרָא דְּסָבַר רַב נַחְמָן מְחִילָה בְּטָעוּת לָא הָוְיָא מְחִילָה?

30 וְהָאִיתְּמַר: הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת דֶּקֶל לַחֲבֵירוֹ. אָמַר רַב הוּנָא: עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ לָעוֹלָם – יָכוֹל לַחְזוֹר בּוֹ. מִשֶּׁבָּאוּ לָעוֹלָם – אֵין יָכוֹל לַחְזוֹר בּוֹ. וְרַב נַחְמָן אָמַר: אַף מִשֶּׁבָּאוּ לָעוֹלָם יָכוֹל לַחְזוֹר בּוֹ,

31 וְאָמַר רַב נַחְמָן: מוֹדֵינָא דְּאִי שָׁמֵיט וְאָכֵיל – לָא מַפְּקִינַן מִינֵּיהּ! הָתָם זְבִינֵי, הָכָא הַלְוָאָה.

32 אָמַר רָבָא:

פירוש פני יהושע על בבא מציעא ס״ו

1 בתוספות בד"ה פטומי מילי דוקא הכא שכבר עמדו כו' אבל היכא דבתחלת הדברים כו' עכ"ל. ואין להקשות דא"כ מאי מדייק רב אשי בסמוך ממילתא דרבא טעמא דא"ל מדעתיה הא לא אמר מדעתי' לא אמרינן פטומי מילי בעלמא הוא ומאי קושי' דלמא אה"נ דרבא מוקי לסיפא שאמר הלוקח בתחלת המקח מכור לי שדך ואם יהא לך מעות אחזירם לך מדעתי ואמרינן דשרי דכיון דאמר מדעתי לא סמך המוכר עליה להחשיבו תנאי גמור משא"כ אי לא אמר מדעתי הוי אסור בכה"ג דכיון שפתח הלוקח לא נתכוון המוכר ג"כ למכור אלא בזה הענין והוי אסור כמו ברישא אלא דאפ"ה מדייק ר' אשי שפיר דקשי' ליה מאי דוחקי' דרבא לאוקמי סיפא דמתני' מדעתי' ותיפוק ליה דבלא"ה א"ש שכבר נתרצו למכור תחלה בלא תנאי ואח"כ נתרצה הלוקח ואמר לכשיהיו לך מעות אחזירם לך דלא הוי אלא פטומי מילי ומשני דבאמת מוקי רבא בכה"ג וק"ל:

2 בגמרא נעשה כמאן דא"ל מדעתי' איתמר. עיין בהגה' אשר"י שכ' בשם רבינו חננאל דלמסקנא דשמעתין איירי בסיפא שא"ל לכשיהיו לך מעות אחזירם לך שאמר הלוקח לאחר שזכה במקחו ואיירי שקנו מן הלוקח בקנין ע"ז דאל"כ ה"ל מילי בעלמא וכ"כ הכ"מ ובב"י סי' ר"ז במשמעות לשון הרמב"ם ז"ל שכתב בדין הסיפא שהתנאי קיים והלוקח אוכל פירות וע"כ איירי נמי בכה"ג שהתנה כן אחר גמר המקח ובקנין סודר ובזה נתיישב תמיהת הטור על הרמב"ם ז"ל. אלא דאכתי יש לדקדק דא"כ ע"כ היינו במעכשיו דאי א"ל שיקנה בקנין לאחר זמן הא בהאי שעתא הדר סודרא למריה אע"כ דא"ל לכשיהיו לך מעות ותחזירם לי תקנה מעכשיו ובלא"ה קי"ל דסתם קנין כמעכשיו הוא וא"כ קשה אכתי היאך קתני בסיפא מותר והיינו ע"כ שהלוקח אוכל פירות והיאך אפשר לומר כן דהא אמרינן לעיל בדא"ל מעכשיו קני לכי מייתית זוזי אסור ללוקח ולמוכר לאכול פירות ויש ליישב ודו"ק:

3 בתוספות בד"ה קמ"ל עיין באריכות בתשובת מהר"ם מלובלין סימן קכ"ב:

4 בגמרא אמר רב הונא בשעת מתן מעות קנה הכל. מלשון הסוגיא משמע בפשיטות דרב הונא ורב נחמן איירי בדלא א"ל מעכשיו וקשיא לי דא"כ אין כאן צד מכר כלל תוך שלש שהרי אף אם לא יקיים התנאי אינו מוכרה לו אלא לאחר שלש אבל בתוך שלש המוכר אוכל פירות כרבנן דר' יהודה דאמרי להדיא לעיל בברייתא בעובדא דבייתוס בן זונין מוכר אוכל פירות היה ואם כן אמאי אמר רב הונא ור"נ קנה הכל נהי דליכא אסמכתא אפ"ה ליתסר משום ריבית שמוכר לו בפחות משווייו בפרעון חובו ואנן קי"ל המלוה את חבירו לא ישכור ביתו בפחות כדתנינן לעיל במשנה וכ"ש למכור בפחות כמו שהסכימו הפוסקים הובא בספר כנסת הגדולה י"ד סימן קס"ו ע"ש ומכ"ש הכא שנותן לו בפרעון חובו וליכא למימר דשאני הכא שאין הריבית ניכר משום דאין אונאה לקרקעות דא"כ אמאי אמרינן לא ישכור ממנו בפחות הא בשכירות קרקע נמי אין אונאה אע"כ דאפ"ה אסור משום ריבית ומה שפירשו התוספות לעיל סוף ד"ה לא תמכרם אלא לי בדמים הללו כו' וז"ל ואפילו למאן דמוקי לה בלא מעכשיו מ"מ התם הלוה היה יכול למכור מן השדה לאחר כנגד חובו וליקח לעצמו המותר כו' אינו עושה משום ריבית אלא מילתא בעלמא הוא דעביד לוה גביה שמוחל לו בחנם עכ"ל לכאורה זה התירוץ אינו מספיק אלא על קושייתם למימר דלא דמי לההיא דבדמים הללו אבל מההיא דלא ישכור ממנו בפחות אכתי קשיא דבכל ענין משמע דאסור אפילו לא התנה בשעת הלואה לשכור ממנו בפחות וא"כ התם נמי נימא דכיון שלא התנה על זה מילתא בעלמא הוא דעביד גביה אע"כ דאפ"ה אסור. מיהו נ"ל דשאני הכא שמתחייב עצמו כן בדרך קנס אם לא אפרע לך עד ג' שנים יהא המותר בדמי שויה שלך דרך קנס וכה"ג שרי דאף דלשיטת הפוסקים כל ריבית דרך קנס נהי דליכא ריבית לא מדאורייתא ולא מדרבנן אפ"ה אסור משום הערמת ריבית כדאיתא בש"ע י"ד סימן קע"ז מכל מקום הא אסקינן שם דהיינו דוקא כשנותן לו מעות בסוף אבל פירות שרי וה"נ דכוותיה דקשקיל דמי ויהיב קרקע ביתר משוויו דרך קנס ואפשר שמכאן הוציאו הפוסקים דין זה ואפשר שזה כוונת התוספות לעיל אלא דמלשון הרא"ש שם לא משמע כן. והנה אחר העיון מצאתי את שאהבה נפשי בתשובת הריב"ש סימן של"ה שהרגיש בכל מה שכתבתי ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לכל דבריו של גדול כמותו. ועי"ל דשאני הכא דאע"ג דלא מקנה ליה מעכשיו בגוף הקרקע מידי אלא לאחר ג' מ"מ כיון דתוך שלש נמי משכנתא היא ומעיקרא כי אתא לידיה בתורת משכנתא הוי כמכורה לו מאותה שעה לעינין ריבית כמ"ש התוספות לעיל בד"ה לא ישכור ממנו בפחות דמה"ט גופא שרי משכנתא בנכייתא אפילו בדבר מעט ולא מיתסר משום לא ישכור בפחות ע"ש וא"כ כ"ש הכא דאפילו לצד א' בריבית לא דמי דהא ספק ספיקא היא חדא שמא יפדה תוך שלש ואף אם לא יפדה תוך שלש שמא יוזלו קרקעות בתוך כך ולא יעלה יותר מדמי ההלואה וא"כ הכא דלא הוי הלוואה גמורה כמו שכתבו התוספות מהא דאמרינן לעיל על משכנתא אינהו בתורת זביני אתו לידייהו אפשר שהתירו חכמים בכה"ג כמו שהקילו מטעם זה לענין נכייתא כן נ"ל ודו"ק:

5 שם רב נחמן אמר אפילו לאחר מתן מעות קנה הכל. והקשה בספר תורת חיים וז"ל וא"ת כיון שאין שם קנין ולא שעת מתן מעות במאי קנה הא קי"ל אין אדם קונה בדברים בעלמא ותירץ דאיירי שכתב לו שטר ע"ז כו' עכ"ל ע"ש. ולכאורה נ"ל דבריו מוכרחין שא"א לקנות בשום ענין בכה"ג אלא בשטר דווקא ואדרבא נ"ל להוסיף על דבריו דאפילו היה שם קנין אינו מועיל כיון דר"ה ור"נ איירי שלא הקנה לו מעכשיו כלום כדמוכח בשמעתין וא"כ שאינו רוצה להקנות לו אלא לאחר שלש שנים הקנין דתוך שלש לא מהני מידי דהא כי מטא שעתא למיקני לאחר ג' בההיא שעתא הדר סודרא למרי' דהא הכא קי"ל בפשיטות דמאן דמקני לחבריה בקנין סודר וא"ל קני לאחר שלשים יום לא מהני מידי אם לא שאמר ליה קני מעכשיו ולאחר שלשים והכא איירי בדלא א"ל מעכשיו ועיין מ"ש בסמוך בלשון התוספות בזה. ועוד נ"ל לכאורה דאף בשעת מתן מעות נמי לא מהני אלא כשכותב לו בשטר דאע"ג דבקנין כסף קי"ל דמהני אפילו א"ל קני לאחר שלשים יום כמ"ש התוספות ביבמות דף צ"ג ע"ש שהוציאו כן מדין הקידושין דאמרינן ריש פרק האומר דמקודשת אפילו נתאכלו או נאבדו המעות משום דהני מעות לאו למלוה דמי ולאו לפקדון דמי כו' ע"ש מ"מ נ"ל דשאני התם שמסר לה המעות מעיקרא בתורת קידושין ובכה"ג מהני במקח וממכר אם מסר לו מעיקרא המעות בתורת מקח גמור כדי לקנות לאחר שלשים יום משא"כ הכא שנתן לו המעות בתורת הלואה גמורה עד שלש שנים שניתן להוצאה ולשלם לו אחרים תחתיהם אלא שמתנה אם לא ישלם עד ג' שנים יהא השדה מכורה לו מאותו הזמן ואילך דהא לא א"ל מעכשיו וא"כ בההוא שעתא ה"ל המעות מלוה שאין קונין בו וזה נ"ל ברור. וא"כ ע"כ א"א לאוקמי האי מילתא בין בשעת מתן מעות ובין לאחר מתן מעות אלא כשכותב לו כן בשטר דבכה"ג ודאי מהני אי איתא לשטרא לאחר שלש כדאיתא להדיא בח"מ סי' קצ"ב דבקנין שטר אי א"ל קני לאחר שלשים יום קנה אי איתא לשטריה בעינא לאחר שלשים ואף אי לא א"ל מעכשיו ולאחר שלשים ע"ש כל זה היה נ"ל לכאורה אלא דקשיא לי על סתימת לשון הפוסקים שכולם כאחד כתבו דין זה דהלוהו על שדהו סתם דמהני בדא"ל מעכשיו ושום אחד מהם לא הזכיר דבעינן שטר או קנין סודר. לכך נ"ל ליישב בפשיטות עפ"י שיטת התוספות שכתבו דרב הונא ור"נ גופייהו סברי דבעלמא אסמכתא לא קניא ואפ"ה בעו למימר דהכא קניא והיינו משום דמוחזק המלוה גופא לשיטת ר"ת וכמו שאפרש בסמוך ולפר"י משום דכמכורה לו מעיקרא דמיא ועיקר דבריהם הם כשיטת הרמב"ם ז"ל דבדבר שתחת ידו לא שייך אסמכתא דכמחילה דמיא ודעת הרמב"ם ז"ל דבמחילה לא שייך אסמכתא וא"כ נ"ל ברור דמה"ט גופא קונה באמירה בעלמא דהא קי"ל מחילה א"צ קנין ונראין הדברים ק"ו דהא לענין אסמכתא רבו החולקים על שיטת הרמב"ם ז"ל והביאו חבילות ראיות ועוד תוספתא מפורשת דבמחילה נמי שייך אסמכתא עיין בלשון הר"ן ונ"י בפרק הזהב גבי ערבון אלא שמפרשי הרמב"ם ז"ל האריכו ליישב דבריו עיין בב"י ח"מ סימן ר"ו ובכ"מ בפרק א' מהלכות מכירה משא"כ לענין דליקני באמירה היכא דליכא אסמכתא הלכה מרווחת היא דמחילה א"צ קנין וזוכה באמירה בדבר שתחת ידו וא"כ ה"נ כיון דחשבינן למלוה כמוחזק מחמת המשכונא א"כ כשאומר לו אח"כ להצמיתה בידו זכה וראיה מפורשת לדברי שהרי במשכון מטלטלים משמע להדיא בח"מ סימן ע"ב וע"ג דכשאומר לו תוך הזמן שכשלא יפרע לו לזמן פלוני יהא מוחלט בידו מעכשיו תנאו קיים אלא כשהמלוה דוחק לפרוע ומחמת כן א"ל יהא שלך כתב הש"ע דיכול לחזור בו ואף ע"ז חולק הש"ך שם ע"ש אבל בשלא א"ל מחמת דחיקת הפרעון דרך דחי' כ"ע מודו דזכה מטעם דה"ל כמחול לך וא"כ ה"נ דכותיה ומכ"ש למאי דמוקמי' לה במעכשיו א"כ אפילו שלא בשעת מתן מעות קונה בדיבור בעלמא מטעמא דה"ל כמחילה ואף שראיתי להש"ך שכתב שם לחלק דבמשכנות קרקע לא מיקרי המלוה מוחזק כ"כ כמו במטלטלים לענין אסמכתא היינו משום שמצא כן בתוספתא שהביאו הר"ן וסייעתו בפ"ק דמציעא דפליגי ר' יודא ור' יוסי בהלוהו על שדהו כו' אי הוי אסמכתא או לא ובמשכנות מטלטלים קתני סתמא דלא הוי אסמכתא. אבל לשיטת התוספות דהכא וכן שיטת הרמב"ם ז"ל דבמשכונ' קרקע נמי מיקרי המלוה מוחזק וכמו שאבאר בסמוך א"כ ע"כ דס"ל דלא קי"ל כתוספתא או שמפרשים אותה בענין אחר מכל מקום מיהא פשיטא דלדידהו קונה באמירה בעלמא מה"ט גופא דמיקרי מוחזק כנ"ל ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

6 בתוספות בד"ה ומניומי אמר כו' ומיהו לרב הונא יש ליתן טעם כו' אבל לר"נ דאמר דאף לאחר מתן מעות קנה הכל לא יתכן טעם זה עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דה"ה דהמ"ל דלרב הונא נמי לא יתכן טעם זה בהא דקאמר דלאחר מתן מעות קונה מיהא כנגד מעותיו וכמו שכתבו התוספות לעיל בדיבור הסמוך דבכה"ג נמי אסמכתא הוא עכ"ל. ויש ליישב דמ"מ בזה לא הוי קשיא אסוגיא דנדרים דמצינן למימר דס"ל לרב הונא דדוקא היכא דגזים הוי אסמכתא דומיא דההיא דמתפיס זכוותיה שמבטל זכיותיו וגזים טובא משא"כ במה שמקנהו קרקע כנגד מעותיו אפשר דס"ל לרב הונא דכה"ג לא מיקרי גזים ולאו אסמכתא היא ואע"ג דהני אמוראי דמקשו לקמן וכי א"ל קני לגוביינא נמי אסמכתא היא ע"כ ס"ל דבכה"ג נמי מיקרי גזים כמ"ש שם התוספות אכתי יש לומר גברא אגברא קא רמית. אבל לעיל בדיבור הסמוך מקשו התוספות שפיר אהני אמוראי דלקמן גופייהו דמקשו אדרב פפא דאמר אפותיקי הוי למגבא מינייהו וכי א"ל קני לגוביינא נמי אסמכתא הוא ואמאי לא קשיא להו הכי אדרב הונא דאמר לאחר מתן מעות קנה כנגד מעותיו כן נ"ל וק"ל:

7 בא"ד ומשום דעדיפא הך אסמכתא כו' אתי שפיר כו' דמהני הכי מעכשיו בלא ב"ד חשוב ובפ"ג דנדרים אמרינן כו' והוא דקני מיניה בב"ד חשוב כו' וק"ס אינו אלא מעכשיו כו' עכ"ל. לולא דברי התוספות היה נראה דבלא"ה לא קשה מידי דהא דקי"ל דקנין סודר היינו כמעכשיו היינו בסתם ק"ס אמרינן דמסתמא רוצה להקנות לו מיד משא"כ היכא שאומר בפירוש שרוצה להקנות לו לאחר זמן או לאחר שיקיים התנאי שמתנה בזה לא הוי כמעכשיו ודבר זה ממקומו הוא מוכרע דאלת"ה תקשה בפשיטות אהא דאמרינן דהיכא דמקנה ליה בק"ס וא"ל קני לאחר שלשים יום לא קנה אלא היכא דא"ל מעכשיו ולאחר שלשים ואמאי תיפוק ליה דקנין גופא הוי כא"ל מעכשיו אע"כ צריך לחלק כמו שכתבתי וא"כ אתי שפיר הא דבעינן שם קנין בב"ד חשוב משום דהאי קנין לא הוי כמעכשיו כיון דא"ל בהדיא אי לא אתינא עד תלתין יומין א"כ אינו רוצה לבטל אלא לאחר שלשים אבל כי קנו מיניה בב"ד חשוב מיהא מהני ולא אמרינן דלא הוי קנין כלל דלבתר תלתין יומין הדר סודרא למריה דהתם לא איכפת לן בהדר סודריה למריה דמדינא לא הוי בעי קנין כלל כיון דהתפיס זכוותיה אלא שעיקר הקנין אינו אלא לסלק האסמכתא ומש"ה מהני אף בעל תנאי כיון דקנו מיניה בב"ד חשוב וה"ה דאי הוי א"ל לבטלן זכוותא מעכשיו הוי מהני. אח"ז מצאתי קצת מדברים אלו בלשון הכסף משנה בפי"א מהלכות מכירה ע"ש ודברי התוספות צ"ע ויש ליישב ודו"ק:

8 בא"ד וא"ת דבפ"ד דנדרים כו' טפי ה"ל למפרך כו' דרב הונא אית ליה הכא דאסמכתא לא קני אע"ג דתפיס המלוה כו' עכ"ל. ולכאורה דבריהם אלו צריכין עיון דהא כיון דמילתא דרב הונא הכא ע"כ איירי בדלא א"ל מעכשיו וא"כ אמאי פשיטא להו דתפיס המלוה דהא קי"ל כרבנן דרב יהודה דאמרי בהלוהו על שדהו וא"ל אם לא אפרע כו' המוכר שהוא הלוה אוכל פירות ולא הלוקח שהוא המלוה משום דצד אחד בריבית אסור ודוחק לומר דאיירי בנכייתא כיון דאמתניתין קאי ומפרש בהדיא בברייתא שמוכר אוכל פירות היה ועוד דעובדא דבייתוס ע"כ בלא נכייתא הוי וא"כ מסתמא הלוה מוחזק בשדה כיון שאוכל הפירות דאטו בשופטני עסקינן שהמלוה ירד לתוך השדה לעבדה ולשמרה והלה יאכל וחדי ומנא להו להתוספות להקשות בפשיטות ויש ליישב דסברי התוספות דלעולם מיקרי המלוה מוחזק במשכונת הקרקע כיון דתפיס שטר המשכונא בידו ואע"ג דלא קני ליה לגמרי לאכול פירותיה מ"מ קנויה ועומדת היא אצלו מעיקרא לגבות חובה ממנה דלכשיגיע שעת הגובינא יקנה אותה למפרע כדמשמע בפרק כל שעה דבמשכון מטלטלים כ"ע מודו דקונה למפרע ונראה דכ"ש במקרקעי דהא איכא למ"ד דבמקרקעי אפילו בלא משכנתא נמי למפרע הוא גובה וא"כ שפיר כתבו התוספות דמיקרי המלוה מוחזק. אח"ז עיינתי לקמן בתוספות עצמם שכתבו דמשכנתא באתרא דמסלקי גרע ממשכון מטלטלין לענין דלא שייך ביה ב"ח קונה משכון וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי מיקרי המלוה מוחזק דכיון שהלוה אוכל פירות מסתמא באתרא דמסלקי הוא אם לא שנדחוק לומר דהתוספות סברי דרב הונא ורב נחמן דהכא איירי ממשכנתא בנכייתא וזה דוחק. אלא שראיתי להש"ך בח"מ סי ע"ג שכתב דמשכונת קרקע לא מיקרי מוחזק כמו במטלטלין וכתב הטעם דבמטלטלין קונה המלוה המשכון מדר' יצחק משא"כ במקרקעי. ואח"ז ראיתי שגם הנמוקי יוסף כתב כן בפרק הזהב גבי עירבון בשם הרמב"ן ז"ל ע"ש. ואני בעניי לא הבינותי טעם זה דמ"ש מטלטלין ממקרקעי דכיון דגלי לן רבי יצחק מקרא דלך תהיה צדקה דשייך קנייה לענין שתהא קנויה לו בתורת משכון א"כ מה לי מטלטלין או מקרקע וכבר כתבתי שמסברא נראין הדברים ק"ו. ועוד דהא בהאי קרא גופא דלך תהיה צדקה כתיב יוציא אליך העבוט וילפינן מהאי קרא דשעבודא דאורייתא בסוף פרק גט פשוט וכתב שם הרשב"ם ז"ל דאע"ג דהאי קרא במטלטלי כתיב ה"ה למקרקעי עכ"ל ובאמת עיקר השיעבוד דקרא היינו בקרקעות א"כ סיפא דקרא דילפינן מיניה דבע"ח קונה משכון אע"ג דאיירי במטלטלין משמע דה"ה לקרקעות ויש לי להאריך בזה ובסוגיא דר' יצחק אי איירי אף בשעת הלוואתו אלא שאין כאן מקומו וכאן לא באתי אלא ליישב לשון התוספות שכתבו דמלוה מיקרי מוחזק ונראה שהוא מהטעם שכתבתי ויראה לי שמטעם זה נמי אמרינן דמשכנתא בלא נכייתא הוי אבק ריבית לכמה פוסקים ולא יכולתי לעמוד על טעמו של דבר אם לא על הדרך שכתבתי מטעמא דכמכורה לו מעיקרא דמיא משום דבע"ח קונה משכון ומה שהביאו ראיה מתוספתא דפ"ק דמציעא יבואר בסמוך:

9 בא"ד וי"ל דהתפיסה דהכא דהוי במקרקעי לא חשיב כאתפיס דהתם דהוי במטלטלי עכ"ל כבר מצאתי בדברי הראשונים הטעם לחלק בין תפיסה דהכא לדהתם דהכא לא תפיס במשכונא אלא בתורת משכנתא ולא על דעת התנאי שימכור לו לאחר ג' משא"כ התם עיקר התפיסה ליד הב"ד היה אדעתא דליבטלן זכוותיה ומש"ה לא הוי אסמכתא כ"כ אבל לשון התוספות דהכא א"א לפרש כן שכתבו בפירוש דעיקר החילוק בין מקרקעי למטלטלי ונראה דתפיסת קרקע לא מיקרי מוחזק דקיי"ל קרקע בחזקת בעליה עומדת משא"כ במטלטלי שהם בחזקת המוחזק בהם ונראה שזה טעם התוספתא דפרק קמא דמציעא דמשמע דבהלוהו על שדהו פליגי רבי יודא ורבי יוסי אי הוי אסמכת' ובהלוהו על מטלטלין כולי עלמא מודו דלא הוי אסמכתא ואפשר דהיינו נמי מטעמא דפרישית ודו"ק:

10 בגמרא ואיבעית אימא דא"ל קני מעכשיו. וקשה דמעיקרא מאי ס"ד דמתניתין לא איירי בדא"ל קני מעכשיו אלא שיקנה לאחר ג' שנים והיאך יתכן לומר כן דהא קתני עלה וכך היה בייתוס בן זונין עושה עפ"י חכמים ועובדא דבייתוס ע"כ איירי במעכשיו דהא מייתי לה בברייתא הובא לעיל בגמרא דף ס"ג וז"ל הרי שהיה נושה בחבירו מנה ועשה שדהו מכר בזמן שהמוכר אוכל פירות מותר לוקח אוכל פירות אסור רבי יהודה אומר אף לוקח אוכל פירות מותר א"ר יהודה מעשה בבייתוס בן זונין שהיה עושה שדהו מכר ע"פ חכמים ולוקח פירות היה אמרו לו חכמים משם ראיה מוכר אוכל פירות היה עכ"ל. וא"כ ע"כ איירי במעכשיו קני וא"כ מייתי ר' יהודה שפיר ראיה דצד א' בריבית מותר כדמסקינן התם ובדף הקדום גבי דלא כר' יהודה אבל אם נאמר דלא איירי במעכשיו קני אלא לאחר ג' וא"כ לא שייך כאן כלל צד אחד בריבית דאי לענין פירות דתוך ג' ריבית גמור הוא מכל הצדדים שהרי אין כאן צד מכר כלל תוך ג' אלא הלוואה גמורה ובהא אפילו ר' יהודה מודה דאסור ללוקח לאכול פירות וכדפירש"י נמי להדיא לעיל בד"ה צד א' בריבית דבכה"ג ר' יהודה גופא מודה ואי לענין אכילת פירות דלאחר ג' לא לא שייך כלל שום ריבית ומ"ט דרבנן דפליגי אע"כ דאיירי במעכשיו קני והא דלרבנן מוכר אוכל פירות אף על גב דרש"י פירש כאן דלרבנן משלשין יבואר בסמוך:

11 מיהו איכא למימר דלמאי דס"ד מעיקרא הוי סבר דר' יהודה ורבנן בהא גופא קמיפלגי דר' יודא סבר דע"כ עובדא דבייתוס הוי במעכשיו דהא ר' יודא איהו מריה דשמעתא דאית ליה אסמכתא לא קניא ואם כן ע"כ איירי במעכשיו דבלא"ה לא מהני תנאי וא"כ דהוי במעכשיו קני מסתמא היה הלוקח אוכל פירות ומש"ה מייתי שפיר ראיה דצד אחד בריבית מותר ואהדרו ליה רבנן דמוכר אוכל פירות היה משום דלדידהו אפשר דלא הוי במעכשיו דס"ל כרבי יוסי דאסמכתא קניא דהא למאי דס"ד מעיקרא מוקמינן לסתם מתני' דהכא נמי כר' יוסי ומש"ה אמרי דמוכר אוכל פירות היה וליכא ראיה לענין צד א' בריבית וק"ל:

12 בפרש"י בד"ה ואיבעית אימא כו' והפירות לר' יהודה לוקח אוכלן ולרבנן משלשין אותן עכ"ל לכאורה נראה כוונת רש"י דלרבנן משלשין דשניהם אסורים לאכול הפירות משום איסור ריבית והיינו כדקאמר רב ענן לעיל אמתני' וכדקתני נמי רב ספרא בריבית דבי ר' חייא דפעמים ששניהם אסורין ועני רבא בתריה דהיינו בדא"ל לכי מייתית קני מעכשיו וה"ה הכא למאי דמוקמינן בקני מעכשיו אם לא אתן לך. אמנם לענ"ד לא יתכן לומר כן שאין הנדון דומה לראיה דבשלמא התם איירי שנתן הלוקח מקצת הדמים ומש"ה שייך איסור ריבית נמי באכילת הפירות דמוכר דשמא יגמור המקח וא"כ נראה שאכל המוכר בשביל המתנת מותר דמי המקח משא"כ כאן שאם יגמור המקח למפרע א"צ הלוקח ליתן שום דמים א"כ מאי ריבית שייך באכילת הפירות של המוכר דממה נפשך אם לא יגמור המקח למפרע שישלם לו דמי ההלואה א"כ שפיר מדידיה קאכיל ואף אם יגמור המקח הא ליכא גביה שום אגר נטר בשום ענין. ותדע דהא למאי דמוקמינן השתא למתני' במעכשיו א"כ עובדא דבייתוס דמייתי במתני' ובברייתא ע"כ איירי נמי במעכשיו אפ"ה אהדרו ליה רבנן לר' יהודה משם ראיה מוכר אוכל פירות היה ומאי אהדרו ליה דהא אכתי מאכילת פירות דמוכר נמי מוכח דצד אחד בריבית מותר אע"כ דאף בדא"ל קני מעכשיו אם לא אתן ליכא שום צד ריבית באכילת המוכר כיון שאין הלוקח חייב לו כלום כדפרישית. לכך נראה דמ"ש רש"י לרבנן משלשין אין זה משום ריבית דאה"נ שאם התנה המוכר עם הלוקח שיאכל המוכר פירות מותר המוכר לאכלן אלא דכוונת רש"י דמשלשין היינו שכן הוא מעיקר הדין דמסתמא לא התנו כלום על אכילת הפירות אלא שיאכלם מי שראויים לו מעיקר הדין במוכר על תנאי דלאחר זמן ומש"ה שפיר כתב רש"י דעיקר הדין כן הוא לרבנן דאע"ג שכבר נתן הלוקח כל דמי המקח והפירות ראויים לו ממ"נ או מצד דמי המשכונא או מצד המכירה אפ"ה אסור ללוקח לאכול דהא מצד המשכונא איכא צד אחד בריבית והמוכר אינו רשאי לאכלם בלי רצון הלוקח שהרי אם יגמור המקח למפרע הפירות ראויים ללוקח מעיקר דין המקח הלכך משלשין אותן אבל לר' יודא דמתיר צד אחד בריבית הלוקח אכלם ממ"נ דמסברא נראה דבכל משכנתא היו הפירות ראויים ללוקח אי לאו משום איסור ריבית וכמו שכתב' בפרק קמא דמכילתין בדין האפותיקי והכא דליכא איסור ריבית לר' יהודה הלוקח אוכל והא דאהדרו רבנן לר' יהודה בברייתא דבעובדא דבייתוס היה המוכר אוכל פירות אפשר דהכי קים להו שהתנו כן מעיקרא מדעת הלוקח או שנאמר דמוכר אוכל פירות דהתם היינו נמי ע"י השלשת הפירות או שמכרם בהקפה וכשלא נגמר המקח שפרע לו לאחר ג' זכה המוכר למפרע בדמי הפירות כן נ"ל:

13 בתוספות בד"ה ואי אמר קני לגוביינא כו' וא"ת והא משמע בסוף פירקין דלא הוי אסמכתא אלא היכא דאין בידו כו' והכא מאי אסמכתא איכא כו' עכ"ל. קושיתם בזה אינו מובן לי דע"כ הא דמחלקינן בין בידו לאינו בידו לאו בקיום המעשה איירי אלא על תנאי קאי שאם התנאי שמתנה אינו בידו הוי אסמכתא אע"ג דלא גזים כגון דיהיב זוזי אחמרא דחשיב אינו בידו דמי יימר דמזבני ניהליה וא"כ מאי קשיא להו הכא דהא תנאי זה אם לא אפרע לך תוך ג' קני קרקע זו לגוביינא נהי דלא גזים מיקרי מה שנתן לו קרקע בחובו מ"מ אכתי אסמכתא היא משום שגוף התנאי שמתנה אם לא אפרע תוך ג' אינו בידו דמה יעשה זה שלא ימצא לפרוע מעות מזומנים תוך ג' והשיגה ידו לאחר ג' ובהכי הוי אתי שפיר נמי בפשיטות הא דבסמוך דאי לא פרענא ליום פלוני גבי מההוא חמרא דחשיב אסמכתא דאע"ג דלא גזים מ"מ אין בידו לפרוע ליום פלוני במזומנים ואע"ג דבלא התנאי נמי היה יכול לכופו בב"ד לפרוע בע"כ מ"מ היה יכול לסלקו במטלטלין או בקרקעות אחרים. ובאמת לולא דברי התוספות היה נ"ל לפרש כן עפ"י הכלל שכתב הר"ן ז"ל פרק גט פשוט דעיקר אסמכתא היינו במי שמחייב עצמו דרך קנס ע"ש באריכות. ולפ"ז כל הני אסמכתות דשמעתין הוו שפיר דרך קנס דכיון שתלה בקביעות זמן אם לא אתן עד יום פלוני כו' ואף שלא יקיים התנאי תוך הזמן אלא לאחר זמן אין זה אלא דרך קנס דמסברא אין להפסידו בשביל כך דמה לי אם נותן לו תוך ג' או יום או יומים או ירח ימים לאחר ג' ודמי לגמרי לההיא דאמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלן זכוותי דהתם נמי דרך קנס קאמר דמסברא אין להפסידו אם לא בא אלא לאחר ל' יום משא"כ אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא פסידא דלא הדר הוא והסברא נותנת להפסידו כל זה נראה לי ברור כעת ודעתי להאריך בזה אי"ה בח"מ סימן ר"ז. אבל להתוספות יש ליישב דתנאי זה דאם לא אפרע מיקרי בידו משום דמשמע להו דאיירי שהתנה כן בשעת הלוואה ובההוא שעתא בידו לקיים התנאי שיניח אותן המעות בעין ולפרעם לזמן ידוע ואע"ג שעיקר הלוואתו היה כדי להוציאם מ"מ אפשר דלענין דלא להוי אסמכתא מיקרי בידו אבל מההוא דגבי מההוא חמרא משמע שהתנה שלא בשעת הלוואה וא"כ הקושיא במקומה עומדת למה הוצרכו התוספות לפרש דהוי כגזים ותיפוק ליה דלאו בידו דשמא לא יהיו לו מעות מזומנים ואף שיש לו יין ושאר חפצים מאן יימר דמזבין ניהלה כדמשמע בההיא דפרוותא דזול שפט דבכה"ג מיקרי לאו בידו ונראין הדברים קל וחומר ויש ליישב וצ"ע ודו"ק:

14 בגמרא אלא אפותיקי דקאמר רב פפא מאי היא כו' עיין פרש"י ועיין בב"י ח"מ סימן ר"ז מה שדקדק על פירושו וכתב פירושים אחרים בשם גדולי הקדמונים ע"ש. מיהו לפרש"י יש לדקדק מאי קמ"ל דמהיכא תיתי יוגרע כחו לאחר ג' מתוך ג' ויש ליישב דהיא גופא קמ"ל דלא תימא כיון שבטל התנאי במקצת לענין לגבותו לגמרי בטל כולו ג"כ לענין שלא יגבה אפילו כנגד מעותיו אלא יכול לסלקו ממקום אחר קמ"ל דלא אמרינן הכי כן נראה לי ומצאתי כן בסמ"ע סימן ר"ז ס"ק כ' וכוונתי לדבריו:

15 בפרש"י בד"ה גבי מההיא חמרא ופוסק דמים ולבסוף אייקר עכ"ל. נראה מפירושו דלא הוי אסמכתא אלא היכא דגזים ומש"ה הוצרך לפרש דאייקר והיינו כמ"ש התוספות. מיהו למאי דפרישית בסמוך דתנאי זה דאי לא פרענא הוי דרך קנס כיון שאינו בידו א"כ מצינן למימר דאף אם אייקר הוי אסמכתא ונפקא מינה שאף לאחר הזמן יכול לסלקו במעות או בסחורה אחרת אחר זה ראיתי שהב"י בסימן ר"ז האריך בזה ליישב כוונת רש"י ע"ש:

16 בד"ה הכא הלואה היא ומיחזי כריבית כו' וכריבית קצוצה דמי ואין אבק ריבית בדבר הלואה כו' עכ"ל. לכאורה נראין דבריו כסותרים זה את זה דכיון שכתב שזה דרך הלוואה היא ואין אבק ריבית בהלוואה אם כן למה כתב בתחלה דמיחזי כריבית וכריבית קצוצה דמי דהא ריבית קצוצה לגמרי היא אלא דיש ליישב כוונתו דוודאי עיקר ריבית קצוצה דאורייתא היינו שקוצץ בשעת הלואה להוסיף לו דרך ריבית ושיהיה אותו התוספות בבירור משא"כ הכא שלא קצץ מעיקרא לשם ריבית ואף אם קצץ אין ההוספה ידוע דשמא לא יעשה פירות כמו שכתב רש"י להדיא ד' ס"ב בד"ה ובדינינו אין מוציאין דבכה"ג לאו ריבית קצוצה מיקרי אלא דמשמע לרש"י אליבא דרב נחמן דאפ"ה יוצאה בדיינים ולא דמי לאבק ריבית דקי"ל שאינה יוצאה בדיינים דהתם דווקא דרך מכר איירי אבל באבק ריבית שדרך הלווא' יוצאה בדייני' משום דדמי לריבית קצוצה כנ"ל ובסמוך אכתוב עוד בדרכים אחרים:

17 בתוספות בד"ה התם זביני כו' פי' בקונטרס כו' וקשה דא"כ פליג רב נחמן אדרבינא כו' עכ"ל. וכוונתם דמדמקשה רבינא אדרב ספרא וכללא הוא והרי משכנתא כו' אם כן משמע דליכא מאן דפליג במשכנתא דאין מוציאין דאל"כ לא הוי מקשה מידי דלמא רב ספרא כרב נחמן ס"ל והא דלא מוקי למילתא דרבינא לעיל באתרא דלא מסלקי ומש"ה לא הוי אלא כאבק ריבית דכזביני דמיא משא"כ הכא במימרא דר"נ דהוי כאתרא דמסלקי שהרי יכול לסלקו לאחר שלש בכל שעה שירצה דהא לא נחית לה אלא בתורת זביני בטעות מש"ה סבר ר"נ דריבית קצוצה היא אלא דאיכא למימר דפשיטא להו להתוס' דרבינא דלעיל נמי באתרא דמסלקי איירי דאי בדלא מסלקי אפילו אבק ריבית לא הוי אלא מותר לכתחלה כמ"ש לקמן במימרא דרבה בריה דרב יוסף דמשכנתא באתרא דמסלקי לא ניכול אלא בנכייתא משמע דבדלא מסלקי שרי אף בלא נכייתא ודוחק לומר דרבינא פליג בהא דאכתי מאי מקשה בפשיטות אכללא דרב ספרא דלמא רב ספרא נמי ס"ל כרבה דמותר לכתחלה וכללא דרב ספרא לא איירי במאי דמותר לכתחלה אלא אאבק ריבית וריבית קצוצה אע"כ דרבינא דלעיל איירי נמי באתרא דמסלקי:

18 אמנם כן הרי"ף ז"ל וכמה גדולי הקדמונים כתבו להדיא דרבינא דלעיל דאמר אין מוציאין היינו דווקא בדלא מסלקי ע"ש באריכות וכן נ"ל לכאורה מלשון רש"י ז"ל שם לעיל בד"ה אינהו בתורת זביני כו' דכל זמן שאינו פורע לו מעותיו הכרם מכור לו עד הזמן שקבעו ביניהם שיכול לפדותה כו' עכ"ל. א"כ מדכתב עד הזמן שקבעו שיכול לפדותה משמע להדיא דקודם הזמן אין יכול לפדותה והיינו אתרא דלא מסלקי וכמ"ש הרי"ף ז"ל וא"כ מוצל הוא מאותו הקושיא שהקשו התוספות כאן. דלפ"ז לא פליגי ר"נ ורבינא דלעיל כנ"ל לכאורה. מיהו בסמוך אכתוב מה שיש לדקדק על זה אליבא דרש"י ועמ"ש לעיל דף ס"ד בלשון התוספות בד"ה ולא ישכור הימנו בפחות ע"ש ודו"ק:

19 בא"ד ועוד דמשמע לפי' הקונטרס כו' ובכל דוכתא משמע דמחילה בטעות לא הויא מחילה כו' עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב אליבא דרש"י דוודאי בכל דוכתא מחילה בטעות לא הויא מחילה היינו לענין שיכול לחזור בו מכאן ולהבא. אבל מיהא כל כמה דלא הדר ביה הוי מחילה למפרע לענין הפירות שאכל וא"כ לא דמי כלל לכל הני דמייתו התוס' אלא דלענין הלוהו על שדהו לא הויא מחילה אפילו למפרע משום דמיחזי כריבית לפרש"י והא דבעי רבא לאותביה מאונאה י"ל דמשתות עצמה קשיא ליה דהתם לא מצי למיהדר מכאן ולהבא דהא קנה ומחזיר אונאה ומה שהחזיר השתות הוי כלמפרע א"נ באונאת קרקע וביתר מפלגא ולענין פירות וק"ל. ועיין בהגה"ת אשר"י מ"ש בזה ואפשר ליישב כוונת רש"י ג"כ לפי שיטתו דמ"ש דמיחזי כריבית היינו דמש"ה לא אמרינן דמחילה בטעות ליהוי מחילה:

« פני יהושע על בבא מציעא ס״ה ע״ב פני יהושע על בבא מציעא ס״ז ע״א »