פני יהושע על בבא מציעא מ״ו א:ו׳-ז׳

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

מקור בבא מציעא מ״ו א:ו׳-ז׳
6 אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְעוּלָּא: הֲרֵי שֶׁהָיוּ חֲמָרָיו וּפוֹעֲלָיו תּוֹבְעִין אוֹתוֹ בַּשּׁוּק, וְאָמַר לַשּׁוּלְחָנִי: תֵּן לִי בְּדִינָר מָעוֹת וַאֲפַרְנְסֵם, וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ יָפֶה דִּינָר וּטְרֵיסִית מִמָּעוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי בְּבֵיתִי. אִם יֵשׁ לוֹ מָעוֹת – מוּתָּר, וְאִם לָאו – אָסוּר. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ אֵין מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין, הָוְיָא לֵיהּ הַלְוָאָה, וְאָסוּר! אִשְׁתִּיק.
7 אֲמַר לֵיהּ: דִּלְמָא אִידֵּי וְאִידֵּי בִּפְרוּטָטוֹת שָׁנוּ, דְּלֵיכָּא עֲלַיְיהוּ טִבְעָא. וְאִידֵּי וְאִידֵּי פֵּירָא הָווּ, וּמִשּׁוּם הָכִי נִקְּנוֹ בַּחֲלִיפִין. אֲמַר לֵיהּ: אִין, דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: יָפֶה דִּינָר וּטְרֵיסִית, וְלָא קָתָנֵי: דִּינָר יָפֶה וּטְרֵיסִית. שְׁמַע מִינַּהּ.
פירוש פני יהושע על בבא מציעא מ״ו א:ו׳-ז׳
6 בד"ה ש"מ מטבע נעשה חליפין כו' וא"ת והלא יאמר נשרפו חיטיך בעלייה כו' עכ"ל. כאן הבן שואל מאי ענין קושיא זו לכאן דלעיל בריש הסוגיא ה"ל להקשות כן. ויש ליישב משום דלעיל בריש הסוגיא וכן בההיא דשלחני איירי הכל במחליף מטבע במטבע ואם כן לא שייך לומר נשרפו חיטיך בעליה כמ"ש התוספות לעיל בפרק המפקיד דף מ"ג משום דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע ע"ש אבל הכא דכללא כייל כל הנעשה דמים באחר ולמאי דס"ד דהיינו מטבע היינו דבמטבע קונה כל המטלטלין בתורת חליפין אם כן מקשו שפיר וק"ל:
7 בא"ד ובקנין סודר דשכיחא ליכא למיחש כו' דכיון דלא קיבל המוכר המעות טרח ומציל כו' עכ"ל. יש להקשות דלשיטת התו' דחליפין דשוה בשוה נמי בכלל חליפין אם כן התם מאי איכא למימר שהרי יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה כיון שכבר קיבל כנגד מעותיו. אבל באמת לא קשה מידי שהרי לעיל בפרק המפקיד הקשו התוספות מה הועילו חכמים בתקנתם דמעות אינן קונות שלא יאמר נשרפו חיטיך בעלייה דא"כ עכשיו נמי יאמר נשרפו מעותיך בעלייה ותירצו שני תירוצים אי משום דמעות אין לו שמירה אלא בקרקע או משום דהמעות נמי קאי באחריותו אף אם יתבטל המקח והיינו משום דמותר להשתמש בדמים כמ"ש שם באריכות. נמצא דלפ"ז בחליפין דשוה בשוה מחליף פרה בחמור לא שייך לתקן כלל שלא יקנה כדי שלא יאמר לאחר שמשך הפרה נשרף החמור בעלייה דא"כ עכשיו נמי אי אמרינן דאינו קונה יאמר לו נשרפה פרתך וכדומה לזה דהתם לא שייכי שני תירוצי התוספ' דלעיל דהיתר תשמיש המחייב באחריות היינו דווקא במעות וזה מבואר וכ"ש דלא שייך כלל תירוץ הראשון וא"כ מעיקרא לא קשיא להו לתו' אלא מקנין סודר ממש דהדר הסודר לרשותו מיד אחר הקנין ואף אם אינו מחזירו אינו אלא דבר מועט ואם כן מקשו שפיר דבכה"ג היה להם לתקן שלא יקנה כדי שלא יאמר כו' אבל עכשיו דאינו קונה ליכא למיחש שיאמר נשרף הסודר כדכתיבנא ודו"ק: