פני יהושע על בבא מציעא ג׳

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

« פני יהושע על בבא מציעא ב׳ ע״ב פני יהושע על בבא מציעא ד׳ ע״א »

1 וְאִיכָּא לְמֵימַר כּוּלָּהּ לְמָר, וְאִיכָּא לְמֵימַר כּוּלָּהּ לְמָר, אָמַר סוֹמְכוֹס: מָמוֹן הַמּוּטָּל בְּסָפֵק חוֹלְקִין בְּלֹא שְׁבוּעָה, הָכָא, דְּלֵיכָּא דְּרָרָא דְמָמוֹנָא, דְּאִיכָּא לְמֵימַר דְּתַרְוַיְיהוּ הִיא, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן!

2 אֲפִילּוּ תֵּימָא סוֹמְכוֹס, שְׁבוּעָה זוֹ מִדְּרַבָּנַן הִיא כִּדְרַבִּי יוֹחָנָן. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁבוּעָה זוֹ תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא, שֶׁלֹּא יְהֵא כׇּל אֶחָד וְאֶחָד הוֹלֵךְ וְתוֹקֵף בְּטַלִּיתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ וְאוֹמֵר: שֶׁלִּי הוּא.

3 לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאִי כְּרַבִּי יוֹסֵי – הָא אָמַר: אִם כֵּן מָה הִפְסִיד רַמַּאי? אֶלָּא הַכֹּל יְהֵא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ.

4 אֶלָּא מַאי רַבָּנַן – כֵּיוָן דְּאָמְרִי רַבָּנַן: ״הַשְּׁאָר יְהֵא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ״, הָא נָמֵי כִּשְׁאָר דָּמֵי, דִּסְפֵיקָא הִיא!

5 הַאי מַאי? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רַבָּנַן, הָתָם דְּוַדַּאי הַאי מָנֶה דְּחַד מִינַּיְיהוּ הוּא אָמְרִי רַבָּנַן: יְהֵא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. הָכָא דְּאִיכָּא לְמֵימַר דְּתַרְוַיְיהוּ הוּא, אָמְרִי רַבָּנַן: פָּלְגִי בִּשְׁבוּעָה.

6 אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רַבִּי יוֹסֵי הִיא, הַשְׁתָּא וּמָה הָתָם דִּבְוַדַּאי אִיכָּא מָנֶה לְמָר וְאִיכָּא מָנֶה לְמָר, אֲמַר רַבִּי יוֹסֵי יְהֵא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ, הָכָא דְּאִיכָּא לְמֵימַר דְּחַד מִינַּיְיהוּ הוּא – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן!

7 אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי, הָתָם – וַדַּאי אִיכָּא רַמַּאי, הָכָא מִי יֵימַר דְּאִיכָּא רַמַּאי? אֵימָא תַּרְוַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי אַגְבְּהוּהָ.

8 אִי נָמֵי: הָתָם קָנֵיס לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי לְרַמַּאי כִּי הֵיכִי דְּלוֹדֵי, הָכָא מַאי פְּסֵידָא אִית לֵיהּ דְּלוֹדֵי.

9 תִּינַח מְצִיאָה, מִקָּח וּמִמְכָּר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְשַׁנִּין מֵעִיקָּרָא.

10 בֵּין לְרַבָּנַן וּבֵין לְרַבִּי יוֹסֵי, הָתָם גַּבֵּי חֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ דְּקָתָנֵי: זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל, וְזֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל.

11 מַאי שְׁנָא דְּלָא אָמְרִינַן נַפְּקֵיהּ לְמָמוֹנָא מִבַּעַל הַבַּיִת, וִיהֵא מוּנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ, דְּהָא בְּוַדַּאי אִיכָּא רַמַּאי!

12 אָמְרִי הָתָם, הַיְינוּ טַעְמָא דְּאָמַר לֵיהּ חֶנְוָנִי לְבַעַל הַבַּיִת: אֲנָא שְׁלִיחוּתָא דִידָךְ קָא עָבְדִינָא, מַאי אִית לִי גַּבֵּי שָׂכִיר, אַף עַל גַּב דְּקָא מִשְׁתְּבַע לִי, לָא מְהֵימַן לִי בִּשְׁבוּעָה, אַתְּ הֶאֱמַנְתֵּיהּ, דְּלָא אֲמַרְתְּ לִי בְּסָהֲדֵי הַב לֵיהּ.

13 וְשָׂכִיר נָמֵי אָמַר לֵיהּ לְבַעַל הַבַּיִת: אֲנָא עֲבַדִי עֲבִידְתָּא גַּבָּךְ, מַאי אִית לִי גַּבֵּי חֶנְוָנִי, אַף עַל גַּב דְּמִשְׁתְּבַע לִי לָא מְהֵימָן לִי. הִלְכָּךְ, תַּרְוַיְיהוּ מִשְׁתַּבְעִי וְשָׁקְלִי מִבַּעַל הַבַּיִת.

14 תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם, וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים זוּז – נוֹתֵן לוֹ חֲמִשִּׁים זוּז, וְיִשָּׁבַע עַל הַשְּׁאָר.

15 שֶׁלֹּא תְּהֵא הוֹדָאַת פִּיו גְּדוֹלָה מֵהַעֲדָאַת עֵדִים, מִקַּל וָחוֹמֶר.

16 וְתַנָּא תּוּנָא: שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית זֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ וְכוּ׳. וְהָא הָכָא כֵּיוָן דְּתָפֵיס, אֲנַן סָהֲדִי דְּמַאי דְּתָפֵיס הַאי דִּידֵיהּ הוּא, וּמַאי דְּתָפֵיס הַאי דִּידֵיהּ הוּא, וְקָתָנֵי: יִשָּׁבַע!

17 מַאי ״שֶׁלֹּא תְּהֵא הוֹדָאַת פִּיו גְּדוֹלָה מֵהַעֲדָאַת עֵדִים מִקַּל וָחוֹמֶר״? שֶׁלֹּא תֹּאמַר הוֹדָאַת פִּיו הוּא דְּרַמְיָא רַחֲמָנָא שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ כִּדְרַבָּה.

18 דְּאָמַר רַבָּה: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה מוֹדֶה מִקְצָת הַטַּעֲנָה יִשָּׁבַע? חֲזָקָה אֵין אָדָם מֵעִיז פָּנָיו בִּפְנֵי בַּעַל חוֹבוֹ, וְהַאי בְּכוּלֵּיהּ בָּעֵי דְּנִכְפְּרֵיהּ, וְהָא דְּלָא כַּפְרֵיהּ – מִשּׁוּם דְּאֵין אָדָם מֵעִיז פָּנָיו

19 וְהַאי בְּכוּלֵּיהּ בָּעֵי דְּלוֹדֵי לֵיהּ. וְהַאי דְּלָא אוֹדִי – אִשְׁתְּמוֹטֵי הוּא דְּקָא מִישְׁתְּמֵט מִינֵּיהּ, סָבַר: עַד דְּהָווּ לִי זוּזִי וּפָרַעְנָא לֵיהּ, וְאָמַר רַחֲמָנָא: רְמִי שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלוֹדֵי לֵיהּ בְּכוּלֵּיהּ,

20 אֲבָל הַעֲדָאַת עֵדִים, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר הָכִי – אֵימָא לָא. קָא מַשְׁמַע לַן קַל וָחוֹמֶר.

21 וּמַאי קַל וָחוֹמֶר? וּמָה פִּיו שֶׁאֵין מְחַיְּיבוֹ מָמוֹן – מְחַיְּיבוֹ שְׁבוּעָה, עֵדִים שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ מָמוֹן – אֵינוֹ דִּין שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה?

22 וּפִיו אֵין מְחַיְּיבוֹ מָמוֹן?! וְהָא הוֹדָאַת בַּעַל דִּין כְּמֵאָה עֵדִים דָּמֵי!

23 מַאי ״מָמוֹן״ – קְנָס. וּמָה פִּיו שֶׁאֵין מְחַיְּיבוֹ קְנָס, מְחַיְּיבוֹ שְׁבוּעָה! עֵדִים שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ קְנָס, אֵינוֹ דִּין שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה!

24 מָה לְפִיו – שֶׁכֵּן מְחַיְּיבוֹ קׇרְבָּן, תֹּאמַר בְּעֵדִים שֶׁאֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ קׇרְבָּן!

25 הָא לָא קַשְׁיָא: רַבִּי חִיָּיא כְּרַבִּי מֵאִיר סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: עֵדִים מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ קׇרְבָּן מִקַּל וָחוֹמֶר.

26 דִּתְנַן: אָמְרוּ לוֹ שְׁנַיִם ״אָכַלְתָּ חֵלֶב״, וְהוּא אוֹמֵר ״לֹא אָכַלְתִּי״, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים.

27 אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אִם הֱבִיאוּהוּ שְׁנַיִם לִידֵי מִיתָה חֲמוּרָה, לֹא יְבִיאוּהוּ לִידֵי קׇרְבָּן הַקַּל? אָמְרוּ לוֹ: מָה אִם יִרְצֶה לוֹמַר ״מֵזִיד הָיִיתִי״ – יִפָּטֵר.

28 אֶלָּא: מָה לְפִיו – שֶׁכֵּן מְחַיְּיבוֹ אָשָׁם! אָשָׁם הַיְינוּ קׇרְבָּן.

29 אֶלָּא: מָה לְפִיו – שֶׁכֵּן מְחַיְּיבוֹ חוֹמֶשׁ. הָא לָא קַשְׁיָא, רַבִּי חִיָּיא כְּרַבִּי מֵאִיר סְבִירָא לֵיהּ, כִּי הֵיכִי דִּמְחַיֵּיב לֵיהּ קׇרְבָּן מִקַּל וָחוֹמֶר – מְחַיֵּיב לֵיהּ חוֹמֶשׁ מִקַּל וָחוֹמֶר.

30 אֶלָּא: מָה לְפִיו – שֶׁכֵּן אֵינוֹ בְּהַכְחָשָׁה וּבַהֲזָמָה, תֹּאמַר בְּעֵדִים שֶׁיֶּשְׁנָן בְּהַכְחָשָׁה וּבַהֲזָמָה.

31 אֶלָּא אָתְיָא מֵעֵד אֶחָד: וּמָה עֵד אֶחָד שֶׁאֵין מְחַיְּיבוֹ מָמוֹן, מְחַיְּיבוֹ שְׁבוּעָה – עֵדִים שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ מָמוֹן, אֵינוֹ דִּין שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה!

32 מָה לְעֵד אֶחָד שֶׁכֵּן עַל מָה שֶׁהוּא מֵעִיד הוּא נִשְׁבָּע,

פירוש פני יהושע על בבא מציעא ג׳

1 גמרא דאמר רבי יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כאו"א הולך ותוקף. כבר כתבתי בזה באריכות בל' התוס' בד"ה אי תנא מציאה ליישב אליבא דרש"י וכתבתי שם דאפי' על אותו החלק שתופס בידו ממש אפ"ה צריך שבועה מהאי תקנה גופא וכ"כ התוס' לקמן דף ז' אלא שרבים חולקים ואומרים במאי שתפס בידו לא שייך האי תקנה דאלת"ה בכל דוכתא דאמרי' המע"ה למה לא אמרו שישבע משום האי תקנה. והאמת שלא נתקנה שבועת היסת בימי המשנה ולי נראה דאדרבא לדידהו תקשה מ"ש דבמוחזק גמור לא חשו להאי תקנה ובאוחזין עשו תקנה א"ו משום דמלתא דלא שכיחא היא שיוציא האדם בכח משל חבירו ויתקפנו לגמרי לידו ובכה"ג מיקרי גזלן גמור כגון ויגזול את החנית וא"כ ל"ש לעשות תקנה לזה כיון דלא שכיחא ואדרבא אמרינן בכל דוכתי דחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו ולא חיישינן שחטפו כיון דלא שכיח אבל עיקר התקנה שלא יתפוס במקצת הבגד דרך אחיזה בעלמא דזה ודאי שכיח טובא שאף אם אין כחו יפה משל חברו יכול לעשות כן ולכך תקנו שצריך שבועה וחזקה שכל מה שביד אדם הוא שלו נמי לא שייך כיון ששניהם אוחזים וא"כ מה"ט משמע להדיא דאפי' על החלק מה שתופס בידו נמי צריך שבועה דאל"כ מה הועילו חכמים הא יטול מ"מ כדי תפיסתו בחנם אע"כ כדכתיבנא וכן הסכים הש"ך להלכה ודו"ק:

2 שם לימא מתני' דלא כר"י. ויש לדקדק דמאי קושיא דלמא שאני הכא דאוחזין ומוחזקין ומש"ה לא אמרינן להוציא מיד המוחזק ושיהא מונח דר"י גופא לא קאמר ימעשי"א אלא שיהא מונח ביד השליש כמו שהוא עכשיו אבל להוציא מיד המוחזק לא שמענו ובשלמא לפי' הרי"ף לעיל גבי וניחזי זוזי ממאן נקט שכ' דבבא דמקח וממכר איירי שהטלית עדיין ביד המוכר א"כ מוכח להדיא דתנא דמתניתין לא מפליג בין היכא שאוחזין בידם ובין היכא שמונח ביד שליש ומקשי שפיר אבל לפרש"י ותוספות לעיל קשה ואף שהתוספ' כ' לעיל במשנה דמה שהנפקד אוחז בחזקת שניהם ה"ל כאוחזין היינו לפי הסוגיא דהכא אבל היא גופא תקשה מנ"ל למקשן כיון דשפיר יש לחלק ביניהם ויש ליישב דסוגית הש"ס סבר כיון דלמסקנא איירי מתניתין דתפיסי בכרכשתא דוקא וא"כ ס"ד דבשאר הטלית שאין אוחזין בו לא זה ולא זה ממש בידים ה"ל לגמרי כאילו הוא ביד שליש כיון שאין אחד מוחזק בו יותר מחבירו ושייך לומר יהא מונח לעולם כמו שהוא עכשיו שאין אחד מהם מחזיק בידו ואם יניחו ביד שליש נמי לאו אפוקי ממונא הוא ודו"ק:

3 שם דאי כר"י הא אמר הכל יהא מונח וכו' וליכא למימר דהא דלא אמרינן הכא יהא מונח בין לר"י ובין לרבנן היינו מטעמא דתקנת חכמים הוא דאמרינן לעיל שלא יהא כ"א הולך ותוקף בטלית חבירו וכו' ואם נדון בזה יהא מונח יוכרח הלה לפשר עמו דהא מסקינן לקמן דהאי שלא יהא הולך וכו' ע"כ לאו ברשיעי עסקינן אלא כדמסיק אביי דמחמת ספק מלוה ישינה יעשה כן וא"כ לא שייך לומר כן אלא היכא שיוכל לזכות בדין על ידי אותה תפיסה וק"ל:

4 שם אפילו תימא ר"י התם ודאי איכא רמאי הכא מי יימר כו' וקשה דאכתי היכי מיתוקמא מתני' דיחלוקו בשבועה כר"י דהא איכא לאקשויי כדמקשה הש"ס לקמן דף ה' וכי מאחר שזה תופס ועומד וכו' שבועה זו למה וליכא למימר כדמשני התם דשבועה זו תקנת חכמים שלא יהא כו' ואמר כולה שלי כדי ליטול חציה דהא לר"י לא שייך לומר כן שהרי בכה"ג ודאי יטעון בעל החפץ האמת שהיא שלו מעולם ואין לחבירו בה שום ספק זכות וא"כ יראו הב"ד דחד מינייהו רמאי וידונו בזה שיהא מעשי"א ולא ירוויח הרמאי כדפרישית בסמוך דע"כ לא שייך תקנה בזה אבל לעולם היכא דליכא רמאי נאמר דיחלוקו בלא שבועה וי"ל דהאי קושיא דמקשה הש"ס לקמן דיחלוקו בלא שבועה מעיקרא ליתא אלא אליבא דרבנן דס"ל בכל הטענות שבין אדם לחבירו דכל מה שאחד מוחזק הוא שלו לגמרי ולא מפקינן מיניה לומר שיהא מונח וכן א"צ שום שבועה דאכתי לא נתקנה שבועת היסת וא"כ מקשה שפיר דמ"ש הכא דתקנו שבועה אלא כיון שכ"א תופס ועומד יטול החציה בלא שבועה והוצרך לומר דשבועה זו תקנת חכמים היא אבל לר"י דלא אלימא ליה חזקה דמרא דהא אפי' באותן המנות דודאי יש לכ"א חזקה גמורה ועוד שאין שכנגדו מכחישו אפ"ה אמר שיהא מונח כיון דאיכא רמאי בודאי אלא דהכא במתני' כיון דליכא בודאי רמאי לא קנסינן ליה במה שתפוס ועומד אלא דאמרינן דיחלוקו בשבועה דאמרי' דא' מהם בודאי רמאי ויפרוש ע"י השבועה ואי לאו דאית להו תקנתא בשבועה לא הוי קאמר ר"י כלל דיחלוקו אלא שיהא מונח דשמא הא' מהם רמאי ויודה נמצא דלר"י עיקר השבועה כדי ליטול היא כיון דלא אלימא ליה חזקת ממון אבל לרבנן הוי השבועה ליפטר ומקשו שפיר דנימא המע"ה. ומיהו בלא"ה נמי יש ליישב עפמ"ש לעיל בלשון התו' בד"ה אי תנא מציאה ליישב ל' רש"י ונתיישבה ג"כ הקושי' דהכא ע"ש באריכות ודו"ק:

5 שם הכא מי יימר דאיכא רמאי. ואף על גב דלקמן בברייתא בשנים אדוקים בשטר ודאי איכא רמאי ואפ"ה אמרינן דיחלוקו האי ברייתא הוי דלא כר"י אבל תימא דר"י איירי התם בהאי ברייתא ופליג בסיפא משמע דברישא מודה וע"ש:

6 שם הכא מאי פסידא אית ליה דלודי. ואף ע"ג דהשתא דאמרינן יחלוקו רווחא נמי אית ליה לרמאי מ"מ כיון דלא שקיל אלא בשבועה אפשר ע"י שבועה יפרוש וק"ל:

7 בתוספות בד"ה אי נמי התם קניס כו' אבל הכא אפי' איכא ודאי רמאי עכ"ל. צ"ע מאי כוונתם בזה דא"ל משום דפשיטא להו דבדליכא רמאי שפיר קאי שינויא קמא דלא שייך מלתא דר"י לכך מפרשים דהאי שינויא בתרא לטפויי אתי דאף ע"ג דאיכא רמאי אפ"ה לא קאמר ר"י אלא בדאיכא פסידא דתרתי בעינן הא ליתא דא"כ מאי מקשה בסמוך מקח וממכר מאי איכא למימר אע"כ דלהאי שינויא לא תליא מידי ברמאות אלא בפסידא לחוד והנראה דלישנא דמאי פסידא אית ליה דלודי קשיא להו דאי בדליכא רמאי איירי לא שייך ל' דלודי אלא דמהא נמי לא איריא דאטו אנן בשינויא קמא מי אמרינן דהכא ודאי ליכא רמאי אלא מי יימר דאיכא רמאי אמרינן וא"כ י"ל דשינויא בתרא סבר דאע"ג שהדבר ספק אי איכא רמאי אפ"ה הוי סבר ר"י דיהא מונח כדי שיתברר הספק דאי איכא רמאי יודה ואי ליכא רמאי שניהם יתרצו בחלוקה ומש"ה הוצרך לומר דמאי דלא קאמר ר"י הכא יהא מונח היינו משום דלית ליה פסידא ואולי י"ל דכוונת התוס' משום דקשיא להו דהאי שינויא בתרא אמאי נאדי משינוי' קמא דהא סברא מעליא הוא לחלק בין איכא רמאי לליכא רמאי דהא לרבנן מחלקינן נמי דאף ע"ג דאיכא רמאי לפי טענתם אפ"ה היכא דחלוקה יכולה להיות אמת לא אמרינן יהא מונח מכ"ש דהיכא דטענות שניהם יכול להיות אמת די"ל דיחלוקו אפי' לר"י ע"ז כתבו התוס' משום דלשינויא קמא לישנא דמתני' דנקט סתמא זה אומר אני מצאתיה משמע דאפי' א' אומר אני מצאתיה היום וזה אומר מצאתיה אתמול נמי איירי אע"ג דאיכא ודאי רמאי להכי משני בשינויא אחרינא דבכל ענין איירי כן נראה לי בכוונתם וצ"ע:

8 בד"ה מפני מה אמרה תורה וכו' פירוש יהא נאמן וכו' או נילף מהכא דלא נימא מגו בעלמא עכ"ל. משמע מדבריהם דאמת הוא דבעלמא אמרינן מגו אפילו לאפטורי משבועה היכא דלא הוי מגו דהעזה וכ"פ הש"ך בסימן פ"ב. ולפ"ז י"ל דמש"ה לא רצה רש"י לפ' כן דאפשר דס"ל דבעלמא נמי לא אמרינן מגו לאפטורי משבועה ולכך כתב דמשום משיב אבידה קשיא ליה לרבה ומה שלא פי' התוספות כן היה נראה לכאורה דמשמע להו דמשיב אבידה לא הוי אלא כגון שאין הלה תובעו דומיא דמשיב אבידה ממש שאין בעל אבידה מכיר במציאה וכה"ג באומר לחבירו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס היינו נמי שלא ע"י תביעה אבל הכא דאיירי בסתם מודה במקצת שהוא ע"י תביעה לא שייך לקרותו משיב אבידה אלא דמלשון התוספות בכתובות משמע דל' משיב אבידה גופא דאמרינן בסוגית הש"ס היינו מטעם מגו ודא ודא אחת היא ע"ש וק"ל:

9 בתוספות בד"ה בכוליה בעי דלודי וכו' תימא דהא מסיק לקמן דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא עכ"ל. לקמן דף ז' מסיק סתמא דתלמודא הכי מראיות טובות ואף ע"ג דבתר הכי מסיק אביי טעמא אחרינא דחיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו וקי"ל כוותיה דבתראה הוא מ"מ מהאי טעמא גופא משמע דלא אמרינן מגו דחשוד אממונא דחיישינן שמא מלוה ישנה והאי טעמא שייך בכל ענייני שבועות כמ"ש שם תוספות והרא"ש אלא דנראה דמימרא דרבה בשמעתין לא אתי שפיר אליבא דאביי דא"כ תקשה מאי האי דקאמר מפני מה אמרה תורה מ"מ הטענה ישבע ולא חשבינן ליה משיב אבידה כפי' רש"י או דלהימן במגו כפי' תוספ' דהא לאביי לא שייך לומר כן דלקושטא דמלתא אנן לא חשדינן להאי גברא ברשיעא אלא דאמרינן שמא ספק מלוה ישנה וכו' כפי הממון שכופר בו וא"כ לא שייך מגו דאי בעי הוי כפר בכל דלמה יכפור בכולה כיון שאין הספק מלוה ישנה עולה כנגד כל התביעה ולהכי רמי רחמנא שבועה עליה ולא צריך טעמא דרבה וכן מאי דמסיק האי בכוליה בעי דלודי ופירשו התוספ' בסמוך דיהא נאמן במגו נמי לא א"ש אליבא דאביי דשמא מלוה ישנה עליו מה"ט דכתיבנא. ולפ"ז קשה על כל הפוסקים שהביאו ההיא דרבה והביאו ג"כ מילתא דאביי לפסק הלכה ולפמ"ש משמע דפליגי אם לא שנאמר דהאי חיישינן שמא מלוה ישנה דקאמר אביי היינו חששא בעלמא מדרבנן אבל מדאורייתא לא חיישינן להכי וא"כ משמע להדיא דאביי ס"ל דמדאורייתא אמרינן מאן דחשיד אממונא וכו'. וא"כ נראה שזה שיטת רש"י דרבה נמי ס"ל כאביי דקי"ל כוותיה וא"כ מדאורייתא אמרינן מגו דחשיד אממונא וכו' ומה שמקשי' התו' דאין לומר כן יתבאר בסמוך ודו"ק:

10 בא"ד וא"ל דהיינו מדרבנן וכו' דהא לקמן מייתי וכו' וא' מהן שלא שלחתי בו יד וכו' וכן בנסכא דרבי אבא עכ"ל. כוונתם מבואר דבהני לא שייך אשתמוטי ואפ"ה לא אמרינן מגו דחשיד אממונא ופטור משבועה דאורייתא וליכא למימר דבהני נמי שייך אשתמוטי כגון דבשעת העמדה לדין אין הפקדון בעין וכן בנסכא דר"א שמא לא היתה בעין בשעת העמדה לדין ומשתמיט עד דהוי ליה זוזי ופרע דמכל מקום הרי הוא חשוד אממונא משעה ששלח יד דה"ל כגזלן וכן בנסכא שלדברי העד שחטף ה"ל כגזלן וחשיד אממונא ואפ"ה הוי משתבע אי מכחיש ליה. מיהו לשיטת רש"י יש ליישב דמחמת ששלח יד או שחטף הנסכא לא שייך לפוסלו לשבועה מדאורייתא דשמא חזר לכשרותו ויוציא הגזילה מתחת ידו ומה שעודנו מחזיק בגזילה ואינו מחזירה היינו משום שאינה בעין ואשתמוטי הוא דמשתמיט ומש"ה רמינן שבועה עליה. ולפי זה הוצרך רבה לומר טעמא דאשתמוטי דבלא"ה הוי אמרינן מגו דחשיד אממונא וכו' מדאורייתא וכמ"ש נ"ל ברור מדקדוק לשון רש"י לקמן דף ו' דקושיא דג' שבועות משביעין אותו היינו דוקא משבועה שאינה ברשותו דמש"ה י"ל דהוי חשוד אממונא ולא כמ"ש התוספות כאן דמשליחות יד קשיא ליה וע"כ משום דלרש"י משליחות יד לא ה"ל חשוד אממונא כדכתיבנא וגם אין לתמוה על זו הסברא שכתבתי דמשעת שליחות יד או החטיפה לא מיפסל מדאורייתא שכעין זו כתבו תוספ' לקמן דף ה' בד"ה דחשיד אממונא אלא שהם כתבו דוקא לסברא דלא אמרינן מגו דחשיד אממונא ואף אנו נאמר דלרש"י אפילו אי אמרינן מגו דחשיד אממונא מדאורייתא היינו דוקא היכא דחשיד עדיין בשעת העמדה לדין כגון במקום דלא שייך אישתמוטי אבל מחמת שנעשה חשוד כבר לא שייך לומר דחשיד נמי עכשיו אשבועתא דשמא חזר לכשרותו היכא דשייך לומר אשתמוטי קמשתמיט ודוק היטב:

11 שם בגמר' אבל העדאת עדים דליכ' למימר הכי אימא לא קמ"ל ק"ו ויש לתמוה טוב' דהא לפרש"י והתוספת הא דקאמר אבל העדאת עדים דליכ' למימר הכי היינו כיון דלא שייך אישתמוטי מש"ה לא שייך שבועה כלל משום דכיון דחשיד אממונ' חשיד כו'. ולפ"ז מאי דמסיק קמ"ל ק"ו ותיפוק לי' דלפי סבר' זו תו לא שייך נמי האי ק"ו דהא איכא למיפרך האי פירכ' גופ' מה לפיו דליכ' למימר חשיד אממונ' חשיד אשבועת'. ואף למאי דמסקינן לקמן בשמעתין דבהעדאת עדים נמי שייך אישתמוטי היינו דלא נעשה כפרן וחשוד גמור. משא"כ לענין הך סבר' דמגו דחשיד ודאי הוה פירכ' לסתור הק"ו והנלענ"ד ליישב בענין זה דעיקר הק"ו היינו דלעולם יש לחייב יותר בהעדאת עדים מבהודאת פיו וא"כ אי ס"ד דנימ' מגו דחשיד אממונ' כו' ולא שייך אישתמוטי בהעדאת עדים ואתה רוצה לפוטרו בשביל כך מהשבועה א"כ הרי חומר' זו קול' ונמצ' חוט' נשכר שבהעדאת עדים יוצ' מב"ד זכאי לגמרי יותר מבהודאת פיו וזו אין סבר' כלל. וליכ' למימר דבהעדאת עדים דלא שייך למירמי עלי' שבועה משום מגו דחשיד ומש"ה נחייבנו חיוב ממון לשלם לו כל המנה כפי טענת התובע הא ודאי לית' דמהיכי תיתי נוצי' ממנו כיון שאינו חשוד גמור כדמסקינן לקמן דלא נעשה כפרן. אלא ע"כ דמכח האי ק"ו גופ' שלא תהא העדאת עדים קלה מהודאת פיו ולפטרו בלא כלום. ע"כ צריכין אנו לומר דבאמת יש עליו שבועה זו מן התור' משום דלא אמרינן מגו דחשיד אממונ' כדמסקינן לקמן. והא דמקשה הש"ס לקמן בשמעתין מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן משא"כ בהעדאת עדים שהוחזק כפרן מקשה שפיר דלפי סברת המקשה דבעדים הוחזק כפרן גמור. א"כ היינו חשוד על השבועה ממש א"כ יש לנו לומר דלא חייבתו התורה שבועה בכה"ג כיון דחשיד אממונ'. ואי משום הק"ו אדרבה יש לומר דבאמת בהעדאת עדים דחמיר' מהודאת פיו יש לנו לחייבו ממון מדין תורה ממש דה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם כ"ש התוספת כה"ג לקמן בסוגיא דההוא' רעי' ומה שתירצו שם דבחשיד לא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם מהטעם שכתבו שם זה לא שייך כלל לענין העדאת עדים ודוק היטב שכן נ"ל ברור בסייעת' דשמיא:

12 בתוספות בד"ה אבל העדא' עדי' וכו' קמ"ל ק"ו דלא הוי גזלן עכ"ל. ולכאורה הל' תמוה מאד דה"ל למימ' קמ"ל ק"ו דלא אמרינן מגו דחשיד וכו' ועוד דהאיך שייך למילף בק"ו מפיו לענין דלא הוי גזלן ויש ליישב דבאמת עיקר הק"ו הוא לענין אשתמוטי וילפינן שפיר מפיו ועד אחד דבפיו שייך קצת מיגו דחשיד אפ"ה לא אמרינן משום דאשתמוטי א"כ ה"ה להעדאת עדים ואע"ג דאיכא למיפרך מה לפיו דשייך יותר אשתמוטי משא"כ בעדים דלא שייך כ"כ משתמיט מ"מ י"ל עד א' יוכיח והיינו בכופר בכל ועד א' מכחישו ואפ"ה משתבע ולא אמרינן מגו דחשיד וכו' והיינו ע"כ משום דאשתמיט אפי' בכופר בכל וא"כ ממילא דה"ה להעדאת עדים דהא לא הוחזק גזלן מה"ט גופ' דאשתמוטי כנ"ל ומה שיש לדקדק ע"ז עיין בסמוך:

13 בא"ד ואע"ג דאמרינן לקמן דלא אמרינן מגו דחשיד וכו' מ"מ גם התנ' אשמעינן וכו' עכ"ל כוונת' בזה דאע"ג דאמרינן לקמן דאפי' היכ' דלא שייך אשתמוטי אפ"ה לא אמרינן מגו דחשיד וא"כ ל"ל למילף מק"ו דלא אמרינן מגו דחשיד משום דאשתמוט דוק' ע"ז כ' דהתנ' אשמעינן הכא לרבות' יתיר' דא"א בשום ענין כלל לומר דדוק' בהודאת פיו רמי רחמנ' שבועה עלי' משום דלא שייך מגו דחשיד אבל בעדי' דאיכ' למימר מגו דחשיד גזיר' הכתוב דחשיד נמי אשבוע' מש"ה איצטריך הק"ו בדרך אם תמצ' לומר דאמרינן מגו דחשיד היכ' דלא שייך אישתמוטי מ"מ איכא ק"ו דאפילו בכופר בכל נמי שייך אשתמוטי ומוכח כן מפיו ועד א' כדכתיבנ' לעיל וא"כ ע"כ דקרא איירי אפי' בהעדאת עדים כנ"ל ליישב לשון התוספת ובזה נתיישב מה שהקשו תוספ' לעיל על פרש"י מהא דלקמן מסקינן דלא אמרינן מגו דחשיד וכו' והיינו משום דרבה דקאמר בכוליה בעי דלודי וקשי' לי' אדינ' דאוריית' א"כ מקשו שפיר דהא לפי האמת דלא אמרינן מגו דחשיד א"כ א"א לפ' מלתא דרבה משום מגו דחשיד אבל הכא בבריית' דר' חייא א"ש דבדרך את"ל קאמר להעמיד הדין על אמיתו דאפי' בהעדאת עדים שייך מודה במקצת שכן הוא האמת דלא אמרינן מגו דחשיד ואף דלפי האמת לא הי' צריך לק"ו דהא אפי' במקום דלא שייך אשתמוטי ולא שייך ק"ו אפ"ה מסבר' לא אמרינן מגו דחשיד מ"מ אין להקפיד בזה דנקיט הק"ו למלת' יתירת' שלא נטעה כלל וכעין זה הוא במהר"ם ובחנם נדחק מהרש"א אבל אי קשי' לי הא קשי' דמאי קשי' להתוס' מהא דאמרי' לקמן דלא אמרי' מגו דחשיד אפי' היכ' דליכ' אשתמוטי דע"כ שאני התם דלאו בודאי חשיד איירי אלא לפי טענת התובע הוא חשיד אממונ' משא"כ הכא בהעדאת עדים שכבר נעשה ודאי חשוד אממונ' א"כ אי לאו טעמא דאשתמוטי ודאי הוי חשיד אשבועת' ותדע דהא אף למסקנ' דלקמן דלא אמרינן מגו וכו' אפ"ה ק"ל בפשיטת דכופר בפקדון פסול לשבועה והיינו ע"כ משום דהיכ' שכבר הוא ודאי חשוד אממונ' אמרינן דחשיד אשבועת' היכא דליכ' אשתמוטי ויש ליישב עפ"י תירץ הראשון דתוס' לקמן דף ה' ע"ב ד"ה דחשיד אממונ' דלמאי דמסקינן דלא אמרינן מגו דחשיד וכו' א"כ אפילו בכופר בפקדון ובגזלן גמור נמי לא מיפסל לשבועה מדאוריית' אלא מדרבנן וא"כ א"ש דהכ' בבריית' דר"ח מדאוריית' איירי ודוק היטב:

« פני יהושע על בבא מציעא ב׳ ע״ב פני יהושע על בבא מציעא ד׳ ע״א »