פני יהושע על בבא מציעא כ״ז

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

« פני יהושע על בבא מציעא כ״ו ע״ב פני יהושע על בבא מציעא כ״ח ע״א »

1 בְּלוֹקֵחַ מִן הַתַּגָּר, אֲבָל בְּלוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת – חַיָּיב לְהַחְזִיר. וְכֵן תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּלוֹקֵחַ מִן הַתַּגָּר, אֲבָל בְּלוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת – חַיָּיב לְהַחְזִיר.

2 אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: וְכִי בַּעַל הַבַּיִת בְּעַצְמוֹ דָּשָׁן? אֲמַר לֵיהּ: אֶיסְמְיַהּ? אֲמַר לֵיהּ: לָא, תִּתַּרְגַּם מַתְנִיתִין כְּגוֹן שֶׁדָּשָׁן עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים.

3 מַתְנִי׳ אַף הַשִּׂמְלָה הָיְתָה בִּכְלַל כׇּל אֵלּוּ, וְלָמָּה יָצָאת? לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ, לוֹמַר לְךָ: מָה שִׂמְלָה מְיוּחֶדֶת, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִימָנִין וְיֵשׁ לָהּ תּוֹבְעִין, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָנִין וְיֵשׁ לוֹ תּוֹבְעִים חַיָּיב לְהַכְרִיז.

4 גְּמָ׳ מַאי ״בִּכְלַל כׇּל אֵלּוּ״? אָמַר רָבָא: בִּכְלַל ״כׇּל אֲבֵדַת אָחִיךָ״.

5 אָמַר רָבָא: לְמָה לִי דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״שׁוֹר״, ״חֲמוֹר״, ״שֶׂה״ וְ״שִׂמְלָה״?

6 צְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא שִׂמְלָה, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי בְּעֵדִים דְּגוּפַהּ וְסִימָנִין דְּגוּפַהּ. אֲבָל חֲמוֹר בְּעֵדִים דְּאוּכָּף וְסִימָנִין דְּאוּכָּף, אֵימָא לָא מַהְדְּרִינַן לֵיהּ, כְּתַב רַחֲמָנָא ״חֲמוֹר״ דַּאֲפִילּוּ חֲמוֹר בְּסִימָנֵי הָאוּכָּף.

7 ״שׁוֹר״ וָ״שֶׂה״, דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? ״שׁוֹר״ – דַּאֲפִילּוּ לְגִיזַּת זְנָבוֹ, וְ״שֶׂה״ – לְגִיזּוֹתָיו. וְלִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״שׁוֹר״, דַּאֲפִילּוּ לְגִיזַּת זְנָבוֹ, וְכׇל שֶׁכֵּן ״שֶׂה״ לְגִיזּוֹתָיו!

8 אֶלָּא אָמַר רָבָא: ״חֲמוֹר״ דְּבוֹר לְרַבִּי יְהוּדָה, וְ״שֶׂה״ דַאֲבֵידָה – לְדִבְרֵי הַכֹּל קַשְׁיָא.

9 וְאֵימָא לִגְלָלִים הוּא דַּאֲתָא? גְּלָלִים – אַפְקוֹרֵי מַפְקַר לְהוּ. וְדִילְמָא לְסִימָנִין הוּא דַּאֲתָא, דְּאִיבַּעְיָא לַן: סִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא אוֹ דְרַבָּנַן. כְּתַב רַחֲמָנָא ״שֶׂה״, דַּאֲפִילּוּ בְּסִימָנִין מַהְדְּרִינַן, וְסִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא.

10 אָמְרִי: מִדְּקָתָנֵי לְהוּ תַּנָּא, לְסִימָנִין גַּבֵּי שִׂמְלָה, דְּקָתָנֵי: מָה שִׂמְלָה מְיוּחֶדֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִימָנִין וְיֵשׁ לָהּ תּוֹבְעִין – חַיָּיב לְהַכְרִיז, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָנִין וְיֵשׁ לוֹ תּוֹבְעִין – חַיָּיב לְהַכְרִיז. שְׁמַע מִינַּהּ דְּ״שֶׂה״ לָאו לְסִימָנִין הוּא דַּאֲתָא.

11 תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֲשֶׁר תֹּאבַד״ – פְּרָט לַאֲבֵידָה שֶׁאֵין בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״וּמְצָאתָהּ״ – פְּרָט לַאֲבֵידָה שֶׁאֵין בָּהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה.

12 מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר אַבָּיֵי: מַשְׁמָעוּת דּוֹרְשִׁין אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. מָר נָפְקָא לֵיהּ מֵ״אֲשֶׁר תֹּאבַד״ וּמָר נָפְקָא לֵיהּ מִ״וּמְצָאתָהּ״.

13 וּלְמַאן דְּנָפְקָא לֵיהּ מֵ״אֲשֶׁר תֹּאבַד״ הַאי ״וּמְצָאתָהּ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ?

14 הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבְנַאי, דְּאָמַר רַבְנַאי: ״וּמְצָאתָהּ״ – דַּאֲתַאי לִידֵיהּ מַשְׁמַע.

15 וּלְמַאן דְּנָפְקָא לֵיהּ מִ״וּמְצָאתָהּ״, הַאי ״אֲשֶׁר תֹּאבַד״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ?

16 מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹחָנָן. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מִנַּיִין לַאֲבֵידָה שֶׁשְּׁטָפָהּ נָהָר שֶׁהִיא מוּתֶּרֶת? שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכׇל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ״ – מִי שֶׁאֲבוּדָה הֵימֶנּוּ וּמְצוּיָה אֵצֶל כׇּל אָדָם, יָצְתָה זוֹ שֶׁאֲבוּדָה הֵימֶנּוּ וְאֵינָהּ מְצוּיָה אֵצֶל כׇּל אָדָם.

17 וְאִידַּךְ, הָא דְּרַבְנַאי מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״וּמְצָאתָהּ״.

18 וְאִידַּךְ, הָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ ״מִמֶּנּוּ״. וְאִידָּךְ? ״מִמֶּנּוּ״ לָא מַשְׁמַע לֵיהּ.

19 רָבָא אָמַר: פְּרוּטָה שֶׁהוּזְלָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, מַאן דְּאָמַר מֵ״אֲשֶׁר תֹּאבַד״ – אִיכָּא, וּמַאן דְּאָמַר מִ״וּמְצָאתָהּ״ – לֵיכָּא.

20 וּלְמַאן דְּאָמַר ״אֲשֶׁר תֹּאבַד״ – הָא בָּעֵינַן ״וּמְצָאתָהּ״, וְלֵיכָּא!

21 אֶלָּא: פְּרוּטָה שֶׁהוּקְרָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, מַאן דְּאָמַר ״וּמְצָאתָהּ״ – אִיכָּא, וּמַאן דְּאָמַר ״אֲשֶׁר תֹּאבַד״ – לֵיכָּא.

22 וּלְמַאן דְּאָמַר ״וּמְצָאתָהּ״, הָא בָּעֵינַן ״אֲשֶׁר תֹּאבַד״ וְלֵיכָּא!

23 אֶלָּא פְּרוּטָה שֶׁהוּקְרָה וְהוּזְלָה וְחָזְרָה וְהוּקְרָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. מַאן דְּאָמַר ״אֲשֶׁר תֹּאבַד״ – אִיכָּא. וּמַאן דְּאָמַר ״וּמְצָאתָהּ״ – בָּעֵינַן דְּאִית בַּהּ שִׁיעוּר מְצִיאָה מִשְּׁעַת אֲבֵידָה וְעַד שְׁעַת מְצִיאָה.

24 אִיבַּעְיָא לְהוּ: סִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא אוֹ דְרַבָּנַן? מַאי נָפְקָא מִינַּהּ?

25 לְאַהְדּוֹרֵי גֵּט אִשָּׁה בְּסִימָנִים. אִי אָמְרַתְּ דְּאוֹרָיְיתָא – מַהְדְּרִינַן, וְאִי אָמְרַתְּ דְּרַבָּנַן – כִּי עֲבוּד רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא בְּמָמוֹנָא, אֲבָל בְּאִיסּוּרָא – לָא עֲבוּד רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא.

26 תָּא שְׁמַע: אַף הַשִּׂמְלָה הָיְתָה בִּכְלַל כׇּל אֵלּוּ, וְלָמָּה יָצָאת לְהַקִּישׁ אֵלֶיהָ? וְלוֹמַר לְךָ: מָה שִׂמְלָה מְיוּחֶדֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ סִימָנִין וְיֵשׁ לָהּ תּוֹבְעִין חַיָּיב לְהַכְרִיז, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ סִימָנִין וְיֵשׁ לוֹ תּוֹבְעִין חַיָּיב לְהַכְרִיז. תַּנָּא: תּוֹבְעִין אִצְטְרִיכָא לֵיהּ, סִימָנִין כְּדִי נַסְבַהּ.

27 תָּא שְׁמַע: חֲמוֹר בְּסִימָנֵי אוּכָּף. אֵימָא ״בְּעֵדֵי אוּכָּף״.

28 תָּא שְׁמַע: ״וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ״. וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לוֹ קוֹדֶם שֶׁיִּדְרְשֶׁנּוּ?! אֶלָּא דׇּרְשֵׁהוּ אִם רַמַּאי הוּא אוֹ אֵינוֹ רַמַּאי.

29 מַאי לָאו בְּסִימָנִין? לֹא, בְּעֵדִים.

30 תָּא שְׁמַע: אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַל פַּרְצוּף הַפָּנִים עִם הַחוֹטֶם, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ סִימָנִין בְּגוּפוֹ וּבְכֵלָיו.

31 שְׁמַע מִינַּהּ סִימָנִין לָאו דְּאוֹרָיְיתָא! אָמְרִי: גּוּפוֹ – דְּאָרוֹךְ וְגוּץ. כֵּלָיו – דְּחָיְישִׁינַן לִשְׁאֵלָה.

32 אִי חָיְישִׁינַן לִשְׁאֵלָה, חֲמוֹר בְּסִימָנֵי אוּכָּף הֵיכִי מַהְדְּרִינַן? אָמְרִי: אוּכָּף, לָא שָׁאיְלִי אִינָשֵׁי אוּכָּפָא, מִשּׁוּם דִּמְסַקֵּב לֵיהּ לַחֲמָרָא.

33 אִיבָּעֵית אֵימָא: כֵּלָיו בְּחִיוָּרֵי וּבְסוּמְקִי.

34 אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: מְצָאוֹ קָשׁוּר בְּכִיס אוֹ בְּאַרְנָקִי וּבְטַבַּעַת, אוֹ שֶׁמְּצָאוֹ בֵּין כֵּלָיו, אֲפִילּוּ לִזְמַן מְרוּבֶּה – כָּשֵׁר. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ חָיְישִׁינַן לִשְׁאֵלָה, כִּי מְצָאוֹ קָשׁוּר בְּכִיס אַמַּאי כָּשֵׁר? נֵיחוּשׁ לִשְׁאֵלָה!

35 אָמְרִי: כִּיס וְאַרְנָקִי וְטַבַּעַת לָא מַשְׁאֲלִי אִינָשֵׁי. כִּיס וְאַרְנָקִי – מִשּׁוּם דִּמְסַמְּנִי, וְטַבַּעַת – מִשּׁוּם דִּמְזַיֵּיף.

36 לֵימָא כְתַנָּאֵי: אֵין מְעִידִין עַל הַשּׁוּמָא, וְאֶלְעָזָר בֶּן מַהֲבַאי אוֹמֵר: מְעִידִין עַל הַשּׁוּמָא. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי? דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: סִימָנִין דְּרַבָּנַן, וְאֶלְעָזָר בֶּן מַהֲבַאי סָבַר: סִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא.

37 אָמַר רָבָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא סִימָנִין דְּאוֹרָיְיתָא, וְהָכָא בְּשׁוּמָא מְצוּיָה בְּבֶן גִּילוֹ קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: שׁוּמָא מְצוּיָה בְּבֶן גִּילוֹ, וּמָר סָבַר: שׁוּמָא אֵינָהּ מְצוּיָה בְּבֶן גִּילוֹ.

38 אִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא שׁוּמָא אֵינָהּ מְצוּיָה בְּבֶן גִּילוֹ, וְהָכָא בְּסִימָנִין הָעֲשׂוּיִן לְהִשְׁתַּנּוֹת לְאַחַר מִיתָה קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: סִימָנִין עֲשׂוּיִם לְהִשְׁתַּנּוֹת לְאַחַר מִיתָה. וּמָר סָבַר: סִימָנִין אֵין עֲשׂוּיִם לְהִשְׁתַּנּוֹת לְאַחַר מִיתָה.

39 אִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא שׁוּמָא אֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְהִשְׁתַּנּוֹת לְאַחַר מִיתָה, וְסִימָנִין דְּרַבָּנַן, וְהָכָא בְּשׁוּמָא סִימָן מוּבְהָק הוּא קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: שׁוּמָא סִימָן מוּבְהָק הוּא, וּמָר סָבַר: שׁוּמָא לָאו סִימָן מוּבְהָק הוּא.

40 אָמַר רָבָא: אִם תִּמְצֵי לוֹמַר סִימָנִין לָאו דְּאוֹרָיְיתָא, הֵיכִי מַהְדְּרִינַן אֲבֵידְתָּא בְּסִימָנִין? דְּנִיחָא לֵיהּ לְמוֹצֵא אֲבֵידָה דְּנַהְדַּר בְּסִימָנִין, כִּי הֵיכִי דְּכִי אָבְדָה לֵיהּ לְדִידֵהּ נָמֵי נַהְדְּרוּ לֵיהּ בְּסִימָנִין.

41 אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא לְרָבָא: וְכִי אָדָם עוֹשֶׂה טוֹבָה לְעַצְמוֹ בְּמָמוֹן שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ?

42 אֶלָּא נִיחָא לֵיהּ לְבַעַל אֲבֵידָה לְמֵיהַב סִימָנִין וּלְמִשְׁקְלֵיהּ. מִידָּע יָדַע דְּעֵדִים לֵית לֵיהּ, וּמֵימָר אָמַר: כּוּלֵּי עָלְמָא לָא יָדְעִי סִימָנִין מוּבְהָקִים דִּידַהּ, וַאֲנָא יָהֵיבְנָא סִימָנִין מוּבְהָקִים דִּידַהּ וְשָׁקֵלְנָא לַהּ.

43 אֶלָּא הָא דִּתְנַן, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֶחָד הַלֹּוֶה מִשְּׁלֹשָׁה – יַחְזִיר לַלֹּוֶה, שְׁלֹשָׁה שֶׁלָּווּ מִן הָאֶחָד – יַחְזִיר לַמַּלְוֶה. נִיחָא לֵיהּ לְלֹוֶה לְאַהְדּוֹרֵי לֵיהּ לְמַלְוֶה?

44 אֲמַר לֵיהּ: הָתָם סְבָרָא הוּא, אֶחָד הַלֹּוֶה מִשְּׁלֹשָׁה יַחְזִיר לַלֹּוֶה – דְּגַבֵּי לֹוֶה שְׁכִיחִי, גַּבֵּי מַלְוֶה לָא שְׁכִיחִי. שְׁמַע מִינַּהּ מִלֹּוֶה נְפוּל. שְׁלֹשָׁה שֶׁלָּווּ מֵאֶחָד יַחְזִיר לַמַּלְוֶה – דְּגַבֵּי מַלְוֶה שְׁכִיחִי, גַּבֵּי לֹוֶה לָא שְׁכִיחִי.

פירוש פני יהושע על בבא מציעא כ״ז

1 גמרא ולכתוב רחמנא שור דאפילו לגיזת זנבו וכ"ש שה לגיזותיו. וקשיא לי דלמא הא דרבי רחמנא שה לגיזותיו היינו לשבח גיזה שהשביח אחר שנתייאשו הבעלים וסד"א דנהי דלענין גוף האבידה לא מהני יאוש אחר שכבר הוא ביד המוצא היינו משום דמעיקרא מיהא באיסורא אתא לידיה כדאמרי' בריש פירקין משא"כ לענין השבח גיזה ה"א דמהני היאוש לענין הגיזה בהשביח אח"כ דהא בהתירא אתא לידיה קמ"ל דאפ"ה חייב להחזיר ובשלמא למאן דס"ל בעלמא יאוש כדי קנה אפי' היכא דבאיסורא אתא לידיה א"כ ע"כ צ"ל דהא דלא מהני באבידה כשמצא לפני יאוש ואח"כ נתייאש היינו משום דאף על גב דיאוש קונה בעלמא לענין גוף החפץ מ"מ צריך ליתן דמים וכ"כ התוספות בפ' מרובה דף ס"ו בד"ה ה"נ ע"ש היטב מוכח מזה דבאבידה נמי כה"ג זוכה המוצא בשבח שהשביח אחר היאוש וא"צ להחזיר אלא דמי האבידה מה שהיתה שוה לפני יאוש משא"כ למ"ד בעלמא יאוש כדי לא קנה הדרא קושיא לדוכתיה ול"ל דאפי' למ"ד בעלמא יאוש כדי לא קנה מודה הכא בשבח אבידה כה"ג דכתיבנא דזכה המוצא כיון דבהיתירא אתא לידיה דא"כ הקושי' קיימת על כל הפוסקים דלא לישתמע שום פוסק לכתוב כן ויש ליישב וצ"ע ודו"ק:

2 שם אלא אמר רבא חמור דבור לר"י כו' עין מ"ש בזה בפרק הפרה לקשר הדברים ולפי מה דכתיבנא בסמוך היה אפשר לומר עוד דדוקא לרבא קשיא למאי דס"ל בפרק מרובה דיאוש כדי קונה לחד גירסא שהביאו התוספות שם אלא דנראה עיקר כגירסא שניה של התוספות דרבה גרסינן ורבא ס"ל דלא קנה ע"ש דף ס"ו:

3 בתוספות בד"ה בעידי אוכף פי' אי סימנים לאו דאורייתא כו' עכ"ל. דבריהם מבוארים דקשיא להו אמאי נקט רבא בתרתי עדי אוכף וסימני אוכף דבשלמא לענין עדים וסימנים דגופא שייך שפי' למיתני תרתי בדרך לא זו אף זו משא"כ לענין האוכף אין רבותא בזה יותר מבזה דעיקר החידוש דמהדר החמור ע"י האוכף לכך כתבו התוספות דנקט עדי אוכף אי סימנים לאו דאורייתא ולצדדין קתני אי סימנים דאורייתא אתי קרא לסימני אוכף ואי לאו דאורייתא אתי לעדי אוכף כדאמרינן לקמן להדיא ודברי מהרש"א בזה אינן מבוררים לי וכן מ"ש דמשמע מדברי התוספות לעיל דא"א לאשכוחי עדים בלא סימנים כלל קשיא לי א"כ ל"ל דכתב שמלה למעוטי דבר שאין בו סי' דאינו חייב להכריז מה"ת יכריז כיון דא"א בשום ענין להיוודע ממי נפל ודוחק לומר דקרא אתי להיכא שראה ממי נפל אע"כ דיימנין דמשכחת לעדים בלא סימנים ע"י ט"ע כדפרש"י לקמן ומ"ש התוס' לעיל היינו לענין דמתייאשו הבעלים בדבר שאין בו סי' כיון דלא שכיח מלתא למצוא עדים כיון שאין בו סימן ודו"ק:

4 בגמרא ואידך הא דרבנאי מנ"ל. הוי מצי למימר דסבר ליה כהני תנאי דס"ל בפרק המקבל דף קי"א גזל כו' וע"כ אייתר ליה קרא דומצאתה לאין בו ש"פ וק"ל:

5 שם נפקא ליה מומצאתה ופרש"י דוי"ו דומצאתה קא דרש. ולכאורה יש לדקדק דא"כ ה"ל להקשות ואידך האי וא"ו מאי דריש ביה ולולי פרש"י היה אפשר לומר דהא דקאמר נפקא ליה מומצאתה היינו דיליף הכל מפשטא דקרא דומצאתה דממילא כיון דכתיב אחיך למעוטי כותי וכתיב ומצאתה בהאי קרא גופא דמשמע דאתא לידיה ממילא קאי עליה מיעוטא דאחיך אפילו בכה"ג וכן הא דבעינן ש"פ משמע ליה מפשטא דקרא מדקרי ליה מציאה משמע שהיא ש"פ אלא שרש"י לא פי' כן ואפשר דמשום דבלא"ה יש להקשות מנ"ל דהאי אחיך למעוטי כותי דלמא לאידך גיסא דבישראל בעינן דוקא שיהא שוה פרוטה משא"כ בכותי אפי' בפחות מש"פ חייב להחזיר כדקי"ל בעלמא דממונא הוא לגבי כותי אע"כ דא"א לומר כן דא"כ אמאי איצטריך ומצאתה דאתא לידיה למעוטי כותי אפילו היכא דאתא לידיה ואי בכותי חייב להחזיר אפי' בפחות מש"פ ועובר על לא תוכל להתעלם כ"ש היכא דאתי לידיה דחייב להחזיר לכותי אע"כ דאחיך למעוטי אתא נמצא לפ"ז ע"כ צ"ל דמייתר ליה הא דומצאתה לכדרבנאי דאי מפשטא דקרא היה אפשר לומר לאידך גיסא ודוק היטב:

6 שם ולמ"ד אשר תאבד הא בעינן ומצאתה. ויש לדקדק דלמא דריש ומצאתה לכדרבנאי וכן בסמוך דמקשה למ"ד ומצאתה הא בעינן אשר תאבד הו"ל מיבעיא ליה לכדר"י. מיהו לפמ"ש בסמוך דמפשטא דקרא שייך למילף תרווייהו כיון דגלי קרא דבעינן ש"פ ה"ה למאי דכתיב בסיפא דקרא ומצאתה א"כ א"ש ולפרש"י לעיל נמי י"ל דהשתא משמע ליה דכ"ע ילפי הא דרבנאי מוא"ו דומצאתה והא דר"י ילפי מממנו וק"ל:

7 שם איבעיא להו סימנים דאורייתא או דרבנן למאי נפקא מינה לאהדורי גט אשה בסימנים כו' פרש"י לאהדורי גט שאבד מן השליח המביאו כו'. ונראה לכאורה מפשטא דסוגיא דשמעתין ומפרש"י דהא דמספקא לן אי סמכינן אסימנים מדאורייתא היינו משום דאיכא למימר דלא חיישינן מדאורייתא שמא יש עוד אחר שנמצאו בו אותם סימנים עצמן ומש"ה מדמה לה הש"ס בסמוך להאי דאין מעידין אלא על פרצוף פנים דאיירי נמי בחששא כה"ג דאי אמרינן דהא דמהדרינן אבידה בסימנים דאורייתא ולא חיישינן כי היכא דאיתרמי סימנים לזה האיש שאומר הסימנים הכי נמי אפשר שיש עוד לאחד כמו כן באותן סימנים עצמן אם כן ממילא דה"ה לענין גט אשה ולעידי מיתה דלא חיישינן לחששא כה"ג דאין לחלק בין ממון לאיסור ולפ"ז יש לתמוה טובא א"כ אמאי פשיטא לתלמודא הכא אי הוי סימנים דאורייתא מהדרינן אפילו גט אשה ולעיל סוף פרק קמא משמע מסוגית הש"ס להדיא דבגט אשה הנאבד לית לן למילף איסורא מממונא כדאמר רב עמרם לרבה דלא חייש לשני שוירי היכי פשיט מר איסורא מממונא ונהי שהתוספות כתבו שם דמדאורייתא שפיר שייך למילף בגט איסורא מממונא בק"ו דהא אין הולכין בממון אחר הרוב כו' ע"ש מ"מ הרי תירצו שם בתוספות דהא דקאמר היאך פשיט איסורא מממונא היינו דנהי דמדאורייתא חמור ממון מאיסורא וילפינן בק"ו אפ"ה איכא למימר דמדרבנן מחמירין טפי בגיטין משום חומרא דאשת איש כמו שהחמירו במים שאין להם סוף כו' ע"ש ואם כן אמאי פשיטא לתלמודא הכא דאי סימנים דאורייתא לענין מציאה מהדרינן נמי גט אשה בסימנים והיאך פשיט איסורא מממון אכתי איכא למימר דבאשת איש החמירו חכמים דלא נהדר בסימנים. ומיהו לפי תירוץ השני שכתבו התוספות לעיל דדוקא לענין חששא דשני יב"ש דלא הוי אלא לעז בעלמא אמר שפיר והיאך פשיט איסורא מממונא כיון דבממון לא שייך לעז כלל ולפ"ז הוי אתא שפיר הך דשמעתין דלענין סימנים דלא שייך לעז אלא עיקר הספק אי חיישינן מדאורייתא דזימנין דמיתרמי סימנים כמו סימנים ובזה פשיטא ליה לש"ס דשייך שפיר למילף איסורא מממון ולא משמע לן השתא הך סברא דבאשת איש החמירו אלא היכא דאיתמר בפירוש משום דלא דמי למים שאין להם סוף כמו שפירשתי בחידושי לעיל ספ"ק. אלא דלפ"ז קשה לי לאידך גיסא בהא דקאמר אי סימנים דרבנן לא מהדרינן גט אשה דהא שפיר מצינן למימר דאפילו הכי מהדרינן גט אשה כיון דאפילו בלא סימנים מהדרינן גט אשה מדאורייתא ע"י שמו ושם אביו ושם עירו שנכתב בגט ואפילו בהוחזקו שני יב"ש נמי מהדרינן מדאורייתא כדמוכח להדיא בסוגיא דריש פרק האשה שלום מהנך שטרי דחבי בר ננאי ע"ש דאפילו בהוחזקו איירי וכיון דלענין ממון סמכינן אשמו ושם אביו ה"ה לענין גט אשה למאי דקיי"ל השתא דמדאורייתא ילפינן שפיר איסורא מממונא מק"ו אלא משום לעז בעלמא לא מהדרינן ולפ"ז מצינו למימר בפשיטות דהיכא דאיכא נמי סימנים דמהני מיהו מדרבנן לענין ממון אפילו בלא שמו ושם אביו א"כ ממילא דה"ה לענין גט אשה שפיר סמכינן אסימנים בהדי שמו ושם אביו ושם עירו דע"י סימנים תו ליכא לעז ועיין מה שכתבתי בחידושי גיטין דף כ"ז. ונראה לע"ד בזה ליישב הסוגיא דהכא על פי תירוץ ראשון שכתבו התוספות בזה גבי ב' שוירי דהחמירו לענין שמו ושם אביו ושם עירו לחוד ומה"ט גופא איכא למימר נמי דלא סמכינן אסימנים לחוד דאפילו אי הוי סימנים דאורייתא לענין ממון אפ"ה באשת איש החמירו אלא דאפ"ה פשיטא ליה לבעל האיבעיא דאי סימנים דאורייתא לענין ממון ממילא דמהדרינן אפילו גט אשה ולא החמירו באשת איש כיון דאיכא נמי שמו ושם אביו ושם עירו דמהני לענין ממון אפילו בלא סימנים ותרי חומרי כי הנך לא מחמרינן באשת איש כיון דאיכא תרתי למעליותא דכל חד וחד מהני לענין דאורייתא משא"כ אי אמרינן דסימנים דרבנן פשיטא ליה לבעל האיבעיא דלא מהדרינן גט אשה אפילו בהדי שמו ושם אביו ושם עירו משום דבאשת איש החמירו כיון דמדאורייתא ליכא אלא חד למעליותא והא דמקשה הש"ס בסמוך ממתניתין דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם יבואר לקמן בשמעתין כנ"ל ונכון ודוק היטב. כל זה כתבתי לפי שיטת התוספות דלעיל ספ"ק גבי שני שוירי אמנם לולי דבריהם היה נראה לי לפרש בענין אחר דדוקא לעיל ספ"ק מקשה הש"ס שפיר היאך יליף איסורא מממונא ולא שייך האי ק"ו שכתבו התוספות מאותו הטעם שכתבתי שם עיין עליו אבל הכא לענין סימנים קאמר שפיר דאי מהני סימנים דאורייתא בממון מדרשא דשמלה או מדרשא אחריתי ממילא דמהני נמי באיסורין אפילו בגט אשה דהוי דבר שבערוה אפ"ה ילפינן שפיר בג"ש דדבר דבר מממון דמה להלן בדבר ברור אף כאן בדבר ברור וכי היכי דסימנים מיקרי דבר ברור כמו עדים לענין ממון כדאמרינן לקמן דעד אחד במקום סימנים לאו מידי הוא ה"ה דהוי נמי דבר ברור לענין דבר שבערוה דאין ג"ש למחצה משא"כ לעיל גבי שני שוירי לא שייך הך ג"ש כיון דבממון גופא לא אשכחן בהדיא דלא חיישינן מדאורייתא לשני יב"ש או לשני שוירי שהרי ענין השטרות גופייהו לא נזכרו בתורה כלל אלא מקרא דדברי קבלה ידעינן להו דכתיב וכתוב בספר וחתום ומש"ה מקשה שפיר היאך פשט איסורא מממונא כנ"ל נכון מאוד. ועוד היה נ"ל לפרש פי' אחר בכוונת הסוגיא דהא דמספקא ליה בסימנים אי דאורייתא או דרבנן לאו משום האי חששא לחוד דשמא איתרמי סימנים כסימנים מספקא ליה אלא דמספקא ליה נמי אי סמכינן אסימנים מדאורייתא ולא חיישינן לרמאי שכבר הכיר בסימנים או לא ולפי זה מספקא ליה שפיר נמי לענין גט אם אשה אומרת סימני גט אי סמכינן עליה ולא חיישינן לרמאות או לא וכן לענין שליח שלא נתפרסם שליחותו בעדים ולא ראינו הגט בידו קודם שנאבד אלא שהוא אומר שהוא שליח הגט ושיחזירו לו ע"י סימנים דבכה"ג אי חיישינן לרמאי ולא סמכינן אסימנים תו לא הוי האי שליח אלא כעד אחד בעלמא דלא מהימן בגט אשה והשתא לפ"ז א"ש דודאי לענין חשש רמאות לא מהני כלל הך מילתא דשמו ושם אביו ושם עירו וא"כ שפיר קמיבעיא ליה סימנים דאורייתא או דרבנן ונ"מ לאהדורי גט אשה בשוק כנ"ל ולקמן בשמעתין יבואר יותר ודוק היטב בכל מ"ש בזה:

8 בגמרא ת"ש חמור בסמני אוכף. לכאורה יש לדקדק אמאי לא מוקי ליה בסימנים מובהקים דנהי דלעיל דקאמר ת"ש אף השמלה לא מצי לאוקמא בסימנים מובהקים משום דלא שייך למימר מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים דמאי פסקא דאפשר דסתם שמלה אין לה סימנים מובהקים משא"כ הכא לענין חמור בסימני אוכף דעיקר רבותא דקרא היינו דמהדרינן גוף החמור ע"י סימני אוכף א"כ שפיר מצינו לאוקמא בסימנים מובהקים דמשמע לקמן בשמעתין דלכו"ע סימנים מובהקים דאורייתא ומה שכתבו המפרשים דהא דמשני בעידי אוכף היינו נמי סימנים מובהקים דהוי כמו עדים נראה דוחק מיהו למאי דפרישית בסמוך דהא דמספקא לן אי סימנים דאורייתא או לא היינו נמי אי חיישינן לרמאי א"כ לפ"ז נראה דלא שייך לחלק בין מובהקים לשאינם מובהקים דבמובהקים נמי איכא למיחש לרמאי והא דפשיטא לן לקמן בשמעתין גבי מעידין על השומא דסימן מובהק לכולי עלמא מהני מדאורייתא היינו דוקא לענין עידי מיתה דלא שייך חשש רמאות דהא אפילו עד אחד ואפילו האשה עצמה נאמנים משא"כ לענין גט אשה ולענין ממון דשייך חשש רמאות ובעינן עדות גמורה איכא למימר דמובהקים נמי לא מהני כן נראה לי נכון אלא דמלשון הפוסקים לא משמע כן ולקמן בסוף הסוגיא יבואר יותר ודוק:

9 בתוספות בד"ה ת"ש חמור בסימני אוכף ברייתא היא עכ"ל. כוונתם דאי ממימרא דרבא לעיל הא קאמר להדיא חמור בעידי אוכף וסימני אוכף ומדנקט תרווייהו ע"כ היינו משום דמספקא ליה ולצדדין קתני כמ"ש התוספות לעיל אע"כ דברייתא היא וק"ל:

10 בד"ה דרשהו כו' וא"ת דבמתני' דריש מהאי קרא דלא יחזיר עד סוף הדיבור. ודבריהם לכאורה קשה להולמן ועיין בב"ח ח"מ סימן רס"ז שהאריך בלשון התוספות והמעי' בצדק ישפוט שדבריו דחוקין בפשט לשון הגמרא. ולענ"ד דברי התוספות מבוארים משום דהא דקאמר המקשה מאי לאו בסימנים יש לפרש באחד משני עניינים או שנאמר דכוונתו דבסימנים גופא יוודע הדבר שאינו רמאי שע"י שיאמר כל סימני האבידה ניכר שאינו רמאי ואי לאו דחיישינן לרמאות הוי סגי אפילו בסימנים כל דהו וא"כ מוכח דסימנים מלתא אלימתא היא מדאורייתא או שנאמר הא דקאמר מאי לאו בסימנים היינו שידרשנו אם אינו רמאי יחזיר לו בסימנים והיינו כמתניתין דלקמן ואפ"ה מוכח שפיר דהיכא דלא שייך רמאות מהני סימנים ואם כן תפשוט לענין גט אשה דהא לא שייך רמאות והתוספות משמע להו עיקר כפי' הראשון ומש"ה מקשו דא"א לפרש כן לשון הברייתא דהא במתניתין לקמן משמע להיפך דלרמאי לא יחזיר אפי' ע"י סימנים אלא דאפ"ה ליכא למידחי קושיית התוספות ולומר דאפ"ה מקשה הש"ס שפיר כדכתיבנא דמ"מ תקשה יותר אדמקשה מברייתא ליקשו ממתניתין בזו הסברא גופא וע"ז משני שפיר דהא דלא מקשה ממתני' היינו משום דאיכא למימר אסמכתא היא כו' וכתבו ועוי"ל כו' היינו כפירוש ראשון שע"י הסימנים ניכר שאינו רמאי והיינו בסתם בני אדם אבל מתני' דלקמן איירי בודאי רמאי כנ"ל ודו"ק. ולענין מאי דמשני בגמרא לא בעדים עיין בבעל המאור שכתב בשם רש"י דהכי פירושו דלרמאי בעינן דוקא עדים ולשאינו רמאי בעינן מיהא סימן מובהק אבל שאינו מובהק לא מהני מדאורייתא ולי אפשר לומר דאפילו לדעת הרבה פוסקים שסימן מובהק ה"ל לגמרי כעדים ואם כן אי אמרינן דמהדרינן לרמאי בעדים ה"ה בסימן מובהק לגמרי וכן נ"ל שהיא דעת הראב"ד פי"ג מהלכות אבידה לאפוקי ממ"ש שם ה"ה ולמאן דס"ל דאפילו בסימן מובהק לא מהדרינן וע"כ היינו משום דברמאי כ"ע מודו דחיישינן לשאלה או מכירה וא"כ בעדים שהיתה שלו נמי לא סגי אלא בעינן עדי נפילה דוקא ברמאי והיינו דקאמר דרשהו בעדים ודו"ק:

11 בגמרא ת"ש אין מעידין אלא כו' אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו ש"מ סימנים לאו דאורייתא. והא דלא קאמר דשאני אשת איש דהחמירו בה רבנן נתיישב ע"פ מה שכתבנו בלשון האיבעיא דהשתא לא משמע לן האי סברא דבאשת איש החמירו דאל"כ אין מקום להסתפק בגט אשה דפשיטא דלא מהדרינן אפילו אי הוי סימנים דאורייתא ואף לפי מה שכתבתי דשאני גט אשה דמדאורייתא איכא תרתי למעליותא אפילו הכי מייתי שפיר מהא דאין מעידין אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו דפשטא דלישנא משמע דאפילו בסימני הגוף וסימני כלים בהדי הדדי נמי לא סמכינן אע"ג דאיכא תרתי למעליותא דהא אי סימנים דאורייתא כל חד וחד מהני אלא דלפ"ז אכתי קשה בהא דמשני הש"ס דגופו היינו ארוך וגוץ וכליו דחיישינן לשאלה ות"ל דאפילו אי לא חיישינן לשאלה נמי לא מהני סימני כלים לחודייהו כיון דליכא אלא חדא למעליותא וא"ל דבאשת איש החמירו לכך נראה מזה דסוגיא דהכא קאי כלישנא בתרא במסכת בכורות דף מ"ז ע"ב דמשמע דאדרבה בעדות אשה כה"ג נמי אקילו בה רבנן טפי מבשאר עדות מיהו בלא"ה נמי א"ש אפילו ללישנא קמא בסוגיא דבכורות דכיון דללישנא קמא מהני פרצוף פנים בפדחת בלא חוטם לענין ממון אלא שאני עדות אשה דהחמירו בה רבנן ולפ"ז שפיר מדייק בשמעתין דמוכח מהכא דסימנים לאו דאורייתא דהא פשטא דלישנא דמתניתין משמע דאף ע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו אפ"ה אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אבל בלא חוטם לא ואי ס"ד סימנים דאורייתא הדר הוי ליה תלת למעליותא מדאורייתא ואמאי אין מעידין דהא דמי לגמרי לגט אשה וע"ז משני שפיר דגופו בארוך וגוץ וכליו משום דחיישינן לשאלה דאורייתא כנ"ל נכון ובזה נתיישבו כמה דקדוקים בשמעתין ודוק היטב:

12 בגמרא אי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן. ול"ל כדדחי לעיל בעידי אוכף דבכה"ג י"ל דל"ח לשאלה כי היכי דל"ח למכירה אליבא דכ"ע משום דאוקמא בחזקתו אע"ג דמכירה שכיחא ה"ה די"ל דלא חיישינן לשאלה דאוקמא בחזקתו ואיכא נמי רובא דרוב בני אדם אינם משאילין משא"כ אי מהדרינן חמור בסימני אוכף שפיר איכא למיחש לשאלה דאיכא תרי חששי די"ל איתרמויי איתרמי סימנא כי האי ואת"ל דלא איתרמי איכא חששא דשאלה ואי משום מעשים בכל יום דמהדרינן בסימני אוכף היינו משום דמדרבנן ודאי לא חיישינן לשאלה אלא דהשתא קיימינן בהאי סברא דסימנים דאורייתא וא"כ ע"כ חמור בסימני אוכף נמי מסתמא מדאורייתא איירי וכה"ג צריך לפרש בלשון התוס' בד"ה וניחוש לשאלה דהא דמקשה הכא וניחוש לשאלה ולא מוקי לה נמי כשמצאו בעצמו אע"כ משום דהשתא קאי בסברא דסימנים דאורייתא וא"כ מסתמא איירי ברייתא בכל ענין וכ"כ מהרש"א ועי"ל דאפשר דבעידי אוכף נמי שייך חששא דשאלה ובתשובה הארכתי בזה:

13 שם אלא הא דתניא מצאו קשור בכיס כו' ואס"ד חיישינן לשאלה כו' ניחוש לשאלה. ויל"ד דאכתי מאי קושיא שהרי לפי מ"ש התוספות כאן דמצי לאוקמא כגון שאותו שאבדו מצאו וא"כ מאי חשש שאלה שייך הכא מי לא מצי איירי נמי ששליח יודע בודאי שלא השאיל הכיס וארנקי לשום אדם אחר משא"כ בהך דאין מעידין דלעיל דלא שייך למימר הכי משום הכי שפיר חיישינן לשאלה תו קשיא לי אפילו את"ל דמשמע ליה להש"ס דמיירי שמצאו אדם אחר דלא כפי' התוספות אפ"ה מאי מדמי הך דאין מעידין להאי דגט אשה דהא מצ"ל דהא דחיישינן התם לשאלה היינו מדרבנן כדמשמע ל' חיישינן ומש"ה החמירו לענין אשת איש ואף על גב דמסקינן ביבמות דאדרבא בעיגונא אקילו בה רבנן אפ"ה הא אמרינן בפרק יש בכור דף מ"ו דדוקא בסוף עדות הקילו אבל בתחלת עדות כגון סימנים אחמירו בה רבנן משא"כ הכא בגט אשה שכתוב בו שמו ושם אביו ושם עירו ושם אשתו ושם עירה דלפ"ז תו ליכא אלא חששא דב' יוסף בן שמעון ושני שווירי אם כן כיון ששליח נותן סימנים בכיס וארנקי ויודע שלא השאילן לאחר מש"ה שפיר מצ"ל דכולי האי לא חיישינן ושליח נאמן בכך. ועוד דבלא"ה הוי חששא רחוקה לומר ששליח השאיל הכיס והארנקי לאדם אחר והניח ג"כ גט בתוכה ששמו ושם אביו ושם אשתו ושם עירו ועירה היה הכל שוה לגמרי כמו בגט זה שהיה ביד השליח ואפילו את"ל דמשמע ליה דאיירי בהוחזקו ב' יב"ש אפ"ה הוי חששא רחוקה כדמשמע לעיל בפ"ק ובסוגי' דגיטין דף כ"ז ועי' שם בחידושינו. וכ"ש דקשה טפי על פי' רש"י ז"ל ביבמות דף ק"כ שהוסיף בדבריו בענין חששא זו שמא שכח הלה הגט בתוכו ומנ"ל להמקשה לדמות הנך חששות קלישי דגט להאי דאין מעידין אלא על פרצוף פנים דאיכא חששא גמורה וכבר הארכתי בכ"ז בקונטרס עגונות ומתוך מ"ש שם נתיישבו כמה קושיות ודקדוקים בסוגיא דהכא ולענין האי דאין מעידין על השומא ונתיישבו ג"כ כמעט כל הקושיות שהקשו התוספות שם ביבמות ויסוד הדברים דתליא הנך סוגיות בסוגיא דפרק יש בכור שהבאתי דמשני התם תרי שינויי אי החמירו בה רבנן בעיגונא לענין סימנים או דאקילו בה ע"ש וכאן אין להאריך יותר וע' בסמוך:

14 בתוספות בד"ה וניחוש לשאלה וא"ת ולוכח מהכא דסימנים דאוריתא ובפרק בתרא דיבמות כו' עד סוף הדיבור. ומהרש"ל ז"ל מחק מלשון התוספות וניחוש לשאלה וכתב שהכל דיבור א' האי ודלעיל מיניה. מיהו לענ"ד יש ליישב גירסת ספרים שלנו דבלאו האי דניחוש לשאלה לא היה מקום להתוספות להקשות בפשיטות דנפשוט מהכא כיון דיש לחלק בכמה גווני דפרישית בסמוך בלשון הגמרא ואפילו לענין גט אשה גופא שהיא עיקר האיבעיא דלעיל נמי לא מצי למיפשט מהכא דהא איכא למימר דעיקר האיבעיא דהא דקאמר למאי נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים לאו אשליח קאי אלא לאהדורי לאשה שאמרה שנאבדה מידה ונתנה סימנים מש"ה איכא למימר דאי סימנים דרבנן לא מהדרינן לה משום חשש רמאות כדפרישית לעיל משא"כ הכא דאיירי בשליח מש"ה מהימן ואף לפרש"י שכ' לעיל בד"ה לאהדורי דאיירי נמי שנאבד מיד השליח מכ"מ כבר כתבתי דאיירי כשלא הוחזק שליחותו בעדים משא"כ הכא מצ"ל דאיירי שהוחזק שליח בעדים ועוד היה באפשר לחלק בענין אחר דהא דאמרינן לעיל נ"מ לאהדורי גט אשה איירי היכא דהוחזקו ב' יב"ש משא"כ הכא איכא לאוקמי בלא הוחזקו אלא ששיירות מצויות נמצא דמכל הנך טעמי לא הוי מצו התוספות להקשות בפשיטות לעיל למיפשט האיבעיא. אבל השתא דמקשה הש"ס הכא אי ס"ד דחיישינן לשאלה כו' וניחוש לשאלה ולא מפליג בכל הנך חילוקים שכתבתי בלשון הגמרא דלא דמי האי חששא דגט לחששא דסימנים גופו וכליו ועדי מיתה אע"כ דלא משמע להש"ס לחלק בכך בין לענין סימנים ובין לענין שאלה דמאן דחייש בחדא חששא חייש נמי טובא ומאן דלא חייש אפילו חדא נמי לא חייש א"כ מקשו התוספות וא"ת ולוכח מהכא דסימנים דאורייתא כו' כן נראה לי לקיים גירסת הספרים שלנו ובישיבה הארכתי יותר:

« פני יהושע על בבא מציעא כ״ו ע״ב פני יהושע על בבא מציעא כ״ח ע״א »