פני יהושע על בבא מציעא ט״ו

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

« פני יהושע על בבא מציעא י״ד ע״ב פני יהושע על בבא מציעא ט״ז ע״א »

1 שֶׁנְּטָלוּהָ מַסִּיקִין, בָּא נִגְזָל לִגְבּוֹת קֶרֶן – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים, בָּא נִגְזָל לִגְבּוֹת פֵּירוֹת – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין.

2 רָבָא לָא אָמַר כְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא: ״הֲרֵי הִיא יוֹצְאָה מִתַּחַת יָדוֹ״ – בְּדִינָא מַשְׁמַע. וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא לָא אָמַר כְּרָבָא: ״הֲרֵי הִיא יוֹצְאָה מִתַּחַת יָדוֹ״ – בְּעֵינָא מַשְׁמַע.

3 רַב אָשֵׁי אָמַר: לִצְדָדִין קָתָנֵי, כְּגוֹן שֶׁגָּזַל שָׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ מְלֵאָה פֵּירוֹת וְאָכַל אֶת הַפֵּירוֹת וּמָכַר אֶת הַשָּׂדֶה, בָּא לוֹקֵחַ לִגְבּוֹת קֶרֶן – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים. בָּא נִגְזָל לִגְבּוֹת פֵּירוֹת – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין.

4 בֵּין לְרָבָא בֵּין לְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, מִלְוָה עַל פֶּה הוּא, וּמִלְוָה עַל פֶּה אֵינוֹ גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים!

5 הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּשֶׁעָמַד בַּדִּין וַהֲדַר זַבֵּין.

6 אִי הָכִי, פֵּירוֹת נָמֵי! כְּשֶׁעָמַד בַּדִּין עַל הַקֶּרֶן, וְלֹא עָמַד בַּדִּין עַל הַפֵּירוֹת. וּמַאי פַּסְקָא? סְתָמָא דְמִילְּתָא כִּי תָּבַע אִינִישׁ – קַרְנָא תָּבַע בְּרֵישָׁא.

7 וְסָבַר שְׁמוּאֵל לוֹקֵחַ מִגַּזְלָן לֵית לֵיהּ שְׁבָחָא?

8 וְהָא אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב חִינָּנָא בַּר שִׁילַת: אִמְּלֵיךְ, וּכְתוֹב ״שׁוּפְרָא שְׁבָחָא וּפֵירֵי״.

9 בְּמַאי? אִי בְּבַעַל חוֹב – מִי אִית לֵיהּ פֵּירֵי? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה אֶת הַשֶּׁבַח, שֶׁבַח – אִין, אֲבָל פֵּירוֹת – לָא. אֶלָּא לָאו, בְּלוֹקֵחַ מִגַּזְלָן!

10 אָמַר רַב יוֹסֵף: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַרְקַע.

11 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְכִי מוּתָּר לִלְוֹת סְאָה בִּסְאָה בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַרְקַע?

12 אֲמַר לֵיהּ, הָתָם הַלְוָאָה, הָכָא זְבִינֵי.

13 אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב יוֹסֵף: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ.

14 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְכִי מוּתָּר לִלְוֹת סְאָה בִּסְאָה בִּמְקוֹם שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ?

15 אֲמַר לֵיהּ: הָתָם הַלְוָאָה, וְהָכָא זְבִינֵי.

16 גּוּפָא, אָמַר שְׁמוּאֵל: בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה אֶת הַשֶּׁבַח. אָמַר רָבָא: תֵּדַע, שֶׁכָּךְ כּוֹתֵב לוֹ מוֹכֵר לַלּוֹקֵחַ: ״אֲנָא אֵיקוּם וַאֲשַׁפֵּי וַאֲדַכֵּי וַאֲמָרֵיק זְבִינֵי אִילֵּין, אִינּוּן וְעַמְלֵיהוֹן וּשְׁבָחֵיהוֹן, וְאֵיקוּם קֳדָמָךְ, וּצְבִי זָבֹינָא דְּנַן וְקַבֵּיל עֲלוֹהִי״.

17 אֲמַר לֵיהּ רַב חִיָּיא בַּר אָבִין לְרָבָא: אֶלָּא מֵעַתָּה מַתָּנָה דְּלָא כָּתֵיב לֵיהּ הָכִי, הָכִי נָמֵי דְּלָא טָרֵיף שְׁבָחָא?! אֲמַר לֵיהּ: אִין.

18 וְכִי יָפֶה כֹּחַ מַתָּנָה מִמֶּכֶר? אֲמַר לֵיהּ: אִין יָפֶה וְיָפֶה.

19 אָמַר רַב נַחְמָן: הָא מַתְנִיתָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְמָר שְׁמוּאֵל, וְהוּנָא חַבְרִין מוֹקֵים לַהּ בְּמִילֵּי אַחֲרִינֵי. דְּתַנְיָא: הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לַחֲבֵירוֹ, וַהֲרֵי הִיא יוֹצְאָה מִתַּחַת יָדוֹ, כְּשֶׁהוּא גּוֹבֶה – גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים, וְשֶׁבַח גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין.

20 וְהוּנָא חַבְרִין מוֹקֵים לַהּ בְּמִילֵּי אַחֲרִינֵי, בְּלוֹקֵחַ מִגַּזְלָן.

21 תַּנְיָא אִידַּךְ: הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לַחֲבֵירוֹ וְהִשְׁבִּיחָהּ, וּבָא בַּעַל חוֹב וּטְרָפָהּ, כְּשֶׁהוּא גּוֹבֶה, אִם הַשֶּׁבַח יוֹתֵר עַל הַיְּצִיאָה – נוֹטֵל אֶת הַשֶּׁבַח מִבַּעַל הַקַּרְקַע, וְהַיְּצִיאָה מִבַּעַל חוֹב. וְאִם הַיְּצִיאָה יְתֵירָה עַל הַשֶּׁבַח – אֵין לוֹ אֶלָּא הוֹצָאָה שִׁיעוּר שֶׁבַח מִבַּעַל חוֹב.

22 וְהָא שְׁמוּאֵל בְּמַאי מוֹקֵים לַהּ? אִי בְּלוֹקֵחַ מִגַּזְלָן – קַשְׁיָא רֵישָׁא, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: לוֹקֵחַ מִגַּזְלָן לֵית לֵיהּ שְׁבָחָא. אִי בְּבַעַל חוֹב – קַשְׁיָא רֵישָׁא וְסֵיפָא, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה אֶת הַשֶּׁבַח!

23 אִיבָּעֵית אֵימָא בְּלוֹקֵחַ מִגַּזְלָן, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַרְקַע. אִי נָמֵי בְּשֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ.

24 אִיבָּעֵית אֵימָא בְּבַעַל חוֹב. וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּשֶׁבַח

25 הַמַּגִּיעַ לַכְּתֵפַיִם, כָּאן בְּשֶׁבַח שֶׁאֵינוֹ מַגִּיעַ לַכְּתֵפַיִם.

26 וְהָא מַעֲשִׂים בְּכׇל יוֹם, וְקָא מַגְבֵּי שְׁמוּאֵל אֲפִילּוּ בְּשֶׁבַח הַמַּגִּיעַ לִכְתֵפַיִם!

27 לָא קַשְׁיָא: הָא דְּמַסֵּיק בֵּיהּ כְּשִׁיעוּר אַרְעָא וּשְׁבָחָא. הָא דְּלָא מַסֵּיק בֵּיהּ אֶלָּא כְּשִׁיעוּר אַרְעָא, דְּיָהֵיב לֵיהּ שְׁבָחֵיהּ וּמְסַלֵּיק לֵיהּ.

28 הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: אִי אִית לֵיהּ זוּזֵי לְלוֹקֵחַ לָא מָצֵי מְסַלֵּיק לֵיהּ לְבַעַל חוֹב, שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כִּי אִית לֵיהּ זוּזֵי לְלוֹקֵחַ מָצֵי מְסַלֵּיק לֵיהּ לְבַעַל חוֹב, נֵימָא לֵיהּ: אִילּוּ הֲוָה לִי זוּזֵי, הֲוָה מְסַלְּקִינָּךְ מִכּוּלַּהּ אַרְעָא, הַשְׁתָּא דְּלֵית לִי זוּזֵי, הַב לִי גְּרִבָא דְאַרְעָא בְּאַרְעָא בְּהָא אַרְעָא שִׁיעוּר שְׁבָחַאי!

29 הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁעֲשָׂאוֹ אַפּוֹתֵיקֵי. דַּאֲמַר לֵיהּ: לֹא יְהֵא לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזּוֹ.

30 הִכִּיר בָּהּ שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ וּלְקָחָהּ, אָמַר רַב: מָעוֹת יֵשׁ לוֹ, שֶׁבַח אֵין לוֹ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲפִילּוּ מָעוֹת אֵין לוֹ.

31 בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַב סָבַר: אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁקַּרְקַע אֵין לוֹ, וְגָמַר וְנָתַן לְשׁוּם פִּקָּדוֹן. וְנֵימָא לֵיהּ לְשׁוּם פִּקָּדוֹן! סָבַר לָא מְקַבֵּל.

32 וּשְׁמוּאֵל סָבַר: אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁקַּרְקַע אֵין לוֹ, וְגָמַר וְנָתַן לְשׁוּם מַתָּנָה. וְנֵימָא לֵיהּ לְשׁוּם מַתָּנָה! כְּסִיפָא לֵיהּ מִילְּתָא.

33 וְהָא פְּלִיגִי בַּיהּ חֲדָא זִימְנָא, דְּאִיתְּמַר: הַמְקַדֵּשׁ אֶת אֲחוֹתוֹ, רַב אָמַר: מָעוֹת חוֹזְרִין, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מָעוֹת מַתָּנָה. רַב אָמַר: מָעוֹת חוֹזְרִין, אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּאֲחוֹתוֹ, וְגָמַר וְנָתַן לְשׁוּם פִּקָּדוֹן. וְנֵימָא לַהּ לְשׁוּם פִּקָּדוֹן! סָבַר לָא מְקַבְּלָה מִינֵּיהּ.

34 וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מָעוֹת מַתָּנָה – אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּאֲחוֹתוֹ, וְגָמַר וְנָתַן לְשׁוּם מַתָּנָה. וְנֵימָא לָהּ לְשׁוּם מַתָּנָה! כְּסִיפָא לַהּ מִילְּתָא

35 צְרִיכָא: דְּאִי אִיתְּמַר בְּהָא, בְּהָא קָאָמַר רַב, דְּלָא עָבְדִי אִינָשֵׁי דְּיָהֲבִי מַתָּנוֹת לְנוּכְרָאָה. אֲבָל גַּבֵּי אֲחוֹתוֹ אֵימָא מוֹדֵה לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל.

36 וְאִי אִיתְּמַר בְּהָךְ, בְּהָךְ קָאָמַר שְׁמוּאֵל: אֲבָל בְּהָא אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לְרַב, צְרִיכָא.

37 בֵּין לְרַב דְּאָמַר פִּקָּדוֹן, בֵּין לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר מַתָּנָה, הַאי לְאַרְעָא בְּמַאי קָא נָחֵית, וּפֵירוֹת הֵיכִי אָכֵיל?

38 סָבַר: אֲנָא אֵיחוֹת לְאַרְעָא וְאֶיעְבֵּיד וְאֵיכוֹל בְּגַוַּיהּ כִּי הֵיכִי דַּהֲוָה קָא עָבֵיד אִיהוּ, לְכִי אָתֵי מָרֵיהּ דְּאַרְעָא זוּזַאי נֶהְווֹ, לְרַב דְּאָמַר פִּקָּדוֹן – פִּקָּדוֹן, לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר מַתָּנָה – מַתָּנָה.

39 אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא: יֵשׁ לוֹ מָעוֹת וְיֵשׁ לוֹ שֶׁבַח, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּירֵשׁ לוֹ אֶת הַשֶּׁבַח. הִכִּיר בָּהּ שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ וּלְקָחָהּ – מָעוֹת יֵשׁ לוֹ, שֶׁבַח אֵין לוֹ.

40 אַחְרָיוּת טָעוּת סוֹפֵר הוּא, בֵּין בִּשְׁטָרֵי הַלְוָאָה, בֵּין בִּשְׁטָרֵי מִקָּח וּמִמְכָּר.

41 בְּעָא מִינֵּיהּ שְׁמוּאֵל מֵרַב: חָזַר וּלְקָחָהּ מִבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: מָה מָכַר לוֹ רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי – כׇּל זְכוּת שֶׁתָּבֹא לְיָדוֹ.

42 מַאי טַעְמָא? מָר זוּטְרָא אָמַר: נִיחָא לֵיהּ דְּלָא נִקְרְיֵיהּ גַּזְלָנָא. רַב אָשֵׁי אָמַר: נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיקוּ בְּהֵמָנוּתֵיהּ.

43 מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּמִית לוֹקֵחַ: מַאן דְּאָמַר נִיחָא לֵיהּ דְּלָא לִקְרְיֵיהּ גַּזְלָנָא –

פירוש פני יהושע על בבא מציעא ט״ו

1 בגמרא במאי אי בב"ח מי אית ליה פירי והאמר שמואל כו' אלא לאו בלוקח מגזלן ע"כ. ויש לתמוה דמאי קושיא דלמא הכי קאמר שמואל אמליך וכתוב שבחא כדי שאם יטרפנה הב"ח יחזיר על השבח וכתוב נמי פירי לכשיטרפנה הנגזל יחזיר על הפירות מיהו בזה י"ל כמ"ש הש"ך דהא לשמואל דאמר לוקח מגזלן לית ליה שבחא ה"ה דלית ליה פירות מטעמא דריבית כדאקשינן מבבא דאכילת פירות וע"ק לדברי הרא"ש וסייעתיה דבאפותיקי גובה ג"כ הפירות ואם כן לוקמא כוליה משום ב"ח ובאפותיקי ויש ליישב דבלא"ה הא דפריך אי ב"ח מי אית ליה פירי היינו לרווחא דמלתא להקשות על גוף הדין אבל באמת בלא"ה א"א לאוקמי כלל לענין אחריות דב"ח דא"כ אמאי נקט הני תלת ותיפוק ליה דאפילו על גוף השיעבוד של הקרן צריך לימלך כדאמר שמואל לעיל בהדיא דאחריות לאו טעות סופר הוא וכמ"ש התוספות לעיל דהיינו לענין שיעבוד ב"ח אלא ע"כ דלא איירי כלל לענין אחריות דב"ח אלא לענין אחריות דגזלן והיא גופא קמ"ל דאף על גב דעל גוף אחריות לענין גזילה א"צ לימלך אלא כותב לו מסתמא אחריות דגזילה כמ"ש התוספות לעיל דף י"ד דלענין גזילה ה"ל כמו שטר הלואה וקמ"ל דאפ"ה לא יכתוב מסתמא באותו אחריות דגזילה השבח ושופרא ופירי עד שימלך וא"כ מדייק הש"ס שפיר דלוקח מגזלן אית ליה שבחא וזהו נ"ל נכון ודו"ק:

2 שם גופא אמר שמואל ב"ח גובה את השבח אמר רבא תדע כו' וכ' הרי"ף דעיקר מלתא דשמואל ורבא היינו אשבח שכנגד הוצאה ובכה"ג קאמר דגבי מתנה לא טריף אבל בשבחא דממילא אפילו במתנה טורף והוסיף הרמב"ן בס' המלחמות דלא תימא דהאי שבחא דממילא היינו דיקלא ואלים ארעא ואסיק שירטון וכיוצא בו אלא אפילו בשבח דמחמת הוצאה השבח היתר על ההוצאה בכלל שבחא דממילא הוא ועל כל זה לא הוצרך לטעמא דרבא דלמה לא יגבה כיון דבתחילת שיעבודו מקנה לו הלוה גם השבח וקי"ל דאיקני משתעבד אלא עיקר טעמא דרבא קאי על השבח שכנגד ההוצאה דקשיא ליה למה לא יתן הב"ח ההוצאה שהוציא הלוקח מביתו וקאמר דהיינו משום שיש לו על מי לחזור והיינו על המוכר דאדעתא דידיה נחית להוציא ולהשביח ומש"ה קאמר דבמתנה כיון שאין לו על מי לחזור צריך ליתן הב"ח ההוצאה ללוקח ונ"ל להביא ראיה לדבריהם מדמקשה בסמוך בפשיטות ממימרא דשמואל אברייתא דקתני נוטל הוצאה מב"ח ומאי קושיא דלמא שמואל נמי בר מדמי הוצאה קאמר אע"כ דעיקר מלתא דשמואל אהוצאה קאי אלא דקשיא לי א"כ מאי קאמר ר"נ בסמוך הא מתניתא מסייע למר שמואל ומאי סייעתיה דלמא התם איירי בשבחא דממילא או היתר על ההוצאה וע"ז קאמר דטורף הב"ח והלוקח חוזר וגובה מב"ח אבל בדמי הוצאה שהיא עיקר מימרא דשמואל לדבריהם לא מוכח מברייתא מידי ויש ליישב משום דסתם ל' שבח הנזכר בכל מקום משמע כל מיני שבח בין דהוצאה או דממילא הכל בכלל וכמ"ש בתחילת הסוגיא בל' רש"י באריכות ובזה נתיישבו כמה קושיות ודקדוקים שהקשה הש"ך בסימן קט"ו ע"ש וכה"ג משמע מל' הרמב"ן בספר המלחמות ע"ש ודו"ק. אלא לפ"ז קשה מאי קאמר דרב הונא מוקי לה בלוקח מגזלן דא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי נקט שבח סתמא ואפילו הוצאה בכלל ותיפוק ליה דשקיל הוצאה מנגזל גופא מיהו לפמ"ש לעיל לפרש"י בריש הסוגיא דכשגזלה משובחת נוטלה בלי הוצאה א"כ א"ש ואף ע"ג שכתבתי דהיינו מטעמא דהוי מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא וא"כ ממילא משמע דה"ה לב"ח בכה"ג אינו נותן הוצאה אלא דאפ"ה קאמר ר"ה דליכא סייעתא דיש לומר דנגזל עדיף טפי מטעמא שהקרקע שלו וכפרש"י ודו"ק:

3 בתוספות בד"ה ב"ח גובה את השבח כו' והתם משבח יתומים מיירי דאי משבח לקוחות כו' עכ"ל. עיין מ"ש מהרש"א באריכות ודבריו אינם מוכרחים דהכל תלוי באותו שעה שהשביח דכיון דבהאי שעתא יש לו על מי לחזור מעיקרא אדעתא דידיה השביח והוציא ולא איכפת לן אם אין לו על מי לחזור בשעת הגוביינא וכ"כ הש"ך סי' קט"ו ס"ק ב' ע"ש וזה ברור למעיין בלשון הפוסקים וק"ל וקשיא לי לשיטת הפוסקים דב"ח אינו גובה משבח יתומים ומוקי סוגיא דבכורות בשבח לקוחות א"כ אמאי הוצרך לומר מקולי כתובה ותיפוק ליה דלמאי דמסקינן בפרק מי שמת דב"ח גובה חצי שבח והלוקח חצי שבח דה"ל כלוה ולוה דיחלוקו ואילו לגבי כתובת אשה בלוה ולוה ואין א' מהם מוקדם קיימא לן דב"ח גובה הכל דמיקרי כושל כיון שנתן מעות וה"נ הלוקח לנבי כתובה ה"ל כושל שנתן מעות וכיון דה"ל לוה ולוה לא שייכא איהי כלל בשבחא ויש לי להאריך בזה אלא שקצר הגליון אע"כ דמשבח יתומים איירי וזה סיוע לשיטת התוספות וקושיא גדולה לשיטת רמ"א בש"ע סי' קט"ז:

4 בא"ד והא דאמר בהמקבל כו' התם מיירי כשעשאו אפותיקי ואומרים אנו השבחנו ותן לנו הוצאה עכ"ל. משמע מלשונם דכשלא עשאו אפותיקי גרע כח היתומים טפי לענין הוצאה וכ"כ ג"כ בפרק הגוזל דף צ"ה ומה שהביאם לזה היינו משום דמלתא דשמואל דאמר ב"ח גובה השבח משמע משמעתין להדיא דאפילו הוצאה אינו נותן וא"כ מדמקשי מיניה בבכורות לענין יתומים משמע דביתומים נמי דינא הכי שאינו נותן להם הוצאה אבל באמת דבריהם תמוהין מאד כמ"ש בפרק הגוזל ע"ש. ובאמת לק"מ קושיית התוספות למ"ש בסמוך דסתם ל' שבח הנזכר בכ"מ איירי מכל מיני שבח וזה מוכרח בשמעתין בכמה דוכתי כמ"ש וא"כ לעולם דין היתומים כמקבלי מתנה דבשניהם אינו נותן הוצאה כיון שאין להם על מי לחזור אבל השבח דממילא ודאי מלתא דפשיטא הוא דגובה בכ"מ כמ"ש בשם הרי"ף בסמוך אלא כיון דלא נזכר בהדיא בש"ס אלא ממימרא דשמואל דייקינן לכך מייתי בבכורות מימרא זו ומקשה למתני' דקתני דאינה גובה כתובתה משבח משמע דבכל שבח איירי אפילו דממילא א"כ מקשו שפיר וזה ברור וכמו שכתבתי בפרק הגוזל ע"ש והש"ך האריך בזה למעניתו בס"ק ל"א ע"ש ובכלל דבריו דברי ודו"ק:

5 בפרש"י בד"ה את השבח וכו' דא"ל פרעתי את חובך עכ"ל. רש"י כ"כ לשיטתו לקמן בסמוך דהיכא דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא אף על גב דעשאו אפותיקי דבכה"ג מיתוקמא ברייתא זו למסקנא אפ"ה אינו גובה הב"ח מן השבח אלא כשיעור חובו משא"כ לשיטת התוספות לקמן דבאפותיקי אפילו לא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא אפ"ה גובה כל השבח א"כ לא שייך לישנא דפרעתי את חובך אלא דאפ"ה חוזר הלוקח על נכסי המוכר כיון שכן כתב לו עמליהון ושבחיהון והיינו ע"כ בדלא מסיק ביה וכו' דאי מסיק ביה בכלל גוף אחריות הוא דמ"ש כיון שפורע את חובו ולשיטת רש"י י"ל דאף ע"ג דבכלל החוב הוא אפ"ה צריך לכתבו בפני עצמו אלא דלפ"ז קשה כיון דעיקר עמליהון ושבחיהון לתוספות בדלא מסיק ביה איירי והיינו כשעשאו אפותיקי א"כ אמאי כותב ועמליהון דהיינו הוצאה דהא בכה"ג הב"ח נותן הוצאה כדמסקינן לשיטתו וצ"ע ודו"ק:

6 בתוספות בד"ה הא דלא מסיק תימא כיון דלא מסיק וכו' וי"ל דבלא"ה פריך שפיר עכ"ל. אבל הרמב"ן בספר המלחמות כתב שקושיית התוספות גופא היא קושית הגמרא בעצמו דכיון דמצי לסלוקי בזוזי נמצא שהיא מכורה לו ואין לב"ח עליו אלא שיעבוד גרידא אם כן אין שום סברא שיטול הב"ח יותר מחובו כלום בשבח שהשביח הלוקח משא"כ אי לא מצי לסלוקי בזוזי היה אפשר שהיא כמכור' לב"ח בשעת הגוביינא וא"כ נוטלה עם השבח ונותן הוצאה כמו שיתבאר לענין אפותיקי בסמוך וזה שדקדק המקשה דלימא ליה הב לי כו' שיעור שבחאי פי' דבשתי טענות בא עליו שיתן לו שיעור כל השבח ושיקחנה בקרקע ולא במעות כן נראה לי כוונת הרמב"ן אף שקיצר בלשונו ובזה נתיישב דבריו ממה שהשיג עליו הש"ך בס"ק כ"ו ע"ש:

7 בא"ד ולפי המסקנא דמוקי באפותיקי א"ש. זה לפי שיטתם והיא שיטת הרי"ף והרמב"ן והרבה מהפוסקים אבל מפרש"י לא משמע כן אלא דלעולם אין נוטל הב"ח יותר משיעור חובו אפילו באפותיקי וכן הסכמת בעל המאור והש"ך מסיק כן להלכה בס"ק כ"ו והאריך שם להשיג על שיטת התוס' ע"ש ועיקר תמיהתו כיון דע"כ טעמם בזה דאפותיקי הוי כמכורה לו וא"כ יש לתמוה דמאיזה שעה הוי כמכור' לו אי משעת הלואה הא ודאי ליתא מדלא שקיל השבח ופירות אם הוא אצל הלוה עצמו ועוד דא"כ אם מכרו המלוה יהא מכור והא ודאי ליתא ואם משעת הגוביינא אם כן כבר קדמה קניית הלוקח לקנייתו והאריך שם ולענ"ד לק"מ דאף אם לא נגמר קניית האפותיקי אלא בשעת הגוביינא מ"מ לא שייך לומר שקדמה קניית הלוקח דהא משועבד מיהא לב"ח בין הקרן בין השבח דאף על גב דלא מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא זה לא נודע אלא בשעת הגוביינא דשמא יוזלו הקרקעות נמצא דלא קנה הלוקח כלום בזו הקרקע עד שיופקע השיעבוד של הב"ח והיינו אם יסלקנו המוכר בזוזי אבל כל כמה דלא מסלק ליה והגיע שעת הגוביינא הרי הב"ח קונה אותה באותה שעה קנין גמור כמות שהיא ועם השבח שעליה כמו שהקנה לו הלוה בשעת הלואה ע"י האפותיקי שמקנה לו כל הקרקע בקנין גמור כמו שתהיה בשעת הגוביינא ומה שהשביח הלוקח אדעתיה דמרא קמא השביח ואף ע"ג שאילו היתה ביד הלוה בעצמו לא היה נוטל הב"ח בשבח יותר מחובו היינו משום דלוה גופא מצי לסלוקי בזוזי וא"כ ה"ל כאילו התנה שאם יפרענו יתבטל המקח וא"כ מה לי אם מסלקו בזוזי ומה לי אם מסלקו כשיעור זוזי מאותו קרקע גופא שהתנה עליה שיהיה לו פרעון והיינו כשיעור חובו משא"כ הלוקח דלא מצי לסלוקי בזוזי והיינו ע"כ דכיון שלא סלקו הלוה בעצמו נמצא שלא קיים תנאו וממילא נתקיים המקח של בעל האפותיקי לגמרי בשעת הגוביינא ונוטלה כמות שהיא עם שבחה דכל תנאי שבממון קיים וקנאו בקנין גמור ואף שלא התנה כ"ז בפירוש מ"מ סתם אפותיקי מפורש כך הוא עפ"י תקנת חכמים כמ"ש הש"ך עצמו סברא אחרת כה"ג ע"ש. מיהו אף לפ"ז נ"ל דהיינו השבח שהוא בעין בשעת הגוביינא זכה בה בעל אפותיקי אבל מה שכבר תלש ואכל הלוקח ודאי זכה בו דאף ע"ג שאין לו בזה הקרקע שום קנין עד שיפקע השיעבוד והקנין של אפותיקי מ"מ ב"ח מיהא הוי הלוקח בדמי מקחו וא"כ לגבי השבח בתוך הזמן ה"ל כלוה ולוה ואח"כ קנה דנהי דקי"ל דיחלוקו מ"מ הכא שכבר תלשן הלוקח ה"ל כב"ח מאוחר שקדם וגבה מטלטלין דקי"ל מה שגבה גבה וה"נ דכוותיה היינו כמ"ש לעיל בתחילת הסוגיא לענין פירות לגבי אפותיקי דלא כמ"ש הש"ך בס"ק י"ט ובזה נתיישבו כמה קושיות שהקשה הש"ך לשיטת הפוסקים דבאפותיקי נוטל יותר מחובו הן בשבח הן בפירות זה נ"ל פי' כפתור ופרח אליבא דהלכתא ויש לי עוד שיטה אחרת בזה ויבואר בביאורי לטוח"מ יעויין שם וכאן אין להאריך יותר ודוק היטב:

8 שם בגמרא הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו. וכ' הרי"ף דשבח מחמת הוצאה ודאי שקיל כו' וכוונתו בזה דהוצאה גופא שקיל מנגזל אבל בשבח היתר על הוצאה ודאי מודה הרי"ף שאין ללוקח בה כלום כדכתב להדיא בסוף המסקנא ולא כמו שהבין בעל המאור בדבריו אלא כמ"ש הרמב"ן וכ"כ הש"ך דאדמי הוצאה גופא קאי אלא שהרי"ף הביא ראיה מהא דאמרינן בפרק הגוזל דף צ"ו גזל והשביח ומכרה וכו' ואיבעיא להו השביח לוקח מהו ומסיק רבא מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו משמע שלוקח זכה בשבח מחמת הוצאה עכ"ל ורבים תמהו על דבריו דהתם במטלטלין איירי שזכה הגזלן גופא בשבח משום תקנת השבים משא"כ הכא דאיירי בקרקע והרמב"ן גופא מסיק בתימא אף שכ' שהגאונים כתבו ג"כ כל' הרי"ף וראיותיו ואני כבר כתבתי דרך נכון בזה ליישב שיטת הרי"ף והגאונים דע"כ התם נמי איירי במקרקעי עיין בחידושינו פרק הגוזל שם אבל איברא ראיתי שהרי"ף גופא הביא שם ההוא דהשביח לוקח ומסתימת לשונו משמע דבמטלטלין איירי שם כל הסוגיא לכך נ"ל ליישב עוד בדרך אחר והיינו משום דקשיא לי טובא על מ"ש הטור בסי' שע"ד שהתוספות והרא"ש כתבו דבהכיר בה שאינה שלו אין הנגזל צריך ליתן ללוקח כלום אפילו ההוצאה ודבריו נפלאים ממני דלא מצאתי כן בתוספות ואדרבא לפמ"ש בתחלת הסוגיא לעיל בתוספות בד"ה ויש לו שבח דמשמע מפירושם דאפילו גזלה משובחת והכסיפה והשביחה הלוקח אפ"ה צריך ליתן ההוצאה אף שכתבתי שם דאפשר לומר דבהכיר בה שאני מ"מ אין מל' התוספות הכרח דמפסיד ההוצאה והרא"ש נמי לא איירי מהוצאה גופא אלא משבח היתר על ההוצאה וזה ברור וא"כ נשארו דברי הטור בתימא ועוד דמהיכא תיתי נאמר שיפסיד הלוקח מה שהוציא מכיסו והנגזל נהנה בזו ההוצאה ולמה יגרע מאילו השביח הגזלן גופא ע"י הוצאה שהנגזל מחזיר לו ההוצאה והוא פשוט וכ"כ הטור עצמו שם וראיתי שהש"ך שם הרגיש בכ"ז והשיג על הטור ורמ"א שכתבו כן ע"ש. ובאמת לא מצאנו שום טעם עפ"י הדין שיפסיד הלוקח ההוצאה אם לא שנאמר דטעמא דהטור וסייעתו משום קנס חכמים שקנסו ללוקח מן הגזלן אחר שהכיר בה וראייתם בזה מדאמרינן בהדיא בפרק הגוזל דף צ"ה והביאו התוספות כאן דבלוקח ת"ח קנסינן ליה ומשמע שם להדיא דהקנס הוא שאינו נוטל ההוצאה כמ"ש התוספות שם בד"ה דאתא מרא דארעא כו' דלדברי המקשה כך הוא והמעיין שם יראה היטב דהמקשה והתרצן לא פליגי אלא איירי בת"ח או בע"ה וא"כ שמעינן להדיא שמפסיד ההוצאה משום קנס ואף על גב דסוגיא דהתם אליבא דר"מ דוקא דקניס מ"מ אפשר דר"י נמי מודה לר"מ דקניס אלא בגזלן גופא פליג ר"י משום תקנת השבים כמבואר שם דאפילו דלאו דידיה יהבינן ליה וכ"ש דלא שייך לקנסו אבל לענין לוקח אפשר דמודה דקניס כיון דלא שייך תקנת השבים ומכ"ש בקרקע וא"כ אפשר דמה"ט פוסק הטור כמסקנת הש"ס שם דבידע שאינו שלו קנסינן ליה ואינו גובה כלום מנגזל ומש"ה הוצרך הרי"ף להביא ראיה להוציא מסברא זו והיינו ממאי דאמרינן שם במטלטלים דאפילו בהשביח הלוקח זכה בשבח אף על גב דלית ביה תקנת השבים מ"מ מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וא"כ שמעינן מן הדא דלא קנסינן ללוקח לעולם יותר מגזלן גופא ואם כן ה"ה בקרקע כיון דגזלן גופא שקיל הוצאה ה"ה ללוקח וממילא ע"כ דהא דאמרינן שם בלוקח ת"ח קנסינן ליה שאינו נוטל הוצאה היינו לר"מ דוקא דס"ל דקנסינן ולא קי"ל כוותיה אלא כר"י דלא קניס לגזלן וה"ה ללוקח ממנו שזכותו ממש מכר לו כנלע"ד ליישב ל' הטור והרי"ף כ"א לפי שיטתו ודו"ק היטב ועיין בסמוך:

9 בתוספות בד"ה מעות יש לו כו' תימא דבהגוזל כו' ומוקי לה בת"ח עכ"ל. כבר כתבתי שאין מקום לתמיה זו כיון דהתם אליבא דר"מ איירי למאי דבעי למימר דטעמא משום קנס ומש"ה מוקי לה בהכיר בה שאינה שלו כדי שנאמר שמפסיד הוצאה אבל למאי דקי"ל דלא קנסינן א"כ לא איירי ברייתא דהתם מהוצאה גופא אליבא דהלכתא אלא מוקמינן לה לענין השבח היתר על ההוצאה וכמ"ש תוספות עצמם שם וא"כ שפיר איירי בלא הכיר בה ומש"ה נוטל השבח מן הגזלן ויש ליישב דבריהם דמשמע להו דודאי ברייתא כר"מ אתיא אף דלית הלכתא כוותיה לענין שהנגזל אין צריך ליתן ההוצאה מ"מ מאי דמשמע מדר"מ שחוזר הלוקח ונוטל כל השבח מהמוכר לא אשכחן מאן דפליג עליה בהא ודו"ק ועיין בסמוך בד"ה וחזר ולקחה מה שיש להקשות ע"ז:

10 בא"ד וי"ל דהתם מיירי כשקבל עליו אחריות עכ"ל. פי' דתו לא שייך לומר מעות פקדון או הלוואה דמש"ה נוטל השבח וצ"ל דמשמע להו דמשום ריבית נמי אין כאן דאף על גב דבחזקת גזולה לקחה אפ"ה לא מיחזי כהלוואה ועוד יש לומר דמיירי בשקנו מידו או שיש לו קרקע ומש"ה לא הוי כריבית כמו לשמואל בלא הכיר בה אבל הרמב"ן והרא"ש וש"פ כתבו להדיא דבהכיר בה הוי ריבית גמור ואפילו קנו מידו לא מהני אלא בלא הכיר בה לשמואל ומטעמא דשנינן לעיל התם הלוואה הכא זביני אבל בלא הכיר בה לא הוי זביני כל עיקר ולדבריהם קשה תמיהת התוספות וצ"ל כמ"ש בסמוך לתרץ תמיהת התוספות ודו"ק:

11 בד"ה חזר ולקחה כו' בלא הכיר בה איירי עכ"ל. וכ"כ ה"ה על לשון הרמב"ם וכ"כ הנ"י וכן משמע מל' הרי"ף והרא"ש שכתבו לשון דנמצאת שאינה שלו משמע מדברי כולם דבהכיר בה לא שייך כל הסוגיא דניחא ליה דלא ליקריה גזלנא או דליקו בהימנותיה אבל יש לי בזה מקום עיון דהא בההיא סוגיא דהגוזל שהביאו התוספות בסמוך דמוקי לה בלוקח ת"ח וקאמר שם להדיא דגובה הקרן מנכסים משועבדים וכ"כ הרמב"ם להדיא דבהכיר בה שאינה שלו גובה הקרן מנכסים משועבדים וא"כ קשה קושית הגמרא דפ' איזהו נשך שהביאו התוספות בשמעתין לקמן אברייתא דלשבח קרקעות אמאי גובה הקרן ממשועבדים דהא האי שטרא לא ניתן לכתוב וקי"ל דלא הוי שטר בכה"ג ומשני שם דניתן לכתוב לענין אם חזר ולקחה מבעלים הראשונים אי משום טעמא דלא ליקרייה גזלנא או דליקו בהימנותיה והתם א"ש דברייתא דלשבח קרקעות איירי בלא הכיר בה אבל בברייתא דלשבח פירות דהגוזל דמוקי לה בהכיר בה להדיא ואפ"ה מסיק שגובה הקרן ממשועבדים וכן פסק הרמב"ם והטור והש"ע וא"כ אי ס"ד דלא מהני בכה"ג אם חזר ולקחה מבעלים הראשונים הדרא קושית הש"ס לדוכתא אמאי גובה ממשועבדים הא לא ניתן לכתוב כלל ולא הוי שטרא כל עיקר ודו"ק וצ"ע:

12 בד"ה דמית לוקח פרש"י כו' ואין נראה דמיד שקנה הגזלן עכ"ל. קושיא זו הקשה ג"כ הטור ח"מ סי שע"ד על דברי הרמב"ם וכתב הב"י ליישב ולפי שיטתו יש ליישב ג"כ שיטת רש"י אלא דמל' רש"י בסמוך בד"ה זבנה אורתה משמע להדיא כפי' תוספ' ועיי' מ"ש בזה בסמוך:

« פני יהושע על בבא מציעא י״ד ע״ב פני יהושע על בבא מציעא ט״ז ע״א »