פני יהושע על בבא מציעא י״ג

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

« פני יהושע על בבא מציעא י״ב ע״ב פני יהושע על בבא מציעא י״ד ע״א »

1 בִּשְׁטָרֵי הַקְנָאָה, דְּהָא שַׁעְבֵּיד נַפְשֵׁיהּ.

2 אִי הָכִי, מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי: ״אִם יֵשׁ בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים לֹא יַחֲזִיר״, וְאוֹקֵימְנָא כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה, וּמִשּׁוּם שֶׁמָּא כָּתַב לִלְוֹת בְּנִיסָן וְלֹא לָוָה עַד תִּשְׁרֵי, וְאָתֵי לְמִטְרַף לָקוֹחוֹת שֶׁלֹּא כַּדִּין, אַמַּאי לֹא יַחֲזִיר?

3 נֶחְזֵי אִי בִּשְׁטַר הַקְנָאָה – הָא שַׁעְבֵּיד לֵיהּ נַפְשֵׁיהּ! אִי בִּשְׁטָר דְּלָא הַקְנָאָה – לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ, דְּהָא אָמְרַתְּ כִּי לֵיכָּא מַלְוֶה בַּהֲדֵיהּ לָא כָּתְבִינַן.

4 אָמַר לְךָ רַב אַסִּי: אַף עַל גַּב דִּשְׁטָרֵי דְּלָאו הַקְנָאָה, כִּי לֵיכָּא מַלְוֶה בַּהֲדֵיהּ לָא כָּתְבִינַן, מַתְנִיתִין כֵּיוָן דִּנְפַל אִתְּרַע לֵיהּ, וְחָיְישִׁינַן דִּלְמָא אִקְּרִי וּכְתוּב.

5 אַבָּיֵי אָמַר: עֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לוֹ, וַאֲפִילּוּ שְׁטָרֵי דְּלָאו הַקְנָאָה.

6 מִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא לֵיהּ: כֵּיוָן דְּאָמְרַתְּ בִּשְׁטָרֵי דְּלָאו הַקְנָאָה כִּי לֵיתֵיהּ לְמַלְוֶה בַּהֲדֵיהּ לָא כָּתְבִינַן, לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ דְּאִקְּרִי וּכְתוּב.

7 אֶלָּא הָא דִּתְנַן: מָצָא גִּיטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, דְּיָיתֵיקֵי, מַתָּנָה וְשׁוֹבָרִים – הֲרֵי זֶה לֹא יַחְזִיר, שֶׁמָּא כְּתוּבִים הָיוּ וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא לִיתְּנָם. וְכִי נִמְלַךְ עֲלֵיהֶם מַאי הָוֵי? וְהָא אָמְרַתְּ: עֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לוֹ?

8 הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּקָא מָטוּ לִידֵיהּ. אֲבָל הֵיכָא דְּלָא מָטוּ לִידֵיהּ לָא אָמְרִינַן.

9 אֶלָּא מַתְנִיתִין דְּקָתָנֵי: מָצָא שִׁטְרֵי חוֹב, אִם יֵשׁ בָּהֶם אַחְרָיוּת נְכָסִים – לֹא יַחְזִיר. וְאוֹקִימְנָא כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה, וּמִשּׁוּם שֶׁמָּא כָּתַב לִלְוֹת בְּנִיסָן וְלֹא לָוָה עַד תִּשְׁרֵי.

10 בִּשְׁלָמָא לְרַב אַסִּי דְּאָמַר בִּשְׁטָרֵי אַקְנְיָיתָא – מוֹקֵי לַהּ בִּשְׁטָרֵי דְּלָאו אַקְנְיָיתָא, וְכִדְאָמְרִינַן. אֶלָּא לְאַבָּיֵי, דְּאָמַר: עֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לוֹ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

11 אָמַר לָךְ אַבָּיֵי, מַתְנִיתִין הַיְינוּ טַעְמָא: דְּחָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן וְלִקְנוּנְיָא.

12 וְלִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר לָא חָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן וְלִקְנוּנְיָא, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָנִיחָא אִי סָבַר לַהּ כְּרַב אַסִּי דְּאָמַר בִּשְׁטָרֵי הַקְנָאָה – מוֹקֵי מַתְנִיתִין בִּשְׁטָרֵי דְּלָאו הַקְנָאָה. אֶלָּא אִי סָבַר כְּאַבָּיֵי דְּאָמַר עֵדָיו בַּחֲתוּמָיו זָכִין לוֹ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

13 שְׁמוּאֵל מוֹקֵי לְמַתְנִיתִין כְּשֶׁאֵין חַיָּיב מוֹדֶה.

14 אִי הָכִי, כִּי אֵין בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים אַמַּאי יַחְזִיר? נְהִי דְּלָא גָּבֵי מִן מְשַׁעְבְּדֵי, מִבְּנֵי חָרֵי מִגְבֵּי גָּבֵי!

15 שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ: דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר: שְׁטַר חוֹב שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים – אֵין גּוֹבֶה לָא מִמְּשַׁעְבְּדִי וְלָא מִבְּנֵי חָרֵי.

16 וְכִי מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ גּוֹבֶה אַמַּאי יַחְזִיר? אָמַר רַבִּי נָתָן בַּר אוֹשַׁעְיָא: לָצוֹר עַל פִּי צְלוֹחִיתוֹ שֶׁל מַלְוֶה.

17 וְנַהְדְּרֵיהּ לְהוּ לְלֹוֶה לָצוֹר עַל פִּי צְלוֹחִיתוֹ שֶׁל לֹוֶה! לֹוֶה הוּא

18 דְּאָמַר לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם.

19 אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁאֵין חַיָּיב מוֹדֶה. דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: שְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים – אֵינוֹ גּוֹבֶה לָא מִמְּשַׁעְבְּדִי וְלָא מִבְּנֵי חָרֵי. וְרַבָּנַן סָבְרִי: מִמְּשַׁעְבְּדִי הוּא דְּלָא גָּבֵי, מִבְּנֵי חָרֵי – מִגְבָּא גָּבֵי. אֲבָל כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה – דִּבְרֵי הַכֹּל יַחְזִיר, וְלָא חָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן וְלִקְנוּנְיָא.

20 וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מַחְלוֹקֶת כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה, דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: שְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים – מִמְּשַׁעְבְּדִי הוּא דְּלָא גָּבֵי, אֲבָל מִבְּנֵי חָרֵי – מִגְבָּא גָּבֵי. וְרַבָּנַן סָבְרִי: מִמְּשַׁעְבְּדֵי נָמֵי גָּבֵי. אֲבָל כְּשֶׁאֵין חַיָּיב מוֹדֶה – דִּבְרֵי הַכֹּל לֹא יַחְזִיר, דְּחָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן.

21 תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וּתְיוּבְתָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּחֲדָא, וּתְיוּבְתָּא דִשְׁמוּאֵל בְּתַרְתֵּי.

22 מָצָא שִׁטְרֵי חוֹב וְיֵשׁ בָּהֶם אַחְרָיוּת נְכָסִים, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִים – לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. אֵין בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים, בִּזְמַן שֶׁהַלֹּוֶה מוֹדֶה – יַחְזִיר לַמַּלְוֶה, אֵין הַלֹּוֶה מוֹדֶה – לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

23 שֶׁהָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שְׁטָרי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים. וְשֶׁאֵין בָּהֶם בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים.

24 תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּחֲדָא, דְּאָמַר: לְרַבִּי מֵאִיר שְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים – אֵינוֹ גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים וְלֹא מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. וְקָאָמַר: בֵּין לְרַבִּי מֵאִיר בֵּין לְרַבָּנַן לָא חָיְישִׁינַן לִקְנוּנְיָא.

25 וּבָרָיְיתָא קָתָנֵי: שְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת נְכָסִים – מִמְּשַׁעְבְּדִי הוּא דְּלָא גָּבֵי, הָא מִבְּנֵי חוֹרִין מִגְבָּא גָּבֵי. וְקָתָנֵי: בֵּין לְרַבִּי מֵאִיר בֵּין לְרַבָּנַן, חָיְישִׁינַן לִקְנוּנְיָא. דְּקָתָנֵי: אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִים לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה. אַלְמָא חָיְישִׁינַן לִקְנוּנְיָא.

26 וְהָא הָנֵי תַּרְתֵּי הוּא?

פירוש פני יהושע על בבא מציעא י״ג

1 בפירש"י ד"ה בשטרי הקנאה כו' בין ילוה בין לא ילוה עכ"ל. אבל הרא"ש כתב בשם הרי"ף דשטר הקנאה היינו שטר שיש בו קנין דמשעת הקנין נשתעבדו נכסיו ולזה הסכימו רוב הפוסקים אלא שהרא"ש הקשה ע"ז ע"ש. ובטוח"מ סי' ל"ט כתבתי באריכות שדברי הרי"ף נכונים וברורים גם העליתי שם דבין לפי' רש"י ובין לרי"ף לעולם בעינן דמטא שטר הקנאה לידו לבסוף דאז זכה למפרע משעת הקנין אף אם לא הלוה לו כלום משום דבמסירת השטר זכה למפרע בנכסים מטעם אודייתא כמו בחייב אני לך מנה בשטר אבל אי לא מטא לידיה כלל לא חל השיעבוד אא"כ הלוה לו באמת ואז זכה למפרע משעת הקנין מחמת ההלואה אבל כל היכא דלא מטא שטר הקנאה לידו וגם לא הלוה לו כלום כל אפי שוין דלא זכה כלום מחמת השטר הקנאה. דבתחלה לא היה בדעתו להקנות לו אלא במסירת השטר או בקבלת המעות לידו וזה נ"ל ברור והארכתי שם מאד ולא כמ"ש הנ"י בשמעתין דבאקנייתא לא בעינן דמטא לידיה ואף אם לא הלוה כלום ולקמן אזכיר סברא זו כמה פעמים לענין מתנה ומחילה ואף למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו עיין עליו:

2 בד"ה אביי אמר כו' אבל השתא דתנן כותבין חיישינן דלמא כתב ללוות ולא לוה עכ"ל. מהרש"ל כתב שדברי רש"י מגומגמים בזה ומהרש"א נדחק מאד בישוב ל' רש"י וסוגיא דלישנא בין בש"ס ובין בל' רש"י לא משמע כלל כפירושו ולענ"ד הקלושה נראה לפרש ל' רש"י כפשוטו משום דבלא"ה יש לתמוה על סוגיית הש"ס דפשטא דלישנא משמע דאביי אאוקימתא דמתניתין קאי ולפי הנראה מפשט ההלכה לא תירץ כלום במתני' וכן המקשה דבסמוך אמאי שביק מעיקרא למתניתין דרישא דקיימינן עלה ולא פריך מינה אלא ממתני' דסיפא מצא גיטי נשים ולבתר דשנינן ה"מ היכא דמטא לידיה הדר ואקשינן ממתני' דרישא דקיימינן בה ולמה לא הקשה כן מעיקרא מכל זה נ"ל דמעיקרא ס"ד דלאביי א"ש הא דקתני במתני' לא יחזיר דאף על גב דעדיו בחתומיו זכין לו היינו כשהלוה לבסוף זכה למפרע משעת החתימה אבל אם לא הלוה לו כלום ודאי לא זכה כלום שהרי מסתמא כן היה דעתו של הלוה שאמר כתבו השטר ותנו לידי וסמך ע"ז שלא ימסרו השטר ליד המלוה עד שילוה לו ואם כן האי שטרא דמתני' כיון דנפל איתרע טובא וחיישינן שמא כתב ללוות ולא לוה כלום ומה שהלוה מודה עכשיו ומצוה למוסרו למלוה חיישי' לקנוניא דלקוחות ואם כן יטרוף שלא כדין כיון שלא הלוה כלום ואף על גב דבכל שטרי דעלמא אף אם נתברר שלא הלוה כלום הוי שטרא מעליא כיון דמטא לידיה עפ"י צווי הלוה כדאמרינן בחייב אני לך מנה בשטר ס"ד דאכתי לא דמי דכל שטרי לא ריעי א"כ אמרינן דמסתמא לא נתכוון זה מעיקרא לשם קנוניא אלא שהיה בדעתו להקנות לו מנה דרך חיוב גמור ואדם מחייב עצמו במה שאינו חייב וטורף נמי ממשעבדי כיון שלא נתכוון תחילה לערמה דמהיכא תיתי ניתלי בהערמה אבל האי שטרא דאיתרע טובא ודאי נראין הדברים שכבר נתבטל השטר ביד הלוה מחמת שלא לוה כלום ושוב לא נזהר לשומרו וא"כ מסתמא מה שמודה עכשיו היינו משום קנוניא דלקוחות. ואין להקשות דא"כ הדרא קושיא לדוכתא לכתחלה אמאי כתבינן ולא חיישינן שמא כתב ללות ולא ילוה ואף על גב דכל שטרי לא ריעי מ"מ לכתחלה יש לחוש כדמשמע מסוגיא דשמעתין אלא די"ל דודאי בחששא כי האי אין לחוש לכתחלה דכל אדם בחזקת כשרות הם ולרשיעי לא חיישינן שיתכוין מעיקרא להפסיד לגמרי הלקוחות בכדי ועוד דחששא כי האי א"א לתקוני דא"כ אף בפני המלוה לא יכתוב שאף אם רואים מסירת השטר יש לחוש לקנוניא כי האי אלא דבאמת לא הוי חששא כלום דכיון שאדם יכול לחייב עצמו במה שאינו חייב אמרינן דלחיוב גמור נתכוין כל כמה דלא ידעינן בודאי שנתכוין להערמה ומש"ה לא קאמר לעיל בש"ס האי חששא דלא ילוה כלום לענין לכתחלה אלא חששא דניסן ותשרי דבזה אין עיקר כוונת הלוה לפסידא דלקוחות אלא להנאת עצמו בהלוואתו אלא דלא חייש לקדימת הזמן נמצא דלפ"ז סלקא אדעתיה דא"ש הא דקתני מתניתין לא יחזיר אף אם הלוה מודה כדכתיבנא ומש"ה לא מצי להקשות ממתני' דרישא אלא ממתני' דסיפא דמתנות ושוברים מקשה שפיר דהתם מוכח להדיא דכל היכא שהמזכה מודה לבסוף אחר הנפילה ומצוה למוסרו לשכנגדו במקום דשייך עידיו בחתומיו זכין לו תו לא חיישינן לשום קנוניא דאלת"ה אמאי קתני ונמלך שלא ליתן ות"ל דאפי' אמר תנו אין נותנין דהאי אמירה לא מהני מידי כיון דנפל איתרע וחיישינן לקנוניא אלא ע"כ דבכה"ג אם אמר תנו נותנין במתנת בריא ושובר למאן דס"ל עידיו בחתומיו זכין וכן הוא האמת כמו שיתבאר לקמן בעזה"י אלא דהמקשה סבר דהטעם משום שהעדים זכו לו לגמרי בשעת החתימה וא"כ מקשה שפיר דא"כ כי נמלך מאי הוי וע"ז משני הש"ס דלא אמרינן עידיו בחתומיו זכין אלא היכא דמטא לידיה לבסוף וא"כ ממילא מוכח דהא דדייקינן הא אמר תנו נותנין היינו משום דבכה"ג מיקרי שפיר מטא לידיה כיון שהוא בציווי המזכה ואע"ג דלא מטא לידיה אלא אחר הנפילה לא אמרינן דאיתרע אלא אפילו בכה"ג זכו לו העדים למפרע משעת החתימה כיון דמטא לידיה בסוף בשום ענין בציווי שכנגדו וא"כ מקשה שפיר דהדרא קושיא לדוכתא במתני' דמצא ש"ח אמאי לא יחזיר כיון דעידיו בחתומיו זכין לו ול"ל דחיישינן שמא כתב ללות ולא לוה כלום שכבר הוכחנו דאפילו בכה"ג מקרי שפיר מטא לידיה כשהלוה אמר למוסרו לידו וזכו לו העדים למפרע. וכמ"ש הן הן הדברים דברי רש"י ממש דמעיקרא בשינויא דאביי מיתרצא מתני' שפיר וז"ש אבל השתא דתנן כותבין חיישינן דלמא כתב ללות ולא לוה וכוונתו למ"ש דס"ד דכל שלא לוה כלום בסוף לא אמרינן עידיו בחתומיו זכין לו מטעמא דכתיבנא וע"ז מסיק וכתב ולקמן פריך פי' דדוקא לקמן בתר דמוכח מסיפא דגיטי נשים דמשמע להדיא דאם אמר תנו נותנין משום דבכה"ג מקרי שפיר מטא לידיה א"כ ה"נ בשט"ח הרי זכו לו עידיו בחתומיו ושפיר טריף כיון דמטא לידיה בסוף כ"ז נ"ל ברור בכוונת ל' רש"י בסברות ברורות ובטוח"מ סי' ל"ט כתבתי עוד דלהרי"ף אפי' לכתחלה אין כותבין שטר ללוה בלא מלוה מחמת חששא דכ' ללוות ולא לוה כלום ובזה נתיישב מה שהקשה עליו הרא"ש בשמעתין ודו"ק:

3 בד"ה ה"מ היכא דמטא שטר לידיה כו' ואי קשיא הא דתנן שט"ח המוקדמי' עכ"ל. גם כאן יש לתמוה על ל' רש"י למה לא הקשה כן מעיקרא תיכף אמילתא דאביי ונראה ליישב משום דמעיקרא היה אפשר לומר דהא דקאמר אביי עידיו בחתומיו זכין לו לא אמרינן דבכל ענין זכו לו אלא היכא שאומר להם הלוה שיזכו עבורו ואז זכו לו מיד ובכה"ג איירי מתני' דכותבין שטר ללוה אבל היכא שלא אמר הלוה שיזכו בשטר עבור המלוה אלא אמר בפירוש כתבו ותנו לידי בכה"ג לא אמרינן שזכו לו העדים מיד ובאמת כ"כ הב"ח בכמה דוכתי למאן דס"ל עידיו בחתומיו זכין אלא דלמסקנא א"א לומר כן כמ"ש באריכות בביאורי לטוח"מ וכן השיגו הש"ך אבל מ"מ מיהא מעיקרא היה אפשר לומר כן וא"כ לא קשיא משטר מוקדם דמשכחת לה כשאמר הלוה כתבו ותנו לידי ולא אמר לעדים לזכות עבור המלוה אבל ממאי דשנינן ה"מ היכא דמטא לידיה משמע להדיא דלא תליא מידי בזכיית העדים דמעיקרא אלא מסתמא זכו לו על תנאי אם יגיע לידו בסוף היפך סברת הב"ח וא"כ מקשה רש"י שפיר דקשיא שטר מוקדם היכי משכח לה ודו"ק:

4 בתוספות בד"ה אביי אמר כו' מכאן קשה לרש"י כו' עד סוף הדיבור. עי' מ"ש בזה בריש פ"ק דר"ה ליישב שיטת רש"י באריכות ושם כתבתי ג"כ מה שיש לדקדק על שיטת התו' ע"ש ותמצא נחת:

5 בד"ה משום דקשיא ליה כו' וי"ל משום דקשיא לאביי לא ניחא ליה שינויא דרב אסי ומילתא באפיה נפשה היא עכ"ל. וכך נ"ל פירושו דודאי אביי לא לשנויי מתניתין דהכא אתא אלא לשנויי מתניתין דכותבין שטר ללוה כו' ומתרץ לפי שיטתו שסובר בעלמא מסברא דנפשיה כדאשכחן בפרק המפקיד אלא דמ"מ אי הוי מיתרצא מתניתין באוקימתא דרב אסי לא הוי ס"ד דאביי למימר עידיו בחתומיו זכין דאף על גב שהסברא נותנת כן מ"מ לא היה פוסק נגד משמעות המשנה דחששא דפרעון וקנוניא חששא רחוקה היא כדאמרינן בסמוך אבל משום דבלא"ה לא מיתרצא מתני' באוקימתא דרב אסי וע"כ צ"ל משום חששא דפרעון וקנוניא א"כ שפיר מוקי אביי מתני' דכותבין כפי הסברא שלו דעידיו בחתומיו זכין לו ומתני' דמצא ש"ח משום פרעון וזה נ"ל ברור ליישב תמיהת מהרש"א וק"ל:

6 בפרש"י בד"ה הניחא וכו' ואי קשיא וכו' לאו פירכא היא דמודה אביי בדלא מטא שטרא לידיה עכ"ל. פי' משום דמלתא דשמואל איירי אף על גב שאין חייב מודה יחזיר בשטר הקנאה משא"כ בלא הקנאה לא יחזיר דכיון שאין הלוה מודה תו לא מיקרי מטא לידיה וא"כ לא זכו העדים בחיתומם והא דאמרינן לעיל דאף אי מטא לידיה אחר הנפילה זכו העדים בחיתומם למפרע אלא כשהלוה מצוה למוסרו דבכה"ג הוי שפיר מטא לידיה משא"כ כשאינו מודה וק"ל:

7 בד"ה שמואל מוקי כו' שאומר לוה לא כתבתי ומזוייף הוא עכ"ל. והא דלא מפרש שאומר כתבתי ללוות ולא לויתי דא"כ לא היו מחזירין למלוה אף גוף הנייר שהרי הלוה אומר שהנייר שלו ומה"ט גופא לא מצי לאוקמי בטוען פרעתי דס"ל לקמן דנאמן כמו שאבאר דא"כ הוי ליה למימר דיחזיר ללוה משא"כ במזויף וק"ל. והא דלא מוקי הש"ס אפילו בחייב מודה ואפ"ה לא יחזיר מחשש זיוף וקנוניא דלהא ודאי ליכא למיחש דאם כן אף אם לא יחזיר זה השטר יכול לזייף כמה שטרות והלוה יודה עליהם וא"כ לא שייך קנוניא בזה ובחנם נדחק המהרש"א וק"ל. ועוד דבלא"ה לא יוכל לגבות מלקוחות אלא על ידי קיום:

8 בתוספות בד"ה הא קאמר להד"ם וכו' וקשה דאפילו יש בו אחריות נכסים אמאי לא יחזיר אם לא יקיימנו עכ"ל. ויש להקשות דנהי דלא חיישינן לטענת מזוייף מ"מ ביש בו אחריות נכסים לא יחזיר מטעמא דשמא כתב ללות ולא לוה כלל וכיון שאין חייב מודה לא מקרי מטא לידיה ולא זכו העדים בחתומיו ולכאורה י"ל דמשמע לתוספות דרישא וסיפא בחד גוונא מיירי וכיון דאין בו אחריות נכסים דקתני יחזיר היינו ע"כ דוקא כשטוען הלוה מזוייף דאל"כ לא מהדרינן למלוה הנייר א"כ יש בו אחריות נכסים נמי בהאי גוונא איירי שטוען בפירוש מזוייף וא"כ מקשה שפיר אמאי לא יחזיר דהא תו לא מצי למיטען כתבתי ללות ולא לויתי כיון שטען מתחלה מזוייף ואפילו בזו הסברא יש לי לפקפק אי מהני נגד לקוחות דלא עדיף מאילו הודה לגמרי דלא מהני לגבי לקוחות ועמ"ש בפ' מי שהיה נשוי דצ"ג ואף על גב דשמואל לא חייש לקנוניא היינו דוקא לקנוניא דפרעון כמ"ש רש"י לעיל להדיא בד"ה לא חיישינן לפרעון אבל בשאר קנוניא לא אשכחן לשמואל דלא חייש להו אלא כדפשיטא לן בכולה תלמודא דהודאת הלוה לא מהני לגבי לקוחות ואפושי פלוגתא לא מפשינן ובמ"ש נ"ל ברור דאין מקום לקושיית התוספ' דודאי הא דלא יחזיר היינו משום דחיישינן דלמא כתב ללות ולא לוה דמעתה אין צורך לכל אלו הדחוקים שנדחקו התוספות בכל זה הדיבור ודוק היטב:

9 בא"ד ומיהו מלוה עצמו יכול להיות שיגבה ע"י קיום וכו' עכ"ל. ולא ידעתי מי הכריחם לפרש כן ועוד דלפ"ז יש להקשות אמאי פליגי רבנן עליה דר"מ וקאמרי דאפילו באין בו אחריות לא יחזיר כשאין חייב מודה וטוען מזוייף דבהכי איירי ר"מ ואם כן אמאי לא יחזיר דאם יקיימנו לבסוף יגבה כדין לשיטתם עכשיו דמיניה דידיה גובה שפיר ע"י קיום ואם לא יקיימנו לא יגבה כלום ולשמא יטרוף מיתומים או מלקוחות ע"י עידי קיום נמי ליכא למיחש דהא אין בו אחריות נכסים אם לא שנאמר דלר"א נמי סברי רבנן דשטר שאין בו אחריות גובה נמי ממשעבדי כמ"ש התוספות לקמן בסמוך וכדברי המפרשים שלא היה גירסת התוספות בש"ס דלרבנן נהי דלא גבי ממשעבדי כו' אלא דלפ"ז אמאי מספקא להו לתוס' בסמוך כיון דמוכח כן להדיא כמ"ש וכן מל' התוס' בריש דף י"ד בד"ה מ"ט משמע להדיא דהתוספות לא נחתו לדייק כן וכמו שיתבאר שם וצ"ע ודו"ק. מיהו לקושיא ראשונה י"ל משום דמשמע להתוס' דמלתא דשמואל בשטר הקנאה איירי בכל ענין בין אין הלוה לפנינו שמודה בו ובין אם הוא בפנינו וטוען מזוייף או פרעתי או כתבתי ללות בו וא"כ קשה כשטוען מזוייף אמאי יחזיר הא איכא למיחש שיגבה ע"י קיום שלא כדין אע"כ דכשהלה מכחישו גובה בדין ע"י קיום כיון שיכול לסתור ראייתו ועיין מ"ש לקמן ריש דף י"ד:

10 בא"ד וא"ת לעיל דאמר ר' יוסי כו' ואמאי לא יהא נאמן כו' במגו כו' מזוייף עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דשמא הא דקאמר התם נפל ליד דיין היינו שההנפק היה ע"י שראו הדיינים חתימת העדים ממש שחתמו בפניהם או שהעידו כן עידי חתימה שזוכרים היטב מזה השטר וא"כ ודאי ליכא למיחש דמ"ש כיון דנפל לא מהני קיום היינו על ידי הכרת החתימות בטביעת עין דוקא ויש ליישב:

11 בא"ד וי"ל דאין זה מגו טוב כו' כי ירא פן יקיימנו עכ"ל. ואף על גב דהתם איירי שכבר הוא מקויים אפ"ה נקטי לשון פן יקיימנו כיון שאנו חוששים שמא זייף גם כן הקיום גופא ועל זה מסקו פן יקיימנו וקאי אחתימת הדיינים אבל יש לדקדק על סברת התוספ' דא"כ הדרא קושיא לדוכתא למאי דס"ל לשמואל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו כמ"ש בתחלת הדיבור דהיינו משום דנאמן לומר פרעתי במגו דמזוייף ואמאי הא לא הוי מגו בכה"ג שירא פן יקיימנו ויש ליישב כוונת התוספות דמ"ש דלא הוי מגו בכה"ג הוא לענין שנאמר שאף אם יקיימנו ואפ"ה יהא נאמן לומר פרעתי במגו דמזוייף כיון דלא מהני הקיום על זה כתבו שפיר דלא הוי מיגו דכיון שקיימו אע"ג דלא מהני מכל מקום נראה כמשקר אבל בעלמא הוי שפיר מיגו דמזוייף כל כמה דלא קיימו עדיין ודו"ק:

12 בד"ה ד"ה יחזיר כו' א"נ ר"א סבר כו' דכיון שמחל השיעבוד מחל ג"כ הקרן כמו לר"מ עכ"ל. ולא ידעתי מהיכן פשיטא להו דלר"מ הטעם שמחל לו על הקרן ואינו גובה מב"ח אפילו כשמודה ומחמת זה הקשו גם כן בפרק הגוזל דף צ"ה דר"מ אדר"מ אליבא דשמואל דלכאורה יש לפרש דהא דאמר שמואל אליבא דר"מ אינו גובה מב"ח באין בו אחריות היינו דאין לשטר זה דין שטר והוי כמע"פ וכמ"ש רש"י להדיא אלא שכתב דלרבנן נמי לא הוי אלא כמע"פ בעדים ואולי משום דס"ל דכל שטר שאינו גובה ממשעבדי מצי למטען פרעתי ואינו גובה מב"ח אם טוען הלה פרעתי אבל כשחייב מודה לעולם נימא דגובה אפילו לר"מ דהא לא נזכר בשמעתין האי סברא דאינו גובה מב"ח אלא כשאין חייב מודה והנלע"ד ליישב דסברת התוספות דע"כ לכ"ע היכא דגובה מבנ"ח כשחייב מודה ממילא דאין יכול לטעון פרעתי דאלת"ה אמאי לא מוקמינן בפשיטות לכולה מתניתין דאיירי כשאין הלוה בפנינו ומש"ה קאמר ר"מ כשאין בו אחריות נכסים יחזיר דליכא למיחש שמא פרע דא"כ אכתי יטעון פרעתי ויהא נאמן ולא שייך להקשות אמאי יחזיר ומאי נ"מ למלוה בשטר דהא ודאי נ"מ טובא שע"י השטר יזכור הלוה מגוף הלואה ועוד שמא יטעון לא לויתי ויוחזק כפרן אע"כ דאין נאמן בכל ענין לטעון פרעתי כן נ"ל ועדיין צ"ע:

13 בד"ה הני תרתי כו' אבל מה שמפרש דלר"מ אינו גובה כלום כו' זה לא הזקיקה אותו המשנה לפרש כו' עכ"ל. כל מפרשי תוספות כולם בסגנון א' הקשו על מה שכתבו תוספות דלא הזקיקה המשנה לפרש דודאי הא בהא תליא כיון דלא חיישינן לפרעון ולקנוניא א"כ ע"כ צריך לאוקמי מתני' באין חייב מודה וטעמא דר"מ משום דא"ג אפילו מב"ח עכ"ל ע"ש. ולכאורה לא ידענו מאי קשיא להו דאף אם לו יהיה כדבריהם דהא בהא תליא מכל מקום כתבו שפיר דודאי על מאי דקאמר שמואל ור"א דלא חיישינן לפרעון ולקנוניא לא חשיב להו תיובתא מברייתא דקתני חוששין דכיון דמתני' דסיפא משמע להו בהדיא דכל מעשה ב"ד יחזיר משום דלא חיישינן כו' א"כ ע"כ ברייתא משבשתא היא או דתרי תנאי נינהו וא"כ ניחא להו לאוקמי מתניתין דידן נמי כתנא דסיפא אבל במאי דקאמרי דלר"מ א"ג אפילו מב"ח שזו הסברא אינה נזכרת בפירוש במשנתינו ולא בשום דוכתא אם כן אפילו אי קשיא להו טעמא דר"מ אפ"ה לא היה להם להמציא סברא זו מלבם כיון דמצינו בהדיא בברייתא דלא סבר הכי ויותר היה להם לומר דלא קמו שפיר בטעמא דר"מ ממה שיאמרו נגד הברייתא בהדיא וכי האי מלתא אשכחן כמה דוכתי בש"ס דאמר אמורא טעמא דמתניתין ומקשינן עליה מברייתא או משנה אחריתא ומסיק בקושיא ועוד דעכ"פ היה להם לאוקמי כר' אסי לעיל ואף אם לא משמע להו גוף הדין מסברא דנפשייהו מ"מ כיון דמתני' ע"כ אמרה כן אין להם לחלוק על דבריו כ"ז לפי שיטתם דהא בהא תליא אבל איברא דלאו הכי הוא שהרי מ"ש התוספות לעיל דמה שאמרו לר"מ א"ג אפילו מב"ח היינו אפילו כשחייב מודה אפ"ה לא גבי מטעמא דמחל לו וע"כ דפשטא דלישנא הכי משמע להו להתוספות וא"כ אין זה מוכרח מן המשנה דשפיר מיתוקמא טעמא דר"מ במתני' כשאין חייב מודה ומש"ה יחזיר שא"ג מב"ח כשהלה טוען פרעתי שאין לו דין שטר אע"כ מדקאמרי שא"ג לר"מ מב"ח אפי' כשמודה מסברא דנפשייהו אמרו או דהכי קים להו משמיה דר"מ וכן משמע קצת ממאי דאמר שמואל אומר היה ר"מ בל' שלילה וא"כ הוי שפיר תיובתא ועוד דבר מן דין לאו הא בהא תליא דאי לאו דהכי קים להו אליבא דר"מ ודאי הוי מצי לאוקמי מתניתין במילי אוחרי בכמה גווני לדוגמא אביא א' מהם ונאמר דפליגי ר"מ ורבנן באחריות ט"ס הוא ואיירי מתני' כשאין חייב מודה וטוען מזוייף ומש"ה קאמר ר"מ יחזיר דלמאי ניחוש אם יקיימנו יגבה כדין למה שכתבו התוספות בדבריהם הקודמים דמיניה גבי שפיר ע"י קיום ואם לא יקיימנו לא יגבה כלום אבל רבנן סברי דאחריות ט"ס כדאמר שמואל בהדיא לקמן ומש"ה לא יחזיר דשמא יקיימנו בסוף ויגבה מן הלקוחות שלא כדין דכיון דאיתרע בנפילה אפילו ע"י קיום חיישינן לזיופי לגבי לקוחות כמ"ש התוס' לעיל וכה"ג אשכחן כמה גווני לענין מודה בשטר שכתבו וכיוצא בו ואין להאריך יותר והמשכיל יבין מדעתו ודוק היטב:

« פני יהושע על בבא מציעא י״ב ע״ב פני יהושע על בבא מציעא י״ד ע״א »