פני יהושע על בבא מציעא י׳

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

« פני יהושע על בבא מציעא ט׳ ע״ב פני יהושע על בבא מציעא י״א ע״א »

1 מַתְנִיתִין מַנִּי – רַבָּנַן הִיא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּעָשִׁיר וְעָנִי מַחְלוֹקֶת, אֲבָל מֵעָנִי לְעָנִי דִּבְרֵי הַכֹּל זָכָה לוֹ, הָא מַנִּי? לָא רַבָּנַן וְלָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר!

2 אֲמַר לֵיהּ, מַתְנִיתִין דְּאָמַר תְּחִילָּה.

3 הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּקָתָנֵי סֵיפָא: אִם מִשֶּׁנְּתָנָהּ לוֹ אָמַר אֲנִי זָכִיתִי בָּהּ תְּחִילָּה – לֹא אָמַר כְּלוּם. תְּחִילָּה בְּסֵיפָא לְמָה לִי? פְּשִׁיטָא, אַף עַל גַּב דְּלָא אָמַר תְּחִילָּה, תְּחִילָּה קָאָמַר. אֶלָּא לָאו הָא קָא מַשְׁמַע לַן, רֵישָׁא דְּאָמַר ״תְּחִילָּה״.

4 וְאִידַּךְ: תְּנָא סֵיפָא לְגַלּוֹיֵי רֵישָׁא. סֵיפָא, דְּאָמַר תְּחִילָּה. רֵישָׁא, דְּלָא אָמַר תְּחִילָּה.

5 רַב נַחְמָן וְרַב חִסְדָּא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הַמַּגְבִּיהַּ מְצִיאָה לַחֲבֵירוֹ – לֹא קָנָה חֲבֵירוֹ.

6 מַאי טַעְמָא – הָוֵי תּוֹפֵס לְבַעַל חוֹב בִּמְקוֹם שֶׁחָב לַאֲחֵרִים, וְהַתּוֹפֵס לְבַעַל חוֹב בִּמְקוֹם שֶׁחָב לַאֲחֵרִים – לֹא קָנָה.

7 אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מְצִיאַת פּוֹעֵל לְעַצְמוֹ.

8 בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת ״נַכֵּשׁ עִמִּי הַיּוֹם״, ״עֲדוֹר עִמִּי הַיּוֹם״. אֲבָל אָמַר לוֹ ״עֲשֵׂה עִמִּי מְלָאכָה הַיּוֹם״ – מְצִיאָתוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת הוּא!

9 אֲמַר לֵיהּ: שָׁאנֵי פּוֹעֵל, דְּיָדוֹ כְּיַד בַּעַל הַבַּיִת הוּא.

10 וְהָאָמַר רַב: פּוֹעֵל יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ אֲפִילּוּ בַּחֲצִי הַיּוֹם!

11 אֲמַר לֵיהּ: כֹּל כַּמָּה דְּלָא הָדַר בֵּיהּ, כְּיַד בַּעַל הַבַּיִת הוּא. כִּי הֲדַר בֵּיהּ, טַעְמָא אַחֲרִינָא הוּא, דִּכְתִיב: ״כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם״ – וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים.

12 אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמַּגְבִּיהַּ מְצִיאָה לַחֲבֵירוֹ – קָנָה חֲבֵירוֹ. וְאִם תֹּאמַר מִשְׁנָתֵינוּ, דְּאָמַר ״תְּנָהּ לִי״, וְלָא אָמַר ״זְכָהּ לִי״.

13 מַתְנִי׳ רָאָה אֶת הַמְּצִיאָה וְנָפַל עָלֶיהָ, וּבָא אַחֵר וְהֶחְזִיק בָּהּ – זֶה שֶׁהֶחְזִיק בָּהּ זָכָה בָּהּ.

14 גְּמָ׳ אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם אַבָּא כֹּהֵן בַּרְדְּלָא: אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל אָדָם קוֹנוֹת לוֹ בְּכׇל מָקוֹם. מַאי טַעְמָא תַּקִּינוּ רַבָּנַן, דְּלָא אָתֵי לֵיתוֹ לְאִנְּצוֹיֵי. אָמַר אַבָּיֵי: מוֹתֵיב רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף פֵּיאָה. אָמַר רָבָא: מוֹתֵיב רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי נְזִיקִין.

15 אָמַר אַבָּיֵי, מוֹתֵיב רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף פֵּיאָה: נָטַל מִקְצָת פֵּיאָה וְזָרַק עַל הַשְּׁאָר – אֵין לוֹ בָּהּ כְּלוּם. נָפַל לוֹ עָלֶיהָ, פֵּרַס טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ – מַעֲבִירִין אוֹתוֹ הֵימֶנָּה. וְכֵן בְּעוֹמֶר שִׁכְחָה.

16 וְאִי אָמְרַתְּ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל אָדָם קוֹנוֹת לוֹ בְּכׇל מָקוֹם, נִקְנוֹ לֵיהּ אַרְבַּע אַמּוֹת דִּידֵיהּ!

17 הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּלָא אֲמַר ״אֶקְנֵי״.

18 וְאִי תַּקּוּן רַבָּנַן, כִּי לָא אֲמַר מַאי הָוֵי?!

19 כֵּיוָן דִּנְפַל, גַּלִּי דַּעְתֵּיהּ דְּבִנְפִילָה נִיחָא לֵיהּ דְּנִקְנֵי, בְּאַרְבַּע אַמּוֹת לָא נִיחָא לֵיהּ דְּנִקְנֵי.

20 רַב פָּפָּא אָמַר: כִּי תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן אַרְבַּע אַמּוֹת – בְּעָלְמָא, בְּשָׂדֶה דְּבַעַל הַבַּיִת לָא תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן. וְאַף עַל גַּב דִּזְכָה לֵיהּ רַחֲמָנָא בְּגַוַּהּ, כִּי זְכָה לֵיהּ רַחֲמָנָא – לְהַלּוֹכֵי בַּהּ וּלְנַקּוֹטֵי פֵּיאָה, לְמִיהְוֵי חֲצֵירוֹ לָא זְכָה לֵיהּ רַחֲמָנָא.

21 אָמַר רָבָא, מוֹתֵיב רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי נְזִיקִין: רָאָה אֶת הַמְּצִיאָה וְנָפַל לוֹ עָלֶיהָ וּבָא אַחֵר וְהֶחְזִיק בָּהּ, זֶה שֶׁהֶחְזִיק בָּהּ זָכָה בַּהּ. וְאִי אָמְרַתְּ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל אָדָם קוֹנוֹת לוֹ בְּכׇל מָקוֹם – נִקְנוֹ לֵיהּ אַרְבַּע אַמּוֹת דִּידֵיהּ!

22 הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דְּלָא אֲמַר ״אֶקְנֵי״. וְאִי תַּקּוּן רַבָּנַן, כִּי לָא אֲמַר מַאי הָוֵי! כֵּיוָן דְּנָפַל עָלֶיהָ, גַּלִּי דַּעְתֵּיהּ דְּבִנְפִילָה נִיחָא לֵיהּ דְּנִקְנֵי, בְּאַרְבַּע אַמּוֹת לָא נִיחָא לֵיהּ דְּנִקְנֵי.

23 רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: כִּי תַּקִּינוּ רַבָּנַן, בְּסִמְטָא דְּלָא דָּחֲקִי רַבִּים. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים דְּקָא דָחֲקִי רַבִּים, לָא תַּקִּינוּ רַבָּנַן.

24 וְהָא בְּכׇל מָקוֹם קָאָמַר!

25 כׇּל מָקוֹם – לְאֵתוֹיֵי צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים.

26 וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם אַבָּא כֹּהֵן בַּרְדְּלָא: קְטַנָּה אֵין לָהּ חָצֵר, וְאֵין לָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת. וְרַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי אָמַר: יֵשׁ לָהּ חָצֵר, וְיֵשׁ לָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת.

27 בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר חָצֵר מִשּׁוּם יָדָהּ אִיתְרַבַּאי, כִּי הֵיכִי דְּאִית לַהּ יָד – חָצֵר נָמֵי אִית לַהּ. וּמָר סָבַר חָצֵר מִשּׁוּם שְׁלִיחוּת אִיתְרַבַּאי, וְכִי הֵיכִי דִּשְׁלִיחוּת לֵית לַהּ – חָצֵר נָמֵי לֵית לַהּ.

28 מִי אִיכָּא מַאן דְּאָמַר חָצֵר מִשּׁוּם שְׁלִיחוּת אִיתְרַבַּאי? וְהָתַנְיָא: ״בְּיָדוֹ״ – אֵין לִי אֶלָּא יָדוֹ. גַּגּוֹ, חֲצֵירוֹ וְקַרְפֵּיפוֹ מִנַּיִן – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הִמָּצֵא תִמָּצֵא״, מִכׇּל מָקוֹם.

29 וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ חָצֵר מִשּׁוּם שְׁלִיחוּת אִיתְרַבַּאי, אִם כֵּן מָצִינוּ שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה, וְקַיְימָא לַן אֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה!

30 אָמַר רָבִינָא: הֵיכָא אָמְרִינַן דְּאֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה – הֵיכָא דְּשָׁלִיחַ בַּר חִיּוּבָא הוּא, אֲבָל בְּחָצֵר דְּלָאו בַּר חִיּוּבָא הוּא – מִיחַיַּיב שׁוֹלְחוֹ.

31 אֶלָּא מֵעַתָּה, הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה וְעֶבֶד: ״צְאוּ גִּנְבוּ לִי״ – דְּלָאו בְּנֵי חִיּוּבָא נִינְהוּ, הָכִי נָמֵי דְּמִיחַיַּיב שׁוֹלְחָן?!

32 אָמְרַתְּ אִשָּׁה וְעֶבֶד – בְּנֵי חִיּוּבָא נִינְהוּ, וְהַשְׁתָּא מִיהָא לֵית לְהוּ לְשַׁלּוֹמֵי. דִּתְנַן: נִתְגָּרְשָׁה הָאִשָּׁה, נִשְׁתַּחְרֵר הָעֶבֶד – חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם.

33 רַב סַמָּא אָמַר: הֵיכָא אָמְרִינַן אֵין שָׁלִיחַ לִדְבַר עֲבֵירָה – הֵיכָא דְּאִי בָּעֵי עָבֵיד וְאִי בָּעֵי לָא עָבֵיד, אֲבָל חָצֵר דִּבְעַל כֻּרְחֵיהּ מוֹתֵיב בַּהּ, מִיחַיַּיב שׁוֹלְחוֹ.

34 מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ כֹּהֵן דְּאָמַר לֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל: צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה גְּרוּשָׁה, אִי נָמֵי אִישׁ דְּאָמַר לַהּ לְאִשָּׁה: אַקִּפִי לִי קָטָן.

35 לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר כֹּל הֵיכָא דְּאִי בָּעֵי עָבֵיד אִי בָּעֵי לָא עָבֵיד – לָא מִיחַיַּיב שׁוֹלְחוֹ. הָנֵי נָמֵי אִי בָּעֵי עָבֵיד, אִי בָּעֵי לָא עָבֵיד – לָא מִיחַיַּיב שׁוֹלְחָן. לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ כֹּל הֵיכָא דְּשָׁלִיחַ לָאו בַּר חִיּוּבָא מִיחַיַּיב שׁוֹלְחוֹ, הָנֵי נָמֵי כֵּיוָן דְּלָאו בְּנֵי חִיּוּבָא נִינְהוּ – מִיחַיַּיב שׁוּלְחָן.

36 וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר חָצֵר לָאו מִשּׁוּם יָדָהּ אִיתְרַבַּאי? וְהָתַנְיָא: ״יָדָהּ״, אֵין לִי אֶלָּא יָדָהּ. גַּגָּהּ, חֲצֵירָהּ וְקַרְפֵּיפָהּ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנָתַן״ מִכׇּל מָקוֹם!

37 לְעִנְיַן גֵּט כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּחָצֵר מִשּׁוּם יָדָהּ אִיתְרַבַּאי, כִּי פְּלִיגִי לְעִנְיַן מְצִיאָה. מָר סָבַר:

פירוש פני יהושע על בבא מציעא י׳

1 בפרש"י בד"ה מתני' רבנן היא ואשמעינן רישא וכו' וסיפא אשמעינן עכ"ל. האי רישא דנקט היינו סיפא דמתניתין דלעיל דקתני בזמן שהן מודים ודייקינן לעיל דקנה משום מגו דזכי לנפשיה וסיפא דנקט היינו רישא דמתניתין דהכא האי בבא דקיימינן עליה דקאמר תנה לי ואמר אני זכיתי בה:

2 בד"ה מדקתני סיפא ואי תחילה דסיפא לאו משעת הגבהה קאמר וכו' עכ"ל. ומה שהוצרך לפ' כן היינו משום דלישנא דגמרא הכי דייק דאל"כ היכי קאמר פשיטא אע"ג דלא אמר תחלה וכו' ומאי קושיא דלמא הא דנקיט בסיפא תחלה היינו דקמ"ל דאע"ג דקאמר שזכה בה תחלה קודם שהגביהו מאי דלא הוי שמעינן אי לא הוי נקט בהדיא לכך פרש"י דבאמת סברת התרצן כן הוא דממילא אי איירי תחלה דסיפא משעת הגבהה ע"כ איירי רישא נמי בשעת הגבהה דרישא וסיפא בחד גוונא משמע ליה ואין ביניהם אלא דרישא אמר קודם שנתנה וסיפא אחר שנתנה אלא דע"ז גופא הוצרך התרצן להביא ראיה דסיפא איירי בשעת הגבהה דלא תימא רישא וסיפא אחר הגבהה איירי והיינו כפרש"י ועיין עוד מזה בסמוך וק"ל:

3 בד"ה סיפא דלא אפשר וכו' קודם שנתתיה לך עכ"ל. ויש לתמוה אמאי לא מפ' בפשיטות דתחלה דסיפא לר"נ נמי היינו שהגביה תחילה לצורך עצמו ורישא רבותא קמ"ל דאפילו לא אמר תחלה קני וסיפא רבותא קמ"ל דאפי' אמר שהגביה תחלה לצורך עצמו אפ"ה לא מהני ואפשר דלישנא דגמרא הכי דייק מדקאמר תנא סיפא לגלויי רישא משמע דבסיפא גופא ליכא רבותא והיינו משום דכיון שכבר נתנה מתחת ידו פשיטא דלא מהימן בשום ענין וכל עיקרא דסיפא לא נקט אלא משום רישא וא"כ דבסיפא ליכא רבותא ניחא ליה למנקט סיפא דומיא דרישא ממש ומשום הכי מפרש תחילה קודם שנתנה וק"ל:

4 בא"ד דגלי דעתיה כשנתנה לו דאדעתיה דהאי אגבהה עכ"ל. כל המפרשים תמהו פה אחד על רש"י מה ראה על ככה לפרש כן אחר שכבר פרש"י בעצמו במשנתינו דקני' ממ"נ אי מתורת מתנה או מתורת הפקר וע"ק מ"ש דגלי דעתיה דאדעתיה דהאי אגבהה ומה בכך שהרי יכול לחזור בו כיון דאליבא דמ"ד לא קנה חבירו קיימינן ע"ש במהרש"א ומהר"ם. ולענ"ד נראין דברי רש"י נכונים משום דהכא אליבא דר"נ קיימינן ורש"י לשיטתו שכתב בפרק משילין דלר"נ דאמר לא קני חבירו מכ"ש דמגביה גופא נמי לא קני והוי כהפקר והטעם דאע"ג דלפי הדין לא קנה חבירו מ"מ אנן סהדי שזה הגביה מעיקרא אדעתיה דחבריה ולא אדעתא דנפשיה וסופו מוכיח על תחלתו שנתנה לחבירו מחמת שהיה סובר דהדין הוא דקנה חבירו אבל כשעדיין הוא ביד המגביה ודאי ר"נ גופא מודה דקנה המגביה כסתם מתניתין דהכא שאם אמר אני זכיתי בה זכה בה כשעודנה בידו ואע"ג דרש"י מפרש אליבא דר"נ דאני זכיתי בה דרישא היינו שרוצה לזכות בה עכשיו היינו לרבותא דאפילו שהוא מודה שהגביה לצורך חבירו אפ"ה יכול לחזור בו כיון דס"ל לא קנה חבירו אבל מ"מ משמע דכ"ש אם אמר שהגביה תחלה לצורך עצמו דזכה בו ונאמן בכך זהו פשוט כדמשמע להדיא מלשון רש"י בשמעתין בכמה דוכתי ועוד דמהיכא תיתי לא יהא נאמן כשעודנו בידו ועינינו רואות שרוצה לקנות בה וממילא קנויה ועומדת אצלו ואם כן כשאמר שקנאה משעת הגבהה נמי נאמן א"כ מכל זה מוכח דכל עיקרא דמלתא דר"נ בפ' משילין דלא קנה המגביה היינו נמי לאחר שיצאה מידו וקמ"ל דלא אמרינן דמסתמא הוי קאי ברשות המגביה למפרע קודם הנתינה ואם כן הנתינה היה מתנה בטעות שהיה סובר שמשעת הגבהה זכה חבירו וקאמר ר"נ דלא אמרינן הכי אלא מסתמא הגביה אדעתיה דחבריה ואם כן לא נתכוון לקנותו בעודנו בידו וכיון דלא נתכוון לא קנה והוי כהפקר וקנה חבירו במשיכה וע"ז פליג התם ר"ש וס"ל דמסתמא קנה המגביה וכשנתנה לחבירו זכה הלה מדין מתנה כ"ז מבואר שם היטב בלשון רש"י כמו שהעתיקו שם התוספ' וא"כ הן הן דברי רש"י כאן אליבא דר"נ דמוקי לסיפא דמתני' כשאמר אני זכיתי קודם שנתתיה לך והיינו בין אם אמר שנתכוון לקנות קודם שנתן בין אמר דממילא זכה בה קודם הנתינה כיון דלא קנה חבירו וזה שלא כתב רש"י שאומר שנתכוון לקנות קודם שנתנה כמ"ש בד"ה מדקתני סיפא משום דכאן א"צ לזה כדכתיבנא ועל שני החילוקים אין בדבריו כלום ומסיק רש"י הטעם כפי שיטתו בפרק משילין והיינו דכיון שנתנה לו גלי דעתיה דאדעתיה דהאי אגבהה ואם כן משעת הגבהה ודאי לא קנה כיון דנתכוין אדעתיה דחבריה וכן אח"כ לא נתכוון לקנותו וכ"ז איגלאי דעתיה למפרע כיון שנתנו לבסוף לחבירו ע"כ משום שהיה סובר שקנאה חבירו בהגבהה דיליה אלא דעכשיו רוצה לחזור בו ולומר שהנתינה היתה בטעות ובזה פשיטא דאין בדבריו כלום דכיון שלא נתכוין לזכות ממילא לא היתה קנייה כלל לשיטת ר"נ בפ"ק משילין וא"כ לפ"ז עלו דברי רש"י כהוגן דלא שייך כאן טעמא דקנה חבירו מחמת מתנה דאליבא דר"נ דקיימינן הכא לא שייך שום מתנה כיון דהמגביה לא קנה ומ"ש רש"י במתני' דקני' ממ"נ אי משום מתנה או משום הפקר כוונתו ג"כ לפלוגתא דר"נ ור"ש כמבואר מלשונו בפי' המשנה וא"כ קאמר דלר"ש דקנה המגביה קנה חבירו מדין מתנה ולר"נ דלא קנה המגביה כיון שלא נתכוון קנה חבירו מדין הפקר אלא דהיא גופא תקשה אמאי אמרינן דהוי הפקר ולמה לא יהא המגביה נאמן שזכה בה מתחילה בשעת הגבהה או אח"כ לכך כתב דמשנתנה לו גלי דעתיה דאדעתיה דהאי אגבהה וכדכתיבנא ואין להאריך יותר והמעיין היטב יראה שנתיישבו בזה כמה דקדוקים בלשון רש"י בשמעתין ועיין בלשון רש"י בפ' משילין ובתוס' שם ותראה שדברים נכונים וברורים בס"ד ודו"ק:

5 שם בגמרא מ"ט הוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים וכו' וזה יתכן לשיטת רש"י בפ' משילין דלר"נ דאמר לא קני חבירו כ"ש דמגביה נמי לא קנה והוי כהפקר ואי תפסו איניש דעלמא קודם שמתכוון המגביה לקנות בעצמו זכה א"כ יהיב שפיר טעמא משום דהוי חב לאחרים אבל אם נאמר דלמ"ד לא קני חבירו קני המגביה לנפשיה א"כ מה טעם יהיב לזה דהוי חב לאחרים ומאי איכפת לאחרים אם יקנה המגביה או חבירו ובאמת נראה בלא"ה דאדרבא החולקים על שיטת רש"י סברי דכ"ע מודו דמגביה ודאי לא קנה וכ"נ להדיא מלשון תוספות פרק משילין ע"ש:

6 בתוספות בד"ה תופס לב"ח וכו' מה שפרש"י וכו' אין נראה וכו' עכ"ל ויש להקשות אמאי לא מייתי ראיה לדבריהם ממשנתינו דאמר תנה לי וא"כ עשאו שליח ואפ"ה קאמר ר"נ דיכול המגביה לחזור בו אח"כ משום דלא קנה חבירו מטעמא דתופס לב"ח אלא די"ל דבמתני' לא הוי כשליח כיון דא"ל תנה לי ולא אמר זכה לי וא"כ יש ליישב ג"כ קושיית התוספות אליבא דרש"י דהתם נמי בעובדא דיימר בר חשו ע"כ לא היה שליח לקנות מדין זכיה שלא היה צריך לזכות כיון שתפסו בחובו ולגבי ב"ח אחריני לא אסיק אדעתיה אלא הא דקא"ל לשליח תפסה היינו תפיסה שאינה בדרך קניה אלא שתהא תחת ידו להביאה לו אבל עיקר כוונת רש"י היכא שעשאו שליח לזכות במידי דשייך זכיה דא"כ ה"ל יד שליח כיד בעלים לגמרי ויליף לה מפועל דבסמוך דמ"ש פועל ומ"ש שליח ועוד נראה ראיה לרש"י מדקאמר ר"י בסמוך דבזכה לי קנה אע"ג דאית ליה בפ"ק דגיטין דתופס לב"ח לא קנה ותי' תוספ' אפשר דלא משמע לרש"י ועיין בש"ך ח"מ סי' ק"ה שמיישב לשון רש"י בע"א לחלק בין שליח בחנם או בשכר ע"ש:

7 בגמרא וא"ת משנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי. אבל בזכה לי אפי' אם אמר שהגביה תחילה לצורך עצמו אפ"ה לא זכה וכן הסכמת הפוסקים וכתב ה"ה הטעם דכיון שא"ל זכה לי וזה שותק הוי שתיקתו כהודאה וע"ש בח"מ סי' רס"ט בסמ"ע ובש"ך ובתי"ט כאן ולפי מסקנתו דלר"י נמי לא מיתוקמא מתני' אלא בדקאמר תחילה ע"ש:

8 בתוספות בד"ה מעבירין וכו' ואע"ג דעני המהפך כו' אבל במציאה או בהפקר כו' עכ"ל. ורבים חולקין דאפי' במציאה והפקר נמי שייך עני המהפך בחררה אבל הכא בפיאה לא שייך כלל עני המהפך בחררה דכולהו עניים יושבין ומשמרין אימתי מניח בע"ה פאה וא"כ אינהו נמי דעתייהו עלייהו ומהפכין בה אלא שזה נהג מנהג רמאות ונפל עליה הלכך מעבירין אותו הימנו עיין בחו"מ סי' רל"ו:

9 בפרש"י בד"ה קטנה אין לה חצר אם זרק לה בעלה גט כו' עכ"ל. יש לתמוה אמאי נקט דוקא לענין גיטין דהא למסקנא לכולהו שינויי משמע דלא פליגי לענין גט אלא לענין ממון ואף למאי דס"ד מעיקרא מיירי נמי לכל מילי דהא מקשה בסמוך מגניבה ויש ליישב דודאי למאי דס"ד עכשיו אף דאיירי מכל מילי מ"מ עיקר פלוגתייהו בגט איירי מדשבקו לקטן ונקטי קטנה ועוד דקאמר מסתבר משום ידה אתרבאי כי היכי דאית לה יד וכו' והיינו דוקא בגיטין דאשכחן בהדיא דאית לה יד לקטנה אפילו מדאורייתא לקבל גיטה אבל בממון לא אשכחן דאית ליה יד לקטן או לקטנה אלא מדרבנן מפני דרכי שלום לשיטת רש"י בפ' התקבל בגיטין ד' ס"ד ע"ש וא"כ מפרש רש"י שפיר דכל השקלא וטריא משמע דעיקר מלתא בגיטין איירי משא"כ למסקנא דאיירי בממון לא שייכי הני לישני כלל וק"ל:

10 בד"ה משום ידה אתרבאי דכתיב ונתן בידה וידה רשותה משמע כדכתיב ויקח וכו' עכ"ל. גם כאן יש לתמוה דמשמע מלשונו דפשטא דקרא דידה משמע רשותה ובסמוך בברייתא משמע להיפוך דידו אדרבא מיעוטא משמע דקאמר ידה אין לי אלא ידה והריבוי היינו מונתן וכן אמרינן להדיא בפר' הזהב דכל היכא דכתיב ידו ממש הוא ושאני קרא דויקח את כל ארצו דל"ל הכי ויש ליישב ג"כ כדלעיל דרש"י נקט למאי דס"ד עכשיו וא"כ ע"כ אכתי לא ידע מהאי ברייתא דלקמן והיינו לשיטת רש"י לקמן דמ"ד משום שליחות אתרבאי לא יליף מקרא יתירא אלא מסברא דחצר לא גרע משאר שליח וא"כ אי ס"ד דהא דקאמר מ"ס משום ידה אתרבאי היינו מרבויא דונתן ואברייתא סמיך א"כ לא היה עוד שום מקום לומר דמ"ס משום שליחות אתרבאי דאטו מי פליג ר"ש אברייתא ועוד דמייתר ליה קרא אע"כ דלפי מאי דס"ד השתא דמ"ד משום ידה אתרבאי היינו מפשטא דקרא כיון דאשכחן דידו איקרי רשות ובסמוך אכתוב עוד בכוונת רש"י בזה:

11 שם בגמרא מ"ס חצר משום ידה וכו' ומ"ס חצר משום שליחות אתרבאי. ואף ע"ג לענין ד' אמות לא שייך לומר כן דלכ"ע תקנת חכמים בעלמא היא כדאמרינן לעיל מ"מ מסתמא דומיא דחצר ממש תקנוהו ועיי' מ"ש ר"פ הזורק דאפשר דהוי מדאורייתא כנ"ל:

12 בתוספות בד"ה ת"ל המצא תמצא וא"ת ונימא המצא כלל בידו פרט וכו' וכן בסמוך גבי גט עכ"ל. ולולי דבריהם היה נראה דבלא"ה לק"מ משום דידה לא משמע פרטא כ"כ דהא אשכחן דרשות נמי אקרי יד בקרא דויקח את כל ארצו כדפרש"י ונהי דאמרינן בפרק הזהב דכל היכא דכתיב ידו משמע ממש ושאני קרא דויקח כו' דליכא למימר אלא מרשותו י"ל דהיינו היכא דכתיב ידו גרידא אבל היכא דכתיב ריבויא מוקמינן קרא דידו נמי ארשותא שכן הסוגיא פשיטא וכך היא המדה כ"מ שמצינו שני מקראות א' מקיים עצמו וא' מקיים חבירו כו' וא"כ לא משמע כלל ופרט מידו אלא אדרבא דאתי קרא דהמצא ודונתן וגלי אידו דהיינו רשותו כיון דאשכחן בשום דוכתא דידו לא ממש הוא כגון דויקח את כל ארצו מידו ואפשר שזה כוונת רש"י בד"ה משום ידה אתרבאי ודו"ק:

13 בד"ה ואי משום שליחות כו' וא"ת מאי צריך להוכיח וכו' כדבסמוך גבי גט עכ"ל. ואע"ג דרש"י כתב לקמן דגבי גט מדייק משום דמשום שליחות לא איצטריך קרא דמושלחה ילפינן שליחות וממילא מרבינן חצר כמו שאר שליחות וזה לא שייך גבי גניבה מ"מ לא משמע להו לתוספות לפרש כן אלא משום שליחות ודאי צריך קרא לרבויי חצר משום דלא דמי לשאר שליח כמו שאכתוב לקמן בלשון רש"י באריכות אע"כ משמע להו לתוס' דדייק לקמן מדיליף מקרא דסמיך לידה א"כ מקשו שפיר ועיין בסמוך:

14 בא"ד וי"ל דבסמוך מכח התנא מוכיח וכו' להתגרש בע"כ עכ"ל. אין לפרש כוונתם דמעיקרא ס"ד דמ"ד משום שליחות אתרבאי סובר באמת דלא מרבינן חצר לענין גיטין כיון דבע"כ מתגרשת ולא עשאתו שליח ומש"ה מייתי המקשה ברייתא דמרבה חצר לדין גיטין ממילא מוכח דמשום ידה אתרבאי דא"כ תקשה אמאי מייתי מברייתא טפי ה"ל לאתויי מתני' דהזורק לתוך חצירה דמגורשת אע"כ דמתני' איכא לדחויי דאיירי דוקא כשמתגרשת מדעתה וא"כ מאי מקשה מברייתא דלמא ה"נ כשמגרשה מדעתה איירי אלא דכוונת תוס' כיון דתנא דברייתא נקט לישנא דאין לי אלא ידה וכו' משמע דמרבה חצר' לגמרי לכל דיני ידה אפי' בע"כ וקטנה בכלל דאל"כ לא הו"ל לסתום אלא לפרש דמדעתה דוקא מרבי לה כיון שיש מקום לטעות דדומיא דידה איירי משא"כ בגנב ליכא למטעי כנ"ל כוונתם וק"ל:

15 בגמרא וקי"ל אין שליח לדבר עבירה. ויש לדקדק דלמא שאני הכא דגלי קרא דיש שליח ול"ל דהא דקאמר וקי"ל דאין שליח היינו אפילו בגנב גופא ק"ל הכי דלישנא לא משמע הכי ועוד דאדרבא משמע קצת דהיה מושכו ויוצא שהביאו התוס' דבגנב חייב ע"י שליח וא"כ מנ"ל למקשן להקשות ויש ליישב לפי שיטת התוס' דהא דמרבינן חצר לדין שליחות היינו מרבויא דקרא יתירא דוקא ולא מסברא דשאר שלוחים וא"כ מקשה שפיר דאי ס"ד דבגנב יש שליח מנ"ל לרבויי חצר מאם המצא דלמא אתא לרבויי שליח גרידא דוקא אע"כ דשליח גרידא לא שייך לרבויי דאין שליח לדבר עבירה א"כ מקשה שפיר דלא שייך לרבויי חצר נמי מדין שליחות כיון דאין שליח לד"ע ואי איכא לרבויי חצר ע"כ היינו מדין ידה דוקא:

16 בתוספות בד"ה אין שליח בפ' האיש מקדש איכא דיליף עכ"ל. נראה כוונתם משום דבריש הסוגיא בקידושין משמע דהא דקי"ל אין שליח לד"ע היינו מסברא דדברי הרב ודברי התלמיד כו' וא"כ תקשה מאי ס"ד דמקשה הכא להקשות למ"ד חצר משום שליחות אתרבאי דהא בחצר לא שייך כלל טעמא דדברי הרב כו' לכך כתבו התוס' דיליף להו מקרא בפ' האיש מקדש וא"כ ס"ד דה"ה לחצר וק"ל:

17 בפרש"י בד"ה ת"ל ונתן כו' דאי משום שליחות הא כתיבא הכא כדתני' ושלח עכ"ל. משמע מדבריו דפשיטא ליה דלמ"ד חצר משום שליחות היינו דמסברא בלא שום ריבוי אמרינן דחצר לא גרע משליח דעלמא וכדאמרינן באמת האי לישנא לקמן דף י"א ע"ב וכמו שפרש"י שם באריכות. אבל באמת תמיהא לי טובא דמהיכא תיתי נאמר מסברא דחצר הוי בכלל שליח כיון דבע"כ מתגרשת ושליח קבלה צריכה לעשות בפירוש ואילו בחצר לא עשאתו שליח. ומיהו י"ל דרש"י סובר דבאמת מ"ד חצר משום שליחות אתרבאי סובר דבגיטין לא מהניא חצר אלא כשמתגרשת מדעת' אבל מ"מ לא דמי כלל מסברא לשאר שליח שצריך שיהיה בן דעת כמותו ושיהיה בתורת גיטין וקדושין כמותו וכ"ז לא שייך בחצר. ולכאורה היה נראה לפרש כוונת רש"י דה"ק דאי ס"ד חצר משום שליחות אתרבאי א"כ כבר שמעינן מקרא דהמצא תמצא דחצר שייך בתורת שליחות א"כ ל"ל למכתב גבי גיטין נהי דכולה מלתא לא שייך למילף גיטין מממון וכן להיפך לענין עיקר דין שליחות אבל כיון דכבר אשכחן דרבי רחמנא דין שליחות בגיטין מושלחה ואשכחן נמי דחצר מקרי שליח א"כ ממילא הוי בכלל ושלחה וכה"ג לאו מילף הוא אלא גילוי מלתא בעלמא ואף ע"ג דיש סברא לחלק בין חצר לשאר שלוחים מ"מ לא שייך לחלק כיון דקרא דושלחה סתמא כתיב משמע דמרבי כל מידי דהוי בתורת שליחות בשום דוכתא אבל חש"ו ונכרי ממעטינן שפיר דליתנהו בתורת שליחות בשום דוכתא וא"כ אכתי קרא דונתן מיותר אע"כ דחצר לא שייך בתורת שליחות אלא משום ידה מרבינן ליה בין בגניבה ובין בגיטין ותרווייהו צריכי דחדא מאידך ילפינן בעיקר הדין וכדמצריך להו ריש פ' הזורק ומשמע דלמ"ד משום ידה קאי ועוד דאף אם נאמר דלסברת המקשה חדא מאידך ילפינן מ"מ איצטריכו תרווייהו דלא תימא ידה מיעוטא הוא וא"ל דלא נכתוב ידה דודאי צריך לדרשה אחרית' אבל אי ס"ד דמשום שליחות ממילא גבי גיטין מיותר דא"ל דס"ד דידה דוקא ולא שלוחה דהא כתיב ושלחה ללמד שעושה שליח ואם כן ממילא הוי חצר נמי בכלל ושלחה כדכתיבנא אע"כ דכל השלוחים בכלל ידה נינהו דשלוחו של אדם כמותו וא"כ מדייק הש"ס שפיר דמוכח בהאי ברייתא דמשום ידה אתרבאי כ"ז היה נראה לי לכאורה בישוב לשון רש"י אלא דמסוף דבריו במ"ש בדף י"א בד"ה ומ"ס וכו' משמע להדיא שסובר דמסברא בעלמא משמע דחצר הוי כשלוחו ומ"מ לא נמנעתי לכתוב כל זה שהוא פי' מרווח בסוגיא דשמעתין ולולי פי' רש"י ותוספות היה נ"ל לפרש בפשיטות דבאמת עיקר הפלוגתא דר"י ור"ל לא איירי בגיטין אלא בממון שכן הוא באמת לפי המסקנא ועוד דמשמע בהדיא לקמן דבגיטין לא שייך לרבויי חצר מדין שליחות כיון דחוב הוא לה וא"כ זהו גופא סברת המקשה דכיון דאשכחן ברייתא דמרבי חצר לענין גיטין מקרא וע"כ דהיינו משום ידה דהא טעמא דשליחות לא שייך לענין גיטין וא"כ האי ריבויא דאם המצא נמי ודאי משום ידה איירי דמהיכא תיתי לחלק בזה כיון דתרווייהו בחדא לישנא מיתרבו וע"ז משני דאפ"ה פליגי בהכי ודו"ק:

« פני יהושע על בבא מציעא ט׳ ע״ב פני יהושע על בבא מציעא י״א ע״א »