פני משה על תלמוד ירושלמי פאה א׳:א׳

1 מתני' אלו דברים שאין להם שיעור. מדאורייתא אבל מדרבנן לפאה יש לה שיעור כדתנן במתני' דלקמן אין פוחתין לפאה מששים:

2 הפאה. שאדם חייב להניח בסוף שדהו לעניים כדכתיב לא תכלה פאת שדך בקצרך:

3 והבכורים. דכתיב ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך ולא ניתן בהם שיעור:

4 והראיון. שחייב אדם להראות בעזרה בשלש רגלים דכתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך והראייה הזאת אין לה שיעור דכל אימת דבעי עייל ומתחזי ונפיק. א"נ הראיון עולת ראיה ושלמי חגיגה שחייב להביא כדכתיב ולא יראו פני ריקם אין לה שיעור מדאורייתא דכתיב איש כמתנת ידו אבל החכמים נתנו בה שיעור עולת ראיה מעה כסף וחגיגה שתי כסף:

5 וגמילות חסדים. שבגופי כגון בקור חולים ולקבור מתים וכיוצא בהן אבל גמילות חסדים מממונו כגון פדיון שבוים ולהלביש ערומים ולהאכיל את הרעבים וכיוצא בהן יש לה שיעור שיתן בכל פעם שתבוא מצוה כזו לידו חמישית מן הריוח שבנכסיו ותו לא מחייב דהכי אמרינן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש הלכך מבעי לי' לאינש לאפרושי חמישית בכל עת כדי שיהא מצוי כל זמן שיבא גמילות חסד לידו שיקיים ובהכי נפיק ידי חובתיה:

6 ותלמוד תורה. אין לה שיעור דכתיב והגית בו יומם ולילה:

7 כנגד כלם. שקול ת"ת כנגד כולם:

1 גמ' למה לא תנינן תרומה עמהון. מפני מה לא חשיב במתני' לתרומה נמי עם כל הני דהא לתרומה נמי אין לה שיעור מדאורייתא דאפי' חטה אחת פוטרת הכרי אלא דחכמים הוא דנתנו לה שיעור עין יפה אחת מארבעים והבינונית מחמשים כדתנן בפ"ד מתרומות:

2 מפני המחלוקת. משום דפליגי תנאי שם המרבה בתרומה ר"א אומר אחד מעשרה רבי ישמעאל אומר מחצה חולין ומחצה תרומה ר"ט ור"ע אומרים עד שישייר שם חולין וכיון דפלוגתא היא עד כמה יכול להרבות בשיעורה בפלוגתא לא מיירי:

3 א"ר יוסי. עוד טעמא אחרינא איכא דלא דמיא תרומה להנך דחשיב במתני':

4 שהרי אדם עושה כל שדהו בכורים. אם הוא רוצה כדתנן בפ"ב דבכורים:

5 אבל אין אדם עושה כל שדהו תרומה. דבעינן שיהא שיריה ניכרין דכתיב ראשית דגנך ולכ"ע עד שישייר שם חולין:

6 התיבון. על שינויא דר' יוסי:

7 הרי הוא אומר פאה. במתני':

8 והרי אין אדם עושה כל שדהו פאה כדתנינן. בתוספתא פ"א ואפ"ה:

9 ותניתה. במתני':

10 א"ר יוסי. אכתי לא דמיא פאה לתרומה דקצירת שבולת הראשונה דומה למירוחו כו' כלומר דהא דאמרינן אין אדם עושה כל שדהו פאה דוקא עד שלא התחיל לקצור דכל זמן שלא קצר כלל אין כאן חיוב פאה דבקצרך כתיב ומשקצר אפי' שבולת הראשונה בלבד ה"ז כמירוחו והיינו חיובו לפאה ואז אם בקש לעשות כל שדהו פאה עושה דכבר קרינן ביה בקצרך:

11 ברם הכא. בתרומה לעולם אינו יכול לעשות הכל תרומה שהרי ודאי עד שלא נתמרח הכרי של התבואה לא נתחייב כריו תרומה כלל דדגנך כתיב ועד שלא נתמרח לא הוי דגנך:

12 בקש לעשות כל כריו תרומה וכו'. כלומר מהשתא אף לאחר שנתמרח הכרי ונתחייב בתרומה אינו יכול לעשות כל הכרי שלו תרומה דהא מראשית דגנך דרשינן שיהו שיריה ניכרין וא"כ משמע דאחר שנקרא דגנך בעינן שיהא ראשית ושיריה ניכרין:

13 וכדתנינן תמן. סוף פ"א דחלה:

14 האומר כל גרני תרומה וכו' עד שישייר מקצת. וא"כ אפי' לאחר שנעשה גורן אין יכול לעשותו כולו תרומה הלכך לא דמיא תרומה לפאה:

1 שבולת הראשונה. שקצרה ואח"כ עשה כל שדהו פאה.

2 מהו. שתהא חייבת בפאה אותה שבולת הראשונה ושיהא צריך להפריש מקצת ממנה לפאה:

3 אפשר לומר וכו' והיא חייבת בפאה. בתמיה ומאי תבעי לך דהא עד שלא קצר הראשונה ליכא חיובי פאה כלל כדלעיל. והיא שגרמה לחיוב פאה ומהיכי תיתי שתתחייב היא בפאה:

4 ונשרפה מהו. שיהא צריך לקצור פעם שנייה מי נימא הואיל והראשונה נשרפה הוי כאלו עדיין לא קצר כלל וא"כ צריך לקצור עוד פעם שניה לשבולת אחת כדי שתחול על השדה חיוב פאה או דילמא מכיון דקצר מיהת פ"א בקצרך קרינן ביה:

5 נשמעינה מן הדא קצר חציה ומכר חציה. במתני' דסוף פרק ג' תנן קצר חציה ומכר חציה הלוקח הוא נותן פאה לכל משום דחיוב פאה בסוף השדה הוא ונמצא החיוב על הלוקח הוא שזה לא מכר לו אלא הנשאר בשדה אחר שיוציא את הפאה על כל השדה וכן קצר חציה והקדיש חציה הפודה מיד הגזבר הוא נותן פאה לכל:

6 ומכר מה שקצר. ותני עלה בתוספתא פ"ק קצר חציה ומכר את הקציר או קצר חציה והקדיש את הקציר נותן מן המשואר על הכל. שהרי חיוב פאה נשאר אצלו והלכך צריך ליתן מן המשואר אף על מה שמכר ועל מה שהקדיש:

7 והקדש לאו כשרוף הוא. בתמיה דהא אסור להנות ממנו וכמו ששרוף הוא מה שקצר בראשונה ואפ"ה אמרינן דחיוב פאה על המשואר היא דכיון דקצר הוא קרינן ביה בקצרך:

8 הדא אמרה וכו'. דג"כ א"צ לקצור פעם שניה אלא אפי' עדיין לא קצר עוד יכול הוא להפריש פאה:

1 כילה את שדהו. לגמרי ולא הפריש פאה מן הקמה:

2 את אמר חזרה פאה לעומרין. כלומר הרי הדין בזה דחזר חיוב הפאה על העומרין וצריך להפריש פאה מן העומרין על כל השדה. והכי תנינן לה בתוספתא שם לא נתן מן הקמה יתן מן העומרים והשתא קמיבעיא לי' מהו שתחזור פאה לקצירת שבולת הראשונה. כלומר אם אמרינן דהואיל ושבולת הראשונה נתערבה עם הכל ומן העומרים הוא דמפריש חזרה חיוב פאה גם על הראשונה וצריך להפריש אף עליה או דלמא כיון דלעולם אין חיוב פאה אלא אחר קצירת שבולת הראשונה וממנה ואילך הוא דמפריש והיא פטורה. ופשיט לה ר' יוסי דודאי א"צ להפריש על שבולת הראשונה דנילף פאת עומרין מפאת קמה וטעמא משום שלא נתחייב עכשיו להפריש מן העומרין אלא מפני שלא הפריש מן הקמה וא"כ מה פאת קמה לא נתחייב בה אלא לאחר קצירת שבולת הראשונה והיא לעולם פטורה אף בפאת העומרים כן:

1 הפאה יש לה שיעור מלמטן ואין לה שיעור מלמעלה. תוספתא ריש פ"א דמלמטה נתנו בה חכמים שיעור כדתנן לקמן אין פוחתין לפאה מששים אבל למעלה אין לה שיעור דיכול אדם לעשות את כל שדהו פאה והיינו אחר שקצר שבולת הראשונה כדאמרי' לעיל:

2 הבכורים והראיון אין להם שיעור. כלל ולקמן מפרש לה באיזה ראיון אמרו:

3 אית תניי תני. דגם הפאה אין לה שיעור אף למטה:

4 מה נפיק מן ביניהון והן חד מן ששים. כלומר דהא על כרחך לכ"ע צריך שתהא לה חד מששים דהא בהדיא תנן אין פוחתין לפאה מששים וא"כ במאי פליגי הני תנאי אי נימא דהאי ברייתא בתרייתא פליגא אמתני'. וקאמר דלא פליגא אמתני' אלא דהאי מילתא איכא בינייהו.

5 מ"ד דפאה יש לה שיעור מלמטן מה שנתן נתן. כלומר ואם נתן פחות מששים אע"פ שצריך הוא להוסיף עד ששים לא אמרינן דמה שנתן תורת פאה עליו לענין שתהא פטורה מן המעשר אלא מה שנתן נתן וזכה העני ואינו יכול להוציא מידו ומ"מ לענין מעשר אין תורת פאה על מה שנתן הואיל ואין בה שיעור פאה וכן נמי על מה שחזר והוסיף חייב במעשר דאין כאן תורת פאה:

6 עד שעה שישלים. כלומר עד שישלים הפאה בבת אחת כשיעורה:

7 ומ"ד דגם הפאה אין לה שיעור אף למטן לאו דא"צ להוסיף עליה קאמר דלא פליג אמתני' דצריך ששים אלא דלענין מעשר קאמר דמה שנתן עולה לו בחשבון תורת פאה וכבר נפטר וא"צ לעשר עליה.

8 ואם חזר והוסיף חייב במעשרות על מה שהוסיף דלענין מעשר אין תורת פאה למה שחזר והוסיף:

1 ולמה לא תנינן. במתני' עפר סוטה דאין לה שיעור כמה יתן מן העפר אל המים וכן אפר פרה אין לה שיעור לנתינת האפר לתוך המים וכן רוק יבמה אין לה שיעור אלא כל שנראה להדיינים ואפי' כל שהוא וכן דם צפור של מצורע שנותן לתוך המים אין שיעור להדם:

2 ומשני דלא אמרינן למיתני במתני' אלא דברים שאם מוסיף עליהם יש בהוספה מצוה. כגון הני דחשיב במתני' אבל אלו אין בהוספה שלהן מצוה:

1 מתני' בראיית פנים אבל בראיית קרבן יש לה שיעור. כצ"ל ובספרי הדפוס נתחלף בטעות:

2 ואתיא כהאי דאמר ר' יוחנן מעה כסף שתי כסף. דתנן בריש חגיגה בה"א הראיה מעה כסף והחגיגה שתי כסף.

3 דבר תורה הן. דלקמן יש לה שיעור מן התורה:

1 תנא ר' ייסא קומי ר' יוחנן ראית. קרבן:

2 כל שהוא. מן התורה אלא חכמים הן שאמרו מעה כסף ושתי כסף:

3 אמר ליה ר' יוחנן ויש כן זו. וכי מצינו בכגון זו שיהיה השיעור מדבריהם:

4 א"ר יונה. ומאי קשיא ליה לר יוחנן וכי כל השעורים לא חכמים הן שנתנו כזית כו' דהא לא כתיבא שיעורא באורייתא וחכמים הן שנתנו שיעוריהן:

5 לא אתי מישאל. ומשני מה דשאל ר"י ויש כן זו לא בא לשאול אלא אליבא דר' הושעיא דתני בברייתא הכי דשיעור קרבן מדבריהן הוא נקט לראיה דקרבן שלה יש לו סמך מן התורה דכתיב לא יראו פני ריקם:

6 וקשיא. וזה היה קשה לו לר' יוחנן:

7 מן דו סמך לדבר תורה חכמים הן שאמרו מעה כסף ושתי כסף. כצ"ל וכן הוא בפ"ק דחגיגה ונדפס כאן בטעות אגב שיטפא דלעיל. כלומר מאחר שהוא סמך לה להכתוב שבתורה והיאך הוא אומר שמן התורה כל שהוא וחכמים הן שנתנו לשיעור זה וכי יש להן כח לעשות קצבה לקרבן שהוא מן התורה בלתי ג"ש או שאר מדות שהתורה נדרשת בהן דלא אמר אלא סתם וחכמים הן שאמרו כן ולא פירש מאין להם זה:

8 ר' יוחנן כדעתי' וכו'. ואזלו תרוייהו לטעמייהו:

9 ר"י דהוא אמר דכל השיעורין הלמ"מ הן. ולא שחכמים מעצמן נתנו להן. והלכך הוא דאמר דבר תורה הן. דהל"מ היא ד"ת:

1 ור' הושעיא דאמר מדבריהן הוא לשיעורא דמתני' ג"כ כדעתי' דאמר כל השיעורין מדבריהן הן:

2 האוכל איסור בזמן הזה. חלב וכיוצא בו שמתחייב עליו קרבן בזמן הבית צריך היא לרשום עליו את השיעורין מה שהיו בזמן שאכל כדי לידע אם בר קרבן הוא לכשיבנה בית המקדש:

3 דשמא יעמוד ב"ד אחר וישנה עליו את השיעורין ויהא יודע מאיזה שיעור אכל. כלומר לפיכך הוא צריך לרשום השיעור שהיה בזמן שלו כדי לידע מאיזה שיעור אכל ונתחייב בקרבן. אלמא דס"ל דכל השיעורין מדבריהן הן וביד הב"ד לשנותן כפי ראות עיניהם לפי הזמן:

1 אמרין חזר ביה ר"י מן הדא. דאמר כל השיעורין הל"מ הן:

2 לא חזר ביה. ר"י מסברא דליה:

3 ועוד מן הדין. דלקמן ראיה דלא חזר בו ר"י:

4 דא"ר אילא וכו' אדם חולק את חובתו לשתי בהמות חובה שמוטלת עליו להביא חגיגה בשתי כסף יכול הוא לחלקן להשתי כסף לשתי בהמות אם ירצה יקח במעה כסף בהמה אחת ובשניה בהמה אחרת ויביא שתיהן לחגיגתו ויוצא ידי חובתו:

5 אלא צריך שתהא בידו שתי כסף לכל אחת ואחת. אם דעתו להביא שתי בהמות לחגיגת חובתו אי יותר צריך שתהא בידו ליקח כל בהמה ובהמה בעד שתי כסף ואם לאו לא יביא אלא בהמה אחת שתהא ביה שתי כסף אלמא דס"ל לר"י דהא דאמרו שיעור הראיה מעה כסף והחגיגה שתי כסף מדאורייתא הוא והלכך הוא דקפיד שלא יביא בהמה לחגיגה הפחותה משתי כסף דאי שיעורא מדרבנן בעלמא הויא לא היה לן למיקפד אם מביא בהמה אחת או שתי בהמות בשתי כסף דהא מיהת בשתי כסף הוא דאייתי וש"מ דלא חזר בו ר"י מהא דאמר לעיל:

1 אדם טופל בהמות לבהמה. אם יש לו אוכלין מרובין על שלחנו ואין מספיק לו בהמה אחת לשלמי חגיגתו וצריך להביא עוד בהמות אחרות ואין לו מעות חולין כ"א להביא מהן בהמה אחת יכול הוא לחבר מעות מעשר שני שלו ולהביא מהן שאר בהמות כפי צרכו ואע"ג דחגיגת יו"ט חובה היא וקיי"ל דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין הכא מכיון דמביא בהמה אחת מן החולין כבר יצא י"ח בזו ויכול להביא האחרות מן המעשר:

2 ואין אדם טופל מעות למעה. כלומר בלבד שלא יערב מעות מעשר עם מעות חולין ולהביא מהן בהמה אחת לחגיגת חובתו. וחזקיה לטעמיה דס"ל לעיל דאדם חולק חובתו לשתי בהמות וכיון דיכול להביא בהמה אחת אף ממעה אחת כדאמרינן לעיל לחזקיה הלכך כאן שאין לו אלא מעה אחת חולין יביא בהמה מהמעה חולין שיש בידו ולא יטפול מעות מעשר למעה חולין זו וכדי ליקח בהן בהמ' אחרת שהיא גדולה ושוה ביותר משום דבכה"ג טפי עדיף שיביא בהמה אחת ממעה חולין שיש לו כדי לצאת י"ח מן החולין בבהמה זו לבדה ובלי שום עירוב ממעות מעשר דשתי כסף שאמרו אינו אלא מדרבנן בעלמא ואם צריך הוא עוד לכדי ספיק אוכלין מרובין שלו יקח מעות מעשר ויביא מהן עוד בהמות אחרות:

3 חסר כאן דברי ר' יוחנן וכצ"ל כמו דכתוב בפ"ק דחגיגה בהלכה ב' ר"י אמר אדם טופל מעות למעה ואין אדם טופל בהמות לבהמה. ר"י נמי לטעמיה דקאמר לעיל אין אדם חולק חובתו שיש עליו להביא חגיגה בשתי כסף לשתי בהמות אלא צריך שתהא בהמה אחת בשתי כסף דס"ל שתי כסף מד"ת הן וכדלעיל ואם מביא עוד בהמות אחרות לחגיגתו צריך שתהא כל אחת ואחת בשוה שתי כסף. הלכך הכא שאין לו אלא מעה כסף אחת של חולין ואינו יכול ליקח בה בהמה אחת דלא סגי בבהמה פחות משתי כסף טופל מעות מעשר למעה חולין ומביא בהמה בשתי כסף אבל בהמה לבהמה אינו יכול לטפול כדאמרן שהרי צריך שתהיה כל בהמה ובהמה בשתי כסף וא"כ כולן לחובתו הוו ואין יכול ליקח ממעות מעשר לבדו מה שהוא דבר שברובה עליו.

4 היך עבידא. לאו כמלתא באנפי נפשה היא אלא דנקיט לה כעין בעיא דמיבעיא לי' להש"ס בכה"ג דמפרש ואזיל איך הוא הדין ומשום דלקמיה קאמר דתליא בפלוגתא דר"י ור"ל:

5 היו לפניו עשר בהמות. שהפריש לחגיגתו והקריב חמש מהן ביו"ט ראשון והשתא המותר מיבעיא לן.

6 מהו שידחה ליו"ט האחרון. מי אמרינן דמכיון שהקריב חמש ביו"ט הראשון כבר יצא ידי חובת חגיגתו והוי המותר כנדרים ונדבות דקיי"ל דאין קרבין ביו"ט וא"כ אינם דוחים ליו"ט האחרון אלא יקריבן למחר או דלמא כיון שהפריש בתחלה את כולן לחגיגתו כולן כחובה הויין והרי חובת קרבנו הקבועין זמן דוחין יו"ט ויכול הוא להביא המותר ביו"ט האחרון.

7 ר' קריספא אמר. דפליגי ר"י ור"ל בזה חד אמר דוחה וחד אמר אינו דוחה ולא מסיימי מאן אמר דוחה ומאן אמר אינו דוחה.

8 א"ר זעירא נחזי אנן ונפרש מיליהון דרבנן. ר"י ור"ל.

9 ממיליהון. גופייהו דאמרי לעיל.

10 דר"י דהוא אמר דטופל מעות למעות אבל לא בהמה לבהמה וטעמא כדאמרינן לעיל שאינו יכול לחלק חובתו לשתי בהמות אלא כל בהמה ובהמה שמביא חובתו היא וצריך שתהא בשתי כסף ולפיכך הוא דקאמר דמעות למעות הוא יכול לטפול אבל לא בהמה לבהמה משום דבכל בהמה צריך שתהיה בה מעות חולין וטופל מעות מעשר ולוקח בהמה ואם אין לו אלא מעה אחת חולין אינו יכול להביא כ"א בעד מעה זו ומעות מעשר שטופל עמה וכן לעולם וכיון שכן הוא ע"כ דס"ל לר' יוחנן דזה שהפריש עשר בהמות לחגיגתו כולן חובה הן והלכך הוא דהוא אמר דוחה המותר ליו"ט אחרון שהרי גם המותר חובתו הוא:

11 ור"ל דהוא אמר אדם טופל בהמה. ממעות מעשר לבהמה שהיא ממעות חולין אבל לא מעות למעה וא"כ ע"כ דס"ל דאינו חובה עליו כל הבהמות שהפריש אלא לעולם יוצא י"ח בראשונים שהקריב ומש"ה קאמר דבגוונא שכבר יצא י"ח אף בבהמה אחת יכול להביא שאר בהמות ממעות מעשר לבדן והלכך בכה"ג דהפריש עשר לחגיגתו לא הוו כולן חובה עליו אלא מה שהקריב בי"ט הראשון לחובה הקריב והמותר כנדרים ונדבות חשיבי ולפיכך הוא דהוא אמר אינו דוחה יו"ט האחרון:

12 אתא שמעון בר ווא. וקאמר בהדיא בשם ר' יוחנן דאמר לעולם הוא מוסיף והולך בחגיגתו ודוחה את יו"ט דכולן בסתמא חובה הן עד שיאמר אין בדעתי להוסיף עוד לחגיגתי ואז אם הוא רוצה להביא אח"כ לאו חובה מיקרו אלא כנדרים ונדבות ואין דוחין יו"ט:

1 וגמילות חסדים הדא דתימר בגופו. דוקא הוא דאין לגמילות חסדים שיעור.

2 אבל בממונו וכו'. כדפרישית במתני'.

3 נמנו באושא. כשהיו סנהדרין שם שהיא אחת מעשר גליות כדאמרי' פ"ד דר"ה:

4 חומש נכסיו למצות. ולא יותר:

5 עד היכן. הוא החיוב בלא התקנה.

6 כדי תרומה. בבינונית א' מחמשים או בתרומת מעשר א' ממאה וכפי ערך זה יתן לצדקה:

7 כמראשית כל תבואתך. כתרומה גדולה בלבד:

1 מה. ומתמה הש"ס מה היא זה שהתקינו חומש אם בכל שנה א"כ לחמש שנים מפסיד הוא כולו ממון שלו:

2 וקאמר דלא היא אלא בתחלה לחומש מהקרן ואח"כ חומש מהשכר. ממה שהרויח:

1 למצוה עד שליש. כדמפרש ואזיל:

2 מהו. האי דקאמר. אם לכל המצות עד שליש קאמר והיינו שמי הריוח שלו יפריש השליש לקיים בו כל המצות שיזדמנו לו או אפי' למצוה אחת שנזדמנה לו בראשונה יתן בעדה עד שליש מהריוח:

3 סברין. בני הישיבה. מימר דמסתבר הוא דלכל המצות דוקא קאמר ולא למצוה אחת:

4 ר' אבין אמר אפי' למצוה אחת. שבאת לידו בתחלה יתן עד שליש:

5 רב חביבא בשם רבנן דתמן. קאמר דלאו עד שליש מן הריוח שלו אמר רב הונא אלא מהו שליש לדמים של אותה המצוה שבאתה לידו יוסיף עד שליש כדמפרש היך עבידא אם אדם לקח איזה מצוה כגון אתרוג וכיוצא בו וראה אחרת נאה הימנה עד כמה מטריחין עליו להוסיף בשביל אותה נאה הימנה עד שליש מהדמים של הראשונה:

1 ואנוהו. וכי אפשר לאדם לנוות וליפות את בוראו אלא אנוה עצמי לפניו במצות נאות:

2 אדמה לו. דריש אנוהי מל' אוה למושב לו כלומר אתאוה לדמות לפניו במדותיו מה הוא חנון ורחום אף אתה כמו כן להתנהג עם הבריות כדדרשי' מולדבקה בו.

1 ור"ג לא קודם לאושא הוה. שהרי ביבנה היה קודם שגלתה סנהדרין משם לאושא וחומש באושא הוא דהתקינו ומאין היה זה לו לר"ג.

2 כך היתה הלכה. זו מסורה בידם ושכחוה:

3 ועמדו השניים. דור של סנהדרין שבאושא והסכימו על דעת הראשונים.

4 נותנים את נפשה עליו. יגעים בו לחקור אחר הדבר להעמידו על בוריו:

5 סוף שהוא מתקיים בידם. ומסכימים להדבר כמו שנאמר למשה מסיני:

6 ואתיא כהאי דא"ר מנא. על הכתוב כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם אין זה דבר והפוכו ועוד מאי מכם דקאמר הלכך דריש לה דה"ק כי לא דבר רק הוא ואם רק הוא מכם כך נראה לכם לפי שאין אתם יגעים בו.

7 כי הוא חייכם. זה נוסף הוא אדלעיל כלומר שבשעה שאתם יגעים בו לא מיבעיא שלא יהא רק מכם אלא גם הוא חייכם ומתקיימת בידכם. וגרסי להא לקמן בפ"ק דשבת ובכמה מקומות.

1 תורת אמת היתה בפיהו וכו'. אם אמת בפיהו פשיטא הוא דאין עולה בשפתיו אלא אמת אלו דברים ששמע וכו'.

1 אפי' דברים שאתה כסיל בהן. מלת כסלך דריש שהיה לו לומר מבטחך אלא בא ללמד גם על הדברים שלא ידעת. ה' יהיה עמך ללמדך אם את יגע בתורה:

2 מלכד מן הורייה. שלא תכשל בהוראה ותלכד:

3 מן הפיסין כו'. מיני מסים הן:

1 כל שכן. גניזת אוצרותי יותר טובים משלהם ואם הם גנזו בארץ וכו':

2 ולא מיתה. ממש בלבד אלא שלא ימות לע"ל בתחיית המתים:

1 צדקה. זה נאמר בצדקה וג"ח גדולה הימנה ושוקלת כנגד כל מצותיה של תורה שהצדקה וכו':

2 כשהוא אומר וחסד ה' מעולם וגו'. ובצדקה לא נאמר אלא לבני בנים הדא אמרה שגמ"ח חביבה יותר מן הצדקה:

1 ותלמוד תורה. תנינן דאין לה שיעור:

2 לא יום ולא לילה. דהא כתיב והגית בו יומם ולילה ואימתי ילמדנו יונית. במנחות דף נט:

3 מעתה יהא אסור ללמד את בנו אומנות בגין דכתיב כו' בתמיה.

4 והתני רבי ישמעאל ובחרת בחיים זו אומנות שחייב אדם ללמד את בנו כדדריש לה בפ"ק דקידושין:

5 מפני שהוא תכשיט לה. שבח ותפארת לה ואין לחוש באשה למסורות:

6 בגין דהוא בעי מלפי בנתיה יונית תלי ליה בשם ר' יוחנן יבוא עלי כך וכך אם אני שמעתיה מר' יוחנן. ובפ' עגלה ערופה הלכה ט"ו הגי' אם לא שמעתיה מר' יוחנן ודברי ר' אבהו הן שהשיב לו כן שבודאי אני שמעתי כך מר' יוחנן שמותר הוא לאשה.

1 ראש פטר בולי. ובפ"ק דקדושין בהלכה ז' גריס פטר כולי. כולי היא ל' חשיבות כלומר שר העיר וראש החיילות והחשוב שבהן היה:

2 מסטרתו בפני כל בולי שלו. היתה מכה אותו על. הלחי בפני אנשיו וצבאיו שלו:

3 ונפל קרדקון. הבית יד שלה מידה והושיט לה שלא תצטער ותשוח עצמה להגביהנה:

4 עשה אותה. האבן ליראה ולע"ז שלו מפני כבוד אביו:

5 אבדה ישפה של בנימין. אבן הישפה מאבני החשן שבנימין חקוק עליה ושאלו אחרי דוגמתה ואמרו שיש לדמה בן נתינה:

6 לא יכילת מיתותיה לכון. איני יכול להביאה אותה לכם וחשבו שמא חזר בו ומבקש הוא מעות הרבה והעלוה לפסוק לו במאתים דנרין ועד אלף ולא רצה:

7 בעו מייתין ליה בפסיקילייא אחרייא. רצו להביא לו מעות כפי פיסוק האחרון באלף דנרין ואמר להן מה וכי אני מוכר לכם כיבוד אבי במעות איני רוצה ליהנות ממצוה זו כלום כי אם תתנו לי כסף פיסוק הראשון:

8 לא יענה. מל' עינוי הדין לא מאחר להם ולא משהא מתן שכרן של עכו"ם ופורע להן מיד:

1 לטייל לתוך חצירה בשבת. חסר כאן וה"ג בקידושין נפסק קירדייקין שלה. הסנדל ובית הרגל ולא יכלה לקשרה בשבת. והניח שתי ידיו וכו'.

2 ותניית. וספרה להן המעשה שעשה:

1 אמרו מה עבד ליך ואמרה זה הדבר הוא עושה לי כשהוא יוצא מביהמ"ד ובא לבית ורוצה אני לרחוץ רגליו ולשתות המים מחמת חשק אהבתו ולא מניח אותי לעשות כן ואמרו לו החכמים הואיל והוא רצונה יניחנה לעשות זאת ובזה מקיים כיבודה:

1 יאות אלין טחונייא אמרין. יפה הם אומרים אלו הטוחנים קמח כל אדם זכותו בתוך קופתו הוא ולפי זכותו ומזל שלו יוציא הקמח אם מעט ואם הרבה ודרך משל הוא שהכל תלוי במזל וכן הכא אמו של ר' טרפון אמרה לחכמים כן שהוא נוהג בכבודה יותר מדאי והשיבו לה שעדיין לא הגיע לחצי מצות כבוד ואמו של ר' ישמעאל אמרה לחכמים כן והשיבו לה למעט בכבודה כל כך ואמרו זהו כבודה:

2 כד שמע אלין תרתין אולפניא. אלו שתי הברייתות ומה שנלמד מהמעשים של ר' טרפון ושל ר' ישמעאל:

3 פטור אני מכיבוד אב ואם. דרך הודייה אמר זה וכר' זעירא שלא היה לו לא אב ולא אם לפי שכשעיברתו אמו מת אביו וכשילדתו מתה היא:

1 כודנו. קושרו לרחיים ומטחינו ויורש ג"ע שלכבודו הוא עושה כדלקמן ויש שמאכילו פטומות ויורש גיהנם לפי שמבזה אותו בדבריו ומראה שעינו צרה ורעה בו.

2 אכול ואדיש. ושתיק וזהו כמו שהכלבים אוכלים ושותקין:

3 אתת מצות לטחונייא. כך הוא בקדושין ולפי מה שכתוב כאן צמות. מל' צומת הגידין כלומר קיבוץ שמקבצין בעלי המלאכה לאנגריא וכן הוא לקמן חנותא דכיתנאי הוה לון צומות ובא ציוי המלך אל הטוחנים שהיה דרכם ליתן מכל בית איש אחד לטחון לעבודת המלך וא"ל לאביו בא אתה וטחון בבית במקומי ואני אלך במקומך לעבודת המלך:

4 אין מטת. שאם יגיעו ויבאו לבזות או להכות כדרך הנוגשים והרודים בעושי המלאכה טוב שיבזו או יכו אותי ולא אותך:

1 אבל א"א לומר מכה כלפי מעלה. כלומר אבל בהכאה שלא מצינו היקש לפי שאי אפשר לומר כן כלפי מעלה:

2 וכן בדין. שיוקשו בכל דבר למקום מפני ששלשתן שותפין בו הקב"ה ואביו ואמו:

1 ולא מדבר במקומו. בעמדו בסוד זקנים עם חביריו אל ידבר בפניו:

2 מן דמאן. משל מי הוא מאכילו ומשקהו:

3 משל זקן. משל האב והוא מטפל בהן לעשותן ולהכין לו כל צרכיו:

4 לא כן א"ר אבהו. אפי' א"ל השלך את הארנקי מלא מעות לים חייב לשמוע לו וקשיא למ"ד משל אב:

5 בההיא דאית ליה חורנין. הכא במאי עסקינן כגון שיש להאב ארנקי אחרת מלא מעות כזו ורוצה ליתן לו מחיר זה אלא שעכשיו רוצה שיעשה לו נחת רוח ולהשליך ארנקי זו לים:

1 אחד האיש ואחד האשה. שוין במורא ובכיבוד וא"כ למה נאמר איש אמו ואביו תיראו אלא לפי שהאיש סיפק בידו לעשות והאשה אין סיפוק בידה שרשות בעלה עליה:

2 נתארמלה או נתגרשה וכו'. כלומר עכשיו היא חייבת כמו האיש במצות כיבוד שיש סיפוק בידה:

1 מילתיה דר' חייא בר ווא. חסר כאן וכצ"ל כמו שהוא בקדושין על הא דקאמר לעיל מן דמאן הונא בר חייא אמר משל זקן עלה קאמר התם מילתיה דר' חייא בר בא פליגא על הונא בר חייא.

2 דאר"ח בר בא תני ר' יודן בן תורתי וכו' בשם רשב"י דגדול הוא כיבוד אב ואם וכו' שבכבודו נאמר מהונך. דמשמע אם יש לך הון אבל בכיבוד אב ואם נאמר כבד את אביך ואת אמך. סתם ואפי' אין לו צריך לסבב על הפתחים ולכבדם:

1 טילטל הקב"ה. נטל הקב"ה פירוש מתן שכרן של המצות ולא הודיע אותם כדי שלא יהא שוקל ומפלס המצות ולומר מצוה זו שכרה הרבה ואעשה אותה ומצוה זו אינה כל כך:

2 כדי שיהו עושין אותן באמונה. כל מצוה ומצוה שתבא לידו יעשנה שאינו יודע מאיזו יהיה לו שכר הרבה:

3 מכל משמר. מכל מה שאמרתי לך בתורה ונצטוית תשמור מלזלזל ומהתעצל בה לומר זו מצוה קלה היא שאין אתה יודע מאיזו מהן יוצא לך תוצאות חיים לפי שיש מצוה שמתן שכרה בצדה ויש לעתיד ופעמים שהקב"ה ישלם שכר מיד כפי צורך השעה.

4 ובשתיהן כתיב והארכת ימים. ללמדך שאין קצבה בשכר מצוה ולפעמים אתה רואה מצוה קלה ושכרה מרובה.

5 ומה אם דבר שהוא כפריעת חוב. כלומר ממצות כיבוד גופה אנו למדין כמה גדול שכר המצות דמה מצוה זו שהיא כפריעת חוב לאדם שכל מה שיעשה לאביו ולאמו אינו אלא כפרעון חוב שגמלוהו הטובה בלידתו וגידולו ולימודו וכתיב בה שכר גדול כזה.

6 שאר מצות שיש בהן חסרון כיס. כגון תרומות ומעשרות וכיוצא בהן וסכנת נפשות כגון מילה וכיוצא בה לא כל שכן לשכר גדול ביותר:

7 א"ר לוי והוא דרבה מינה. ובקידושין גריס וההוא דרבנן. חד מרבנן עמו ולא הוזכר מנו:

8 גדול הוא דבר שהוא כפריעת חוב. כלומר דפליג על ר' אבין ואיפכא ס"ל דיותר גדול הוא מדבר שאינו כפריעת חוב וע"ד שאמרו גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה. והטעם לפי שהמצווה על הדבר דואג ומצטער תמיד פן יעבור אבל שאינו מצווה אם ירצה יניח ולא יעשנה וכן ה"נ דבר שהוא כפריעת חוב עליו לבו דואג ביותר ומצטער שמחויב הוא בדבר לעשותו גם מפני החוב שעליו אבל שאר המצות איננו מצטער כ"א מפני יראת המקום:

9 כשם שמתן שכרן שוה. שתי המצות שמתן שכרן שוה כיבוד אב ואם ושילוח הקן שאמרנו כך פורענותן שוה כדדריש מהמקרא:

10 ותבוז ליקהת אם. כמו לקחת בחילוף האותיות שביזה במצות שלוח האם כ"א לקח אותה:

11 יבוא עורב שהוא אכזרי על בניו. כדאיתא במדרש תנחומא על פסוק מי יכין לעורב צידו. כשהעורב מוליד ילדיו לבנים הם ואומר הזכר להנקבה עוף אחר בא עליך ומואסים ומניחים אותם והקב"ה מזמין להם ומוציא מצואתם יתושין ופורחין עליהן ואוכלין אותם ומשם הן משחירין:

12 ויקרנה ואל יהנה ממנה. כמו שהוא לא רצה להנות לאביו ואמו והתנהג באכזריות וכך עונשו מהעורב האכזר:

13 יבוא נשר שהוא רחמן. כמ"ש חז"ל על פסוק על גוזליו ירחף ועונש הנשר נגד שלא רצה לרחם ולשלח האם יבא הרחמן ויאכלנה להעין ויהנה ממנה:

1 מה טיבו. מה הטובה שמשלם לך שעשית לו מימיו והוא עושה לך הכבוד הזה:

2 חד זמן אתא קביל לי על בנו. שיזון אותו ונתתי לו עצה ואמרתי לו:

3 זיל צור. אסוף עליו אנשים בבהכ"נ ותבזהו להוכיחו על פניו ומתוך כך יתבייש ויתרצה לזון אותך.

4 א"ל. ר' ינאי ולמה לא כפית את הבן שיזון אותו בעל כרחו:

5 א"ל וכופין ליה. בתמיה הא כיבוד משל אב הוא:

6 א"ל ועדיין את לזה. וכי עדיין הדבר נסתפק לך וצריך אתה ללמוד לזה הא פשיטא הוא דכופין:

7 חזר ביה ר' יונתן וקבעה לשמועה משמיה דר' ינאי שכופין על מצות כיבוד וכך העיד ר' יעקב בשם ר' יונתן דס"ל למעשה דכופין:

1 וגמילות חסדים. מהדברים שאדם אוכל פירותיהן וכו'. מנלן דכתיב וכו':

2 הוה נסיב שיבשתיה. היה מנהגו שלוקח הדס שלו והיה מרקד ומקלס לפני הכלה והיה ר' זעירא רואה אותו ומטמין עצמו שהיה מתבייש על שנוהג בזיון בעצמו ואמר ראו לזקן הזה שהוא מבייש אותנו. וכשנפטר ר' שמואל והיה תלת שעין כו' והיו הבריות אומרין חייו דהדין סבא. ראו החיים ומנהגו של אותו הזקן ומה זכות גרם לו שעמדו לו מעשיו שעשה עם שבשי הדס:

1 בקשהו במקומך. אגב מפרש כפילת הפסוק ושינוי המלות דבמקומך שייך לשון זה שאינו צריך אלא בקשה ואם הוא במקום אחר רדוף אחריו:

2 רדיפה רדיפה. מגמילות חסדים כדלעיל.

1 לדבר אחד מן התורה. שלומד אותו והוגה בו.

2 חפצים משמע כל שאר החפצים שאינם בעצמותי של אדם כגון אבנים טובות וכו':

3 וחפציך אלו ד"ת. כלומר עשיית המצות שהן מד"ת שהן חפציו של האדם ועמו בעצמו ואפ"ה לא ישוו בה לתלמוד תורה ונמצא ב' הכתובים קיימים וכפי דרשת ר' ברכיה ור' חייא דשניהם נלמדו מפסוקים אלו.

1 ארטבן. שם יהודי חשוב אחד:

2 אטימיטון. חשובה מאד וממש לא היה לה אומד.

3 חד פולר. מטבע קטנה:

1 שמע כולהון. דחשיב במתני' מן הדין קרא:

2 זה תלמוד תורה. כדדריש לעיל שאם רק הוא. מכם הוא. שאין אתם יגיעין בו.

3 זה הבאת שלום בין אדם לחבירו. לפי שבשלום כולן הן מתישבין ומתקיימין על האדמה:

1 שהן נפרעין וכו' תוספתא פ"ק:

2 גדולות. שהוא כנגד אלו ג' עבירות וכוללן לפיכך נאמר לשון רבים:

1 הא דובא. הריני משלח עליך את הדוב ומתגריא לך:

1 בינו נא זאת שוכחי אליה. וכתיב לעיל תשב באחיך תדבר וגו' והרי הוא ככופר בעיקר ושוכח אלוה.

2 מה כתיב תמן ולרשע וגו'. כלומר דריב"ל מוסיף בראיה לדרשה זו דלא תימא מנא לך דשוכח אלוה אלשון הרע לחוד קאי הלא כתוב לעיל עוד עבירות אחרות אם ראית גנב ותרץ עמו ועם מנאפים חלקך הלכך מסיים מהכתיב תמן לעיל ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך ואתה שנאת מוסר וגו' ומדקאמר עלי פיך אלמא דעיקר מה דקפיד על עון דבור פיו הוא וא"כ מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך שהוא מטונף מעון לה"ר:

1 זו רכילות לשון הרע. מנין:

2 תני ר' נחמיה. דשתיהן נכללו באזהרה זו שלא תהא כרוכל הזה שהילך מבית לבית ותהא מטעין דבריו ושל זה לזה וזהו רכילות אלא דכשהוא מטעין דבריו של זה לזה אומר ג"כ לשון הרע על זה לזה ועל זה לזה:

1 כמה הוא קשה אבק לה"ר וכו'. לפי שאין זה לה"ר ממש אפי' אם אמרה ואדני זקן דמה גנאי דברה עליו אלא כאבק לה"ר הוא ואפ"ה דברו הכתובים דברי בדאי:

2 ולא אשכחן דפקד. יעקב כלום ע"ז אלא שהיו מתייראין שמא קיבל יוסף איזה אבק לה"ר ויזכור את הראשונות ע"י כך ודברו הכתובים דברי בדאי:

1 מה טעם ואני אבוא אחריך וגו'. ולא הול"ל אלא ואדבר כדבריך ומאי ומלאתי וגו' ללמדך מכאן שמותר לומר לה"ר על בעלי מחלוקת וזהו ומלאתי את דבריך שאמלא בפי לדבר עליו ויתקיימו דבריך:

2 מפני מה נהרג אדניה בן חגית. וכי מפני שתבע את אבישג השונמית לאשה ואף שלא היתה ראויה לו שאין הדיוט משתמש בכלי של מלך מ"מ מה עשה בתביעה בעלמא:

3 א"ל עילה היו מבקשין וכו'. ואף שבשביל תביעה זו לא היה חייב מיתה בשביל מחלוקת שבראשונה התירו את דמו:

1 האומרו והיודעו. כלומר אם אומר איזה דבר ברמיזה על חבירו ואף שאינו בפירוש אלא שיודעו ומכוין עליו גם זה הוא לה"ר וכהאי עובדא דלקמיה:

1 חנותא דכיתנא. חבורה של חנות המוכרין פשתן:

2 הוה לון צומת. היה להן היום לילך לקיבוץ האנגריא של מלך כדלעיל אתת צומת לטחונייא ומל' צומת הגידין והיה שם אחד נקרא בר חובץ וזה נשתמט ולא עלה עמהם לאנגריא ואמרו זה לזה מה נאכל היום והשיב אחד חובצין נאכל. מין ממין עדשים וקטניות ומתוך כך נזכרו הנוגשים בו ואמרו ייתי בר חובץ גם הוא לעבודת המלך וא"ר יוחנן זה אמר לה"ר בהצנע כדאמרן.

3 בולווטים. חבורת אנשים חשובים:

4 זה אמר לה"ר בצדק. כלומר שעשה עצמו כצדיק ואמר נלך ונבקר לר' יוחנן ומתוך כך נזכרו ביוחנן הזה:

1 אלו בעלי קעילה. כאדם היורה חץ ואינו יודע אם יגיע למקום אשר חפץ אף הם שהכיר בהם דוד דעתם ומחשבותם ולפיכך שאל היסגרוני:

2 אלו הזיפים. שהיה לשונם חרב חדה ממש ובאו ואמרו לשאול:

3 אם לחם. והסעודה כולה קרויה על שם לחם למה הזכיר עוד מים:

4 ואם מים. כלומר ואם זה שהזכיר מים הוא לרבותא שאפי' מים שלא היו מנוים בעת ההוא טרח אחריהם לחפש ולהביאם א"כ למה לו להזכיר לחם הלא לחם בלאו הכי בכלל ואכלכלם הוא ולא היה לו להזכיר אח"כ כ"א ומים לרבות':

5 אלא מלמד וכו'. וכלומר אלא ללמד ששניהן היו קשין לו להביא ועם כל זה המים שלא היו מצוים היו קשין לו ביותר וביותר מן הלחם ואע"פ שהיה צריך לטרוח ולשאול ולחקור אחריהן בכל אשר ימצא ומתוך כך ידעו הרבה מזה ולא גילו הדבר הרי שלא היו באותו הדור בעלי לה"ר:

1 ולמה היה קורא אותו שלישי. אר' יוחנן קאי דלעיל אמר בעון קומי ר' יוחנן איזהו לה"ר וכו' והוא היה רגיל לקרוא אותו לשון שלישי וכדאמרי' בערכין פ"ג דף ט"ו במערבא אמרי לשון תליתאי קטיל תליתאי:

2 ואבנר. כדלקמן דנענש על לה"ר וכן על שהיה סיפק בידו למחות בשאול בנוב עיר הכהנים ולא מיחה וזה בא הכל ע"י לה"ר של דואג:

3 מן אבנר לדוד. וזהו תחתיו:

4 מה את בעי מן גילגולי דהדין. מגלגל דבריו דלא כך הוא אלא באיזה קוץ הוערת הכנף מעיל ומצא ומתפאר בעצמו על לא דבר:

1 ואלו גחלי רתמים אע"פ וכו'. וכן הוא לה"ר שאע"פ שנראה שנתפייס זה שמקבל ואם האחר מרצה אותו מ"מ לבי בוער עליו תמיד:

1 דהוא גרם לי. הלשון הוא שגרם לי ללחוך את העפר לפיכך הוא שותת לעפר:

2 אני פרצתי גדרו של עולם. לפיכך אני מצוי בין הגדרות לסבול שם העונש שלי וללחוך את העפר.

1 הזכות יש לה קרן. לעולם הבא ויש לה פירות בעוה"ז וסיפא דהך תוספתא דלעיל היא אלו שהן נפרעין מן האדם בעוה"ז וכו':

2 אלא כל עבירה שיש לה פרי וכו'. כגון אלו דקחשיב ברישא ע"ז וכו' דהני בשאהנו מעשיו ונראין פרי דרכם ונכרין הן. ע"ז וש"ד נראין הן וג"ע אם הוליד או אפי' לא הוליד בא"א שאסרה על בעלה וכן לה"ר דאהנו מעשיו:

1 דכתיב אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו. וסיפיה דקרא ולחושבי שמו ודרשינן אפי' תשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה:

2 ולא כתיב לשיזביה. ואע"פ שחשב לשיזביה ממש ולהצלותיה משמע שהשתדל לדבר אליהם הטוב בעדו בלבד:

3 מקטל מחמס אחיך יעקב. מקטל סיפיה דקרא דלעיל מניה הוא וחתו גבוריך תימן למען יכרת איש מהר עשו מקטל ופשטיה דקרא מחמת קטל הוא אבל מיותר הוא והלכך דריש ליה לקרא דבתריה מקטל מחמס אחיך מפני שהרגת לאחיך מחמס שלך.

1 ובאחרונה מרד. אע"פ שלא עשה עבירות ממש אלא שמרד במעשה הטוב שעשה והיינו כדר"ל דלקמיה ובתוהא על הראשונות שעשה הטוב ה"ז איבד את כל מה שעשה כל ימיו:

2 מה טעם דכתיב ובשוב צדיק וגו'. ואם עשה עול פשיטא דשב מצדקתו אלא דה"ק ובשוב צדיק מצדקתו אפי' אם אין בו אלא ששב מצדקתו ותוהא ומתחרט על הצדקות שעשה מעלין עליו כאלו עשה עול:

3 מה טעם ובשוב רשע מרשעתו. אשר עשה ויעש משפט וצדקה הוא את נפשו יחיה. הכא נמי ככפל הדברים הן דהיל"ל ובשוב רשע ויעש משפט וצדקה ומאי מרשעתו אשר עשה אלא דה"ק ובשוב רשע מרשעתו. בתשובה מרשעתו ומתחרט על אשר עשה אע"פ שלא עשה עדיין מעש"ט מעלין עליו כאלו ויעש משפט וצדקה:

4 בגדותיך. קרי ביה בגידותיך:

1 חד אמר בקלות וחד אמר בחמורות. כלומר דפליגי אם אלו מאותן מיעוט עבירות הן דמר ס"ל שנפרעין ממנו בעוה"ז כמו בשאר עבירות קלות ומר ס"ל דאע"פ שמיעוטו עבירות הוא הואיל ואית ביה מאלו החמורות ביותר כאילו רובו עבירות דיינינן ליה:

1 תמן תנינן. פ' חלק וגרסי' להסוגיא שם וכן מקצתה בפ"ק דקדושין:

2 הוסיפו עליהן וכו'. תוספתא פי"ב דסנהדרין:

3 ואיני סובלה. לא איכפת לי הימנה והתם גריס ואינה סופנה ואיני חושבה לכלום:

4 ולא כבר תניתה. במתני' ומאי הוסיפו עליהן דקתני בברייתא אלא כהאי דתנא רב חנניא ענתוניא לפני ר' מנא זה שהוא עובר וכו' וגילוי פנים בתורה לדבר אחר:

1 רובו. אמר מר רובו זכיות יורש ג"ע רובו עבירות יורש גיהנם. חסר כאן וה"ג בקדושין ובסנהדרין היה מעויין א"ר יוסי בן חנינא וכו':

2 מעויין. מחצה על מחצה והמאזנים שוה בשוה:

3 נושא עונות אין כתיב כאן אלא נושא עון וכו' כצ"ל וכן הוא בסנהדרין:

4 כמעשהו. מעשהו אין כתיב כאן אלא כמעשהו:

5 ואין לית ליה וכו'. כלומר לפי שאתה רואה למעשהו ואם לית ליה את יהיב ליה מדידך וזהו ולך ה' החסד בחנם ור"א פליג אדר' יוסי בן חנינא כדמפרשינן לקמן:

6 היא דעתיה דר' אלעזר. לטעמיה הוא דאזיל דדריש ורב חסד מלמד שהיא מטה כלפי חסד אפי' אין לו מעש"ט מרובים והיינו דפליג אדר' יוסי בן חנינה דלדידיה דקאמר חוטף וכו' והיינו עד שלא שקלו מעשיו הקב"ה עושה כן לפי שגלוי וידוע לפניו שמעשיו של זה שקולים הן ולפיכך חוטף שטר אחד מהעבירות מקודם שישימו לתוך כף המאזנים למען יכריעו הזכיות ור"א סבר דאפי' אחר שכבר שקלו ורואין דמחצה על מחצה הן וא"כ אין לו משלו כלום הוי הקב"ה מטה כלפי חסד הוא:

1 ר' שמואל בר רב יצחק בעי. הוה קשיא ליה לאלו הפסוקים דכתיב צדקה תצר תם דרך וגו' וכן כל הני קראי דקחשיב להו דמשמע שהקב"ה מזמין ומספיק ביד הצדיק לעשות צדקות וביד הרשע להחזיק בעלילות רשע:

2 וסייגין סייגה ותרעין תרעה. בתמיה וכי גודרין את הגדר ונועלין את השערים והיתכן שח"ו הקב"ה יסייע את הרשעי' להרשיע:

3 וה"ג בקדושין ובסנהדרין וכיני סייגין סייגה ותרעין תרעה כלומר דהדר קאמר אין וכן הוא הדבר שגודרין גדר ונועלין את השערים אבל לא על בתחלה הוא נאמר אלא כדר' ירמיה לקמיה בשמיה דר' שמואל גופיה שאם שומר אדם א"ע מן העבירה עד ג"פ מכאן ואילך הקב"ה הוא משמרו וכן הוא להיפך אם הרשעי' כבר מורגלין הן בעצמן בעבירות תרדף רעה אחריהן שיעשו ויעברו עוד וכן אם כבר ללצים הוא יליץ עוד וע"ד שאמרו בא לטהר מסייעין אותו בא לטמא פותחין לו ימצא לו פתחים:

4 מה טעם הן כל אלה יפעל וגו'. כלומר סרס המקרא ודרשהו דלאחר שפעמים ושלש עם גבר הן כל אלה אח"כ יפעל אל:

5 ובלחוד דלא יתיב ליה. התם בקדושין על המתני' קאי ומייתי ליה אגב בכל מקום שמדבר בענין זה דתנינן כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ עליו הכתוב אומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק ועלה קאמר ובלבד שלא ישוב מצדקתו אלא ישמור עצמו להחזיק בהן תמיד כדדריש מהמקרא דכתיב לא במהרה ינתק ולא כתיב לא לעולם ינתק אלא כחוט המשולש הזה שאינו ניתק מהרה אבל אם מטריחין עליו הרבה נפסק וניתק הוא וכן אם ח"ו יחזור מצדקתו אז יהא נפסק החוט ותנתק שמירתו:

1 הקב"ה אין לפניו שכחה הא בשביל ישראל. כביכול נעשה שכחן וכדאמרינן מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה שמתחלה מניח עון אחד ואינו מביאו בחשבון ועושה עצמו כאלו שכחו ועי"כ כף הזכיות מכרעת אם היו מחצה על מחצה עם אותו העון:

2 מה טעם נשא עון כתיב. חסר ומל' נשיתי טובה וע"י כך ועובר על פשע:

3 וכן דוד הוא אומר נשאת עון עמך. עון ל' יחיד והדר קאמר כסית כל חטאתם ל' רבים אלא דה"פ נשאת שכחת מעון אחד וע"י כך כסית כל חטאתם סלה לפי שכף הזכיות מכריע ומכסה ומעביר כל החטאים שלא יזכרו עוד סלה: