פני משה על תלמוד ירושלמי בבא קמא ח׳:ח׳:ב׳

8 גמ' האומר סמא עיני שמזיקתני. הכי תני לה בתוספתא פ"ט וזהו כמו דמפרש המתני' וכי מה עלתה על דעתו לומר כן אלא מפני שיש לו יסורין וכואב לו הרבה והוא אומר לו סמא וכו' או קטע ידי שמזיקתני ועושה לו רע וכו' אפ"ה חייב:

9 בהן שהוא בלאו מתניתא. מתני' דמחלק בין רישא לסיפא מיירי בהן שהוא מתפרש שכוונתו בלאו הוא וכלומר שאמר על ששאלו ע"מ לפטור הן בדרך תימה ובלשון שאפשר לפרשו על לאו והלכך ברישא דנזקי גופא הוא מפרשי' כוונתו על לאו וחייב ובסיפא דנזקי ממונו הוא מפרשינן כוונתו על הן ממש ופטור:

10 אבל בהין שהוא כהין. שמשמעותו לפרשו על הן ממש כגון שאמר בניחותא פטור אפי' ברישא דהרי הן ממש קאמר:

11 מילתיה דר' לעזר. טעמיה דר"א הוא משום דס"ל מה דמחייב במתני' בנזקי גופו אפילו בע"מ לפטור משום פגם משפחה הוא שבושת הוא להם שיהא נראה מחוסר אבר אבל לא משום צער גופו והילכך כשנראה מדבריו דמוחל הוא על צער גופו דאמר הן בניחותא פטור כ"א היכא דמשתמע האי הן אלאו חוששין אנו לפגם משפח' אבל בלאו הכי לא:

12 ור"ל אמר בהין שהיא בהין היא מתניתא. כלומר אפילו בהן שהוא משתמע להן ממש כגון שאמר בניחותא אפ"ה ברישא דנזקי גופו הוי חייב אבל בהן שהוא משתמע ואפשר לפרשו בלאו שאמרו בדרך תימה חייב אפילו בסיפא דהוי נזקי ממונו שהרי בדרך תימה אמר הן וכי תפטור אתה ולא תשלם כלום וא"כ לא היה לו לזה לעשות כזה:

13 מילתיה דר"ל אמר ששמין לקרובים בושת. כלומר ר"ל לא ס"ל דהטעם משום פגם משפחה הוי שהרי אפשר לשום הבושת שיש להן בשביל זה ואותן הדמים יתן להם אבל עיקר הטעם משום צער גופו הוא ובדמי הצער אנן קאמרינן דלעולם אין אדם מוחל על צער גופו ואפילו אמר הן בניחותא חייב:

14 תני. בתוספתא סוף פ' הנזכר:

15 שאנסוהו עכו"ם ליתן ממון חבירו. שהיו מופקדים אצלו:

16 ונטלו ממנו ממון חבירו בפניו. כלומר שלא מסר להן בידו אלא בפניו הוא דנטלו אבל הוא לא עשה כלום פטור:

17 נטל ונתן להם. דעשה מעשה בידים חייב דמציל עצמו בממון חבירו הוא:

18 ממון סתם. אנסוהו ואמרו לו תן לנו ממון ולא באו על עסקי ממון של חבירו:

19 אבל. אמרו בפירוש תן לנו ממון פלוני שהן בידך ונראין הדברים שלא באו עליו אלא בשביל ממונו של חבירו אפילו נטל ונתן ביד פטור:

20 הדרן עלך פרק החובל