פני משה על תלמוד ירושלמי בבא קמא ח׳:ד׳:ב׳

« פני משה על תלמוד ירושלמי בבא קמא ח׳:ד׳:א׳ פני משה על תלמוד ירושלמי בבא קמא ח׳:ה׳:א׳ »

4 הלכה: זֶה חוֹמֶר בָּאָדָם מִבַּשּׁוֹר כול׳. הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ כול׳. תַּנֵּי. וְהָעֵדִים שֶׁאָמְרוּ מֵעִידִין אָנוּ עַל פְּלוֹנִי שֶׁסִּימָּא שְׁתֵּי עֵינָיו כְּאַחַת. שֶׁהִפִּיל שְׁתֵּי שִׁינָּיו כְּאַחַת. אֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ כְּלוּם. זוֹ אַחַר זוֹ יוֹצֵא לַחֵירוּת בָּרִאשׁוֹנָה וְנוֹתֵן לוֹ דְמֵי שְׁנִיָיה. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. זֹאת אוֹמֶרֶת שָׁמִין לַעֲבָדִים בּוֹשֶׁת. רִבִּי לָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הַמַּקְדִּישׁ מַעֲשֵׂה יְדֵי עַצְמוֹ כּוּלָּן קִידֵּשׁ. וְחָזַר וְתַנָּא. הַמַּקְדִּישׁ מַעֲשֵׂה יְדֵי עַבְדּוֹ יוֹצִיא לוֹ מֵהֶן פַּרְנָסָתוֹ וְהַשְּׁאָר הֶקְדֵּשׁ. הָכָא אַתְּ אָמַר. הַשְּׁאָר הֶקְדֵּשׁ. וְהָכָא אַתָּ מַר. כּוּלּוֹ קוֹדֶשׁ. אָמַר רִבִּי אָחָא. מְצוּוִּים יִשְׂרָאֵל לְפַרְנֵס בְּנֵי חוֹרִין יוֹתֵר מֵעֲבָדִים. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. הַקּוֹטֵעַ יְדֵי עֶבֶד חֲבֵירוֹ רַבּוֹ נוֹטֵל נִזְקוֹ צַעֲרוֹ רִיפּוּי שִׁבְתּוֹ בּוֹשְׁתּוֹ. וַהֲלָה יִתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה. אָמַר רִבִּי אָחָא. מְצוּוִּין יִשְׂרָאֵל לְפַרְנֵס עֲבָדִים קִיטָּעִין יוֹתֵר מִן הַשְּׁלֵימִין. וְהָא רִבִּי יוֹחָנָן אֲכִיל קוֹפַּד וִיהִיב לְעַבְדֵּיהּ. שָׁתֵי חֲמָר וִיהִיב לְעַבְדֵּיהּ. וְקָרֵי אַנַּפְשֵׁיהּ הֲלֹא בְּבֶטֶן עוֹשֵׂינִי עֹשֵׂהוּ. אָמְרֵי. תַּמָּן בְּמִידַּת הַדִּין. בְּרַם הָכָא בְּמִידַּת רַחֲמִים.

פירוש פני משה על תלמוד ירושלמי בבא קמא ח׳:ד׳:ב׳

4 גמ' תני והעדים שאמרו. ברייתא במכילת' משפטים פרשה ט' והכי גריס התם הפיל שתי שיניו כאחת וסימא שתי עיניו כאחת הרי זה יוצא בן חורין ואינו נוטל כלום זו אחר זו יוצא לחירות על הראשונה ונוטל נזקו על השניה. ולפי גי' דהכא דגריס דמי שניה אתיא שפיר דקאמר עלה זאת אומרת שמין לעבדים בושת דמדקתני דמי משמע כל דמי החבלה השייכין לבן חורין וכן הגירסא בגיטין פרק השולח הלכה ד' ושם הברייתא מתחלת כמו במכילתא וגריס כמו הכא ונותן דמים בשניה ולפי גי' המכילתא היה צריך ליגרוס שאין לעבדים בושת ולפיכך נוטל נזקו קתני וכל אינך ג' דברים נכללין בנזק שלו והיינו דקתני נזקו ולא נזק סתם ואתיא כר' יהודה:

5 המקדיש מעשה ידי עצמו. שאמר יקדשו ידי לעושיהן:

6 כולן קודש. כל מעשה ידיו ואין לו אפילו כדי פרנסתו מהן:

7 וחזר ותנא. ר' יוחנן כברייתא השנויה בתוספתא דערכין פ"ג המקדיש מעשה ידי עבדו וכו' וסוגיא זו שנויה לעיל בפ' אע"פ הלכה ה' וגי' דהכא עיקר כאשר ביארתי שם:

8 הכא את אמר. ופריך הש"ס מ"ש במקדיש ידי עבדו דאת אמר מוציאין לו מהם כדי פרנסתו של העבד והשאר הוא הקדש והכא את אמר במקדיש מעשה ידי עצמו דכולו הקדש ונימא נמי דמוציאין לו כדי פרנסתו מהן:

9 מצווין ישראל לפרנס בני חורין יותר מן העבדים. והלכך הוא בעצמו ימצא במה להתפרנס שיתנו לו אחרים אבל העבד לא ימצא במה להתפרנס ולפיכך מוציאין לו לפרנסה ממעשה ידיו:

10 לא כן אמר ר' יוחנן הקוטע ידי עבד חבירו רבו נוטל הכל נזקו וכו'. ואפילו דמי שבתו שמתבטל ממלאכתו והלה העבד יצא ומתפרנס מן הצדקה אלמא דבני ישראל מצווין לפרנס אף העבדים:

11 עבדים קיטעין. שאני דאין יכול להתפרנס בעצמו. ויש להם רחמנות עליהן ומצוין ישראל לפרנס אותם יותר מן השלמין:

12 והא ר' יוחנן אכיל קופד. כשאכל בשר והוה יהיב לעבדים וכו' והוה קרי עליה הלא בבטן עושני עשהו. אלמא דאפילו עבדים שלמין מפרנסין:

13 תמן במדת הדין. מה שאמרנו דאין בני ישראל מצוין לפרנס עבדים השלימין על פי הדין קאמרינן ברם הכא מה שנהג ר' יוחנן בעצמו במדת הרחמים עשה ובדרך חסד:

« פני משה על תלמוד ירושלמי בבא קמא ח׳:ד׳:א׳ פני משה על תלמוד ירושלמי בבא קמא ח׳:ה׳:א׳ »