פרדס יוסף, ספר ויקרא כ״ג:כ״ד

« פרדס יוסף Leviticus 23:22 פרדס יוסף Leviticus 23:27 »

24 תוספות על עירובין פתח ↗

מתן ד' במתן אחת - פי' עולה שהיא מתן שתים שהן ד' בבכור או בפסח אבל אין לפרש מתן ד' היינו חטאת דאם נתערבה מתן חטאת בפסח או בבכור אין להם תקנה לפי שזה למעלה מחוט הסיקרא וזה למטה וא"ת וליתי עשה ולידחי לאו דבל תוסיף וי"ל דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא ע"י פשיעה הוא בא והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו:

27 יומא פתח ↗

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁדּוֹחָה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד הֲלֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא וְאַתְּ זָנִית רֵעִים רַבִּים וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם ה׳״. אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּקָרֶבֶת אֶת הַגְּאוּלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב״, מָה טַעַם ״וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל״ — מִשּׁוּם דְּ״שָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּשְׁגָגוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ״, הָא ״עָוֹן״ — מֵזִיד הוּא, וְקָא קָרֵי לֵיהּ מִכְשׁוֹל. אִינִי?! וְהָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּזְכִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם חָיֹה יִחְיֶה״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן מֵאַהֲבָה, כָּאן מִיִּרְאָה. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמַּאֲרֶכֶת שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ חָיוֹ יִחְיֶה״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אָמְרִי בְּמַעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה בַּר מָרִי: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם: מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מַקְנִיט אֶת חֲבֵירוֹ בִּדְבָרִים — סָפֵק מִתְפַּיֵּיס הֵימֶנּוּ, סָפֵק אֵין מִתְפַּיֵּיס הֵימֶנּוּ. וְאִם תֹּאמַר מִתְפַּיֵּיס הֵימֶנּוּ — סָפֵק מִתְפַּיֵּיס בִּדְבָרִים, סָפֵק אֵין מִתְפַּיֵּיס בִּדְבָרִים, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה בַּסֵּתֶר — מִתְפַּיֵּיס מִמֶּנּוּ בִּדְבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה׳״. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמַּחְזִיק לוֹ טוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְקַח טוֹב״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הִקְרִיב פָּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּנְשַׁלְּמָה פָּרִים שְׂפָתֵינוּ״. שֶׁמָּא תֹּאמַר פָּרֵי חוֹבָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אוֹהֲבֵם נְדָבָה״. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה, שֶׁבִּשְׁבִיל יָחִיד שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה — מוֹחֲלִין לְכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אוֹהֲבֵם נְדָבָה כִּי שָׁב אַפִּי מִמֶּנּוּ״. ״מֵהֶם״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״מִמֶּנּוּ״. הֵיכִי דָּמֵי בַּעַל תְּשׁוּבָה? אָמַר רַב יְהוּדָה: כְּגוֹן שֶׁבָּאת לְיָדוֹ דְּבַר עֲבֵירָה פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וְנִיצַּל הֵימֶנָּה. מַחְוֵי רַב יְהוּדָה: בְּאוֹתָהּ אִשָּׁה, בְּאוֹתוֹ פֶּרֶק, בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. אָמַר רַב יְהוּדָה, רַב רָמֵי — כְּתִיב: ״אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה״, וּכְתִיב: ״מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ״! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּחֵטְא מְפוּרְסָם, הָא בְּחֵטְא שֶׁאֵינוֹ מְפוּרְסָם. רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב נַחְמָן: כָּאן בַּעֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ, כָּאן בַּעֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: אָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה פַּעַם רִאשׁוֹנָה — מוֹחֲלִין לוֹ, שְׁנִיָּה — מוֹחֲלִין לוֹ, שְׁלִישִׁית — מוֹחֲלִין לוֹ, רְבִיעִית — אֵין מוֹחֲלִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּה אָמַר ה׳ עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ״, וְנֶאֱמַר: ״הֵן כׇּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלֹשׁ עִם גָּבֶר״. מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא: הָנֵי מִילֵּי בְּצִיבּוּר, אֲבָל בְּיָחִיד — לָא, תָּא שְׁמַע: ״הֶן כׇּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלֹשׁ עִם גָּבֶר״. מִכָּאן וְאֵילָךְ אֵין מוֹחֲלִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ״. תָּנוּ רַבָּנַן: עֲבֵירוֹת שֶׁהִתְוַדָּה עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים זֶה, לֹא יִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר. וְאִם שָׁנָה בָּהֶן — צָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת יוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר. וְאִם לֹא שָׁנָה בָּהֶן, וְחָזַר וְהִתְוַדָּה — עֲלֵיהֶן עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״כְּכֶלֶב שָׁב עַל קִיאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְּאִוַּלְתּוֹ״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כׇּל שֶׁכֵּן שֶׁהוּא מְשׁוּבָּח, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד״. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״כְּכֶלֶב שָׁב עַל קִיאוֹ וְגוֹ׳״ — כִּדְרַב הוּנָא. דְּאָמַר רַב הוּנָא, כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵירָה וְשָׁנָה בָּהּ — הוּתְּרָה לוֹ. הוּתְּרָה לוֹ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶיתֵּר. וְצָרִיךְ לִפְרוֹט אֶת הַחֵטְא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדוֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב״, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה״. אֶלָּא מַהוּ שֶׁאָמַר מֹשֶׁה: ״וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב״? כִּדְרַבִּי יַנַּאי. דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי: אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִרְבֵּיתָ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁאָמְרוּ דַּי — גָּרַם לָהֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ אֱלֹהֵי זָהָב. שְׁנֵי פַּרְנָסִים טוֹבִים עָמְדוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: מֹשֶׁה וְדָוִד. מֹשֶׁה אָמַר: יִכָּתֵב סוּרְחָנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי״, דָּוִד אָמַר: אַל יִכָּתֵב סוּרְחָנִי. שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה״. מָשָׁל דְּמֹשֶׁה וְדָוִד לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁלָּקוּ בְּבֵית דִּין, אַחַת קִלְקְלָה, וְאַחַת אָכְלָה פַּגֵּי שְׁבִיעִית. אָמְרָה לָהֶן אוֹתָהּ שֶׁאָכְלָה פַּגֵּי שְׁבִיעִית: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, הוֹדִיעוּ עַל מָה הִיא לוֹקָה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: עַל מַה שֶּׁזּוֹ לוֹקָה — זוֹ לוֹקָה. הֵבִיאוּ פַּגֵּי שְׁבִיעִית וְתָלוּ בְּצַוָּארָהּ, וְהָיוּ מַכְרִיזִין לְפָנֶיהָ וְאוֹמְרִין: עַל עִסְקֵי שְׁבִיעִית הִיא לוֹקָה. מְפַרְסְמִין אֶת הַחֲנֵפִין מִפְּנֵי חִילּוּל הַשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וְנָתַתִּי מִכְשׁוֹל לְפָנָיו״. תְּשׁוּבַת הַמּוּחְלָטִין מְעַכֶּבֶת הַפּוּרְעָנוּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְתַּם עָלָיו גְּזַר דִּין שֶׁל פּוּרְעָנוּת. שַׁלְוַת רְשָׁעִים סוֹפָהּ תַּקָּלָה, וְהָרְשׁוּת מְקַבֶּרֶת אֶת בְּעָלֶיהָ, עָרוֹם נִכְנָס לָהּ וְעָרוֹם יֵצֵא מִמֶּנָּה, וּלְוַאי שֶׁתְּהֵא יְצִיאָה כְּבִיאָה. רַב כִּי הֲוָה נָפֵיק לְמֵידַן דִּינָא אָמַר הָכִי: בִּצְבוּ נַפְשֵׁיהּ לִקְטָלָא נָפֵיק, וּצְבוּ בֵּיתֵיהּ לֵית הוּא עָבֵיד, וְרֵיקָן לְבֵיתֵיהּ אָזֵיל, וּלְוַאי שֶׁתְּהֵא בִּיאָה כִּיצִיאָה. רָבָא כִּי הֲוָה נָפֵיק לְדִינָא אָמַר הָכִי:

27 כתובות פתח ↗

הָהוּא יוֹמָא דְּאַשְׁכָּבְתֵּיהּ דְּרַבִּי נְפַקָא בַּת קָלָא וַאֲמַרָה: כֹּל דַּהֲוָה בְּאַשְׁכָּבְתֵּיהּ דְּרַבִּי, מְזוּמָּן הוּא לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. הָהוּא כּוֹבֵס כֹּל יוֹמָא הֲוָה אָתֵי קַמֵּיהּ, הָהוּא יוֹמָא לָא אֲתָא. כֵּיוָן דִּשְׁמַע הָכִי, סְלֵיק לְאִיגָּרָא וּנְפַל לְאַרְעָא וּמִית. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אַף הַהוּא כּוֹבֵס מְזוּמָּן הוּא לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.

28 יומא פתח ↗

לָאיֵי, אִפְּנוֹיֵי מוּפְנֶה. חַמְשָׁה קְרָאֵי כְּתִיבִי בִּמְלָאכָה, חַד לְאַזְהָרָה דִימָמָא, וְחַד לְאַזְהָרָה דְלֵילְיָא, וְחַד לְעוֹנֶשׁ דִּימָמָא, וְחַד לְעוֹנֶשׁ דְּלֵילְיָא, וְחַד לְאַפְנוֹיֵי לְמִגְמַר עִינּוּי מִמְּלָאכָה, בֵּין דִּימָמָא בֵּין דְּלֵילְיָא.

28 מועד קטן פתח ↗

מוּתָּרִין לִישָּׂא עֶרֶב הָרֶגֶל, קַשְׁיָא לְכוּלְּהוּ. לָא קַשְׁיָא לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם שִׂמְחָה — עִיקַּר שִׂמְחָה חַד יוֹמָא הוּא. לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם טִירְחָא — עִיקַּר טִירְחָא חַד יוֹמָא הוּא. לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם בִּיטּוּל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, לְחַד יוֹמָא לָא מַשְׁהֵי אִינִישׁ נַפְשֵׁיהּ. וּדְאֵין מְעָרְבִין שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכׇל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם״. וְאִם אִיתָא דִּמְעָרְבִין שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה — אִיבְּעִי לֵיהּ לְמִינְטַר עַד הֶחָג, וּמִיעְבַּד שִׁבְעָה לְהָכָא וּלְהָכָא. וְדִלְמָא מִינְטָר לָא נָטְרִינַן, וְהֵיכָא דְּאִתְרְמִי — עָבְדִינַן! אִיבְּעִי לֵיהּ לְשַׁיּוֹרֵי פּוּרְתָּא. שַׁיּוֹרֵי בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לָא מְשַׁיְּירִינַן. אִיבְּעִי לֵיהּ לְשַׁיּוֹרֵי בְּאַמָּה כָּלְיָא עוֹרֵב. אַמָּה כָּלְיָא עוֹרֵב צוֹרֶךְ בִּנְיַן הַבַּיִת הוּא. אֶלָּא מִדִּמְיַיתַּר קְרָא, מִכְּדֵי כְּתִיב ״אַרְבְּעָה עָשָׂר יוֹם״, ״שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ הָנֵי לְחוֹד וְהָנֵי לְחוֹד. אָמַר רַבִּי פַּרְנָךְ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתָהּ שָׁנָה לֹא עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְהָיוּ דּוֹאֲגִים וְאוֹמְרִים: שֶׁמָּא נִתְחַיְּיבוּ שׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָיה, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: כּוּלְּכֶם מְזוּמָּנִין לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. מַאי דְּרוּשׁ? אָמְרוּ, קַל וָחוֹמֶר: וּמָה מִשְׁכָּן, שֶׁאֵין קְדוּשָּׁתוֹ קְדוּשַּׁת עוֹלָם — וְקׇרְבַּן יָחִיד דּוֹחֶה שַׁבָּת דְּאִיסּוּר סְקִילָה, מִקְדָּשׁ, דִּקְדוּשָּׁתוֹ קְדוּשַּׁת עוֹלָם, וְקׇרְבַּן צִבּוּר, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים דְּעָנוּשׁ כָּרֵת — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! אֶלָּא, אַמַּאי הָיוּ דּוֹאֲגִים? הָתָם צוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ, הָכָא צוֹרֶךְ הֶדְיוֹט. הָכָא נָמֵי: מֶיעְבָּד לִיעְבְּדוּ, מֵיכָל לָא נֵיכְלוּ וְלָא לִישְׁתּוֹ! אֵין שִׂמְחָה בְּלֹא אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. וּמִשְׁכָּן דְּדָחֵי שַׁבָּת מְנָלַן? אִילֵּימָא מִדִּכְתִיב: ״בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי״, דִּלְמָא שְׁבִיעִי לְקׇרְבָּנוֹת! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, אָמַר קְרָא: ״בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם״. מָה יוֹם כּוּלּוֹ רָצוּף, אַף עַשְׁתֵּי עָשָׂר כּוּלָּן רְצוּפִין. וְדִלְמָא יָמִים הָרְאוּיִין? כְּתִיב קְרָא אַחֲרִינָא: ״בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם״. מָה יוֹם כּוּלּוֹ רָצוּף, אַף שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם כּוּלָּן רְצוּפִין. וְדִלְמָא הָכָא נָמֵי יָמִים הָרְאוּיִין! אִם כֵּן, תְּרֵי קְרָאֵי לְמָה לִי? וּמִקְדָּשׁ דְּדוֹחֶה יוֹם הַכִּפּוּרִים, מְנָלַן? אִילֵּימָא מִדִּכְתִיב: ״אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם״, וְדִלְמָא יָמִים הָרְאוּיִין! גָּמַר ״יוֹם״ ״יוֹם״ מֵהָתָם. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: כּוּלְּכֶם מְזוּמָּנִין לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וּמְנָלַן דְּאַחֵיל לְהוּ? דְּתָנֵי תַּחְלִיפָא: ״בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרְכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאׇהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כׇּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ״. ״לְאׇהֳלֵיהֶם״ — שֶׁהָלְכוּ וּמָצְאוּ נָשֵׁיהֶם בְּטָהֳרָה, ״שְׂמֵחִים״ — שֶׁנֶּהֱנוּ מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, ״וְטוֹבֵי לֵב״ — שֶׁכׇּל אֶחָד וְאֶחָד נִתְעַבְּרָה אִשְׁתּוֹ בְּבֵן זָכָר, ״עַל כׇּל הַטּוֹבָה״ — שֶׁיָּצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: כּוּלְּכֶם מְזוּמָּנִין לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. ״לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ״. בִּשְׁלָמָא ״לְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ״ — דְּאַחֵיל לְהוּ עֲוֹן יוֹם הַכִּפּוּרִים, אֶלָּא ״לְדָוִד עַבְדּוֹ״ מַאי הִיא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁבִּיקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לְהַכְנִיס אָרוֹן לַמִּקְדָּשׁ דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה לָזֶה. אָמַר שְׁלֹמֹה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע רְנָנוֹת וְלֹא נַעֲנָה, פָּתַח וְאָמַר ״שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְגוֹ׳״ וְלֹא נַעֲנָה, כֵּיוָן שֶׁאָמַר ״ה׳ אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ זׇכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִד עַבְדֶּךָ״ — מִיָּד נַעֲנָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נֶהְפְּכוּ פְּנֵי שׂוֹנְאֵי דָוִד כְּשׁוּלֵי קְדֵירָה, וְיָדְעוּ הַכֹּל שֶׁמָּחַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָוֹן. רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן עַסְמַיי וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן גֵּרִים תָּנוּ פָּרָשַׁת נְדָרִים בֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, אִיפְּטוּר מִינֵּיהּ בְּאוּרְתָּא. לְצַפְרָא הֲדוּר וְקָא מִפַּטְרִי מִינֵּיהּ. אֲמַר לְהוּ: וְלָאו אִיפַּטְרִיתוּ מִינַּי בְּאוּרְתָּא? אֲמַרוּ לֵיהּ: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ תַּלְמִיד שֶׁנִּפְטָר מֵרַבּוֹ וְלָן בְּאוֹתָהּ הָעִיר, צָרִיךְ לִיפָּטֵר מִמֶּנּוּ פַּעַם אַחֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ״, וּכְתִיב: ״וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי שִׁלַּח אֶת הָעָם״! אֶלָּא, מִכָּאן לְתַלְמִיד הַנִּפְטָר מֵרַבּוֹ וְלָן בְּאוֹתָהּ הָעִיר, צָרִיךְ לִיפָּטֵר מִמֶּנּוּ פַּעַם אַחֶרֶת. אֲמַר לֵיהּ לִבְרֵיהּ: בְּנֵי אָדָם הַלָּלוּ אֲנָשִׁים שֶׁל צוּרָה הֵם, זִיל גַּבֵּיהוֹן דְּלִיבָרְכוּךְ. אֲזַל, אַשְׁכְּחִינְהוּ דְּקָא רָמוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי. כְּתִיב: ״פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ וְכׇל דְּרָכֶיךָ יִכּוֹנוּ״, וּכְתִיב: ״אוֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס״. לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּמִצְוָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים,

24 באחד לחדש יהי' להם שבתון זכרון תרועה, הרה"צ מווארקי ז"ל אמר ב' ימים ר"ה כיומא אריכתא דכ' ובחדש השביעי "באחד" לחדש, ולא כ' בראשון לחדש, דבכל מקום שיש אחד אין שני, ובתהלים פ"א ד' בכסא ליום חגינו, ובר"ה ח'. איזהו חג שהחדש מכסה בו ר"ה, ערש"י ותוס' על מתכסה, וי"ל עוד דר"ח היו אצל ישראל לחג וכמ"ש חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי ישעי' א' י"ד, אבל ר"ח תשרי מחמת יו"ט לא נראה הר"ח, וא"כ הר"ח מתכסה בו - ראב"ע ר"ה אסור להתענות ועזרא יוכיח, והוא נחמי' ח' י' לפי דרשות חז"ל סנהד' צ"ג: שנחמי' כנה ספרו על שמו, לכן ראב"ע כנה בכל מקום שהביא פסוק מס' נחמי' ס' עזרא, וע"ל בפ' ויקרא ב' י"א, ועי' מגילה ט'. ל': ביצה ט"ו: סוכה י"ב. ב"ב כ"ה. ושבועות ט"ו, ובענין תענית בר"ה עי' ט"ז או"ח סי' תקצ"ז סק"א, וחכ"צ סי' ל"ה: ולקמן כ"ג כ"ג:

25 שם בבעה"ט הביא מסורה זכרון תרועה, אין זכרון לראשונים קהלת א' י"א, אין זכרון לחכם עם כסיל קהלת ב' ט"ז, וראיתי לפרש דאי' בזה"ק כאן צ"ט: וש"ד דתש"ת כנגד האבות, תקיעה נגד אברהם, שברים נגד יצחק, ותרועה נגד יעקב, וק' למה הזכירה תורה תרועה נגד יעקב, ולא ת"ש נגד אברהם ויצחק, אך יעקב הי' המובחר שבאבות והי' מטתו שלימה, כי מאברהם יצא ישמעאל, ומיצחק עשו, וז"ש זכרון תרועה זכר ליעקב, וק' אין זכרון לראשונים, למה לא כ' זכר לאברהם ויצחק והתירץ אין זכרון לחכם עם כסיל, אברהם ויצחק הי' להם בן כסיל ורשע ולא יעקב - ובחות יאיר פ' וילך כ' דבפ' ברכה ל"ג כ"ח וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש, דבשביל ג' דמעות של עשו אנחנו בגלות, וק' דיבטלו בדמעות שלנו, והתי' דמין במינו לא בטל, אך אם אין שווין בטעם בטל, ועשו בכה שנטל ממנו יצחק ברכות של עולם הזה, ואנחנו גם כן בוכים על עולם הזה הוי מין במינו, אבל כשבוכים על גלות השכינה והטומאה גוברת הוי מין בשאינו מינו, וז"ש וישכן ישראל לבטח, כן הי' צריך להיות, ועכ"ז אנחנו בדד יושבים, והתי' דעין יעקב מה שאנו בוכים על ארץ דגן ותירוש הוי מב"מ, וז"ש זכרון תרועה שראוי שיזכרנו לטובה, ובאמת אין זכרון לראשונים, והטעם אין זכרון לחכם עם הכסיל דשוה בשוה דמעותיו: עי"ל דאם אין זכות עצמם, ה' מרחם עליהם בזכות אבותם, וכמ"ש וזכרתי את בריתי יעקב וכו', ועוד כי יערוך אותם נגדעכו"ם כי לעומתם ישראל טובים, אך ה' צוה לנו קדושים תהי' אתם בעצמכם ולא תשענו על אבות ולא להערכה נגד אוה"ע, וז"פ ולא יצטרכו עמך ישראל זל"ז ולא לעם אחר, דאנחנו בעצמינו בלתי הצטרפות מאחרים, ולזה שופר לעורר בתשובה. וזה זכרון תרועה שתזכרו ותשפרו מעשיכם למען תקראו עם קודש, ואז אין זכרון לראשונים לא יצטרכו לזכור זכות אבותיהם. ואז אין זכרון לחכם עם הכסיל לא יצטרכו להערכה נגד עכו"ם ובס' מגדל דוד כ' ע"פ גמ' ר"ה ס"ט: בגבולין ל"ה תוקעין בשבת לפי של"ה בקיאים בשופר, ושמא יטלטלנו לילך אצל בקי ללמוד ויעבור ד' אמות בר"ה, ולפיכך רק זכרון. תרועה, משא"כ בזמן בהמ"ק קיים שכהנים זריזים ובקיאים הי' תוקעין אפי' בשבת, וז"ש זכרון תרועה בגלות בשבת רק זכרון, משא"כ אין זכרון לראשונים ר"ל ראשונים בזמן ביהמ"ק קיים היו תוקעין ממש ולא זכרון, ונותן טעם כי אין זכרון לחכם עם הכסיל, כי הראשונים היו חכמים ובקיאים התוקעים בשבת, משא"כ עתה שאין בקיאים:

26 שם זכרון תרועה ערש"י ויפ"ת ויקרא פרשה כ"ט סי' י', ובפנחס כ"ט א' כ' יום תרועה, ובר"ה כ"ט: כאן ביו"ט שחל בשבת כאן ביו"ט שחל בחול, ובתורה תמימה אות פ"א הק' כיון דעיקר ענין שופר בא בפרשה זו, ובפ' פנחס רק דרך אגב ענין קרבנות מהראוי לכתוב כאן יום תרועה ושם זכרון תרועה, דרוב ימי ר"ה חלים בחול, וי"ל עפמ"ש בשבת פ"ז: דפסח חל אז בחמישי בשבת וע"פ קביעת השנים אם חל ביום ה', חל ר"ה בשבת ולכן רמזה זכרון תרועה להורות על דחיית תקיעת שופר בשבת, ובס' הדרוש ועיון הק' דהסימן לקביעת מועדים א"ת ב"ש כו' רק בזה"ז שמקדשין ע"פ חשבון עי' או"ח סי' תכ"ח ס"ב. אבל כשהי' מקדשין ע"פ ראי' א"א לקבוע מקודם בדיוק ר"ח, כי אי אפשר לדעת מראש מתי תראה הלבנה. אך י"ל ע"פ ר' חננאל הובא בר' בחיי פ' בא, שכל מ' שנה במדבר ל"ה מקדשין ע"פ ראיית הלבנה רק ע"פ חשבון, משום שעמוד הענן הי' מכסה יומם. ועמוד האש לילה ולא ראו השמש ביום וירח בלילה וקבעו רק ע"פ חשבון ע"ש:

27 שם רמב"ן יום שביתה עי' ס' גבורות ארי על יומא ע"ו., ובפתיחה לאגלי טל אות ג', ובס' אהבת אברהם סי' ז', ובקובץ שערי תורה ח"ג סי' י', ומהאריכות לא העתקתי – ובענין אי בעל מקריא יקרא בתפלות לחש, לא נמצא בש"ע, ועי' שד"ח חי"ב מערכת ר"ה סי' ב' אות ט"ז הרבה מזה וסיים שאין נכון להקרות:

28 שם בר"ה ט"ז: ג' ספרים נפתחין א' של צ"ג כו' עי' חינוך מ' שי"א, צדיקים גמורים שכולו זכאי, ורשעים גמורים כולו חייב, וזה לא כפרש"י ותוס' דצ"ג היינו רובו זכיות וער"ן ופנ"י, ובצ"ג אי' בגמ' נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, ובר"ג וכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, בינונים תלוים זכו נכתבין וכו' ולא הוזכר בבינונים לשון נחתמין, וכ' בפנ"י דבר"ה ה' מתנהג במדת אמת, ע"כ אותן הנכתבין בר"ה נחתמין ג"כ כי חותמו של הקב"ה אמת. אבל ביה"כ ה' מתנהג במדת החסד, דשטן לית לי' רשות לאסטוני וסולח ומוחל לעונות, דזה מדת ורב חסד, ע"כ אינו נזכר לשון נחתם כי חותמו אמת ופח"ח - והלשון בגמ' בינונים תלוים ועומדים, וק' אם תלוים אינם עומדין, ואם עומדין אינם תלוים, רק אם א' נשפט לתלי', התליון יתן החבל על צווארו, ויציג כסא קטן תחת רגליו עד אשר יתקן החבל על צוארו, ואח"כ מסיר הכסא מתחת רגליו ונשאר תלוי, כן בינונים תלוים ועומדים שהחבל נתן בר"ה על צואריהם. רק יציגו כסא תחת רגליהם עד יה"כ, וכשעושים תשובה אז נוטלים החבל, ואם אין עושים תשובה אז יסירו הכסא ונשארו תלוים למיתה ח"ו, וז"פ בפ' תבא כ"ח ס"ו והיו חייך תלוים מנגד ופחדת יומם ולילה, ולא תאמין בחייך, פי' שאתה מן התלוים ועומדים: ור"ר שמעלקי ז"ל אמר במ"ב ג' ט"ו, באלישע והי' כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה', וק' דהי' סגי לכתוב והי' כנגנו, ורק ע"י שמחה מעורר רוח הקודש, וצריכה רעותא דלבא בלי מחשבה זרה. ובכלי בודאי אין בה מחשבה זרה וז"ש והי' כנגן המנגן המובן שהמנגן צריך להיות כנגן היינו הכלי אז תהי' עליו רוח ה'. וז"ש ישעי' נ"ח א' כשופר הרם קולך בלי שום גיאות ורק כשופר שהוא גולמי. וגם שופ"ר ר"ת שורש פורה ראש ולענה. שופר לוקח כל השרשים הרעים. כן אמר החידושי הרי"מ ז"ל: ובעמוס ג' ו' אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו. אם רעה תהי' בעיר וה' לא עשה, מלפנים כשהגיעו ימי הדין וקול השופר באלול פחדו, והיום אין מחריד וכשתשאל הלא אבותינו הי' יראים הרבה מאתנו כמ"ש אבותינוחטאו ואינם ואנחנו עונותינו סבלנו איכה ה' ז', כי חטא הוא שוגג ועון מזיד, ואבותינו אם רק חטאו בשוגג כבר יראו לנפשותם "שאינם", ואנחנו גם עונות החמורים לא מרגישים, והסיבה יען ששרץ במות שכופרים דלית דין ולית דיין. כל אחד יבחר לו אלקים, זה אומר לזהב אלי אתה. וזה עובד לחכמתו, ובאלקים לא יאמינו, וז"ש בקהלת ג' ט"ז ועוד ראיתי וגו' מקום המשפט שם הרשע, אף בעת אשר מלך המשפט דין הארץ והי' להם לירא, עכ"ז שמה הרשע ואמרתי אני בלבי, לברם אלקים יען שהם עצמם בוררים להם אלהיהם ובאלקים לא יאמינו, ויאמרו מקרה א' לכולם, וז"ש אם יתקע שופר בעיר ובכ"ז לא יחרדו, יען אומרים אם תהי' רעה בעיר ה' לא עשה רק מקרה הוא: ובר"ה ל"ד. ילפי' שופר מיובל ובעי פשוטה לפני' ולאחרי', רמז כי יוכל לעורר אדם שיתבונן. מה שיש לו אינו שלו דשב לבעלי', מכ"ש קנין שאינו שלו, ומה בצע כי יצבור בר ולבסוף יעזוב לאחרים, וזה רמז פשוטה לפני' ולאחרי', כאשר בא כן ילך מופשט מכל טוב, ערום יצא מבטן אמו וערום ישוב וזה ילפי' מיובל – ושם ח': מלך וצבור מלך נכנס תחלה דלא ליפוש חרון אף, י"ל לזה"ק פנחס דף רל"א. אלמלי הוי ר"ה יומא חדא לא הי' יכול עלמא למיקם, דאי' במד' דדן ישראל ביום בשעה שעוסקים במצות ועכו"ם בלילה כשהם ישינים מן עבירות, א"כ אי הי' ר"ה יום א', אי הי' דן עכו"ם בלילה ולמחרתו ביום את ישראל יהי' חרון אף מפיש, ולא יכול עלמא למיקם. לכן ר"ה ב' ימים ודן מקודם ישראל ביום ובלילה אח"כ עכו"ם, וז"פ אל תבא במשפט "את" עבדך, את הוא טפל היינו שמקודם תדין עכו"ם ואח"כ תעשה טפל ישראל, שאז מפיש חרון אף: בדניאל ט'' ז' לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים לא בחסד ולא במעשים, וק' מה הבושה הלא עניות אינה בושה, ורק מי שחוזר על הפתחים מוכרח להיות זקן או חולה שאינו יכול לעבוד, אבל צעיר ובריא, אומרים לו למה לא תלך לעבוד, כן כשאנחנו באים לבקש מה' כדלים וכרשים, יוכל ה' להשיב לנו, האם חולים אתם לעבוד עבודת הבורא, ומדוע תבקשו נדבות, ע"ז אנו מקדימים לך ה' הצדקה כו' בושנו ונכלמנו מאד להרם פנינו, כי לא בחסד ובמעשים רק עצלים אנחנו, ויש בזה מוסר גדול אם יבא עני אומרים לו לא תוכל לעבוד? ואם בא בפעם ב' אומרים לו כבר היית פה, ואם העני יש לו שכל יוכל לענות הלא בעצמך אתה עני יותר ממני, הייתי בביהכ"נ ושמעתי שאתה אמרת לא בחסד ולא במעשים כדלים וכרשים כו', וגם אתה אינך חלוש ממני ובאת לבקש נדבות לא בפעם הראשונה רק בכל שנה: ביוצר לר"ה הן למורט הן לחיים חי חי יזכור, י"ל עפמ"ש בנחלת יעקב בפ' ואתחנן על מחז"ל בינונים תלוים ועומדים, דאסור לומר לחיים "בפתח" דמשמע לא חיים רק "בצירי", ובר"ה ט"ז: צ"ג נכתבין לאלתר לחיים בנקודתן בצירי, ור"ג לאלתר במיתה בפתח, ובינונים תלוים ועומדים, שהבינונים נכתבין בר"ה באותו ספר לחיים רק בלי נקודות לכן תלוים. והתיבה לחיים עומד, וביה"כ נכתב החתימה כלומר הנקודות שהוא סוף דבר של התיבה כי אין רעה יבא משמים ופח"ח, וז"ש הן לחיים והן למות חי חי יזכור תיבת לחיים נכתב: כל באי עולם יעברו כבני מרון, במעשר בהמה הי' צריך לספור א' ב' עד י', ומלקין בחוט הסיקרא לסימן שהוא קודש, ושה העשירי אינו יודע אם יש על י' סימן, והוא מוכן לשחיטה והולך בדיר יחד עם אחרים. אבל אם השה הי' פקח הי' הלך למים לרחוץ מעליו הכתם שלא להכירו, והי' ניצל אז ממות. כן ה' מעביר צאן קדשים ישראל תחת שבטה ומונה, ויכול להיות שיש בבהכ"נ איש אשר עליו הסימן מחוט הסיקרא אשר יהי' קודש בשנה הזאת, והולך בשמחה לביתו, אבל יש עצה לרחוץ הכתם במים ע"י תפלות ובכיות, ובתהלים נ"א ד' הרב כבסיני מעוני. ומחטאתינו טהרנו, ועי' בפרשת בחקתי בפ' העשירי יהי' קודש כ"ז ל"ב: היום הרת העולם וכו' ק' האם כעבדים אין אנו צריכים לרחמים, וי"ל אם בן יחטא יכול לבקש מאביו גם בעת שאביו ברוגז כי בודאי ירחם עליו, דכן בטבע אב, ומקדים רחמים לרוגז, אבל עבד כשיחטא רק יבקש חנינה בעת שיודע שאדוני מלא רצון וטוב לבו, ולכן אומרים אם כבנים מבקשים תיכף רחמים גם בזמן הדין, ואם כעבדים שא"א לנו לבקש עתה, עינינו לך תליות עד שתהי' עת חנינה, ונבין מה שמבקשים אלהא דמאיר עננו, ע"ז י"ח. ולא שאר תנאים, דבקידושין ל"ו. אי' רמ"א בין כך וב"כ קרוים בנים. לזאת כשאחד ח"ו בעת צרה ומבקש ישועה תיכף, כי אי אפשר להמתין מזכיר את ר"מ דלשיטתו אנו בנים, ואב מרחם תיכף - ובשיטת ר"מ יש להבין איך אמר בין כך וב"כ קרוים בנים, והא מקרא מלא בפ' בהר כ"ה נ"ה כי לי בנ"י עבדים. ודרשי' בב"ב י'. בזמן שאין עושין רצונו של מקום קרוים עבדים, וי"ל דבב"ב קכ"ז: אמר בני וחזר ואמר עבדי אינו נאמן דעבד, אמר עבדי וחזר ואמר בני, נאמן דבניומשמש לי' כעבדא קאמר, וכ"פ בחו"מ סי' רע"ט ס"ג, ולפ"ז בפ' בהר נאמר עבדים ואח"כ בפ' ראה כ' בנים, הרי זה כאומר עבדי ואח"כ בני דקימ"ל דהוי בן, ועי' בקובץ דרושים ח"ו סי' ד': - ובענין כרחם אב על בנים ולא להיפך עמ"ש בפרד"י ויגש ש"כ. ובח"ב בהערות דף ת"נ:, ועי' של"ה שער אותיות אות ד', אב א' מפרנס י' בנים וכו', ובסוטה מ"ט. רחמי האב על הבן ורחמי הבן על הבן, ועפ"ז יובן הא דה' צוה לבנים על כבוד אב ואם, וכנגד זה לא צוה על האבות לגדל ולכלכל את בניו, דזה הי' מוטבע בנפש האדם עוד מטבעו של אדה"ר, וע"ע מה שכתבתי בזה בפ' קדושים כ' כ"ה: זכרנו לחיים, הקונה בחנות צריך להבין מה דורש שלא להחליף לו על דבר אחר, וגם אצלנו החנות פתוח והחנוני מקיף סחורה הנקרא חיים, ראוי לנו לידע מה החיים, א' הי' לו משפט, שאלו השופט כמה ימי חייך וענה נ' שנה, וראה השופט בתעודה שלו שנרשם שם נ"ב שנה, ואמר ב' שנים ישבתי במאסר, ואז לא חייתי, דאז לא נקרא חיים, וכן אצלנו נמצאו לרבבות שחייהם אינם חיים עי' פסחים קי"ג: ג' חייהם אינם חיים, וביצה ל"ב: ורוב העולם נלקה באחד מן הדברים שנזכר שם, וא"כ איך יוכל לומר חי אנכי עי"ל כמ"ש ועתה ישראל עקב י' י"ב, אין לגבי משה זוטרתא, וק' מ"מ לגבי העם לא זוטר, והתי' דשאלת קיום החיים ופרנסה בעוכרנו, ורבים שואלים מה נאכל למחר אם נשמור שבת ושאר חוקיים, וז"פ "עולת שבת בשבתו" לפנים הי' מקריבים כבשים לקרבן שבת וכעת השביתה עצמה לקרבן תחשב, וז"ש עולת שבת בשבתו", אבל במדבר לא חסר להם כלום, שם הי' יראה זוטרתא, וז"פ ועתה כו' וזה המלצה ביום הדין, באין מליץ יושר להמליץ, אז תגיד ליעקב, למען זכותם דבר "חוק ומשפט", חק לשון מזון כדכ' יאכלו את חקם ביצה ט"ז., כי קשה להשוות פרנסתו של אדם עם משפט התורה, כמעט הם דברים המתנגדים זל"ז, ומתוך כך וצדקנו במשפט - גם י"ל דהדין בסנהדרין אזלי' בתר רוב הן לחוב והן לזכות, וכולה חייב זכאי בסנהד' י"ז. והוא חוק בלי טעם, ובדיני שמים אין הולכין אחר רוב, וראי' דכ' אם יש מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחננו ויאמר סלחתי איוב ל"ג כ"ג, א"כ יוכל חלילה להיות שגם בדין שמים כולם אומרים חייב שלא יהי' זכאי מהדין בארץ, לזה אמר באין מליץ יושר ויהי' כולה חייב אז תגיד דבר חוק ומשפט, על פני הארץ שהדין זכאי וצדקנו במשפט שנצא זכאי - והרמ"ע מפאנו ז"ל פי' לכו נא ונוכחה יאמר ה', כי עני ועשיר שבאו לדין הדיין אומר או לבש כמותו או הלבישהו כמותך, ואנחנו חטאים כשנים והשי"ת מלבושו כשלג, ובשביל דהלבישהו כמוך, אם יהי' חטאינו כשנים כשלג ילבינו, ועי' בס' חסדי אבות סי' ט"ז אות ב': בסליחות כי סרנו ממצותיך ומשפטך הטובים ולא שוה לנו, הפשט דראוי לנו להגביה עסק התורה ומצות, להיות עיקר מרובה על הטפל, על חומר הגשמי למעט בעסק ולעסוק בתורה, זאת לא עשינו, ועכ"פ ראוי להיות שניהם שוים, חפצי שמים עם חפצי האדם, אבל כה ירדנו וסרנו מהדרך כי אף "לא שוה לנו" עם עסקי הגוף, וז"פ בתהלים נ"ה כ"ה אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, שיהי' עכ"פ שוה בשוה עניני הנפש עם עניני הגוף בשיווי המשקל, וגם אי' מ"ש יה"ר שנהי' לרא"ש נוטריקן לעשות רצון אביך שבשמים: ומ"ש על חטא שחטאנו לפניך ביצה"ר, י"ל דאי' ביומא כ"ב: שאול באחת ולא עלתה לו דוד בשתים ועלתה לו, והפי' דוד הכיר חטאו כמ"ש כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד תהלים. ל"ח י"ח, ושאול שגה עוד יותר ואמר הקימותי את דבר ה' ש"א ט"ו י"ג, והלביש החטא במעטה צדק, ובזה האופן חוטא יחד עם יצה"ר דשליחותו רק להסית על עבירות, ואם ירמה לעבירה שהוא מצוה הוא חוטא, כמ"ש הבעש"ט ז"ל על תוס' שבת ע"ה. צובע משום מה חייב, וכ' תוס' שוחט דעלמא, ופי' מלאך המות דהוא השטן, וק' משום מה מחייב, כלו' מדוע יחייב השטן דהא על זה הוא שליח, ותי' משום צובע העבירה, וא"ל שהוא מצוה, וע"ז הרמאות אינו נעשה שליח, וז"פ וכוף את יצרנו להשתעבד לך, שאנו מתפללים שה' יכוף יצה"ר שיהי' משועבד לו, שלא לעשות רק כפי שמצווה לפתות על עבירות ולא לרמות, וז"פ ע"ח שח"ל ביצה"ר, שאנו חוטאים ביחד עם היצה"ר שגם הוא חוטא: בר"ה ט"ז: תוקעין ומריעין לערבב השטן, פרש"י דמחבבין המצות, וק' וכי עבור זה לא יגיד עבירות שלהם, ורק תשובה מאהבה זדונות נעשו כזכיות יומא פ"ו., ומחבבין דרךחיבה ואהבה, וירא להגיד עונות שיהי' מהם זכיות: ובתשא ל"ג י"ט וחנותי את אשר אחון ורחמתי א"א ארחם, אם א' עושה לחבירו רעה ומבקש מחילה מוחל לו, אך אם ידע כי יעשה עוד עול הזה בודאי לא ימחול לו, אבל השי"ת לא כן, וזה וחנותי א"א אחון, אף שאהי' נצרך לחון עוד הפעם - ובב"ק כ"ג: ארס נחש בין שניו עומד, דאין נחש ממית רק החטא, ושטן הוא מלאך המות וכשתקח מנחש ח' נשאר שן, וכן משטן ט' נשאר שן, ואותיות ח"ט בין השני ש', וזה ארס נחש שהם אותיות ח"ט בין שיניו עומד והוא חטא: ישעי' א' ד' "הוי גוי חוטא", ואמר הקדושת לוי ז"ל שהי' מליץ של ישראל, המטהרים את עצמם מכל חטא, "עם כבד העון" שכבד להם לעשות עון, "זרע מרעים" מרעים אהובים, אברהם יצחק ויעקב, בנים משחיתים, משחיתים גופם לעשות רצון יוצרם, עזבו את ה' נאצו קדוש ישראל, אם לפעמים יעזבו ה' "נזיר אחור" תיכף נזיר אחור ויעשו תשובה - גם אמר למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך, ועבדים נאמנים למלכם יש להם הצדקה לדרוש דין וחשבון מאת מלכם, וטענות שלנו כך הוא: רבש"ע אנחנו מניחים תפילין, וכן אתה, בתפילין שלנו כ' שמע ישראל ה"א ה' אחד ואתחנן ו' ד', ובתפילין שלך ומי כמוך ישראל גוי אחד בארץ ש"ב ז' כ"ג, אם אצלינו נופלין תפילין לארץ, מגביהים אותם ומנשקין ויושבים בתענית לפייסך על שלא נזהרנו בהם, ותפילין שלך מושלכים זמן רב, ומונחים בתהום, ואתה יושב ושותק בעת שבידך לשמוע לקולנו: וגם אמר ומפני חטאנו גלינו מארצינו, דב' שנים קודם הזמן נחרב הבית מקדש ונתגרשנו, ונושנתם ערש"י ואתחנן ד' כ"ה וז"ש ומפני חטאנו גלינו מארצנו, עוד קודם החטא, קודם שנתמלאה הסאה, וכמו שהגלית לנו קודם הזמן, כן תפדנו קודם הזמן וקודם שנעשים תשובה: יהי רצון שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, "טובה" יכול להיות גם על דבר רע ח"ו דכשם שמברכין על הטוב מברכים על הרע ברכות מ"ח:, וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד ברכות ס': לכן מתפללים "ומתוקה": כתבנו בספר פרנסה וכלכלה, שלא נהי' טרודים כל כך, עד שלא נוכל ללמוד בספר, וגם להיפך שלא נהי' רק בספר, מחמת שלא יהי' פרנסה ח"ו: ברוך אתה ה' מלך מוחל וסולח, וקשה מה שמברכים ברכה מקודם, ומנא ידעינן שלא יהי' ברכה לבטלה, ורק כמו ילד חכם כשרואה פירות על השלחן מברך ברכה, ואב לא ירצה שיברך ברכה לבטלה ומוכרח ליתן לו הפירות, כן הכא: זכרינו לחיים כו' למענך אלקים חיים, מה שאנו מבקשים, אין מבקשים למענינו למען נתענג בתענוגי חיים, רק כוונתינו אך למענו ית' שנוכל לעשות רצונו ולעבדו בלב שלם אם יהי' לנו כל טוב, בינה לעתים דרוש י"ג, ועי' ברכת אהרן מאמר קכ"ג - הא דמכים על חטא ביד, דהיא כותבת החטאים כמ"ש והיד כותבת אבות פ"ג מט"ז, והדין יד העדים תהי' בו בראשונה דברים י"ז ז': מקודם אמרו שקר בבהכ"נ על חטא, כי לא חטאו, ובחוץ אמרו אמת, הן הי' הן, ולאו הי' לאו, ועכשיו להיפך, וז"ש מי שיש לו בית הכנסת ואינו נכנס לתוכו להתפלל, ורק לשיח, ועי' פרד"י ח"א דף ק"כ: באריכות: אם ישוב מיד תקבלו יוצר ר"ה הרה"צ ר"י מווארקי ז"ל אמר כל דבר יש לו זמן מיוחד סעזאן ואז אפי' סחורה גרוע יש לו קונים, לא כן בשאר זמן יבחור רק מן המובחר, כן בימי הנוראים זמן וסעזאן לתשובה, ואין מקפידין אז כל כך אבל - אנחנו ואבותינו חטאנו, וקשה אדרבה הי' לנו להזכיר זכות אבות, ורק א"ש להשל"ה, בפ' בחקתי כ"ו מ"ב וזכרתי את בריתי יעקב, זה מן התוכחה, ילד מאבות טובים ישיג בחדר הכאות למה לא ילמוד מאבותיו, ומזכירים חטאת אבותינו ואין עלינו חוב כל כך, וע"ש בפרד"י בחקתי, ובפ' לך ע"ב:, וירא ק"ל.: ובעניני תשובה אעלה מה שראיתי בספרים שונים עם הוספות הרבה ממני בעזה"י: הושע י"ד ג' ונשלמה פרים שפתינו, בתוספתא פ"ג דפאה חסיד א' שכח עומר בתוך שדהו אמר לבנו להקריב עבורו שלמים, ושאל למה, וא"ל כל מצות מדעתו, אבל שכחה שלא מדעת ע"ש, ועמ"ש בפ' ויקרא דף ל"ה., נשמע דמצוה שאי אפשר לעשות בבחירה ראוי להביא קרבן, וכן במצות תשובה שזדונות נעשו כזכיות, שא"א לבוא ע"י בחירה ורצון, שהאומר אחטא ואשוב ל"מ תשובה ביומא פ"ה: דרק אם חטא ועשהתשובה מאהבה נעשו זכיות, וא"כ צריך להביא קרבן ויש כאן קישוי תשובה, ועז"א כי ל"צ קרבן, ורק ונשלמה פרים שפתינו, ותורה בדיבור סגי, וזה במקום שבע"ת עומדין כו' דתשובה א' מתרי"ג מצות, וצדיק גמור שלא חטא אינו יכול לעשות תשובה ויחסר לו מצוה א', ועפרד"י פ' וישב רצ"ו ובפ' הקרבנות יה"ר כאלו הקרבתי עולה וכן בכולן, ובמנחה לא כ' יה"ר, לפי שבזמן המקדש עני מקריב מנחה, אבל כשאומר בלבד, יוכל העני ג"כ להקריב כמו העשיר ולמ"ל יה"ר כאלו הקרבתי מנחה, וז"פ ונשלמה פרים שפתינו הושע י"ד ג' כי בשפתינו אנחנו יכולים להקריב סרים כמו העשירים: ושם ביומא פ"ה: אשריכם ישראל לפני "מי" אתם מטהרים, "מי" קודם שתכנסו לנ' שערי טומאה, אתם מטהרים אתכם, "ומי" מטהר אתכם אביהם שבשמים ושם גדולה תשובה שדוחה ל"ת, לכאו"ק לתוס' עירובין ק'. דע"י פשיעה לא דחי, והלאו בא ע"י פשיעה, וי"ל דבסוכה נ"ב. ז' שמות ליצה"ר ישעי' קרא מכשול, וז"ש שובה וגו' ולא עשה דהוי ע"י פשיעה, ותירוץ כי כשלת ויצרו אונסו ולא הוי פשיעה: ובנצבים ל' י"א לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, דהק' המפו' איך מהני תשובה, הא מקודם הי' נראה וכשחטא נדחה מקדושתו, וקיי"ל נראה ונדחה אינו חוזר ונראה, והתירוץ דבזבחים ל"ד: כל שבידו לתקן לא חשוב נדחה, ובידו לעשות תשובה, וז"ש כי תאמר בלבבך מה מהני לי תשובה דנראה ונדחה א"ח ונראה, ע"ז התי' לא נפלאת ממך והוי בידו, עי"ל דבעל חי חוזר ונראה, וקשה דהרי הקרבן נמי בע"ח ואפ"ה קיי"ל א"ח ונראה, וי"ל דבהמה לא הוי בע"ח דסופה לשחיטה, אבל אדם אע"ג דסופו למות יחי' בתחיית המתים, דצדיקים אין חוזרין לעפרם:. עוד הקשו למה מועיל תשובה הא מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול כתובות י"ז. והתירוץ שנקראו בנים ואב שמחל ע"כ מחיל קידושין ל"ב. וק' הא כ' מלך מוחל וסולח, וי"ל דדוקא בהוה על להבא מלך א"י למחול שנא' שום תשים עליך מלך שתהי' אימתו עליך, אבל על כבוד לשעבר יכול למחול, עמ"ש בזה הרבה בפרד"י משפטים קפ"ט:: ובענין תשובה מאהבה ויראה, מזקיני הגאון מלאסק ז"ל, עפמ"ש בחו"ה שער התשובה דומה לעבד הבורח מאדונו ע"ש, ויש ב' מינים בורחים ושבים, א' אם אדון המטיב עם עבדיו והם עצלים ויברחו, ובהיות להם רע ישיבו לאדוניהם וירצו להם, והב' אם מרדו, ונתפסו והוחזרו בעל כרחם. והשר הוציא משפט שלכת הא' יתנו שכרם גם על הזמן שעבר בעת ברחם, והב' יקבלו שכרם רק מעתה, כי הא' נתברר להם כי טוב הי' האדון, ולהבחנה זו באו ע"י בריחתם ולולי שברחו הי' עבודתם בהכרח לא ברצון, ומעתה יעבדו בחשק, נמצא הבריחה הי' טוב גם להאדון, אבל הב' שחזרו בע"כ והבריחה ל"ה טובה לאדון, אין מגיע להם שכר בעת שברחו, וזה תשובה מאהבה שהתבונן מה שפגם בהעבירות ומתחרט על סכלותו, ונתברר לו שכל תענוגי עוה"ז הבל וריק, והתשוקה כנשיו לעבודת ה' גדולה מגיע לו שכר גדול, דהחטא הי' סיבה לעבודה שלימה ונעשה לו כזכיות, לא כן שב מיראה אין מגיע לו שכר עבור החטא, והימים הראשונים יפלו ודי שיהי' כשגגות, וז"ש ביחזקאל י"ח כ"ז ובשוב רשע מרשעתו תיבת מרשעתו מיותר, וה"פ ובשוב רשע והסבה הוא מרשעתו שע"י רשעתו נתברר לו שטוב לעבוד לה', ועשה משפט וצדקה חי יחיה, ב' פעמים יחי' על הרשעה ועל משפט צדק, ועמ"ש בענין תשובה בפרד"י בראשית דף כ"ג. ושמות י"א:: ובע"ז י"ז כל הפורש ממינות מיד מת, וכ' רש"י דצריך ללחום עם יצה"ר, וא"א לגבור עליו לכן מת, וכ' בבנין אריאל, ז"ד בתשובה מיראה שנעשה שוגג ונשאר בו רושם החטא עוד יצרו מתגבר עליו, וה' יחוס עליו שלא ישוב לקיאו, אבל מאהבה יכול לחיות, וז"פ בנצבים ל' ו' ומל ה"א כו' לאהבה, היינו תשובה מאהבה וממילא תהי' אתה וזרעך ותשאר בחיים, ועתש"ו מים חיים אה"ע סי' ע"ה - והובא משל דאצל גבירים יש על השלחן פעמון עלעקטרי וכשיצלצל יביא המשרת אוכל, פ"א ראה אחד זה, ועשה גם הוא פעמון בביתו, וכשבא עת האוכל התחיל לצלצל בלי הרף, ואשתו אמרה הכי משוגע אתה ויען כי ראה כן אצל גביר פלוני כשיצלצל יביאו אוכל, ושחקה עליו, שוטה! כשמכינים מקודם מאכל יפעל הפעמון להזכיר שיביאו מאכל, אבל אתה לא הכינות מאומה, כן הבקשות זכרנו לחיים וכו' המה כמו הצלצל להזכיר כביכול, כי יתן מלחמם אשר הכינו כל השנה במעשים טובים אבל לא למי שלא הכין כלום - וגם זאת לאהי' עוד רעה, אם לא בא במעשים הי' עכ"פ כעני שמבקש בקשת חנם, אבל הסחורה שהוא הביא הוא טרפה, כל מיני חילול שבת שנאת חנם ולשון הרע ועוד, וכשיבא מעט מעט לזכך על הפילטער לא ישאר הרבה מזוקק, וז"פ באין מליץ יושר וכו' כי גם המצות שעשינו ונברא מלאכים הם רפוים מאד מחוסרים אבר, כי בעת עשיית מצוה עשינו בלי מחשבה, אבל העבירות עשינו בלהבת אש התאוה, וז"פ באין מליץ יושר למאומה נחשב, מול מגיד פשע, כנגד המלאך הנברא מעבירות, וזה"פ במקום שבע"ת כו', כי בעשה תשובה מאהבה שעבירות נעשו כזכיות, הם יותר גדולים מצדיקים גמורים שעשו מצות בלא כוונה שלימה, וז"פ ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון, כלומר המלאכים שנבראו ממצות יחפזון הם בלי כח יען שלא נעשו בשלימות: ובואתחנן ו' ה' ברש"י מחז"ל ואהבת וגו' בכל לבבך בשני יצריך יצה"ר ויצ"ט, וק' איך יעבוד ביצה"ר, ובברכות כ"ט. הלל אומר אל תאמין בעצמך עד יום מותך, משמע אבל ביום המות בטוח שלא יחטא, דאל"כ הול"ל עד מותך, וכן בשבת קנ"ג. שוב יום אחד לפני מותך, ולא אמר שוב ביום מותך, וכיון שאינו יודע מתי ימות יהי' תמיד בתשובה, ועוד וכי תשובה צריך יום שלם הלא הרהר תשובה סגי, וי"ל דביום האחרון נסתלק ממנו יצה"ר כמו ביום כפור בנדרים ל"ב: לי"ל רשות לאסטוני, ואף דתשובה מועיל גם ביה"כ מ"מ אינה גדולה כ"כ בערכה כמו קודם, כי תשובה צ"ל באותו ובאותו מעמד, ר"ל תחת כבישת יצה"ר שהי' בשעת עבירה, וביה"כ יצה"ר אינו שולט, וז"פ בשני יצריך שצריך לעזור בשני יצרים, שתשובה צ"ל אם יש לו ב' יצרים, וזה שוב יום אחד לפני מותך, אבל ביום מותו אין תשובתו שלימה, וזה אל תאמן בעצמך עד יום מותך, אבל ביום מותו אין לו יצה"ר, ומשום זה הרבנים דורשים בשבת תשובה ולא ביום כפור כי אז אין לו יצה"ר: והרמב"ם פ"ב ה"ב מתשובה, עד שיעיד עליו יודע תעלומות כו', החידושי הרי"מ ז"ל אמר שזה ע"פ הלכה, דפסק הר"מ בהל' תשובה פ"ב ה"ד וכ"ה בר"ה ט"ז: דתשובה מהני מכא שינוי מעשה, ע"ש ברש"י שינה מעשה שב מרעתו, והנה צריך להיות שינוי מעשה שאינו חוזר לברייתו, לכך א"ש פסק הר"מ, אבל באמת מדרבנן מהני אף שאינו חוזר לברייתו מטעם תקנות השבים עי' גיטין נ"ה., וכאן ג"כ הוי תקנות השבים, דלהר"מ יקשה לעשות תשובה, ולכך מהני אף שינוי החוזר, ועפרד"י בראשית דף ל"ט ומ'. ובפרשת אחרי ט"ז ל': יומא פ"ה: אחטא ואשוב ב"פ ל"מ, והפשט תשובה הוא מ"ע וא"א לקיימה עד שלא יחטא תחלה שיהי' לו על מה לשוב, ולכן אם יחטא פ"א יוכל לומר כי חטא רק בשביל לקיים מצות תשובה, ורק בב' פעמים אזיל לי' התירוץ ולכן אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ועפרד"י וישב דף רצ"ו. ובח"ב במלואים דף תמ"ח:, ומשל לסוחר שנתן בהקפה, ואחד העני ולא הי' לו לשלם, ובא לפני בבכי' שימחל לו, ומחל לו וקרע השטר חוב, והי' שוטה א' ששמע זאת ובא להסוחר ובכה ג"כ שיתן לו מאה זוז, והסוחר שחק לו, והלה שאלו מדוע מחלת לו, וענה בשעה שנתתי לו בהקפה הי' בטוח ועתה נתדלדל, מה ארויח אם לא אמחול לו, לא כן אתה, כן אם חטא ובוכה ועושה תשובה ימחול ה' לו, אבל השוטה שאמר אחטא ואשוב אין מספיקין, וכן הבדל בין הקורע שט"ח שנפרע במזומן, ובין שנמחל ע"י בכיה, שלהראשון יתן עוד הפעם בהקפה ולהשני לא, וז"פ וסלחת לעונינו ולחטאתינו ונחלחנו זאת לא יספיק שתסלח לנו רק ונחלתנו שמנחיל עוד אותנו, ונהי' עוד סוחרים להבא -- ושמעתי בשם הגה"ק ר"י מראדזימין ז"ל שהק', דלמה הי' יוסף צריך להסביר החטא בהסברות נמוסית הן אדוני וגו', ולא הספיק בזה שהוא חטא גדול, ורק באמת הי' לה טענות שראתה שעתידה להוליד ממנו בנים כמ"ש רש"י, ובאמת הוליד מבתה, וא"כ הוכיחה לו שזה רצון ה', ולכן הסביר לה יוסף שזה חטא נמוסי, ואי אפשר בשום אופן שדבר אשר הנו חטא מצד הנמוס והמוסר האנושי שיהי' בו רצון ה' ומצוה: ובתהלים ק"ג י"ב כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו פשענו, הר"מ מפרעמישלאן ז"ל אמר כמו ממזרח למערב הוא מרחק רב, רחוק שטח הארץ של כדורו, וג"כ סמוך מאד אם אתה עומד פניך למזרח יכול אתה בפסיעה א' להיות במערב כן בתשובה: ובע"ז ד': לא הי' דוד ראוי לאותו מעשה רק להורות תשובה, משל למלך שהי' לו אבן טוב, ונפל לארץ ונפגם ובא א' ואמר אצייר בו שם המלך ויהי' עוד יפה מבתחלה, וממקום הפגם התחיל לחרוט ולא ניכר הפגם, וזה ג"כ ממקוםהפגם, בת שבע, יהי' הציור היפה, היינו להורות תשובה: הקו' מה רבותא גדולה תשובה שדוחה ל"ת הלא בכל מקום עדל"ת, י"ל ע"פ ירושלמי בתוס' קידושין ל"ח. ד"ה אקריב, דמשו"ה לא אכלו מצה מחדש דאין עשה דלפני הדבור דוחה ל"ת דלאחר דבור, ותשובה קדמה לעולם, וגם בקין הי' תשובה כמ"ש במד"ר פגע אדה"ר וא"ל מה נעשה בדינך, א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי, ול"ש לדחות לל"ת לכן אמר גדולה תשובה: בסנהד' ק"ב. תפש הקב"ה לירבעם בבגדו וא"ל חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בג"ע, א"ל מי בראש א"ל ב"י, אמר לא בעינא, וק' כיון דא"ל ה', אתה וב"י ממילא הקדים את ירבעם ולמה שאל מי בראש, וגם למה השיבו ב"י בראש ובשביל זה מנע לעשות תשובה, ואמר החי' הרי"מ ז"ל דדוד חידש שתשובה מועיל כמ"ש להורות תשובה עביד ע"ז ד':, וירבעם רצה לחדש עוד דגם למחטיא רבים מועיל תשובה לכן החטיא, והאמת אינו כן כי ל"מ תשובה, רק לירבעם בעצמו הי' מועיל משום שבאמת חטא רק בשביל שרצה לחדש תשובה, וא"ל ה' חזור בך אני ואתה וב"י, שבאמת הי' ירבעם קודם לב"י, ושאל מי בראש פי' מי הועיל וחידש יותר או אני או ב"י, באם ירבעם הועיל דאפי' מחטיא רבים מועיל תשובה ממילא גדול מב"י, והשיב ה' ב"י בראש דדוקא תשובת עצמו מועיל ולא למחטיא, וע"כ אמר לא בעינא: ובמד' וישב אמר ה' לראובן מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה, חייך שבן בנך פותח בתשובה שובה ישראל, וק' הא אדה"ר וקין עשו מקודם תשובה, ואי' בקול שמחה דכל האומר ראובן חטא טועה, וז"פ מעולם לא חטא אדם באם "לא חטא" ואפ"ה ועשה תשובה, דהראשונים חטאו, וראובן לא חטא רק בנדנוד עבירה, וכן שובה ישראל כי ישראל הם הצדיקים אע"פ שלא יחטא אעפ"כ אין צדיק וכו': ובצל"ח ברכות ד': מיכאל באחת וגבריאל בשתים, נפש החוטאת ירדה בעמקי הקליפות, וע"י תשובה שאדם עושה לעצמו כנפים ופורחות למעלה, ובתשובה מאהבה די לו בפריחה א', ומיראה צריך ב' פריחות, בפ"א נעשה כשוגג, ובב' משוגג לזכיות, והבחינה לידע אם רשע שב מאהבה או מיראה, אם מצליח ואעפ"כ שב, ראי' שהוא מאהבה, ואם אינו מצליח י"ל ששב מיראה, ומיכאל חסד וגבריאל גבורה, וז"פ מיכאל מי שה' מתנהג עמו במדת חסד שמצליח, די לו בפריחה א' וגבריאל צריך ב' פריחות, ועי' ערבי נחל בשבת שובה תקנ"ב, וע"ע בפרד"י פקודי דף שע"ג: - וביומא פ"ו: אדם עובר עבירה פעם א' מוחלין לו וכו' רביעית אין מוחלין לו, האבני נזר ז"ל אמר דחוטא מקלקל ההשפעה הניתנת משמים וחובל בעצמו ובכל העולם כולו, וכמו שמסלקין הסכין מיד התינוק שלא יחבל בעצמו, וזה המשפט בר"ה, וכל עוד שאינו מוחזק בג' פעמים אינו מוחזק למזיק, ועי' שם משמואל זכור ברית ש' תרע"ו:

27 שבועות פתח ↗

בְּעוֹמֵד בְּמִרְדּוֹ, וְרַבִּי הִיא. דְּתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר, עַל כׇּל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, בֵּין עָשָׂה תְּשׁוּבָה בֵּין לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה – יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר; חוּץ מִפּוֹרֵק עוֹל וּמְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה וּמֵפֵר בְּרִית בְּבָשָׂר – שֶׁאִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר; וְאִם לָאו, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.

27 תלמוד ירושלמי יומא פתח ↗

עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן. לָמָּה מִיתַת בְּנֵי אַהֲרֹן אֲמוּרָה בָעִנְיָין וְלֹא מֵתוּ אֶלָּא בְמִילּוּאִים. אָמַר רִבִּי חִיָיה בַּר בָּא. בְּנֵי אַהֲרֹן בְּאֶחָד בְּנִיסָן מֵתוּ. וְלָמָּה הוּא מַזְכִּיר מִיתָתָן בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים. לְלַמְדָּךְ שֶׁכְּשֵׁם שֶׁיּוֹם הַכִּיפּוּרִים מְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל כָּךְ מִיתָתָן שֶׁלְצַדִּיקִים מְכַפֶּרֶת עַל יִשְׂרָאֵל. אָמַר רִבִּי בָּא בַּר בִּינָה. לָמָּה סָמַךְ הַכָּתוּב מִיתַת מִרְיָם לְפָרֲשַׁת פָּרָה. לְלַמְדָּךְ שֶׁכְּשֵׁם שֶׁאֶפֶר פָּרָה מְכַפֶּרֶת עַל יִשְׂרָאֵל כָּךְ מִיתָתָן שֶׁלְצַדִּיקִים מְכַפֶּרֶת עַל יִשְׂרָאֵל. אָמַר רִבִּי יוּדָן בֵּירִבִּי שָׁלוֹם. לָמָּה סָמַךְ הַכָּתוּב מִיתַת אַהֲרֹן לְשִׁיבּוּר הַלּוּחוֹת. לְלַמְדָּךְ שֶׁמִּיתָתָן שֶׁלְצַדִּיקִים קָשְׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְשִׁיבּוּר לוּחוֹת.

28 פסחים פתח ↗

הָא מִדְּקָאָמַר ״וּבַלַּיְלָה יְהִי כַגַּנָּב״ — אַלְמָא ״אוֹר״ יְמָמָא הוּא! הָתָם הָכִי קָאָמַר: אִי פְּשִׁיטָא לָךְ מִילְּתָא כִּנְהוֹרָא דְּאַנְּפָשׁוֹת קָאָתֵי — רוֹצֵחַ הוּא, וְנִיתָּן לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ. וְאִי מְסַפְּקָא לָךְ מִילְּתָא כְּלֵילְיָא — יְהִי בְּעֵינֶיךָ כְּגַנָּב, וְלֹא נִיתָּן לְהַצִּילוֹ בְּנַפְשׁוֹ. מֵיתִיבִי: ״יֶחְשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ יְקַו לְאוֹר וָאַיִן וְאַל יִרְאֶה בְּעַפְעַפֵּי שָׁחַר״, מִדְּקָאָמַר ״יְקַו לְאוֹר וָאַיִן״ אַלְמָא ״אוֹר״ יְמָמָא הוּא! הָתָם מֵילָט הוּא דְּקָא לָיֵיט לֵיהּ אִיּוֹב לְמַזָּלֵיהּ, אָמַר: יְהֵא רַעֲוָא דְּלִיצְפֵּיהּ הָךְ גַּבְרָא לִנְהוֹרָא, וְלָא לַישְׁכְּחֵיהּ. מֵיתִיבִי: ״וָאוֹמַר אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי״, אַלְמָא ״אוֹר״ יְמָמָא הוּא! הָתָם, הָכִי קָאָמַר דָּוִד: אֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְיוֹם, עַכְשָׁיו, הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְלַיְלָה — אוֹר בַּעֲדֵנִי. מֵיתִיבִי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בּוֹדְקִין אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית וּבִשְׁעַת הַבִּיעוּר. מִדְּקָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בּוֹדְקִין אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית, אַלְמָא ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא. שְׁמַע מִינַּהּ. מֵיתִיבִי: מֵאֵימָתַי אַרְבָּעָה עָשָׂר אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: מִשְּׁעַת הָאוֹר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִשְּׁעַת הָנֵץ הַחַמָּה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב לְרַבִּי יְהוּדָה: וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ יוֹם שֶׁמִּקְצָתוֹ אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה וּמִקְצָתוֹ מוּתָּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה? אֲמַר לֵיהּ: הוּא עַצְמוֹ יוֹכִיחַ, שֶׁמִּקְצָתוֹ מוּתָּר בַּאֲכִילַת חָמֵץ וּמִקְצָתוֹ אָסוּר בַּאֲכִילַת חָמֵץ. מִדְּקָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִשְּׁעַת הָנֵץ הַחַמָּה, אַלְמָא ״אוֹר״ דְּקָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב — אוּרְתָּא הוּא! לָא, מַאי ״אוֹר״ — עַמּוּד הַשַּׁחַר. אִי הָכִי, דְּקָאָמַר לֵיהּ: הֵיכָן מָצִינוּ יוֹם שֶׁמִּקְצָתוֹ מוּתָּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה וּמִקְצָתוֹ אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה, נֵימָא אִיהוּ לְנַפְשֵׁיהּ: הָא אִיכָּא לַיְלָה, דְּקָא שָׁרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב! הָכִי קָאָמַר: בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, אַשְׁכַּחְנָא דְּקָא פָּלְגִי רַבָּנַן בֵּין יְמָמָא לְלֵילְיָא. דִּתְנַן גַּבֵּי תַּעֲנִית צִבּוּר: עַד מָתַי אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה — עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד קְרוֹת הַגֶּבֶר. אֶלָּא לְדִידָךְ, הֵיכָא אַשְׁכַּחְנָא יְמָמָא גּוּפֵיהּ דְּפָלְגִי בֵּיהּ רַבָּנַן! אֲמַר לֵיהּ: הוּא עַצְמוֹ יוֹכִיחַ, שֶׁמִּקְצָתוֹ מוּתָּר בַּאֲכִילַת חָמֵץ וּמִקְצָתוֹ אָסוּר בַּאֲכִילַת חָמֵץ. שַׁפִּיר קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? הָכִי קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אָמֵינָא לָךְ אֲנָא מְלָאכָה דְּרַבָּנַן וְאַתְּ אָמְרַתְּ לִי חָמֵץ דְּאוֹרָיְיתָא?! דְּעַד הָכָא אֲסַר רַחֲמָנָא, וְעַד הָכָא שְׁרָא רַחֲמָנָא. וְאִידַּךְ? שָׁעוֹת דְּרַבָּנַן. וְאִידַּךְ? הַרְחָקָה הוּא דַּעֲבוּד רַבָּנַן לִדְאוֹרָיְיתָא. מֵיתִיבִי: אֵין מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת אֶלָּא עַל הַחֹדֶשׁ שֶׁנִּרְאָה בִּזְמַנּוֹ, לְקַדְּשׁוֹ. וְאֵימָתַי מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת — לְאוֹר עִבּוּרוֹ. אַלְמָא ״אוֹר״ אוּרְתָּא הוּא! שְׁמַע מִינַּהּ. מֵיתִיבִי: הָיָה עוֹמֵד כׇּל הַלַּיְלָה וּמַקְרִיב עַל הַמִּזְבֵּחַ, לָאוֹרָה טָעוּן קִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, דִּבְרֵי רַבִּי. ״אוֹרָה״ שָׁאנֵי. מֵיתִיבִי מָר זוּטְרָא:

« פרדס יוסף Leviticus 23:22 פרדס יוסף Leviticus 23:27 »