פרדס יוסף, בראשית י״ח:ד׳

« פרדס יוסף Genesis 18:3 פרדס יוסף Genesis 18:5 »

4 קידושין פתח ↗

אֲמַר לֵיהּ: תֵּיתֵי דּוֹנַג תַּשְׁקֵינַן. אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּאִשָּׁה. קְטַנָּה הִיא. בְּפֵירוּשׁ אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּאִשָּׁה כְּלָל, בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה.

4 בבא מציעא פתח ↗

״יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם״, אָמַר רַבִּי יַנַּאי בְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָמְרוּ לוֹ: וְכִי בְּעַרְבִיִּים חֲשַׁדְתָּנוּ, שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לַאֲבַק רַגְלֵיהֶם, כְּבָר יָצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל.

5 רש"י על ויקרא פתח ↗

לחם אלהיו. מַאֲכַל אֱלֹהָיו, כָּל סְעוּדָה קְרוּיָה לֶחֶם, כְּמוֹ "עֲבַד לְחֶם רַב" דניאל ה':

4 יקח נא מעט מים. רש"י פ"י שליח, וצ"ב למה לא אמר בל' נוכח לפקוד על עושי רצונו, והיטב אמר בזה אא"ז הגאון הצדיק ר' יעקב מייזלש ז"ל האבד"ק פיעטרקוב. והובא בקובץ דרושים חוברת ד' סי' ל"א דאברהם הי' חולה ע"י המילה, ורק דע"י המלאך נתרפא אמנם אנשי ביתו ומקנת כספו נמולו אתו והי' עוד חלושים ולא הי' אברהם יכול לצוות להם, ורק פ"י אחת השפחות, ורז"ל אמרו בקידושין ד"ע ע"א אין משתמשין באשה לכן אמר לשין נסתר ודפח"ח ועי' באברבנאל, ובבעה"ט מסורה. ועשו"ת תשב"ץ בחוט המשולש ח"א סי' מ"ב מ"ש בזה: ומה מאד הדבר פלא דלחם חמאה וחלב רץ בעצמו ומעט מים הי' קשה לו. ורק ע"י שליח, וי"ל דבכל מצות יש ב' חלקים עשייתה בפועל, וטוב כוונתה לשם השי"ת, ואי' בספרים דבעקדה כ' וישלח אברהם את ידו כו' הצדיקים אבריהם מזוככים ורצים מעצמם למצוה וז"פ באבות פ"ד הוי רץ למצוה ובורח מעבירה לא שזה ציווי רק הוי שיהי' האדם כן בעצם שאבריו בטבע ירוצו למצוה ויברחו מעבירה, וכשאברהם לקח המאכלת ל"ה יכול היד לעשות דבאמת ל"ה השחיטה מצוה דהי' רק נסיון, ואברהם חשב דזה מעצת היצה"ר. וישלח את ידו, בכח גדול נגד טבעו, ויקרא מלאך אל תשלח ידך אל תעשה בכח כי הצדק עם ידך שבאמת אינה מצוה, וכן אברי אברהם הי' רצים מעצמם למצוה, אבל לקיחת המים שהי' סבר שהם ערביים, ואם הי' באמת כן הי' לקיחת המים מצוה לרחוץ מע"ז, אבל הי' מלאכים ולא רצו אבריו לעשות, ובמאכלת התגבר שנצטוה מאת ה' לכן לקח ע"י שליח ומה ששילם ע"י שליח ל"ה עונש כמ"ש הרמב"ן בשלח י"ז א' כי באמת הי' להם עוד מים רק רצו לנסות ה' אם יוכל ליתן להם, וכיון דגוף המעשה ל"ה נצרך רק לנסיון ממילא גם ע"י שליח נשלם הענין: ועי' שו"ת שואל ומשיב תליתאה ח"ג סי' נ"ב. אהא והוא יושב בקש לעמוד א"ל ה' אתה סימן לבניך בשעה שיושבין בדין ה' נצב עליהם, דמי שיושב הוא בעה"ב ואדון וזה שעומד עבד ששומע, ואברהם עד שלא מל הי' הוא העומד לפני ה', ומשמל, אי' ה' גוזר וצדיק מבטל, א"כ ה' העימד וצדיק יושב, וז"ש שביקש לעמוד א"ל ה' עתה זכית שתהי' היושב ואתה סימן לבניך שהב"ד כפי אשר וגזרו יהי' הם היושבים וה' נצב עליהם כפי אשר יגזרו הם יהי' הדין אף שלא כוונו לאמת, וזה הכוונה בסוטה ד"מ ע"ב אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב"ד בלבד, בעזרה שהי' השכינה שורה אז אין ישיבה כי כלם עומדים בעזרה, רק למלכי ב"ד שהם הי' הב"ד יהי' להם ישיבה עש"ה:

5 ורחצו ערש"י. ובס' לקוטי מהר"ם הביא מד' אמרו מה"ש אתה אומר יקח נא מעט מים שמא בערביים חשדתנו שמשתחוים לאבק רגליהם כבר יצא ממך ישמעאל, ותמוה ועי' ג"כ בב"מ דפ"ז, וי"ל ע"פ גמ' ע"ז נ"ב ב' נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חבירו וישראל אינו מבטל כלל, וז"ש אתה אומר יוקח ע"י שליח ורחצו רגליכם ולא אמרת שגם הרחיצה יהי' ע"י שליח, משום דס"ל שאף ב"ב שלך יש להם דין ישראל וא"י לבטל ע"ז של חבירו ע"כ ורחצו בעצמכם, כבר יצא ממך ישמעאל שעובד ע"ז ויש לו דין נכרי ויוכל לבטל ע"ז. ובס' ילקוט האורים כ' ע"פ הגמ' רודף צדקה וחסד ימצא צדקה או בנים צדיקים או עניים מהוגנים וצדיקים, וז"ש שמא בערביים חשדתנו שעובדים פ"ז הלא אתה רודף צדקה וחסד, ועכצ"ל לך או בנים צדיקים או עניים מהוגנים וכבר יצא ממך ישמעאל שהוא רשע, ואין לך בנים צדיקים, וע"כ שאנחנו צדיקים ואיך חשדתנו בערביים, ועי' במסכת דרך ארץ פ"ד ובנחלת יעקב שם:

4 עבודה זרה פתח ↗

כֵּיוָן דְּאִיסּוּרַהּ בָּטֵיל, טוּמְאָה נָמֵי בָּטְלָה. כִּי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ תִּקְרוֹבֶת לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל אוֹכְלִין, מַאי? כֵּיוָן דְּאִיסּוּרֵיהּ לָא בָּטֵיל, כִּדְרַב גִּידֵּל, טוּמְאָה נָמֵי לָא בָּטְלָה, אוֹ דִלְמָא אִיסּוּר דְּאוֹרָיְיתָא לָא בָּטֵיל, טוּמְאָה דְּרַבָּנַן בָּטֵיל? תֵּיקוּ. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל מֵרַבִּי: כֵּלִים שֶׁשִּׁימְּשׁוּ בָּהֶן בְּבֵית חוֹנְיוֹ, מַהוּ שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ? וְקָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ, אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר בֵּית חוֹנְיוֹ לָאו בֵּית עֲבוֹדָה זָרָה הִיא, דִּתְנַן: כֹּהֲנִים שֶׁשִּׁימְּשׁוּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ לֹא יְשַׁמְּשׁוּ בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר לְדָבָר אַחֵר. כֹּהֲנִים הוּא דְּקַנְסִינְהוּ רַבָּנַן, מִשּׁוּם דִּבְנֵי דֵעָה נִינְהוּ, אֲבָל כֵּלִים — לָא, אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא? אָמַר לוֹ: אֲסוּרִים הֵן, וּמִקְרָא הָיָה בְּיָדֵינוּ וּשְׁכַחְנוּהוּ. אֵיתִיבֵיהּ: ״כׇּל הַכֵּלִים אֲשֶׁר הִזְנִיחַ הַמֶּלֶךְ אָחָז בְּמַלְכוּתוֹ בְּמַעֲלוֹ הֵכַנּוּ וְהִקְדָּשְׁנוּ״, מַאי לָאו ״הֵכַנּוּ״ — דְּאַטְבֵּלִינַּנְהוּ, ״הִקְדָּשְׁנוּ״ — דְּאַקְדֵּישִׁנַּנְהוּ? אָמַר לוֹ: בָּרוּךְ אַתָּה לַשָּׁמַיִם שֶׁהֶחְזַרְתָּ לִי אֲבֵדָתִי. ״הֵכַנּוּ״ — שֶׁגְּנַזְנוּם, וְ״הִקְדָּשְׁנוּ״ — שֶׁהִקְדַּשְׁנוּ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: מִזְרָחִית צְפוֹנִית — בָּהּ גָּנְזוּ בֵּית חַשְׁמוֹנַאי אֶת אַבְנֵי הַמִּזְבֵּחַ שֶׁשִּׁקְּצוּ אַנְשֵׁי יָוָן, וְאָמַר רַב שֵׁשֶׁת: שֶׁשִּׁקְּצוּ לַעֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר רַב פָּפָּא: הָתָם קְרָא אַשְׁכַּח וּדְרַשׁ, דִּכְתִיב: ״וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ״. אָמְרִי: הֵיכִי נַעֲבֵיד? נִיתְבְּרִינְהוּ? ״אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת״ אָמַר רַחֲמָנָא! נְנַסְּרִינְהוּ? ״לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל״ אָמַר רַחֲמָנָא. וְאַמַּאי? לִיתְבְּרִינְהוּ וְלִישְׁקְלִינְהוּ לְנַפְשַׁיְיהוּ! מִי לָא אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: ״בִּקְּשׁוּ לִגְנוֹז כׇּל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁבָּעוֹלָם מִשּׁוּם כַּסְפָּא וְדַהֲבָא שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם״, וְהָוֵינַן בַּהּ: יְרוּשָׁלַיִם הָוְיָא רוּבָּא דְּעָלְמָא? אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: בִּקְּשׁוּ לִגְנוֹז דִּינָרָא הַדְרְיָיאנָא טוּרְיָינָא שִׁיפָא, מִפְּנֵי טִבְעָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם, עַד שֶׁמָּצְאוּ לָהּ מִקְרָא מִן הַתּוֹרָה שֶׁהוּא מוּתָּר, ״וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ״! הָתָם, לָא אִשְׁתַּמַּשׁוּ בְּהוּ לְגָבוֹהַּ; הָכָא, כֵּיוָן דְּאִשְׁתַּמַּשׁ בְּהוּ לְגָבוֹהַּ — לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְאִשְׁתַּמּוֹשֵׁי בְּהוּ הֶדְיוֹטָא. מַתְנִי׳ נׇכְרִי מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ, וְשֶׁל חֲבֵירוֹ, וְיִשְׂרָאֵל אֵין מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נׇכְרִי. הַמְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה — מְבַטֵּל מְשַׁמְּשֶׁיהָ, בִּיטֵּל מְשַׁמְּשֶׁיהָ — מְשַׁמְּשִׁין מוּתָּרִין, וְהִיא אֲסוּרָה. גְּמָ׳ מַתְנֵי לֵיהּ רַבִּי לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי: נׇכְרִי מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל חֲבֵירוֹ. אָמַר לוֹ: רַבִּי, שָׁנִיתָ לָנוּ בְּיַלְדוּתֶךָ נׇכְרִי מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל. דְּיִשְׂרָאֵל מִי קָא מְבַטְּלָהּ? וְהָא ״וְשָׂם בַּסָּתֶר״ כְּתִיב! אָמַר רַבִּי הִילֵּל בְּרֵיהּ דְּרַבִּי וָולֶס: לֹא נִצְרְכָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּהּ שׁוּתָּפוּת. בְּיַלְדוּתוֹ מַאי קָסָבַר, וּבְזִקְנוּתוֹ מַאי קָסָבַר? בְּיַלְדוּתוֹ סָבַר: יִשְׂרָאֵל אַדַּעְתָּא דְּנׇכְרִי פָּלַח, כֵּיוָן דְּנׇכְרִי מְבַטֵּל דְּנַפְשֵׁיהּ, דְּיִשְׂרָאֵל נָמֵי מְבַטְּלָהּ. וּבְזִקְנוּתוֹ סָבַר: יִשְׂרָאֵל אַדַּעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ פָּלַח, כִּי מְבַטֵּל נׇכְרִי דְּנַפְשֵׁיהּ, דְּיִשְׂרָאֵל לָא בָּטֵיל. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא: יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נׇכְרִי. פְּשִׁיטָא! אָמַר רַבִּי הִילֵּל בְּרֵיהּ

5 בית יוסף פתח ↗

ומ"ש לא ביום ולא בלילה הוא ע"פ מנהג קצת מקומות שנופלים על פניה' בלילות כמ"ש רבינו בסי' רל"ו: והכי איתא בפ"ק דמסכת סופרים טעות סופר יש כאן דלא בפ"ק הוא אלא בפירקא בתרא וז"ל מפסיקין לפורים כמנהג רבותינו שבמערב להתענות ימי צום מרדכי ואסתר פרודות ולאחר פורים שני וחמישי ושני ולמה אין מתענין אותן בניסן מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן ושנים עשר נשיאים הקריבו קרבנם לי"ב יום יום לכל שבט ושבט וכל אחד היה עושה ביומו י"ט וכן לעתיד לבא עתיד בית המקדש להבנות בניסן לפיכך אין אומרים תחינות כל ימי ניסן ואין מתענין עד שיעבור ניסן אלא הבכורות שמתענין בערב פסח והצנועין בשביל המצה כדי שיכנסו בה בתאוה עכ"ל. ונראה דה"פ דמ"ס אין מתענין בכל חדש ניסן מאחר שבאחד בו הוקם המשכן ובי"ב ימים שאחריו הקריבו הנשיאים קרבנם ואחר כך חג הפסח שבעה ימים הרי רובו יצא בקדושה והלכך אין להתענות בו כלל וע"כ לפרש כן דאי תימא דשהוקם המשכן ושהקריבו הנשיאים אינו טעם אלא לשלא יתענו באותם ימים עצמם קשה דליום ראשון לא בעי טעמא דתיפוק ליה דהוי ר"ח ואין מתענין בר"ח ועוד דא"כ לית לן שלא להתענות אלא בי"ג ימים אלו בלבד והיכי קאמר ואין מתענין בו עד שיצא ניסן ולכך נראה כמו שפירשתי דמטעם אותן י"ג ימים קאמר דאין מתענין בכל החדש ולפ"ז לא מייתי ראיה ממ"ס לאין מספידין שאע"פ שאין מתענין בניסן אפשר שמספידין בו כדמשמע בספ"ב דתעניות יז: דימי מגילה שכתוב בהם דלא להתענאה בהון מותרים בהספד אבל אי הוה אמרינן דטעמא דשהוקם המשכן ושהקריבו הנשיאים לא סגי אלא לשלא יתענו באותן הימים לבד הוה אפשר לומר דמייתי שפיר ראיה ממ"ס להספד נמי שמאחר שכל אחד עשה ביומו י"ט ממילא משמע דאסור נמי בהספד. ואיכא למידק היאך כתב מר"ח עד אחר אסרו חג אין נופלין על פניהם דמשמע דמאסרו חג ואילך נופלים על פניהם ומתענין ומספידין ומייתי ראיה ממ"ס הא מ"ס אסר להתענות בכל חדש ניסן אף לאחר אסרו חג נ"ל דמשום דבגמרא דידן משמע דאין איסור כלל להתענות בניסן דאמרינן בספ"ב דתעניות שם מריש ירחא דניסן דלא למיספד ומתמניא ביה דלא להתענאה וקי"ל בפ"ק דר"ה יט: בטלה מגילת תענית וזה היפך המנהג שנהגו שלא להתענות עד אחר אסרו חג וכמ"ש הרוקח בסימן רמ"ה רצה להביא סמך למנהג ממ"ס שאוסר להתענות בניסן ואע"פ שבימים שמאסרו חג עד סוף החדש לא נהגו כמ"ס אין בכך כלום דהא לדינא דגמרא כולהו שרי הלכך מאי דנהוג נהוג מאי דלא נהוג לא נהוג ואפשר שמה שנהגו לאסור עד אחר אסרו חג היינו טעמא לפי שרצו לנהוג כבוד בימים עצמם שהקריבו הנשיאים ועשו י"ט ולא ראו לנהוג כבוד בשאר ימי החדש כיון דמדינא דגמרא אפילו באותם ימים עצמם אין צריך לנהוג הבו דלא לוסיף עלייהו:

« פרדס יוסף Genesis 18:3 פרדס יוסף Genesis 18:5 »