פניך אבקש ד׳

3 נדרים פתח ↗

וְהַיְינוּ דִּכְתִיב ״וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן״: הוּא כֹּהֵן, וְאֵין זַרְעוֹ כֹּהֵן.

4 בראשית רבה פתח ↗

וְאֶעֶשֶׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל בראשית יב, ב, אָמַר לוֹ וּמִנֹחַ לֹא הֶעֱמַדְתָּ שִׁבְעִים אֻמּוֹת, אָמַר לוֹ אוֹתָהּ אֻמָּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ דברים ד, ז: כִּי מִי גּוֹי גָּדוֹל, אֲנִי מַעֲמִיד מִמָּךְ. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אֶתֶּנְךָ וַאֲשִׂימְךָ, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא וְאֶעֶשְׂךָ, מִשֶּׁאֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתְךָ בְּרִיָּה חֲדָשָׁה אַתְּ פָּרֶה וְרָבֶה. רַבִּי לֵוִי בַּר חִוְיָת וְרַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמְרוּ, שְׁלשָׁה גְּדֻלּוֹת וְאַרְבַּע בְּרָכוֹת כְּתִיב כָּאן, בִּשְּׂרוֹ שֶׁהֵן שְׁלשָׁה אָבוֹת וְאַרְבַּע אִמָּהוֹת. אָמַר רַבִּי חִיָּא לְפִי שֶׁהַדֶּרֶךְ מַגְרֶמֶת לִשְׁלשָׁה דְבָרִים, מְמַעֶטֶת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, וּמְמַעֶטֶת אֶת הַיְצִיאָה, וּמְמַעֶטֶת אֶת הַשֵּׁם. מְמַעֶטֶת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָדוֹל. מְמַעֶטֶת אֶת הַיְצִיאָה, וַאֲבָרֶכְךָ. מְמַעֶטֶת אֶת הַשֵּׁם, וַאֲגַדְלָה שְׁמֶךָ. וּלְפוּם דְּאָמְרִין אִינְשֵׁי מִבַּיִת לְבַיִת, חֲלוּק, מֵאֲתַר לַאֲתַר, נָפֶשׁ. בְּרַם אַתְּ לֹא נֶפֶשׁ אַתְּ חָסֵר וְלֹא מָמוֹן. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר, שֶׁיָּצָא מוֹנִיטִין שֶׁלּוֹ בָּעוֹלָם. אַרְבָּעָה הֵם שֶׁיָּצָא לָהֶם מוֹנִיטִין בָּעוֹלָם, אַבְרָהָם, וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, יָצָא לוֹ מוֹנִיטִין, וּמַהוּ מוֹנִיטִין שֶׁלּוֹ, זָקֵן וּזְקֵנָה מִכָּאן בָּחוּר וּבְתוּלָה מִכָּאן. יְהוֹשֻׁעַ יהושע ו, כז: וַיְהִי ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיְהִי שָׁמְעוֹ בְּכָל הָאָרֶץ, יָצָא לוֹ מוֹנִיטִין בָּעוֹלָם, מַהוּ, שׁוֹר מִכָּאן וּרְאֵם מִכָּאן, עַל שֵׁם דברים לג, יז: בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו. דָּוִד דברי הימים א יד, יז: וַיֵּצֵא שֵׁם דָּוִיד בְּכָל הָאֲרָצוֹת, יָצָא לוֹ מוֹנִיטִין בָּעוֹלָם, וּמָה הָיָה מוֹנִיטִין שֶׁלּוֹ מַקֵּל וְתַרְמִיל מִכָּאן וּמִגְדָּל מִכָּאן, עַל שֵׁם שיר השירים ד, ד: כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ. מָרְדְּכַי אסתר ט, ד: כִּי גָּדוֹל מָרְדְּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל הַמְדִינוֹת, יָצָא לוֹ מוֹנִיטִין, וּמַה מּוֹנִיטִין שֶׁלּוֹ שַׂק וָאֵפֶר מִכָּאן וַעֲטֶרֶת זָהָב מִכָּאן. אָמַר רַבִּי יוּדָן קוֹבֵעַ אֲנִי לְךָ בְּרָכָה בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, אֲבָל אֵין אַתְּ יוֹדֵעַ אִם שֶׁלִּי קוֹדֶמֶת אִם שֶׁלְּךָ קוֹדֶמֶת, אָמַר רַבִּי אֲחוּיָה בְּשֵׁם רַבִּי זְעֵירָא שֶׁלְּךָ קוֹדֶמֶת לְשֶׁלִּי, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא אוֹמֵר מָגֵן אַבְרָהָם אַחַר כָּךְ מְחַיֵּה הַמֵּתִים. רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר הַבֶּט נָא שָׁמַיִם אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא בראשית טו, ה: הַשָּׁמַיְמָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּהֵ"א בָּרָאתִי אֶת הָעוֹלָם הֲרֵינִי מוֹסִיף הֵ"א עַל שִׁמְךָ וְאַתְּ פָּרֶה וְרָבֶה. וְאָמַר רַבִּי יוּדָן וְהָיוּ אוֹתוֹתֶיךָ מִנְיַן אֲבָרֶכְכָה, מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה. אָמַר רַבִּי לֵוִי לֹא שָׁם אָדָם פָּרָה מֵאַבְרָהָם עַד שֶׁנִּתְבָּרֵךְ, וְלֹא שָׁמָהּ לוֹ עַד שֶׁנִּתְבָּרֵךְ מֵאַבְרָהָם, כֵּיצַד אַבְרָהָם הָיָה מִתְפַּלֵּל עַל עֲקָרוֹת וְהֵם נִפְקָדוֹת, וְעַל הַחוֹלִים וְהֵם מַרְוִיחִים. רַב הוּנָא אָמַר לֹא סוֹף דָּבָר אַבְרָהָם הוֹלֵךְ אֵצֶל הַחוֹלֶה, אֶלָּא הַחוֹלֶה רוֹאֶה אוֹתוֹ וּמַרְוִיחַ. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא אֲפִלּוּ סְפִינוֹת שֶׁהָיוּ מְפָרְשׁוֹת בַּיָּם הַגָּדוֹל הָיוּ נִצּוֹלוֹת בִּזְכוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. וְלֹא שֶׁל יַיִן נֶסֶךְ הָיוּ, אֶתְמְהָא, אֶלָּא חָלָא מֵזִיל חַמְרָא, בְּכָל מָקוֹם שֶׁיַּיִן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מָצוּי יַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל נִמְכַּר בְּזוֹל. אָמַר רַבִּי יִצְחָק אַף לְאִיּוֹב עָשָׂה כֵן, שֶׁנֶּאֱמַר איוב א, י: מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ, לֹא נָטַל אָדָם פְרוּטָה מֵאִיּוֹב וְנִצְטָרֵךְ לִטֹּל מִמֶּנּוּ פַּעַם שְׁנִיָּה. וֶהְיֵה בְּרָכָה, קְרִי בֵיהּ בְּרֵכָה, מַה בְּרֵכָה זוֹ מְטַהֶרֶת אֶת הַטְּמֵאִים, אַף אַתְּ מְקָרֵב רְחוֹקִים וּמְטַהֲרָם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כְּבָר כָּתוּב וַאֲבָרֶכְכָה, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר וֶהְיֵה בְּרָכָה, אֶלָּא אָמַר לוֹ עַד כָּאן הָיִיתִי זָקוּק לְבָרֵךְ אֶת עוֹלָמִי, מִכָּאן וָאֵילָךְ הֲרֵי הַבְּרָכוֹת מְסוּרוֹת לָךְ, לְמַאן דְּחָזֵי לְךָ לִמְבָרְכָא בָּרֵיךְ.

5 סוכה פתח ↗

דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב״ — מַה יָּפוּ פַּעֲמוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלִין לָרֶגֶל. ״בַּת נָדִיב״ — בִּתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁנִּקְרָא נָדִיב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם״. ״אֱלֹהֵי אַבְרָהָם״, וְלֹא אֱלֹהֵי יִצְחָק וְיַעֲקֹב?! אֶלָּא: ״אֱלֹהֵי אַבְרָהָם״, שֶׁהָיָה תְּחִילָּה לְגֵרִים.

6 תלמוד ירושלמי בכורים פתח ↗

תַּנֵּי בְשֵׁם רִבִּי יְהוּדָה גֵּר עַצְמוֹ מֵבִיא וְקוֹרֵא. מַה טָעֲמָא כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. לְשֶׁעָבַר הָיִיתָ אַב לָאֲרָם. וְעַכְשָׁיו מִיכָּן וְהֵילֶךְ אַתָּה אַב לְכָל הַגּוֹיִם. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר הֲלָכָה כְּרִבִּי יְהוּדָה. אָתָא עוֹבְדָא קוֹמֵי דְרִבִּי אַבָּהוּ וְהוֹרֵי כְּרִבִּי יְהוּדָה.

7 שולחן ערוך, יורה דעה פתח ↗

נדר מבני נח אסור באומות העולם ומותר בישראל. נדר מזרע אברהם אסור בישראל ובגרים ומותר באומות העולם אפי' בבני ישמעאל ועשו:

8 שבת פתח ↗

נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ וְגוֹ׳״. לֹא כְּאַבְרָהָם, שֶׁכָּתוּב בּוֹ ״קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וְגוֹ׳״. וְלֹא כְּיִצְחָק, שֶׁכָּתוּב בּוֹ ״כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כׇּל הָאֲרָצוֹת הָאֵל״. אֶלָּא כְּיַעֲקֹב, שֶׁכָּתוּב בּוֹ ״וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפוֹנָה וָנֶגְבָּה״.

10 פסחים פתח ↗

אָמַר: אָמַר קְרָא ״רֵאשִׁית״ — שֶׁשְּׁיָרֶיהָ נִיכָּרִין לְיִשְׂרָאֵל, יָצְתָה זוֹ שֶׁאֵין שְׁיָרֶיהָ נִיכָּרִין. יָתֵיב רַב אַחָא בַּר רַב עַוְיָא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, וְיָתֵיב וְאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: עֲנָבִים שֶׁנִּטְמְאוּ — דּוֹרְכָן פָּחוֹת פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה, וְיֵינָן כָּשֵׁר לִנְסָכִין. אַלְמָא קָסָבַר: מַשְׁקִין מִיפְקָד פְּקִידִי, לְאֵימַת קָא מִיטַּמְּאִי — לְכִי סָחֵיט לְהוּ. לְכִי סָחֵיט לְהוּ לֵיתֵיהּ לְשִׁיעוּרֵיהּ. אִי הָכִי, כְּבֵיצָה נָמֵי? דְּהָתְנַן: טְמֵא מֵת שֶׁסָּחַט זֵיתִים וַעֲנָבִים כְּבֵיצָה מְכֻוֶּונֶת — טְהוֹרִין! הָתָם — דְּאִי עֲבַד, הָכָא — לְכַתְּחִלָּה. גְּזֵירָה דִּילְמָא אָתֵי לְמֶיעְבַּד יוֹתֵר מִכְּבֵיצָה. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: מַאן צָיֵית לָךְ וּלְרַבִּי יוֹחָנָן רַבָּךְ? וְכִי טוּמְאָה שֶׁבָּהֶן לְהֵיכָן הָלְכָה? אַלְמָא קָא סָבַר: מַשְׁקִין מִיבְלָע בְּלִיעִי. וְכֵיוָן דְּאִיטַּמּוֹ לֵיהּ אוּכְלָא, אִיטַּמּוֹ לֵיהּ מַשְׁקִין. אֲמַר לֵיהּ: וְאַתְּ לָא תִּיסְבְּרָא דְּמַשְׁקִין מִיפְקָד פְּקִידִי? וְהָתְנַן: טְמֵא מֵת שֶׁסָּחַט זֵיתִים וַעֲנָבִים מְכֻוֶּונֶת כְּבֵיצָה — טְהוֹרִין. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מִיפְקָד פְּקִידִי — מִשּׁוּם הָכִי טְהוֹרִין, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִיבְלָע בְּלִיעִי — אַמַּאי טְהוֹרִין? אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, בַּעֲנָבִים שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרוּ. לְאֵימַת מִתַּכְשְׁרִי? לְכִי סָחֵיט לְהוּ. כִּי סָחֵיט לְהוּ — בְּצִיר לְהוּ שִׁיעוּרָא. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הָא דְּתַנְיָא: הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה — לִתְרוּמַת תּוּתִין זֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁנִּטְמְאָה, שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ לֹא הֶיתֵּר אֲכִילָה וְלֹא הֶיתֵּר הַסָּקָה. הָא הֶיתֵּר אֲכִילָה נָמֵי אִית בֵּיהּ, דְּאִי בָּעֵי דָּרֵיךְ לְהוּ פָּחוֹת פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה. אָמַר רָבָא: גְּזֵירָה דִּילְמָא אָתֵי בְּהוּ לִידֵי תַקָּלָה. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וּמִי חָיְישִׁינַן לְתַקָּלָה? וְהָא תַּנְיָא: מַדְלִיקִין בְּפַת וּבְשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּטְמֵאת. אֲמַר לֵיהּ: פַּת — זָרֵיק לֵיהּ בֵּין הָעֵצִים. שֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה — רָמֵי לֵיהּ בִּכְלִי מָאוּס. גּוּפָא: מַדְלִיקִין בְּפַת וּבְשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנִּטְמֵאת. אַבָּיֵי אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּחִזְקִיָּה, וְרָבָא אָמַר דְּבֵי רַבִּי יִצְחָק בַּר מָרְתָא אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא פַּת, אֲבָל חִיטֵּי — לֹא, שֶׁמָּא יָבֹא בָּהֶן לִידֵי תַּקָּלָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ חִיטֵּי. וְאַמַּאי? נֵיחוּשׁ דִּילְמָא אָתֵי בָּהֶן לִידֵי תַּקָּלָה! כִּדְאָמַר רַב אָשֵׁי:

10 תלמוד ירושלמי פאה פתח ↗

הלכה: רִבִּי בִּנְיָמִין בַּר לֵוִי אָמַר רִבִּי יִצְחָק וְרִבִּי אִימִּי הֲווֹן יְתִיבִין מַקְשׁוֹי אֲמַר לָמָּה לֹא תַנֵּינָן תְּרוּמָה עִמְּהוֹן. אָמַר רִבִּי אִימִּי מִפְּנֵי הַמַּחְלוֹקֶת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי אָדָם עוֹשֶׂה כָּל שָׂדֵהוּ בִּיכּוּרִים וְאֵין אָדָם עוֹשֶׂה כָּל שָׂדֵהוּ תְרוּמָה. הֲתִיבוּן הֲרֵי הוּא אוֹמֵר פֵּיאָה הֲרֵי אֵין אָדָם עוֹשֶׂה כָל שָׂדֵהוּ פֵּיאָה וְתַנִּיתָהּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי קְצִירַת שִׁיבּוֹלֶת הָרִאשׁוֹנָה דּוֹמָה לְמֵירוֹחוֹ עַד שֶׁלֹּא קָצַר שִׁיבּוֹלֶת הָרִאשׁוֹנָה לֹא נִתְחַיְיבָה שָׂדֵהוּ פֵּיאָה. מִשֶּׁקָּצַר שִׁיבּוֹלֶת הָרִאשׁוֹנָה נִתְחַיְיבָה כָּל שָׂדֵהוּ פֵּיאָה. בִּיקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת כָּל שָׂדֵהוּ פֵּיאָה עוֹשֶׂה. בְּרַם הָכָא עַד שֶׁלֹּא נִתְמָרֵחַ הַכְּרִי לֹא נִתְחַיֵיב כִּרְיּוֹ תְרוּמָה. בִּיקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת כָּל כִּרְיּוֹ תְרוּמָה אֵינוֹ עוֹשֶׂה דְּתַנֵּינָן תַּמָּן הָאוֹמֵר כָּל גּוֹרְנִי תְרוּמָה וְכָל עִיסָּתִי חַלָּה לֹא אָמַר כְּלוּם עַד שֶׁיְּשַׁיֵיר מִקְצָת.

15 פסחים פתח ↗

דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: ״וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם״. בִּיקֵּשׁ יַעֲקֹב לְגַלּוֹת לְבָנָיו קֵץ הַיָּמִין, וְנִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה. אָמַר: שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם יֵשׁ בְּמִטָּתִי פְּסוּל, כְּאַבְרָהָם שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל, וְאָבִי יִצְחָק שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו? אָמְרוּ לוֹ בָּנָיו: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״. אָמְרוּ: כְּשֵׁם שֶׁאֵין בְּלִבְּךָ אֶלָּא אֶחָד, כָּךְ אֵין בְּלִבֵּנוּ אֶלָּא אֶחָד. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה פָּתַח יַעֲקֹב אָבִינוּ וְאָמַר: ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״.

16 רמב"ן על בראשית פתח ↗

וֶהְיֵה בְּרָכָה אַתָּה תִּהְיֶה הַבְּרָכָה אֲשֶׁר יִתְבָּרְכוּ בְּךָ לֵאמֹר "יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כְּאַבְרָהָם", וְהוֹסִיף עוֹד כִּי כָל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה יִתְבָּרְכוּ בּוֹ, לֹא אַנְשֵׁי אַרְצוֹ בִּלְבַד. אוֹ "וְנִבְרְכוּ בְךָ", שֶׁיִּהְיוּ מְבֹרָכִים בַּעֲבוּרוֹ. וְהִנֵּה זֹאת הַפָּרָשָׁה לֹא בֵּאֲרָה כָּל הָעִנְיָן, כִּי מָה טַעַם שֶׁיֹּאמַר לוֹ הקב"ה עֲזֹב אַרְצְךָ וְאֵיטִיבָה עִמְּךָ טוֹבָה שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוֹהוּ בָּעוֹלָם, מִבְּלִי שֶׁיַּקְדִּים שֶׁהָיָה אַבְרָהָם עוֹבֵד אֱלֹהִים אוֹ צַדִּיק תָּמִים, אוֹ שֶׁיֹּאמַר טַעַם לַעֲזִיבַת הָאָרֶץ שֶׁיִּהְיֶה בַּהֲלִיכָתוֹ אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת קִרְבַת אֱלֹהִים. וּמִנְהָג הַכָּתוּב לֵאמֹר הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וְתִשְׁמַע בְּקוֹלִי וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ, כַּאֲשֶׁר בְּדָוִד וּבִשְׁלֹמֹה, וּכְעִנְיַן הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" ויקרא כו ג "אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ" דברים כח א, וּבְיִצְחָק אָמַר "בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי" בראשית כ"ו:כ"ד, אֲבָל לְהַבְטִיחוֹ בַּעֲבוּר יְצִיאַת הָאָרֶץ אֵין בּוֹ טַעַם. אֲבָל הַטַּעַם מִפְּנֵי שֶׁעָשׂוּ אַנְשֵׁי אוּר כַּשְׂדִּים עִמּוֹ רָעוֹת רַבּוֹת עַל אֱמוּנָתוֹ בְּהקב"ה, וְהוּא בָּרַח מֵהֶם לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וְנִתְעַכֵּב בְּחָרָן, אָמַר לוֹ לַעֲזֹב גַּם אֵלּוּ וְלַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר חָשַׁב מִתְּחִלָּה, שֶׁתִּהְיֶה עֲבוֹדָתוֹ לוֹ וּקְרִיאַת בְּנֵי הָאָדָם לְשֵׁם ה' בָּאָרֶץ הַנִּבְחֶרֶת, וְשָׁם יְגַדֵּל שְׁמוֹ וְיִתְבָּרְכוּ בּוֹ הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ עִמּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים שֶׁהָיוּ מְבַזִּין וּמְקַלְּלִים אוֹתוֹ וְשָׁמוּ אוֹתוֹ בַּבּוֹר אוֹ בְּכִבְשַׁן הָאֵשׁ. וְאָמַר לוֹ שֶׁיְּבָרֵךְ מְבָרְכָיו, וְאִם יָחִיד מְקַלְּלוֹ יוּאָר. וְזֶה טַעַם הַפָּרָשָׁה, אֲבָל הַתּוֹרָה לֹא תִּרְצֶה לְהַאֲרִיךְ בְּדֵעוֹת עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וּלְפָרֵשׁ הָעִנְיָן שֶׁהָיָה בֵּינוֹ וּבֵין הַכַּשְׂדִּים בָּאֱמוּנָה, כַּאֲשֶׁר קִצְּרָה בְּעִנְיַן דּוֹר אֱנוֹשׁ וּסְבָרָתָם בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁחִדְּשׁוּ:

22 בראשית רבה פתח ↗

וַיָּבֹא הַפָּלִיט בראשית יד, יג, רֵישׁ לָקִישׁ בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא הוּא עוֹג הוּא פָּלִיט, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ עוֹג שֶׁבָּא וּמָצָא אֶת אַבְרָם יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בְּמִצְוַת עוּגוֹת, הוּא לֹא נִתְכַּוֵּן לְשֵׁם שָׁמַיִם אֶלָּא אָמַר אַבְרָהָם זֶה קוּנְיוֹן הוּא, וְעַכְשָׁו אֲנִי אוֹמֵר לוֹ נִשְׁבָּה בֶּן אָחִיךָ וְהוּא יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה וְנֶהֱרָג וַאֲנִי נוֹטֵל אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ שְׂכַר פְּסִיעוֹתֶיךָ אַתָּה נוֹטֵל שֶׁאַתְּ מַאֲרִיךְ יָמִים בָּעוֹלָם, וְעַל שֶׁחָשַׁבְתָּ לַהֲרֹג אֶת הַצַּדִּיק חַיֶּיךָ שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אֶלֶף אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת מִבְּנֵי בָנָיו. וְאֵין סוֹפוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ לִפֹּל אֶלָּא בְּיָדָן, שֶׁנֶּאֱמַר דברים ג, ב: וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ וגו'. בראשית יד, יג: וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מֵעֵבֶר אֶחָד וְהוּא מֵעֵבֶר אֶחָד. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר שֶׁהוּא מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל עֵבֶר. וְרַבָּנָן אָמְרֵי שֶׁהוּא מֵעֵבֶר הַנָּהָר, וְשֶׁהוּא מֵשִׂיחַ בִּלְשׁוֹן עִבְרִי. בראשית יד, יג: וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר בְּמֵשְׁרַיָא דְמַמְרֵא. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר בְּפָלָטִין דְּמַמְרֵא, עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה אַתְרָא הוּא דִּשְׁמֵיהּ מַמְרֵא, עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי נְחֶמְיָה גַּבְרָא הוּא דִּשְׁמֵיהּ מַמְרֵא. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ מַמְרֵא, רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן שֶׁהִמְרָה פָּנִים בְּאַבְרָהָם, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם לִמּוֹל, הָלַךְ וְנִמְלַךְ בִּשְׁלשֶׁת אֹהֲבָיו, אָמַר לוֹ עָנֵר כְּבָר בֶּן מֵאָה שָׁנָה אַתָּה וְאַתָּה הוֹלֵךְ וּמְצַעֵר אֶת עַצְמְךָ. אָמַר לוֹ אֶשְׁכּוֹל מַה אַתְּ הוֹלֵךְ וּמְסַיֵּם אֶת עַצְמְךָ בֵּין שׂוֹנְאֶיךָ. אָמַר לוֹ מַמְרֵא אֱלֹהֶיךָ שֶׁעָמַד לְךָ בְּכִבְשַׁן הָאֵשׁ וּבַמְּלָכִים וּבָרֵעָבוֹן, וְהַדָּבָר הַזֶּה שֶׁאָמַר לְךָ לָמוּל אֵין אַתָּה שׁוֹמֵעַ לוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה נָתַתָּה לוֹ עֵצָה לָמוּל, חַיֶּיךָ שֶׁאֵינִי נִגְלָה עָלָיו לֹא בַּפָּלָטִין שֶׁל עָנֵר וְלֹא בַּפָּלָטִין שֶׁל אֶשְׁכּוֹל אֶלָּא בַּפָּלָטִין שֶׁלְּךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב בראשית יח, א: וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא.

23 בראשית רבה פתח ↗

26 בראשית רבה פתח ↗

וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה בראשית כה, א, כְּתִיב תהלים א, א: אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ וגו', אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים, זֶה דּוֹר הַפְלָגָה. תהלים א, א: וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד, אֵלּוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית יג, יג: וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים. תהלים א, א: וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב, זֶה אֲבִימֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית כ, טו: הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ וגו'. תהלים א, ב: כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ, בראשית יח, יט: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה. תהלים א, ב: וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אָב לֹא לִמְּדוֹ, וְרַב לֹא הָיָה לוֹ, וּמֵהֵיכָן לָמַד אֶת הַתּוֹרָה, אֶלָּא זִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁתֵּי כִלְיוֹתָיו כְּמִין שְׁנֵי רַבָּנִים, וְהָיוּ נוֹבְעוֹת וּמְלַמְּדוֹת אוֹתוֹ תּוֹרָה וְחָכְמָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב תהלים טז, ז: אֲבָרֵךְ אֶת ה' אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְרוּנִי כִלְיוֹתָי. תהלים א, ג: וְהָיָה כְעֵץ שָׁתוּל, שֶׁשְּׁתָלוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. תהלים א, ג: אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ, זֶה יִשְׁמָעֵאל. תהלים א, ג: וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל, זֶה יִצְחָק. תהלים א, ג: וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ, אֵלּוּ בְּנֵי קְטוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה.

27 פסחים פתח ↗

אֶלָּא, לֹא כְּאַבְרָהָם שֶׁכָּתוּב בּוֹ ״הַר״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה׳ יֵרָאֶה״, וְלֹא כְּיִצְחָק שֶׁכָּתוּב בּוֹ ״שָׂדֶה״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה״, אֶלָּא כְּיַעֲקֹב שֶׁקְּרָאוֹ ״בַּיִת״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל״.

28 בראשית רבה פתח ↗

עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים משלי יז, ו, הָאָבוֹת עֲטָרָה לַבָּנִים, וְהַבָּנִים עֲטָרָה לָאָבוֹת. הָאָבוֹת עֲטָרָה לַבָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר משלי יז, ו: וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם. הַבָּנִים עֲטָרָה לָאָבוֹת, דִּכְתִיב: עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק אָמַר אַבְרָהָם לֹא נִצֹּל מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ אֶלָּא בִּזְכוּת שֶׁל יַעֲקֹב, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ דִּין לִפְנֵי הַשִּׁלְטוֹן וְיָצָא דִינוֹ מִלִּפְנֵי הַשִּׁלְטוֹן לִשָּׂרֵף, וְצָפָה אוֹתוֹ הַשִּׁלְטוֹן בְּאַסְטְרוֹלוֹגְיָאה שֶׁלּוֹ שֶׁהוּא עָתִיד לְהוֹלִיד בַּת וְהִיא נִשַּׂאת לַמֶּלֶךְ, אָמַר כְּדַאי הוּא לְהִנָּצֵל בִּזְכוּת בִּתּוֹ שֶׁהוּא עָתִיד לְהוֹלִיד וְהִיא נִשַּׂאת לַמֶּלֶךְ. כָּךְ אַבְרָהָם יָצָא דִינוֹ מִלִּפְנֵי נִמְרוֹד לִשָּׂרֵף, וְצָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיַּעֲקֹב עָתִיד לַעֲמֹד מִמֶּנּוּ, אָמַר כְּדַאי הוּא אַבְרָהָם לְהִנָּצֵל בִּזְכוּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ישעיה כט, כב: לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם, יַעֲקֹב פָדָה אֶת אַבְרָהָם. דָּבָר אַחֵר, עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים, בראשית כה, יט: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם.

48 בראשית רבה פתח ↗

וְאַחַר עוֹרִי נִקְּפוּ זֹאת וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ איוב יט, כו, אָמַר אַבְרָהָם אַחַר שֶׁמַּלְתִּי עַצְמִי הַרְבֵּה גֵּרִים בָּאוּ לְהִדָּבֵק בְּזֹאת הַבְּרִית. וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ, אִילוּלֵי שֶׁעָשִׂיתִי כֵן מֵהֵיכָן הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלָה עָלַי, וַיֵּרָא אֵלָיו ה':

1 מרחשוון תשמ"ב, פרשת לך לך

2 קדושת אברהם וקדושת יעקב

3 הגמרא בנדרים אומרת: ביקש הקב"ה להוציא כהונה משֵׁם, שנאמר, וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן, כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום הוציאה מאברהם, שנאמר, וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן... וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן, אמר לו אברהם, וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו? מיד נתנה לאברהם, שנאמר... נִשְׁבַּע ה' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק, על דיבורו של מלכי-צדק, והיינו דכתיב, וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. הוּא כֹהֵן - ואין זרעו כהן נדרים לב ע"ב.

4 לפי הגמרא, כיוון שהקדים מלכי-צדק ברכת עבד לברכת קונו, נלקחה ממנו הכהונה. לכאורה יש להקשות: והרי גם אנו מקדימים בכל יום ברכת עבד לברכת קונו – 'אבות' תחילה ואחר כך 'גבורות' - כמו שמצינו במדרש בפרשתנו: אמר ר' יודן: קובע אני לך ברכה בשמונה-עשרה ואין את יודע אם שלי קודמת, אם שלך קודמת. אמר ר' אחויא בשם ר' זעירא: שלך קודמת לשלי בשעה שהוא אומר מגן אברהם אחר כך מחיה המתים בראשית רבה, לט יא.

5 אברהם תחילה לגרים אברהם הוא תחילה לגרים. כך דרשו חז"ל על הפסוק מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב' שיר השירים ז ב: בַּת נָדִיב - בתו של אברהם אבינו, שנקרא נדיב, שנאמר נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם... שהיה תחילה לגרים סוכה מט ע"ב, ופירש שם רש"י: נָדִיב - שנדבו לבו להכיר את בוראו, תחילה לגרים - בנדבת ליבו להתגייר.

6 הגרים נקראים על שמו של אברהם. במשנה במסכת ביכורים פ"א מ"ד סובר ר' יהודה שגר מביא וקורא, והירושלמי מסביר את דעתו ואומר שהגר יכול לומר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ דברים כו ג משום שנאמר על אברהם אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ - לשעבר היית אב לארם, ועכשיו מִיכָּן והֵילָךְ אתה אב לכל הגויים ירושלמי ביכורים, פ"א ה"ד.

7 אברהם, הגר הראשון, שורש הגרים, מגייר גם אחרים, כמו שדרשו חז"ל: וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן... שכל מי שהוא מקרב את הגר כאילו בראו... אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים בראשית רבה, פד ד. אברהם הוא שיצר את אפשרות הגיור, וזאת הקדושה שלו.

8 קדושת יעקב - בלי מְצָרִים על הפסוק אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'... וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ ישעיהו נח יד אומרת הגמרא בשבת קיח ע"ב: לא כאברהם, שכתוב בו: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ... ולא כיצחק, שכתוב בו: כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל, אלא כיעקב, שכתוב בו: וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה.

9 יש הבדל בין אברהם, שהקדושה שלו היא עם גבולות ומְצָרִים - קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ בראשית יג יז, - לבין הקדושה של יעקב, שהיא קדושה בלי מצרים ובלי גבולות - וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה. וכפי שמופיע בספרים הקדושים, קדושת יעקב נשתלשלה אחר כך במשה: יעקב מלבר ומשה מלגו.

10 שתי קדושות בשבת ובישראל ישנם שני סוגי קדושה - תרומה והקדש. בתרומה צריך שיהיו שייריה ניכרים פסחים לג ע"ב, ו'אין אדם עושה כל שדהו תרומה' ירושלמי פאה פ"א ה"א. לעומת זאת, הקדש הוא קדושת הגוף. זו קדושה בלי שיריים כלל, ולא ייתכן שיהיו בה שיריים, שהרי פשטה קדושה בכולה חולין קלה ע"א. לא יכולה להיות קדושה חלקית.

11 מהן שתי הקדושות הללו? בתרומה אני מפריש חלק מן הדבר ונותן לה'. ולכן, אם אין שיריים, זו אינה תרומה - אמנם מה שהפרשתי הופך לקדוש, אך זו לא תרומה. לעומת זאת, הקדש הוא עצמי, כל עניינו הוא שהכל קדוש ואין משהו מחוצה לו.

12 אלה שתי הקדושות שישנן גם בעם ישראל: קדושה עם מְצָרִים וקדושה בלי מְצָרִים. ישנה הקדושה של אברהם, שורש לגרים, שהפריש עצמו מכל העולם. הוא התרומה, וכמוהו הגר שמתחבר לישראל. ישנה קדושה נוספת - של יעקב, ואחר כך של משה - שהיא קדושה יהודית שאין לה שום יחס למה שמחוץ לה.

13 המהר"ל כותב בהקדמה ל'דרך החיים': הנה ג' תפלות תקנו אנשי כנסת הגדולה בשבת חוץ מן תפלת המוספין... ובתפילת ישמח משה תקנו ולא נתתו לגויי הארץ וכו' כדלעיל, כי זה השבת לא נתן השם יתברך כי אם לישראל אשר בחר השם יתברך בהם והם נבדלים מכל האומות, וכן יום השבת נבדל מן ששת ימי המעשה לעצמו, ולכך נתן השבת לישראל דוקא, אשר בהם בחר השם יתברך, וזהו המדריגה השניה שיש לשבת. המדריגה השלישית כי השבת הוא אחד, והפרש יש בין מה שהשבת הוא אחד ובין מה שנזכר לפני זה בתפילת ישמח משה, שישראל בחר השם יתברך בהם ונבדלים מכל העמים וכן השבת גם כן נבדל מכל הימים, כי מה שבחר השם יתברך בהם אין זה מורה על שישראל אחד לגמרי כאלו אין זולתם עד שהכל טפל אצל ישראל, וזהו מעלת ישראל העליונה.

14 אנו אומרים במנחה של שבת אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, ופירושו של גוי אחד הוא שאין עם אחר, יש רק עם אחד, עם ישראל - שהם עם אחד ואין זולתם. כי אף אם נבראו האומות, אינם רק לשמש את ישראל, אם היו ישראל עושים רצונו של מקום, כמו שיהיה עוד בעתיד ואין להאריך במקום זה. ובזה ישראל עם אחד, שאין זולתם, וכן השבת הוא אחד. ודבר זה נוסף על המעלה שנזכר לפני זה אל השבת, שבו בחר השם יתברך, רק כי הוא יום אחד לגמרי ואין זולתו

15 מהמהר"ל עולה שיש שתי בחינות בישראל ושתי בחינות בשבת. יש בחינה בישראל שאנו מזכירים בתפילת שחרית, והיא שישראל נבדלים מכל האומות - ולא נתתו לגויי הארצות. האומות הן תבואה שמתוכה הפרישו תרומה - עם ישראל. לעומת זאת, הקדושה של מנחה - שהיא הקדושה העיקרית של שבת, 'רעווא דרעווין' - היא בחינה אחרת: אין בה אומות, אלא יש רק את הקדושה האחת של יעקב. אברהם, שהוא 'ראש לגרים', אין מיטתו שלמה פסחים נו ע"א, שכן יצא ממנו פסול – ישמעאל, מה שאין כן יעקב, שמיטתו שלמה ואין אצלו שיריים.

16 לך לך - ההליכה של אברהם אבינו לֶךְ לְךָ - הסיפור של אברהם בתורה מתחיל בהליכה. המדרש אומר על אברהם: בן שלוש הכיר את בוראו תנחומא לך לך, ג, אבל התורה לא מספרת לנו את זה. הניגוד לנֹח בולט - שם יש הקדמה, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, ועל פיה מובן ההמשך, אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי. ביחס לאברהם, התורה מתחילה בלֶךְ לְךָ ללא כל הקדמה, ללא הסיפורים שמופיעים במדרש, וכבר תמה על כך הרמב"ן בראשית יב ב.

17 מהי מטרת ההליכה? וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל - המטרה היא יצירת עם. ההבטחות חוזרות ונשנות: עם וארץ, גוי ואדמה, עם ישראל וארץ ישראל. חסר הגורם השלישי, שמופיע רק בברית המילה, שם אנו קוראים: וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ בראשית יז ז. הגורם הזה הוא המטרה של בחירת אברהם - כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט' בראשית יח יט. זו הסיבה שבגללה ה' בחר באברהם - לא מחמת צדקתו ולא בגלל העבר. אלוקים יצר עם ונתן לו ארץ, ועליהם נכרתה הברית.

18 יש משמעות עצומה לכך שה' לא לקח עם מעמי תבל וטיפח אותו, אלא יצר עם חדש. ה' אומר לאברהם לֶךְ לְךָ וכך מתחילה יצירת עם ישראל כיצירה חדשה. וזוהי לשון המהר"ל: והִקשה הר"ם ז"ל שתימה הוא שלא זכר הכתוב קודם זה שהיה אברהם צדיק ולכך נגלה עליו השכינה ואמר לו לך לך מארצך וממולדתך וגו'... וכמו שתמצא בנח, ונח מצא חן בעיני ה', ואח"כ כתיב, אלה תולדת נח וגו'. הזכיר קודם צדקת נח קודם שהזכיר שדיבר השי"ת עמו, אבל לפי הדברים אשר אמרנו לך לא יקשה כלל, כי אצל נח לא היה רק בחירה פרטי והבחירה הפרטית הוא לפי מה שהוא, והכל הוא לפי מעשה צדקות שלו. אבל באברהם לא היה בחירה פרטית, רק באומה הישראלית שהם זרעו, שהרי כתיב באותה בחירה, ואעשה אותך לגוי גדול, וזה בחירה כללית, ובחירה כמו זאת אין תולה במעשה כלל ולא בחטא, כי המעשה הוא לפרט, אף כי בוודאי זכות אבות מועיל, מכל מקום, עיקר הבחירה - בחירה כללית בו ובזרעו נצח ישראל, פרק יא, עמ' סח.

19 המהר"ל מאריך לבאר שבחירת עם ישראל היא לא תוצאה של צדקת אברהם, וממילא היא לא יכולה להתבטל כתוצאה מחטא של מי מצאצאיו. בחירת עם ישראל היא דבר חדש, שאין לו קשר למה שהיה בעבר.

20 העניין הבולט אצל אברהם הוא התנתקות והיפרדות. בהתחלה, לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, הוא מתנתק מן העבר שלו, ובסיום באה התנתקות הרבה יותר מכאיבה, שוב לֶךְ לְךָ : קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה בראשית כב ב. גם כאן הליכה והתנתקות, הפעם מן העתיד.

21 רק מי שמנותק לחלוטין מן העבר ומן העתיד, מנותק גם מן ההיסטוריה ויכול לחיות בנצח של הקב"ה. זו היא המציאות של עם ישראל. מבחינת קדושת יעקב, ההיסטוריה של היהודי זו התורה, שהיא מעגל החיים שלו. רק עם כזה הוא עם אלוקי ששייך לקב"ה.

22 מהלך חייו של אברהם אבינו רצוף פרידות. הוא נפרד ממשפחתו, מלוט בן אחיו, מישמעאל בנו, ולבסוף הוא נכון להיפרד גם מעתידו שלו, מיצחק. רק אדם שחי כך מסוגל להפוך להיות חלקו של הקב"ה, וכך דרשו חז"ל על אברהם העברי - כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד בראשית רבה, מב ח.

23 וכך דרשו במדרש: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל... אמר ר' ברכיה, אתנך ואשימך אין כתיב כאן, אלא ְאֶעֶשְׂךָ, משאני עושה אותך בריה חדשה את פרה ורבה בראשית רבה, לט יא. רק ברגע שאברהם נעשה מחדש, בריה חדשה, אז הוא פרה ורבה, אז מתחיל עם ישראל.

24 יש עניין עמוק בכך שהקדושה של עם ישראל, שהוא גוי שנוצר על ידי הקב"ה, מצוינת בברית המילה, במקום שאדם פרה ורבה. זו קדושה ביולוגית שלא צריכה השתדלות - מה שלא יעשו, הם קדושים.

25 עם זאת, המטרה של יצירת עם ישראל אינה התבדלות, וגם עניין זה בולט בפרשה. אברהם מתנתק כל הזמן, אבל המטרה היא וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה בראשית יב ג ואַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ בראשית יז ה. המטרה של יצירת גוי קדוש בארץ הקדושה היא שכל האנושות תתברך. ברכה זו נוצרת על ידי היבדלות והתנתקות מוחלטות; לא כהמשך, אלא רק כברייה חדשה.

26 יעקב אשר פדה את אברהם אברהם, תחילה לגרים, הוא המקור של עם ישראל. יש אצל אברהם את הקדושה שיש לה שיריים, קדושה שהיא פרי השתדלות, חיפוש ולימוד: שנעשו כליותיו כמין שני רבנים בראשית רבה, סא א, ומעצמו למד תורה שם, צה ג.

27 אבל אברהם יצר קדושה נוספת, שאין לה קיום בעולם החיצוני האובייקטיבי, ושדווקא ממנה צריך לשאוב את הערכים והמצוות. זאת הבחינה של יעקב שקראו בית פסחים פח ע"א - בית של תורה ומצוות, של מה שקיים בנו-עצמנו, בחיי העולם שנטע בתוכנו מתחילת יצירתנו.

28 על אברהם ויעקב אומר המדרש: רבי שמואל בר רב יצחק אמר, אברהם לא ניצל מכבשן האש אלא בזכות של יעקב, משל לאחד שהיה לו דין לפני השלטון ויצא דינו מלפני השלטון לישרף וצפה אותו השלטון באסטרולוגיאה שלו שהוא עתיד להוליד בת והיא נשאת למלך, אמר כדאי הוא להנצל בזכות בתו שהוא עתיד להוליד והיא נשאת למלך, כך אברהם יצא דינו מלפני נמרוד לישרף וצפה הקב"ה שיעקב עתיד לעמוד ממנו, אמר, כדאי הוא אברהם להנצל בזכותו של יעקב, הדא הוא דכתיב לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם יעקב פדה את אברהם בראשית רבה, סג ב.

29 וידוע הפירוש של ר' צדוק והרב קוק, שיעקב שמיטתו שלמה פדאו לאברהם - הוא גילה שגם באברהם יש את אותה קדושה 'יהודית'. כלומר, אף שאברהם מייצג את הקדושה ש'יש לה שיריים', יש בו גם את בחינת יעקב, ואכן, בהמשך המדרש נאמר: אברהם נקרא ישראל שם, סג ג.

30 מצד אחד היה אברהם ראש לגויים, אך מצד שני הוא יצר גם היבדלות מוחלטת, בחינת יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם.

31 הקדושה באדם ובישראל הרב קוק התחבט לגבי היחס הנכון שבין שתי הקדושות, וזו התחבטות שמיוחדת לחברה שלנו: צורתם של ישראל צריכה להתברר, אם האנושיות הכללית של תוכן האדם עומדת היא בה בציביונה כמו שהיא בכל העמים, ועליה נבנתה הצורה הישראלית המיחדתהּ, או שמעקב עד ראש הכל הוא מיוחד.

32 השאלה היא מיהו יהודי: אדם ועוד משהו, או שהוא בכלל לא אדם, אלא מציאות בפני עצמה. לבירור זה צריכים להשתמש במקורות שונים, תורניים, שכליים, הסתוריים, רזיים, הופעיים, שיריים, ולפעמים גם כן פוליטיים ואקונומיים. נראה הדבר שמקודם נערך הדבר שצורת האדם תשתלם בכללותה, ובתור תוספת ויתרון יגלה על האומה המיוחדת רוחה המפואר בהדרת קודש. אבל נתקלקלו הענינים ורוח האדם שקע כל כך בכלל, עד שלא היה החול יכול להעשות בסיס לקודש, אלא אם כן יקלקל אותו, והוכרחה גלות מצרים לבוא בתור כור הברזל, שצירפה את צד האדם שבישראל, עד שנעשה לברייה חדשה, וצורתו החולית נטשטשה לגמרי. והוחל גוי פעם אחת על ידי הגרעין האנושי לצורה שמראש ועד עקב כולה ישראלית. יעקב וישראל אורות, אורות ישראל, ה ח, עמ' קנה-קנו.

33 מבחינה נפשית, כל אחד מרגיש את ההתחבטות הזאת: מחד, אדם נכנס ל'דינמיות' של תורה ומצוות, מאידך, הוא מרגיש קדושה ששייכת לעולם, לטבע, למציאות כולה, ולפעמים הוא מרגיש קונפליקט ביניהן.

34 ועל כך כתב הרב בפרק "הקדושה באדם ובישראל": ראוי היה שכל תוכן של קדושה ילקח בראשית השגתו מכללות האדם, שהרי ההכרה של הקדושה כללית היא, ותוכן הקישור של האדם עם ד' הוא תוכן שלמעלה מכל עם, ואחר כך יהיה נמשך בלבוש מיוחד, ישראלי.

35 הקדושה שייכת לאדם בכללותו, לצלם אלוקים שבאדם - חביב אדם שנברא בצלם אבות פ"ג מי"ד. היא לא דבר יהודי ייחודי. הקדושה נמצאת בעצם המציאות של האדם, בכל הטוב, היפה, הישר והצודק בעולם. התהליך הטבעי היה צריך להיות: קודם להיות אדם ואחר כך יהודי. אבל הקלקולים שבעולם כולו גרמו שנשתכח יסוד הקודש מכללות האדם, ונעשה בישראל יצירה חדשה, שמשום כך צריכה כל מחשבת קודש להמשך ממקור ישראל בראשיתה.

36 היום החיים שלנו הם רק חיים יהודיים, מלמעלה עד למטה: רק תורה, רק מצוות, בלי יחס לאדם הכללי. אנחנו לא יוצאים מנקודת מחשבה כללית, מהפילוסופיה הכללית, אפילו כשיש בה ניצוץ של קדושה. ומכל מקום ישנם גבורי כח שהם מוצאים את יסוד העולם, שבשורש נשמתו של אדם הראשון, ההולכת ומפעמת את לבו של האדם בכללו, ועומק טוב זה מתקדם אצלם לכל, ואחר כך לוקחים את התמצית של קודש זה, ומלבישים אותו את בגד ההוד של התורה והמצוה, וכל הקודש המיוחד שישראל מצויינים בו, עד שהם ממשיכים על עצמם גם דבקות אלהית, מפולשת מאורה של תורה, ושמחת המצוות, מרוב כל אורות הקודש ב, עמ' רצט.

37 יש את הקדושה הכללית של העולם ויש את הקדושה היהודית של תורה ומצוות. ישנם כאלה, רק גיבורי כוח, שיש להם אפשרות לקחת את הקדושה של האדם ששייכת לאדם הראשון, ורק אחר כך לחיות את האינטנסיביות ואת העומק של התורה והמצוות יחד עם הקדושה הכללית של העולם כולו.

38 קדושת אברהם וקדושת משה מה זה אומר לגבינו? גם כאן יש לנו התחבטות עצומה: קדושת אברהם לעומת קדושת משה. זו התחבטות קשה דווקא משום ההתקשרות שלנו לארץ ישראל. אצל משה רבנו נאמר: כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ דברים לב נב, והֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר דברים לד ד. ברור שהפסוקים האלה באים להזכיר לנו את אברהם - לֶךְ לְךָ... אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ בראשית יב א, וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ בראשית יב ו. משה רואה ולא עובר, אך אברהם עובר ורואה, משום שבארץ ישראל יש צורך בקדושה של אברהם, קדושה שהיא מתוך הטבע, מתוך ההוויה והאדם.

39 יש לנו קשר לקדושה של תורה ומצוות דרך ה'יהודי' שבנו, דרך אותה הרגשה ישיבתית עמוקה, וזו הבחינה של ברית המילה; ויש לנו גם הרגשה ארץ ישראלית, והרגשה זו מקשרת אותנו עם הקדושה של אברהם, עם הקדושה של האדם בכלליותו.

40 הרב מוסיף עוד נקודה בעניין הזה בפרק "דומיַת הקדושה הכללית": הקדושה העליונה היא קדושת הדומייה. קדושת ההויה, שהאדם מכיר את עצמו בטל בפנימיותו הפרטית, וחי חיים כלליים, חיי כל.

41 מהי קדושה? קדושה היא כאשר אתה משתחרר מהפרטיות שלך, מהאגו הקטן שלך, וחי את הכל. אתה לא מרגיש שבאת לעולם בשביל המטרות הפרטיות שלך, בשביל לעשות קריירה - הרי סוף כל הקריירות הוא אחד. רק ברגע שבו אדם מרגיש שהוא שליח, שיש מטרה שהיא מעבר לקיום הפרטי שלו, הוא מגיע לקדושה. מרגיש הוא חיי הדומם, הצומח והחי, חיי הכלל כולו, של כל מדבר, של כל איש מאישי האדם, חיי כל שכל וכל מכיר, כל משיג וכל מרגיש, וההויה כולה מתעלה עמו למקורה, והמקור מתגלה תמיד עליה ועליו ברוב הדר, בהוד קדושה באמת ובנחת. כל האושר, כל הטוב והיושר, כל העז והתפארת, כל החיל והגבורה שופעים עליו, אורו של העולם הוא, יסודו ואומץ המשכת חייו, בזכותו נזון העולם כולו, וכאין וכאפס הוא בעיניו. הוא אינו מתקדש, נבדל ונפרש, חי הוא, וכל חייו קודש קדשים, חיי חיים הם, דופקי לבבו, מרוצת דמו, שאיפות נפשו, הסתכלותו ומבט עיניו, הכל חיי אמת, חיי גבורה אלהית שוטפים בהם ועל ידם.

42 זו המציאות של אותו אדם - הוא חי. הוא צריך רק לחיות כי הוא בדרגה שאין לו חיים פרטיים. חייו הפרטיים הם חלק מהסימפוניה של העולם כולו, חלק מהתזמורת של הקב"ה. הוא לא מתקדש, נבדל ונפרש משום שהחיים עצמם, מֵרוץ הדם שלו והדופק של הלב שלו, הרצונות שלו, הם בעצם הקב"ה. אם יפיל עצמו קדוש הדומיה לעבודה מצומצמת, בתפלה, בתורה, בצמצום מוסריות ודיקנות פרטיות, יסבול וידוכא, יחוש כי נשמה מלאה כל היקום לוחצים בצבתים, להסגירה במועקה מצומצמת של מדה, של התוית דרך מיוחד, בשעה שכל הדרכים יחד הנם לפניו פתוחים, כולם מלאים אור, כולם אוצרים חיים. החוצפה שבעקבתא דמשיחא באה מתוך תשוקה פנימית לקדושת הדומיה העליונה,

43 מהי קדושת הדומייה העליונה? כתובים כאן דברים מאוד רדיקליים - הקדושה הזו היא קדושה כללית של ההוויה כולה, של כל איש מאישי האדם. וסוף שתגיע לה, כי עתידין ישראל להיות עומדים לפנים ממחיצתם של מלאכי השרת, ואלו שואלים להם מה פעל א-ל, מה חידוש יש בישיבה של מעלה. בניהם עתידים להיות נביאים מהמדרגה היותר עליונה, ממדרגתו של משה רבינו ומזיהרא עילאה דאדם הראשון, עץ החיים כולו בכל עמק טובו יתגלה בהם ועל ידם אורות הקודש ב, עמ' רצז-רצח.

44 וכאן ההתחבטות: מצד אחד, כולם מרגישים את הברית המיוחדת, את הקדושה של תורה ומצוות, קדושת משה שלא נכנס לארץ ישראל; ומצד שני, נוספה לנו גם הקדושה הכללית, קדושת אברהם, שבזכותו יכול כל גר להביא ביכורים כיוון שהקב"ה נשבע לאברהם, ואברהם הוא השורש של ארץ ישראל.

45 הדתיות היהודית - דרך האומה כבר הזכרנו שלנֹח ולמלכי-צדק אסור להקדים ברכת עבד לברכת קונו, מה שאין כן לישראל. מדוע?

46 הדברים מתבררים מתוך דברי הרב: היחש של כנסת ישראל ליחידיה הוא משונה מכל היחושים של כל קיבוץ לאומי ליחידיו. כל הקיבוצים הלאומיים נותנים הם ליחידיהם רק את הצד החיצוני של המהות, אבל עצם המהות, זה שואב כל אדם מנשמת הכל, מנשמת אלהים שלא באמצעות הקיבוץ, מפני שאין להקיבוץ חטיבה אלהית שמגמה אלהית עצמית שרויה בתוכו. לא כן בישראל, הנשמה של היחידים נשאבת ממקור חי העולמים באוצר הכלל, והכלל נותן נשמה ליחידים. אם יעלה על הדעת להנתק מהאומה, צריך הוא לנתק את נשמתו ממקור חיותה, וגדולה היא משום כך ההזדקקות, שכל יחיד מישראל נזקק לכלל, והוא מוסר תמיד את נפשו מבלי להיות נקרע מהאומה, מפני שהנשמה ותיקונה העצמי דורש כן ממנו אורות ישראל, ב ג, עמ' קמד.

47 יש הבדל בין היחס של יהודי לעם ישראל לבין היחס של גוי לעמו. הקשר שבין גוי לעמו הוא חיצוני, הוא נותן לו את האופי החיצוני, את התרבות; את המהות הפנימית שלו, את עולם הערכים האלוקי שלו, הוא לא שואב מהעם. הקשר של הגוי לאלוקים עובר דרך האדם, ולכן הדתות של הגויים אוניברסליות. לכל אדם יש נשמה אלוקית שמלמדת אותו את הסוד של הבריאה, את הסוד של הבורא יתברך, אבל הקשר של יהודי לה' הוא משום שהוא יהודי, ולכן תורת ישראל שייכת דווקא לעם ישראל. זו דת לאומית משום שיהודי יונק את הקשר שלו לקב"ה מאלוקי אברהם, יצחק ויעקב, ולא מאלוקי אדם הראשון.

48 זהו ההבדל בין הגויים, שאסור להם להקדים ברכת עבד לברכת קונו, לבין עם ישראל, שדווקא צריכים להקדים את ברכת האבות לברכת גבורות. אצל הגויים, קודם אלוקים ואחר כך האדם, מה שאין כן אצל ישראל: קודם אתה מתקשר לקדושת האבות, ורק מתוכה אתה מגיע ל'גבורות', לגבורות הקב"ה.

7 בראשית רבה פתח ↗

דָּבָר אַחֵר, וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב וגו', אַבְרָהָם גִּיֵּר גִּיּוּרִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב בראשית יב, ה: וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא אִם מִתְכַּנְסִין כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם לִבְרֹאת אֲפִלּוּ יַתּוּשׁ אֶחָד אֵינָן יְכוֹלִין, וְאַתְּ אוֹמֵר בראשית יב, ה: וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, אֶלָּא אֵלּוּ הַגֵּרִים שֶׁגִּיֵּר אוֹתָם אַבְרָהָם, וְלָמָּה אָמַר עָשׂוּ, וְלֹא אָמַר גִּיְּרוּ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מְקָרֵב אֶת הַגֵּר כְּאִלּוּ בְּרָאוֹ. תֹּאמַר אַבְרָהָם הָיָה מְגַיֵּר וְשָׂרָה לֹא הָיְתָה מְגַיֶּרֶת, תַּלְמוּד לוֹמַר וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, אֲשֶׁר עָשָׂה אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא אֲשֶׁר עָשׂוּ. אָמַר רַבִּי חוּנְיָא אַבְרָהָם הָיָה מְגַיֵּר אֶת הָאֲנָשִׁים וְשָׂרָה מְגַיֶּרֶת אֶת הַנָּשִׁים, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר אֲשֶׁר עָשׂוּ, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ מַכְנִיסָן לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַאֲכִילָן וּמַשְׁקָן וּמְקָרְבָן וּמַכְנִיסָן תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. יַעֲקֹב גִּיֵּר גִּיּוּרִים, דִּכְתִיב בראשית לה, ב: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וגו' וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב וגו', בְּיִצְחָק לֹא שָׁמַעְנוּ, וְהֵיכָן שָׁמַעְנוּ, רַבִּי יִצְחָק וְתָאנֵי לָהּ מִשּׁוּם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא רַבָּה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן, כָּאן כְּתִיב: וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו, מַאי מְגוּרֵי אָבִיו מִגִּיּוּרֵי אָבִיו.

10 חולין פתח ↗

קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ נָמֵי! דְּאָמַר: חוּץ מִגִּיזָּה וּכְחִישָׁה, אֲפִילּוּ הָכִי פָּשְׁטָה קְדוּשָּׁה בְּכוּלַּהּ.

« פניך אבקש ג׳ פניך אבקש ה׳ »