פניך אבקש י״ט

7 ערכין פתח ↗

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצוֹרָע״? זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרָתוֹ שֶׁל מוֹצִיא שֵׁם רַע.

8 משנה תורה, הלכות טומאת צרעת פתח ↗

הַצָּרַעַת הוּא שֵׁם הָאָמוּר בְּשֻׁתָּפוּת כּוֹלֵל עִנְיָנִים הַרְבֵּה שֶׁאֵין דּוֹמִין זֶה לָזֶה. שֶׁהֲרֵי לֹבֶן עוֹר הָאָדָם קָרוּי צָרַעַת. וּנְפִילַת קְצָת שְׂעַר הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן קָרוּי צָרַעַת. וְשִׁנּוּי עֵין הַבְּגָדִים אוֹ הַבָּתִּים קָרוּי צָרַעַת. וְזֶה הַשִּׁנּוּי הָאָמוּר בַּבְּגָדִים וּבַבָּתִּים שֶׁקְּרָאַתּוּ תּוֹרָה צָרַעַת בְּשֻׁתָּפוּת הַשֵּׁם אֵינוֹ מִמִּנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם אֶלָּא אוֹת וּפֶלֶא הָיָה בְּיִשְׂרָאֵל כְּדֵי לְהַזְהִירָן מִלָּשׁוֹן הָרַע. שֶׁהַמְסַפֵּר בְּלָשׁוֹן הָרַע מִשְׁתַּנּוֹת קִירוֹת בֵּיתוֹ. אִם חָזַר בּוֹ יִטְהַר הַבַּיִת. אִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁהֻתַּץ הַבַּיִת מִשְׁתַּנִּין כְּלֵי הָעוֹר שֶּׁבְּבֵיתוֹ שֶׁהוּא יוֹשֵׁב וְשׁוֹכֵב עֲלֵיהֶן. אִם חָזַר בּוֹ יִטְהֲרוּ. וְאִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁיִּשָּׂרְפוּ מִשְׁתַּנִּין הַבְּגָדִים שֶׁעָלָיו. אִם חָזַר בּוֹ יִטְהֲרוּ וְאִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁיִּשָּׂרְפוּ מִשְׁתַּנֶּה עוֹרוֹ וְיִצְטָרֵעַ וְיִהְיֶה מֻבְדָּל וּמְפֻרְסָם לְבַדּוֹ עַד שֶׁלֹּא יִתְעַסֵּק בְּשִׂיחַת הָרְשָׁעִים שֶׁהוּא הַלֵּיצָנוּת וְלָשׁוֹן הָרַע. וְעַל עִנְיָן זֶה מַזְהִיר בַּתּוֹרָה וְאוֹמֵר דברים כד ח "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת" דברים כד ט "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ". הֲרֵי הוּא אוֹמֵר הִתְבּוֹנְנוּ מָה אֵרַע לְמִרְיָם הַנְּבִיאָה שֶׁדִּבְּרָה בְּאָחִיהָ שֶׁהָיְתָה גְּדוֹלָה מִמֶּנּוּ בְּשָׁנִים וְגִּדְלַתּוּ עַל בִּרְכֶּיהָ וְסִכְּנָה בְּעַצְמָהּ לְהַצִּילוֹ מִן הַיָּם וְהִיא לֹא דִּבְּרָה בִּגְנוּתוֹ אֶלָּא טָעֲתָה שֶׁהִשְׁוַתּוּ לִשְׁאָר נְבִיאִים וְהוּא לֹא הִקְפִּיד עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר במדבר יב ג "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד" וְאַף עַל פִּי כֵן מִיָּד נֶעֶנְשָׁה בְּצָרַעַת. קַל וָחֹמֶר לִבְנֵי אָדָם הָרְשָׁעִים הַטִּפְּשִׁים שֶׁמַּרְבִּים לְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת. לְפִיכָךְ רָאוּי לְמִי שֶׁרוֹצֶה לְכַוֵּן אָרְחוֹתָיו לְהִתְרַחֵק מִישִׁיבָתָן וּמִלְּדַבֵּר עִמָּהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתָּפֵס אָדָם בְּרֶשֶׁת רְשָׁעִים וְסִכְלוּתָם. וְזֶה דֶּרֶךְ יְשִׁיבַת הַלֵּצִים הָרְשָׁעִים בַּתְּחִלָּה מַרְבִּין בְּדִבְרֵי הֲבַאי כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר קהלת ה ב "וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים". וּמִתּוֹךְ כָּךְ בָּאִין לְסַפֵּר בִּגְנוּת הַצַּדִּיקִים כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר תהילים לא יט "תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק". וּמִתּוֹךְ כָּךְ יִהְיֶה לָהֶן הֶרְגֵּל לְדַבֵּר בַּנְּבִיאִים וְלָתֵת דֹּפִי בְּדִבְרֵיהֶם כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר דברי הימים ב לו טז "וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו". וּמִתּוֹךְ כָּךְ בָּאִין לְדַבֵּר בֵּאלֹהִים וְכוֹפְרִין בָּעִקָּר כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר מלכים ב יז ט "וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל ה' אֱלֹהֵיהֶם". וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר תהילים עג ט "שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ" מִי גָּרַם לָהֶם לָשִׁית בַּשָּׁמַיִם פִּיהֶם לְשׁוֹנָם שֶׁהָלְכָה תְּחִלָּה בָּאָרֶץ. זוֹ הִיא שִׂיחַת הָרְשָׁעִים שֶׁגּוֹרֶמֶת לָהֶן יְשִׁיבַת קְרָנוֹת וִישִׁיבַת כְּנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וִישִׁיבַת בָּתֵּי מִשְׁתָּאוֹת עִם שׁוֹתֵי שֵׁכָר. אֲבָל שִׂיחַת כְּשֵׁרֵי יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ אֶלָּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וְחָכְמָה. לְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזֵר עַל יָדָן וּמְזַכֶּה אוֹתָן בָּהּ. שֶׁנֶּאֱמַר מלאכי ג טז "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ": סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת טֻמְאַת צָרַעַת

10 ערכין פתח ↗

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נָדָב מֵרַבִּי חֲנִינָא, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נָדָב חַתְנֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא מֵרַבִּי חֲנִינָא, וְאָמְרִי לַהּ מֵרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מָה נִשְׁתַּנָּה מְצוֹרָע שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה ״בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ״? הוּא הִבְדִּיל בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, בֵּין אִישׁ לְרֵעֵהוּ, לְפִיכָךְ אָמְרָה תּוֹרָה ״בָּדָד יֵשֵׁב וְגוֹ׳״.

13 נתיבות עולם פתח ↗

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא מאי דכתיב מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה אמר הקב"ה ללשון כל איבריו של אדם זקופין ואתה שוכב כל איבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים ולא עוד אלא שהקפתי לך שתי חומות אחת של עצם ואחת של בשר מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה ע"כ. יש לך לשאול דמה ענין השכיבה הזאת מועיל וכי בשביל כך אין הלשון יכול לדבר, וכן מה שיש ללשון שתי חומות בשני צדדין שהרי אין דבר זה מונע כלל. יש לך לדעת כי דברי חכמים עמוקים, כי הלשון הזה שהוא מיוחד להוציא הדבור ממנו וזהו עצם הלשון, ולדבר זה הוא מיוחד להוציא הדבור אל זולתו, ודבר זה לא תמצא בשום אבר, שאין אבר אחד נברא שיוציא הדבר לזולתו מן הנסתר אל הגלוי, שהאוזן מקבל הדברים והעין מקבל הראות, וכן כל הדברים הם כך ואין אחד מהם נברא לפעול להוציא לזולתו, רק הלשון שעיקר בריאתו להוציא הדבור אל זולתו, וכמו שאמרנו למעלה כי הלשון מוציא הדבור אל הפועל, ומפני כך הלשון קרוב אל לשון הרע ביותר, שדבר זה הוא יוצא ג"כ לדבר בזולתו לגמרי כדכתיב תלים נ' תשב באחיך תדבר בבן אמך גו'. ומפני שהלשון נברא להוציא הדבור וקרוב ביותר לדבר זה דהיינו אל לשון הרע, והש"י אשר ברא האדם בשלימות לגמרי בלא חסרון שלא יהיה נוטה האדם אל הרע, תקן את הלשון שלא יהיה מסוגל ומוכן אל הרע, לכך תקן אותו שיהיה האבר הזה שוכב והדבר שהוא שוכב הוא נשאר במקומו, שזה ענין השכיבה שמבקש המנוחה לא העומד אשר הוא מבקש לצאת ולפעול באחר, והאבר הזה נברא שוכב כי אשר הוא בעל הנחה אין ראוי לו היציאה. גם נברא האבר הזה במקום הסתר דהיינו תוך הפה והוא מקום הסתר, ואף כי בודאי אין דבר זה מונע אותו מן הדבור, מכל מקום האיברים החיצונים דבקים בגלוי במה שהם מגולים ומסוגלים אל הגלוי, והאבר שהוא מכוסה והוא בהעלמה וההסתר ביותר אין סגולתו לפעול כ"כ. ומעתה אף אם הלשון הוא נברא להוציא הדבור אל זולתו, מכל מקום נברא שיהיה לו סגולת ההסתר דהיינו שלא יתפשט לדבר בזולתו בלשון הרע אשר יפעל בזולתו. ולפיכך הכתוב אומר מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, שאף שהלשון מסוגל מצד עצמו להוציא הדבור אל הנגלה כיון שנברא בתואר אשר התבאר, הנה בסגולת דבר זה מונע את האדם מן הגלוי שאינו מוציא כל כך הדבור. ועוד כי הלשון מצד עצמו ראוי שיהיה כך, כי השכל הדברי אינו נבדל לגמרי מן האדם, שאלו היה השכל הדברי נבדל לגמרי מן האדם היה הלשון מבחוץ לגמרי, אבל מפני שאינו נבדל הלשון לגמרי מן האדם והוא מבפנים והוא שוכב ג"כ מפני שאינו נבדל מן הנושא, ולכך אין הלשון כ"כ פועל בזולתו כאשר מצד עצם הלשון שהוא מתחבר אל הנושא אותו הוא האדם, ואין ראוי כ"כ שיהיה פועל בזולתו מאחר שהוא מצורף אל הנושא אותו. ועם כל זה, מה שכל האיברים נבראים זקופים והלשון שוכב, וכן כל האיברים מבחוץ והוא מבפנים מורה על מדריגת הלשון ומעלתו העליונה ג"כ, וזה כי מה שנברא שוכב והוא מנושא על אחר דבר זה מורה על מעלתו העליונה שהוא מנושא על אחר, וכן מה שהוא מבפנים ושאר האיברים מבחוץ מורה על מעלתו העליונה כמו הנשמה שהיא בפנים, ולפיכך אמר מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, כי נברא הלשון הזה בתואר שלא לפעול בלשון רע, וכל דברים אלו ידועים למבינים ועוד יתבאר:

15 יומא פתח ↗

וּקְטוֹרֶת מְכַפֶּרֶת? אִין, דְּהָא תָּנֵי רַבִּי חֲנַנְיָא: לָמַדְנוּ לִקְטוֹרֶת שֶׁמְּכַפֶּרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטוֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם״, וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: עַל מָה קְטוֹרֶת מְכַפֶּרֶת — עַל לָשׁוֹן הָרָע. יָבֹא דָּבָר שֶׁבַּחֲשַׁאי, וִיכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה חֲשַׁאי.

16 זבחים פתח ↗

מְעִיל – מְכַפֵּר עַל לָשׁוֹן הָרָע. מִנַּיִן? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: יָבֹא דָּבָר שֶׁבַּקּוֹל, וִיכַפֵּר עַל קוֹל הָרָע. וְצִיץ – מְכַפֵּר עַל עַזּוּת פָּנִים; בְּצִיץ כְּתִיב: ״וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן״, וּבְעַזּוּת פָּנִים כְּתִיב: ״וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ״.

17 יומא פתח ↗

30 תפארת ישראל פתח ↗

התבאר לך כי ראוי שתנתן התורה על ידי אחד שהוא מיוחד ונבדל מן הכלל. ודבר זה למדרגת התורה, שיש אל התורה המדרגה העליונה המיוחדת, עד שלא ישתתף לה דבר. ולכך ראוי שתנתן התורה על ידי מי שהיה* מיוחד במדרגה מכל באי עולם, הוא משה. ואף כי התורה היא תורה אל הכלל, נתנה על ידי משה. והענין הוא כמו שהענין בנפש האדם, אשר הלב מקבל החיות למעלתו ולחשיבותו, הוא שולח החיות לכל האברים, ואין בכל אבר ואבר החיות בפני עצמו. ומה שאמר בפרק בתרא דמכות כג: תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני, שנאמר דברים לג, ד "תורה צוה לנו משה", 'תורה' בגימטריא תרי"א, "אנכי" ו"לא יהיה לך" שמות כ, ב-ג מפי הגבורה שמענום, עד כאן. ויקשה לך, למה שמעו "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה. ודבר זה בודאי ראוי שיהיה כך, כי בדבור "אנכי" הוא שקבלו השם יתברך לאלוה. וכן "לא יהיה לך", שלא* יהיה להם אלוה זולת השם יתברך. שאם היה להם אלוה זולת השם יתברך, היו מבטלים מלכותו יתברך חס ושלום. והנה דבר זה שהוא קבלת מלכותו עליהם אינו לכל יחיד ויחיד, רק לכלל ישראל. שאין השם יתברך מיחד שמו יתברך על יחיד לומר "אנכי ה' אלהיך", רק על כל האומה. ואי אפשר לומר באלו שתי מצות שהמצוה היא לכל יחיד ויחיד בעצמו. שאין השם יתברך מלך על יחיד, שאין מלך בלא עם. ולפיכך באלו ב' דברות, שהם לכלל ישראל ביחד, היה במה שהם עם אחד, והשם יתברך מלך עליהם, ובכלל זה משה עם כל ישראל, ומשה נכלל עמהם. רק שאר הדברות אינם מצד שהם כלל אחד. ודבר זה אין ראוי למעלת התורה ומדרגתה, כי אם שתנתן התורה על ידי משה רבינו עליו השלום, ש"לא קם נביא בישראל כמשה עוד" דברים לד, י. וזה מפני שאין ראוי שתנתן התורה, שהיא יחידה במדרגה העליונה, כי אם על ידי מי* שהוא מיוחד במדרגת הנבואה. ומה שאמרו בספרי דברים לד, י "ולא קם נביא בישראל כמשה עוד", אבל באומות קם. שלשה דברים היו במשה מה שלא היו בבלעם ; משה היה מדבר עמו פה אל פה, שנאמר במדבר יב, ח "פה אל פה אדבר בו כו'". משה היה מדבר עמו פנים אל פנים כו'. משה היה מדבר עמו עומד, שנאמר דברים ה, כח "ואתה פה עמוד". בלעם היה מדבר עמו "נופל וגלוי עינים" במדבר כד, ד. בלעם היה יודע מה הקב"ה עתיד לדבר עמו, שנאמר במדבר כד, טז "ויודע דעת עליון". משל לטבח של מלך שיודע מה המלך קרב על שלחנו. כך* בלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר במדבר כד, ד "אשר מחזה שדי יחזה". בלעם היה מדבר עמו כל שעה, שנאמר שם "אשר מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים", עד כאן. ואם כן יקשה לך, הרי לא נתיחד משה בנבואתו, כי אף באומות קם. אבל חס ושלום שלא יהיה מיוחד משה בנבואה, כי מה שאמרו 'אבל בנביאי אומות עכו"ם קם', מכל מקום היה נבואתו דרך נביאי אומות עובדי כוכבים. ובמדרש ויק"ר א, יג, מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם עכו"ם; נביאי אומות עולם אין הקב"ה נגלה עליהם רק בחצי דבור, שנאמר במדבר כג, ד "ויקר אלהים אל בלעם". אין לשון 'ויקר' אלא לשון טומאה, כמו דאת אמר ר' דברים כג, יא "כי יהיה בך איש לא טהור מקרה לילה". אבל לישראל בלשון טהרה, בלשון קדושה, בלשון ברור, "ויקרא אל משה" ויקרא א, א בלשון שמלאכי השרת מקלסין, שנאמר ישעיה ו, יג "וקרא זה אל זה", עד כאן. וביאור זה, כי נבואת אומות העולם עכו"ם אינה נבואה בבירור גמור. ולפיכך כתיב "ויקר", שהוא חצי דבור בלבד, כפי מה שהיא הנבואה שאינו בירור גמור. והנבואה היא בטומאה. אף שהשם יתברך קדוש ודבריו קדושים, נביאי אומות העולם מקבלים הדבור, אף אם הם טמאים, ואין צריכים קדושה וטהרה. המשל* למי שמשליך ממנו דינר זהב, אינו מקפיד אף אם נופל לאשפה, כי אין כונתו רק להשליך ממנו הדינר, יפול בכל מקום. כך השם יתברך אינו חפץ כאשר מדבר עם נביאי אומות העולם רק שיצא הדבור ממנו, יבא אל המקבל אף בטומאה. אבל כאשר מדבר עם נביאי ישראל, נתיחד עמו הדבור. וזה עיקר דבורו יתברך*, שמדבר הוא יתברך אל הנביאים, ונתיחד עמהם הדבור. אין ראוי שיהיה עצם דבורו יתברך בטומאה. ולכך אין מקבלים נביאי ישראל הנבואה - שהיא דבור השם יתברך - רק בקדושה. ומעתה מה שאמרו 'אבל בנביאי אומות העולם עכו"ם קם', היינו דמכל מקום היתה הנבואה שלו בחסרון ובטומאה. ואף אם היה גדול בנבואה מאד, כיון שנבואתו היתה בחסרון ובטומאה, אין זה מעלת הנבואה. כי מעלת הנבואה כאשר היא בקדושה ובטהרה ובבירור. ולא אמרו 'בנביאי אומות העולם עכו"ם קם' רק שהיה יודע דברים עליונים. וכאשר תבין דברי אמת, תדע כי מה שהיה יודע משה בנבואה, ומה שלא היה יודע, הכל נמשך אחר עצם המעלה בנבואה שהיה למשה. ומה שהיה יודע בלעם בנבואה, ומה שלא היה יודע, הכל נמשך ממה שלא היה לבלעם המעלה העליונה שהיה למשה. וזה כי מה שהיה מדבר עם משה פנים אל פנים שמות לג, יא, שהיה משה עומד עם השם יתברך, הכל הוא הקירוב והדיבוק עמו. ובלעם שלא היה לו זה, מורה על הריחוק מן השם יתברך. ומה שלא היה יודע משה הדבור קודם שבא אליו הדבור, וכן מה שלא היה מדבר עמו כל שעה שירצה, ומה שלא היה יודע מי מדבר עמו, נמשך אל מעלת משה. שכל נבואת משה נבואה ברורה, כמו שהיה הדבור עמו פנים אל פנים, ופה אל פה. לכך לא היתה נבואתו רק נבואה ברורה. ואין בירור הנבואה רק כשבא הנבואה אל הנביא. שכל דבר שיוצא מפי הקב"ה אין לו חזרה, כדאיתא במסכת ברכות ז.. ודבר זה נקרא 'בירור הנבואה' כאשר יוצא הדבור מפיו. אבל שידע הדבור קודם שנדבר ונתבררה הנבואה, אין זה ראוי למשה ולמעלתו, שהיתה כל נבואתו בענין הבירור הגמור. אבל בלעם שלא היתה מדרגת נבואתו בענין הברור הזה, אפשר לו לדעת דבר זה, שכן כל נבואתו בענין זה. וזה שהביא משל מן הטבח וכו'. וזה כי מה שיודע הטבח מה שיאכל המלך, ואותו אשר נקרא לשלחן המלך אינו יודע, מפני שאין הנקרא* אל המלך מצטרף אל המלך לדעת שלחנו רק כאשר השלחן ערוך בפעל, וזה כבודו ותפארתו של האורח. ולא יצטרף אל המלך זולת זה. ולכך אינו יודע קודם זה מה יאכל המלך. וכך משה לא היה נבואתו רק כאשר הדבור בפעל יוצא מפי השם יתברך מעצם כבודו יתברך, ודבר זה הוא נבואה ברורה, ובמדרגה זאת דבק משה בו יתברך, וזהו מעלתו וכבודו של משה. אבל בלעם לא היה לו מעלה זאת, ולכך ידע הנבואה קודם שבא הדבור, ודבר זה מבואר. וכן מה שלא היה* מדבר עם משה כל שעה, הכל נמשך אחר מדרגתו ומעלתו. וזה כי הענין נותן כך, כי היה הדבור עם משה פנים אל פנים. ואין לאדם כמדרגה זאת שיהיה עם השם יתברך תמיד פנים אל פנים. אבל עם בלעם היה הנבואה כמו שאמרנו למעלה ד"ה וביאור זה, שהיה משליך ממנו הדבור, והיה בלעם מקבל אותו, ולא היה כאן דבור פנים אל פנים, ולכך היה תמידי. וכן מה שלא היה יודע משה מי מדבר עמו, היינו "כי לא יראני האדם וחי" שמות לג, כ, כי אי אפשר להתחבר עם השם יתברך. ודבר זה היה למשה שנסתכל באספקלריא המאירה יבמות מט:, והיה לו דבקות אל השם יתברך, ולפיכך אי אפשר שיהיה יודע מה שידבר השם יתברך עמו. ושהיה מדבר עמו כל שעה אינו* מורה שהיה גדול בנבואה מאד שלא היה נמצא דבר זה במשה, רק שלא היה אפשר שיהיו אלו דברים במשה למעלת נבואתו. ומאחר שלא היה בו הידיעה הזאת בשביל מעלת נבואתו, אין זה חסרון, כי המעלה נותן זה. ומה שהיה לבלעם דבר זה, מפני שלא היה לו מעלת נבואתו של משה, שהיה לו דבקות גמור בו יתברך כמו שאמרנו ד"ה וכאשר תבין, רק בענין הידיעה היה גדול בנבואה. ודברים אלו ברורים מאד. ומה שאמרו בפרק קמא דראש השנה כא: "ולא קם נביא עוד וגו'" דברים לד, י, רב ושמואל; חד אמר בנביאים לא קם, אבל במלכים קם. אין זה קשיא. כי פירוש דבר זה, כי בודאי ראוי שיהיה משה מיוחד בנבואתו. ואם היה לו שתוף בנבואה, לא נתנה התורה - שהיא מיוחדת - על ידי משה. רק שהוא היה מיוחד בנבואה, ולא קם כמוהו, ולכך נתנה תורה על ידו, שאין כמוהו. ומה שאמר 'במלכים קם', דכיון דלא קם בבני אדם כמוהו, הרי היה משה מיוחד בנבואתו. אף כי במלכים קם, דהיינו מפני גודל מדרגתו ומעלתו של שלמה, שהיה מלך על עליונים ותחתונים, כדאמרינן שם סנהדרין כ:, ולכך נבואתו גם כן במדרגה עליונה, עד שיאמר 'בישראל לא קם, אבל במלכים קם'. ועם זה לא יצא משה ממה שהיה מיוחד במעלתו מצד הנבואה, כי אין המלך בכלל שאר בני אדם. ולפיכך אף אם קם במלכים, לא יצא משה ממה שהיה מיוחד בנבואה. ואין הפירוש גם כן כי היה לשלמה נבואת משה רבינו עליו השלום. כי אין הדבר כן, רק כי היה למשה בודאי מדרגה בנבואה עד שנמסרו למשה כל מ"ט שערי בינה ר"ה כא:. ובודאי אין* דבר זה לשלמה. רק מה שאמר 'אבל במלכים קם', שהגיע בנבואתו לדעת דברים עליונים נעלמים, כמו משה שהיה משיג דברים הנעלמים. והנה היה מדרגתו בנבואה כל כך גדול, כמו שהיה גדול משה רבינו עליו השלום. אבל שיהיה יודע מה שהיה משה רבינו עליו השלום - דבר זה אינו. כי למשה נמסרו כל מ"ט שערי בינה. ובידיעה הכללית שהיה למשה רבינו עליו השלום - שידע משה רבינו עליו השלום הכל* - בודאי אינו מדבר מזה בגמרא כלל. ולפיכך היה נתינת בתורה על ידי משה. ולא נתנה תורה לכלל ישראל, כי ראוי שתנתן התורה - שהיא מיוחדת, ואין לתורה שום שתוף אל כל שאר השגות - ראויה שתנתן דוקא על ידי משה רבינו עליו השלום, שהיה מיוחד, דכתיב דברים לד, י "ולא קם נביא עוד וגו'". ומפני גודל מעלת משה, ויחודו בנבואה, מורה עליו שמו. כי "זה משה האיש" שמות לב, א הוא מהתחתונים, והיה מתעלה מעלה מעלה עד שנאמר עליו תהלים ח, ו "ותחסרהו מעט מאלהים". ועליו נאמר משלי ל, ד "מי עלה שמים וירד". ומפני כי משה היה מן התחתונים ומן העליונים, כמו שאמרו דב"ר יא, ד שנקרא משה "איש האלהים" דברים לג, א, מחציו ולמטה היה "איש", ומחציו ולמעלה היה "אלהים". ולכך אי אפשר לומר רק שהיה כמו אמצעי בין העליונים ובין התחתונים, והאמצעי מצורף לשניהם, ולפיכך "עלה שמים וירד". והיה למשה משפט האמצעי, שנאמר ר' דברים ה, ה "אנכי עומד בין ה' וביניכם להגיד לכם דבר ה' וגו'". ולפיכך בשם 'משה' אות המ"ם, שהיא אמצעית בסדר אלפ"א בית"א. ואחר כך השי"ן, שהיא מדרגה האחרונה חוץ מן האחת, שנאמר תהלים ח, ו "ותחסרהו מעט מאלהים". וזה נאמר על משה, כדאיתא במסכת ראש השנה כא:. ואות ה"א מורה שיורד לתחתונים. וידוע כי האדם מדרגה חמישית. כי הפשוטים מדרגה ראשונה, והמורכבים מדרגה שניה, והדוממים מדרגה שלישית, והבעלי חיים רביעית, והאדם מדרגה חמישית. והרי משה עולה עד המדרגה האחרונה חוץ מאחת, ויורד לתחתונים עד המדרגה החמישית, ודבר זה מבואר. הרי נתבאר לך כי נתיחד משה בנבואה, ולכך ראוי שעל ידו נתנה התורה. ועוד יתבאר לקמן פרק כג יחודו של משה, שבשביל אותו היחוד נתנה על ידו התורה המיוחדת. ודי בזה.

31 פרי צדיק פתח ↗

בזוה"ק פרשה זו ר"א ב' תלת פומין אלין אתבריאו ע"ש בין השמשות וכו' אתקדש יומא סליק פומא דשליט על כולא פי ה'. פי ה' הינו מדת מלכות פה שהוא בחינת יום השבת מדה ז'. ובזוהר הקדוש ח"א ל"ב א' והאי דיבור אקרי שבת והענין דכתיב בדבר ה' שמים נעשו והיינו שבכל מאמרי מעשי בראשית כתיב ויאמר אך אחר כך אחר כל הבריאה כתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. והיינו אחר ששיתף מדת הרחמים למדת הדין אחר שבת שהוא מדה אחרונה בחינת פי ה'. וזהו בדבר שהוא שהוא בחינת רחמים שמים נעשו דייקא עולם העשי'ה. ובס' יצירה חשב עולם שנה נפש שבת בשנה ופה בנפש וכבר אמרנו דאין הפירוש שאז נברא הפה בנפש שהרי אדם הראשון כשנברא בע"ש נברא גם כן עם כח הדיבור שהרי קרא שמות והשיב להשי"ת על שאלתו איכה. רק הפי' הוא שבשבת דסליק פי ה' כנ"ל אז נעשה הפה בנפש היינו שיהיה האדם בכוחו לדבר דבר ושיהיה דבר ה' פי ה' והיינו בחינת תורה שבעל פה דברי אשר שמתי בפיך וזאת אקרי דבור כמ"ש שבת קל"ח: דבר ה' זו הלכה וכמו שנאמר כל מקום אשר אזכיר את שמי ושם ה' היינו תורה כמו שנלמד ברכות כ"א. לברכת התורה לפניה' מדכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל וגו' וכן למדו מזה שם ו. לאחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו. ולכאורה היה צריך לכתוב תזכיר את שמי. אך בתורה שלומד הוא באמת פי ה' וזהו אזכיר את שמי וזהו בקול תורה וכן בקול תפלה אומרים קודם ש"ע אדני שפתי תפתח וגו' וכמו שאומרים בשם רבינו הרבי רבי אלימלך זצ"ל על הגמרא מנין שהקב"ה מתפלל היינו בפיפיות ישראל וזהו אם תפלתי שגורה בפי לשון שליחות מהשי"ת וזהו בחינת פי ה' בקול תפלה וזהו הפי' שנברא פה בנפש. אך מה שא' בזוה"ק מקודם שבע"ש בין השמשות נבראו פי הבאר הארץ ופי האתון אח"ז אמר אתקדש יומא כנ"ל. יש להבין איזה שייכות יש להם לפי ה' שהיה הם הכנה לזה. אך פי הבאר יתכן שמרמז גם כן לתורה שבעל פה כמו"ש תענית ט'. באר בזכות מרים ומרים הוא בחינת סיהרא כמו"ש זוה"ק ח"ג קפ"א ב' ובגמרא סוטה י"א: דוד נמי ממרים קאתי ודוד המלך ע"ה מדת מלכות פה תורה שבעל פה וכן נדרש בגמרא עירובין נ"ד. וממדבר מתנה תורה נתנה לו במתנה והיינו מטעם שהבאר מרמז על דברי תורה והיינו תורה שבעל פה נתנה לו במתנה שנקרא תורתו וכמו"ש ע"ז י"ט. ילמד אדם תורה ואחר כך יהגה וכו' והדר בתורתו יהגה. ולזה היה זה הפי באר הכנה שיהיה בנפש גם כן בחינת פי ה' דברי אשר שמתי בפיך. וכן פי הארץ היינו נגד מי שכופר בפי ה' כמו קרח שנחלק על משה ואהרן נברא ע"ז פי הארץ שיהיה ל תיקון על פתחו של גיהנם וכמו שא' עירובין י"ט. רשעים אפי' על פתחי גהינם אינם חוזרין וכו' הא בפושעי ישראל וכו' והיינו דפושעי ישראל חוזרין בתשובה על פתחו של גיהנם וכמו שא' סנהדרין ק"י. דהוי קאמרי הכי משה אמת ותורתו אמת והן בדאין. וזאת הכירו על פתחו של גיהנם שהוא פי הארץ והיינו ע"פ מ"ש עירובין שם ג' פתחים יש לגיהנם אחד במדבר וא' בים וא' בירושלים במדבר וירדו הם וכל אשר להם וגו' בירושלים שגם שם יכולים להכיר פי ה'. והג' פתחים נגד מ"ש במדרש הובא תוס' פסחים צ"ד. כל העולם כולו שליש ימים שליש מדבריות שליש ישוב:

33 סוטה פתח ↗

כִּדְרַבִּי. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת נָזִיר לְפָרָשַׁת סוֹטָה, לוֹמַר לָךְ: שֶׁכׇּל הָרוֹאֶה סוֹטָה בְּקִלְקוּלָהּ — יַזִּיר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן.

33 פרדס רמונים פתח ↗

והנה דברי הספר הזה עמקו שגבו ויסתרו מעיני שכל מבט המעיינים ואף אם רבו בו פירושים שונים עכ"ז עדיין בכל חלקיו צריכים אנו למודעי. ועכ"ז נפרש דבריו בכל האפשר לקוצר שכלנו הדל. וז"ל עשר ספירות בלי מה מספר עשר אצבעות חמש כנגד חמש וברית יחיד מכוונת באמצע במלת לשון ובמלת מעור עכ"ל.

37 תענית פתח ↗

״וְתִגְזַר אֹמֶר״ — אַתָּה גָּזַרְתָּ מִלְּמַטָּה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַיֵּים מַאֲמָרְךָ מִלְמַעְלָה. ״וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר״ — דּוֹר שֶׁהָיָה אָפֵל הֵאַרְתָּ בִּתְפִלָּתֶךָ.

45 ליקוטי מוהר"ן פתח ↗

וְכָל הַתּוֹרָה שֶׁאָדָם לוֹמֵד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת, כָּל הָאוֹתִיּוֹת הֵם נִיצוֹצֵי נְשָׁמוֹת, וְהֵם נִתְלַבְּשִׁים בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה, וְנִתְחַדְּשִׁים שָׁם בִּבְחִינַת עִבּוּר*. וְזֶהוּ תהילים י״ט:ב׳: הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל, הַיְנוּ הַתּוֹרָה, שֶׁהוּא אֵשׁ וּמַיִם, הַיְנוּ בְּחִינַת הַנְּשָׁמוֹת, וּבָאִים בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת כְּבוֹד אֵל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב תהילים ס״ו:ב׳: שִׂימוּ כָבוֹד תְּהִלָּתוֹ, בְּחִינַת: תְּהִלָּתִי אֶחְטָם לָךְ. וְהַנְּשָׁמוֹת עִם הַתְּפִלָּה הַנִּקְרָא כָּבוֹד, עַל שֵׁם שֶׁהִיא מַלְבֶּשֶׁת* אוֹתָנוּ, כִּי רַבִּי יוֹחָנָן קָרָא לְמָאנֵהּ מְכַבְּדוּתָא, וְעַל־יְדֵי־זֶה נִקְרֵאת כְּבוֹד אֵל, וְהֵן מְאִירִין זֶה לָזֶה: הַנְּשָׁמוֹת מְאִירִין לְהַתְּפִלָּה בִּבְחִינַת הַעֲלָאַת מַיִן נוּקְבִין, וְהַתְּפִלָּה מְאִירָה לְהַנְּשָׁמוֹת בִּבְחִינַת חִדּוּשִׁין, שֶׁהִיא מְחַדֶּשֶׁת אוֹתָם בִּבְחִינַת עִבּוּר, וְהַנְּשָׁמוֹת הַמְלֻבָּשִׁין בַּתְּפִלָּה הַמּוּבָאוֹת לַצַּדִּיק שֶׁבַּדּוֹר הֵם בִּבְחִינַת תהילים מ״ה:ט״ו: בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ רֵעוֹתֶיהָ מוּבָאוֹת לָךְ:

46 קידושין פתח ↗

אָמַר רַב: שְׁתִיקוּתֵיהּ דְּבָבֶל – הַיְינוּ יִחוּסָא. אִינִי? וְהָא אִיקְּלַע רַב לְבֵי בַּר שָׁפֵי חַלָּא וּבְדַק בְּהוּ, מַאי לָאו בְּיַחֲסוּתָא? לָא, בִּשְׁתִיקוּתָא. הָכִי קָאָמַר לְהוּ: בְּדוּקוּ אִי שָׁתְקִי אִי לָא שָׁתְקִי.

47 מגילה פתח ↗

וּמָה צְנִיעוּת הָיְתָה בְּשָׁאוּל? דִּכְתִיב: ״וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל״, זָכָה וְיָצָאת מִמֶּנּוּ אֶסְתֵּר. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹסֵק גְּדוּלָּה לְאָדָם — פּוֹסֵק לְבָנָיו וְלִבְנֵי בָנָיו עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיּוֹשִׁיבֵם לָנֶצַח וַיִּגְבָּהוּ וְגוֹ׳״. וְאִם הֵגִיס דַּעְתּוֹ — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם אֲסוּרִים בַּזִּקִּים וְגוֹ׳״.

50 ערכין פתח ↗

אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מָה תַּקָּנָתוֹ שֶׁל מְסַפֵּרי לָשׁוֹן הָרָע? אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא — יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים״, וְאֵין לָשׁוֹן אֶלָּא לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם״, וְאֵין עֵץ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ״, וְאִם עַם הָאָרֶץ הוּא יַשְׁפִּיל דַּעְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר רוח בְּרוּחַ״.

53 מדרש תנחומא פתח ↗

זֹאת תּוֹרַת הָעוֹלָה. וּמַהוּ עוֹלָה, אֶלָּא שֶׁהִיא עוֹלָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְכַפֶּרֶת עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. כִּי בְּעֵת שֶׁעָשָׂה אַבְרָהָם עוֹלַת הָאַיִל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר בראשית כב, יג, וּמַהוּ אַחַר, אֶלָּא אַחַר שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּי בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ בָּא לְהַעֲלוֹת לְיִצְחָק בְּנוֹ לְעוֹלָה, וְשָׁלַח לוֹ הָאַיִל, אָמְרוּ חֲכָמִים, כִּי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית נִבְרָא הָאַיִל לְהַעֲלוֹתוֹ עוֹלָה תַּחַת יִצְחָק. וְזֶה שֶׁכָּתוּב, וְהִנֵּה אַיִל אַחַר וְגוֹ'. וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וְגוֹ' שם, שָׁם הִבְטִיחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעֵת שֶׁיַּעֲלוּ בָּנָיו עוֹלוֹת, שֶׁיְּקַבְּלֵם מִיָּד. אָמְרוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, אִלּוּלֵי שֶׁנִּתְעַכֵּב אַבְרָהָם לִבְדֹּק הַסַּכִּין, הָיָה נִשְׁחָט יִצְחָק, אֲבָל נִתְעַכֵּב לִבְדֹּק הַסַּכִּין. מִיָּד נִכְמְרוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִצְחָק, וְאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַפָּמַלְיָא שֶׁלּוֹ, רְאוּ כַּמָּה זֶה הַצַּדִּיק זָרִיז לַעֲשׂוֹת דִּבְרֵי מַאֲמָרִי. מִיָּד אָמַר לַמַּלְאָךְ לְהַצִּילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי בראשית כב, יא. וְלָמָּה אָמַר אַבְרָהָם אַבְרָהָם שְׁנֵי פְּעָמִים. בִּשְׁבִיל שֶׁהָיָה רְצוֹנוֹ לְשָׁחֲטוֹ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנוֹ, הָיָה הַמַּלְאָךְ מְמַהֵר וְאוֹמֵר: אַבְרָהָם אַבְרָהָם. וּמִנַּיִן שֶׁבָּדַק הַסַּכִּין. שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת בראשית כב, י. חֲשֹׁב אוֹתִיּוֹת וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת, וְתִמְצָא י״ב, כְּמִנְיַן הַבְּדִיקוֹת שֶׁעוֹשִׂין לַסַּכִּין אַבִּשְׂרָא וְאַטוּפְרָא וְאַתְּלַת רוּחְתָא. וּמִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה ש״א יד, לד, זֶה בַּגִּימַטְרִיָּא י״ב הֲוֵי. וּמַהוּ וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר. לְאַהֲרֹן. מִכָּאן אָנוּ לְמֵדִין, שֶׁאֵין מֹשֶׁה אוֹמֵר אֶלָּא מַה שֶּׁאָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּלְפִיכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁבִילוֹ, לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא במדבר יב, ז. וְכֵן אָמַר בִּשְׁבִיל שְׁמוּאֵל, וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַה' ש״א ג, כ. אַתָּה מוֹצֵא כְּשֶׁהִתְחִיל הַדִּבּוּר לָבוֹא לוֹ, כְּשֶׁחָטְאוּ בְּנֵי עֵלִי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שׁוֹכֵב בְּהֵיכַל ה' ש״א ג, ג. וְכִי בְּהֵיכַל ה' הָיָה שׁוֹכֵב. אֶלָּא כָּךְ הוּא פִּתְרוֹנוֹ, וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה בְּהֵיכַל ה' אֲשֶׁר שָׁם אֲרוֹן ה', וּשְׁמוּאֵל שׁוֹכֵב בִּמְקוֹמוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר. וַיִּקְרָא ה' אֶל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי ש״א ג, ד, וְהוּא לֹא הֵבִין מִי הָיָה קוֹרֵא לוֹ, שֶׁהָיָה נַעַר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב גַּם עִם ה' וְגַם עִם אֲנָשִׁים ש״א ב, כו. וַיָּרָץ אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי ש״א ג, ה, שֶׁחָשַׁב שֶׁהוּא הָיָה קוֹרֵא אוֹתוֹ. וַיֹּאמֶר לֹא קָרָאתִי בְנִי שׁוּב שְׁכָב ש״א ג, ו. וַיֹּסֶף ה' קְרֹא שְׁמוּאֵל בַּשְּׁלִישִׁית וַיָּקָם וַיֵּלֵךְ אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי וַיָּבֶן עֵלִי כִּי ה' קוֹרֵא לַנַּעַר, וַיֹּאמֶר עֵלִי לִשְׁמוּאֵל לֵךְ שְׁכַב וְהָיָה אִם יִקְרָא אֵלֶיךָ וְאָמַרְתָּ דַּבֵּר ה' כִּי שׁוֹמֵעַ עַבְדֶּךָ ש״א ג ח-ט. וְהוּא לֹא אָמַר דַּבֵּר ה', אֶלָּא דַּבֵּר. לְפִי שֶׁאָמַר בְּלִבּוֹ, אֵינִי יוֹדֵעַ אִם ה' אוֹ מַלְאָךְ אוֹ דָּבָר אַחֵר. וְהוּא שָׁקוּל כְּנֶגֶד מֹשֶׁה. לְמֹשֶׁה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא במדבר יב, ז. וְלִשְׁמוּאֵל אָמַר, וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַה' ש״א ג, כ. לְפִיכָךְ אָמַר הַכָּתוּב, אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי אֵין נַפְשִׁי לָעָם הַזֶּה ירמיה טו, א. וְהָיָה שָׁקוּל כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקוֹרְאֵי שְׁמוֹ תהלים צט, ו. הוּא הָיָה מֵאִיר עֵינֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שׁוֹכֵב בְּהֵיכַל ה' אֲשֶׁר שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים ש״א ג, ג. מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לֹא הָיוּ כִּיחֶזְקֵאל, שֶׁכָּל מַה שֶּׁהוּא רוֹאֶה אוֹמֵר, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת ה' יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל ישעיה ו, א, וּלְפִיכָךְ קְרָאוֹ הַכָּתוּב בֶּן אָדָם. אַרְבָּעָה הֵם חַיִּים וּקְרָאָם הַכָּתוּב מֵתִים. וְאֵלּוּ הֵן, הָאֶבְיוֹן, וְהַמְצֹרָע, וְהָעִוֵּר, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים. הַמְצֹרָע מִנַּיִן. שֶׁנֶּאֱמַר: בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ. וְלָמָּה כִּנָּהוּ הַכָּתוּב מֵת. אֶלָּא שֶׁנִּצְטָרֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ, כְּשֶׁנִּצְטָרֵעַ. שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ ישעיה ו, ב, בַּשָּׁמַיִם לְשַׁמְּשׁוֹ. בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו ישעיה ו, ב, בִּצְנִיעוּת, שֶׁלֹּא יֵרָאֶה גּוּפוֹ לִפְנֵי גּוּפוֹ. בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו ישעיה ו, ב, שֶׁלֹּא יִרְאֶה וְיַבִּיט לְצַד שְׁכִינָה. וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף ישעיה ו, ב. וְכִי בִּכְנָפַיִם מְעוֹפֵף. אֶלָּא מִכָּאן תִּקְּנוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, לָעוּף אָדָם עַל רַגְלָיו בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר, קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת ישעיה ו, ג. וְתַנְחוּמָא אָמַר, כִּסּוּי רַגְלַיִם, לְפִי שֶׁהֵם כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל, שֶׁלֹּא לְהַזְכִּיר עֲוֹן הָעֵגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל. וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר ישעיה ו' ג, נוֹטְלִין רְשׁוּת זֶה מִזֶּה, שֶׁלֹּא לְהַקְדִּים הָאֶחָד וְיַתְחִיל וְיִתְחַיֵּב שְׂרֵפָה, אֶלָּא פָּתְחוּ כֻּלָּם כְּאֶחָד וְעוֹנִין וְכוּ'. וַיָּנוּעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים ישעיה ו, ד, הֵם הַמְּזוּזוֹת, הַהֵיכָל. מִקּוֹל הַקּוֹרֵא ישעיה ו, ד, מִקּוֹל הַמַּלְאָכִים הַקּוֹרְאִים. הוּא הָיָה יוֹם הָרַעַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וְגוֹ' זכריה יד, ה. כִּי בְּיוֹם שֶׁעָמַד עֻזִּיָּה לְהַקְטִיר בַּהֵיכָל, רָעֲשׁוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ וּבָאוּ הַשְּׂרָפִים לְשָׂרְפוֹ בַּשְּׂרֵפָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֶת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת, עַל שֶׁהִקְרִיבוּ קְטֹרֶת זָרָה. וְזֶהוּ שֶׁקְּרָאָם שְׂרָפִים, שֶׁבָּאוּ לְשָׂרְפוֹ, וּבָאוּ שָׁמַיִם כְּמוֹ כֵן לְשָׂרְפוֹ וְהָאָרֶץ לְבָלְעוֹ, כִּסְבוּרִים דִּינוֹ לְהִבָּלַע כְּקֹרַח שֶׁעִרְעֵר עַל הַכְּהֻנָּה. יָצְאתָה בַּת קוֹל וְאָמַר, זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל במדבר יז, ה. וְלֹא יִהְיֶה כְּקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ שם, שֶׁעִרְעֵר עַל הַכְּהֻנָּה לֹא יִהְיֶה כְּקֹרַח בַּבְּלִיעָה וְכַעֲדָתוֹ בַּשְּׂרֵפָה, אֶלָּא כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ שם, בְּיַד מֹשֶׁה בַּסְּנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקְךָ, וְיוֹצִיאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשֶּׁלֶג שמות ד, ו. כְּלוֹמַר, שֶׁיִּצְטָרֵעַ הַמְּעוֹרֵר, אַף הַצָּרַעַת זָרְחָה בְּמִצְחוֹ וְהָיָה נֶחְשַׁב כַּמֵּת. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּמִרְיָם, שֶׁנֶּאֱמַר: צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם במדבר יב, ד. לֹא הָיָה צָרִיךְ מֹשֶׁה לָצֵאת, שֶׁלֹּא דִּבֵּר עִמּוֹ כְּלוּם, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיְּהֵא מְזֻמָּן לְהִתְפַּלֵּל עַל מִרְיָם לְרַפֵּא אוֹתָהּ. וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם במדבר יב, ה. לָמָּה קְרָאָם וְעָזַב לְמֹשֶׁה. לְפִי שֶׁאוֹמְרִים מִקְצָת שִׁבְחוֹ שֶׁל אָדָם בְּפָנָיו, וְכֻלּוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְכֵן מָצִינוּ בְּנֹחַ, שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, אָמַר, אִישׁ צַדִּיק תָּמִים בראשית ו, ט. וּבְפָנָיו אָמַר, כִּי אוֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי שם ז, א. דָּבָר אַחֵר, שֶׁלֹּא יִשְׁמַע בִּנְזִיפָתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן. אָמַר, שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי במדבר יב, ו. אֵין נָא אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה. אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם, ה', בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע במדבר יב, ו, שְׁכִינָתִי אֵין נִגְלֶה עָלָיו בְּאַסְפַּקְלַרְיָא מְאִירָה, אֶלָּא בַּחֲלוֹם וְחִזָּיוֹן. וְלָמָּה, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ בְּמֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה במדבר יב, א, וְאֵין דִּבּוּר בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא לָשׁוֹן קָשָׁה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, דִּבֵּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת בראשית מב, ל. וְאֵין אֲמִירָה אֶלָּא תַּחֲנוּנִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַיֹּאמֶר אַל נָא אָחַי תָּרֵעוּ שם יט, ז. וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְּבָרַי, כָּל נָא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה. וְלָמָּה אָמַר תְּחִלָּה מִרְיָם וְאַחַר כָּךְ אַהֲרֹן. אֶלָּא שֶׁהִיא פָּתְחָה בַּדָּבָר תְּחִלָּה, וּלְפִיכָךְ הִקְדִּימָהּ הַכָּתוּב. וּמָה אָמְרוּ, הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֵּר ה' במדבר יב, ב, כְּלוֹמַר, בְּמֹשֶׁה דִּבֵּר ה' לְבַדּוֹ, שֶׁפָּרַשׁ מֵאִשְׁתּוֹ. הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִּבֵּר שם, כְּמוֹ כֵן דִּבֵּר עִמָּנוּ וְלֹא פָּרַשְׁנוּ מִדֶּרֶךְ אֶרֶץ. וּמִנַּיִן הָיְתָה יוֹדַעַת מִרְיָם שֶׁפָּרַשׁ מֹשֶׁה מִן הָאִשָּׁה. רַבִּי נָתַן אוֹמֵר, מִרְיָם הָיְתָה בְּצַד צִפּוֹרָהּ כְּשֶׁאָמְרוּ לְמֹשֶׁה אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה שם יא, כז. וְכֵיוָן שֶׁשָּׁמְעָה צִפּוֹרָהּ, אָמְרָה, אוֹי לָהֶם לִנְשׁוֹתֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ. וּמֵאֵיזֶה זְמַן פָּרַשׁ מֹשֶׁה מִדֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה בְּסִינַי קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה שֶׁיְּקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וְאָמַר לָהֶם: לִשְׁלֹשֶת יָמִים אֶל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה שמות יט, טו, פָּרְשׁוּ הֵם מִנְּשׁוֹתֵיהֶם וּפָרַשׁ מֹשֶׁה מֵאִשְׁתּוֹ. וְאַחַר מַתַּן תּוֹרָהּ אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֵךְ אֱמֹר לָהֶם, שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם, וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי דברים ה, ל-לא, וְאַל תָּשׁוּב לְדֶרֶךְ אֶרֶץ. וּכְשֶׁאָמְרָה צִפּוֹרָהּ אוֹי לִנְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל אֵלּוּ, הֵן נִזְקָקִין לִנְבוּאָה שֶׁיְּהוּ פּוֹרְשִׁין מִנְּשׁוֹתֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁפָּרַשׁ בַּעֲלֵי הֵימֶנִּי. וּמִשָּׁם יָדְעָה מִרְיָם וְהִגִּידָה לְאַהֲרֹן. וּמַה מִּרְיָם שֶׁלֹּא נִתְכַּוְּנָה לִגְנוּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, נֶעֶנְשָׁה. קַל וָחֹמֶר לַמְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וּבְלָשׁוֹן הָרַע, יִלְקֶה הָאָדָם בְּצָרַעַת. כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקַח במדבר יב, א. כּוּשִׁית בְּגִימַטְרִיָּא יְפַת מַרְאֶה, חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל זֶה כְּחֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל זֶה. הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית, מַגִּיד, שֶׁהַכֹּל מוֹדִים בְּיָפְיָהּ, כְּשֵׁם שֶׁהַכֹּל דּוֹבְרִים בְּשַׁחֲרוּתוֹ שֶׁל כּוּשִׁי. עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה שם, עַל אֹדוֹת גֵּרוּשֶׁיהָ. כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקַח, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר. אֶלָּא יֵשׁ לְךָ אִשָּׁה נָאָה בְּיָפְיָהּ וְאֵינָהּ נָאָה בְּמַעֲשֶׂיהָ, אוֹ נָאָה בְּמַעֲשֶׂיהָ וְאֵין נָאָה בְּיָפְיָהּ, וְזוֹ נָאָה בַּכֹּל, וְעַתָּה גֵּרְשָׁהּ. וְעַל שֵׁם נוֹיָהּ נִקְרֵאת כּוּשִׁית, כְּאָדָם הַקּוֹרֵא לִבְנוֹ נָאֶה, כּוּשִׁי, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁלֹט בּוֹ הָעַיִן וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד במדבר יב, ג. עָנָו, שָׁפָל וְסַבְלָן. דָּבָר אַחֵר, עָנָו מְאֹד, מִלְּשׁוֹן עוֹנֶה. כְּלוֹמַר, שֶׁאִם הָיָה שׁוֹמֵעַ אֵלּוּ הַדְּבָרִים יוֹדֵעַ הָיָה לַעֲנוֹת וּלְהָשִׁיב טְעָנוֹת כְּנֶגְדָן. וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאֹם במדבר יב, ד. שֶׁנִּגְלָה עִמָּהֶם פִּתְאֹם, וְהֵם טְמֵאִים בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ וְהָיוּ צוֹעֲקִים מַיִם מַיִם, לְהוֹדִיעָם שֶׁיָּפֶה עָשָׂה מֹשֶׁה שֶׁפָּרַשׁ מֵאִשְׁתּוֹ, אַחַר שֶׁנִּגְלֵית שְׁכִינָה עָלָיו תָּדִיר וְאֵין עֵת קָבוּעַ לַדִּבּוּר. וְכֵן אָמַר לָהֶם: פֶּה אֶל פֶּה אֶדָּבֵר בּוֹ במדבר יב, ח, פֶּה אֶל פֶּה אָמַרְתִּי לוֹ לִפְרֹשׁ מִן הָאִשָּׁה. וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידוֹת במדבר יב, ח, וּמַרְאֶה זוֹ מַרְאֶה הַדִּבּוּר. יָכֹל מַרְאֶה הַשְּׁכִינָה. תַּלְמוּד לוֹמַר: לֹא תּוּכַל לִרְאוֹת אֶת פָּנַי שמות לג, כ. וְאִם תֹּאמַר, הָא כְּתִיב: וּתְמוּנַת ה' יַבִּיט במדבר יב, ח. זֶה מַרְאֶה אֲחוֹרַיִם, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרַי שמות לג, כג. לָמָּה לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְּמֹשֶׁה במדבר יב, ח. אֵינוֹ אוֹמֵר בְּעַבְדִּי מֹשֶׁה, אֶלָּא בְּעַבְדִּי בְּמֹשֶׁה. כְּלוֹמַר, בְּעַבְדִּי אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֹשֶׁה, וְכֵן בְּמֹשֶׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עַבְדִּי, כְּדַאי הָיָה לִירֹא מִפָּנָיו. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁהוּא עַבְדִּי, וְעֶבֶד מֶלֶךְ מֶלֶךְ. וְהָיָה לָכֶם לוֹמַר, אֵין הַמֶּלֶךְ אוֹהֲבוֹ חִנָּם. וְאִם תֹּאמְרוּ שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר בְּמַעֲשָׂיו, זוֹ קָשָׁה מִן הָרִאשׁוֹנָה. וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלֵךְ במדבר יב, ט. לִמֵּד, כִּי מֵאַחַר שֶׁהוֹדִיעַ סִרְחוֹנָם, אַחֲרֵי כֵן גָּזַר עָלֶיהָ נִדּוּי. קַל וָחֹמֶר בָּשָׂר וָדָם, שֶׁלֹּא יִכְעֹס עַל חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיּוֹדִיעֶנּוּ סִרְחוֹנוֹ. וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל במדבר יב, י, וְאַחֲרֵי כֵן, וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשֶּׁלֶג במדבר יב, י. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לְפֶּדָגוֹגוֹ, הַכֵּה אֶת בְּנִי. אֲבָל לֹא תַּכֶּנּוּ עַד שֶׁאֵלֵךָ מֵאֶצְלְךָ, שֶׁרַחֲמַי עָלָיו. אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ במדבר יב, יא. אַל נָא תְּהִי כַּמֵּת במדבר יב, יב. מַה מֵּת מְטַמֵּא בְּבִיאָה, אַף מְצֹרָע מְטַמֵּא בְּבִיאָה. אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ במדבר יב, יב. מֵרֶחֶם אִמֵּנוּ הָיָה לוֹ לוֹמַר, אֶלָּא שֶׁכִּנָּהוּ הַכָּתוּב כֵּן. וְכֵן חֲצִי בְּשָׂרוֹ במדבר יב, יב, הָיָה לוֹ לוֹמַר חֲצִי בְּשָׂרֵנוּ. וּלְפִי מַשְׁמָעוֹ נִרְאֶה לִי כֵן, אֵין רָאוּי לְהַנִּיחַ אֶת אֲחוֹתֵינוּ לִהְיוֹת כַּמֵּת, כִּי מֵאַחַר שֶׁיָּצָאת מֵרֶחֶם אִמּוֹ שֶׁל זֶה שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ לַעֲזֹר וְאֵינוֹ עוֹזְרוֹ, הֲרֵי יֵאָכֵל חֲצִי בְּשָׂרוֹ, שֶׁאָחִיו בְּשָׂרוֹ הוּא. דָּבָר אַחֵר, אַל נָא תְּהִי כַּמֵּת. אִם אֵינְךָ רוֹפְאָהּ בִּתְפִלָּה, מִי מַסְגִּירָהּ וּמִי מְטַמְּאָהּ, כִּי אֵינִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹתָהּ, כִּי אֲנִי קָרוֹב, וְאֵין קָרוֹב רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים, וְכֹהֵן אַחֵר אֵין בָּעוֹלָם. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ. אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ במדבר יב, יג. בָּא הַכָּתוּב לְלַמֶּדְךָ דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁהַשּׁוֹאֵל דָּבָר, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה דִּבְרֵי תַּחֲנוּנִים וְאַחַר כָּךְ יְבַקֵּשׁ שְׁאֵלוֹתָיו. לֵאמֹר, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר. אָמַר לוֹ: הֲשִׁיבֵנִי אִם מְרַפֵּא אַתָּה אוֹתָהּ אִם לָאו. עַד שֶׁהֱשִׁיבוֹ, וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ במדבר יב, יד. וּמִפְּנֵי מָה לֹא הֶאֱרִיךְ מֹשֶׁה בִּתְפִלָּה זוֹ. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִין, אֲחוֹתוֹ נְתוּנָה בְּצָרָה, וְהוּא מַרְבֶּה בִּתְפִלָּה. תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תֵּאָסֵף במדבר יב, יד. וַאֲנִי אוֹמֵר, כִּי כָּל הָאֲסֵפוֹת שֶׁיֵּשׁ בִּמְצֹרָעִים, יִהְיוּ עַל שֵׁם שֶׁהוּא מְשֻׁלָּח מִן הַמַּחֲנֶה. וּכְשֶׁהוּא נִרְפָּא, נֶאֱסָף אֶל הַמַּחֲנֶה. כָּל אֲסִיפָה לְשׁוֹן הַכְנָסָה הִיא. וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם במדבר יב, טו. כָּבוֹד זֶה חָלַק לָהּ הַמָּקוֹם בִּשְׁבִיל שָׁעָה אַחַת שֶׁנִּתְעַכְּבָה לְמֹשֶׁה כְּשֶׁהֻשְׁלַךְ לַיְּאוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֵּתַצַּב אֲחוֹתוֹ מֵרָחוֹק שמות ב, ד. הִיא עִכְּבָה שָׁעָה אַחַת, וְכָל יִשְׂרָאֵל עִכְּבוּ בִּשְׁבִילָהּ שִׁבְעַת יָמִים. הֱוֵי, הַמְצֹרָע חָשׁוּב כַּמֵּת. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים מִנַּיִן. מֵרָחֵל שֶׁאָמְרָה לְיַעֲקֹב, הָבָה לִי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי בראשית ל, א. וּמִנַּיִן הָעִוֵּר שֶׁחָשׁוּב כַּמֵּת. שֶׁנֶּאֱמַר: בַּמַּחְשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם איכה ג, ו. וּמִנַּיִן הָאֶבְיוֹן. שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְּשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ שמות ד, יט. דָּבָר אַחֵר, זֹאת תּוֹרַת הָעוֹלָה וְגוֹ'. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, הָיְתָה עוֹלָה כֻּלָּהּ קְדוֹשָׁה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה בָּאָה עַל עֲוֹנוֹת. אָשָׁם הָיְתָה בָּאָה עַל הַגְּזֵלוֹת. אֲבָל הָעוֹלָה, לֹא הָיְתָה בָּאָה לֹא עַל חַטָּאת וְלֹא עַל גֶּזֶל, אֶלָּא עַל הִרְהוּר הַלֵּב הִיא בָּאָה. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ דָּבָר, הָיָה מֵבִיא קָרְבַּן הָעוֹלָה לְשׁוּם דְּבָרִים הָעוֹלִים עַל הַלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָעוֹלָה עַל רוּחֲכֶם וְגוֹ' יחזקאל כ, לב. וְתֵדַע לְךָ שֶׁקָּרְבַּן עוֹלָה לֹא בָּא אֶלָּא עַל הִרְהוּר הַלֵּב, מִן אִיּוֹב אַתָּה לָמֵד, שֶׁהָיָה מַקְרִיב עַל בָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עוֹלוֹת איוב א, ה. אָמְרוּ לוֹ: אִיּוֹב, לָמָּה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּךְ. וְהוּא אוֹמֵר, אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם שם. הֱוֵי, אַתָּה מוֹצֵא שֶׁעַל הִרְהוּר הַלֵּב הִתְקִין כַּפָּרָה לָהֶם. וְזֶהוּ קָרְבַּן עוֹלָה.

1 סיוון תשמ"ב, פרשת בהעלותך

2 שמירת הדיבור

3 בפרשת השבוע נאמר: וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה'. וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה... וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם... וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ. וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג במדבר יב א-י.

4 ובספר דברים כד ח-ט נאמר: הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת. זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.

5 והרמב"ן מפרש דברים כד ט: ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש... ופירושה כי אצלם: השמר בנגע הצרעת - מנגע הצרעת, לשמר מאד - שלא תבואך... ומכאן נראה שרבותינו יעשו אותה מצוה... אזהרה גדולה בו להימנע ממנו בין בגלוי בין בסתר.

6 יותר מכך: לפי דעת הרמב''ן שם, יש מצוות עשה שתהא מזכיר... בפה תמיד את העונש הגדול שנענשה מרים על ידי ה' על שדיברה לשון הרע. ה'מגן-אברהם' או"ח, סימן ס, ס"ק ב אומר בשם המקובלים שכשאומרים את התיבות להודות לך בברכת 'אהבת עולם' צריך לכוון שהפה נועד להודות ולהלל לה', ולא לדבר לשון הרע, ובזה יזכור את מעשה מרים ויקיים מצוות עשה. גם ה'חפץ-חיים' מזכיר את הפסוק הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת בין הלאווים שעובר אדם שמדבר לשון הרע.

7 שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ משלי כא כג, וכתוב במדרש תנחומא, מצורע, ב: אל תקרי מִצָּרוֹת אלא מצרעת נפשו. מי ששומר פיו ולשונו שומר את נפשו מצרעת, ומי שמדבר לשון הרע נענש בצרעת. כך אומרת הגמרא בערכין טו ע"ב: אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע נגעים באין עליו... אמר ריש לקיש: מאי דכתיב זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע? - זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע.

8 וכך כותב גם הרמב"ם בסוף הלכות טומאת צרעת טז י: וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת... אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע... משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע, ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר: השמר בנגע הצרעת, זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים בדרך. הרי הוא אומר: התבוננו מה אירע למרים הנביאה, שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסיכנה בעצמה להצילו מן הים, והיא לא דיברה בגנותו אלא טעתה שהשוותו לשאר נביאים... ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת, קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים, שמרבים לדבר גדולות ונפלאות. לפיכך ראוי למי שרוצה לכווין אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם... והרי הוא אומר: שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ - מי גרם להם לשית בשמים פיהם? לשונם, שהלכה תחילה בארץ. זו היא שיחת הרשעים, שגורמת להן ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר, אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה...

9 יש הבדל בין שיחת כשרי ישראל לבין שיחת יושבי קרנות. בן תורה, תלמיד חכם, אינו אחד מהחבר'ה, שכל הזמן יושב, מלהג, מתלוצץ ומרחיב פיו על עולם ומלואו. הדברים שלו, כמו שהרמב"ם מתאר, רציניים, ההופעה שלו מאופקת, עסקו בחוכמה, בדברים ש'למעלה מהשמש'. הוא בורח מהזילות ומהחולין שבדברים הבטלים משום שמה שמתחיל בדברים בטלים מסתיים בדברים אסורים ולמעלה מזה.

10 מדוע נענש מדבר לשון הרע דווקא בצרעת? הרמב"ם מסביר בפירוש המשניות נגעים יב ה: שהצרעת הזו האמורה בתורה אמרו שאינה אלא עונש לבעל לשון הרע כדי שיפרוש מבני אדם וינוחו מנזקי לשונו. מקורו בגמרא בערכין טז ע"ב: בעא מיניה רבי שמואל בר נדב... מה נשתנה מצורע, שאמרה תורה: בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ? הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה: בָּדָד יֵשֵׁב.

11 חטא לשון הרע הוא חטא חברתי, ולכן עונשו נידוי חברתי. תפקיד הלשון הוא לחבר בין בני האדם, לקשר בין איש לרעהו. אותו אדם השתמש בלשון למטרה הפוכה - להבדיל בין איש לרעהו. באמצעות הלשון אדם יכול להתגבר על בדידותו, להתקשר לנפש אחרת, לשבור את קליפת הניכור שעוטפת אותו, אבל הוא סיכסך בין אנשים, ועל כן עונשו צרעת.

12 הלשון והעור העור הוא הקליפה של האדם, הלבוש שלו. העור מצטרע ונטמא כתוצאה מחטא הלשון. יש הבדל בין הלשון לבין העור. הלשון מכוסה, היא נמצאת בפנים, בתוך הפה. לפי המהר"ל, תפקיד הלשון והדיבור הוא לקשר את הרוחני לגשמי. יש ללשון תפקיד של הבעה, של גילום הרוחני במושגים ובמילים גשמיות. הדיבור מוגדר בספרים כחלק הרוחני הנמוך ביותר, "מלכות פה". לדיבור יש צד גשמי – אותו רטט שהלשון ושאר איברי הדיבור יוצרים באוויר - אבל הדיבור מלא גם בתודעה, יש לו מובן. במילים שאני אומר נמצאת ההבנה שלי. אינני חושב ואחר כך מדבר, אלא המחשבה עצמה היא הדיבור.

13 כך מסביר המהר"ל: אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא: מאי דכתיב: מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, אמר הקב"ה ללשון: כל איבריו של אדם זקופים ואתה שוכב, כל איבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים, ולא עוד, אלא שהקפתי לך שתי חומות, אחת של עצם ואחת של בשר, מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה... יש לך לדעת כי דברי חכמים עמוקים, כי הלשון הזה שהוא מיוחד להוציא הדיבור ממנו וזהו עצם הלשון, ולדבר זה הוא מיוחד להוציא הדיבור אל זולתו, ודבר זה לא תמצא בשום איבר, שאין איבר אחד נברא שיוציא הדבר לזולתו מן הנסתר אל הגלוי... כי הלשון מוציא הדיבור אל הפועל נתיבות עולם, נתיב הלשון, פרק ג.

14 הלשון מכוסה, כי תפקידה לקשר את הרוחני אל הגשמי.

15 הגמרא ביומא מד ע"א אומרת: תני רבי חנניא: למדנו לקטורת שמכפרת, שנאמר: וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם, ותנא דבי רבי ישמעאל: על מה קטורת מכפרת? על לשון הרע - יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי.

16 אבל בגמרא בזבחים פח ע"ב שנינו איפכא: מעיל מכפר על לשון הרע. מנין? א"ר חנינא: יבא דבר שבקול ויכפר על קול הרע.

17 הרי שיש כאן סתירה: על פי הגמרא ביומא, הדבר שמכפר על לשון הרע הוא הקטורת, העבודה שבחשאי, וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד ויקרא טז יז, עבודה שהיא לפני ולפנים, עבודה של הנשמה, של הריח שהנשמה נהנית ממנו; ולעומת זאת, לפי הגמרא בזבחים, מה שמכפר הוא דווקא המעיל, הלבוש החיצוני - פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן... וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת שמות כח לד-לה. מצד אחד הקטורת, העבודה שבחשאי, ומצד שני הפעמון, הקול.

18 זיקתה כפולת הפנים של הלשון מביאה לכך. הלשון היא ההבעה החיצונית של הפנימיות, של הנשמה, ולכן מכפרת עליה גם הקטורת, שבחשאי, וגם קול הפעמון של המעיל, שבחוץ. בדומה לכך, העונש על הלשון הפנימית, על חטא לשון הרע, הוא דווקא בצרעת הפורחת בעור, שהוא הלבוש, הקליפה החיצונית של האדם.

19 חיות הדיבור וזה לשון ה'שפת אמת': שמצוה לזכור תמיד עונש לשון הרע. כדאיתא לכווין במאמר להודות לך, הפה לא נברא אלא להודות. ובאמת הפה הוא פיהן של בני ישראל, שנבראו רק להעיד על הבורא יתברך, כדכתיב: עם זו יצרתי כו'. וזה עיקר הבריאה, כדכתיב: אדם אתם, וכתיב: וייצר ה' אלקים כו' ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. אם כן הגוף הוא יצירה בפני עצמה, ורק שיש בו נשמת אלקי ממעל, שצריך האדם לעורר כח הנשמה שבו, והיינו דכתיב: לנפש חיה שפת אמת, מצורע, תרמ"ט.

20 הכוח של הדיבור הוא הכוח לתת חיים לגוף. הגוף בפני עצמו הוא אטום, הוא מת, ומה שנותן לאדם את החיות שלו הוא הדיבור. וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה בראשית ב ז - לרוח ממללא אונקלוס, שם.

21 מהו אותו דיבור? להודות לך. ככל שאדם מתרכז בהודאה לקב"ה, ככל שאדם מתרכז בדיבור האמיתי, כך הוא יותר חי. ככל שהדיבור יותר אמיתי, יותר עמוק, יותר מקרב את האדם לקב"ה, כך הופך אותו גוף להיות לנפש חיה, מתמלא בחיוניות, מתמלא בהתלהבות. לכן מי שחפץ ומשתוקק אל החיים צריך לשמור הפה. ועל ידי לשון הרע בא נגע, סגירו, דהיינו, שהגוף מכסה הארת הנשמה שבקרבו. והרי הוא כמת שפת אמת, שם.

22 חיוניותו של האדם זורמת בדיבורו. מי שמפזר את אותה חיוניות בדברים אסורים או בטלים סופו מוות. מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים... נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע תהלים לד יג-יד. השתקן אוצר את כוח החיים שבקרבו, וחז"ל שיבחו את אותם אנשים כבדי לשון, עמוקי מבע וביישנים. כשאותם שתקנים מדברים, הדיבור שלהם הוא דיבור. הפטפטן שוקע בצד הגשמי של הדיבור. דיבורו מתנתק מהמקור, מהצד העמוק והחי. מילותיו קלילות, צחקניות, מילים פורחות. הן לא מילים עם חיוניות, עם עוצמה.

23 כך לשון הרב באורות הקודש חלק ג, עמ' רעט: הדברים הבטלים יונקים את חיותם מרוח חלש ורפה, מרוח מדולדל ומותהה, וכשמדברים אותם מעלים את הרוח העכור והמכוער הזה, ומזהמים בו את הנפש ואויר העולם מתאפל.

24 ובניסוח מהר"לי: ללשון יש שתי פנים - הצד הרוחני והצד הגשמי. הפטפטן, כך אומר המהר"ל, מתקשר לצד הגשמי: כי כאשר מרבה דברים העיקר אצלו הנפש המדברת. המהר"ל מבחין בין הנפש המדברת לנפש השכלית. השכל עצמו – "השכל הנבדל", בלשון המהר"ל - הוא מחשבה חסרת מילים. זאת המחשבה עצמה, הרעיון עוד לפני שהתגשם במערכת מילים ומושגים. אחרי שמביעים את הרעיון במערכת של מילים ומושגים, אותו רעיון מתלבש, נוצר לו גוף, יש לו גשמיות.

25 כאשר אדם מרבה דברים, הוא מתקשר לצד הגשמי של הדיבור. הוא שוכח את התוכן הפנימי של הדברים, את אותה נקודה חיה שיש בדיבור, ומתקשר לחיצוניות, ל'קליפתיות' שבדברים. וכך כותב המהר"ל על המשנה וכל המרבה דברים מביא חטא אבות פ"א מי"ז: כי כאשר מרבה דברים, העיקר אצלו הנפש המדברת, אשר נפש המדברת יש לו צירוף וחיבור אל החומר ואינו נבדל לגמרי, ולכך מרבה דברים יותר מדאי. כי אין שכל שלו נבדל מן החומרי. אבל כאשר מונע הדיבור, שאז מורה שהשכל שלו אינו מוטבע בחומר רק נבדל ממנו, ולפיכך אינו מדבר הרבה, כי השכל הנבדל אצלו עיקר נתיב השתיקה, שם.

26 השותק חי. הוא אינו חי בתוך המילים, אלא בצד הרוחני הפנימי. הפטפטן טובע בים של מילים, כל המציאות שלו היא מציאות גשמית. הוא חי במילים ולא במציאות החיה, הוא אינו מדבר מתוך נפש חיה, כל שכן בעל לשון הרע, שהמילים שלו רעות, שליליות, מילים של צרות עין.

27 וכך אומר הרב: על כן בורחים כל המעמיקים בקדושה מכל דיבור של בטלה, אפילו ממילה אחת. ובזה הם זוכים לאור הגנוז המלא חיים, וכל דבריהם כגחלי אש אורות הקודש, שם.

28 דבּר מעט ומתוך שיקול דעת, מתוך תשומת לב ומתוך שתיקה פנימית לקדושה, ואז המילים שלך יהפכו לגחלי אש, יקבלו בהירות, אז תבין מה אתה אומר. המילים שלך תהיינה מילים אמיתיות, מילים חמות שיוצאות מהלב ומקשרות לב ללב, ולא כאותן מילים בדחניות שכל תפקידן להסתיר ולהחביא איש מרעהו, והן אלה שמטמאות את הנפש.

29 ברית המילה וברית הלשון נעמיק יותר בפרשה: וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח, ופירש רש"י: שפרש משה מן האשה... כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח ועתה גרשה. ואילו מרים ואהרן אמרו: הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר, ופירש רש"י: ולא פירשנו מדרך ארץ.

30 משה פרש מן האשה, ועל כך אהרן ומרים דיברו בו לשון הרע. הכוח של אהרן ומרים הוא בדיבור, אבל משה הוא כבד פה וכבד לשון. כפי שמסביר המהר"ל, משה היה רוחני לגמרי. על הפסוק כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ שמות ב י אומר המהר"ל שהמים מציינים את החומר הבסיסי, החומר ההיולי. משה נמשה לגמרי מן החומריות, הוא לא קשור לעולם המעשי, הוא לא יכול לדבר.

31 אהרן הוא הנביא, הוא המדבר. מרים גם כן נביאה, 'פי הבאר' בספרים, 'שורש תורה שבעל פה'. צאצאיהם של אהרן ומרים נמשכים אחריהם - זרע הכהונה וזרע מלכות בית דוד, ואילו משה פרש מן האשה ובניו לא נמשכים אחריו. למשה אין המשך, הוא תופעה חד-פעמית.

32 מצד אחד, שתיקתו של משה, ומצד שני, פרישתו מן האשה. אהרן ומרים חולקים על השיטה הזאת. השלמות, לפי דעתם, היא דווקא בקשר עם הגשמי. אבל משה הוא תופעה יוצאת דופן, חריגה, פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת במדבר יב ח.

33 יש כאן שתיקה ופרישות, ברית הלשון וברית המעור - ברית המילה. בספרי ח"ן כתוב ששתי הבריתות מכוונות זו כנגד זו. נדרים - כוח הפה - סייג לפרישות אבות פ"ג מי"ג. הרואה סוטה בקלקולה - הרואה את חטא הברית - יזיר עצמו מן היין סוטה ב ע"א. נזירות והפלאה.

34 על הקשר בין שמירת הברית לשמירת הלשון כותב הרב: המחשבה היא ההתגלות הנצחית אשר לאדם, שבהדיבור היא מתגלה והיא נובעת בדרך ישרה מצד הנצחי אשר בנטיה המינית, ביסוד התולדתי אשר לו בערך חייו.

35 המחשבה מגלה לאדם את הערכים הנצחיים שלו, והיא באה לידי ביטוי בדיבור. הרב נסמך על ספרי קבלה ורומז שמקורה של המחשבה במידת היסוד, שהיא מידת הברית, והיא משפיעה על מידת המלכות, מלכות פה, הדיבור. הצד הנצחי אשר בנטיה המינית הוא זה שמשפיע על המחשבה והדיבור. ומובן הדבר, שכפי הערך אשר המחשבה האצילית בטהרתה תופיע באורה על כוח המילולי של האדם, יבוסס ביותר עז החיים היסודי אשר בנטיה המינית שלו על הבסיס היותר אציל וחסון שבקדושה העליונה, והאור הפנימי של החיים בכל עוזו יזרח בכוח הדיבור, ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור אורות הקודש ג, עמ' רצו.

36 הנטייה המינית, עוז החיים של האדם, מושפעת מהדיבור. ככל שהדיבורים של האדם יהיו יותר קדושים, יותר אציליים, יותר טהורים, עוז החיים יבוסס יותר על בסיס אציל וחסון שבקדושה העליונה.

37 פרי האדם את הפסוק שהרב מביא איוב כב כח דורשת הגמרא בתענית כג ע"א על חוני המעגל: תנו רבנן: מה שלחו בני לשכת הגזית לחוני המעגל: וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקָם לָךְ וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר. וְתִגְזַר אֹמֶר - אתה גזרת מלמטה, והקדוש ברוך הוא מקיים מאמרך מלמעלה.

38 לחוני המעגל היה כוח הפה. מה שהוא דיבר - התקיים. הגמרא מביאה בהמשך את הסיפור הידוע על חוני המעגל שישן שבעים שנה ופגישתו עם האיש שנטע את עץ החרוב, סיפור בו יש דאגה לנצחיות, לבנים.

39 יש בסיפור הזה לקח עצום: חוני רואה יהודי, אולי זקן, נוטע חרוב בארץ ישראל. למי אתה נוטע? שואל חוני. האם טירוף הזקנה שבך אמנם משלה אותך שתחיה הרבה שנים ותוכל לאכול מאותם חרובים? אבל האיש נוטע את העץ. כשהעץ יישא פירות, הוא כבר מזמן יחזור לאדמה שממנה לוקח. גופו יתפורר, אבל רוחו, פרי מעשיו, יוסיפו ללבלב מדי שנה באותם פירות חרוב. הנכדים, הילדים שמשחקים בין רגליו, יהיו אלה שייהנו מאותם פירות, ובמתק החרוב שירגישו יתגלגל משהו מחסידותו של אותו יהודי.

40 אהבתו של האדם, חמלתו על ילדיו ונתינתו החסודה מוכיחים לנו כאלף עדים שסך הכל של חייו לא מסתיים בגופו שלו, באותם מאוויים וצרכים שמתרוצצים בו. נצחיותו גדולה ממנו, ובנתינתו טמונה נצחיותו, והוא מוכן להקריב את הכל למען אותה נתינה.

41 זה שורשה של אותה נטייה מינית של אהבה והתקשרות - השאיפה של הנצחיות שהרב מדבר עליה. הרב מסביר שהנטייה הזאת חזקה מהקיום הפרטי של האדם. יש אומרים שזו נטייה אגואיסטית - רצון ליורש, הנצחת האדם את עצמו בצאצאיו. אך לא כך - הנצחת עצמו היא דווקא בביטולו דרך הפיכתו לגשר באותו זרם חיים נצחי שרק עובר דרכו, זורם מעליו, ומשמעות קיומו אינה אלא בהיותו חלק מאותו זרם, טבעת בשרשרת הדורות.

42 עם זאת, אותה נטייה צריכה להיות הרמונית. היא צריכה להיות מאוזנת, ובעיקר נשלטת; וגם הדיבור צריך להיות שקול, מדוד, מאוזן ונשלט.

43 אדם מוליד ילדים ומלמד תלמידים. מילותיו, רעיונותיו ותמצית נשמתו נזרעים בנפשות תלמידיו, שם הם מכים שורש, שם הם גדלים, הולכים ומשפיעים. כמוהם כהולדה הפיזית של האדם - רצונו של האדם לגלם את עצמו במילותיו, ביצירה הרוחנית, כמוהו כרצונו להתגלם ולהמשיך את קיומו, את נצחיותו, בילדיו.

44 וכך לשון המהר"ל: כי הלשון נחשב כמו פרי האדם, שכן ייקרא הלשון ניב שפתים ישעיהו נז, מלשון תנובות שדי, וכך פירש הראב"ע בפרשת וארא על ואהרן אחיך יהיה נביאך, שהוא מלשון עוד ינובון בשיבה... ויש לך לדעת כי האדם כמו עץ השדה והדבור הוא פרי שלו, ודבר זה בארנו במקומות הרבה נתיב השתיקה, פרק א, עמ' ק.

45 הדיבור הוא הפרי הרוחני של האדם כשם שהילדים הם הפרי הגשמי שלו. וכעין זה כתב ר' נחמן מברסלב שכל אדם צריך שיהיו לו בנים ותלמידים, וחייב הוא לדאוג שיגיעו לא יהיה לריק ועמלו לא יהיה לבהלה.

46 שתיקה, ענווה וצניעות שמירת הלשון היא סימן לשמירת הברית. כך מצאנו בגמרא בקידושין עא ע"ב: אמר רב: שתיקותיה דבבל היינו יחוסא, ומסביר הרמב"ם שהשתיקה היא סימן לייחוס.

47 מה, באמת, הקשר בין הדברים? גם כאן המהר"ל הוא לנו לעיניים: והטעם הזה כי מיעוט דברים מורה על צניעות, כמו שאמרו על שאול: ואת דבר המלוכה לא הגיד. אמרו במגילה: בשכר צניעות שהיה בשאול זכה ויצאה ממנו אסתר... כי מיעוט גילוי הדברים מורה על צניעות, כמו שהוא לשון צנוע. וכבר בארנו בנתיב הצניעות כי הוא גורם להוליד בנים קדושים... ולפיכך, מיעוט הדיבור שהוא צניעות מורה על יחוס, כי זה עניין היחוס, שנולד מן הצנועים נתיב השתיקה, שם.

48 הצניעות הרוחנית היא שתיקה. כשם שחוסר צניעות גשמית מתבטא באדם שמגלה את גופו, כך גם חוסר צניעות רוחנית מתבטא באדם פטפטן, אדם שמדבר יותר מדי.

49 אדם חייב להיות מופנם, לשמור על לשונו, לא לפטפט כל הזמן. חטא של דברים בטלים הוא חטא נגד המציאות עצמה, הוא חטא נגד כוח החיים שהמציאות נתנה לי ואני מבזבז אותו, זורה אותו לרוח ומביא לדלדול החיים, לצרעת הנפש. הלשון היא פרי האדם. האדם צריך לדאוג שהפירות שלו יהיו טובים ולא, חלילה, פירות בוסר.

50 וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד. יש קשר בין ענווה לבין דיבור. משה, שהיה כבד פה ופרש מן האשה, היה גם ענו. ואמרו בגמרא בערכין טו ע"ב: אמר רבי חמא בר' חנינא: מה תקנתו של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא, יעסוק בתורה, שנאמר: מַרְפֵּא לָשוֹן עֵץ חַיִּים, ואין לשון אלא לשון הרע... ואין עץ אלא תורה... ואם עם הארץ הוא, ישפיל דעתו, שנאמר: וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ.

51 הרי שהתורה היא מרפא ללשון הרע. אתה מרגיש צורך לדבר? תדבר את זה בתורה.

52 מהי הסיבה לכך? למה התורה והענווה מתקנות את חטא הלשון? מסביר המהר"ל שהסיבה היא שהתורה והענווה הן המקור של הלשון. על פי דרכו, תפקידה של הלשון לבטא משהו יותר ראשוני - את התורה או את הענווה: כי התורה מדריגתה ומעלתה עוד יותר על הלשון. כי התורה היא שכלי לגמרי, ועל ידי השכל של תורה שהיא למעלה מן הלשון, שהוא השכל הדברי בלבד, חוזר אל מקומו... ואם עם הארץ הוא, ישפיל דעתו. הנה השפלות והענוה היא עוד מעלה עליונה, וכן אמר מה שעשתה החכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה... וכן הענוה היא גם כן מדריגה העליונה על הלשון, ששומרת האדם שלא יבוא לידי לשון הרע ויהיה נכרת מן ה' יתברך נתיב הלשון, פרק ו, עמ' עה.

53 בתנחומא פרשת צו יג יש מדרש מאוד מעניין. לכאורה, אנחנו מבינים שמשה לא עונה לאהרן ומרים, אבל חכמים דרשו: דבר אחר: עָנָו מְאֹד - מלשון עונה. כלומר, שאם היה שומע אלו הדברים, יודע היה לענות ולהשיב טענות כנגדן.

54 דווקא הענווה נותנת למשה את הכוח לענות. אך לכאורה, הענווה מבטאת את השתיקה, את חוסר התגובה? בעלי המוסר מסבירים, שהענווה גדולה יותר דווקא כאשר האדם עונה: מה מאד עמקו דברי חז"ל... שמשה העניו מכל האדם ידע לקלוע ולענות בקיצור נמרץ ותמציתי למתקיפיו, בענייה זו התבטאה מדת הענוה במדרגה העילאית והנעלה ביותר. כי העניו השתקן ההחלטי העושה את עצמו כאילם גמור אף על פי שמפליא לעשות ששומע חרפתו ואינו משיב, מכל מקום הרי בזה ניכר שהוא עניו וכולם מקלסים אותו על גבורתו וענותנותו... אמנם ענוה כזו גדולה היא ומקולסת ומשובחת... אבל יש והעניו זוכה לשמוע מהמסובים דברי קילוס על מידתו זו. והוא שוב שותק ונהנה בקרבו, אבל איננה מידת הענוה השלמה. הענוה השלמה היא כשהנעלב עונה מלים ספורות, מדוייקות ומדודות. ולכאורה כאילו נראה כאילו גם הוא נוטה מעט לריב... ובזה מסיר... את רושם מדרגתו העליונה... והוא נשאר בלי כל אהדה מצד המשקיפים בריב שבינו ובין זולתו.

55 אצל המהר"ל מצאנו העמקה נוספת. הענווה היא המקור של הדיבור כי הענווה היא השתיקה העליונה. רק מי שיודע לשתוק - וזוהי מדרגתו של משה כבד הפה וכבד הלשון, שאינו שייך למדרגת הדיבור ולמדרגת ההולדה - יודע בסופו של דבר לענות לעניין.

56 מי שחטא וחילל את לשונו יתקנה בשתיקה ובענווה. מענווה ושתיקה יצמחו לו דיבורים חדשים, דיבורים כגחלי אש. ענווה שתחילתה שתיקה סופה ענייה. התיקון של הפטפטנות הוא לחזור לאותה ענווה שבשתיקה. הגאוותן תמיד צריך להגיב - בפיו או במחשבתו. הענו לא מרגיש צורך להגיב. כאשר הוא שותק, הוא רואה ומבין; כאשר הוא שותק, הוא באמת יודע לענות לעניין.

57 וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

17 זבחים פתח ↗

33 ספר יצירה פתח ↗

עשר ספירות בלימה מספר עשר אצבעות חמש כנגד חמש וברית יחיד מכוונת באמצע כמלת הלשון וכמילת מעור:

« פניך אבקש י״ח פניך אבקש כ׳ »