פניך אבקש י״ח

1 ליל יום ירושלים תשמ"ב

2 ציון וירושלים

3 והנצח - זו ירושלים ברכות נח ע"א. ירושלים נצחית וקדושתה נצחית גם היא. קדושתה לא תתבטל לעולם ומעולם לא נתבטלה. כך לשון הרמב"ם: לפיכך מקריבין הקורבנות כולם אף על פי שאין שם בית בנוי. ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אף על פי שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה, ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות, שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. ולמה אני אומר במקדש וירושלים שקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר ארץ ישראל לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא. לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה. והרי הוא אומר: והשמותי את מקדשיכם, ואמרו חכמים: אף על פי ששוממין בקדושתן הן עומדים, אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל. וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה, ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום, ואף על פי שנלקח הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה הלכות בית הבחירה, ו טו-טז.

4 קדושה ראשונה היתה מחמת הכיבוש. בטל הכיבוש - בטלה הקדושה. מה שאין כן קדושת עזרא, שלא נתבטלה משום שהיא מפני חזקה שהחזיקו בה.

5 לעומת זאת, לפי דעת הרמב''ם ועוד פוסקים, קדושת ירושלים לעולם לא נתבטלה - והנצח זו ירושלים.

6 שונות הן הקדושות של ירושלים ושל ארץ ישראל.

7 קדושת ארץ ישראל מהי הקדושה של ארץ ישראל, ומדוע נתבטלה הקדושה הראשונה ולא השנייה?

8 הרמב"ם כותב בהלכות תרומות פרק א, הלכות א, ה: התרומות והמעשרות אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל... כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה, כיון שגלו - בטלו קדושתן. שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד, קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ, קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם, לשעתה ולעתיד לבוא.

9 מה ההבדל בין הקדושה הראשונה לשנייה? הסבירו האחרונים - והדברים מצויים כבר ברדב"ז הלכות תרומות, א ה - שבקדושה הראשונה לא היה מעשה הקדשה; לא היתה קדושת פֶּה באותו מובן שאנחנו מכירים בשאר ההקדשות שאדם יכול להקדיש משהו לקב"ה, למוסרו לגבוה. אין כאן את אותו מושג מטאפיזי של קדושה שנמצא בקדושה של הגבוה, אלא כיוון שכבשו את הארץ, חלה הקדושה המחייבת בתרומות ומעשרות בלא שהיה איזה מעשה של הקדש. דבר זה מדויק היטב בלשון הרמב"ם: אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים הלכות בית הבחירה, שם. הרמב"ם לא אומר כאן 'קדושת הארץ', אלא חיוב הארץ. יש גם שיטה כפתור ופרח, פרק י ולפיה חיוב המצוות בארץ ישראל לא תלוי כלל בקדושה. הלשון של קדושה שנזכרה ביחס לכך היא רק לשון של הכנה והזמנה, כמו וַיַּקְדִּשׁוּ אֶת קֶדֶשׁ בַּגָּלִיל יהושע כ ז.

10 לא זו בלבד, כדי לחייב בהרבה מצוות התלויות בארץ, ולדעת הרמב"ם – ברובן, לא די בכיבוש הארץ. וכך אומר הרמב''ם: התרומה בזמן הזה, ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא, אינה מן התורה אלא מדבריהם, שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל בלבד ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר: כי תבואו - ביאת כולכם, כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית. לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא, שהיתה ביאת מקצתן הלכות תרומות, א כו.

11 ישנו תנאי נוסף: שתהא ביאת כולכם. בזמן שהעם אינו בארצו, אין את אותה קדושה, אין את אותו חיוב של תרומות ומעשרות.

12 הרעיון ברור. קדושת הארץ לא מותנית בקדושה על-טבעית, בהקדש, אלא במציאות הפיזית של כיבוש ארץ ישראל וישיבת ישראל שם. חיי העם על אדמתו, החיים הטבעיים, הלאומיים והשלמים של עם ישראל בארצו, מחייבים את קיום המצוות התלויות בארץ. זוהי השלמות הטבעית של הגוי הלאומי הקדוש היושב על אדמתו.

13 לעומת זאת, קדושה שנייה, קדושת עזרא, לא נתבטלה. מדוע? הרדב"ז שם וההולכים בשיטתו מסבירים שהקדושה השנייה לא נתבטלה משום שהיא היתה קדושת פה. קדושה זאת אינה בטלה משום ששורשה על-טבעי. היא אינה כאותה קדושה פיזית של הכיבוש, כקדושה הראשונה.

14 אבל, כמו שמסביר הרב קוק במאמר הידוע 'למהלך האידיאות' אורות, עמ' קט-קטו, בקדושה שאינה מתבטלת יש ירידה, משום שהקדושה האלוקית, זו שמשתלבת בחיים הטבעיים של העם, ירדה והפכה לקדושה פרטית מצומצמת שאינה קשורה לטבע, ואכמ"ל.

15 קדושת ירושלים קדושת ירושלים שונה. לא הכיבוש והנוכחות של העם מביאים את הקדושה מלמטה למעלה, אלא להפך, ירידת השכינה על הארץ. ירושלים היא פלטרין של מלך, קדושתה נצחית, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה.

16 בירושלים היה מעשה הקדשה של דוד ושלמה. כך מורה לשון רש"י בשבועות טז ע"א: קסבר קדושה ראשונה דדוד ושלמה לא בטלה ולא הוצרך עזרא לקדש. בניגוד לקדושת ארץ ישראל, שעניינה הוא שהיא מחייבת את קיום המצוות התלויות בארץ, הרי שקדושת ירושלים היא קדושה של מקום - מקום קדוש לעניינים שונים. יש כאן 'חפצא' של מקום קדוש, בעוד שארץ ישראל היא מקום שבו מקיימים מצוות.

17 האחרונים כתבו שירושלים עומדת בקדושתה ואפילו בזמן שיושבים בה עכו"ם, כי לא בעינן ישיבת יושביה. כך כתב הצל"ח ברכות ה ע"ב, ד"ה הא, שחילק בין בתי ערי חומה, שאינם נוהגים אלא בזמן שהיובל נוהג, לבין ירושלים; וכך לשון ה'מנחת חינוך' מצווה שסב, ט, שהולך באותה דרך: ודע, דדוקא בערי חומה, אבל בירושלים בודאי אינו תלוי ביובל, כי ירושלים אין הקדושה מפני שמוקפת חומה... אלא היא קדושה בפני עצמה לעניינים שירושלים מקודשת.

18 לכן, גם באותן הלכות שבהן קדושת ירושלים דומה, לכאורה, לקדושת בתי ערי חומה - כגון שילוח מצורעים מחוץ לעיר - יש שוני. לגבי קדושת ערי חומה אומרים התוספות בכתובות מה ע"ב, ד"ה על שהקדושה של עיר שרובה עכו"ם בטלה ואין חובה לשלֵחַ ממנה מצורעים, אבל לגבי ירושלים אמרו האחרונים שאין הדבר כן. זאת משום שקדושת ירושלים אינה מפני החומה, אלא היא קשורה לקדושת המקדש, לקדושת השכינה - קדושה שאינה בטלה.

19 זהו ההבדל בין קדושת ארץ ישראל, שמתחילה בעם ישראל ומכאן היא עולה עד קדושת השכינה, לבין קדושת ירושלים, שמקורה, כאמור, דווקא מלמעלה, מן המקדש, מהשכינה.

20 מבשרת ציון ומבשרת ירושלים עַל הַר גָּבֹהַּ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם ישעיהו מ ט.

21 הרב חרל"פ כותב: שתי בשורות נדרשות, אחת לציון ואחת לירושלים. "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים, הרימי אל תיראי, אמרי לערי יהודה הנה אלקיכם", ציון מסמלת את הצד החומרי, וירושלים מסמלת את הצד הרוחני, ואם לתנועת ציון די בעליה על ההר - "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון", לירושלים נדרשת עבודה יותר גדולה – "הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים", ואם כי גדולה העבודה וקשה עד מאד, אין מקום ליאוש, "הרימי אל-תיראי" עד שתגיעי למרום הגדולה, לאמור לערי יהודה: "הנה אלקיכם".

22 הבשורה של ירושלים היא הבשורה של הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם, היא בשורה יותר גבוהה מהבשורה של ציון, מהבשורה של הצד החומרי. ציון עניינה הארציות, קדושת הארץ; קדושת ירושלים מכריזה: הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם.

23 כיוון התלמיד לדברי הרב על פסוקים אלה: ציון מסמלת את המלכות בישראל, וירושלים את הקדושה בישראל. והנה מבשרת ציון - התנועה הציונית השואפת להחזרת המלכות לישראל, היא משמיעה את קולה בכוח, שומעים את קולה מעל במות העולם, אבל איך מדברת הציונות החילונית? היא רק תובעת מעמד בשם זכות ההגדרה העצמית של הלאומים, כמו כל הגויים המדברים על זכותם לעצמאות, לשלטון בארצם, כמו שדיברו הפולנים, הליטאים, האסטונים וכו'. היא עומדת עם כולם במישור הרגיל. לעומת זה מבשרת ירושלים, שהיא מדברת על החזרת הקדושה לישראל, על תקומת עיר הקודש והמקדש, היא עומדת "על הר גבוה", היא עומדת במקום הנכון, דבריה ממקום קדוש יהלכון, היא מדברת בשם ד', אולם היא חלשה מדי, קולה אינו נשמע, היא כאילו יראה להרים קולה. ולכן פונה הנביא למבשרת ציון ואומר: מדוע את עומדת אי שם למטה, יחד עם עמים אחרים, ומדברת בשם הרעיונות הרגילים של הגויים? עלי "על הר גבוה", דברי בשם ד', בשם הבטחות התורה, בשם חזון הנבואה. וחוזר ופונה ישעיה הנביא אל מבשרת ירושלים ואומר לה: מבשרת ירושלים, מבשרת הקודש והמקדש, את אמנם עומדת במקום הנכון, את מדברת בשם ד', אבל אין שומעים את קולך, ועל כן - "הרימי בכח קולך! הרימי, אל-תיראי!".

24 זה ההבדל בין הבשורה של ציון, הציונות, לבין הבשורה של ירושלים. כידוע, הרב הקים תנועה בשם 'הסתדרות ירושלים', שהיתה צריכה להיות מקבילה לתנועה הציונית, אבל בעלת מגמה אחרת. והרב כותב בעניין תנועה זו ובעניין שְמה כמה איגרות. והנה בדבר ההסתדרות "ירושלים"... בכוח שם "ירושלים" שתסמן את כל אוצר הקודש שלנו, כשם שהתנועה "ציון" מסמנת היא את כל החיל והחוסן העולמי בשאיפותיה... "ירושלים", שתלך באותו המהלך שתנועת "ציון" היא הולכת, ובכל מקום שהראשונה בזמן נמצאת מוכרחת היא להימצא אחרונה בזמן, שהיא ראשונה במעלה אגרות הראיה ג, עמ' ריב.

25 מבחינת הזמן, הסתדרות ציון קודמת; מבחינת המעלה - ירושלים קודמת. ובדבר תנועת התחיה הלאומית שלנו, הנה עד עכשיו נתגלתה רק בצד החול שלה, גם כן דבר חביב ונכבד מאד, ועתיד החול להיות בסיס לקודש, שעליו תיבנה כל חמדת ישראל. אולם כדי להשלים את תנועת התחיה ולהעלותה לרום מעלתה, מוכרחים אנחנו לצור את צד הקודש שבתנועה, שראוי לציין אותה בשם "ירושלים", כשם העיר אשר ה' שמה. וכשם ששם ציון מציין את הרעיון החילוני של הפעולה המדינית, כן יציין שם ירושלים את הרעיון של המקדשות, את כל האידיאלים הטהורים העתידים לצאת ממנו לישראל ולאדם, ושתי התנועות יחד ילכו.

26 קדושת השכינה - בכל ארץ ישראל החול הינו בסיס לקודש. ארץ ישראל היא בסיס לירושלים. אבל בתוך הקדושה של ארץ ישראל מופיעה גם הקדושה של בית המקדש, הקדושה הירושלמית. הדברים ידועים, ומופיעים ב'שבת הארץ'. הרב מצטט שם את דברי הרידב"ז, בר הפלוגתא שלו בעניין השמיטה: אמנם ידידי הגאון ר' יעקב דוד רידב"ז שליט"א העיר בקונטרס השמיטה אשר לו: איך אפשר לומר, שנתיר להפקיע את מצוות שביעית על ידי הפקעת המכירה, משום שאנו אומרים שלגבי שביעית בזמן הזה יש קניין לנוכרי להפקיע, משום ישוב ארץ ישראל - הרי כיון שאנו מפקיעים אותה מקדושתה, אין כאן מצות ישוב ארץ ישראל שבת הארץ, ירושלים תשל"ט, עמ' סא.

27 ממאי נפשך, שואל הרידב"ז: בטלה הקדושה של ארץ ישראל ביחס לשביעית - בטלה כל הקדושה. הרב מאריך שם עמ' סג ומביא את דברי ה'כפתור-ופרח': וכן יעקב אבינו ויוסף הצדיק ואדוננו משה עליו השלום, כולם היו משתוקקים להקבר בארץ ישראל בהיותם חוצה לארץ, ואף על פי שעדיין לא נכבשה... שלא יאמר לי איש הא בהא תליא... הרי שפרט לך בעל התרומה ז"ל ביטול הקדושה, לדעתו, שאינו אלא לענין תרומות ומעשרות... אבל קדושת הארץ כולה, לגבולותיה המוגבלים בתורה וטהרתה, ומעלתה לחיים ולמתים והיותה נחלת ד', מקדושה ראשונה ולהלן, כדקאי קאי, לא בצר, לא בזמן הגלות שהי' בבבל וגם לא בגלותנו היום וכו'.

28 מסביר הרב בשם ה'כפתור-ופרח' שיש שתי קדושות: הקדושה העצמית, שבאמת קשורה לשכינה, והקדושה של המצוות התלויות בארץ. הקדושה שבטלה נוגעת רק לחיוב המצוות, ולא להיות הארץ נחלת ה'.

29 גם בקדושת הארץ, ה'ציונית', הבונה את החול, יש מקור פנימי עמוק - קדושת השכינה, הקדושה העצמית, הנצחית; נמשכת ירושלים בציון. אבל קדושה זו היא בהעלם. אין בכוחה לחייב מצוות התלויות בארץ, משום שלקיום מצוות אלה צריך צירוף של שתי הקדושות - הן קדושת השכינה והן קדושת הארץ, שתלויה, כאמור, בכיבוש ובישיבת ישראל עליה. רק שתי הקדושות כאחת יוצרות את המציאות השלמה, את אותה מציאות שמחייבת את קיום המצוות התלויות בארץ. כאן האלמנט שקובע את נצחיותה של אותה קדושה, שמפקיע אותה מקדושה שקדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא - אפיזודה חולפת - והופך אותה לקדושה נצחית, שקדשה לעתיד לבוא.

30 מקדישין ואחר כך בונין הקדושה העצמית היא זאת שקובעת. מדוע?

31 הגמרא בשבועות טו ע"ב דנה בשאלה אם אפשר לקדש את בית המקדש בעצרת ולבנותו לפני כן, ועל כך היא אומרת: בעינן קידוש בשעת הבנין - לא שייך לבנות ולקדש לפני כן או אחר כך. צריכים לבנות ולקדש גם יחד, חייבים להשתתף בבניין ולקדשו בבנייתו.

32 לעומת זאת, בירושלמי סנהדרין פ"א ה"ג נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש: חד אמר: בונין ואחר כך מקדישין, וחרנה אמר: מקדישין ואחר כך בונין. המחלוקת היא בבניין עצמו. המפרשים רידב"ז, שם מסבירים שזוהי המחלוקת אם קידשה לעתיד לבוא או לא. מי שסובר שמקדישין ואחר כך בונין סובר שקידשה לעתיד לבוא, ומי שסובר שבונין ואחר כך מקדישין סובר שלא קידשה לעתיד לבוא.

33 קדושה שקדמה לבנייה אינה מתבטלת, ולעומת זאת בנייה חילונית, שרק אחר כך מצרפים אליה את הקדושה, אינה נצחית משום שהיא לא הוטבעה על אדני הקודש.

34 ראוי להבחין כאן הבחנה נוספת. ארץ ישראל ירושה היא לנו מאבותינו, שנאמר: וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה' שמות ו ח - ירושה היא לכם מאבותיכם ב"ב קיט ע"ב. על פי ה'כפתור-ופרח', הקדושה העצמית, קדושת השכינה, מתחילה בזמן האבות. הקדושה השנייה מתחילה עם הכיבוש. זקוקים לכיבוש הבנים ולירושתם כדי שתחול הקדושה המעשית של המצוות. אבל רק מתוך התקשרות לקדושת האבות נוצרת הקדושה השלמה. הכיבוש של יהושע נבנה על גבי קדושת השכינה, שירושה היא לנו מאבותינו. התנתקות מכך לא תאפשר להחיל גם את הקדושה של יהושע.

35 בניגוד להסברו של הרמב"ם אומרים התוספות בכמה מקומות שקדושת ירושלים לא בטלה: משום דאיקרי נחלה אין לה הפסק.

36 מה היסוד של נחלה שאין לה הפסק? ודאי שהכוונה להלכה של ירושה אין לה הפסק ב"ב קכט ע"ב, קלג ע"א. כדברי הרב חרל"פ מי מרום, ו, עמ' רפ-רפא: הביאה לארץ והשיבה אליה צריכות להיות דוקא בתור נחלה הנמשכת מן האבות... ומה מאד צר לנו על אלה התועים מדרך הבינה, חדלי לב, שדמיונם כוזב להם כי אפשר לבנות ולהחיות את ארצנו הקדושה גם בלי מורשת האבות, אברהם, יצחק ויעקב, אטימי ליבא וסתימי עיינין המה, שכן כל דגלה של הארץ היא רק בזה שהיא ניתנה לנו לנחלה לרשתה, ירושה שאין לה הפסק, וזה כל תהילתה ותפארתה.

37 הכיבוש עצמו הוא ארעי, אך הירושה אין לה הפסק. רק אם לפני הכיבוש היתה קדושה - מקדישין ואחר כך בונין - רק אז אין לקדושה הפסק.

38 משיח בן יוסף, משיח בן דוד והמקדש ארץ ישראל וירושלים; הציונות ודגל ירושלים; ונוסף על כך, כמובן, יוסף ויהודה - משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.

39 קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא, והיא מתבטלת. וְסָפְדָה הָאָרֶץ זכריה יב יב - על מה? על משיח בן יוסף שנהרג סוכה נב ע"א ומתבטל. אין לו קיום נצחי.

40 מקדש הארץ וכובשה, יהושע, הוא מבני יוסף. מקדשי ירושלים, לעומת זאת, הם דוד ושלמה. כך אמרו בגמרא בברכות מח ע"ב: יהושע תקן להם ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים. לכן כל שלא אמר... מלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו שם. ומהי הסיבה? אומר רש''י שם: שעל ידו נתקדשה ירושלים. ובתפילה: ולירושלים עירך ברחמים תשוב... וכיסא דוד מהרה לתוכה תכין - ירושלים ודוד.

41 במדרש תנחומא ויגש, י נאמר: בוא וראה, כל צרות שארע ליוסף - ארע לציון. בספר קול התור מובא בשם הגר"א כי 'ציון' בגימטריה 'יוסף'. תלמידו של הגאון מבסס על הזיהוי הזה הרבה מתורת הגאולה והמשיח שלו: כי קיבוץ גלויות בעקבות משיחא הוא על ידי משיח בן יוסף, וגם רמז רבנו על זה, 'לפנות בקר' תהלים מו נאמר על קץ הגאולה רש"י שם. 'לפנות בקר' כמו 'שיבת ציון' בחושבנא. 'לפנות' בגימטריא 'משיח בן יוסף', בכוונת אילת השחר שבגמרא.

42 אותה חשכה שלפנות בוקר היא הבחינה של משיח בן יוסף.

43 ציון ויוסף, ירושלים ודוד. יסוד הדברים בספרי ח"ן, שמידות ציון וירושלים הן מידות יסוד ומלכות. יסוד - יוסף, צדיק יסוד עולם, ומלכות - מלכות בית דוד, כידוע.

44 על מלכות בית דוד אומר ר' צדוק: וכן מלכות דוד נאמר יהודה וכו' אוהבים את דוד וברצונם המליכוהו, מה שאין כן מלכות יוסף על אחיו היה מצד הכח ומלכות ולא מרצונם, וכן מלכות יהושע מצד כבישת הארץ וניצוחו לא' מלכים, וירבעם מורד מעצמו, וכן עמרי ויהוא וכל מלכות בית יוסף, ומשיח בן יוסף לעתיד מלכותו יהיה שינצח האומות העולם ובזרוע ימלוך, מה שאין כן משיח בן דוד - יודו לו כל האומות ליקוטי מאמרים, עמ' 120.

45 תפקידו של משיח בן דוד הוא להביא את השלום, מה שאין כן משיח בן יוסף, שעניינו המלחמה, הכוח שם, עמ' 224; עמ' 164. הכוח הוא דבר שלא קיים לעולם. משיח בן דוד קיים לעולם, מה שאין כן פעולה שהיא בזרוע, בכוח הטבע. פעולה כזאת סופה שתתבטל, בחינת קדושת הכיבוש, שבטלה לעתיד לבוא: חלף הכיבוש - חלפה הקדושה. ואכן, מלכי ישראל חטאו בעבודה זרה למרות כל המסירות שלהם להגנת ישראל וליישוב ארץ ישראל.

46 נוסף על יוסף ויהודה ישנה דרגה שלישית: כהן ולוי, דרגת בית המקדש.

47 הגמרא בברכות מח ע"ב אומרת: משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תיקן להם ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תיקנו בונה ירושלים, דוד תיקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ושלמה תיקן על הבית הגדול והקדוש.

48 הרי שלוש דרגות: ארץ ישראל, הישראלים ומלכות ישראל - בחינת יוסף; בית דוד - המלכות היהודית הירושלמית; והכהנים - קדושת בית המקדש, קדושת המחיצות, וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת במדבר יח ז. ועליהם נאמר: כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ דברים יד כז - למה? מפני שה' הוּא נַחֲלָתוֹ דברים יח ב.

49 מהו האידיאל? מהי התכלית? האם יהפוך כל עם ישראל לכהנים שיֵשבו ויעסקו בתורה, והגויים יקבלו את התפקיד הפיזי של עם ישראל, בחינת עתידה ירושלים להיות כארץ ישראל וארץ ישראל ככל העולם כולו פסיקתא רבתי, א, או שהמצב העכשווי יגיע לידי שכלול, לידי שיא, אבל המבנה שלו לא ישתנה?

50 יש, כידוע, כמה שיטות, אבל הדרך עוברת את כל שלושת השלבים: הדרך של יוסף, הדרך של דוד והדרך של הכהן.

51 יום העצמאות ויום ירושלים אופיו של יום העצמאות שונה משל יום ירושלים כשם שמלחמת העצמאות לא דמתה למלחמת ששת הימים. היה מי שאמר שיום ירושלים הפך להיות חג של דתיים. הוא נחוג מתוך הדגשה של אמונה, וזאת בניגוד לצד החילוני, לצערנו, של חגיגות יום העצמאות.

52 כיבוש חלק מהארץ, השחרור הלאומי והקמת המדינה היו הישגיה של מלחמת העצמאות. במלחמת ששת הימים בלט דווקא הפן האמוני, הדתי, כלפי פנים וכלפי חוץ. כלפי פנים: ההתעוררות לתשובה, בחינת דוד, הגבר שהקים עולה של תשובה - אותו ניצוץ שהודלק וחִשמל את כל העם בארץ ומחוצה לה בזמן שחרור ירושלים; אותה התעוררות של אמונה בברית המועצות, שהינה מהתוצאות של שחרור ירושלים, שהאופי הפלאי והנסי בלט בו מאוד. כלפי חוץ: אָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם אֶבֶן מַעֲמָסָה לְכָל הָעַמִּים זכריה יב ג.

53 אנחנו רואים את ההתגשמות המלאה של החזון הזה. בעיית ירושלים היא הבעיה הכרונית של העולם, הבעיה המדינית המתמדת והחריפה שמאיימת על שלום העולם. אין ספק שהשורשים של הבעיה הזאת הם שורשים דתיים, אמוניים. המאבק הוא מאבק של אמונה, ואי אפשר להציג אותו על רקע אחר.

54 המלחמה הזאת, שאנחנו מודים על הנסים שבה, נתנה תאוצה רבה להתעוררות דתית בעם ישראל. אבל ההתעוררות הזאת לא מצאה את אפיקה הנכון, ובפנים ידועות אף נטתה לכיוונים מעוותים ולא אמיתיים, לקונספציה מעוותת. את המחיר על כך שילמנו בייסורים של מלחמת יום כיפור. וזה התפקיד שלנו היום, המאבק הכפול: המאבק של ציון, המאבק של יוסף; והמאבק על ירושלים, המאבק של דוד; כשבפסגה עומד ומקרין האידיאל של הכהונה, של בית המקדש, שלא נשתנה ולא יכול להשתנות.

55 אין קידוש אלא בשעת בניין - זו היתה הסיסמה של השיטה הדתית-לאומית. אתה לא יכול לקדש ולשבת בבית, אתה חייב להשתתף בבניין ומתוך כך אתה יכול לקדש. אבל כדי שהקדושה הזאת תהיה קדושה עולמית, נצחית, יש צורך שהקידוש יהיה לפני הבניין.

56 כמו שאמרתי כמה פעמים, הכישלון הוא לא רק בצד הציוני, אלא לא פחות מכך בצד ה'ירושלמי', שלא מצא את הדרך הנכונה לקדש ולבנות. חטאה של הציונות הדתית היה שונה מן החטא הציוני, חטא העבודה הזרה. הכישלון שלה היה בארבה ולא אסור סנהדרין כא ע"ב - החטא של מלכי בית דוד, של שלמה. זה החטא של אי מציאת הקו הנכון והגבול הנכון בין שני הקטבים הללו - הקידוש והבניין.

57 כשיימצא השילוב הנכון, נזכה לאותה נצחיות - והנצח זו ירושלים. וכשם שהקב"ה מלך בהלל ובזמירות, כך ירושלים אינה נבנית אלא בהלל ובזמירות. זה תוכן הזמירות שאנחנו מזמרים היום - הזמירות של בניין ירושלים.