אור לישרים על תלמוד ירושלמי תענית א׳:ו׳

מהדורה: ירושלים : מכון הירושלמי. תלמודה של א"י, תשס"ד

« אור לישרים על תלמוד ירושלמי תענית א׳:ה׳ אור לישרים על תלמוד ירושלמי תענית א׳:ז׳ »

6 תוספות על יבמות פתח ↗

ולא קאמר פרו ורבו - אע"ג דלאדם הראשון קאמר פרו ורבו ההוא ברכה בעלמא ולא למצוה:

6 רמב"ן על דברים פתח ↗

וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת, לַעֲשׂוֹת לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על דברים כ"ו:י"ד. וְלֹא הֲבִינוֹתִי זֶה, שֶׁהֲרֵי מְפֹרָשׁ בַּכָּתוּב לעיל יד כה כו שֶׁמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵין מְחַלְּלִין אוֹתוֹ חוּץ לִירוּשָׁלַיִם אֶלָּא עַל כֶּסֶף צוּרָה, וּבִירוּשָׁלַיִם יִתֵּן הַכֶּסֶף עַל דָּבָר הָרָאוּי לַאֲכִילָה, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר, וְיֹאכַל לִפְנֵי ה'. וְהָרַב רַבִּי מֹשֶׁה כָּתַב בְּחִבּוּרוֹ הל' מעשר שני פ"ג ה"י, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי נִתָּן לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, וְסִיכָה כִּשְׁתִיָּה, וְאָסוּר לְהוֹצִיאוֹ בִּשְׁאָר צְרָכָיו, כְּגוֹן שֶׁיִּקַּח בּוֹ כֵּלִים וּבְגָדִים וַעֲבָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת, כְּלוֹמַר לֹא הוֹצֵאתִי אוֹתוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַיֵּם אֶת הַגּוּף. עָשָׂה מִלַּת לְמֵת בְּכָאן, כִּנּוּי לִדְבָרִים אֲשֶׁר לֹא יִחְיֶה הָאָדָם בָּהֶם, וְאֵלּוּ דִּבְרֵי הֲבַאי. וַאֲחֵרִים מְפָרְשִׁים שֶׁמִּתְוַדֶּה שֶׁלֹּא נָתַן מִמֶּנּוּ עַל אָרוֹן וְתַכְרִיכִין אֲפִלּוּ לְמֵת שֶׁהוּא מִצְוָה, וְכָל שֶׁכֵּן לְחַי בְּטַלִּית וְחָלוּק. וּבְסִפְרֵי תבוא יד, וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת, לַעֲשׂוֹת לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִם לְמֵת אָסוּר, אַף לְחַי אָסוּר, וּמָה ת"ל לֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ, שֶׁלֹּא הֶחֱלַפְתִּיו אֲפִילּוּ בְּדָבָר טָהוֹר. פֵּרוּשׁ רַבִּי עֲקִיבָא דּוֹרֵשׁ וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ, שֶׁלֹּא עָשִׂיתִי מִמֶּנּוּ חֲלִיפִין אֲפִלּוּ בְּדָבָר טָהוֹר הָרָאוּי לַאֲכִילָה, כְּעִנְיַן שֶׁשָּׁנִינוּ מעשר שני פ"א מ"א, אֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ וְאֵין מַחֲלִיפִין אוֹתוֹ, וְלֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ בִּירוּשָׁלַיִם הֵא לְךָ יַיִן וְתֶן לִי שֶׁמֶן. וְיִהְיֶה לְמֵת עַל דַּעְתּוֹ מְחֻבָּר לְמַעְלָה, לֹא אָכַלְתִּי מִמֶּנּוּ בְּאוֹנִי לְמֵת, שֶׁאֵין אֲנִינוּת אֶלָּא לְמֵת. וְרָאִיתִי בַּיְּרוּשַׁלְמִי מעשר שני פ"ב ה"א, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּשֵׁם רַבִּי סִימַאי אוֹמֵר, לֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת, מָה אֲנַן קָיְמִין, אִם לְהָבִיא אָרוֹן וְתַכְרִיכִין דָּבָר שֶׁאָסוּר לְחַי, לְחַי אָסוּר כָּל שֶׁכֵּן לְמֵת, אֵיזֶה דָּבָר שֶׁמֻּתָּר לְחַי וְאָסוּר לְמֵת, זוֹ סִיכָה. גַּם זֶה לֹא יָדַעְתִּי מַהוּ, שֶׁאִם סָךְ בְּשֶׁמֶן מַעֲשֵׂר לְמֵת, הֲרֵי בִּעֲרוֹ בְּטֻמְאָה, וּכְבָר הִתְוַדָּה עָלָיו לֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא. וּבַגְּמָרָא בְּפֶרֶק הֶעָרֵל יבמות עד, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי סִימַאי, מִנַּיִן לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּטְמָא שֶׁמֻּתָּר לְסוּכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת, לְמֵת הוּא דְּלֹא נָתַתִּי הָא לְחַי דּוּמְיָא דְּמֵת נָתַתִּי, אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁשָּׁוֶה בַּחַיִּים וּבַמֵּתִים, הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ סִיכָה. וְשָׁם הִקְשׁוּ, וְאֵימָא לִקַּח לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין, וּפֵרוּשׁוֹ שֶׁיִּהְיֶה מֻתָּר בְּחַי לִקַּח לוֹ חָלוּק כְּשֶׁנִּטְמָא כֵּוָן דְּלָא קָרֵינָא בֵּהּ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, וּפֵרְקוּ מִמֶּנּוּ, מִגּוּפוֹ. נִשְׁאַר עַכְשָׁו כִּי הַוִּדּוּי בְּלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת, מְחֻבָּר עִם לֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, יִתְוַדֶּה עָלָיו שֶׁלֹּא אָכַל מִמֶּנּוּ טָמֵא וְלֹא נָתַן מִן הַטָּמֵא לְמֵת לָסוּךְ אוֹתוֹ. אֲבָל בַּמִּשְׁנָה מעשר שני פ"ה מי"ב שָׁנִינוּ כְּדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת, לֹא לָקַחְתִּי מִמֶּנּוּ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין לְמֵת, לֹא נְתַתִּיו לְאוֹנְנִים אֲחֵרִים. וּמַשְׁמָעוּת זֶה שֶׁהֵם דּוֹרְשִׁים בּוֹ שֶׁלֹּא נְתָנוֹ לַמֵּת, לֹא לְגוּפוֹ שֶׁל מֵת בְּאָרוֹן וְתַכְרִיכִין וְלֹא לְאוֹנְנִים שֶׁלּוֹ, שֶׁהוּא מִתְוַדֶּה עַל אֲנִינוּת שֶׁלּוֹ וְשֶׁל אֲחֵרִים, וּמִפְּנֵי אֲנִינוּת שֶׁל אֲחֵרִים יִתְוַדֶּה עַל הָאָרוֹן וְהַתַּכְרִיכִין אע"פ שֶׁאֲפִלּוּ לְחַי אָסוּר:

7 אור לישרים על תלמוד ירושלמי תענית פתח ↗

פרק זה דן בתעניות שגוזרים בית דין על צרות אחרות, מלבד על עצירת גשמים. הצרות הנזכרות בפרקנו הם דברים שאינם מצויים. על כל צרה מהצרות האלו מתענים מתחילה תעניות חמורות "מתריעים" עד שתעבור הצרה, שלא כמו בעצירת גשמים שעליה מתענים מתחילה תעניות קלות ורק לבסוף תעניות חמורות.המשנה בהלכות א-ב עוסקת במקרים של ירידת גשמים בלתי סדירה. המשנה בהלכות ג-ה עוסקת בצרה מקומית, שבה מתריעים רק במקומה של הצרה. המשנה בהלכות ו-ז עוסקת בצרה מקומית, שבה מתריעים לא רק במקומה של הצרה אלא אף בכל מקום. המשנה בהלכה ח עוסקת במקרים מיוחדים, שבהם מתריעים אפילו בשבת. המשנה בהלכות יג-יד עוסקת בהשלמת התענית במקרה שירדו גשמים במשך יום התענית.בספרי זוטא פסקה י נאמר: "וכי תבואו מלחמה" - מניין על שידפון ועל ירקון ועל חסיל ועל כל צרת ציבור? - שנאמר: "על הצר הצורר אתכם והרעותם", מיכן אמרו: על אלו מתענים ומתריעים: על הצרת שונאי ישראל לישראל, ועל החרב, ועל הדבר, ועל חיה רעה, ועל הארבה, ועל החסיל, ועל השידפון, ועל הירקון, ועל המפולת, ועל החוליים, ועל המזונות, ועל המטר, שנאמר: "על הצר הצורר אתכם" - כל שיצר לכם.ובספרי במדבר פסקה עו נאמר: "וכי תבואו מלחמה" - אין לי אלא מלחמה, שידפון וירקון ואישה מקשה לילד וספינה המיטרפת בים - מניין? - תלמוד לומר: "על הצר הצורר אתכם" - על כל צרה וצרה שלא תבוא על הציבור. משנהסדר תעניות האלו האמור – סדר התעניות שנאמר בפרק א, שבתחילה מתענים יחידים ואחר כך מתענים הציבור עד שלוש עשרה תעניות, אינו נוהג אלא ברביעה הראשונה – שלא התחילו הגשמים לירד בעונתם הראשונה הגשם נקרא "רביעה", מלשון בעילה והפריה, שהגשם בועל את האדמה ומפרה אותה לעיל א,ג, וראה שם בענין זמנה ושיעורה של רביעה ראשונה. אבל צמחים ששָנו – שירדו גשמים בעיתם וצמחו הזרעים, אבל אחר כך נשתנה מראם לרע, הואיל וצרה זו אינה דבר מצוי כמו עצירת גשמים, מתריעין עליהן מיד – כל הציבור מתחילים מיד להתענות תעניות חמורות, ומריעים ותוקעים בשופרות כשהם מתפללים, כמו שנוהגים בשבע התעניות האחרונות של עצירת גשמים. וכן שפסקו גשמים מגשם לגשם ארבעים יום – אם ירדו גשמים ברביעה הראשונה, ואחר כך פסקו בין רביעה ראשונה לבין רביעה שנייה, שלא ירדה רביעה שנייה אלא כעבור ארבעים יום מהרביעה הראשונה, מתריעין עליהן – כל הציבור מתענים מיד, ומריעים ותוקעים בשופרות כשהם מתפללים, מפני שהיא מכת בצורת – שזהו סימן בצורת.מתריעיםבמשנה לעיל א,ח שנינו: ומה אלו שבע האחרונות יתרות על הראשונות? - שבאלו מתריעים ונועלים את החנויות.משום כך המילה "מתריעים" היא סימן הכר לתעניות החמורות בפרק זה.בירושלמי ראש השנה ג,ד אמרו: קומי רבי יהושע בן לוי תקעין בתעניתא בשופרות. רבי יוסה בעי: ויתקעון קומוי בחצוצרתא? - ולא שמיע דתני: חצוצרות במקדש, אין חצוצרות בגבולים.בגבולים היו תוקעים ומריעים ותוקעים בתעניות בשופרות אחר ברכת "גואל ישראל" ואחר כל ברכה וברכה משש הברכות הנוספות בתפילה תוספתא תעניות א,י.• • •

8 אור לישרים על תלמוד ירושלמי תענית פתח ↗

תלמודלקטע הבא מקבילה לעיל א,ח. במשנה שנינו: משנכנס אב ממעטים בשמחה. ובבבלי יבמות מג,ב הביאו ברייתא המפרשת את המשנה, שממעטים בבנין ובאירוסין. ואומרים: אמר רבי יהושע בן לוי אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון: הדא דאת אמר – זו ההלכה שאתה אומר שממעטים בבנין, בבניין של שמחה – שלא אסרו חכמים לבנות אלא בנין של שמחה, כגון בית חתנות בית שעושים בו חופה, ובני הזוג דרים בו לאחר החתונה, וזהו שאמרה המשנה: ממעטים בשמחה, אבל בנין שאינו של שמחה התירו חכמים לבנותו, אבל אם היה כותלו של אדם גוהה גוחה, נטוי – אם היה הכותל בבנין של שמחה נטוי, סותרו – הורס את הכותל הנטוי, מפני סכנת נפשות, שמא ייפול עליו הכותל, ובונהו – שבכגון זה התירו לו חכמים לבנות אפילו בנין של שמחה, שאם לא יתירו לו לבנות, לא יסתור, ויבוא לידי סכנה, אבל בנין שאינו של שמחה התירו חכמים לבנותו אפילו לא היה הכותל נטוי. אמר שמואל מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון: בכותלא דגניי ביה – בכותל שישן בו, שישן בבנין שבו הכותל נטוי, שרק בכגון זה התירו לו חכמים לבנות אפילו בנין של שמחה. אבל אם אינו ישן בבנין שבו הכותל נטוי, לא התירו לו חכמים לבנות בנין של שמחה, שאף אם לא יסתור, לא יבוא לידי סכנה, שהרי אינו ישן שם.בתוספתא מועד קטן א,ז שנו: מי שהיה כותלו גוהה לרשות הרבים, סותרו ובונה אותו בחול המועד, מפני סכנת נפשות.ובירושלמי מועד קטן א,ד ו-ב,ד אמרו: אם היה כותלו גוהה, סותרו ובונהו בחול המועד. ויסתור ולא יבנה? - רבי חנניה בשם רבי יוחנן: התירו סופו מפני תחילתו, שאם אומר את לו שלא יבנה, אף הוא אינו סותרו ונמצא בא לידי סכנה.• • •לקטע הבא מקבילות בירושלמי ביצה ה,ב; לעיל א,ח; וכתובות א,א. רבי בא בר כהן אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי אמר קומי – לפני רבי יוסי מגדולי אמוראי ארץ ישראלי בדור הרביעי-החמישי בשם רבי אחא אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי שאמר בשם רבי יעקב בר אידי אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי: אסור לארס לקדש אשה בערב שבת ביום שישי. ואומרים: הדא דאת אמר – זו ההלכה שאתה אומר שאסור לארס בערב שבת, שלא לעשות סעודת אירוסין – שלא אסרו חכמים אלא לעשות סעודת אירוסין בערב שבת, משום שאין קובעים סעודה בערב שבת, מפני כבוד השבת ירושלמי כתובות א,א, כדי שיוכלו לעסוק בהכנת צורכי השבת, או כדי שייכנסו לשבת כשהם תאווים לאכול, הא לארס – אבל לארס אישה בלא לעשות סעודת אירוסין, יארס – מותר לארס בערב שבת. שמואל אמר: אפילו בתשעה באב יארס – כשאמרו חכמים, שמשנכנס אב ממעטים באירוסין, לא אמרו אלא שלא לעשות סעודת אירוסין, אבל מותר לארס אישה, אפילו בתשעה באב, שלא יקדמנו אחר – מחשש שמא יקדים אותו אדם אחר ויארס אישה זו. ושואלים: מחלפה שיטתיה דשמואל! – הפוכה שיטתו של שמואל דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר. תמן הוא אמר – שם במקום אחר הוא אמר: "אלהים מושיב יחידים ביתה" תהילים סח,ז, "במאזנים לעלות המה מהבל יחד" תהילים סב,י – חכמים דרשו מהכתובים הללו, שזיווג של אישה לאיש נקבע בגזרתו של הקב"ה ואף שמואל אמר כן, כמובא להלן מהבבלי, ואינו תלוי בידי אדם, והכא הוא אמר הכין! – וכאן הוא שמואל אמר כך: 'שמא יקדמנו אחר', הרי שאין הזיווג נקבע בגזרתו של הקב"ה, אלא תלוי בידי אדם, וכל הזריז ומקדים זוכה בזיווג! ומשיבים: אלא שלא יקדמנו אחר בתפילה – הזיווג נקבע בגזרתו של הקב"ה, אלא, שאף לאחר שזיווג הקב"ה אישה לאיש, אם יתפלל אדם אחר אל הקב"ה שיזווג לו אישה זו, אפשר שישמע ה' לתפילתו ויבטל את גזרתו ויזווג אישה זו לאדם האחר, ושמואל שאמר: 'שמא יקדמנו אחר', לא אמר אלא: 'שמא יקדמנו אחר' בתפילה, שתפילה עשויה לבטל את גזרתו של הקב"ה. ואומרים: אפילו כן לא קיימה – אף על פי כן אינה עומדת לו התפילה, שאף אם יזווג ה' אישה זו לאדם האחר, לא תתקיים התפילה לאדם האחר ולא יתקיים הזיווג הזה, שהאדם האחר ימות קודם זמנו, או שאישה זו תמות קודם זמנה, או שהאדם האחר יגרש אישה זו, משום שאין התפילה מבטלת את גזרתו של הקב"ה לגמרי, וה' יזווג שוב אישה זו לאיש הראשון.הסוגיה כאן זהה לסוגיה לעיל א,ח. במשנה שם שנינו: עברו אלו שבע התעניות האחרונות על עצירת גשמים שגזרו בית דין על הציבור ולא נענו מן השמים, ולא ירדו גשמים, ממעטים במשא ומתן, בבנין ובנטיעה, באירוסין ובנישואין, ובשאילת שלום בין אדם לחברו.ובבבלי תענית יד,ב אמרו: עברו אלו ולא נענו, ממעטים במשא ומתן בבנין ובנטיעה. תנא: בבנין - בנין של שמחה רש"י: בנין דקתני מתניתין לא בנין הצריך לו, אלא בנין הצריך לשמחה, דבדבר שמחה ממעטינן, נטיעה - נטיעה של שמחה. אי זה הוא בנין של שמחה? - זה הבונה בית חתנות לבנו בית שעושה בו חופה לבנו, או בית שדר בו בנו לאחר חתונתו, אי זו היא נטיעה של שמחה? - זה הנוטע אכורנקי של מלכים אילן גדול לנוח ולטייל תחתיו.ובבבלי יבמות מג,א אמרו: תנן: שבת שחל תשעה באב בתוכה - אסורים לספר ולכבס, ובחמישי מותרים, מפני כבוד השבת; ותניא: קודם הזמן הזה קודם תשעה באב, מראש חודש ועד התענית, ממעטים בעסקיהם מלישא ומליתן, מלבנות ומלנטוע, ומארסים רש"י: דלאו שמחה היא, ומצוה קעביד שמארס אישה לפרות ולרבות אבל לא כונסים, ואין עושים סעודת אירוסין.ושם מג,ב אמרו: תניא: מראש חודש ועד התענית - ממעטים בעסקיהם מלישא ומליתן, מלבנות ומלנטוע, ומלארס למעבד סעודת אירוסין הוא דאסור, הא לארס שפיר דמי. אירוסין בלא סעודה מי איכא שמחה? ומלישא.שלא יקדמנו אחרבבבלי מועד קטן יח,ב אמרו: אמר שמואל: מותר לארס אישה בחולו של מועד, שמא יקדמנו אחר. ...תא שמע, דתנא דבי שמואל: מארסים אבל לא כונסים, ואין עושים סעודת אירוסין, ולא מייבמים, מפני ששמחה היא לו ואין מערבים בשמחת המועד שמחה אחרת, או מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו. שמע מינה.ומי אמר שמואל שמא יקדמנו אחר? והאמר רב יהודה אמר שמואל: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני! רש"י: אלמא אין אדם יכול לקדמו לזה, דבת קול אינה בטלה - אלא אימא: שמא יקדמנו אחר ברחמים רש"י: שיתפלל ומבטלה.כי הא דרבא שמע לאדם אחד שביקש רחמים על אישה ואמר: תזדמן לי פלונית. אמר לו רבא: לא תבקש רחמים לא תתפלל כך. אם ראויה לך - לא תלך ממך, ואם לא - כפרת בה ואם אינה ראויה לך ותישאנה על ידי ריבוי תפילה, לסוף כפרת בה - תמאס בה. אחר כך לאחר שנשא את האישה שביקש שמע שאמר: או הוא ימות לפניה קודם זמנו, שהיתה אישה רעה והתחרט על שנשאה או היא תמות לפניו. אמר לו: לא אמרתי לך שלא תבקש רחמים כך?הרי שמה שאמר שמואל בבבלי לענין חולו של מועד הוא מה שאמר בירושלמי לענין תשעה באב. ואף בבבלי שאלו כמו בירושלמי: מוחלפת שיטתו של שמואל, והשיבו: שמא יקדמנו אחר בתפילה, וסיפרו מעשה ללמדנו, ש'אפילו כן לא קיימה'. מכיון שטעם אחד לחול המועד ולתשעה באב, הירושלמי מודה למה שאמר שמואל בענין חול המועד, והבבלי מודה למה שאמר בענין תשעה באב."טורי זהב" שולחן ערוך "אורח חיים" תקנא,ג שואל: מדברי שמואל משמע, שבלא החשש שמא יקדמנו אחר בתפילה לא התירו לארס, והרי באירוסין בלא סעודה אין שמחה, ואם כן, מדוע הוצרכו לטעם 'שמא יקדמנו אחר בתפילה' כדי להתיר לארס, ולא התירו משום שאין כאן שמחה? שאלה זו יש לשאול הן לענין תשעה באב, שאסורה בו כל שמחה משום אבלות, והן לענין חול המועד, שאסורה בו שמחה שאינה שמחת המועד, וגם בזה וגם בזה התירו לארס מהטעם 'שמא יקדמנו אחר בתפילה'."טורי זהב" משיב: באירוסין בלא סעודה אין שמחה גדולה, אך מכל מקום יש קצת שמחה, והיה לנו לאסור לארס בתשעה באב ובחול המועד, משום שיש קצת שמחה, ולכן הוצרכו לטעם 'שמא יקדמנו אחר בתפילה' כדי להתיר לארס, אף על פי שיש קצת שמחה. אבל בנישואין אפילו בלא סעודה יש שמחה גדולה.ריטב"א מועד קטן יח,ב אומר: מותר לארס בחולו של מועד - ואף על גב דהוי כעין מיקח וממכר שלא לצורך המועד, שהרי אינו יכול לישא אותה במועד, אפילו הכי לא אסרו, שמא יקדמנו אחר ויהיה זה כדבר האבד. ואי משום שאין מערבים שמחה בשמחה, ליכא שמחה באירוסין בלבד כל זמן שאינו עושה סעודת אירוסין, אבל בנישואין אפילו בלא סעודה איכא שמחה.בדברי ריטב"א אלה יש תשובה אחרת לשאלת "טורי זהב". על פי דבריו, היה לנו לאסור לארס בתשעה באב כמו שהיה לנו לאסור בחול המועד, ואף על פי כן לא אסרו, שמא יקדמנו אחר ויהיה זה כדבר האבד, והרי מלאכת דבר האבד מותרת בתשעה באב כדרך שאמרו בחול המועד שולחן ערוך "אורח חיים" תקנד,כג.ריטב"א לא השיב כ"טורי זהב", ומכאן שהוא סבור, שבאירוסין אין שמחה כלל.לפי ריטב"א, הוצרכו לטעם 'שמא יקדמנו אחר בתפילה' כדי להתיר לארס בחול המועד ובתשעה באב, אבל אין צריכים לטעם זה כדי להתיר לארס משנכנס אב, משום שבאירוסין אין שמחה כלל. ואילו לפי "טורי זהב", צריכים לטעם 'שמא יקדמנו אחר בתפילה' כדי להתיר לארס גם משנכנס אב, אף על פי שבאירוסין יש קצת שמחה.רש"י ביבמות מג,א אומר, שמשנכנס אב מארסים, משום דלאו שמחה היא, ומצוה קעביד. מדברי רש"י משמע, שבלא הטעם ש'מצוה קעביד' לא התירו לארס, והרי באירוסין בלא סעודה אין שמחה, ואם כן, מדוע הוצרכו לטעם ש'מצוה קעביד' כדי להתיר לארס, ולא התירו משום שאין כאן שמחה?ויש להשיב מעין תשובתו של "טורי זהב", שבאירוסין בלא סעודה אין שמחה גדולה, אך מכל מקום יש קצת שמחה, והיה לנו לאסור לארס משנכנס אב, משום שיש קצת שמחה, ולכן הוצרכו לטעם ש'מצוה קעביד' כדי להתיר לארס, אף על פי שיש קצת שמחה. לפי רש"י, מותר לארס, אם לא קיים מצות פריה ורביה, משום שהוא עושה מצוה כשמארס, אבל אם קיים מצות פריה ורביה, אסור לארס, משום שאינו עושה מצוה כשמארס.הקב"ה יושב ומזווג זיווגיםבמסכת כלה רבתי ה,ג נאמר: בכל יום ויום כרוז יוצא ואומר: בתו של פלוני לפלוני, אשתו של פלוני לפלוני, ממונו של פלוני לפלוני, ויש אומרים: אף בית של פלוני לפלוני. מנא הני מילי? - דכתיב: "אך הבל בני אדם כזב בני איש, במאזנים לעלות המה מהבל יחד", "הבל בני אדם" - שאומר: בתו של פלוני לפלוני, "כזב בני איש" - שאומר: אשתו של פלוני לפלוני, "במאזנים לעלות" - שאומר: ממונו של פלוני לפלוני.ובבראשית רבה סח,ד ועוד נאמר: רבי יודן ברבי סימון פתח: "אלוהים מושיב יחידים ביתה" וגו' תהלים סח,ז - מטרונה גברת מכובדת שאלה את רבי יוסי בר חלפתא: לכמה במשך כמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? - אמר לה: לשישה במשך שישה ימים. - אמרה לו: מאותה שעה מה הוא עושה? - אמר לה: יושב ומזווג זיווגים, איש לאישה ואישה לאיש. - אמרה לו: אף אני יכולה לעשות כן. כמה עבדים וכמה שפחות יש לי, ולשעה ובמשך שעה קלה אני מזווגתם. - אמר לה: אם הדבר קל בעיניך, קשה הוא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף, מה טעם? - "אלוהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות" תהילים סח,ז...ובויקרא רבה כט,ח נאמר: רבי חייא בר מריא אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי-השישי בשם רבי לוי פתח: "אך הבל בני אדם כזב בני איש, במאזנים לעלות המה מהבל יחד" תהילים סב,י - בנוהג שבעולם הבריות אומרות: 'פלוני נושא פלונית', - "אך הבל בני אדם" הבל הוא מה שאומרים בני אדם, שאין בדבריהם ממש. 'פלונית נישאת לפלוני', - "כזב בני איש". "במאזנים לעלות המה מהבל יחד" - אמר רבי חייא בר מריא: אמר הקב"ה: עד שהם עשויים הבל במעי אימם, ייחדתים וזיווגתים זה לזה הקב"ה מעלה ושוקל במאזניים ומזווגם יחד, בעוד שהם הבל טיפה סרוחה במעי אימם.• • •

6 משנה עברו אלו – שלוש התעניות הראשונות שגזרו בית דין על הציבור, ולא נענו – מן השמים, ולא ירדו גשמים, בית דין גוזרין עוד שלש תעניות על הציבור – בימי שני וחמישי ושני בשבוע. אוכלין ושותין מבעוד יום – בשלוש תעניות אלו מפסיקים לאכול ולשתות מבעוד יום, ומתחילים בתענית משחשכה, ואסורין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה – בימי התענית הללו, שמחמירים בתעניות אלו שלא לעשות בהם דברים שיש בהם תענוג, ונועלין את המרחצאות – סוגרים את המרחצאות החמים בימי התענית הללו, שלא יבואו לרחוץ בהם. • • •

7 תלמוד במשנה שנינו, שבתענית ציבור אסורים במלאכה. ואומרים: אמר רבי זעורה רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי בשם רב ירמיה צריך לומר: בשם אבא בר ירמיה אמורא בבלי בדור השני והשלישי: העושה מלאכה בתענית ציבור כעושה מלאכה ביום הכיפורים – תענית ציבור היא כיום הכיפורים לענין מלאכה. כשם שאסור לעשות מלאכה ביום הכיפורים, כך אסור לעשות מלאכה בתענית ציבור. מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה לאיסור מלאכה בתענית ציבור? - "קדשו צום קראו עצרה" יואל ב,טו; וכן שם א,יד – הנביא יואל קורא לגזור תענית על הצרות שאירעו להם ולהכריז על יום התענית שהוא עצור מעוכב, מנוע ממלאכה. מכאן שאסור לעשות מלאכה בתענית ציבור. משמעות "קדשו" מלשון קדושה, על שם האיסורים החלים ביום הצום. תענית ציבור היא תענית שמתענים על הגשמים שלוש שניות ושבע אחרונות או על שאר צרות. איסור המלאכה בתענית ציבור אינו מן התורה. ושואלים: והא תני – והרי שנוי שנו בברייתא בתוספתא: הלילה מותר והיום אסור – בתענית ציבור, אף על פי שהיא ביום ובלילה שלפניו, היום בלבד אסור במלאכה, אבל הלילה שלפניו מותר במלאכה. ואילו ביום הכיפורים היום והלילה שלפניו אסורים במלאכה, ואם כן, תענית ציבור אינה כיום הכיפורים לענין מלאכה, שלא כדברי אבא בר ירמיה! ומשיבים: אמר רבי זעורה: קיימה – העמיד אותה פירש את הברייתא אבא בר ירמיה: "אספו עם" יואל ב,טז - משעת אסיפת עם – הנביא קורא לאסוף את העם ביום התענית, כדי לזעוק ולהתפלל אל ה'. איסור עשיית מלאכה 'קראו עצרה' ואסיפת עם 'אספו עם' נזכרו באותו כתוב, ומכאן שיש להשוותם. ולכן, כשאסר הכתוב לעשות מלאכה בתענית ציבור, לא אסר אלא משעת אסיפת עם. כשם שנאספים העם בתענית ציבור ביום ולא בלילה, כך נאסרים במלאכה בתענית ציבור ביום ולא בלילה. ולא השווה אבא בר ירמיה תענית ציבור ליום הכיפורים אלא לענין חומר איסור מלאכה, ולא לענין זמן איסור מלאכה. משעת אסיפת עם הירושלמי מקשר בין זמן אסיפת עם לבין חלות איסור המלאכה. חלק ממטרת איסור המלאכה הוא שתהיה נוכחות מירבית של הציבור. איסור המלאכה גורם שהציבור יתפנה מעסקיו ויתאפשר לו להשתתף כולו במעמד התענית. בכך מוסבר מדוע הלילה מותר והיום אסור. בתוספתא תעניות א,ה שנו: כל אלו שאמרו במשנתנו: אוכלים ושותים מבעוד יום, ואסורים במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה - היום אסור במלאכה והלילה מותר. מניין שהיום הולך אחר הלילה? - שנאמר: "לך כנוס את כל היהודים" וגו' הכוונה לסוף הפסוק: "וצומו עלי" וכו' "שלושת ימים לילה ויום". קיימה אבא בר ירמיה הלשון "אמר רבי זעירא: קיימה אבא בר ירמיה" מופיעה גם פעמיים בירושלמי ברכות ב,ב, לאחר שרבי זעירא אמר מימרות בשם אבא בר ירמיה ושאלו עליהן מברייתות. לשון זו מקבילה לנאמר בבבלי בענין זה. בבבלי תענית יב,ב אמרו: עברו אלו ולא נענו... ואסורים במלאכה. בשלמא כולהו רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה - אית בהו תענוג ולכן נאסרו, כי האיסורים של תענית ציבור נועדו למנוע תענוג, אלא מלאכה - צער הוא! ומדוע נאסרה? - אמר רב חסדא אמר רב ירמיה בר אבא: אמר קרא: "קדשו צום קראו עצרה" יואל א,יד, מה עצרת חג אסור בעשיית מלאכה - אף צום אסור בעשיית מלאכה. אי מה עצרת מאורתא רש"י: איסור מלאכתו מאורתא - אף צום נמי מאורתא! - אמר רבי זירא: לדידי מיפרשא לי מיניה דרב ירמיה בר אבא: אמר קרא: "אספו זקנים" יואל א,יד, דומיא דאסיפת זקנים, מה אסיפת זקנים ביום רש"י: דבלילה כל אחד בביתו, ואינם נאספים - אף צום איסור מלאכה בצום נמי ביום. מה שנאמר בירושלמי בשם אבא בר ירמיה, נאמר בבבלי בשם רב ירמיה בר אבא אמורא בבלי בדור השני. "קדשו צום" במדרש תנחומא בובר פרשת 'וירא' סימן מו נאמר: "תקעו שופר בציון" יואל ב,טו - תחילה בראש השנה, ואחר כך: "קדשו צום" שם - זה יום הכיפורים לאחר עשרה ימים, שבו הקב"ה סולח לעוונותיהם של ישראל, שנאמר: כי ביום הזה יכפר עליכם" וגו' ויקרא טז,ל. הרי ש"קדשו צום" מוסב גם על יום הכיפורים, ולכן אמרו בירושלמי כאן שתענית ציבור כיום הכיפורים. במדרש תהילים כב,ה נאמר: "לך כנוס את כל היהודים" וגו' "וצומו עלי" אסתר ד,טז - מכאן שעיקרו של צום באסיפה, וכן הוא אומר: "קדשו צום קראו עצרה אספו זקנים" יואל א,יד. • • • מכיון שדובר לעיל באיסור עשיית מלאכה בתענית ציבור, מדברים כאן במנהגים שלא לעשות מלאכה בימים מסוימים. לקטע הבא מקבילה בירושלמי פסחים ד,א.

8 ואומרים: נשייא דנהגן דלא למיעבד עובדא צריך לומר כמו במסירה מהגניזה: עבידא. וב"שרידי הירושלמי" בפסחים: עבידתא בפוקי בפקי=באפוקי שובתא – נשים שנוהגות שלא לעבוד עבודה לעשות מלאכה במוצאי שבת כל הלילה שאחרי השבת, - אינו מנהג – אין זה מנהג שראוי לנהוג, ויש לבטלו, שיש בו תוספת מופרזת על המחויב מצד הדין, אבל נשים שנוהגות שלא לעשות מלאכה במוצאי שבת רק עד דיתפני ב"שרידי הירושלמי": דיִפנה סידרא – עד שיתפנה בית הכנסת יצאו הציבור מבית הכנסת לאחר תפילת ערבית של מוצאי שבת; פירוש אחר: עד שיתפנה ה"סדר" תיגמר קריאת סדרת פסוקים לאחר תפילת ערבית של מוצאי שבת, - מנהג – הרי זה מנהג שראוי לנהוג, אף על פי שיש בו תוספת על המחויב מצד הדין. סידרא - בית כנסת בירושלמי 'סידרא' פירושו: בית כנסת. "ירושלמי כפשוטו" שבת ו,ב: בשומרונית 'סדר' פירושו: אסף, כנס. ולפי זה, 'סידרא' – כנסת, כנישתא. סידרא - סדרת פסוקים לאחר תפילת ערבית של מוצאי שבת היו קוראים סדרת פסוקים "סידרא" ומתרגמים אותם, ולאחריהם היו אומרים סדרת פסוקי קדושה "קידושא דסידרא", סדר קדושה ומתרגמים אותם. במוצאי שבת אחר הסדר בבראשית רבה סג,ח נזכר: באפוקי שבתא בתר סידרא. ובפסיקתא רבתי פרשה כג ובמדרש תנחומא פרשת 'כי תישא' סימן לג נאמר: ...אמר לו: ומה מלאכה יש אצלכם אצל יורדי גיהינום בימות החול? - אמר לו: כל ימות השבת אנו נידונים, ובשבת אנו נינוחים אינם נידונים, ובמוצאי שבת אינם נידונים עד שהסדרים שולמים נשלמים. וכשהסדרים שולמים, מלאך אחד יש ושמו דומה, שהוא ממונה על הנשמות, בא ונוטל נשמות של אותם האנשים ומקלען לארץ. הדא היא דכתיב: "ארץ עיפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים" איוב י,כב, מהו "צלמות"? - צאו למות, ששלמו סדרים. ובאוצר המדרשים עמוד תנ נאמר: כשנכנס שבת, מלאך הממונה על הנפשות דומה שמו מכריז ואומר: צאו מגיהינום, ומתיר אותם, ואינן נידונין בשבת. וכשישראל אומרים קדושה במוצאי שבת, דומה מכריז ואומר: "צלמות" - צאו ובואו למות אותם שאין אומרים סדר קדושה, "ולא סדרים" - ולא ישראל שאומרים סדר קדושה. ולכך חייבים כל ישראל לומר סדר קדושה במוצאי שבת. • • • נשים שנוהגות שלא לעשות מלאכה בתרייא ובחמשתא – ביום שני וביום חמישי כל היום - אינו מנהג – אין זה מנהג שראוי לנהוג, אבל נשים שנוהגות שלא לעשות מלאכה ביום שני וביום חמישי רק עד דיתפני במסירה מהגניזה וב"שרידי הירושלמי": דתיפנה תעניתא – עד שתתפנה התענית תיגמר אמירת הסליחות והתחנונים של תענית היחידים ביום שני וביום חמישי, - מנהג – הרי זה מנהג שראוי לנהוג. שני וחמישי בתוספתא תעניות ב,ד שנו: יום שני וחמישי הוחדו לתענית ציבור "תוספתא כפשוטה": יש גרסה: "יום שני וחמישי יחיד יושב בתענית ציבור" היחידים מתענים לשם הציבור. בארץ ישראל נהגו להתענות בכל יום שני וחמישי, והכוונה בתוספתא כאן ליום שני וחמישי של כל השנה, שבהם היו היחידים מתענים. מה בין תענית ציבור לתענית יחיד תענית היחידים? - ...תענית ציבור אסורים במלאכה, מה שאין כן בתענית יחיד... ובגמרא של סוף מגילת תענית נאמר: גזרו רבותינו שיהיו מתענים בשני ובחמישי מפני שלושה דברים: על חורבן הבית, ועל התורה שנשרפה, ועל חרפת השם. ובמסכת סופרים כא,א נאמר: התלמידים היחידים שבתוספתא מתענים בשני ובחמישי, מפני חילול השם ומפני כבוד תורה שנשרפה. ובבראשית רבה עו,ג נאמר: רבנין אמרי: "אם יבוא עשו אל המחנה האחת והיכהו" - אלו אחינו שבדרום בדרום ארץ ישראל, "והיה המחנה הנשאר לפליטה" - אלו אחינו שבגולה בבבל. אמר רבי הושעיה: אף על פי כן שנשארו אחינו שבגולה לפליטה, היו מתענים עליהם בשני ובחמישי שהיו צריכים רחמים. ובמדרש תנחומא בובר פרשת 'וירא' סימן טז נאמר: ומניין סמכו הדורות שיהיו מתענים בשני ובחמישי? - אלא כשעשו ישראל אותה מעשה העגל, עלה משה בחמישי וירד בשני, לכך התקינו חכמים שיהיו מתענים בשני ובחמישי כעלייתו של משה וכירידתו. • • • נשים שנוהגות שלא לעשות מלאכה ביומא דערובתא – בערב שבת ביום שישי כל היום - אינו מנהג – אין זה מנהג שראוי לנהוג, אבל נשים שנוהגות שלא לעשות מלאכה בערב שבת רק מן מנחה מנחתא ולעיל – מן המנחה ולמעלה מתשע שעות ומחצה של היום והלאה, - מנהג – הרי זה מנהג שראוי לנהוג. מלאכה בערב שבת ובמוצאי שבת בבבלי פסחים נ,ב אמרו: תניא: העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה רש"י: תשע שעות ומחצה ולמעלה, ובמוצאי שבת רש"י: משום כבוד שבת, שמוסיפים מחול על הקודש ובמוצאי יום טוב ובמוצאי יום הכיפורים, ובכל מקום שיש שם נדנוד עברה רש"י: רמז עברה, לאתויי תענית ציבור רש"י: אסור במלאכה, כשהיו מתענים על הגשמים - אינו רואה סימן ברכה לעולם. לפי רש"י, מוצאי שבת שאמרו בברייתא הוא בתוספת שמוסיפים מחול על הקודש, שיש בה איסור מלאכה מצד הדין, ותענית ציבור שאמרו הוא בשלוש שניות ושבע אחרונות של גשמים, שיש בהן איסור מלאכה מצד הדין. אבל לפי ראשונים ראה ר"מ המאירי פסחים נ,ב, מוצאי שבת שאמרו בברייתא הוא במה שנהגו להאריך בתוספת שמוסיפים מחול על הקודש, כמו שאמרו בירושלמי, שאין בו איסור עשיית מלאכה אלא מתורת מנהג, ותענית ציבור שאמרו הוא בשאר תעניות שאין בהם איסור מלאכה מצד הדין. הבבלי והירושלמי נחלקו בערב שבת מן המנחה ולמעלה, שלפי הבבלי אסור לעשות בו מלאכה מצד הדין, ואילו לפי הירושלמי, לא אסור לעשות בו מלאכה מצד הדין, אלא שנהגו נשים שלא לעשות בו מלאכה. • • • נשים שנוהגות שלא לעשות מלאכה ביומא דירחא – ביום החודש בראש חודש - מנהג – הרי זה מנהג שראוי לנהוג. אין איסור מלאכה בראש חודש, הואיל ואינו קרוי "מקרא קודש", אבל הנשים נהגו שלא לעשות מלאכה בראש חודש. מלאכה בראש חודש לענין מלאכה בראש חודש ראה בבלי שבת כד,א, מגילה כב,ב וחגיגה יח,א. בפרקי דרבי אליעזר פרק מד נאמר: שמעו הנשים ולא קיבלו עליהן ליתן נזמיהן לבעליהן לצורך עשיית העגל, ונתן הקב"ה שכרן של נשים בעולם הזה, שהן משמרות ראשי חודשים. בשמואל א כ,יט קרוי ערב ראש חודש "יום המעשה" יום חול, הרי שראש חודש אינו יום המעשה השווה יחזקאל מו,א, ומכאן שבימי המקרא היו נוהגים בראש חודש כביום שמחה וחג ולא היו עושים בו מלאכה. ואפשר שבזמן שבית המקדש היה קיים היו אסורים במלאכה, משום שבראש חודש הקריבו קורבן מוסף. • • • אמר רבי זעורה: נשייא דנהגן דלא למישתייא מן דאב עליל – נשים שנוהגות שלא למתוח את חוטי השתי החוטים העוברים לאורך האריג במכונת האריגה משנכנס הגיע, התחיל אב מראש חודש אב - מנהג – הרי זה מנהג שראוי לנהוג, שבו פסקה אבן שתייה – משום שבחודש אב חרב בית המקדש, שנבנה על אבן השתייה, שממנה נשתה נמתח העולם בבריאתו. הפסקת מתיחת חוטי השתי היא רמז להפסקת אבן השתייה המתיחה. מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה להפסקת אבן השתייה? - "כי השתות יהרסון" תהילים יא,ג – הכתוב מדבר, על פי מדרש חכמינו, בחורבן בית המקדש, ומתאר את החורבן כהרס אבן השתייה "השתות". שתי ואבן שתייה בירושלמי שבת ז,ב אמרו: הדא איתתא כד משתייא מותחת את חוטי השתי בקוביה בכיסא אריגה - חייבת משום מיסכת המסך - המותח את חוטי השתי בכיסא האריגה מכובד העליון לכובד התחתון. "שתי" משמעו: יסוד. חוטי האורך קרויים "שתי", משום שהם היסוד של האריגה, שאורגים לתוכם את חוטי הרוחב הקרויים "ערב", לשון ערבוב, משום שמערבים אותם בחוטי האורך. בתוספתא יומא ב,יד שנו: אבן היתה שם מימות נביאים הראשונים ושתייה נקראת. רבי יוסה אומר: ממנה נשתה נמתח, והוא מלשון "שתי" העולם. ובירושלמי יומא ה,ג ועוד אמרו: למה נקרא שמה אבן שתייה? - שממנה הושתה נמתח העולם שממנה התחיל הקב"ה לברוא את העולם, ששם הוא טבור הארץ, ומשם נמתחה כל הארץ, ועליה נבנה בית המקדש. ובבבלי חגיגה יב,א אמרו: אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שברא הקב"ה את עולמו, היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי כריכות של חוטים שמותחים אותם האורגים בשתי של האריג, שהעולם נברא מן האמצע, ומשם נמתח והלך לצדדים, עד שגער בו הקב"ה והעמידו שלא יהא הולך ומתפשט עד אין סוף. ובבראשית רבה י,ג נאמר: כיצד ברא הקב"ה את עולמו? - אמר רבי יוחנן: נטל הקב"ה שתי פקעיות, אחת של אש ואחת של שלג, ופתכן ערבבן זו בזו ונעשו פקעת אחת, ומהן נברא העולם שהעולם נברא מן האמצע. ובבבלי סנהדרין כו,ב אמרו: "כי השתות ייהרסון צדיק מה פעל" תהילים יא - אילו בית המקדש ייהרס, צדיק מה פעל? דתנן: אבן היתה שם מימות נביאים הראשונים, ושתייה היתה נקראת. ובמדרש תהילים יא,ב אמרו: "כי השתות ייהרסון צדיק מה פעל" - אם אבן שתייה, שממנה הושתת העולם, עמדו רשעים עליה ופיגרו הרסו, השביתו, ביטלו אותה, אתה צדיק העולם מה הנאה יש לך בעולמך ובפעולתך? • • •

9 אמר רבי חיננא ב"שרידי הירושלמי": חנינה: כל הדברים מנהג – כל הדברים שאנשים נוהגים הם מנהגים שראויים לנהוג. רבי חיננא חלוק על מה שאמרו לעיל, שיש דברים שנשים נוהגות שאינם מנהג. • • • ומספרים: אעין דשיטין הוון במגדל צבעייא – עצים של שיטים היו במגדל צבעייא מגדל הצובעים, על שם תושביה שעסקו בצביעה. אולי היא מגדל, סמוך לחוף הכינרת בסביבות טבריה. אתון ושאלון לרבי חנניה חברהון דרבנן – באו אנשי מגדל צבעייא ושאלו את רבי חנניה חברם של החכמים אמורא בדור השלישי: מהו מיעבד בהון עבידא? – מה הוא הדין האם מותר לעשות בהם בעצים מלאכה? האם מותר להשתמש בהם או לעשות בהם סחורה? אבותינו נהגו שלא לעשות בהם מלאכה, משום שהעצים הללו שימשו למלאכת הקודש של המשכן שהיה במדבר. אנו מה אנו? - אמר לון – אמר להם: מכיון שנהגו אבותיכם בהם בעצים באיסור, אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש שנחה נפשם, נפטרו. עצי שיטים למשכן בבראשית רבה צד,ד ובשיר השירים רבה פרשה א נאמר: "וייסע ישראל וכל אשר לו ויבוא בארה שבע" בראשית מו,א - להיכן הלך למה הלך לשם? - אמר רב נחמן: שהלך לקוץ ארזים עצי שיטים למשכן שנטע אברהם זקנו בבאר שבע, היך מה דאת אמר: "וייטע אשל בבאר שבע" בראשית כא,לג. אמר רבי לוי: ממגדל צבעייא קצצום יעקב ובניו והביאום עימהם למצרים, ולא נמצא בהם לא קשר חיבור ולא פקע בקיע, סדק. אעין דשיטים הוו במגדלא, והיו נוהגים בהם איסור משום קדושת הארון כיון שנעשה מהם הארון, לא רצו להשתמש בהם תשמיש חול. אתון ושאלון לרבי חנניה חברהון דרבנן. אמר להם: אל תשנו ממנהג אבותיכם. ובמדרש תנחומא פרשת 'תרומה' סימן ט נאמר: מהיכן היו הקרשים למשכן? - יעקב אבינו נטע אותם בשעה שירד למצרים. אמר לבניו: בני, עתידים אתם להיגאל מכאן, והקב"ה עתיד לומר לכם משאתם נגאלים: עשו לי משכן, אלא עמדו ונטעו ארזים, שבשעה שיאמר לכם לעשות לו משכן, יהיו הארזים מצויים בידכם. מיד עמדו ונטעו ארזים. אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש בירושלמי עירובין ג,ח אמרו: רבי יוסי מישלח כתיב שלח וכתב להון: אף על פי שכתבנו לכם סדרי מועדות, אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש. ובירושלמי פסחים ד,א אמרו: בני מישא יישוב בגליל הלבנוני וקרוב לים התיכון קיבלו עליהם שלא לפרש להפליג בים הגדול. אתון שאלון לרבי, אמרין ליה: אבותינו נהגו שלא לפרש בים הגדול. אנו מה אנו? - אמר להם: מכיון שנהגו בהם אבותיכם באיסור, אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש. נוחי נפש נשמותיהם של הצדיקים לאחר מותם נתונות באוצר וגנוזות תחת כיסא הכבוד. כך אמרו חכמינו על סמך הפסוק: "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלוהיך" שמואל א כה,כט. הרי שנפשם של הצדיקים נחה בצרור החיים, ומכאן הלשון "נוחי נפש". • • • ואומרים: אמר רבי לעזר רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני בשם רבי אבון רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי פעמים אמר רבי אבון בשם רבי אלעזר, ופעמים אמר רבי אלעזר בשם רבי אבון, שכן שניהם היו באותה תקופה: כל דבר שהוא מותר הגרסה במקבילה וב"שרידי הירושלמי" בפסחים ובמסירה מהגניזה: כל דבר שאינו יודע בו שהוא מותר והוא טועה ב"שרידי הירושלמי": נוהג בו באיסור – שהוא נוהג בדבר זה באיסור משום שאינו יודע שהוא מותר, - נשאל ומתירין לו – אם שאל לחכמים שיתירו לו דבר זה, מתירים לו את הדבר, שמנהג בטעות אינו מנהג. וכל דבר שהוא יודע בו שהוא מותר והוא נוהג בו באיסור – שהוא נוהג בדבר זה באיסור משום שמחמיר בו, - נשאל ואין מתירין לו – אם שאל לחכמים שיתירו לו דבר זה, אין מתירים לו את הדבר, שמנהג הוא, ואסור לו לבטלו. עד כאן המקבילה בירושלמי פסחים. • • • לקטעים הבאים מקבילות בירושלמי יומא ח,א.

10 במשנה שנינו, שבתעניות השניות וכן בתעניות האחרונות של גשמים אסורים ברחיצה. גם תשעה באב ויום הכיפורים אסורים ברחיצה. ואומרים: אמר זעורה בר חמא בדור השני לאמוראים בשם יוסה בריה דרבי יהושע בן לוי בנו של רבי יהושע בן לוי שאמר בשם רבי יהושע בן לוי אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון: בתענית ציבור מרחיץ רוחץ ידיו ופניו ורגליו כדרכו – שבתענית ציבור לא אסרו אלא רחיצת כל גופו, אבל פניו ידיו ורגליו - מותר, בתשעה באב מרחיץ ידיו ומעבירן את ידיו על פניו – כדי להרטיב את פניו בידיו, ואינו רוחץ פניו כדרכו, שלענין רחיצה תשעה באב חמור מתענית ציבור, ביום הכיפורים מרחיץ ידיו ומקנחן במפה – מנגב את ידיו במטפחת מגבת, ומעביר את המפה על פניו – כדי ללחלח את פניו במפה, ואינו מעביר את ידיו על פניו, שיום הכיפורים חמור מתשעה באב. בבבלי תענית יג,א אמרו: כשאמרו רש"י: גבי תענית ציבור אסור ברחיצה - לא אמרו אלא כל גופו, אבל פניו ידיו ורגליו - מותר. בבבלי יומא עח,א אמרו: זעירא בר חמא אושפיזכניה בעל אכסניה דרבי אמי ורבי אסי ורבי יהושע בן לוי ודכולהו רבנן דקיסרי הוה, אמר ליה לרב יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי: בר אריא, תא אימא לך מילתא מעליתא דהוה עביד אבוך. מטפחת היתה לו לרבי יהושע בן לוי. ערב תשעה באב שורה אותה במים, ולמחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו. ערב יום הכיפורים שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובים שהיה סוחטה, והיתה מתנגבת כל הלילה, שלא יבוא לידי איסור סחיטה, ולמחר מעבירה על גבי עיניו. ומספרים: רבי יונה מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי תרי מרטוטה ויהב ליה תחות כדה – שרה במים בערב יום הכיפורים סמרטוט מטלית, מטפחת ונתן אותו תחת כד כלי חרס, כדי שייסחטו המים מהסמרטוט מחמת כובד הכד, וביום הכיפורים העביר את הסמרטוט הלח על פניו או על עיניו. אבל מטפחת שרויה במים שלא נסחטה אסור להעביר ביום הכיפורים על פניו או על עיניו משום סחיטה, שאסור לסחוט ביום הכיפורים. רבי יונה נהג כפי שנהג רבי יהושע בן לוי על פי הבבלי. ושואלים על מה שאמרו בשם רבי יהושע בן לוי: והא תני – והרי שנוי שנו ברייתא: אין בין תשעה באב לתענית ציבור אלא איסור מלאכה במקום שנהגו! – אין הבדל ביניהם אלא בענין זה, שבמקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב - עושים, שכן בתשעה באב לא נאסרה מלאכה, אלא שיש מקומות שנהגו שלא לעשות מלאכה משום אבלות, אבל בתענית ציבור נאסרה מלאכה. הרי שלכל שאר הדברים תשעה באב ותענית ציבור שווים, שלא כרבי יהושע בן לוי, שעל פי דבריו, לענין רחיצה תשעה באב חמור מתענית ציבור! אין משיבים על שאלה זו. בבבלי פסחים נד,ב אמרו: אמר רבי אלעזר: אסור לו לאדם שיושיט אצבעו במים בתשעה באב, כדרך שאסור להושיט אצבעו ביום הכיפורים. מיתיבי: אין בין תשעה באב לתענית ציבור רש"י: קא סלקא דעתך בין להקל בין להחמיר, אלמא: לא חמיר תשעה באב מתענית ציבור אלא שזה אסור בעשיית מלאכה, וזה מותר בעשיית מלאכה במקום שנהגו. הא לכל דבריהם - זה וזה שווים. ואילו גבי תענית ציבור תניא: כשאמרו אסור ברחיצה - לא אמרו אלא כל גופו, אבל פניו ידיו ורגליו - לא! - אמר רב פפא: תנא קולי קולי קתני רש"י: כל הני 'אין בין' - חד תנא אמרינהו, וקולי קולי נקט... וסיפא תנא אין תשעה באב קל מתענית ציבור אלא לענין מלאכה, ובחומרי דחמיר תשעה באב מתענית ציבור - לא איירי הכא, דתידוק מינה זה וזה שווים, ולעולם לענין רחיצה תשעה באב חמיר. גם בבבלי שאלו מאותה הברייתא, כמו ששאלו בירושלמי. אלא שבבבלי השיבו, שלא כמו בירושלמי. מה בין תשעה באב לתענית ציבור? בבבלי תענית יג,א אמרו: אמר רב חסדא: כל שהוא משום אבל רש"י: כל תענית שאסרו חכמים רחיצה משום אבל, כגון תשעה באב רש"י: שהוא משום אבלות חורבן ואבל רש"י: אבל ממש שמתו לפניו, דאית ליה צערא טובא, - אסור בין בחמים בין בצונן. כל שהוא משום תענוג רש"י: שמצטערים ואוסרים עצמם בתענוג, כגון תענית ציבור, - בחמים אסור, בצונן מותר. ושם יג,ב אמרו: והלכתא: אבל אסור לרחוץ כל גופו כל שבעה בין בחמים בין בצונן. אבל פניו ידיו ורגליו, בחמים - אסור, בצונן - מותר. בבבלי מבחינים בין תשעה באב לתענית ציבור. איסור הרחיצה בתענית ציבור נועד למנוע תענוג, ואילו איסור הרחיצה בתשעה באב נועד לגרום תחושה של אבלות. משום כך בענין רחיצה בצונן יש הבדל בין תענית ציבור לתשעה באב בתשעה באב - אסור, בתענית ציבור - מותר. איסור המלאכה בתענית ציבור מיועד לאפשר השתתפות מירבית של הציבור במעמד התענית. משום כך גם בענין מלאכה יש הבדל בין תענית ציבור לתשעה באב בתשעה באב - מותר, בתענית ציבור - אסור. אבל בענינים אחרים אין הבדל ביניהם. • • • ובענין רחיצה ביום הכיפורים שנו ברייתא: היה הולך אצל רבו – ללמוד תורה, או אצל בתו – לבקרה, ועבר בים או בנהר – ונשטפו רגליו במים, אינו חושש – אין לו לדאוג שמא יש בזה איסור רחיצה, שכן זה מותר, שאין האיסור אלא כשמתכוון להנאה ולתענוג. ניטנפו נתלכלכו רגליו, מטבילן במים – ביום הכיפורים, כדי לנקותן, ואינו חושש – אין לו לדאוג שמא יש בזה איסור רחיצה, שכן זה מותר. ואומרים: הורי רבי בא רבי אבא, אמורא בדור השלישי כהין =כְּהָהֵן תנייא – הורה פסק הלכה רבי אבא כמו זה התנא כמו התנא בברייתא שאמר, שאם ניטנפו רגליו, מטבילן במים. הורי רבי אחא אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, בבא מן הדרך והיו רגליו קיהות רפות, חלשות עליו – מטורח הדרך, שמותר להרחיצם במים – ביום הכיפורים, כדי לחזקן, שאם התירו מפני הטינוף, כל שכן שיש להתיר בשיש קצת צער. רחיצה ביום הכיפורים בתוספתא יומא ד,ה שנו לגבי יום הכיפורים: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היו ידיו / רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה, מדיחן במים, כדי שלא יטנפו את כליו בגדיו. היה הולך להקביל פני אביו, פני רבו, פני תלמידו, עובר כדרכו בים ובנהר, אפילו עד צווארו, ואינו חושש. ובבבלי יומא עז,ב אמרו לגבי יום הכיפורים: תנו רבנן: אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו, ואם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה - רוחץ את המקום המלוכלך כדרכו ואינו חושש רש"י: משום רחיצה. תנו רבנן: ההולך להקביל פני אביו או פני רבו או פני מי שגדול ממנו - עובר עד צווארו במים, ואינו חושש. הדין של ניטנפו ידיו / רגליו מוסכם בירושלמי כאן ובבבלי, אלא שבברייתא שבירושלמי כאן ושבבבלי לא תלו את הטעם בלכלוך כליו בגדיו, שלא כמו בברייתא שבתוספתא. בירושלמי ברכות ב,ו ומועד קטן ג,ה אמרו: הדא דאת אמר שאבל בימי אבלו אסור ברחיצה - ברחיצה שהיא של תענוג, אבל ברחיצה שאינה של תענוג כגון לרפואה - מותר ברחיצה. כהדא דשמואל בר אבא עלו בו חטטים אבעבועות בראשו, כשהיה אבל, אתון שאלון לרבי יסא: מהו דיסחי? האם מותר ברחיצה? - אמר לון: יסחי ירחץ. ומוכיחים מזה שאבל מותר ברחיצה שאינה של תענוג: ואין לא סחי, מיית הוא?! וכי זה שעלו בו חטטים, אם אינו רוחץ, מת הוא?! אין כיני אם כן היא, שאם אינו רוחץ, מת הוא אפילו בתשעה באב מותר ברחיצה, משום סכנה, אין כיני אם כן היא, שאם אינו רוחץ, מת הוא אפילו ביום הכיפורים מותר ברחיצה, משום סכנה. אלא שזה שעלו בו חטטים, אם אינו רוחץ, אינו מת, ואף על פי כן ירחץ כשהוא אבל, ומכאן שאבל מותר ברחיצה שאינה של תענוג. מהירושלמי שם משמע, שרחיצה שאינה של תענוג אסורה ביום הכיפורים. ברם לפי הירושלמי כאן וביומא, רחיצה שאינה של תענוג מותרת ביום הכיפורים. ונראה שבירושלמי שם לא נתכוונו לומר אלא שאף אם רחיצה שאינה של תענוג אסורה בתשעה באב וביום הכיפורים, באבל מותרת היא, שאבל קל הוא. הולך אצל בתו במשנה עירובין ג,ה מצאנו שאדם הולך אצל רבו בשבת, ושם ח,ה מצאנו שאדם הולך לשבות אצל בתו. ונקטו במשנה שם בתו דוקא ולא בנו בבלי עירובין פו,א, משום שדיברו בהווה, שדרכו של אדם ללכת אצל בתו יותר מאצל בנו ראה "מגיד משנה" על רמב"ם עירובין ד,יג, או שדרכה של בת כשנישאת לאיש ללכת אחרי בעלה ולדור בביתו, אבל דרכו של בן אף כשנושא אישה לדור בבית אביו. וגם כאן נקטו בתו ולא בנו משום כך. • • • כיון שאמרו שהקלו להולך בדרך בענין רחיצה, אומרים שהקלו להולך בדרך בענין נעילת הסנדל: תני – שנוי שנו ברייתא במסכת שמחות ה,יב: אבל מתאבל על אחד מקרוביו שמת ומנודה מורחק מתוך הציבור, שנידוהו חכמים – שהאבל בימי אבלו והמנודה בימי נידויו אסורים בנעילת הסנדל, שהיו מהלכין בדרך – חוץ לעיר, - מותרין בנעילת סנדל – משום שאינם מתכוונים לתענוג, אלא שלא יינגפו רגליהם מחמת הדרך, אבל לכשיבואו לעיר - יחלוצו – יסירו את נעליהם. וכן כך הוא הדבר בתשעה באב, וכן בתענית ציבור – שאסורים בנעילת הסנדל. ברייתא זו הובאה גם בירושלמי ברכות ב,ו ומועד קטן ג,ה לענין אבל, אלא שכשהעתיקו אותה לשם, העתיקו בטעות גם את הקטע שלפניה "הורי רבי בא... הורי רבי אחא...". בתוספתא תעניות א,ו שנו: כל אלו שאמרו במשנתנו אסורים בנעילת הסנדל - יוצא מן הכרך - נועל, הגיע לכרך - חולץ. וכן אתה אומר במנודה ובאבל. ובבבלי תענית יג,א אמרו: וכשאמרו רש"י: גבי תענית ציבור אסור בנעילת הסנדל - לא אמרו אלא בעיר, אבל בדרך - מותר. הא כיצד? - יצא לדרך רש"י: חוץ לעיר - נועל, הגיע לעיר - חולץ. וכן אתה מוצא במנודה ובאבל. וראה בבלי מועד קטן טו,ב. בירושלמי ובמסכת שמחות נאמרה הלכה זו בעיקרה באבל ובמנודה, והוסיפו שכן הוא גם בתשעה באב ובתענית ציבור. ובתוספתא ובבבלי נאמרה הלכה זו לענין תענית ציבור, והוסיפו שכן הוא גם במנודה ובאבל. • • •

11 במשנה שנינו, שבתעניות השניות וכן בתעניות האחרונות של גשמים אסורים בסיכה. גם תשעה באב ויום הכיפורים אסורים בסיכה. הקטע הבא הועתק מהירושלמי מעשר שני ב,א לשבת ט,ד וליומא ח,א ולכאן. במשנה מעשר שני ב,א שנו: מעשר שני ניתן לאכילה ולשתייה ולסיכה. במשנה שבת ט,ד שנו: מניין לסיכה שהיא כשתייה ביום הכיפורים שאסור לסוך את הגוף ביום הכיפורים כשם שאסור לשתות בו? - אף על פי שאין ראיה לדבר, אבל יש זכר לדבר מעין רמז ואסמכתא, שנאמר: "ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" תהילים קט,יח הרי שהושוותה סיכת שמן לשתיית מים. במשנה יומא ח,א שנו: יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה... הקטע הבא שהועתק מהירושלמי מעשר שני ב,א הוא סופה של סוגיה ערוכה שם, וכך אמרו שם: מעשר שני ניתן לאכילה כו'. ניתן לאכילה - שכתוב בו אכילה "ואכלת לפני ה' אלוהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך" דברים יד,כג, לשתייה - שהשתייה בכלל אכילה. מניין שהשתייה בכלל אכילה? ... אית דבעי משמע יש שרוצה ללמוד שהשתייה בכלל אכילה מן הדא מן הכתוב הזה בעניין האוכל מעשר שני מחוץ לחומת ירושלים: "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך" דברים יב,יז - "ותירושך" זה היין שתייה, "ויצהרך" זו סיכה של שמן, והתורה קראה אותה את השתייה אכילה שנאמר: "לאכול". ואינו מחוור אינו ברור הלימוד מן הכתוב הזה שסיכה כשתייה, שאין סיכה כשתייה מן התורה אלא מדברי חכמים, ואין הלימוד הזה אלא אסמכתא. אין תימר אם תאמר מחוור הוא, ילקו עליו חוץ לחומה הסך שמן של מעשר שני חוץ לחומה ילקה על הלאו הזה, כמי שאכל ושתה מעשר שני חוץ לחומה, ומכיון שהסך אינו לוקה, הרי שאינו ברור הלימוד מן הכתוב הזה שסיכה כשתייה ... מניין שאינו מחוור שאינו ברור הלימוד מן הכתוב הזה שסיכה כשתייה? - כהדא דתני - כהדא דתני – כזאת ההלכה ששנויה בברייתא: בשבת - בין סיכה שהיא של תענוג – להנאה, בין סיכה שאינה של תענוג – אלא שהיא צורך הכרחי, כגון להעביר זוהמה או ריח רע, או לרפואה, - מותר – שבשבת מותר לסוך אפילו לרפואה בדבר שרגילים לסוך בו אפילו בריאים, ואין אסור לסוך אלא בדבר שאין רגילים לסוך בו אלא לרפואה ראה משנה שבת יד,ד. ביום הכיפורים - בין סיכה שהיא של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג - אסור. בתשעה באב ובתענית ציבור - סיכה שהיא של תענוג - אסור, שאינה של תענוג - מותר – שלא החמירו בתשעה באב ובתענית ציבור כמו ביום הכיפורים. מכאן שאין סיכה כשתייה מן התורה, שבתשעה באב ובתענית ציבור כל שתייה אסורה, וסיכה יש שמותרת, שאם היתה סיכה כשתייה מן התורה, היו חכמים אוסרים בתשעה באב ובתענית ציבור כל סיכה, כמו שהם אוסרים כל שתייה. בתוספתא שבת ג,ו שנו לגבי שבת: סכין כל מיני סיכות בין סיכה שהיא של תענוג, בין סיכה שאינה של תענוג, ואפילו הן מרפאות. בבבלי יומא עז,ב אמרו לגבי יום הכיפורים: תנו רבנן: אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו, ואם היה חולה או שהיו לו חטטים אבעבועות בראשו - סך כדרכו ואינו חושש. לפי הבבלי, אין אסורה סיכה ביום הכיפורים אלא כשמתכוון להנאה ולתענוג, כמו רחיצה, אבל סיכה שאינה של תענוג כגון לרפואה מותרת. אבל לפי הירושלמי כאן, כל סיכה אסורה ביום הכיפורים, שלא כמו רחיצה. מחוור בירושלמי אמרו 'מחוור' על דבר שלמדוהו מן הכתוב, ו'אינו מחוור' על דבר שהוא מדברי סופרים שמצאו לו סמך בכתוב. ואומרים: והא תני המילה 'והא' יתרה, ואינה במקבילה בשבת, ונוספה בטעות על פי האמור להלן בסמוך – שנוי שנו ברייתא: בתרומה שוות שוותה סיכה לשתייה לאיסור ולתשלומין – שאסור לזר שאינו כוהן לשתות משקים של תרומה ולסוך שמן של תרומה, וזר ששתה או סך תרומה בשוגג - משלם קרן וחומש, ובמזיד ולא התרו בו – משלם קרן, אבל לא לעונש – לא שוותה סיכה לשתייה לעונש, שזר ששתה תרומה במזיד – חייב מיתה בידי שמים, ואם התרו בו למלקות - לוקה, וזר שסך תרומה במזיד - אינו חייב מיתה בידי שמים, ביום הכיפורים - לאיסור – שוותה סיכה לשתייה לאיסור, שאסור לשתות ולסוך ביום הכיפורים, אבל לא לעונש – לא שוותה סיכה לשתייה לעונש, שהשותה ביום הכיפורים בשוגג - חייב חטאת, ובמזיד - חייב כרת, ואם התרו בו למלקות - לוקה, והסך ביום הכיפורים בשוגג - אינו חייב חטאת, ובמזיד - אינו חייב כרת. מכאן שאין סיכה כשתייה מן התורה, שאם היתה סיכה כשתייה מן התורה, היתה שווה סיכה לשתייה בתרומה וביום הכיפורים אף לעונש. במשנה תרומות ו,א שנו: האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש. אחד האוכל ואחד השותה ואחד הסך. ושואלים: והא תני – והרי שנוי שנו ברייתא בספרא: "ולא יחללו את קודשי בני ישראל" ויקרא כב,טו - לרבות את הסך ואת השותה! – הכתוב הזה, המדבר בחילול תרומה על ידי זרים, בא להוסיף את הסך תרומה ואת השותה תרומה, שאסור לזר לשתות ולסוך תרומה, כמו שאסור לו לאכול תרומה. מכאן שסיכה כשתייה מן התורה, ושוותה סיכה לשתייה אף לעונש, שלא כדברי הברייתא לעיל. ומשיבים: אמר רבי יוחנן גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני: לית כאן סך – אין כאן בברייתא סך, שיש למחוק מכאן את הסך, ולא בא הכתוב הזה לרבות אלא את השותה, שאין סיכה כשתייה מן התורה. ודוחים את דברי רבי יוחנן: אמר רבי אבמרי רבי אבא מרי, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי: אין לית כאן סך – אם אין כאן בברייתא סך, לית כאן שותה – אין כאן בברייתא אף שותה כמבואר להלן, ואם כן, מה בא הכתוב הזה לרבות לפי הברייתא?; דלכן =דאין לא כן – שאם לא כך שאם תאמר שיש כאן שותה, ובא הכתוב הזה לרבות את השותה, דבר שהוא בא מחמת שני לאוין במקבילות: דבר שהוא בא משני לאוין מצטרף?! – וכי דברים שנתרבו משני 'לאו'ים מצטרפים להתחייב עליהם?! כגון זר שאכל תרומה כחצי זית ושתה תרומה כחצי זית, שאם למדנו מ"ולא יחללו" את השותה, אין אכילה ושתייה מצטרפים בתרומה, שהאוכל אזהרתו מ"וכל זר לא יאכל קודש" ויקרא כב,י, והשותה אזהרתו מ"ולא יחללו". ומכיון שאכילה ושתייה מצטרפים בתרומה, על כורחנו שהשותה אזהרתו מ"וכל זר לא יאכל קודש", שהשתייה בכלל אכילה, ולא בא הכתוב "ולא יחללו" לרבות אלא את הסך, שלא למדנו מכאן את השותה, והברייתא שהזכירה את השותה נתכוונה לרבות את הסך כשותה. מכאן שסיכה כשתייה מן התורה, ושוותה סיכה לשתייה אף לעונש, שלא כדברי הברייתא לעיל. בתוספתא תרומות ז,ג שנו לענין תרומה: כשם שאכילה בכזית, אף שתייה בכזית כשיעור אכילה. אכילה ושתייה אין מצטרפים. הלכות אלו שבתוספתא נשנו גם לענין חמץ תוספתא פסחים א,יב, יום הכיפורים יומא ד,ג וחלב כריתות ב,ב. במקומות שנשנו ההלכות הללו אחת מההלכות אינה שייכת אלא למקום אחד ונשנתה באשגרה בשאר המקומות. במקום ששנו: כשם שאכילה בכזית וכו', אין לשנות: אכילה ושתייה אין מצטרפים שהרי אם שיעורם שווה מצטרפים, ובמקום ששנו: אכילה ושתייה אין מצטרפים, אין לשנות: כשם שאכילה בכזית וכו'. ביום הכיפורים אין לשנות: כשם שאכילה בכזית וכו', שהרי ביום הכיפורים השיעור הוא ככותבת, ושם שנו: אכילה ושתייה אין מצטרפים, מפני שאין שיעורם שווה. לשיטת רבי אבא מרי בירושלמי, בתרומה אכילה ושתייה מצטרפים "תוספתא כפשוטה". בבבלי נידה לב,א אמרו: תניא רש"י: דסיכה כאכילה: "ולא יחללו את קודשי בני ישראל" ויקרא כב - לרבות את הסך ואת השותה. שותה למה לי קרא? שתייה בכלל אכילה! רש"י: דכתיב: "ואכלת מעשר דגנך" וגו' דברים יד, תירוש חמרא הוא וקרי ליה אכילה אלא: לרבות את הסך כשותה. ואיבעית אימא מהכא: "ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" תהילים קט רש"י: מקיש סיכה לשתייה. התשובה הראשונה בבבלי היא כדברי רבי אבא מרי, שיש כאן בברייתא סך ואין כאן שותה, וסיכה כשתייה מן התורה. והתשובה השנייה בבבלי היא כדברי רבי יוחנן, שאין כאן בברייתא סך, ואין סיכה כשתייה מן התורה, אבל יש זכר לדבר שסיכה כשתייה. • • •

12 ושואלים בענין מעשר שני: מניין שהוא מחוור בעשה? כך הוא במקבילות, אבל בירושלמי מעשר שני ה,ז: 'מניין שהוא עובר בעשה', וצריך לומר שם: 'מחובר'=מחוור ב' רפה מח ~ ע – מניין שברור הלימוד מן הכתוב שסיכת שמן של מעשר שני בירושלים יש בה 'עשה'? מניין שמצוה מן התורה לסוך שמן של מעשר שני בירושלים? על פי רידב"ז שאלה זו היא לדעת רבי יוחנן, שאין סיכה כשתייה מן התורה. אבל לדעת רבי אבא מרי, שסיכה כשתייה מן התורה, מצוה מן התורה לסוך שמן של מעשר שני משום שנאמר: "ואכלת לפני ה' אלוהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך". ומשיבים: אמר רבי לעזר רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני בשם רבי סימיי בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים: "ולא נתתי ממנו למת" דברים כו,יד – המבער מעשר אומר בוידויו, שלא נתן מהמעשר לצורכי המת, מה נן =אנן קיימין? – במה אנו עסוקים? באיזה מקרה מדובר? שכן יש לדייק מלשון הכתוב, שמדובר בנתינה שאסורה למת דוקא, אבל נתינה בדומה לה לחי מותרת. אם להביא לו ארון ותכריכין – אם פירוש הדברים בוידוי המעשר, שהמבער לא קנה מדמי מעשר שני ארון מיטת מת ותכריכים בגדים לצורך המת, - דבר שהוא מותר לחי צריך לומר כמו במקבילה במעשר שני וכן שם ה,ז וביומא ח,ג: דבר שהוא אסור לחי – הרי דבר זה אסור לצורך החי, שאסור לקנות מדמי מעשר שני בגדים לצורך החי, משום שאסור לקנות מדמי מעשר שני כל מה שאינו לאכילה ולשתייה, אם לחי הוא אסור – אם אסור לקנות מדמי מעשר שני בגדים לצורך החי, האם לא כל שכן למת? – בוודאי ובוודאי שאסור לקנות מהם ארון ותכריכים למת, ואין הכתוב צריך להשמיענו זאת. אלא אי זהו דבר שהוא מותר לחי ואסור למת? הוי אומר: זו סיכה – פירוש הדברים בוידוי המעשר, שהמבער לא סך ממעשר שני על מת, ואם הכתוב צריך להשמיענו שאסור לסוך ממנו על מת, הרי שמותר לסוך ממנו על חי. מכאן שסיכת שמן של מעשר שני בירושלים יש בה 'עשה', ש'עשה' הבא מכלל 'לאו' "ולא נתתי ממנו למת" נחשב 'עשה'. "ולא נתתי ממנו למת" במשנה מעשר שני ה,יב ובמדרש תנאים לדברים כו,יד נאמר: "לא אכלתי באוני ממנו" - הא אם אכלו באנינה, אינו יכול להתוודות. "ולא ביערתי ממנו בטמא" - הא אם הפרישו בטומאה, אינו יכול להתוודות. "ולא נתתי ממנו למת" - לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת, ולא נתתיו לאוננים אחרים. רבי סימאי אינו דורש את הכתוב "ולא נתתי ממנו למת" כמו שהמשנה דורשת אותו. מהמשנה, שדורשת את הכתוב הזה: 'לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת', משמע, שמותר לקנות מדמי מעשר שני בגדים לצורך החי. ובספרי דברים פסקה שג נאמר: "ולא נתתי ממנו למת" - לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת, דברי רבי אליעזר. אמר לו רבי עקיבה: אם לחי אף למת אסור / והלא אף לחי אסור. מה תלמוד לומר: "למת"? - שלא החלפתיו אפילו בדבר טהור. ובמדרש תנאים לדברים יד,כב נאמר: "ואכלת לפני ה' אלוהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך" - ולסיכה מניין? - תלמוד לומר: "ולא נתתי ממנו למת" - אם להביא לו ארון ותכריכים, - דבר שאסור לחי הוא, לחי אסור, למת לא כל שכן? אלא איזה הוא דבר שמותר לחי ואסור למת? - זו סיכה. דברי המשנה: "ולא נתתי ממנו למת" - 'לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת' הם כרבי אליעזר. ודברי רבי סימאי: 'אם לחי הוא אסור, לא כל שכן למת?' הם כרבי עקיבא רמב"ן דברים כו,יד ורמב"ן בבלי יבמות עד,א. בבבלי יבמות עד,א אמרו: אמר ריש לקיש משום רבי סימאי: מניין לשמן של מעשר שני שנטמא שמותר לסוכו? רש"י: ואף על גב דקיימא לן דסיכה כשתייה, והוה ליה כמאן דשתי ליה בטומאה. תוספות: דסלקא דעתך דאסור משום שמבערו בטומאה אסור לבער להדליק מעשר שני שנטמא, שנאמר: "ולא ביערתי ממנו בטמא" - שנאמר: "ולא נתתי ממנו למת" דברים כו רש"י: לעיל מיניה כתיב: "ולא ביערתי ממנו בטמא", וכתיב בתריה: "ולא נתתי ממנו למת", כלומר, מן מעשר טמא לא נתתי ממנו למת, למת הוא דלא נתתי, הא לחי דומיא דמת נתתי, איזהו דבר ששווה בחיים ובמתים? הוי אומר: זו סיכה. מתקיף לה מר זוטרא: ואימא: ליקח לו ארון ותכריכים! רש"י: ואימא "לא נתתי ממנו למת" לא בסיכה קאמר, אלא כך הוא מתוודה: לא קניתי ממנו ארון ותכריכים למת, אפילו כשנטמא דלא יכולתי לאוכלו לא שיניתיו לדבר שאינו לאכילה, והוא צורכי המת. הא לחי דומיא דמת נתתי, ואשמועינן דאף על גב דמעשר טהור לא ניתן אלא לאכילה ולשתייה ולסיכה, אם נטמא מותר לחללו לקנות ממנו חלוק - אמר רב הונא בריה דרב יהושע: "ממנו" - מגופו מן המעשר עצמו. רב אשי אמר: "לא נתתי" דומיא ד"לא אכלתי", מה להלן מגופו, אף כאן מגופו. דברי רבי סימאי בירושלמי ובבבלי דומים, אלא שבבבלי אמרו בפירוש שמדובר במעשר שני שנטמא, ואילו מהירושלמי משמע שמדובר במעשר שני טהור. • • •

13 במשנה שנינו, שבתעניות השניות וכן בתעניות האחרונות של גשמים אסורים בנעילת הסנדל. גם יום הכיפורים אסור בנעילת הסנדל. אומרים: תני – שנוי שנו ברייתא בתוספתא תעניות א,ו: כל אלו שאמרו – במשנתנו, אסורין בנעילת הסנדל, יצא לדרך – חוץ לעיר, - נועל – מותר בנעילת הסנדל, הגיע לכרך – בא לעיר, - חולץ – מסיר את נעליו. וכן כך הוא הדבר באבל מתאבל על אחד מקרוביו שמת, וכן במנודה מורחק מתוך הציבור, שנידוהו חכמים – שהאבל בימי אבלו והמנודה בימי נידויו אסורים בנעילת הסנדל וכבר נאמרו הדברים האלה לעיל. • • • אומרים: אית תניי תני – יש תנא השונה ברייתא: יוצאין – חוץ לבית ברשות הרבים או בחצר, באנפיליא נעלי לבד – בד עבה עשוי צמר מהודק ביום הכיפורים. אית תניי תני – יש תנא השונה ברייתא: אין יוצאין באנפיליא ביום הכיפורים. אמר רב חסדא מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי: אין התנאים חלוקים, אלא מאן דאמר – מי שאמר, יוצאין, באנפיליא של בגד – נעלי לבד העשוי מבד או מצמר. מאן דאמר – מי שאמר, אין יוצאין, באנפיליא של עור – נעלי לבד המחופות עור כדי להגן על הלבד, שלא אסרו ביום הכיפורים אלא נעילת סנדל של עור. אנפיליא ביום הכיפורים בתוספתא יומא ד,א שנו: יום הכיפורים אסור... בנעילת הסנדל... אפילו באנפיליא של בגד. לפי התוספתא, אסור לצאת ביום הכיפורים אפילו באנפיליא של בגד משום מראית העין, מפני שיש לו צורת מנעל. אבל לפי הירושלמי, מותר לצאת ביום הכיפורים באנפיליא של בגד. ובבבלי יבמות קב,ב אמרו: אחד מנעל וסנדל ואנפיליא, לא יטייל בהן רש"י: ביום הכיפורים, דהויא נעילת הסנדל לא מבית לבית ולא ממיטה למיטה ...קשיא יום הכיפורים איום הכיפורים, דתניא: לא יטייל אדם בקורדקיסין "תוספתא כפשוטה": נעליים העשויות מקליפות צמחים, ובעיקר מקליפת האלון בתוך ביתו, אבל מטייל הוא באנפילין בתוך ביתו! ...כאן באנפיליא של עור, כאן באנפיליא של בגד. מדברי הברייתא בבבלי, שבאנפיליא של בגד התירו לטייל בתוך ביתו, משמע שלא התירו אלא לטייל בתוך ביתו, אבל לצאת חוץ לביתו אסור. אלא שמה שאמרו שם 'בתוך ביתו' לאו דוקא, ואורחא דמילתא נקטו, שאין דרכם של בני אדם לצאת חוץ לביתם באנפיליא. והתוספתא, שכתוב בה: 'אפילו באנפיליא של בגד', שיבוש היא, ויש לגרוס 'אנפיליא' סתם, והפירוש בשל עור רשב"א ור"מ המאירי יבמות קב,ב. • • • מספרים: רבי יצחק בר נחמן אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי סלק גבי רבי יהושע בן לוי אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון בלילי צומא רבא – עלה אצל רבי יהושע בן לוי לבקרו בליל הצום הגדול יום הכיפורים. נפק לגביה לביש סולייסיה – יצא רבי יהושע בן לוי אצלו אצל רבי יצחק בר נחמן לבוש נעול סולייס שלו סנדל שיש לו סוליה של עור בלבד, ואין לו עקב ולא חוטם העור שבצד האצבעות. אמר ליה – אמר לו רבי יצחק בר נחמן לרבי יהושע בן לוי: מהו הכין? במקבילה ביומא: מה הוא דין? – מה הוא כך? מה הדבר? מדוע יצאת בסולייס? - אמר ליה – אמר לו רבי יהושע בן לוי לרבי יצחק בר נחמן: איסתניס חלוש, רגיש אני – ולא אסרו נעילת הסנדל לאיסתניס. ומספרים עוד: רבי יהושע במקבילה ביומא: שמואל בר נחמן סלק גבי רבי יהושע בן לוי בלילי תעניתה – בליל התענית תשעה באב ותענית ציבור. נפק לגביה לביש סולייסיה. אמר ליה: מהו הכין? במקבילה ביומא: מה הוא דין? - אמר ליה: איסתניס אני. ומספרים: רבי שמי רבי שמאי, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי חמוניה נפק לביש סולייסיה בלילי תעניתה – ראו אותו את רבי שמאי יצא לבוש סולייס שלו בליל התענית תשעה באב ותענית ציבור. ומספרים: חד תלמיד מן דרבי מנא הראשון, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון הורי לחד מן קריבוי דנשייא למילבוש סולייסיה – תלמיד אחד מן התלמידים של רבי מנא הורה פסק הלכה לאחד מן הקרובים של הנשיא ללבוש סולייס שלו ביום הכיפורים או בתענית. במקבילה ביומא: אמר ליה: אן מן הדה? צריך לומר: מן אן הדה? – אמר לו הקרוב של הנשיא לתלמיד: מניין זאת ההלכה ללבוש סולייס? אמר ליה: מן הדא דרבי יהושע בן לוי - במקבילה ביומא: אמר ליה: מן דרבי יהושע בן לוי – אמר לו התלמיד לקרוב של הנשיא: מן המעשה של רבי יהושע בן לוי שלבש סולייס, דרבי יהושע בן לוי אמר: איסתניס אני - במקבילה ביומא: אמר ליה: רבי יהושע בן לוי איסתניס הוה – אמר לו הקרוב של הנשיא לתלמיד: רבי יהושע בן לוי איסתניס היה ואין ללמוד הלכה ממעשהו. רבי יהושע בן לוי בבבלי יומא עח,א-ב אמרו: אמר רבה בר בר חנה: ...קא מיבעיא להו רש"י: קמיה דרבי אלעזר בן פדת: מהו לצאת בסנדל של שעם קליפה רכה של אלון השעם ביום הכיפורים? - עמד רבי יצחק בר נחמני על רגליו ואמר: אני ראיתי את רבי יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביום הכפורים. ואמינא ליה: בתענית ציבור רש"י: הנגזרת על הגשמים, דתנן תענית יב,ב: אסורים בנעילת הסנדל מאי? - אמר לי: לא שנא. המעשה של רבי יהושע בן לוי בירושלמי נזכר בבבלי, אלא שבירושלמי מדובר בסולייס, ובבבלי מדובר בסנדל של שעם. סולייס מותר רק לאיסתניס, מפני שהוא של עור, אבל סנדל של שעם מותר אף למי שאינו איסתניס, מפני שאין לו שם מנעל. לפי המסופר כאן, לבש רבי יהושע בן לוי סולייס בביתו. וביתו לאו דוקא, אלא שאין דרכם של בני אדם לצאת חוץ לביתם בסולייס, כמו שאין דרכם של בני אדם לצאת חוץ לביתם באנפיליא, כאמור לעיל. והדבר היה בלילה, מפני שבלילה דרכם של בני אדם להיות בביתם. צומא רבא ותעניתא בירושלמי ובמדרשי האגדה יום הכיפורים נקרא "צומא רבא" - הצום הגדול. נראה שהוסיפו לו את הכינוי "הגדול", כדי להבחין בינו לבין צומות אחרים שנקראו אף הם בכינוי הסתמי "צום". בבבלי ראש השנה כא,א מצאנו שיום הכיפורים נקרא בארץ ישראל "יומא רבה". בירושלמי ראש השנה ג,ד מצאנו שתשעה באב נקרא "תעניתא". רבי מנא ובית הנשיא לרבי מנא היו קשרים עם בית הנשיא רבי יהודה נשיאה. רבי מנא השיב על שאלות הנשיא ירושלמי פסחים י,א, ואף יעץ לו בעסקיו ירושלמי ברכות ח,ה וכלאים ח,ג, תלמידיו לימדו את בני משפחת הנשיא ירושלמי כאן ובמקבילה ביומא; סוכה ב,י; מועד קטן ג,ה. • • •

14 במשנה שנינו, שבתעניות השניות וכן בתעניות האחרונות של גשמים אסורים בתשמיש המיטה. גם יום הכיפורים אסור בתשמיש המיטה. תמהים על דברי המשנה: איתא חמי – בוא וראה, אם ברחיצה אסור – אם אסורים ברחיצה, האם בתשמיש המיטה לא כל שכן? – בוודאי ובוודאי שאסורים בתשמיש המיטה, שכן כל המשמש מיטתו טובל כל גופו במים להיטהר מטומאתו, ומכיון שתעניות אסורים ברחיצה, אינו משמש מיטתו, ומדוע היה צריך לשנות במשנה שאסורים בתשמיש המיטה? ומשיבים: תיפתר – תתפרש משנה זו תוסבר, במקום שאין טובלין – יש מקומות שנהגו שהמשמש מיטתו אינו טובל, ומשום מקום זה היה צריך לשנות במשנה שאסורים בתשמיש המיטה, או – או תתפרש משנה זו, קודם עד שלא התקין עזרא טבילה לבעלי קריין – לפני שתיקן עזרא שבעל קרי אדם שיצא ממנו זרע, בין מרצונו ובין שלא מרצונו טובל, היה זמן שהמשמש מיטתו לא היה טובל, ומשום זמן זה היה צריך לשנות במשנה שאסורים בתשמיש המיטה. עזרא התקין טבילה לבעלי קריין בתוספתא ברכות ב,יב שנו: הזבים והזבות והנידות והיולדות מותרים לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה במדרש בהלכות ובאגדות, ובעלי קריין אסורים בכולם. ובבבלי בבא קמא פב,א-ב אמרו: עשרה תקנות תיקן עזרא: ...ותיקן טבילה לבעלי קריין. - דאורייתא הוא, דכתיב: "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ את בשרו במים" ויקרא טו! דאורייתא הוא לתרומה וקדשים, אתא הוא תיקן אפילו לדברי תורה. ובירושלמי מגילה ד,א אמרו: עזרא התקין טבילה לבעלי קריין. מן התורה מותר לבעל קרי לעסוק בתורה בעודו בטומאתו כדין כל הטמאים, אבל עזרא ובית דינו הוציאוהו מכלל שאר הטמאים ותיקנו שלא יקרא בעל קרי בדברי תורה עד שיטבול. תקנת עזרא היתה בין לדברי תורה ובין לתפילה ולברכות. • • • לקטע הבא מקבילה גם בירושלמי ברכות ג,ד. אומרים: רבי יעקב בר אחא אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי אמר בשם רבי אימי רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי. במקבילות ביומא ובברכות: רבי יסא רבי אסי שאמר בשם רבי יהושע בן לוי: אין קרי אלא מתשמיש המיטה – אין ראיית קרי נחשבת ראייה לענין טבילה אלא אם כן ראה קרי מחמת תשמיש המיטה, שרק המשמש מיטתו צריך לטבול, אבל אם ראה קרי שלא מחמת תשמיש המיטה אינו צריך לטבול. רב חונה רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי אמר: אפילו ראה עצמו ניאות בחלום – אף אם ראה בחלום את עצמו שהוא משמש מיטתו, ומחמת כך ראה קרי, צריך לטבול, שלא כדברי רבי יהושע בן לוי, שאמר שרק אם ראה קרי מחמת תשמיש המיטה צריך לטבול. ואומרים: הוון בעי בעיי. ובמקבילות: בעיין מימר – היו חכמים רוצים לומר: ובלבד מאשה – רק אם ראה בחלום את עצמו שהוא משמש מיטתו עם אישה, ומחמת כך ראה קרי, צריך לטבול. אבל רבי יונה ורבי יוסה מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי תריהון במקבילות: תרויהון אמרין – שניהם אומרים: אפילו מדבר אחר – אף אם ראה בחלום דבר אחר, ומחמת כך ראה קרי, צריך לטבול, ולא רק אם ראה בחלום את עצמו שהוא משמש מיטתו עם אישה. ושואלים על רבי יהושע בן לוי: תמן תנינן – שם במקום אחר שנינו במשנה יומא ח,א: יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה. ותני עלה – ושנוי שנו ברייתא עליה על המשנה: בעלי קריין טובלין כדרכן בצינעה בסתר, בחשאי ביום הכיפורים – כדי לעסוק בתורה ולהתפלל, שהתירו לטבול את כל הגוף במקוה ביום הכיפורים לשם טהרה, הואיל ואינו מתכוון לתענוג. הטבילה ביום הכיפורים צריכה להיות בצנעה משום שיום הכיפורים אסור ברחיצה. לית הדא פליגא על רבי יהושע בן לוי? – וכי אין זאת הברייתא חלוקה על רבי יהושע בן לוי במקבילות נוסף: דרבי יהושע בן לוי אמר: אין קרי אלא מתשמיש המטה? שלדבריו, רק אם ראה קרי מחמת תשמיש המיטה צריך לטבול, ומכיון שיום הכיפורים אסור בתשמיש המיטה, אין בעל קרי שראה ביום הכיפורים קרי טובל ביום הכיפורים, שכן אם ראה קרי שלא מחמת תשמיש המיטה אינו צריך לטבול. והרי לפי הברייתא, בעל קרי טובל ביום הכיפורים, ומכיון שיום הכיפורים אסור בתשמיש המיטה, מדובר שראה ביום הכיפורים קרי שלא מחמת תשמיש המיטה, ומכאן שאם ראה קרי שלא מחמת תשמיש המיטה צריך לטבול, שלא כדברי רבי יהושע בן לוי. ומשיבים: פתר לה – פירש אותה הסביר רבי יהושע בן לוי את הברייתא, במי ששימש במקבילות: בששימש מיטתו מבעוד יום ושכח ולא טבל – אין מדובר שראה ביום הכיפורים קרי שלא מחמת תשמיש המיטה, שכן אם ראה קרי שלא מחמת תשמיש המיטה אינו צריך לטבול, אלא מדובר ששימש מיטתו בערב יום הכיפורים כשעדיין יום, ושכח ששימש מיטתו, ולא טבל קודם יום הכיפורים, והוא זה שטובל ביום הכיפורים, כדי לעסוק בתורה ולהתפלל. ושואלים: והא תני – והרי שנוי שנו ברייתא: מעשה בירבי צריך לומר: ברבי יוסי בן חלפתא רבי יוסי, תנא בדור הרביעי שראו טובל אותו במקבילות: שראו אותו טובל בצינעה ביום הכיפורים! אית לך מימר על אותו הגוף הקדוש בשוכח?! – וכי יש לך אפשר לך לומר על רבי יוסי שטבל ביום הכיפורים, שמדובר ששימש רבי יוסי מיטתו מבעוד יום ושכח ששימש מיטתו ולא טבל קודם יום הכיפורים?! אלא מדובר שראה רבי יוסי ביום הכיפורים קרי שלא מחמת תשמיש המיטה, ומכאן שאם ראה קרי שלא מחמת תשמיש המיטה צריך לטבול, שלא כדברי רבי יהושע בן לוי. אין משיבים על שאלה זו. עד כאן המקבילה בירושלמי יומא והמקבילה בירושלמי ברכות. הקטעים במקבילה המדברים בענין יום הכיפורים הועתקו מיומא לכאן. טבילה ביום הכיפורים בתוספתא יומא ד,ה שנו: הזבים והזבות טובלים כדרכם ביום הכיפורים. הנידות והיולדות טובלות כדרכן ביום הכיפורים. בעלי קריין טובלים כדרכם ביום הכיפורים. כל אחד מהטמאים טובל בזמנו כדינו. זבים וזבות טובלים ביום, נידות ויולדות טובלות בלילה, ובעל קרי טובל בין ביום ובין בלילה. הברייתא שבירושלמי היא הברייתא שבתוספתא, אלא שהירושלמי הוסיף כפירוש את המילה "בצנעה", על פי המעשה ברבי יוסי שמביא אחר כך "תוספתא כפשוטה". הרואה קרי ביום הכיפורים בפסיקתא רבתי פרשה מה נאמר: ילמדנו רבנו, מי שהוא רואה קרי ביום הכיפורים, מהו שירחוץ כדרכו ביום הכיפורים? - כך שנו רבותינו: מי שראה קרי ביום הכיפורים רוחץ כדרכו ביום הכיפורים תוספתא יומא ד,ה, ובלבד שילך וירחץ במקום צנוע, שאין לך חביב לפני המקום מן הצניעות, "והצנע לכת עם אלוהיך" מיכה ו,ח, שלא הותרה לך טבילה ביום הכיפורים אלא בשביל טהרתך, שביום הכיפורים הקב"ה מטהר את ישראל ומכפר על עוונותיהם, שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם" ויקרא טז,ל. ובבבלי יומא פח,א אמרו: תנו רבנן: הרואה קרי ביום הכיפורים - יורד וטובל... תנא דבי רבי ישמעאל: הרואה קרי ביום הכיפורים רש"י: ולא במתכוון - עונותיו מחולים לו רש"י: שסימן טוב הוא. והא תניא: עונותיו סדורים לו! - מאי סדורים - סדורים לימחל. תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: הרואה קרי ביום הכיפורים - ידאג כל השנה כולה רש"י: שמא לא קיבלו תעניתו, והשביעוהו במה שבידם להשביעו, ואם עלתה לו שנה רש"י: שלא מת - מובטח לו שהוא בן העולם הבא רש"י: שיש בידו מעשים טובים שהגנו עליו. אמר רב נחמן בר יצחק: תדע רש"י: יש לדעת שצדיק גמור הוא, שכל העולם כולו רעב רש"י: מתשמיש והוא שבע רש"י: ולא נתענה בזאת, ושלא מדעתו השביעוהו, ואף על פי כן עלתה לו שנה. כי אתא רב דימי אמר: אמרי במערבא: מפיש חיי רש"י: זה שראה קרי ביום הכיפורים, סגי ומסגי רש"י: בבנים ובני בנים, שכך הסימן: "יראה זרע יאריך ימים" ישעיהו נג,י. לפי הירושלמי כאן, ראה רבי יוסי קרי ביום הכיפורים. לפי מה שאמרו בבבלי, היה הדבר כדי להודיע לרבי יוסי שעוונותיו מחולים ושהוא בן עולם הבא ושהוא מרבה חיים וגדל ומגדיל בבנים. הגוף הקדוש בירושלמי יבמות א,א אמרו: רבי יוסי בן חלפתא ייבם את אשת אחיו. חמש חרישות חרש, וחמש נטיעות נטע, ודרך סדין בעל. אלו הם: רבי ישמעאל בירבי יוסי, רבי לעזר בירבי יוסי, רבי מנחם בירבי יוסי, רבי חלפתא בירבי יוסי ורבי אבדימוס בירבי יוסי. ובבראשית רבה פה,ה נאמר: רבי יוסי בר חלפתא ייבם אשת אחיו, חמש בעילות בעל, ודרך סדין בעל למעט הנאתו, שבעל רק לשם מצוה, וחמש נטיעות נטע: רבי ישמעאל ברבי יוסי, רבי אלעזר ברבי יוסי, רבי מנחם ברבי יוסי, רבי חלפתא ברבי יוסי ורבי אבדימוס ברבי יוסי. ובבבלי שבת קיח,ב אמרו: אמר רבי יוסי: חמש בעילות בעלתי, ונטעתי חמשה ארזים בישראל... אמר רבי יוסי: מימי לא נסתכלתי במילה שלי רש"י: מרוב צניעות. איני? והאמרו ליה לרבי: מאי טעמא קראו לך "רבנו הקדוש"? - אמר להו: מימי לא נסתכלתי במילה שלי רש"י: ואם כן לרבי יוסי נמי הוה ליה למיקרייה "רבנו הקדוש". - ברבי מילתא אחריתי הוה ביה, שלא הכניס ידו תחת אבנטו רש"י: מן האבנט ולמטה. ואמר רבי יוסי: מימי לא ראו קורות ביתי אמרי חלוקי רש"י: כשפושט חלוקו, מכסה את עצמו תחילה משום צניעות בסדינו, ופושט חלוקו דרך ראשו. רבי יוסי נקרא "הגוף הקדוש" משום רוב צניעותו, שלא נסתכל במילה שלו ולא ראו קורות ביתו אמרי חלוקו ובעל דרך סדין. בבבלי שאלו, שהיה להם לקרוא לרבי יוסי "קדוש", והשיבו מה שהשיבו. אכן בירושלמי כאן נקרא רבי יוסי "הגוף הקדוש". בירושלמי גיטין ו,ז אמרו: רבי, כד הוה בעי מקשייה על דרבי יוסי, אמר: אנן עליבייא מקשייא על דרבי יוסי, שכשם שבין קודשי קודשים לבין חולי חולין, כך בין דורנו לדורו של רבי יוסי. הרי שרבי יוסי היה קדוש, ודורו קודש קודשים. בבראשית רבה מה,ג נקרא אברהם אבינו "גוף קדוש". • • • כיון שדובר על איסור תשמיש המיטה בתעניות, מדברים כאן על איסור תשמיש המיטה בתיבה בימי המבול.

15 אומרים: רבי יודה בר פזי רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי אמר בשם רבי חנין אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי שאמר בשם רבי שמואל בר רב יצחק אמורא בדור השלישי: נח בכניסתו לתיבה נאסרה לו – וכן לבניו ולכל בעלי החיים שבתיבה, תשמיש המיטה – שבשעה שהעולם שרוי בצער צריך אדם למנוע את עצמו מפריה ורביה סיבת הדבר נאמרה במדרשים המובאים להלן. מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך" בראשית ו,יט – כך אמר ה' לנח כשציוה עליו לעשות תיבה. הכתוב הזה, המפרט את הבאים לתיבה, מפריד את האנשים לחוד "אתה ובניך" ואת נשיהם לחוד "ואשתך ונשי בניך", ללמד שאסורים האנשים לקיים יחסי אישות עם נשיהם בתיבה. וביציאתו מן התיבה הותרה לו – וכן לבניו ולכל בעלי החיים שבתיבה, תשמיש המיטה. מה טעמא? – מה המקור בכתוב לדבר זה? - "צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך" בראשית ח,טז – כך אמר ה' לנח כשציוה עליו לצאת מן התיבה. הכתוב הזה, המפרט את היוצאים מן התיבה, מונה בסמוך לכל איש את אשתו "אתה ואשתך", "ובניך ונשי בניך", ללמד שמותר לכל איש לשוב ולקיים יחסי אישות עם אשתו. כשאין יורדים גשמים, יש צער בעולם, ולכן בתעניות על עצירת גשמים אסורים בתשמיש המיטה. אמר רבי חייה בר בא אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי: "כל החיה כל הרמש וכל העוף כל רומש על הארץ למשפחותיהם יצאו מן התבה" בראשית ח,יט - על ידי ששימרו יחסיהן ייחוסיהם – בגלל שבעלי החיים שבתיבה לא ערבבו את משפחותיהם לפני המבול, שכל מין ומין לא שימשו עם מין אחר אלא עם מינם, זכו להינצל מן המבול ולצאת מן התיבה – וזהו שאמר הכתוב: "למשפחותיהם" - בגלל ששימרו את משפחותיהם לפני המבול, "יצאו מן התיבה" הלשון 'משפחה' תמוה קצת לגבי בעלי חיים, ולכן דרש כך. ואומרים: תדע לך שהוא כן – יש לך להביא ראיה למימרה שנאמרה לעיל, שנח ובניו וכל בעלי החיים נאסרו לשמש בתיבה, דתנינן – ששנינו ברייתא: חם כלב ועורב קילקלו מעשיהן – שלושתם חטאו, שעברו על האיסור לשמש ושימשו בתיבה, ונענשו בשל כך. חם יצא מפוחם – חם, בנו של נח, נענש שיצא מן התיבה מכוער ושחור כמלוכלך בפחם, שלקה בעורו, וגם זרעו של חם כוש, שנולד מהתשמיש ששימש חם אביו בתיבה, ובניו מכוערים ושחורים, כלב יצא מפורסם בתשמישו – הכלב נענש שיצא מן התיבה מפורסם בתשמישו, שהכלב משמש בפרהסיה יותר מכל הבריות, עורב יצא משונה מן הבריות – העורב נענש שיצא מן התיבה משונה מכל הבריות בתשמישו, שהעורב מזריע בפיו. חם יצא שחור, משום שעשה דבר שנוהגים לעשותו באפלה בראשית רבה לו,ז, שדרך בני אדם לשמש באפלה. הכלב והעורב יצאו משונים מכל הבריות בתשמישם, כדי לבזותם ולפרסמם שחטאו בתשמיש. אמר רבי אבון מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי: כתיב: "בחסר ובכפן גלמוד" איוב ל,ג - בשעה שאת שאתה רואה חסרון מגפת מוות בא לעולם יש כאן חסרון, וצריך לומר: בשעה שאת רואה חסרון וכפן בא לעולם, עשה אשתך גלמודה בודדה – שתפרוש מאשתך, כאילו היא נידה לפי חכמינו, גלמודה היא נידה, ואל תשמש עימה, כמו שעשה נח, שבימיו בא חסרון לעולם. וכן בשעה שאתה רואה כפן רעב בא לעולם, עשה אשתך גלמודה, כמו שעשה יוסף כמובא להלן, שבימיו בא רעב לעולם. אמר רבי לוי אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי: כתיב: "וליוסף יולד שני בנים" בראשית מא,נ, אימתי? - "בטרם תבוא שנת הרעב" שם – הרי שעסק יוסף בפריה ורביה לפני שבאו שנות הרעב. משמע שבבוא שנות הרעב לא עסק יוסף בפריה ורביה. מכאן שבשעה שבא רעב לעולם, צריך אדם למנוע את עצמו מפריה ורביה. ואומרים: תני – שנוי שנו ברייתא בשם רבי יהודה בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי: תאיבי בנים משמשין מיטותיהן במסירה מהגניזה נוסף: בשני רעבון – המתאווים והמשתוקקים שיהיו להם בנים מותרים לשמש אפילו בשעה שבא רעב לעולם. אמר רבי יוסי מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי: ובלבד יום שטבלה – הרוצה שיהיו לו בנים מותר לשמש בזמן רעב רק ביום שאשתו טבלה להיטהר מטומאת נידתה, כיון שאין האישה מתעברת אלא סמוך ליום טבילתה, אבל לאחר מכן אסור לשמש. נח בכניסתו לתיבה נאסר לו תשמיש המיטה בבבלי סנהדרין קח,ב אמרו: מנלן דנאסרו נח ובניו בתיבה בתשמיש המיטה - דכתיב: "ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך" בראשית ו, וכתיב: "צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך איתך" בראשית ח, ואמר רבי יוחנן צריך לומר: רבי חנין: מכאן שנאסרו מתחילה בתשמיש המיטה. ובבראשית רבה לא,יב ולד,ז נאמר: רבי יהודה ברבי סימון ורבי חנין בשם רבי שמואל בר רב יצחק: נח, כיון שנכנס לתיבה נאסר לו פריה ורביה, הדא הוא דכתיב: "ובאת אל התיבה אתה ובניך" לעצמן, "ואשתך ונשי בניך" לעצמן בראשית ו,יח. כיון שיצא התיר לו, הדא הוא דכתיב: "צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך" בראשית ח,טז. אמר רבי אבון: כתיב: "בחסר ובכפן גלמוד" איוב ל,ג - אם ראית חיסרון בא לעולם וכפן בא לעולם, "גלמוד" - הוי רואה את אשתך כאילו היא גלמודה נידה, שהיא אסורה לבעלה, שכן בכרכי הים קוראים לנידה גלמודה. אמר רבי מונא: כתיב: "וליוסף יולד שני בנים" בראשית מא,נ, אימתי? - "בטרם תבוא שנת הרעב" שם. ובבראשית רבה לד,ח נאמר: "כל החיה אשר איתך" וגו' "הוצא איתך ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ" בראשית ח,יז. "ושרצו בארץ" - ולא בתיבה, "ופרו ורבו על הארץ" - ולא בתיבה שאף כל בעלי החיים נאסרו בתשמיש בתיבה כמו שנאסרו נח ובניו. ובמדרש תנחומא בובר פרשת 'נח' סימן יז נאמר: נח ובניו היו אסורים בתשמיש המטה. וכן עשה יוסף, כשראה שני רעבון עתידות לבוא, נזקק לפריה ורביה עד שלא באו, שנאמר: "וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב" בראשית מא,נ. וכן עשו נח ובניו והבהמה והחיה והעוף, לא נזקקו לפריה ורביה כשנכנסו לתיבה, שכן ציוה להם הקב"ה כשנכנסו לתיבה. מניין? - "ויבוא נח ובניו" בראשית ז,ז - הזכרים לעצמם, "ואשתו ונשי בניו" שם - הנקבות לעצמן. כל הימים שהיה נח בתיבה, היו נח ובניו וכל אשר איתו אסורים בתשמיש המיטה, אמר להם הקב"ה: אפשר שאהא כועס ומחריב את העולם ואתם בונים, אלא כשיעבור המבול אתם נזקקים לפריה ורביה. וכיון שיבשה הארץ, אמר לו הקב"ה: "צא מן התיבה אתה ואשתך" בראשית ח,טז, והתיר להם פריה ורביה, ואף לבהמה ולחיה ולעוף התיר, שנאמר: "ושרצו בארץ ופרו ורבו" בראשית ח,יז. ובמדרש תנחומא פרשת 'נח' סימן יא נאמר: כשהיה נח בתיבה, היו אסורים בתשמיש המטה. למה? - שבשעה שהעולם נתון בצער ובחורבן, אסור לאדם להיזקק לפריה ורביה, שלא יהא הקב"ה עוסק בחורבן העולם והוא בונה. וכן עשה יוסף, עד שלא באו שני בצורת נזקק לאשתו, שנאמר: "וליוסף יולד שני בנים" בראשית מא,נ, אימתי? - "בטרם תבוא שנת הרעב" שם. וכן איוב אומר: "בחסר ובכפן גלמוד" איוב ל,ג - כשהחסר והכפן בא לעולם, "גלמוד" - גלה ממיטתך אתה צריך לפרוש ממיטתך ולהיות גלמוד. וכן עשה נח, כשנכנס בתיבה כתיב בו: "ויבוא נח ובניו", אחר כך: "ואשתו ונשי בניו", וכשיצא אמר לו: "צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך". מכאן אתה למד, שנאסרו נח ובניו בתשמיש המיטה. ובאגדת בראשית פרק ז נאמר: כשהיה נח בתיבה היו אסורים בתשמיש המטה. למה? - שבשעה שהעולם בצער צריך אדם למנוע את עצמו מפריה ורביה. וכך עשה יוסף, כשראה יוסף ששני הרעב עתידים לבוא, נזקק לפריה ורביה עד שלא יבואו, שנאמר: "וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב" בראשית מא,נ. וכך אף נח ובניו והחיה והבהמה לא נזקקו לפריה ורביה, שכן אמר לו הקב"ה כשנכנס בתיבה: "בוא אתה וכל ביתך אל התיבה" וגו' בראשית ז,א, וכתיב: "ויבוא נח ובניו ואשתו ונשי בניו איתו" בראשית ז,ז, הזכרים לעצמם והנקבות לעצמן. משל למלך שיצא לעשות מלחמה עם הברבריים, גזר ואמר: מרחצאות לא ייפתחו ומוניטא מטבע לא תיטבע עד שאבוא מן המלחמה, וכיון שבא מן המלחמה בשלום, גזר ואמר: ייפתחו המרחצאות ותיטבע מוניטא, כל שאני מחריב אני בונה. כך כשבא מבול, לא נזקק לפריה ורביה. ובפרקי דרבי אליעזר פרק כג נאמר: רבי לויטס איש יבנה אומר: כל הבאים בתיבה כשהיו באים הפריש הזכרים מן הנקבות, שנאמר: "ויבוא נח ובניו ואשתו ונשי בניו איתו", הרי הזכרים לצד אחד והנקבות לצד אחר, וכיון שיצא מן התיבה הצמיד הזכרים עם הנקבות, שנאמר: "צא מן התיבה אתה ואשתך", הרי איש ואשתו, "ובניך ונשי בניך איתך". ביציאתו הותר לו בבבלי ביצה ה,א אמרו: כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו רש"י: כל דבר הנאסר במנין בקיבוץ חכמים, שנמנו וגמרו צריך מנין אחר להתירו, ואפילו אירע דבר שאתה יכול להורות בו התר ולומר: אין תקנת מנין הראשון עומדת, אפילו הכי אסור עד שיתירוהו בפירוש בקיבוץ חכמים. אמר רב יוסף: מנא אמינא לה? - דכתיב: "לך אמור להם שובו לכם לאוהליכם" דברים ה. מכדי כתיב: "היו נכונים לשלושת ימים אל תיגשו אל אישה" שמות יט רש"י: וממילא אשתרו בתשמיש לאחר שלושה ימים שקיבלו את התורה - "לך אמור להם שובו לכם לאוהליכם" דברים ה למה לי? רש"י: למה ליה למהדר ולמיתן להו רשות לשוב לאוהליהם, דהיינו תשמיש? שמע מינה רש"י: הואיל והקב"ה אסר - בעי למשרייה הוא גופיה בהדיא, והוא הדין לכל דבר שבמנין: כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. אף על פי שלאחר המבול בטל הטעם שבגללו נאסרו בתיבה בתשמיש, הוצרך ה' לאחר המבול להתיר להם תשמיש, כמו שמצינו במתן תורה. "למשפחותיהם יצאו מן התיבה" במדרש תנחומא בובר פרשת 'נח' סימן ה נאמר: הבהמה והחיה והעוף שנכנסו לתיבה צדיקים היו, שלא נדבקו במין אחר אלא במינם. אמר רבי פינחס הכוהן בר חייא: שכך כתיב: "למשפחותיהם יצאו מן התיבה" בראשית ח,יט - וכי יש לבהמות משפחות שהוא אומר "למשפחותיהם"?! אלא אותם שלא נדבקו אלא במינם זכו להיכנס בתיבה. ושם סימן יא נאמר: כל אנשי דור המבול ערבבו משפחותיהם, שנאמר: "וירא אלוהים את הארץ והנה נשחתה" בראשית ו,יב, לפיכך כשם שפרע מן האדם שחטאו, כך פרע מן הבהמה והחיה והעוף. ומניין שנפרע מהם? - שנאמר: "ויאמר ה' אמחה" וגו' בראשית ו,ז. וכל כך למה? - ללמדך, שאף הם עירבו משפחותיהם, והיו הולכים על מין שאינו שלהם, כל מין ומין על מין שאינו שלו. וקרא הקב"ה לנח ואמר לו: בחר לך בהמה וחיה ועוף מאותם שלא ערבבו את משפחותיהם, שנאמר: "מכל הבהמה הטהורה" בראשית ז,ב, טהורה כשם שנבראת. וכיון שיצאו מן התיבה, העיד עליהם הקב"ה שלא ערבבו משפחותיהם, שנאמר: "למשפחותיהם יצאו" בראשית ח,יט. ושם סימן יח נאמר: אף הבהמה קלקלה מעשיה, והיתה הולכת על מין שאינו שלה, שנאמר: "וירא אלוהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ בראשית ז,יב - 'כל אדם' אינו אומר, אלא "כל בשר", אפילו הבהמה והחיה והעוף, לפיכך נמחו עימהם. אמר רבי פינחס הכוהן בר חמא: כשם שלא נכנסו לתיבה אלא צדיקים, כך הבהמה והחיה והעוף שהיו עימהם היו צדיקים, שנאמר: "למשפחותיהם" בראשית ח,יט - וכי יש לבהמה משפחה?! אלא אותה הבהמה שלא נדבקה במין אחר נכנסה לתיבה, לפיכך ייחסם הקב"ה. ובמדרש תנחומא פרשת 'נח' סימן יב נאמר: לא נכנסו לתיבה אלא אותם שלא קלקלו לשאינם מינם, שנאמר: "מכל הבהמה הטהורה", לפי שאין התיבה קולטת אלא כשרים. ראה מה כתיב ביציאתם מן התיבה: "כל החיה כל הרמש וכל העוף כל רומש על הארץ למשפחותיהם יצאו מן התיבה" - וכי יש משפחה בבהמה?! אלא ממשפחה שלא נדבקה למין אחר, לכך ייחסם הכתוב. שמרו ייחוסיהם בבמדבר רבה יג,ח נאמר: רבי יהודה אומר: לכך מנה ראובן ושמעון ולוי לעצמם בספר 'שמות', ולא מנה את השבטים האחרים, שכל השבטים לא שמרו ייחוסיהם במצרים, וראובן ושמעון ולוי שמרו ייחוסיהם במצרים, לכך הוא מונה שם ייחוסם. שלושה שימשו בתיבה בבבלי סנהדרין קח,ב אמרו: תנו רבנן: שלושה שימשו בתיבה, וכולם לקו: כלב ועורב וחם. כלב - נקשר רמ"ה: נקשר לבת זוגו בשעת תשמיש, עורב - רוקק רש"י: רוקק הזרע מפיו לפיה של הנקבה, חם - לקה בעורו נהיה שחור. רש"י ורמ"ה: שיצא ממנו כוש, שהוא שחור והוא היה בכורו. ונראה לומר, שמתשמיש המיטה ששימש בתיבה נולד לו. ובבראשית רבה לו,ז נאמר: אמר רבי חייא בר אבא: חם וכלב שימשו בתיבה, לפיכך יצא חם מפוחם וכלב מפורסם בתשמישו. אמר רבי לוי: משל למה דומה חטאו של חם ועונשו שנתכערו פניו לאחד שקבע מוניטן שלו שטבע מטבע שלו בחותם צורתו, בזמן שאסר המלך את הדבר בתוך אבלו בבית המלכות של מלך, אמר המלך: גוזר אני שיתפחמו פניו צורתו על המטבע וייפסל מטבעו ועל ידי כך יהיה מטבעו פסול. כך כך הוא הנמשל חם וכלב שימשו בתיבה חם שימש בתיבה וטבע מטבע שלו בדמות צורתו בזרע שהוליד ונלקו לפיכך יצא חם מפוחם, שנתקלל שיהא זרעו מפוחם ובזה נפסלה ונפגמה צורתו, וכלב מפורסם בתשמישו. ובמדרש תנחומא פרשת 'נח' סימן יב נאמר: שלושה שימשו בתיבה, אלה הם: חם וכלב ועורב. ושלושתם לקו: חם לקה בעורו, כלב נקשר, עורב מזריע מן הפה. ובאוצר המדרשים עמוד לה נאמר: ומפני מה העורב מזריע מפיו? - אמר לו: נחלקו בו חכמי ישראל, יש אומרים: מפני ששימש בתיבה נעשה משונה וכן הכלב נגזר שיהא נקשר בשימושו. ושם עמוד קסב נאמר: שלושה קלקלו בתיבה ונתקלקלו ונשתנו מן הבריות: חם, כלב, עורב. חם נהפך דמותו כעורב, כלב מתקשר בשימושו, עורב מזריע מפיו, ואף הנקבה אינה יולדת אלא מפיה. התיבה - בית המלכות של ה' במבול באבות דרבי נתן נוסחה ב פרק לז נאמר: עשר ירידות שירד ה' על הארץ בתורה... ירידה במבול. מניין? - שנאמר: "וירא ה' כי רבה רעת האדם" בראשית ו,ה, ולהלן הוא אומר: "זעקת סדום ועמורה כי רבה" וגו' "ארדה נא ואראה" שם יח,כ-כא, 'רבה' לגזרה שווה, מה 'רבה' האמור להלן ירידה, אף 'רבה' האמור כאן ירידה. ירידה בסיני. מניין? - "וירד ה' על הר סיני" שמות יט,כ. בבבלי עירובין סג,ב אמרו: גמירי: כל זמן שארון ושכינה שרויים שלא במקומם - אסורים בתשמיש המטה. במבול ובסיני ירד ה' על הארץ, ומכיון שהיה ה' שלא במקומו, היו אסורים בתשמיש במבול ובסיני. אפשר שגם מטעם זה נאסרו בתשמיש בתיבה. לפי בראשית רבה, התיבה נמשלה לבית המלכות של מלך. הרי שבמבול היה ה' בתיבה, ומכיון שהיתה השכינה ביניהם, היו אסורים בתשמיש בתיבה, כמו שהיו ישראל אסורים בתשמיש בסיני. אפשר שגם מטעם זה נאסרו בתשמיש בתיבה. גלמודה בירושלמי ברכות ט,א אמרו: אמר רבי לוי: באפריקיא קורין לנידה גלמודה - "ואני שכולה וגלמודה". תאבי בנים בבבלי תענית יא,א אמרו: אמר ריש לקיש: אסור לאדם לשמש מיטתו בשני רעבון רש"י: שצריך אדם לנהוג צער בעצמו, שנאמר: "וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב" בראשית מא. תנא: חשוכי בנים רש"י: חסרי בנים, שלא קיימו פריה ורביה משמשים מיטותיהם בשני רעבון. בירושלמי נקטו "תאבי בנים", ומשמע שתאבי בנים מותרים לשמש אף אם אינם חשוכי בנים. בני נח לא היו להם בנים לפני המבול, ואף על פי שחשוכי בנים מותרים לשמש כדי לקיים מצות פריה ורביה, לא הותרו בני נח לשמש בתיבה, משום שלא נצטוו בני נח על פריה ורביה עד לאחר המבול בראשית ט,ז, ש"פרו ורבו" שנאמר לאדם הראשון בראשית א,כח הוא לברכה ולא למצוה תוספות יבמות סה,ב. ובלבד יום שטבלה בבבלי נידה לא,ב אמרו: אמר רבי יצחק אמר רבי אמי: אין אישה מתעברת אלא סמוך לוסתה. ורבי יוחנן אמר: סמוך לטבילתה רש"י סוטה כז,א: לאחר שטבלה, ביום טבילתה או ליום מחר. • • •

6 רש"י על סוטה פתח ↗

סמוך לטבילתה - לאחר שטבלה ביום טבילתה או ליום מחר:

7 אור לישרים פתח ↗

במשנה שנינו: ובשני מטין עם חשכה. אומרים: אם יש לו שני פתחים בחנותו, בתעניות שביום שני פותח פתח אחד ונועל פתח אחד אחר עם חשכה, שבכך הוא נראה שנועל קצת את חנותו. במשנה שנינו: ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. שואלים: מה – מה פירושו של דבר? אם יש לו שני פתחים בחנותו, כיצד עושה בתעניות שביום חמישי?, האם פותח אחד ונועל אחד כל היום כולו, או שמא פותח את שניהם כל היום כולו? שבחמישי מותרים לפתוח את החנויות כדרכם. אין משיבים על שאלה זו.בבבלי תענית יד,ב אמרו: בשני מטים עם חשכה, ובחמישי מותרים כל היום מפני כבוד השבת. איבעיא להו: היכי קתני: בחמישי מטים כל היום, או דילמא: פותחים כל היום מפני כבוד השבת? - תא שמע, דתניא: בשני מטים לעת ערב, ובחמישי פותחים כל היום מפני כבוד השבת. יש לו שני פתחים - פותח אחד ונועל אחד ר"ג: בשני - פותח אחד לגמרי הואיל ונועל אחר. אבל ר"מ המאירי: אף בחמישי אם יש שני פתחים - פותח אחד ונועל אחד.נראה שבירושלמי כאן ידעו מהברייתא שבבבלי, אלא שמהברייתא, שנאמר בה: 'פותח אחד ונועל אחד', אין לדעת האם הדבר מוסב רק על התעניות שביום שני, או שמא הדבר מוסב גם על התעניות שביום חמישי, ולכן בשני אמרו כאן: 'פותח אחד ונועל אחד', ובחמישי שאלו: 'מה' וכו', ולא השיבו.• • •

« אור לישרים על תלמוד ירושלמי תענית א׳:ה׳ אור לישרים על תלמוד ירושלמי תענית א׳:ז׳ »