אור לישרים על תלמוד ירושלמי סוכה ג׳:י״א

11 משנה בראשונה בתחילה, בימים שעברו – בזמן שבית המקדש היה קיים, היה הלולב ניטל במקדש שבעה – בכל שבעת ימי חג הסוכות, ובמדינה – בשאר המקומות בארץ ישראל, יום אחד – ביום טוב הראשון של החג. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי גדול החכמים בדור הראשון לתנאים שיהא הלולב ניטל במדינה שבעה – בכל שבעת ימי החג, זכר למקדש – שלא תישכח מצוות נטילת לולב כפי שהיתה במקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור – ועוד התקין רבן יוחנן בן זכאי לאחר החורבן, שיהיה יום הנפת העומר בשישה עשר בניסן כולו אסור לאכול בו מן החדש התבואה החדשה, זכר למקדש, שבזמן המקדש יכול היה לקרות שלא אכלו מן החדש כל היום, כשהקריבו את העומר אחר חצות היום. התקנה של רבן יוחנן בן זכאי בנטילת לולב נבעה מתוך חשש שבית המקדש עלול לעמוד בחורבנו במשך תקופה ארוכה. היו תקנות אחרות של רבן יוחנן בן זכאי שנבעו מתוך שיקול הפוך: "מהרה ייבנה המקדש". שתי התקנות, זו של לולב וזו של יום הנף, נשנו יחד. מכאן שטעם אחד לשתיהן. בזו של לולב נאמר הטעם "זכר למקדש", וזה הטעם גם בזו של יום הנף. בתקנתו בנטילת לולב התכוון רבן יוחנן בן זכאי לאפשר את המשך קיומה של מצוות נטילת לולב גם בהעדר מקדש. הדבר מצטרף למגמתם הכללית של מוסדות ההנהגה בתקופת יבנה להמשיך את קיומו הלאומי של העם בארצו גם לאחר חורבן ירושלים ובהעדר מקדש. • • • משנה יום טוב הראשון של החג שחל להיות בשבת – שנטילת לולב ביום הראשון דוחה את השבת משנה סוכה ד,ב, כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת – בערב שבת, כדי שלא יעברו על איסור העברה מרשות לרשות או העברה במרחק ארבע אמות ברשות הרבים בשבת. בכתב יד אחד של המשנה נוסף 'למחר' כל אחד ואחד מכיר את שלו – את לולבו, ונוטל – ולוקח אותו בשבת, מפני שאמרו – חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו ביום טוב הראשון של החג – שנאמר: "ולקחתם לכם ביום הראשון", ודרשו: "לכם" - משלכם, לפיכך היה צריך כל אחד להכיר את לולבו וליטלו, ושאר כל ימות החג אדם יוצא ידו חובתו בלולבו של חבירו – שרק ביום הראשון הוא צריך להיות משלכם. • • • משנה רבי יוסי בר חלפתא, תנא בדור הרביעי אומר: יום טוב הראשון של החג שחל להיות בשבת, שכח והוציא את הלולב לרשות הרבים – ועבר בשוגג על איסור הוצאה מרשות לרשות בשבת, - פטור – מקורבן חטאת, מפני שהוציאו ברשות – שהוציאו בשעה שנטלו ברשות, שמותר ליטול את הלולב ביום הראשון שחל בשבת הלשון "שהוציאו ברשות" קשה קצת, לפי שההוצאה לא היתה ברשות. והשווה הלשון "מפני ששחט ברשות" במשנה פסחים ו,ו "ששה סדרי משנה", עמוד 476. • • •

12 תלמוד כאן התחלת מקבילה בירושלמי ראש השנה ד,ג. במשנה כאן ובראש השנה ד,ג שנינו: "בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא הלולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש". מציעים גרסאות חלופיות של ברייתות של מדרשי הלכה: כתיב: – כתוב בעניין חג הסוכות: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי י'י אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" ויקרא כג,מ – אתם חייבים לשמוח במקדש -"לפני ה'" במשך שבעת ימי חג הסוכות. באיזו שמחה הכתוב הזה מדבר? - אית תניי תני: – יש תנא ששונה: בשמחת לולב הכתוב מדבר – שבמקדש חייבים לשמוח בנטילת ארבעת המינים במשך שבעת ימי חג הסוכות. ושיעור הכתוב הוא: עליכם ליטול את הלולב ביום הראשון בכל מקום, אך בבית המקדש יש לשמוח בלולב במשך שבעה ימים, אית תניי תני: – ויש תנא ששונה: בשמחת שלמים הכתוב מדבר – שבמקדש חייבים לשמוח באכילת בשר קורבנות שלמים שלמי חגיגה ושלמי שמחה במשך שבעת ימי חג הסוכות. ומציעים קושיה: מאן דאמר: – מי שאומר: בשמחת שלמים צריך לומר: 'לולב', וכן הגיהו ב"פני משה" וב"קורבן העדה" הכתוב מדבר - ביום הראשון – של החג, דבר תורה – חובת נטילת לולב בכל מקום היא מן התורה, ושאר כל הימים – של החג, דבר תורה – חובת נטילת לולב במקדש היא מן התורה, שהכתוב מדבר בשמחת לולב, ורבן יוחנן בן זכאי מתקין על דבר תורה – נמצא שהוא התקין שיהיו נוטלים לולב במדינה בשאר כל הימים של החג כתוספת לחובה מן התורה של נטילת לולב במקדש בשאר כל הימים, כדי לעשות זכר למקדש. חכמים מתקינים תקנות כתוספת לחובות מן התורה. הרי שמובנים דברי מי שאומר שבשמחת לולב הכתוב מדבר. אבל מאן דאמר: – מי שאומר: בשמחת לולב צריך לומר: 'שלמים', וכן הגיהו ב"פני משה" וב"קורבן העדה" הכתוב מדבר – ואין הכתוב מדבר בשמחת לולב, - ביום הראשון – של החג, דבר תורה – חובת נטילת לולב בכל מקום היא מן התורה, ושאר כל הימים – של החג, מדבריהן – נטילת לולב במקדש היא תקנה מדברי חכמים, ואינה חובה מן התורה, שאין הכתוב מדבר בשמחת לולב, ורבן יוחנן בן זכאי מתקין על דבריהן – נמצא שהוא התקין תקנה שיהיו נוטלים לולב במדינה בשאר כל הימים של החג כתוספת לתקנה מדברי חכמים של נטילת לולב במקדש בשאר כל הימים. ויש לתמוה: ויש התקנה אחר התקנה במקבילה: 'תקנה אחר תקנה'?! בתמיהה – וכי חכמים מתקינים תקנה שהיא תוספת לתקנה מדברי חכמים?! שלא תיקנו חכמים תקנות כתוספת לתקנות מדברי חכמים אלא רק כתוספת לחובות מן התורה. הרי שאין מובנים דברי מי שאומר שבשמחת שלמים הכתוב מדבר. - אין מתרצים קושיה זו. שמחת לולב בויקרא רבה ל,ב ובפסיקתא דרב כהנא כז,ב נאמר: "שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ" תהילים טז,יא - אל תהי קורא כן, אלא 'שֶׁבַע שמחות', אלו שבע מצוות שבחג. ואלו הן: ארבעה מינים שבלולב וסוכה וחגיגה ושמחה. - מהו "נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח" שם? - אמר רבי אבין: זה לולב דורש "נעימות בימינך" על הלולב שניטל בימין, כמי שהוא נוצח בתחרות או בקרב ונוטל ביין ענף תמר מילה שמקורה ביוונית, לסימן הניצחון. משל לשניים שנכנסו אצל הדיין, ואין אנו יודעים מי הוא המנצח, אלא מי שנוטל באיין בידו אנו יודעים שהוא המנצח. כך ישראל ואומות העולם באים ומקטרגים לפני הקב"ה בראש השנה, ואין אנו יודעים אילו הם המנצחים, אלא במה שישראל יוצאים מלפני הקב"ה ולולביהם ואתרוגיהם בידם אנו יודעים שישראל הם המנצחים. נטילת הלולב בחג הסוכות היא סימן לנצחון ישראל בדין נגד המקטרגים עליהם. שמחת הלולב היא שמחת הניצחון. • • •

13 תלמוד כאן המשך מקבילה בירושלמי ראש השנה ד,ג. במשנה כאן שנינו: יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, כל העם מוליכים את לולביהם לבית הכנסת. למחר משכימים ובאים, כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטל. ובמשנה סוכה ד,ב שנינו: יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, לולב שבעה – הלולב ניטל שבעה ימים; ושאר כל הימים – אבל אם חל יום טוב הראשון להיות בשאר הימים ולא בשבת, שישה – אין הלולב ניטל אלא שישה ימים, לפי שאינו ניטל בשבת של חול המועד. ושם ד,ד שנינו: יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת – שנוטלים בו לולב, מוליכים את לולביהם להר הבית – בערב שבת... למחר משכימים ובאים – להר הבית... במשנה בפרק ג מדובר בנטילת לולב במדינה, ובמשניות בפרק ד מדובר בנטילת לולב במקדש. הרי שנטילת לולב ביום הראשון של החג דוחה שבת, בין במקדש בין במדינה, אבל בשאר הימים של החג אינה דוחה שבת. חברייא בעון קומי – החברים קבוצת תלמידי החכמים שאלו לפני רבי יונה מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי: היך מה דאת אמר תמן: – כמו שאתה אומר שם במקום אחר - בעניין חג המצות: "וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַי'י שִׁבְעַת יָמִים" ויקרא כג,ח – אתם חייבים להקריב קורבן מוסף במשך שבעת ימי חג הפסח, - אין שבעה בלא שבת – הרי אין שבעה ימים רצופים בלי שחלה שבת באחד מהם, ומכאן שהקורבן דוחה את השבת, ודכוותה: – וכמותה כמו הכתוב בעניין חג המצות, כך הכתוב בעניין חג הסוכות: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי י'י אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" ויקרא כג,מ – אתם חייבים לשמוח במקדש בנטילת לולב במשך שבעת ימי חג הסוכות, - אין שבעה בלא שבת! – הרי אין שבעה ימים רצופים בלי שחלה שבת באחד מהם, ומכאן שהלולב דוחה את השבת, ואם כן, גם בשאר הימים של החג ידחה הלולב את השבת במקדש ולא רק ביום הראשון של החג! השאלה היא לפי מי שאומר שבשמחת לולב הכתוב מדבר אמר לון: – אמר להם רבי יונה לחברים: שנייא היא – שונה היא שונה הוא הדבר בנטילת לולב, דכתיב: – שכתוב בעניין חג הסוכות: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל" ויקרא כג,מ – אתם חייבים ליטול ארבעה מינים ביום הראשון של חג הסוכות, חָלַק הראשון מהן – הכתוב הפריד את היום הראשון משאר כל הימים, ומכאן שדינם של שאר כל הימים אינו כדינו של היום הראשון, שהלולב דוחה את השבת רק ביום הראשון אבל לא בשאר הימים. אמרו לו החברים הציעו לרבי יונה קושיה: מעתה אם כן – אם הדברים שלפני כן נכונים, שהכתוב הזה מלמדנו שהלולב דוחה את השבת רק ביום הראשון, מתעורר קושי כמוצע להלן, במקדש ידחה, בגבולין כל מקום שאינו בתחום בית המקדש לא ידחה! – רק במקדש יהיה הלולב דוחה את השבת ביום הראשון, אבל במדינה לא יהיה הלולב דוחה את השבת ביום הראשון, כיוון שהכתוב הזה מדבר במקדש, שנאמר בו: "לפני ה'"! והרי ההלכה היא, שהלולב דוחה את השבת ביום הראשון בין במקדש בין במדינה! אמר רבי יונה – לחברים: אִילו הוה כתיב: – אילו היה כתוב: 'ולקחתם לפני י'י אלהיכם ביום הראשון', הייתי אומר: כאן מיעט ובמקום אחר ריבה נראה שגרסה זו היא אשגרה מסוגיה דומה בירושלמי ראש השנה ד,א הסמוכה למקבילה בעניין שופר, ושם: 'אמר רבי יונה: אילו הוה כתיב: 'תעבירו שופר בארצכם', הייתי אומר: כאן מיעט ובמקום אחר ריבה'. וצריך לומר כאן כמו במקבילה: 'כאן ריבה ובמקום אחר מיעט' – במקדש הכתוב ריבה, שיש ליטול לולב ביום הראשון אפילו כשחל בשבת, אבל במדינה הכתוב מיעט, שאין ליטול לולב ביום הראשון כשחל בשבת. אלא – אבל כיוון שלא כתוב כך, אני אומר: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן" - מכל צריך לומר: 'בכל' מקום – בכל מקום הכתוב ריבה, שבין במקדש ובין במדינה יש ליטול לולב ביום הראשון אפילו כשחל בשבת, "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי י'י אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" - בירושלם – במקדש הכתוב ריבה, שיש ליטול לולב כל שבעה, אבל במדינה הכתוב מיעט, שאין ליטול לולב כל שאר הימים הכינוי 'ירושלים' במקורותינו ובמקורות נוכריים מתקופת המשנה והתלמוד ולאחריה אינו מתייחס לכלל המרחב העירוני של ירושלים אלא להר הבית ולסביבתו הקרובה. עד כאן המקבילה בירושלמי ראש השנה. מסתבר שמקור הסוגיה כולה הוא כאן בסוכה ולא בראש השנה, ואלה שהעתיקו אותה לשם העתיקו לא רק את חלקה הראשון הנוגע לתקנת רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, אלא גם את חלקה השני השייך לסוכה בלבד. דבר רגיל הוא בירושלמי, שאגב העתקת קטע ממסכת אחת לאחרת, הועתק מהמקום המקורי יותר ממה שנצרך לעניין הנידון במסכת האחרת. בבבלי סוכה מב,ב-מג,א אמרו: משנה. יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת - לולב שבעה, ושאר כל הימים - שישה. תלמוד. אמאי שישה? טלטול בעלמא הוא ויש בו איסור מוקצה מדברי סופרים, ולידחי שבת במקדש, כיוון שמצוות לולב מן התורה במקדש כל שבעה! - אמר רבה: גזירה שמא ייטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד כיצד לנענע או כיצד לברך עליו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים ויעבור על איסור מן התורה. והיינו טעמא דשופר שאין תוקעים בו בשבת, והיינו טעמא דמגילה שאין קוראים בה בשבת. - אי הכי, ראשון נמי לא ייטול את הלולב, מפני חשש זה! - ראשון דאיתיה יום הראשון שיש בו מצוות לולב מן התורה בגבולין - לא גזרו ביה רבנן והשאירו את המצווה במקומה, הנך דליתנהו שאר הימים שאין בהם מצוות לולב מן התורה בגבולין אלא רק משום זכר למקדש - גזרו בהו רבנן. לפי הבבלי, אסור ליטול לולב בשבת בגלל גזירה המיוחסת לאמורא רבה, שלא לקיים בשבת מצוות שיש בהן חשש שקיום המצווה יביא לידי חילול שבת, כגון לולב, שופר או מגילת אסתר. לפי סוגית הבבלי, מכיוון שחובת היום הראשון היא מן התורה בכל מקום, לא גזרו חכמים לבטל אותה גם כשיום ראשון חל בשבת. למרות זאת, בימי האמוראים לא נהגו ליטול את הלולב בשבת, גם אם חל בה היום הראשון של החג. בבבלי סוכה מג,א הסבירו, שבתקופה שהיה אצלם ספק לגבי קידוש החודש, נמנעו בבבל מליטול לולב ביום ראשון שחל בשבת, מכיוון שיום הראשון של החג היה ספק ויום השבת היה ודאי. בירושלמי לא ידעו כלל מהגזירה של רבה, וסברו שנוטלים לולב בשבת, וכן סברו שאין תוקעים בשבת מן התורה ירושלמי ראש השנה ד,א, ולא משום הגזירה של רבה, ואין קוראים במגילה בשבת, מפני שאין קוראים בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלה ירושלמי מגילה ג,ד. בירושלמי עירובין ג,ח אמרו: רבי אבהו אזל לאלכסנדריאה ואטעינון לולבין בשובתא רבי אבהו הודיע להם שראש חודש תשרי נקבע בשבת, והורה להם להגביה, להרים את הלולב בשבת, ולצאת בהגבהה זו ידי חובתם... הרי שבימי רבי אבהו היו נוטלים בארץ ישראל לולב כשחל יום ראשון בשבת. בספר החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל סימן נא נאמר: אנשי מזרח בבל אין טוענים מגביהים, מרימים לולב בשבת, ובני ארץ ישראל טוענים לולב ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת. הרי שבארץ ישראל נהגו ליטול לולב כשחל יום ראשון בשבת, אפילו בזמן הגאונים הראשונים. אף על פי שבארץ ישראל נהגו ליטול לולב כשחל יום ראשון בשבת, היה הבדל בין נטילת לולב בשבת לבין נטילתו בשאר ימי השבוע. כשחל יום ראשון בשבת לא טלטלו את הלולב אלא למצוותו בלבד, שלא היו מחזיקים אותו אלא מגביהים ומרימים אותו בלבד "תוספתא כפשוטה", ו"כיוון שיצא בו ידי חובתו, אסור לטלטלו" תוספתא סוכה ב,יא, שאחרי שיצא בו נעשה מוקצה. במקום אחד בבבלי סוכה מג,א העירו, שבארץ ישראל נוהגים ליטול את הלולב כשחל יום ראשון בשבת. אך במקום אחר בבבלי סוכה מג,ב-מד,א העירו, שגם בני ארץ ישראל אינם נוטלים לולב בשבת, משום שבני בבל אינם עושים כך. נראה שבארץ ישראל היו מנהגים שונים ביחס לנטילת לולב ביום טוב ראשון שחל בשבת, היו אלה שנטלו ואלה שלא נטלו. בעל הסוגיה הראשונה ובעל ספר החילוקים הכיר את המנהג שנוטלים, ואילו בעל הסוגיה השנייה הכיר גם את המנהג שלא נטלו "מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד רלא, הערה 6. • • •

14 תלמוד מציעים הסבר לדברי רבי יוסי המבוסס על עיקרון הלכתי: חברייא אמרין: – החברים קבוצת תלמידי החכמים אומרים: דברי רבי יוסה בקטע גניזה: 'טע' דר' יוסי' – טעמו של רבי יוסי, שמצות 'עשה' ציווי לעשות ולקיים דבר מה דוחה מבטלת למצוה ב'לא תעשה' ציווי להימנע מלעשות דבר מה – המצווה ליטול את הלולב מבטלת את המצווה שלא להוציא מרשות לרשות, ובוודאי שלכתחילה אסור להוציא את הלולב לרשות הרבים בשבת משום שאין צורך לדחות את מצוות 'לא תעשה', אבל אם שכח והוציא את הלולב - פטור, מפני שמצוות 'עשה' דוחה את מצוות 'לא תעשה' לפוטרו מקורבן. אמר לון – אמר להם לחברים רבי יוסי מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי: לא מן הדא אלא מן הדא – לא מזאת אלא מזאת לא מן הטעם הזה אלא מן הטעם הזה. - לפי גרסת הירושלמי שלפנינו, הברייתא המוצעת להלן היא המשך דבריו של רבי יוסי האמורא והיא אמורה ללמדנו את טעמו של רבי יוסי התנא. ברם בברייתא לא נאמר כלל טעמו של רבי יוסי. גרסת הברייתא המוצעת להלן משובשת מאוד, ולהלן הגהנו אותה על פי התוספתא, ואף שלפי הגהתנו נשנו בה דברי רבי יוסי, לא נאמר בה טעמו של רבי יוסי. גם ודאי שמנהגם של אנשי ירושלים לפני החורבן המסופר בברייתא, שבטל כשחרב הבית, אינו יכול לשמש כטעם לדברי רבי יוסי. במקומות אחרים שבהם נאמר הלשון 'לא מן הדא אלא מן הדא' נאמר במפורש טעם חלופי, אך כיוון שכאן אין זה כך, נראה שנשמט בירושלמי שלפנינו המשך דבריו של רבי יוסי האמורא שנאמר בו טעמו של רבי יוסי התנא. חברייא ורבי יוסי האמורא נחלקו בכוונת דברי המשנה "מפני שהוציאו ברשות" שנאמרו כטעם לדברי רבי יוסי התנא. ומציעים ברייתא בבלית שנמסרה על ידי אמורא: דאמר רבי אילא רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי ותניי תמן – ושונים שם בבבל יש לגרוס: 'תניי תמן', בלי וי"ו, והדברים הם דברי האמורא המוסר רבי אילא, שהוא אמורא בבלי שעלה לארץ ישראל "אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 130, הערה 1190: כך היה המנהג בירושלם – בחג הסוכות בימי הבית לפני החורבן. אדם הולך לבית הכנסת ולולבו בידו; קורא את "שמע" ומתפלל ולולבו בידו; נכנס לבקר את החולה בקטע גניזה: 'לבקר חולים' ולולבו בידו; לשאת את כפיו – לברך את העם ברכת כוהנים, אם הוא כוהן, ולקרות בתורה - נותנו לחבירו – מפני שאינו יכול להחזיק את הלולב בידו, לפי שהוא משתמש בידיו כשהוא נושא אותן לברך את העם וכשהוא קורא בתורה; הניחו – את הלולב, בארץ – על גבי הקרקע, - אסור לטלטלו הגרסה בירושלמי כאן משובשת מאוד, ונראה שכך צריך לומר: 'כך היה המנהג בירושלם. אדם הולך לבית הכנסת ולולבו בידו; קורא את "שמע" ומתפלל ולולבו בידו; עמד לשאת את כפיו ולקרות בתורה - מניחו בארץ; נכנס לבקר את החולה ולולבו בידו; נכנס לבית המדרש - נותנו לחבירו. - רבי יוסי אומר: יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, כיוון שיצא בו ידי חובתו אסור לטלטלו'. - גם ב"תיקוני נוסחאות בירושלמי" עמוד 44 הגיה בדומה לכך, וכן הוא בתוספתא. החלק הראשון של הברייתא "כך היה המנהג בירושלם" מדבר בכל ימי החג. והחלק השני של הברייתא "רבי יוסי אומר" נסמך למשנתנו ומדבר ביום הראשון שחל בשבת, והוא מלמד שאין רבי יוסי פוטר אם שכח והוציא את הלולב לרשות הרבים בשבת אלא אם כן הוציאו קודם שיצא בו ידי חובת נטילת לולב, אבל אם כבר יצא ידי חובתו אסור לטלטל את הלולב, ואם הוציאו לרשות הרבים בשוגג - חייב חטאת. בתוספתא סוכה ב,י שנו: אמר רבי לעזר בי רבי צדוק: כך היו אנשי ירושלם נוהגים. נכנס לבית הכנסת - לולבו בידו, עמד לתרגם ולעבור לפני התיבה - לולבו בידו, עמד לקרות בתורה ולישא את כפיו - מניחו בארץ, יצא מבית הכנסת - לולבו בידו, נכנס לבקר חולים ולנחם אבלים - לולבו בידו, נכנס לבית המדרש - נותנו לבנו או לשלוחו ומחזירו לביתו. ושם ב,יא שנו: רבי יוסה אומר: יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, כיוון שיצא בו ידי חובתו אסור לטלטלו ברייתא זו נסמכה למשנתנו, והברייתא מלמדת שאם כבר יצא ידי חובתו - אסור לטלטלו, ואם הוציאו לרשות הרבים בשוגג - חייב חטאת "תוספתא כפשוטה". בבבלי סוכה מא,ב אמרו: תניא: אמר רבי אלעזר בן צדוק: כך היה מנהגם של אנשי ירושלים. אדם יוצא מביתו - לולבו בידו, הולך לבית הכנסת - לולבו בידו, קורא את "שמע" ומתפלל - לולבו בידו, קורא בתורה ונושא את כפיו - מניחו על גבי קרקע, הולך לבקר חולים ולנחם אבלים - לולבו בידו, נכנס לבית המדרש ללמוד - משגרו לביתו ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו. להודיעך כמה היו זריזים במצוות ומחבבים אותן. בתוספתא: "לתרגם ולעבור לפני התיבה". ובירושלמי ובבבלי: "קורא את "שמע" ומתפלל". לפי התוספתא לא מדובר בתפילת היחיד, שעיקרה כוונת הלב, אלא במתרגם ועובר לפני התיבה כשליח הציבור, שלולב שבידו מוסיף חגיגיות מיוחדת למעמד "מסכת סוכה של תלמוד בבלי, מקורותיה ודרכי עריכתה", עמוד 442. אנשי ירושלים לא הניחו את הלולב אלא בשעת הכרח, מתוך דבקותם במצוות נטילת לולב, ובמעשיהם באו לתת ביטוי לשמחה שליוו אותה "ההלכה - מקורותיה והתפתחותה", עמוד 178. רבי אלעזר בן צדוק שחי בסוף ימי הבית השני מעיד על נוהגם של אנשי ירושלים בימיו. אנשי ירושלים היו נוטלים את הלולב בתחומי ירושלים ובבתי כנסיותיה במשך כל שבעת ימי חג הסוכות, כמו שאמרו לעיל שבירושלים הכתוב ריבה שיש ליטול לולב כל שבעה. בבבלי סוכה מא,ב-מב,א אמרו: "רבי יוסי אומר...". - אמר אביי: לא שנו שאם חל היום הראשון בשבת והוציא את הלולב בשוגג - פטור אלא שלא יצא בו ידי חובה עדיין, אבל יצא בו ידי חובה והוציאו אחר כך - חייב. דברי אביי בבבלי מתאימים לדברי רבי יוסי בברייתא הבבלית שהובאה בירושלמי לעיל לפי הגהתנו. אבל לפי הירושלמי להלן, לדברי רבי יוסי אפילו יצא בו והוציאו - פטור, שלא כדברי רבי יוסי בברייתא הבבלית שהובאה בירושלמי לעיל לפי הגהתנו, ושלא כדברי אביי בבבלי. ומציעים היסק מן האמור לפני כן: אמר רבי אבון מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי: זאת אומרת, שהוא אסור בהנייה – יש להסיק מדברי רבי יוסי בברייתא: "יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, כיוון שיצא בו ידי חובתו אסור לטלטלו" לפי הגהתנו לעיל, שאסור ליהנות מהמינים שאגודים עם הלולב בשבעת ימי חג הסוכות כיוון שהקצה אותם למצוותם, שאם לא כן, היה מותר לטלטל בשבת את הלולב, אף שכבר יצא בו ידי חובתו, מפני שההדס שאגוד עם הלולב ראוי להריח בו בשבת והערבה שאגודה עם הלולב ראויה להניף בה בשבת, כאמור להלן. ומציעים ברייתא: תני: – שונה התנא: מטלטלין עצי בשמים להריח בהן לחולה בשבת – והוא הדין לבריא, אלא שדיברו חכמים בהווה. רבנין דקיסרין אמרין: – חכמי קיסריה עיר על חוף ים התיכון אומרים: ערבה – ענף של ערבה ולא הערבה שבלולב, - מותר להניף להניע לכאן ולכאן בה לחולה – לעשות לו רוח לקררו, בשבת. בתוספתא שבת ה,ט שנו: מטלטלים עצי בשמים להניף ולהריח בהם לחולה. ובבבלי ביצה לג,ב אמרו: מטלטלים עצי בשמים להריח בהם ולהניף בהם לחולה. בבבלי סוכה לז,ב אמרו: אמר רבה: הדס של מצווה - אסור להריח בו, אתרוג של מצווה - מותר להריח בו. מאי טעמא? הדס דלריחא קאי שעיקרו לריח בלבד עומד, כי אקצייה הקצה אותו למצווה מריחא אקצייה שאין להשתמש בו אלא למצווה בלבד, אתרוג דלאכילה קאי - כי אקצייה מאכילה אקצייה ולכן מותר להריח בו, שוודאי לא התכוון גם להנאה צדדית זו. ומציעים בעיה: אף בסכין של המילה כן? – האם הדין בעניין סכין של המילה זהה לדין שנזכר לפני כן בעניין לולב? אם שכח המוהל והוציא את הסכין של המילה לרשות הרבים בשבת לאחר שסיים את המילה, האם הוא פטור מקורבן חטאת? אף במצה כן? – האם הדין בעניין מצה של מצווה זהה לדין שנזכר לפני כן בעניין לולב? אם שכח האוכל מצה של מצווה בפסח והוציא את המצה לרשות הרבים בשבת לאחר שיצא ידי חובת אכילת מצה, האם הוא פטור מקורבן חטאת? ומציעים תשובה לבעיה על ידי הצעת היסק: מן מה דאמר – מן מה שאומר רבי יוחנן גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני: דברי רבי יוסה – לפי דברי רבי יוסי במשנתנו, שאם שכח והוציא את הלולב לרשות הרבים בשבת - פטור, אף על פי שיצא ידי חובתו לפני כן רבי יוחנן חולק על הברייתא הבבלית שהובאה בירושלמי לעיל לפי הגהתנו, שאם שכח והוציא את הלולב לרשות הרבים בשבת - חייב, אם יצא ידי חובתו לפני כן, אפילו פירש סר, התרחק – המוהל מהמילה בשבת, שסיים את המילה ואינו עוסק בה, - חוזר – להסיר ולסלק, אפילו על הציצין – נימי העור שנשארו מן העורלה אחר המילה, שאינן מעכבין את המילה – הציצים שאינם חופים את רוב העטרה, שאף שלא הוסרו, הנימול נחשב כמהול, יש להסיק ממה שלמדים מילה מלולב: הדא אמרה: – זאת אומרת: אף בסכין של מילה כן – הדין בעניין סכין של מילה זהה לדין בעניין לולב, אף במצה כן – הדין בעניין מצה של מצווה זהה לדין בעניין לולב הקטע הזה נמצא גם בירושלמי שבת יט,ד ו-יט,ו, פסחים ו,ה ויבמות ח,א. בירושלמי שבת יט,ד ו-יט,ו, פסחים ו,ה ויבמות ח,א אמרו: תני: כל שעה שעוסק במילה בשבת - חוזר בין על ציצין המעכבין את המילה בין על ציצין שאין מעכבין. פירש - אינו חוזר אלא על ציצין המעכבין את המילה. אמר רבי יוחנן: דברי רבי יוסי, אפילו פירש - חוזר אפילו על ציצין שאין מעכבין את המילה. היי דין רבי יוסי? - היי דתנינן תמן משנה סוכה ג,יד: רבי יוסי אומר: יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב ברשות הרבים - פטור, מפני שהוציאו ברשות. • • •