פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש ט׳:כ״ב

22 253 ולא תלה זאת בימים של יג ויד אדר, וכמו רישא דקרא "כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם". וכן מפרשי המגילה עמדו על קושי זה ראב"ע נוסח א, ר"מ חלאיו, הגר"א, ועוד. ואודות שהכתוב תולה את הדבר בסבתו האמיתית, כן כתב הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין פ"ז הי"א, וז"ל: "הטועים שיצאו מכלל ישראל בבית שני אומרין שזה שנאמר בתורה ויקרא כג, טו 'ממחרת השבת' הוא שבת בראשית מנחות סו.. ומפי השמועה למדו שאינה שבת, אלא יום טוב שם. וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור שהיו מניפין את העומר בששה עשר בניסן, בין בחול בין בשבת. והרי נאמר בתורה ויקרא כג, יד 'ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה', ונאמר יהושע ה, יא 'ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי'. ואם תאמר שאותו הפסח בשבת אירע, כמו שדמו הטפשים, היאך תלה הכתוב היתר אכילתם לחדש בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה, אלא נקרה נקרה. אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח, הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש, ואין משגיחין על אי זה יום הוא מימי השבוע" הובא למעלה פ"ב הערות 487, 613, פ"ה הערה 467, ופ"ו הערה 250.

23 254 כפי שכתב למעלה בתחילת פרק זה, וז"ל: "כבר פירשנו למעלה מדברי חכמים מה שנפל הפור בחודש האחרון, כי חודש זה יש לו בחינה שיהיה לישראל תכלית וסוף חס ושלום להם. וזה כמו שהחודש הזה הוא סוף החדשים, וכך יהיה חס ושלום סוף להם". וכן כתב למעלה כמה פעמים. וכגון, למעלה פ"ג לאחר ציון 260 כתב: "כי חדש אדר יש בו צד בחינה של מה שאין מציאות ישראל, כי חודש אדר הוא סוף החדשים, ומורה על הסוף והתכלית... ומורה כי בחודש הזה יהיה סוף להם". וכן בהמשך שם לאחר ציון 323 כתב: "כאשר ראה המן שנפל הגורל בחודש הזה האחרון היה שמח, כי אמר שהאחרון מורה שיש להם אחרית. וכמו שהיה יציאת מצרים התחלה בחודש הראשון, וכך סופם יהיה בחודש האחרון" ראה שם הערות 257, 266, 295, 324, 341. ושם לאחר ציון 617 כתב: "'בשלשה עשר לחדש שנים עשר הוא חודש אדר' למעלה ג, יג. ולא כתיב 'בחודש אדר' בלבד, מפני שבא לומר שהיה מקפיד על חודש י"ב מצד שהוא סוף החדשים, ובזה היה רוצה להביא סוף לישראל. וכן למעלה כתיב ג, ז 'בחודש שנים עשר הוא חודש אדר', מטעם שנחשב כי לכך נפל לו הגורל בחודש י"ב, הוא חודש האחרון, כי שם יהיה ח"ו אחרית שלהם". וכן להלן פסוק לב כתב: "אמנם יש לך לדעת כי הפורים הוא בחודש אדר, שהוא חודש האחרון. והמן חשב כי חודש האחרון מורה על אחרית ישראל, כאשר נפל הגורל בחדש האחרון, הוא אדר" הובא למעלה הערה 3.

24 255 לשונו למעלה לאחר ציון 3: "יש כאן גם כן צד בחינה שיש להם הקיום הנצחי, כי מצד הסוף שלהם הם אל השם יתברך, ומצד השם יתברך יש להם הקיום הנצחי מצד הסוף". וכן כתב כמה פעמים למעלה בפרק ג. וכגון, שם לאחר ציון 324 כתב: "אמנם טעות המן היה כי לא ידע כי הסוף הזה הוא ההשלמה כאשר מחובר הסוף אל ההתחלה, והדבר שהוא שלם הוא שב אל השם יתברך. וכמו שההתחלה היה מן השם יתברך, כי בחודש ניסן, שהוא ההתחלה של ישראל, הוציאם השם יתברך ממצרים, אם כן התחלתם מן השם יתברך, כך סופם אל השם יתברך. ולפיכך הסוף שלהם ראוי שיהיה בחודש אדר, שהוא סוף החדשים, והוא מחובר לחודש ניסן... וכך בישראל, אף כי יש להם סוף, אין הסוף הזה רק השלמה, ואין כאן סוף ממש, כאשר הסוף יש לו חבור אל ההתחלה. וזהו שלימות, וההשלמה הזאת הוא אל השם יתברך, ומצד השם יתברך יש להם הקיום הנצחי... וכאשר תבין אלו דברים אז תדע להבין מה שאמרו ז"ל ילקו"ש משלי רמז תתקמד אם כל המועדים בטלים, ימי הפורים לא יהיו בטלים. וזה כי כל המועדים זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים הוא התחלת ישראל, וזהו עצם ישראל. אף שההתחלה הוא מן השם יתברך, מכל מקום דבר זה יש לו הפסק ובטול, כי כל נברא יש לו ביטול מצד עצמו, יהיה מי שהוא. ולפיכך המועדים זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים הוא התחלת ישראל, וכל דבר יש לו סוף, ולכן יש בטול למועדים. אבל ימי הפורים, אין זה מצד עצמם, כי אם מהשם יתברך, מה שהוא יתברך תכלית וסוף ישראל, כי ישראל הם אל השם יתברך. ודבר שהוא מצד השם יתברך, לא מצד עצמם, לדבר זה אי אפשר שיהיה לו הפסק כלל. ולכך ימי הפורים בחדש האחרון". ושם בהמשך לאחר ציון 383 כתב: "ולכך אין הגורל של המן הוא גורל של שקר, כי תכלית וסוף עצמן הוא באמת בחודש אדר, כמו שהיה התחלתן בחדש ניסן, כך בחדש אדר הוא סוף עצמם. אבל תכליתן הוא אל השם יתברך, אשר הוא נחשב צורה נבדלת, והוא צורה אחרונה לישראל, ומעמיד ומקיים את ישראל" הובא למעלה הערה 4. וראה להלן הערה 424.

25 256 כי "יגון" מורה על דאגה ועצבון רוח בלב, וכמו שכתב בגבורות ה' פס"א רעד:, וז"ל: "והכי גרסינן פסחים קטז: 'שהוציאנו מעבדות לחירות מיגון לשמחה'... שהיתה העבודה בפריכה המשבר את רוחם, וכנגד זה אמר 'מיגון לשמחה', כי מפני שהיו משעבדים בהם בפרך, נשבר רוחם ובא להם יגון, כי היגון תולה בזה... כי המלאכה שהיא יותר ממה שהאדם יכול לסבול היא עבודת פרך, המשבר כחו רוחו של אדם, ומזה בא היגון". ובגו"א שמות פ"ו אות כא כתב: "היו דואגים על המלאכה שהם צריכים לעשות, וכל מי שהוא מחשב על דבר קשה, הוא דואג ומיצר לו". והמלבי"ם ישעיה לה, י כתב: "הנה הששון הוא בגלוי, והשמחה בלב. וכן האנחה בגלוי, והיגון בלב. עד שהיגון שבלב ינוס מפני השמחה, האנחה בגלוי תנוס מפני הששון הגלוי". וראה להלן הערה 263.

26 257 כמבואר למעלה הערה 245. אם כן "מיגון לשמחה" הוא מעבר מחסרון לשלימות, כי "כאשר יש לו צער, הוא בחסרון" לשונו למעלה לפני ציון 245.

27 258 כי אבל נאמר על מיתה, ומיתה היא העדר, וכמו שכתב בנתיב העבודה ר"פ ט, וז"ל: "כי אין הגיהנם רק ציה וצלמות ברכות טו:, ששם החסרון בכל, ואין על הגיהנם שם מציאות כלל. ולכך נקרא... 'צלמות' ששם המיתה. ורוצה לומר ההעדר, שכל מיתה הוא העדר, והוא לחוטאים שהם בעלי חסרון, ולכך משפטם בגיהנם". ובתפארת ישראל פמ"ז תשכט. כתב: "כי האור מתייחס בכל מקום אל המציאות, והחושך אל ההעדר. כמו שאמר במדרש תנחומא וישב, ד 'חושך' בראשית א, ב זה מלאך המות. פירוש כי מלאך המות הוא ההעדר, ראוי שיקרא 'חושך', מפני שהוא מבטל המציאות, אשר נקרא בשם 'אור'. שאין לך דבר יותר נמצא מן האור, כי הוא נותן מציאות לכל שאר דבר". ובח"א לשבת ל. א, יא. כתב: "כיון שמת האדם הוא חפשי מן המצות שם, כי התורה והמצות מציאות בשלימות אל הנמצא, וכאשר מת וקבל העדר, אין כאן שלימות מציאתו, ולכך הוא פטור מן המשלימים מציאותו" מובא למעלה פ"א הערה 884.

28 259 אודות שההעדר הוא רע, כן כתב בנצח ישראל פי"ט תכג., וז"ל: "כי כאשר מבקש שכרו מיד, מבקש שיהיה לו סוף, ואז יש לו העדר, אשר ההעדר הוא הרע הגמור, והמציאות הוא הטוב" הובא למעלה פ"א הערה 945. ובנתיב התורה פי"ב תצד. כתב: "דבר זה נקרא חסרון מי שעשה דבר רע, כי כל רע הוא חסרון והעדר" הובא למעלה פ"ו הערה 71. ובנתיב הליצנות רפ"א כתב: "היצר הרע הוא ההעדר שהוא דבק באדם, שהרי נקרא 'רע', וזהו עצם ההעדר" הובא למעלה בהקדמה הערה 144. ובח"א לנדה כד: ד, קנו. כתב: "כי כבר התבאר, כי מה שנקרא 'עין רעה' הוא מורה על ההעדר הגמור, שזהו ענין הרע, וההעדר הוא הפך המציאות" הובא למעלה פ"א הערה 390.

29 260 הרי המעבר "מאבל ליום טוב" הוא מעבר מרע לטוב, כי האבילות היא העדר, וההעדר הוא רע.

30 261 מקשה, שהואיל "ומאבל ליום טוב" מורה על המעבר גדול יותר מהמעבר של "מיגון לשמחה", וכמו שביאר, א"כ היה לו לומר רק "מאבל ליום טוב", כי "בכלל מאתים מנה" ב"ק עד., וממילא נכלל בזה המעבר היותר קטן "מיגון לשמחה".

31 262 פירוש - אע"פ שהמעבר "מאבל ליום טוב" הוא מעבר גדול יותר מהמעבר של "מיגון לשמחה", אך זהו רק כאשר איירי במיתה ממש. אך הואיל וכאן למעשה לא מת אף יהודי אחד, אלא היתה כאן סכנת מיתה שגם על כך ניתן לומר "אבל גדול ליהודים", לכך אין המעבר של "מיגון ליום טוב" נחשב לקטן יותר מהמעבר של "מאבלות ליום טוב", כי "יגון" היה ליהודים בפועל, ואילו "אבלות" לא היתה ליהודים בפועל, ולכך יש צורך לפרט "מיגון לשמחה".

32 263 כי "יגון" הוא צער כמבואר בהערה 256, וצער הוא לכח גופני, והראיה שאף לבהמות יש צער, וכדאמרינן שבת קיז: "צער בעלי חיים". ולשון חכמים ביצה לב: הוא "מי שיסורין מושלין בגופו". ואמרו חכמים סוטה יב. שלידתו של משה רבינו היתה שלא בצער. ובגבורות ה' ס"פ טז כתב על כך בזה"ל: "העליונים שלא בצער, והתחתונים הם בצער תמיד. ואי אפשר לך לומר אלא כי הדברים העליונים, אשר אין הצורה מוטבעת בחומר, אינם מתפעלים ומקבלים צער. והצדיקים בעבור שאינם נוטים אחר החומר, אשר בו החטא והיצר הרע, רק נוטים אל הצורה, לכך אינם מקבלים צער, וימשך הנהגתם אחר הצורה, שאין בה צער כלל. ולפיכך כאשר הולידה יוכבד את משה, שבו שלימות הצורה יותר מכל אדם אשר על פני האדמה, לא היה לאמו צער לידה. כי כל ענין משה שהיה נוטה אחר הצורה, ונבדל מן טבע החומר... והצדיקים הנוטים אחר הצורה, לא תמצא בהם הצער הזה, שהוא בשביל החומר". ובתפארת ישראל פמ"ז תשלד. כתב: "כי היסורים הם מפאת החומר בלבד, כי הצורה אין מקבלת שנוי". ובח"א לשבת קיח. א, נה. כתב: "כי כל צער הוא מן הגשם, כי אין העליונים הנבדלים בהם צער, כי הצער הוא באותם שנפלו תחת הזמן, שהם מקבלים התפעלות, ומזה יבא הצער". וממילא גם השמחה שהוזכרה כאן היא שמחה לגוף, וכמו שהתבאר למעלה הערה 247.

33 264 פירוש - כשכח בלתי גופני אינו במיטבו אומרים על כך לשון "אבל" לעומת כח גופני שאינו במיטבו אומרים על כך לשון "יגון". ודברים אלו מבוארים על פי מה שכתב בגבורות ה' פס"א רעד:, וז"ל: "'שהוציאנו מעבדות לחירות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב' פסחים קטז:... 'ומאבל ליום טוב' נגד שמות א, יד 'וימררו את חייהם'. כי המרירות הוא אבל, שנאמר עמוס ח, י 'ואחריתה כיום מר'. 'נהפך ליום טוב', שהוא הפך האבל. וחילוק יש בין שמות א, יג 'ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך' ובין 'וימררו את חייהם', כי המלאכה שהיא יותר ממה שהאדם יכול לסבול היא עבודת פרך... ומזה בא היגון. אבל המרירות מגיע אל החיים כאשר החיים של אדם אינם על מנהגם, וזהו 'וימררו את חייהם'. ומפני שהאבילות הוא על בטול החיים לגמרי, לכך אמר על המרירות שהגיע אל החיים 'ומאבל ליום טוב'".

34 265 אודות שלימות אלקית שהיא בלתי גופנית, כן כתב בח"א לשבת ל: א, יד:, וז"ל: "כאשר האדם בשמחה אז נפשו בשלימות, כמו שבארנו דבר זה במקומת הרבה מאוד מענין השמחה, שהיא שלימות הנפש ראה למעלה פ"א הערה 176. וכאשר השמחה היא של מצוה, אז השלימות הזה שלימות אלקי, ושלימות הזה ראוי לשבח. אבל השלימות שאינו אלקי, רק שלימות גופני, מה זאת, כי אין זה מעלה ושלימות כאשר השלימות הזה גשמי... רק כאשר השלימות הוא אלקי, ואז יש לשבח השמחה הזאת" הובא למעלה פ"א הערה 820.

35 266 לשונו למעלה פ"ח לאחר ציון 267: "ויום טוב הוא יום קדוש". ואודות שיום טוב הוא יום קדוש, כן כתב בדר"ח פ"ג מי"א רנו., בביאור המשנה שם שהמבזה את המועדות אין לו חלק לעולם הבא, וז"ל: "המבזה את המועדים שהם קדושים, כדכתיב ויקרא כג, ד 'אלה מועדי ה' מקראי קודש'. ומפני שהוא מבזה דברים שהם קדושים, ראוי שלא יהיה לו חלק בעולם שהוא קדוש". ובח"א לשבועות ט. ד, יב: כתב: "הקרבן הוא הקרבתם אל השם יתברך... וכאשר יש קירוב והשבה אל השם יתברך, אשר הוא בעל המעלה בלי חסרון, מסולק מאתו כל חסרון והעדר המצורף אליו, שהוא החטא. וזהו סוד הקרבן... שהוא השבת העלול אל עילתו יתברך ע"י הקרבן, שמתקרב אליו העלול, וזה מסלק כל חטא המצורף אליו... ולכך בכל יום שיש בו קדושה ומעלה, כמו החגים הקדושים ור"ח, יש בו קרבן חטאת, כי הימים האלו יש בהם קדושה, לכך הם מיוחדים לסלק החסרון ולהתקרב ולשוב אל השם יתברך... ואל תשאל מן השבת שהוא יום קדוש ואין בו חטאת. כי זהו מפני שהוא יום מנוחה, יום שהכל מתוקן, בפרט מעשה האדם. ואין ראוי לתקן החסרון ביום המתוקן, וכמו שאסור כל תקון ביום הזה, ולכך אין חטאת ביום השבת" ראה למעלה פ"א הערה 931, ופ"ח הערה 268.

36 267 כמו שכתב למעלה פ"ח לפני ציון 272: "התורה היא שכלי, ומקבל אותה השכל. ויום טוב הוא לנפש, כי השמחה של יום טוב הוא לנפש, והוא עוד יותר מעלה".

37 268 כמו שכתב למעלה לאחר ציון 246: "כאשר יש לו יום טוב הוא יותר בשלימות", ראה למעלה הערה 247, שנתבאר שיום טוב הוא מעין ימות המשיח.

38 269 שאלה זו קשה במיוחד לפי דבריו למעלה לאחר ציון 246, שכתב שמצות משלוח מנות היא פועל יוצא מהיות פורים יום טוב, וכלשונו: "וכאשר יש לו יום טוב הוא יותר בשלימות. ולכך הוסיף לומר 'ומשלוח מנות איש לרעהו', כי כאשר האדם הוא בשלימות לגמרי, הוא גם כן משפיע לאחרים מטובו... ולכך כל אלו דברים שזכר רצה לומר שיהיה האדם בשלימות, ויוסיף עוד שלימות על שלימותו עד שהוא משפיע לאחר".

39 270 פירוש - המאפיין את נס פורים הוא שישראל התגברו על עמלק, שהוא אויב העומד כהיפך הגמור לישראל. לכך נס פורים חייב לבא במהלך של "ונהפוך הוא" למעלה פסוק א, כי בפורים מתעסקים עם אויב שהוא ההפך הגמור לישראל. ובשאר גאולות שהיו לישראל מצרים, חנוכה, ועוד, האויב שעמד כנגדנו לא היה עמלק, אך המיוחד בפורים הוא שאיירי בההתנגדות שבין ישראל לעמלק, ומכך נגזר עניינו של פורים, וכמו שמבאר והולך. וראה למעלה הערה 7, שנלקטו שם הרבה מקומות בספר אור חדש המורים שיסוד פורים הוא ה"ונהפוך הוא" לעמלק.

40 271 פירוש - עמלק וישראל הם צוררים זה לזה, והפכים זה לזה. ולמעלה בהקדמה לאחר ציון 575 כתב "מפני שלא היה מוכן להיות נפרעים על חטאם כי אם על ידי המן, שהיה מזרע עמלק, והוא צר הצורר". ולמעלה בפתיחה לאחר ציון 206 כתב: "המן נקרא למעלה ג, י 'צורר היהודים', ודבר זה מפני שהיה המן לישראל כמו שני דברים שהם מצירים זה לזה, שכל אחד דוחה את השני לגמרי, עד כי אי אפשר שיהיה להם מציאות יחד. ולכך נקרא המן 'צורר', כמו ב' דברים שעומדים במקום אחד, שהוא צר לגמרי, וכל אשר יש לאחד הרווחה, דבר זה בטול כח השני כאשר הם במקום אחד צר, שכל אשר נדחה האחד הוא הרווחה לשני". ולמעלה פ"ג לאחר ציון 41 כתב: "רצה המן לשלוט על מרדכי ואסתר ועל כל היהודים... אי אפשר שיעמדו ההפכים יחד, ותכף ומיד התחיל המן ורצה לאבד את מרדכי, כי זה ענין ההפכים". ולמעלה פ"ד לאחר ציון 326 כתב: "מה שאמר למעלה ד, יד 'רוח והצלה', והוי ליה לומר 'הצלה יעמוד לנו ממקום אחר', רק כי רצה לומר כי הצרה הזאת מן המן שהוא צורר ישראל, ולכך רוצה הוא לאבד אותנו. כי נקרא 'צורר היהודים', כי הם כמו שני דברים שהם עומדים ביחד במקום צר, ואין המקום הוא ריוח לשניהם, כך הם זרע עשיו. ולכך היו מתרוצצים יעקב ועשיו בבטן אחד, שלא היה המקום ראוי לשניהם. ובשביל כך המן שהוא מזרע עשו מציר אותם, וזה שקראו הכתוב 'צורר היהודים', מלשון צר, שאם יש ריוח לאחד, צר לשני, כמו שאמרו מגילה ו. שאם זה קם זה נופל, ועל זה אמר 'ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר'", וראה למעלה למעלה פ"א הערה 1392, פ"ג הערה 43, ופרק זה הערה 141.

41 272 כמו שמבאר והולך שהפכיות זו נסובה סביב אחדות ה'. ולמעלה בפתיחה לאחר ציון 210 כתב: "ולכך כח עמלק רוצה לדחות את ישראל, ולבטל אותם לגמרי. ועל ההפך הזה מורה שם 'עמלק', כי כבר אמרנו כי ישראל נקראו דברים לג, ה 'ישורון', ואילו עמלק הוא הפך זה, שהוא מעוקל, כי הוא 'נחש עקלתון', ולכך הוא הפך להם לגמרי". ובגו"א שמות פי"ז אות יג כתב: "כי תמצא דבר בזרע עשו, שהוא עמלק, מה שלא תמצא בכל האומות, שהם עמלק מתנגדים לישראל תמיד, עד שלא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל רש"י בראשית כה, כג. וענין זה מורה שהם הפכים לגמרי מכל וכל, כיון שלא יוכלו להשתתף יחד", ושם מאריך בזה ראה למעלה פ"ג הערה 552, פ"ה הערות 235, 474, ופ"ו הערה 440.

42 273 כפי שביאר למעלה כמה פעמים. כגון, למעלה פ"ה לאחר ציון 289 כתב: "כלל הדבר; עמלק מחולק מן המציאות, עד שהוא נחשב בפני עצמו. ולכך כל זמן שעמלק בעולם לא נאמר שהוא יתברך אחד ושמו אחד, עד שיכלה זרעו של עמלק, כדכתיב עובדיה א, כא 'ועלו מושיעים וגו". מפני כך ראוי להם הכליון לעתיד, כאשר יהיה השם יתברך אחד, כאשר עמלק וזרעו יוצא מן האחדות של השם יתברך, ודבר זה הוא הפלת עמלק". ולמעלה פ"ו לאחר ציון 439 כתב: "לכן אלו ג' שבטים הם גוברים על עמלק, שמבטל האחדות, שאין השם אחד עד שיכרות זרעו של עמלק רש"י שמות יז, טז, שתראה מזה כי עמלק מבטל האחדות מן השם יתברך". ולמעלה פ"ח לאחר ציון 281 כתב: "'ובכל מדינה ומדינה וגו' ורבים מעמי הארץ מתיהדים וגו" שם. דבר זה לא נמצא בשאר גאולות, רק בכאן, שהוא נצוח עמלק. לפי שגורם עמלק לבטל אחדות השם יתברך, וכדכתיב 'ועלו מושיעים לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה וגו". ולכך בכאן שהפילו עמלק, היו רבים מעמי הארץ מתיהדים, כאשר היה בטל כח המן". ולמעלה לפני ציון 44 כתב: "כי זרע עמלק... היו מתנגדים אל השם יתברך מצד שהוא אחד דברים ו, ד, כמו שהתבאר במגילה הזאת הרבה פעמים". וראה למעלה פ"ג הערה 546, פ"ה הערות 235, 474, פ"ו הערה 440, ופרק זה הערות 44, 145, 147.

43 274 כמו שאומרים בקדושה במוסף של שבת "ויחון עם המיחדים שמו ערב ובקר בכל יום תמיד פעמים באהבה שמע אומרים". הרי שמהות ישראל היא לייחד שמו יתברך.

44 275 פירוש - אחדות ישראל נובעת מאחדות ה'. וכן כתב בנצח ישראל פ"י רמט., וז"ל: "ישראל אומה יחידה בעוה"ז, כמו שהוא יתברך יחיד... שעליהם נאמר ש"ב ז, כג 'ומי כעמך ישראל גוי אחד', שיש להם התורה, ובשביל זה הם עם אחד. ולא כמו שאר אומות, אין להם תורה מן השמים, שהיא תורה אחת, רק יש לאומות דת נימוסית, ודת נימוסית אפשר שיהיה בפנים הרבה. רק התורה כתיב בה במדבר טו, כט 'תורה אחת תהיה לכם', ועל ידי התורה ג"כ ישראל עם אחד". ושם ר"פ יא רעג. כתב: "ומזה תבין כי אי אפשר שתהיה עוד אומה שנקראו 'בנים', כי השם יתברך הוא אחד בעצמו דברים ו, ד, ומאחר כי הבן הוא מן אמתת עצמו, אשר אמתת עצמו הוא אחד, ולכך בנו גם כן הוא אחד. וזה מבואר ממה שאמרו במדרש מובא בתוספות חגיגה ג: כי השם יתברך מעיד על ישראל שהם אחד. ופירוש זה, כי מאחר כי ישראל הם מן אמתת עצמו יתברך, והוא יתברך אחד, וכך אשר מושפע מאתו יתברך הוא אחד". ושם פל"ח תרצג: כתב: "ודע כי אשר הוא המאחד ישראל הוא השם יתברך, אשר הוא אחד, והוא אלקיהם, ולכך השם יתברך מאחד ישראל עד שהם עם אחד. וכמו שאנו אומרים בתפלה מנחת שבת 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. הרי כי השם יתברך אשר הוא אחד, והוא אלקי ישראל, על ידי זה ישראל הם עם אחד". ובגו"א שמות פ"א אות ז יב: כתב: "הוא יתברך המאחד את העם, שעושה אותם תמיד גוי אחד". ובנר מצוה יא. כתב: "כי עיקר כבודו מה שהוא יתברך אחד בעולמו ואין זולתו, דבר זה ממעטים האומות. ולא נבראו לזה רק ישראל, שהם עם אחד, כמו שרמז הכתוב ישעיה מג, כא 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו'. כי מה שאמר עם 'זו' במספרו י"ג, והוא מספר 'אחד'... ולפיכך אמר עם 'זו', שהם כמספר אחד, 'תהלתי יספרו', עיקר תהלתי שהוא יתברך אחד ואין זולתו. ועל דבר זה נבראו בתחלת בריאתם, כי האומה הזאת מעידה על השם שהוא אחד, כמו שאמרו במדרש כי ישראל מעידים על השם יתברך שהוא אחד... אבל ד' מלכיות מבטלים אחדותו בעולם, כאשר לוקחים הממשלה מישראל, שהם מעידים על אחדותו יתברך". ובהקדמה שניה לדר"ח פז: כתב: "ויש לדעת, כי הפעולה אשר נמצא מן הפועל מתדמה אל הפועל, כאשר אותה פעולה היא עיקר ועצם פעולת הפועל. הלא תראה כי האש יפעול חום, וזה הפעולה הבאה מן הפועל מתדמה אל הפועל, שהוא האש שהוא חם. וכן המים פועלים ליחות, כי הפעולה מתדמה אל הפועל. ומפני כי ישראל הם עיקר פעולת השם יתברך, ובשבילם נברא הכל, ראוי שתהיה מתדמה הפעולה אל הפועל. וכמו שהוא יתברך אחד, כך הפעולה, שהם ישראל, הם גם כן אחד... כי הפעולה שהיא אחת מעידה על הפועל שהוא אחד". ובדרשת שבת הגדול סוף קצז: כתב: "מאחר שישראל גוי אחד בארץ, הם מעידים על הקב"ה שהוא אחד... כמו שנרמז בע' הגדולה במלת 'שמע' דברים ו, ד, ובד' הגדולה במלת 'אחד' שם, שהוא עד, כי ישראל הם עדות על הקב"ה שהוא אחד... ולפיכך בעוה"ז אחדותו יתברך מצד ישראל שהם אומה אחת בתחתונים מעידים על הש"י שהוא אחד, מפני כי אחדותו יתברך בעוה"ז אינו רק מצד העדות בלבד מה שמעידין ישראל על האחדות". וראה עוד בח"א לכתובות סח. א, קנה:, ונתיב הצדקה פ"ו א, קפא:-קפב.. ובאגרות וכתבים למרן הפחד יצחק, אגרת נה, כתב: "ועלינו לדעת כי זה שכנסת ישראל היא 'יחידה ליחדך' פיוט "אום אני חומה" להושענא רבה, עומק הכוונה בזה הוא דאלה שני היחודיים הם כרוכים ומעורים ותלויים זה בזה, 'יחידה ליחדך'". וראה למעלה בהקדמה הערה 493, פ"א הערה 298, פ"ב הערה 50, פ"ג הערות 16, 395, 431, פ"ד הערות 205, 405, ופ"ו הערה 441.

45 276 אודות שקריאת שמע היא התדבקות באחדות ה', דע שבנתיב העבודה פ"ט הקדיש את כל הפרק לבאר זאת, ובתחילת הפרק שם הביא מאמר חכמים ברכות טו: "כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה, מצננין לו גיהנם", וכתב לבאר: "כי דוקא ראוי זה לקריאת שמע כאשר מקבל עליו מלכותו ואחדותו יתברך. וידוע כי הגיהנם נברא ביום שני, והשני הוא הפך האחד. וכאשר קורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה, שהוא קריאה שלימה, דבר זה מבטל כח הגיהנם שנברא ביום ב'". ואמרו חכמים ברכות ה. "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע... אם נצחו, מוטב. ואם לאו, יקרא קריאת שמע". ובדר"ח פ"ג מ"א טז: כתב לבאר: "יש לאדם להגביר יצרו הטוב על יצרו הרע. ואם כל כך גובר יצרו הרע, שלא יוכל לו, אז יקרא קריאת שמע. וזה כי מצד השם יתברך שהוא אחד, ראוי להיות מסתלק היצר הרע, שהיצר הרע הוא כנגד היצר טוב, עד שיש באדם כחות הפכיים מחולקים; היצר טוב והיצר הרע. ומצד השם יתברך אשר הוא אחד, אין ראוי להיות נמצא היצר הרע, שזה נחשב שניות. ולכך לעתיד שיהיה זכריה יד, ט 'ה' אחד ושמו אחד' לגמרי, אז יסתלק יצר הרע לגמרי. ומכל מקום אחדות השם יתברך הוא סבה להסתלקות היצר הרע, שהיצר הוא השניות" הובא בחלקו למעלה פ"ה הערה 237. הרי שעל ידי קריאת שמע האדם מחיל על עצמו אחדות ה', ובכך מסלק מעצמו את היצר הרע. ונראה להטעים ענין זה של קריאת שמע כהחלת אחדותו יתברך על ישראל, כי מצינו שאין קריאת שמע נידונת כמעשה מצוה, שהרי אומרים בתחנון של שני וחמישי "אם אין בנו צדקה ומעשים טובים, זכור לנו את ברית אבותינו ועדותינו בכל יום ה' אחד". וכי אין "עדותינו בכל יום" בגדר "צדקה ומעשים טובים", ומה שייך לומר ש"אם אין בנו צדקה ומעשים טובים" עדיין יזכור קריאת שמע של ישראל. אלא שאין קריאת שמע בגדר מעשה מצוה, אלא היא קשורה למהותם של ישראל, שמהותם ולא מעשיהם מורה על אחדותו יתברך, ומהות אינה "מעשים טובים". ודייק לה, שדוקא בהקשר זה קריאת שמע מתכנת בשם "עדותינו" "ועדותינו בכל יום ה' אחד". ובדר"ח פ"ד מכ"ב תפח: ביאר שאין הגדת העדות הבאת המעשה לידיעת הדיינים גרידא, אלא הצגת האירוע בפועל, כביכול, מציאות המעשה משתקפת בעדים. שבראייתם חדר המעשה אל תודעתם, ועל ידי הגדתם מתגלה התרחשות המעשה כלפי חוץ. נמצא שאין הבית דין דן על פי ידיעה, אלא על פי ראיה. לכך אחדות ה' חלה על ישראל, ובזה ישראל מעידים על אחדותו.

46 277 כן כתב למעלה פ"ג לאחר ציון 394, וז"ל: "ועוד רמז במה שאמר למעלה ג, ח 'עם אחד', כי מצד שהם 'עם אחד' ראוי להם החבור ביותר, יותר משאר עמים". ובנצח ישראל פ"א יא. כתב: "האומה הישראלית אומה אחת בלתי מחולקת ומפורדת יותר מכל האומות". ושם פכ"ה תקכג: כתב: "אמרו בספרי במדבר ו, כה רבי אלעזר הקפר אומר, גדול השלום שאפילו עובדין עבודה זרה אמר הקב"ה אין השטן נוגע בהם, שנאמר הושע ד, יז 'חבור אפרים עצבים הנח לו'. אבל משנחלקו מה נאמר הושע י, ב 'חלק לבם עתה יאשמו הוא יערוף מזבחותם ישדד מצבותם'. הא לך גדול השלום ושנאוי המחלוקת, עד כאן בספרי. ואתה בן אדם, פקח עיניך והבן הדברים האלו מאוד, על הלשון הזה אשר אמרו 'אין השטן נוגע בהם'. כי השטן, אשר יש לו כח על ההעדר וההפסד, אין נוגע בהם. וזה מפני כי השלום הוא מסולק מן ההעדר, מצד השלימות אשר בו. לכך כאשר יש כאן אומה שלימה בלתי מחולקת, אין השטן נוגע בהם ושולט עליהם, לסבת השלימות אשר בהם. אבל כאשר חלק לבם, ונחשבו חלק בלבד, וכל חלק הוא חסר, 'עתה יאשמו' על ידי השטן. ודבר זה בפרט בישראל, כי הם בעצמם עם אחד אומה שלימה, שאין זה בשאר אומות. ומאחר שהם אומה יחידה שלימה... אין ספק כאשר יש שלום ביניהם, ראוי שאין השטן, שהוא הכח על ההעדר, שולט בהם". ושם פל"ח תרצג. כתב: "וההבדל אשר ישראל הם מחולקים מן האומות, במה שישראל הם אומה יחידה לגמרי, והאומות הם רבים" הובא למעלה פ"ג הערות 395, 396. ושם ר"פ נג כתב: "כאשר יצאו ישראל ממצרים, אז היו ישראל לעם... וכל עם מצד שהם עם, יש להם חבור אחד. וראוים שיהיו מתאחדים ומתקשרים חלקי העם זה בזה, עד שלא יהיו נפרדים. וכאשר הם מתאחדים ומתקשרים החלקים, עדיין בשביל זה אינם נקראים עם אחד, רק שדבר זה גורם שאינם מחולקים, שאם היו מחולקים אינם ראוים כלל להיותם עם אחד. וכנגד זה היה אהרן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום בין איש לחבירו אבות פ"א מי"ב, עד שהיו ישראל מקושרים מחוברים, בלתי מחולקים זה מזה... הרי לך כי אהרן היה הקשור בין החלקים, עד שהיו מתחברים ומתקשרים יחד" הובא למעלה פ"ב הערה 230.

47 278 לשונו בנתיב הצדקה פ"ו א, קפא.: "ובגמרא ב"מ עא. עני ועשיר, עני קודם... ומזה משמע כי העשיר ג"כ מצוה להלוותו. ולמה דבר זה, מאחר שהוא עשיר למה צריך להלוותו, הרי בלא זה יש לו עושר. אבל דבר זה כי ישראל הם עם אחד לגמרי, עד שהם נקראים 'אחים'. ואי אפשר שיהיו אחד, אם לא שזה מקבל מזה, וזה מקבל מזה, ובזה הם אחד לגמרי" הובא למעלה בהקדמה הערה 136. גם רומז כאן ש"אח" הוא מלשון "אחד", וכמבואר למעלה פ"א הערה 7.

48 279 פירוש - בפרשת צדקה דברים טו, ז-יא תיבת "אחיך" נאמרה ארבע פעמים.

49 280 בנתיב הצדקה פ"ב א, קעב., הרחיב בזה, וז"ל: "כי הכתוב אומר אצל נתינת הצדקה דברים טו, ט 'פן יהיה דבר עם לבבך בליעל ורעה עינך באחיך האביון וגו". כלומר מאחר שהוא אחיך, איך אפשר שלא תרחם עליו, שהאדם מרחם על אשר הוא אחיו. ואם מעלים עיניו כאילו אינו אחיו, הרי הוא פורש מישראל שהם עם אחד, ובשביל שישראל הם עם אחד יש להם אל אחד, וכמו שאנו אומרים 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. ולפיכך אם מעלים עיניו מן הצדקה ואינו מרחם על ישראל, הרי הוא יוצא מן מה שישראל הם עם אחד והם לאל אחד... שכוונת הכתוב שכיון שהוא אחיך והוא אביון יש לך לרחם עליו... ולפיכך במלת 'צדקה' האותיות שלו אחים, והיינו הצד"י והקו"ף אחים, והדלי"ת והה"א גם כן אחים. כי ישראל הם אחים בתולדה, שהם אומה אחת, יש להם אב אחד. ועוד, קבלו תורה אחת בהר סיני... כלומר שאין ישראל כמו שאר אומות שהם אומה אחת ויש להם אב אחד, אבל ישראל יותר; שיש להם אב אחד, ועוד הם אחים בתורה ובמצות. ולפיכך יש אותיות במלת 'צדקה' שמורה על זה, כלומר כי ראוי לתת צדקה אל מי שהוא אחיו שהוא מן זרע האבות, ואם כן יש להם אב אחד, וגם אחיך בתורה. הד' והה"א במלת 'צדקה' שהם אחים כנגד מה שישראל אחים בתולדה, ואין מעלה זאת כל כך, ולכך הד' והה"א במספר פרטים. רק שיש עוד מעלה, שהם אחים בתורה, ולכך במלת 'צדקה' הצדי"ק והקו"ף שהם אחים במספר עשרות, והם אחרונים במספר עשרות, לכך יש לך לתת צדקה לאחיך" הובא למעלה פ"ו הערה 367, ולהלן פ"י הערה 64. ובח"א ליבמות סב: א, קלד: כתב: "כי העני נקרא 'אחיך', וכל מצות הצדקה והלואה לישראל מפני שהישראל הוא אחיו". ובח"א לב"מ עא. ג, כט: כתב: "ודע כי השם יתברך צוה על הרבית, וכתיב ויקרא כה, לה-לו 'וכי ימוך אחיך אל תקח מאתו נשך ותרבית'. וכתיב דברים כג, כא 'לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך'. תלה המצוה הזאת במה שהוא אחיך. כי ישראל מצד שהם אחים יש להם אב המפרנס אותם ונותן להם חיות, וכאשר לוקח ממנו רבית, הוא לוקח חיותו, ובזה כופרים במה שהוא יתברך אביהם ונותן להם חיות. ולפיכך בצדקה, שהיא החיות, כתיב גם כן דברים טו, ט 'ורעה עינך באחיך האביון וגו". וכל זה כי ישראל הם אחים מקבלים חיות שלהם מן אביהם, כמו שכל אב מחיה את בניו".

50 281 פירוש - הואיל ובפורים אחדות ישראל מתגברת על עמלק כמבואר בהמשך דבריו כאן, לכך בפורים מוטל על ישראל להבליט את היותם עם אחד, וזהו על ידי מצוות היום של משלוח מנות ומתנות לאביונים, וכמו שמבאר.

51 282 מעיר מדוע בפסוקנו פסוק כב מוזכרות משלוח מנות ומתנות לאביונים, ואילו בפסוק יט רק מוזכר משלוח מנות בלבד, ולא גם מתנות לאביונים. וכן העיר המנות הלוי רח:.

52 283 למעלה לאחר ציון 247 בטעם מצות משלוח מנות, וז"ל: "לכך הוסיף לומר פסוק יט 'ומשלוח מנות איש לרעהו', כי כאשר האדם הוא בשלימות לגמרי, הוא גם כן משפיע לאחרים מטובו, כמו שהתבאר למעלה אצל למעלה ב, יח 'ויתן משאות כיד המלך'. וכאשר עצמו חסר ואינו בשלימות, אין משפיע לאחרים. ולכך כל אלו דברים שזכר רצה לומר שיהיה האדם בשלימות, ויוסיף עוד שלימות על שלימותו עד שהוא משפיע לאחר". והרי כאן לכאורה ביאר טעם אחר, שהוא משום שישראל הם עם אחד, ולכך יש להם להחיות אביונים ושיהיה ביניהם חבור וריעות גמורה ביניהם.

53 284 כי מהלך פורים הוא בסוד "ונהפוך הוא", וכל מחשבת המן התהפכו עליו כמבואר למעלה פ"ח הערות 53, 55. לכך הואיל והמן חשב לכלות ח"ו את ישראל, ומחשבתו נהפכה עליו, בעל כרחך שבעקבות פורים ישראל הם בשלימות, כי זהו היפך מחשבת הכליון. וראה למעלה הערות 7, 8, 250, ולהלן הערה 334.

54 285 "עיניהן של עניים נשואות במקרא מגילה" מגילה ד:.

55 286 פירוש - סבת נתינת מתנות לאביונים אינה רק בשביל שפע הנותן, אלא גם בשביל חסרון העני. ואילו משלוח מנות הוא רק מצד שפע הנותן. לכך אין מתנות לאביונים בגדר דומה למשלוח מנות, וכמו שמבאר.

56 287 דוגמה מובהקת לחילוק בין משלוח מנות לבין מתנות לאביונים הוא החילוק בין חסד לרחמים, וכפי שכתב בנצח ישראל פמ"ז תשפח:, וז"ל: "כי השם יתברך הוא משפיע החסד, ומרחם על עולמו. והחילוק שיש בין חסד ורחמים; החסד הוא הטוב שהוא משפיע לעולם, אף שאין הכרחי כל כך לעולם, הוא משפיע את הטוב לעולם, והוא חסד. והרחמים כאשר התחתונים בצרה, וצריכים לרחמים, מרחם עליהם". ובנתיב העבודה פי"ח א, קלח. כתב: "הרחמים מצד המקבל, כאשר מרחם על אחד... אך החסד הוא מצד עצמו, שהוא יתברך משפיע הטוב והחסד מצד עצמו, ואין עושה זה מצד המקבל, רק מצד עצמו שהוא טוב". וכן כתב בגבורות ה' פס"ט שיח., גו"א שמות פל"ד אות ג, וראה בבאר הגולה באר הרביעי תמב:. נמצא שהחסד היא מצד הנותן ללא תלות במקבלים, והרחמים הם מצד צרת המקבלים. וזהו דיוק לשון בנצח ישראל שם שכתב: "כי השם יתברך הוא משפיע חסד, ומרחם על עולמו". ומדוע לא כתב "משפיע חסד על עולמו, ומרחם על עולמו". אלא הם הם הדברים; החסד נעשה מחמת טובו יתברך, ללא זיקה למקבל, ולכך המקבל לא הוזכר ברישא. אך הרחמים נעשים מחמת צרת המקבל, ולכך לגבי זה כתב "ומרחם על עולמו" הובא למעלה בהקדמה הערה 461. וצרף לכאן את מאמרם סוכה מט: "צדקה לעניים, גמילות חסדים בין לעניים ובין לעשירים". הרי שרחמים צדקה תלוים בחסרונו של המקבל, ואילו גמילות חסדים אינה תלויה בחסרונו של המקבל. וזהו החילוק בין משלוח מנות לבין מתנות לאביונים; משלוח מנות הוא מצד שפע הנותן, וכחסד. ואילו מתנות לאביונים הוא מצד חסרון המקבל, וכרחמים.

57 288 פירוש - ההבדל בין פסוקנו פסוק כב לפסוק יט, הוא שפסוק יט נאמר מצד השלימות שהגיעה לישראל בעקבות פורים ולכך הוזכר שם רק משלוח מנות, ואילו פסוקנו נאמר מצד "כל הדברים שיש עליהם לעשות" לשונו כאן, ולכך הוזכרו ביחד משלוח מנות ומתנות לאביונים. ואם תאמר, מנין לומר שפסוק יט נאמר כדי להורות על שלימות ישראל, ואילו פסוק כב נכתב מצד "כל הדברים שיש עליהם לעשות". ויש לומר, כי בפסוק יט הוזכר "יום טוב", ובפסוק כב לא הוזכר. וזה מורה באצבע שפסוק יט עוסק בשלימות שזכתה לה ישראל, כי "כאשר יש לו יום טוב הוא יותר בשלימות" לשונו למעלה לפני ציון 247. אך בפסוקנו שהושמט יום טוב, ודרשו על כך בגמרא מגילה ה: שישראל לא קבלו עליהם איסור מלאכה של יום טוב. ממילא מבואר שפסוק כב עוסק במה שיש למעשה לעשות ולכך הושמט יו"ט כי למעשה לא שבתו ממלאכה, לכך צויינו משלוח מנות ומתנות לאביונים יחדו.

58 289 פירוש - מתנות לאביונים גם כן קשור לשפע הנותן, רק שזה שפע הנותן בהתייחסות למקבל מסוים לעני שהוא אחיו. לכך גם משלוח מנות וגם מתנות לאביונים עוסקים בשפע הנותן, ולכך הוזכרו שניהם יחד בפסוקנו.

59 290 לשונו למעלה פ"ח לאחר ציון 227: "כי רצה לומר שיהיו היהודים מכינים עצמם קודם מי שילך לפניהם ובראשם... ודבר זה הוא עיקר במה שיכינו עצמם מי שילך לפניהם, ובשביל זה יהיו יחד כאשר יבאו הם על שונאיהם, ולא יהיה כל אחד בפני עצמו ויעשה כל אחד מה שירצה, כי דבר זה שיהיה להם חבור יחד. ובפרט לישראל שיהיו כאחד, ואז השכינה עמהם. ולכך כתיב למעלה פסוק טו 'ויקהלו היהודים', שיהיה להם אסיפה וקהל ביחד, ואז השכינה עמהם". וכן למעלה פ"ד לאחר ציון 404 ביאר שהציווי "לכך כנוס" למעלה ד, טז נועד לאחד את ישראל להדדי, ובזה יוצאים מבין האומות אל ה'. ובדר"ח פ"ד מי"ב רלד. כתב: "במדרש ספרי דברים לג, ה 'ויהי בישורון מלך' שם, כשישראל שוים בעצה אחת שמו הגדול משתבח מלמעלה, שנאמר 'ויהי בישורון מלך', אימתי 'בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל' שם. ועוד אמרו שם; וכן הוא אומר עמוס ט, ו 'הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה'. רבי שמעון בן יוחאי אמר, משל לאדם שהביא שתי ספינות וקשרם בהגנום ובעששית, והעמיד אותם, ובנה על גביהן פלטרין. כל זמן שהספינות קשורות, הפלטרין קיימת. פרשו הספינות, אין הפלטרין קיימת, עד כאן. והנה ביאורו כי הוא יתברך במה שהוא מקשר ומאחד הכלל עד שהם כלל אחד, אם ישראל שוים בעצה אחת, אז שמו משתבח, שהוא מלך מולך על הכלל, כי המלך מולך על הכלל ביחד. וזהו שכתיב 'ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל'. והביא משל לספינות כאשר הם קשורות, אז פלטרין של מלכות קיימת. ואם נפרדו, אז הפלטרין נופלת. וכך ישראל, כאשר הם מקושרים, אז מלכות השם יתברך עליהם, ומתעלה עליהם, כי המלך הוא מלך על הכלל, ולפיכך פלטרין מלכותו מתקיימת. אבל אם נפרדים ישראל זה מזה, כביכול אין מלכותו יתברך מתקיימת, שהרי אין כאן עם שיהיה מתעלה מלכותו עליהם. ודבר זה רמז בשם 'ישראל', שדבק שם 'אל' בישראל. שתראה בכל מקום שיש כנסיה שהם אסיפה אחת, שהשם יתברך עם זה". וכן רש"י דברים לג, ה כתב: "בהתאספם יחד באגודה אחת, ושלום ביניהם, הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם". ובגו"א שם אות ה כתב: "באגודה אחת הוא מלכם. וזהו מפני כי המלכות הוא האחדות, ולפיכך נקרא קריאת שמע קבלת מלכות שמים ברכות יג., אמרו בראש השנה לב: 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד' דברים ו, ד זהו מלכות שלימה. לפיכך כאשר ישראל באגודה אחת, מלכותו עליהם. וכאשר נחלקים, ואין כאן אחדות, מלכותו, דהוא אחדות, אינו עליהן". ובנתיב התשובה ס"פ ז כתב: "כאשר הם באגודה אחת אז השם יתברך עמהם, כמו שבארנו במקום אחר". וכן הוא בדרוש על התורה כז.. וראה למעלה פ"א הערה 133, פ"ד הערה 463, פ"ח הערה 235.

60 291 לשונו למעלה פ"ו לאחר ציון 439: "ולכן אלו ג' שבטים יהודה, יוסף אפרים ומנשה, ובנימין הם גוברים על עמלק, שמבטל האחדות, שאין השם אחד עד שיכרות זרעו של עמלק רש"י שמות יז, טז, שתראה מזה כי עמלק מבטל האחדות מן השם יתברך. ואלו ג' שבטים על ידם הם ישראל עם אחד, ומורה זה כי יש להם אל אחד. ובכח השם יתברך שהוא אחד, מבטל כח עמלק שהוא כנגד זה. והדברים האלו ברורים ועמוקים". ולמעלה בפרק זה לאחר ציון 43 כתב: "כי זרע עמלק, והם אלו עשרת בני המן, היו מתנגדים אל השם יתברך מצד שהוא אחד, כמו שהתבאר במגילה הזאת הרבה פעמים. ומצד שהוא יתברך שמו אחד בא האבוד לזרע עמלק, שכל זמן שזרע עמלק בעולם אין נראה אחדותו בעולם. ומפני כי בטול שלהם מן השם יתברך שהוא אחד, ולכך יצאה נשמתם באחד, ונתלו בזקיפה אחת, הכל מצד הזה שהיה זרע עמלק מתנגד לשם המיוחד, המורה שהוא יתברך אחד" ראה למעלה הערה 44. והנה בעוד שכאן מבאר שאחדות ה' מבטלת את כח עמלק, הרי בגו"א דברים פ"כ אות ו ביאר שאחדות ה' גוברת על כל האומות ולא רק על עמלק, שבא לבאר שם את דברי רש"י דברים כ, ג שכתב "שמע ישראל - אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע, כדאי שיושיע אתכם", וז"ל: "טעם הדבר כי זכות קריאת שמע די להם לנצח, כי האחדות שהם מאמינים בו, בזה ישראל מנצחים את כח האומות. לפי שהם דבקים בכח אחד, שהאחד מורה על שאין מבלעדו. ומאחר שאין מבלעדו, נמצא כי הוא גובר על הכל, עד שאין הכל נחשב אצלו, רק כח אחד. וישראל דבקים באחד, לכך הם גוברים על האומות, כמו שהוא יתברך אחד על הכל ומנצח הכל בכח אחדות, וכח אחדות גורם שאין אתו נחשב שום אלהים, כדכתיב דברים לב, לט 'ראו כי אני אני הוא ומבלעדי אין אלהים'" הובא למעלה פ"ו הערה 442, ופ"ח הערה 285. ויל"ע בזה.

61 292 לכאורה דברים אלו שייכים רק למתנות לאביונים, אך משלוח מנות אינו לעני דוקא, ואיך אפשר לומר על משלוח מנות שהוא "תלוי בזה במה שישראל הם עם אחד ביותר מכל האומות". ואולי הואיל ומשלוח מנות הוא רק "לרעהו", ואין בכלל בזה גר תושב מהרי"ל דיסקין ספר אהלים על מגילה, הוצאת מדרש רבי רפאל, עמוד תח, לכך אף משלוח מנות הוא מורה על היות ישראל עם אחד..