פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים ה׳:ט׳

מהדורה: ספר דרך חיים, נלקט ונערך על ידי יהושע דוד בן הרב יחזקאל הרטמן. מכון ירושלים, תשס"ז

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים ה׳:ח׳ » « פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים ה׳:י׳

1 דרך חיים פתח ↗

ואמר 'חיה רעה באה לעולם וכו". יש לשאול מאוד על זה, דמה ענין עונש זה לשבועת שוא וחלול השם. ואפשר כי הרמז במה שאמר 'חיה רעה', המלכיות נקראו חיות בכתוב. ואמר כי כאשר יש* שבועת שוא וחלול השם בעולם, ואין יראים משמו הגדול, באה לעולם חיה רעה, והם יראים ממנה, תחת אשר אינם יראים משמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, יהיו יראים מן מורא* מלך בשר ודם. ויש לך לדעת, כי רמזו חכמים בזה שיש לירא מפני שמו הגדול, ולפיכך אם אין יראים מפני שמו הגדול בא חיה רעה לעולם. ואין יראה רק גבי חיה רעה, שהאדם ירא מפני החיה, שהיא בריה* אחת משונה, ושייך בזה יראה יותר ממה ששייך מן החרב. ולפיכך אמר 'חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא וחלול השם', כי אלו חטאים מפני שהם מקילים בכבוד שמו, שאם לא היה מקיל בכבוד שמו לא היה עובר שבועת שוא, ולא היה מחלל שמו הגדול. ולפיכך על אלו שני חטאים בפרט עונש זה של חיה רעה. והנה התבאר לך אמתת פירוש זה מה שאמר כי 'חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא וחלול השם', ופירוש זה ברור מה שאין לספק בו. והוא יתברך יצילנו מעון זה ויכפר בעדינו.

2 רש"י על בראשית פתח ↗

ואת הצפור לא בתר. לְפִי שֶׁהָאֻמּוֹת נִמְשְׁלוּ לְפָרִים וְאֵילִים וּשְֹעִירִים, שֶׁנֶּאֱמַר סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים וְגוֹ' תהל' כ"ב, וְאוֹמֵר הָאַיִל אֲשֶׁר רָאִיתָ בַּעַל הַקְּרָנָיִם מַלְכֵי מָדַי וּפָרָס דניאל ח', וְאוֹמֵר וְהַצָּפִיר הַשָּׂעִיר מֶלֶךְ יָוָן שם, וְיִשְֹרָאֵל נִמְשְׁלוּ לִבְנֵי יוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע שיר השירים ב', לְפִיכָךְ בִּתֵּר הַבְּהֵמוֹת, רֶמֶז שֶׁיִּהְיוּ הָאֻמּוֹת כָּלִים וְהוֹלְכִים, ואת הצפור לא בתר, רֶמֶז שֶׁיִּהְיוּ יִשְֹרָאֵל קַיָּמִין לְעוֹלָם:

3 דרך חיים פתח ↗

4 דרך חיים פתח ↗

5 רש"י על בראשית פתח ↗

תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה'. לִמֶּדְךָ שֶׁכֻּלָּם נִבְרְאוּ בָרִאשׁוֹן. דָּבָר אַחֵר בְּהִבָּרְאָם, בְּה' בְרָאָם, שֶׁנ' בְיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים ישעיהו כ"ו, בְּב' אוֹתִיוֹת הַלָּלוּ שֶׁל הַשֵּׁם יָצַר שְׁנֵי עוֹלָמִים, וְלִמֶּדְךָ כָאן שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה נִבְרָא בְהֵ"א, רֶמֶז שֶׁיָּרְדוּ לְמַטָּה לִרְאוֹת שַׁחַת כְּהֵ"א זֹאת שֶׁסְּתוּמָה מִכָּל צְדָדִים וּפְתוּחָה לְמַטָּה לָרֶדֶת דֶּרֶךְ שָׁם:

6 רש"י על בראשית פתח ↗

את הימם. פְּרָדִים, הִרְבִּיעַ חֲמוֹר עַל סוּס נְקֵבָה וְיָלְדָה פֶּרֶד, וְהוּא הָיָה מַמְזֵר וְהֵבִיא פְסוּלִין לָעוֹלָם; וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָם יֵמִים? שֶׁאֵימָתָן מֻטֶּלֶת עַל הַבְּרִיּוֹת, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא מִיָּמַי לֹא שְׁאָלַנִי אָדָם עַל מַכַּת פִּרְדָּה לְבָנָה וְחָיָה חולין ז' וַהֲלֹא קָא חֲזִינָן דְּחָיָה? אַל תִּקְרֵי וְחָיָה אֶלָּא וְחָיְתָה, כִּי הַמַּכָּה לֹא תֵּרָפֵא לְעוֹלָם, בְרַשִׁ"י יָשָׁן וְלֹא הֻזְקַק לִכְתֹּב לָנוּ מִשְׁפְּחוֹת הַחוֹרִי אֶלָּא מִפְּנֵי תִּמְנָע, וּלְהוֹדִיעַ גְּדֻלַּת אַבְרָהָם, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי לְמַעְלָה:

7 רש"י על במדבר פתח ↗

וישאהו במוט בשנים. מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט" אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא בִשְׁנַיִם? מַה תַּ"ל "בִּשְׁנָיִם"? בִּשְׁנֵי מוֹטוֹת. הָא כֵיצַד? שְׁמוֹנָה נָטְלוּ אֶשְׁכּוֹל, אֶחָד נָטַל תְּאֵנָה וְאֶחָד רִמּוֹן; יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב לֹא נָטְלוּ כְלוּם, לְפִי שֶׁכָּל עַצְמָם לְהוֹצִיא דִּבָּה נִתְכַּוְּנוּ — כְּשֵׁם שֶׁפִּרְיָהּ מְשֻׁנֶּה כָּךְ עַמָּהּ מְשֻׁנֶּה; וְאִם חָפֵץ אַתָּה לֵידַע כַּמָּה מַשּׂאוֹי אֶחָד מֵהֶם, צֵא וּלְמַד מֵאֲבָנִים שֶׁהֵקִימוּ בַּגִּלְגָּל — הֵרִימוּ לָהֶם אִיש אֶבֶן אַחַת מִן הַיַּרְדֵן עַל שִׁכְמוֹ וֶהֱקִימוּהָ בַּגִּלְגָּל יהושע ד' — וּשְׁקָלוּם רַבּוֹתֵינוּ מִשְׁקַל כָּל אַחַת אַרְבָּעִים סְאָה, וּגְמִירֵי טוּנָא דְּמִידְלֵי אֱינַשׁ עַל כַּתְפֵּיהּ אֵינוֹ אֶלָּא שְׁלִישׁ מַשּׂאוֹי כַּמַּשּׂאוֹי שֶׁמְּסַיְּעִין אוֹתוֹ לְהָרִים סוטה ל"ד:

8 דרך חיים פתח ↗

9 רש"י על בראשית פתח ↗

גשה נא ואמשך. אָמַר יִצְחָק בְּלִבּוֹ אֵין דֶּרֶךְ עֵשָׂו לִהְיוֹת שֵׁם שָׁמַיִם שָׁגוּר בְּפִיו, וְזֶה אָמַר כִּי הִקְרָה ה' אֱלֹהֶיךָ:

10 דרך חיים פתח ↗

גלות בא לעולם וכו'. מה מאוד יש לתמוה מה שהגלות בא בשביל ד' דברים, כי מה ענין אלו ד' דברים אל גלות הארץ. יש לך לדעת ולהבין אלו דברים מאוד, ושים עיניך ולבך על הדברים אשר נבאר* לך. כי כאשר תעיין תמצא כי ג' תוארים הם לארץ ישראל; הראשון, כי נקרא שמו יתברך על הארץ, שהוא "אלהי הארץ", ומקרא מלא הוא דברים לא, טז "וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ", ופירש הרמב"ן ז"ל שם אלהים שהוא נכר בארץ, כי השם הנכבד הוא אלהי הארץ, שנאמר מ"ב יז, כו "כי לא ידעו משפטי אלהי הארץ", וכן ר' דהי"ב לב, יט "וידברו אל אלהי כעל אלהי עם הארץ", וכתיב הושע ט, ג "לא ישבו בארץ ה'", עד כאן לשון הרמב"ן. ובדברי רבותינו ז"ל מבואר הרבה, עד שאמרו ז"ל כתובות קי:, ומביאו רש"י בפרשת לך לך בראשית יז, ח, "לתת לך את הארץ להיות לך לאלהים" ר' ויקרא כה, לח, הדר בארץ ישראל אני לו לאלוה, ומי שאינו דר בארץ ישראל אין אני לו לאלוה, עיין שם. וכן אמר דוד ש"א כו, יט "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים", ומי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים, אלא כיון שגרשו אותו מארץ ישראל כאילו אמרו לך עבוד אלהים אחרים כתובות קי:. ודבר זה מבואר, כי כל הארצות הם תחת רשות השרים העליונים, ואין בלבד שם ה' נקרא עליה, רק ארץ ישראל. והתואר השני שיש אל הארץ, שנקראת "ארץ קדושה", ודבר זה מבואר.

11 רש"י על דברים פתח ↗

שימו לבבכם. צָרִיךְ אָדָם שֶׁיִּהְיוּ עֵינָיו וְלִבּוֹ וְאָזְנָיו מְכֻוָּנִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "בֶּן אָדָם רְאֵה בְעֵינֶיךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְׁמַע וְשִׂים לִבְּךָ" יחזקאל מ'; וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמַה תַּבְנִית הַבַּיִת שֶׁהוּא נִרְאֶה לָעֵינַיִם וְנִמְדָד בְּקָנֶה צָרִיךְ אָדָם שֶׁיִּהְיוּ עֵינָיו וְאָזְנָיו וְלִבּוֹ מְכֻוָּנִין, לְהָבִין דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁהֵן כַּהֲרָרִין תְּלוּיִין בִּשְׂעָרָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה ספרי:

12 רש"י על ויקרא פתח ↗

להיות לכם לאלהים. שֶׁכָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲנִי לוֹ לֵאלֹהִים וְכָל הַיּוֹצֵא מִמֶּנָּה כְּעוֹבֵד עַ"זָ ספרא; כתובות ק"י:

13 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ הֶחְמִיר הַכָּתוּב בָּעֲרָיוֹת, בַּעֲבוּר הָאָרֶץ שֶׁתִּטְמָא בָּהֶן וְתָקִיא הַנְּפָשׁוֹת הָעוֹשׂוֹת. וְהִנֵּה הָעֲרָיוֹת חוֹבַת הַגּוּף וְאֵינָן תְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ, אֲבָל סוֹד הַדָּבָר בַּכָּתוּב שֶׁאָמַר דברים לב ח ט "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים וְגוֹ' כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ" וְגוֹ'. וְהָעִנְיָן כִּי הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד בָּרָא הַכֹּל, וְשָׂם כֹּחַ הַתַּחְתּוֹנִים בָּעֶלְיוֹנִים, וְנָתַן עַל כָּל עַם וְעַם בְּאַרְצֹתָם לְגוֹיֵיהֶם כּוֹכָב וּמַזָּל יָדוּעַ, כַּאֲשֶׁר נוֹדַע בָּאִצְטַגְנִינוּת. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר דברים ד יט "אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים", כִּי חִלֵּק לְכֻלָּם מַזָּלוֹת בַּשָּׁמַיִם, וּגְבוֹהִים עֲלֵיהֶם מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן נְתָנָם לִהְיוֹתָם שָׂרִים עֲלֵיהֶם, כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב דניאל י יג "וְשַׂר מַלְכוּת פָּרַס עֹמֵד לְנֶגְדִּי", וּכְתִיב שם פסוק כ "וְהִנֵּה שַׂר יָוָן בָּא", וְנִקְרָאִים "מְלָכִים", כְּדִכְתִיב שם פסוק יג "וַאֲנִי נוֹתַרְתִּי שָׁם אֵצֶל מַלְכֵי פָרָס". וְהִנֵּה הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים לְכָל הָעוֹלָם, אֲבָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֶמְצָעוּת הַיִּשּׁוּב, הִיא נַחֲלַת ה' מְיֻחֶדֶת לִשְׁמוֹ, לֹא נָתַן עָלֶיהָ מִן הַמַּלְאָכִים קָצִין שׁוֹטֵר וּמוֹשֵׁל בְּהַנְחִילוֹ אוֹתָהּ לְעַמּוֹ הַמְּיַחֵד שְׁמוֹ זֶרַע אוֹהֲבָיו. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר שמות יט ה "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ", וּכְתִיב ירמיהו יא ד "וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים", לֹא שֶׁתִּהְיוּ אַתֶּם אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים כְּלָל. וְהִנֵּה קִדֵּשׁ הָעָם הַיּוֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ בִּקְדֻשַּׁת הָעֲרָיוֹת וּבְרֻבֵּי הַמִּצְוֹת, לִהְיוֹתָם לִשְׁמוֹ. וּלְכָךְ אָמַר ויקרא כ':כ"ב "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ", וּכְתִיב שם פסוק כד "וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים", יֹאמַר כִּי הִבְדִּיל אוֹתָנוּ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר נָתַן עֲלֵיהֶם שָׂרִים וֵאלֹהִים אֲחֵרִים, בְּתִתּוֹ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ שֶׁיִּהְיֶה הוּא יִתְבָּרַךְ לָנוּ לֵאלֹהִים וְנִהְיֶה מְיֻחָדִים לִשְׁמוֹ. וְהִנֵּה הָאָרֶץ שֶׁהִיא נַחֲלַת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד תָּקִיא כָּל מְטַמֵּא אוֹתָהּ, וְלֹא תִּסְבֹּל עוֹבְדֵי ע"ז וּמְגַלִּים עֲרָיוֹת. וְהַפָּרָשָׁה הַזֹּאת הִזְכִּירָה הַמֹּלֶךְ, לִכְלֹל עֲבוֹדָה זָרָה עִם זִכְרוֹן הָעֲרָיוֹת, וְעַל כֻּלָּם אָמַר כאן "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ". וְכֵן אָמַר בַּפָּרָשָׁה הַשְּׁנִיָּה ויקרא כ':כ"ו "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי", שֶׁהוּא חֹמֶר אִסּוּר עֲבוֹדָה זָרָה. וּלְכָךְ אָמַר כִּי מִפְּנֵי שֶׁהֵם מְיֻחָדִים לִשְׁמוֹ בַּעֲבוּר כֵּן נָתַן לָהֶם הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר שם פסוק כד "וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים". וְהִנֵּה בְּחוּצָה לָאָרֶץ אע"פ שֶׁהַכֹּל לַשֵּׁם הַנִּכְבָּד אֵין הַטַּהֲרָה בָּהּ שְׁלֵמָה, בַּעֲבוּר הַמְשָׁרְתִים הַמּוֹשְׁלִים עָלֶיהָ, וְהָעַמִּים תּוֹעִים אַחֲרֵי שָׂרֵיהֶם לַעֲבֹד גַּם אוֹתָם. וּלְכָךְ יֹאמַר הַכָּתוּב ישעיהו נד ה "אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא", כִּי הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים הַמּוֹשֵׁל עַל הַכֹּל, וְהוּא יִפְקֹד בַּסּוֹף עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם שם כד כא לְהָסִיר מֶמְשֶׁלֶת הָעֶלְיוֹנִים וְלַהֲרֹס מַעֲרֶכֶת הַמְשָׁרְתִים, וְאַחֲרֵי כֵּן יִפְקֹד עַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה בָּאֲדָמָה שם. וְזֶהוּ עִנְיַן הַכָּתוּב שֶׁאָמַר דניאל ד יד "בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא", יֹאמַר כִּי הַדָּבָר הַהוּא הַנִּגְזָר עַל נְבוּכַדְנֶצַּר הִיא גְּזֵרַת עִירִין פתגמא ומאמר קדישין שאלתא שֶׁגָּזְרוּ עַל הַכּוֹחוֹת הַנֶּאֱצָלִין מֵהֶן לַעֲשׂוֹת כָּךְ, וְיִקָּרְאוּ "עִירִין" כִּי מֵאֲצִילוּתָן יִתְעוֹרְרוּ הַכֹּחוֹת בְּכָל הַפְּעֻלּוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר שם שם י יא "וַאֲלוּ עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִת קָרֵא בְחַיִל וְכֵן אָמַר גֹּדּוּ אִילָנָא" וְגוֹ'. "וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא", כְּלוֹמַר שֶׁשָּׁאֲלוּ מַה הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן עָלָיו, וְאַחֲרֵי כֵן גָּזְרוּ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר לוֹ דָּנִיֵּאל שם פסוק כא "וּגְזֵרַת עִלָּאָה הִיא", כִּי הַכֹּל מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ. וְהִנֵּה הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד יִתְבָּרַךְ אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים בְּחוּץ לָאָרֶץ, וֵאלֹהֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהִיא נַחֲלַת ה', וְזֶהוּ טַעַם "וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ" דברים לא טז כִּי הָאֱלוֹהוֹת נָכְרִים בְּאֶרֶץ הַשֵּׁם וּבְנַחֲלָתוֹ. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר מלכים ב יז כו "לֹא יָדְעוּ אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ וַיְשַׁלַּח בָּם אֶת הָאֲרָיוֹת וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ". וְהִנֵּה הַכּוּתִיִּים לֹא הָיוּ נֶעֱנָשִׁים בְּאַרְצָם בְּעָבְדָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם לְשַׁלַּח בָּהֶם אֶת הָאֲרָיוֹת, וּבְבוֹאָם בְּאֶרֶץ הַשֵּׁם וְעָשׂוּ שָׁם כְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרִאשׁוֹנִים שָׁלַח בָּהֶם הָאֲרָיוֹת הַמְּמִיתִים אוֹתָם. וְכֵן שָׁנוּ בְּסִפְרָא קדושים יא יד "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם" וְגוֹ', אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ כִּשְׁאָר אֲרָצוֹת, אֵינָהּ מְקַיֶּמֶת עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. וּבְסִפְרֵי האזינו שטו "וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר" דברים לב יב, שֶׁלֹּא תְּהֵא רְשׁוּת לְאֶחָד מִשָּׂרֵי הָאֻמּוֹת לָבֹא לִשְׁלֹט בָּכֶם, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "וַאֲנִי יוֹצֵא וְהִנֵּה שַׂר יָוָן" וְגוֹ', וְהוּא מַאֲמָרָם כתובות קי, כָּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא כ"ה:ל"ח "לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים", וְאוֹמֵר שמואל א כו יט "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים". וְאָמְרוּ בְּתוֹסֶפְתָּא דע"ז פ"ה ה"ה, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בראשית כח כא "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים", וְאוֹמֵר "לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן" ויקרא כ"ה:ל"ח, כָּל זְמַן שֶׁאַתֶּם בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, אֵין אַתֶּם בְּאֶרֶץ כְּנַעַן כִּבְיָכוֹל אֵין אֲנִי לָכֶם לֵאלֹהִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר יהושע ד יג "כְּאַרְבָּעִים אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא עָבְרוּ לִפְנֵי ה'", וְאוֹמֵר דהי"א כב יח "וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי הַשֵּׁם וְלִפְנֵי עַמּוֹ", וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְכַבְּשִׁין אֶת הָאָרֶץ לִפְנֵי הַמָּקוֹם, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהֵן עָלֶיהָ כְּאִלּוּ הִיא מְכֻבֶּשֶׁת, הָא אֵינָם עָלֶיהָ אֵינָהּ מְכֻבֶּשֶׁת. וּמִן הָעִנְיָן הַזֶּה אָמְרוּ בְּסִפְרֵי עקב מג, "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה" דברים יא יז, אַף עַל פִּי שֶׁאֲנִי מַגְלֶה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ הֱיוּ מְצֻיָּנִין בַּמִּצְוֹת, שֶׁכְּשֶׁתַּחְזְרוּ לֹא יְהוּ עֲלֵיכֶם חֲדָשִׁים. מָשָׁל לְאָדוֹן שֶׁכָּעַס עַל אִשְׁתּוֹ וְשִׁלְּחָהּ לְבֵית אָבִיהָ, אָמַר לָהּ, הֱוִי מִתְקַשֶּׁטֶת תַּכְשִׁיטִים, שֶׁכְּשֶׁתַּחְזְרִי לֹא יִהְיוּ עָלַיִךְ חֲדָשִׁים. וְכֵן אָמַר יִרְמְיָה לא כ, "הַצִּיבִי לָךְ צִיּוּנִים" אֵלּוּ הַמִּצְוֹת שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִין בָּהֶם. וְהִנֵּה הַכָּתוּב שֶׁאָמַר דברים יא יז-יח "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה" וְגוֹ' אֵינוֹ מְחַיֵּב בַּגָּלוּת אֶלָּא בְּחוֹבַת הַגּוּף, כִּתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת, וּפֵרְשׁוּ בָּהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ חֲדָשִׁים עָלֵינוּ כְּשֶׁנַּחְזֹר לָאָרֶץ, כִּי עִקַּר כָּל הַמִּצְוֹת לַיּוֹשְׁבִים בְּאֶרֶץ ה'. וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ בְּסִפְרֵי ראה פ "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת" דברים יא לא-לב, יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. וְכָךְ הוּא בְּתוֹסֶפְתָּא דע"ז פ"ה ה"ב. וְזוֹ הִיא מַחְשֶׁבֶת הָרְשָׁעִים סנהדרין קה שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים לִיחֶזְקֵאל, רַבֵּינוּ יְחֶזְקֵאל, עֶבֶד שֶׁמְּכָרוֹ רַבּוֹ, יֵשׁ עָלָיו כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר יחזקאל כ לב "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן". וְזוֹ הִיא מִצְוַת יַעֲקֹב אָבִינוּ לְבֵיתוֹ וּלְכָל אֲשֶׁר עִמּוֹ בִּשְׁעַת בִּיאָתָם לָאָרֶץ בראשית לה ב "הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ". וְהַשֵּׁם לוֹ לְבַדּוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִילוֹת, שֶׁמֵּתָה רָחֵל בַּדֶּרֶךְ בִּתְחִלַּת בּוֹאָם בָּאָרֶץ, כִּי בִּזְכוּתָהּ לֹא מֵתָה בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וּבִזְכוּתוֹ לֹא יָשַׁב בָּאָרֶץ עִם שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְהִיא הָיְתָה הַנִּשֵּׂאת בְּאִסּוּר הָאַחְוָה. וְנִרְאֶה שֶׁנִּתְעַבְּרָה מִבִּנְיָמִין קֹדֶם בּוֹאָם בִּשְׁכֶם, וְלֹא נָגַע בָּהּ בָּאָרֶץ כְּלָל מִפְּנֵי הָעִנְיָן שֶׁהִזְכַּרְנוּ. וְאָמַר הַנָּבִיא ירמיהו טז יח "וְשִׁלַּמְתִּי רִאשׁוֹנָה מִשְׁנֵה עֲוֹנָם וְחַטָּאתָם עַל חַלְּלָם אֶת אַרְצִי בְּנִבְלַת שִׁקּוּצֵיהֶם וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶם מָלְאוּ אֶת נַחֲלָתִי". וְהָעִנְיָן הַזֶּה הוּא בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים בַּכְּתוּבִים, וְתִרְאֶנּוּ מְפֹרָשׁ בָּהֶם אַחַר שֶׁפָּקַחְתִּי בּוֹ עֵינֶיךָ. וְכָתַב ר"א בְּפָרָשַׁת וַיֵּלֶךְ דברים לא טז, יָדַעְנוּ כִּי הַשֵּׁם אֶחָד, וְהַשִּׁנּוּי יָבֹא מֵהַמְּקַבְּלִים, וְהַשֵּׁם לֹא יְשַׁנֶּה מַעֲשָׂיו כִּי כֻלָּם הֵם בְּחָכְמָה, וּמֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם לִשְׁמֹר כֹּחַ הַקִּבּוּל כְּפִי הַמָּקוֹם, עַל כֵּן כָּתוּב "אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ", וְאָמַר בְּיַעֲקֹב "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר", וְהֵפֶךְ הַמָּקוֹם הִדָּבֵק בָּעֲרָיוֹת שֶׁהֵם שְׁאֵר, וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין. אֵלּוּ דְּבָרָיו זַ"ל. וְאַל תָּשִׁיב עָלַי מִפָּסוּק "מִיכָאֵל שַׂרְכֶם" דניאל י כא, כִּי הוּא שַׂר מְשָׁרֵת לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל, לֹא שַׂר מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה. וְכֵן הָיָה שַׂר צָבָא הַנִּרְאֶה לִיהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ יהושע ה יג, הֶרְאָה לוֹ כִּי הַשֵּׁם שְׁלָחוֹ לִלְחֹם מִלְחֲמוֹתֵיהֶם, כָּעִנְיָן בְּחִזְקִיָּהוּ מלכים ב יט לה, וְגַם שֶׁהָיָה זֶה בִּהְיוֹתֵנוּ בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְאֵין רְשׁוּת לְפָרֵשׁ בְּעִנְיָן הָאָרֶץ יוֹתֵר מִזֶּה, אֲבָל אִם תִּזְכֶּה לְהָבִין הָאָרֶץ הָרִאשׁוֹנָה הַנִּזְכֶּרֶת בְּפָסוּק בְּרֵאשִׁית, וְהַנִּזְכֶּרֶת בְּפָרָשַׁת אִם בְּחֻקּוֹתַי, ויקרא כ"ו:מ"ב תֵּדַע סוֹד נִשְׂגָּב וְנֶעְלָם, וְתָבִין מַה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ תנחומא ויקהל ז, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁל מַעְלָה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד בֵּית הַמִּקְדָשׁ שֶׁל מַטָּה. וּכְבָר רָמַזְתִּי לְךָ בַּפָּסוּק "כִּי לִי הָאָרֶץ" שמות יט ה. וְהִנֵּה הִזְכִּיר הַכָּתוּב כִּי אַנְשֵׁי אֶרֶץ כְּנַעַן נֶעֶנְשׁוּ בַּעֲבוּר הָעֲרָיוֹת, וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ סנהדרין נו שֶׁהֻזְהֲרוּ עֲלֵיהֶן מֵעֵת הַיְּצִירָה לְאָדָם וּלְנֹחַ, שֶׁלֹּא עָנַשׁ אֶלָּא אִם כֵּן הִזְהִיר, אֲבָל הַכָּתוּב לֹא יַזְכִּיר הָאַזְהָרָה, אֲבָל יֹאמַר כִּי הָאָרֶץ תָּקִיא אוֹתָם כִּי הָאָרֶץ תְּתַעֵב כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵל. וְהִנֵּה לֹא אַנְשֵׁי אֶרֶץ כְּנַעַן בִּלְבַד הָיוּ מִן הַמֻּזְהָרִים. וְהַפָּרָשָׁה הִזְכִּירָה "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם" ויקרא י"ח:ג', שֶׁהָיוּ גַּם הֵם עוֹשִׂים כְּכָל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא תָּקִיא אוֹתָם אֶרֶץ מִצְרַיִם וְלֹא שְׁאָר אַרְצוֹת הַגּוֹיִם אֶת גּוֹיֵיהֶם, אֲבָל הָעִנְיָן כֻּלּוֹ לְמַעֲלַת הָאָרֶץ וּקְדֻשָּׁתָהּ. וְאָמַר הַכָּתוּב כאן "וַתָּקִא הָאָרֶץ", כִּי מֵעֵת שֶׁפָּקַד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ, שֶׁנִּגְזַר עַל הַכְּנַעֲנִים לְהִכָּרֵת, כְּאִלּוּ כְּבָר הֵקִיאָה אוֹתָם. אוֹ "וַתָּקִא" - לְמַעְלָה, כְּעִנְיַן "סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם" במדבר יד ט:

14 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים פתח ↗

99 כמלוקט בהערות הקודמות. וראה בבאר הגולה באר הששי, חלק יג ש.-שו:, שהאריך לבאר דברים המורים על קדושת ארץ ישראל. וכן הוא בגבורות ה' פ"ח מו., שם ס"פ כד קד., נצח ישראל פ"ו קנג:-קנז:, להלן פ"ה מ"ט, נר מצוה ח"א הערה 47, ועוד.

14 דרך חיים פתח ↗

15 דרך חיים פתח ↗

הג' שנקראת "ארץ חיים*", כדכתיב יחזקאל כו, כ "ונתתי צבי בארץ החיים". ובסוף כתובות קיא. "ארץ החיים" שמתיה חיים לעתיד לבא. והטעם שנקראת "ארץ החיים", במה* שארץ ישראל באמצע העולם תנחומא קדושים אות י, כמו שבארנו בכמה מקומות. וכל דבר שיש לו מדריגת האמצעי, ואינו נוטה אל הקצה, מתייחס אל החיים. כי הקצה יש לו סוף ותכלית, וזהו ענין מיתה, שהמיתה היא הסוף ותכלית.

16 דרך חיים פתח ↗

17 דרך חיים פתח ↗

18 רש"י על בראשית פתח ↗

מתה אנכי. מִכָּאן לְמִי שֶׁאֵין לוֹ בָנִים שֶׁחָשׁוּב כַּמֵּת בראשית רבה:

19 רמב"ן על שמות פתח ↗

וְטַעַם עַל פָּנָי כְּמוֹ "אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ" איוב א יא, "וְעַתָּה הוֹאִילוּ פְנוּ בִּי וְעַל פְּנֵיכֶם אִם אֲכַזֵּב" שם ו כח. יַזְהִיר לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, כִּי עַל פָּנַי הֵם, שֶׁאֲנִי מִסְתַּכֵּל וּמַבִּיט בְּכָל עֵת וּבְכָל מָקוֹם בָּעוֹשִׂים כֵּן. הַדָּבָר הֶעָשׂוּי בְּפָנָיו שֶׁל אָדָם וְהוּא עוֹמֵד עָלָיו יִקָּרֵא "עַל פָּנָיו", וְכֵן "וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו" בראשית לב כב, וְכֵן "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם", שֶׁהָיָה אַהֲרֹן אֲבִיהֶם רוֹאֶה וְעוֹמֵד שָׁם, וּבְדִבְרֵי הַיָּמִים א כד ב "וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי אֲבִיהֶם וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם". וְהִנֵּה אָמַר לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, שֶׁאֲנִי נִמְצָא עִמְּךָ תָּמִיד וְרוֹאֶה אוֹתְךָ בַּסֵּתֶר וּבַגָּלוּי: וְעַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת תָּבִין סוֹד הַפָּנִים מִמַּה שֶׁכָּתַבְנוּ רמב"ן על שמות ג':ב', כִּי הַכָּתוּב הִזְהִיר בַּמַּעֲמָד הַזֶּה "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם" דברים ה ד, וְתֵדַע סוֹד מִלַּת "אֲחֵרִים", וְיָבֹא כָּל הַכָּתוּב כִּפְשׁוּטוֹ וּמַשְׁמָעוֹ. וְכֵן רָמַז אוּנְקְלוֹס תרגום אונקלוס על שמות כ':ג', וְהוּא שֶׁנֶּאֱמַר שמות כ':כ"ג "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי" וְגוֹ': כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ לְבַדִּי, וְאֵין רָאוּי שֶׁתְּשַׁתֵּף עִמִּי אֲחֵרִים. וְאָנֹכִי אֵל, תַּקִּיף, שֶׁיֵּשׁ לְאֵל יָדִי, וְקַנָּא, שֶׁאֲקַנֵּא בְּנוֹתֵן כְּבוֹדִי לְאַחֵר וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִים. וְלֹא נִמְצָא בַּכָּתוּב בְּשׁוּם מָקוֹם שֶׁיָּבֹא לְשׁוֹן קִנְאָה בַּשֵּׁם הַנִּכְבָּד כִּי אִם בְּעִנְיַן עֲבוֹדָה זָרָה בִּלְבַד. וְאָמַר הָרַב בְּמוֹרֶה הַנְּבֻכִים א לב שֶׁלֹּא תִּמְצָא בְּכָל הַתּוֹרָה וּבְכָל סִפְרֵי הַנְּבִיאִים לְשׁוֹן חֲרוֹן אַף וְלֹא לְשׁוֹן כַּעַס וְלֹא לְשׁוֹן קִנְאָה אֶלָּא בְּעִנְיַן ע"ז בִּלְבַד. וְהִנֵּה בִּקְדוֹשֵׁי עֶלְיוֹן, "וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה" שמות ד':י"ד, "וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ" במדבר יב ט, וְכָתוּב איוב מב ז "חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב". אֲבָל בִּלְשׁוֹן קִנְאָה אֱמֶת הוּא. וְכָךְ אָמְרוּ בַּמְּכִילְתָּא כאן, בְּקִנְאָה אֲנִי נִפְרָע מֵע"ז אֲבָל אֲנִי חַנּוּן וְרַחוּם בִּדְבָרִים אֲחֵרִים:וּלְפִי דַּעְתִּי שֶׁיַּזְכִּיר קִנְאָה בע"ז בְּיִשְׂרָאֵל בִּלְבַד, וְטַעַם הַקִּנְאָה כִּי יִשְׂרָאֵל סְגֻלַּת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד אֲשֶׁר הִבְדִּילָם לוֹ, כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי לְמַעְלָה יט ה, וְהִנֵּה אִם הָעָם שֶׁלּוֹ מְשָׁרְתָיו פֹּנִים אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים יְקַנֵּא בָּהֶם הַשֵּׁם כַּאֲשֶׁר הָאִישׁ מְקַנֵּא בְּאִשְׁתּוֹ בְּלֶכְתָּהּ לַאֲחֵרִים, וּבְעַבְדּוֹ בַּעֲשׂוֹת לוֹ אָדוֹן אַחֵר. וְלֹא יֹאמַר הַכָּתוּב כֵּן בִּשְׁאָר הָעַמִּים אֲשֶׁר חָלַק לָהֶם צִבְאוֹת שָׁמַיִם: וּבְכָאן אֲנִי מַזְכִּיר מַה שֶׁיּוֹרוּ הַכְּתוּבִים בְּעִנְיַן ע"ז, כִּי הָיוּ שְׁלֹשָׁה מִינִין, הָרִאשׁוֹנִים הֵחֵלּוּ לַעֲבֹד אֶת הַמַּלְאָכִים שֶׁהֵם הַשְּׂכָלִים הַנִּבְדָּלִים בַּעֲבוּר שֶׁיָּדְעוּ לְמִקְצָתָם שְׂרָרָה עַל הָאֻמּוֹת, כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב דניאל י כ שַׂר מַלְכוּת יָוָן וְשַׂר מַלְכוּת פָּרַס, וְחָשְׁבוּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם יְכֹלֶת בָּם לְהֵיטִיב אוֹ לְהָרַע, וְכָל אֶחָד עוֹבֵד לַשַּׂר שֶׁלּוֹ כִּי הָיוּ הָרִאשׁוֹנִים יוֹדְעִים אוֹתָם, וְאֵלֶּה הֵם הַנִּקְרָאִים בַּתּוֹרָה וּבַכְּתוּבִים כֻּלָּם "אֱלֹהִים אֲחֵרִים", "אֱלֹהֵי הָעַמִּים", כִּי הַמַּלְאָכִים נִקְרָאִים אֱלֹהִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים" דברים י יז, "הִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָּל אֱלֹהִים" תהלים צז ז, "כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים" שמות י"ח:י"א. וְאע"פ שֶׁהָיוּ הָעוֹבְדִים מוֹדִים שֶׁהַכֹּחַ הַגָּדוֹל וְהַיְּכֹלֶת הַגְּמוּרָה לְאֵל עֶלְיוֹן, וְכָךְ אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ מנחות קי: דְּקָרוּ לֵהּ אֱלָהּ דֶּאֱלָהַיָּא, וּבְזֶה אָמַר הַכָּתוּב "זוֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם" הִזְכִּירָם בְּשֵׁם הַיְּדִיעָה:וְהַמִּין הַשֵּׁנִי בע"ז, שֶׁחָזְרוּ לַעֲבֹד לִצְבָא הַשָּׁמַיִם הַנִּרְאֶה, מֵהֶם עוֹבְדֵי הַשֶּׁמֶשׁ אוֹ הַיָּרֵחַ, וּמֵהֶם לְמַזָּל מִן הַמַּזָּלוֹת, כִּי כָּל אַחַת מִן הָאֻמּוֹת יָדְעָה כֹּחַ הַמַּזָּל בָּהּ כְּפִי מִשְׁטָרוֹ עַל הָאָרֶץ שֶׁלָּהֶם, וְחָשְׁבוּ כִּי בַּעֲבוֹדָתָם יִגְבַּר הַמַּזָּל וְיוֹעִיל לָהֶם, כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב ירמיה ח ב "וּשְׁטָחוּם לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם וַאֲשֶׁר דְּרָשׁוּם וַאֲשֶׁר הִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם", וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה בְּאִסּוּר שֶׁל ע"ז דברים ד יט "וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם", יֹאמַר, כִּי בַּעֲבוּר שֶׁחָלַק הַשֵּׁם אוֹתָם לְכָל הָעַמִּים וְנָתַן לְכָל עַם כּוֹכָב וּמַזָּל, לֹא תִּהְיֶה נִדָּח אַחֲרֵיהֶם לְעָבְדָם. וְאֵלֶּה הָאֲנָשִׁים הֵם שֶׁהֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת הַצּוּרוֹת הָרַבּוֹת בַּפְּסִילִים וְהָאֲשֵׁרִים וְהַחַמָּנִים, כִּי הָיוּ עוֹשִׂים צוּרוֹת מַזָּלָם בַּשָּׁעוֹת אֲשֶׁר לָהֶם הַכֹּחַ כְּפִי מַעֲלָתָם, וְהָיוּ נוֹתְנִים בָּעָם, כְּפִי מַחְשַׁבְתָּם, כֹּחַ וְהַצְלָחָה: וְקָרוֹב בְּעֵינַי שֶׁהוּחַל זֶה בְּדוֹר הַפַּלָּגָה כַּאֲשֶׁר הֱפִיצָם הַשֵּׁם אֶל הָאֲרָצוֹת, וּמָשְׁלוּ בָּהֶם הַכּוֹכָבִים וְהַמַּזָּלוֹת לְמַחְלְקוֹתֵיהֶם, כִּי הַבּוֹנִים הָיוּ רוֹצִים לַעֲשׂוֹת לָהֶם שֵׁם וְלֹא יִתְחַלְּקוּ, כַּאֲשֶׁר רָמַזְתִּי בִּמְקוֹמוֹ בראשית יא ב: וְהָיוּ לְכָל אֵלֶּה הַכִּתּוֹת נְבִיאֵי שֶׁקֶר מַגִּידִים לָהֶם מִן הָעֲתִידוֹת וּמוֹדִיעִים קְצָת הַבָּאוֹת עֲלֵיהֶם בְּחָכְמַת הַקֶּסֶם וְהַנִּחוּשׁ, כִּי יֵשׁ גַּם לַמַּזָּלוֹת שָׂרִים שׁוֹכְנִים בָּאֲוִיר כַּמַּלְאָכִים בַּשָּׁמַיִם יוֹדְעִים בָּעֲתִידוֹת. וּמִמִּין הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת הָיוּ מֵהֶם עוֹבְדִים לַאֲנָשִׁים, כִּי בִּרְאוֹתָם לְאֶחָד מִבְּנֵי הָאָדָם מֶמְשָׁלָה גְּדוֹלָה וּמַזָּלוֹ עוֹלֶה מְאֹד כִּנְבוּכַדְנֶצַּר, הָיוּ אַנְשֵׁי אַרְצוֹ חוֹשְׁבִים כִּי בְּקַבְּלָם עֲלֵיהֶם עֲבוֹדָתוֹ וְכַוָּנָתָם אֵלָיו יַעֲלֶה מַזָּלָם עִם מַזָּלוֹ, וְהוּא ג"כ יַחְשֹׁב כִּי בְּהִדָּבֵק מַחְשַׁבְתָּם בּוֹ תּוֹסִיף לוֹ הַצְלָחָה בְּכֹחַ נַפְשׁוֹתֵיהֶם הַמְּכֻוָּנוֹת אֵלָיו. וְזֶה הָיָה דַּעַת פַּרְעֹה כְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ שמו"ר ט ז, וְדַעַת סַנְחֵרִיב שֶׁאָמַר הַכָּתוּב בְּמַחְשַׁבְתּוֹ "אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" ישעיה יד יד, וְחִירָם וַחֲבֵרָיו שֶׁעָשׂוּ עַצְמָם אֱלוֹהוֹת, כִּי הָיוּ רְשָׁעִים לֹא שׁוֹטִים גְּמוּרִים:וְהַמִּין הַשְּׁלִישִׁי בע"ז, אַחַר כָּךְ חָזְרוּ לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁדִים שֶׁהֵם רוּחוֹת, כַּאֲשֶׁר אֲפָרֵשׁ בע"ה ויקרא יז ז, כִּי גַּם מֵהֶם יֵשׁ מְמֻנִּים עַל הָאֻמּוֹת שֶׁיִּהְיוּ הֵם בַּעֲלֵי הָאָרֶץ הַהִיא לְהַזִּיק לְצָרֵיהֶם וְלַנִּכְשָׁלִים שֶׁבָּהֶם, כַּיָּדוּעַ מֵעִנְיָנָם בְּחָכְמַת נֶגְרְמוֹנְסְיָא, גַּם בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ. וּבְזֶה אָמַר הַכָּתוּב דברים לב יז "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם", לָעַג לָהֶם הַכָּתוּב שֶׁהֵם זוֹבְחִים גַּם לַשֵּׁדִים שֶׁאֵינָם אֱלוֹהַּ כְּלָל, כְּלוֹמַר שֶׁאֵינָם כַּמַּלְאָכִים הַנִּקְרָאִים אֱלוֹהַּ, אֲבָל הֵם אֱלֹהִים שֶׁלֹּא יְדָעוּם, כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא מָצְאוּ בָּהֶם שׁוּם אֱלֹהוּת וְכֹחַ שׁוּלְטָנוּת, וְהֵם חֲדָשִׁים לָהֶם שֶׁלָּמְדוּ לַעֲשׂוֹת כֵּן מֵחָדָשׁ מִן הַמִּצְרִים הַמְּכַשְּׁפִים, וְגַם אֲבוֹתֵיהֶם הָרְשָׁעִים כְּתֶרַח וְנִמְרוֹד לֹא שְׂעָרוּם כְּלָל. וּמִזֶּה מַזְהִיר "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" ויקרא יז ז:וְהִנֵּה הַתּוֹרָה אָסְרָה בַּדִּבּוּר הַזֶּה הַשֵּׁנִי כָּל עֲבוֹדָה בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ, וּלְכָךְ הִזְהִיר בַּתְּחִלָּה לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי, שֶׁהֵם הַמִּין הָרִאשׁוֹן, וְזֶהוּ עַל פָּנָי, כַּאֲשֶׁר רָמַזְתִּי סוֹדוֹ וְהִזְהִיר עוֹד עַל הַפֶּסֶל וְגַם עַל הַתְּמוּנָה שֶׁהִיא תִּרְמֹז גַּם לַדָּבָר הָרוּחָנִי הַמְדֻמֶּה, כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב איוב ד טז "יַעֲמֹד וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי". וְכָךְ אָמְרוּ ר"ה כד: "אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם", לְרַבּוֹת חַמָּה וּלְבָנָה כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, "מִמַּעַל" לְרַבּוֹת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. כִּי גַּם בָּהֶם יַעֲשׂוּ צוּרוֹת לַשְּׂכָלִים הַנִּבְדָּלִים אֲשֶׁר הֵם נֶפֶשׁ לַמַּזָּלוֹת, כַּאֲשֶׁר הָיָה בְּעִנְיַן מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל שֶׁאֲנִי עָתִיד לְפָרֵשׁ בע"ה רמב"ן על שמות ל"ב:א'.

20 רמב"ן על במדבר פתח ↗

וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ – מִפְּנֵי שֶׁאָמַר תְּחִלָּה ״וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם״, שֶׁאֵלּוּ הַמִּשְׁפָּטִים נוֹהֲגִים גַּם בְּחוּצָה לָאָרֶץ, חָזַר וְהֶחְמִיר בְּיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ יוֹתֵר לִכְבוֹד הַשְּׁכִינָה אֲשֶׁר שָׁם, וְהִזְהִיר שֶׁלֹּא נַחֲנִיף אוֹתָהּ וְשֶׁלֹּא נְטַמֵּא אוֹתָהּ. וְעִנְיַן הַחֲנֻפָּה הוּא הַנֶּאֱמַר בַּקְּלָלוֹת: ״זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף, כְּרָמִים תִּטַּע וְעָבָדְתָּ וְיַיִן לֹא תִשְׁתֶּה, זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ, כָּל עֵצְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ יְיָרֵשׁ הַצְּלָצַל״ דברים כח לח-מ, כִּי כָל חֲנֻפָּה עֲשׂוֹת הֵפֶךְ הַנִּרְאֶה וְהַנִּדְמֶה לָעֵינַיִם. וְהוּא עֹנֶשׁ בָּאָרֶץ בַּעֲבוֹדָה זָרָה וּבִשְׁפִיכוּת דָּמִים וּבְגִלּוּי עֲרָיוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלֹא חָנֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ״ ירמיהו ג א, ״וְהָאָרֶץ חָנְפָה תַּחַת יוֹשְׁבֶיהָ״ ישעיהו כד ה, ״וַתַּחֲנִיפִי אֶרֶץ בִּזְנוּתַיִךְ״ ירמיהו ג ב. וְעִנְיַן הַטֻּמְאָה שֶׁתִּהְיֶה הָאָרֶץ טְמֵאָה וְלֹא יִשְׁכּוֹן בָּהּ כְּבוֹד הַשֵּׁם בִּהְיוֹת בָּהּ דָּם נָקִי שֶׁלֹּא נִתְכַּפֵּר בְּדַם שׁוֹפְכוֹ. וּבְסִפְרֵי מסעי קסא אָמְרוּ: ״וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ״ - הֲרֵי זוֹ אַזְהָרָה לַחֲנֵפִין, כִּי הִזְהִיר מִתְּחִלָּה שֶׁלֹּא נִקַּח שֹׁחַד בָּרוֹצְחִים, וְחָזַר וְהִזְהִיר שֶׁלֹּא נַחֲנִיף לָהֶם לְמַעֲלָתָם אוֹ לְתָקְפָּם וּכְבוֹד מִשְׁפַּחְתָּם בְּלִי מִקַּח שֹׁחַד, כִּי אִם אֲנַחְנוּ נַחֲנִיף לָהֶם הִנֵּה נַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ תַּחַת יוֹשְׁבֶיהָ:

20 דרך חיים פתח ↗

ומפני זה אמר כי מפני שלשה עבירות וחטאים גולים ישראל מן הארץ; שאם הם עובדים עבודה זרה, הנה אין ראוים להיות בארץ, כי הוא יתברך "אלהי הארץ" מ"ב כו, יט, ואיך יהיו בארצו עובדים אלהים אחרים. והשני, שפיכות דמים, כי מפני שהארץ נקראת יחזקאל כו, כ "ארץ החיים", אם שופכים דמים בקרבה, הרי אין ראוי שיהיו בארץ כלל, אחר שהם שופכים דם בקרבה, ואין נקראת "ארץ החיים". השלישי גלוי עריות, מצד כי ארץ ישראל נקראת 'קדושה', והפך הקדושה הוא גלוי עריות.

21 דרך חיים פתח ↗

22 דרך חיים פתח ↗

ודבר זה מבואר בכמה מקומות, כי המתנגד לקדושה הוא הערוה, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל ספרא ויקרא יט, ב כמו שהביא רש"י בפרשת קדושים ויקרא יט, ב, שלכך סמך פרשת קדושים לפרשת עריות ויקרא פרק יח לומר שיהיו קדושים ופרושין מן הערוה, שכל מקום שתמצא גדר ערוה שם תמצא קדושה; "אשה זונה וחללה לא יקחו כי אני ה' מקדישכם" ויקרא כא, ז-ח, "ולא יחלל זרעו כי אני ה' מקדשו" שם פסוק טו, "קדושים יהיו זונה וחללה לא יקחו" שם פסוקים ו, ז, עד כאן. והטעם ביארנו במקומות הרבה מאד, כי הערוה והזנות היא תאוה גופנית ביותר, וכל קדושה שהוא נבדל* מן החמרי, שלכך מקדישין השם יתברך שהוא נבדל מן הגופנית. ודבר זה בארנו הרבה מאד שאין ענין קדושה רק שהוא נבדל מן החמרי. ורמזו זה חכמים במה שאמרו ז"ל; למה קרבנה של סוטה שעורים, אמרו, היא עשתה מעשה בהמה, לכך קרבנה מאכל בהמה. הרי לך כי הזנות מעשה חמרית, ודבר ידוע הוא כי הזנות הוא חמרי גופני. ולפיכך אם חס וחלילה נוטים אל הזנות, גולים מן הארץ.

23 דרך חיים פתח ↗

24 דרך חיים פתח ↗

25 רש"י על במדבר פתח ↗

שערים. וְלֹא חִטִּים, הִיא עָשְׂתָה מַעֲשֵׂה בְהֵמָה וְקָרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהֵמָה סוטה י"ד:

26 דרך חיים פתח ↗

27 דרך חיים פתח ↗

28 דרך חיים פתח ↗

אמנם השמיטה שהיא לארץ, מה שלא נמצא לשום ארץ, ודבר זה מצד הארץ עצמה, כי ראוי לארץ השמיטה. וזה כי ארץ ישראל אשר לא תחסר כל בה, והיא הארץ השלימה בכל, כמו שאמר הכתוב עליה דברים ח, ט "ארץ אשר לא תחסר כל בה", ודבר זה כנגד שאר ארצות שהם חסרים, אך ארץ ישראל בלבד שאינה חסירה, והיא שלימה. והדבר שהוא שלם ראוי אליו השביתה והמנוחה. ודבר זה דומה אל ישראל, כי מצד שלימותם יש להם השבת והמנוחה. ודבר זה נתבאר למעלה ענין השביתה שהיא לישראל, כי כל מי שאין לו מנוחה, לא הגיע אל השלימות, ולכך הוא מתנועע. שכבר התבאר אצל למעלה פ"ב מ"ח 'אם למדת תורה הרבה' שהמתנועע הוא בכח, והדבר שהוא בפועל לגמרי אין לו התנועה, שהיא שייכת אל הדבר שהוא בכח, וכאשר הושלם הוא בפועל. ולפיכך כל זמן שלא הושלם העולם, ולא היה בפועל, לא קנה המנוחה, עד שהושלם, ולא היה אז בכח, אז קנה המנוחה. והנה תראה כי המנוחה שייך אל דבר שהושלם והוא בפועל, ואז הוא בעל מנוחה. אבל כאשר לא הושלם, ואינו בפועל, אז שייך אליו התנועה. ודבר זה ראוי אל האומות, שאין מציאותם בשלימות לגמרי, והם בכח ולא בפועל, לכך ראוי להם גם כן* התנועה התמידות.

29 דרך חיים פתח ↗

30 רש"י על סוטה פתח ↗

אלא למלכי בית דוד - שחלק להם המקום כבוד להראות שמלכותו שלימה:

30 דרך חיים פתח ↗

31 דרך חיים פתח ↗

32 דרך חיים פתח ↗

33 דרך חיים פתח ↗

34 רש"י על בראשית פתח ↗

ויכל אלהים ביום השביעי. ר' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר בָּשָׂר וָדָם, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו צָרִיך לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, הַקָּבָּ"ה שֶׁיּוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו, נִכְנָס בֹּו כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, וְנִרְאֶה כְאִלּוּ כִלָּה בוֹ בַיֹּום. דָּ"אַ מֶה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר? מְנוּחָה, בָּאת שַׁבָּת בָּאת מְנוּחָה, כָּלְתָה וְנִגְמְרָה הַמְּלָאכָה:

35 דרך חיים פתח ↗

36 דרך חיים פתח ↗

37 דרך חיים פתח ↗

38 דרך חיים פתח ↗

וזהו אמרם ז"ל במסכת סנהדרין נח:; בן נח ששבת חייב מיתה, שנאמר בראשית ח, כב "יום ולילה לא ישבותו". ויש לשאול, למה יהיה חייב מיתה על זה. אבל זה בשביל שאין ראוי לבן נח השביתה, כי השביתה מורה על שלימות בפועל, ודבר זה אין ראוי לבן נח, מפני שאין להם השלימות בפועל, אבל הם בכח ולא בפועל, לכך אין ראוי להם רק התנועה. וכמו ההפרש בין ישראל לבן נח מצד השביתה, כי ישראל מוכרח שיבא לכלל שביתה, שאם לא יבא לכלל שביתה רק יהא לו תמיד המלאכה שהיא התנועה, נחשב כאילו לא היה לו שלימות, שאם היה לו השלימות היה הוא בא אל המנוחה. וכך הארץ צריכה שתשבות, שאם היה בה מלאכה תמידית*, היה מורה שהיא חסירה השלימות*, ולכך היא במלאכה התמידית, ולא תבא לכלל המנוחה. ולכך כתיב ויקרא כה, ד "שבת שבתון יהיה לארץ", שיהיה לארץ עצמה שביתה, ודבר זה מודיע מעלת הארץ.

39 דרך חיים פתח ↗

40 דרך חיים פתח ↗

41 דרך חיים פתח ↗

42 דרך חיים פתח ↗

ועוד ביארנו כי כל דבר שיש לו קדושה, כמו ישראל והארץ, ראוי שיהיה בא לכלל מנוחה ושביתה. כי התנועה היא לגשם, כאשר ידוע מענין התנועה שהיא לגשם. ולפיכך בני נח שהם חמרים בעלי גשמות, אם הם רוצים לשבות, מה שאין ראוי לדבר שהוא בעל גשם, והם רוצים להלביש עצמם במדריגה נבדלת, חייבים מיתה. וישראל שיש להם מדריגה קדושה בלתי גשמית, ראוי שיהיה להם השביתה מן התנועה, דהיינו המלאכה. כי שאר תנועה לא נקראת 'תנועה', כי התנועה בלבד אינה טורח על האדם כלל, אבל המלאכה נקראת תנועה וטורח. ולפיכך נתן לישראל, שהם קדושים, יום קדוש ושביתה. וכן הארץ, אם היה האדם עובדה תמיד, לא היה קדושה לארץ. ולפיכך אמרה תורה לשבות בשביעית ויקרא כה, ד, כי דבר זה מורה על קדושת הארץ בעצמה. ולכן אם אין עושים זה, הם גולים מן הארץ בעון השמיטה. והנה התבאר לך בבירור למה בשביל אלו ד' דברים הם גולים מן הארץ.

43 רש"י על בראשית פתח ↗

ויברך, ויקדש. בֵּרְכוֹ בַּמָּן, שֶׁכָּל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ יוֹרֵד לָהֶם עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, וּבַשִּׁשִּׁי לֶחֶם מִשְׁנֶה, וְקִדְּשׁוֹ בַּמָּן, שֶׁלֹּא יָרַד כְּלָל בְּשַׁבָּת, וְהַמִּקְרָא כָּתוּב עַל הֶעָתִיד:

44 דרך חיים פתח ↗

45 רש"י על בראשית פתח ↗

46 דרך חיים פתח ↗

47 דרך חיים פתח ↗

48 דרך חיים פתח ↗

49 דרך חיים פתח ↗

50 דרך חיים פתח ↗

51 דרך חיים פתח ↗

ויש לך לומר גם כן, כי אלו ג', כולם הם בשביל שהארץ היא קדושה. וכל קדושה היא הפך הטומאה. וידוע כי הטומאה מבטל ומפסיד הקדושה, וכל דבר שהוא קדוש, בנגעו בטומאה מיד בטל הקדושה. ולא מצאנו טומאה רק באלו ג' דברים, שהם בפרט נקראים 'טומאה', וכדאיתא בפרק קמא דשבועות ז: וכמו שהתבאר למעלה. ולפיכך אלו ג' דברים הפך הארץ שהיא קדושה. ויש לך להבין מאוד למה אלו ג' דברים נקראו 'טומאה' בפרט, כי הם דברי חכמה עמוקה מאד. וכן עצמו הענין הרביעי, שהיא השמיטה, הוא מצד קדושת הארץ, שהרי כתיב ויקרא כה, יב "כי יובל היא קודש תהיה לכם מן השדה וגו'". וכן השמיטה היא קדושה בודאי לארץ, שהרי פירות שביעית שם קדושה עליהם. ועוד, השביעית שבת היא, ובשבת כתיב שמות לא, יד "קודש היא לכם". וצוה הכתוב לנהוג קדושה בארץ שלא לעבוד אותה, עד שהיא קדושה כמו בשבת, וכבר התבאר הטעם. ולכך אמר על דברים האלו ישראל גולים ממנה, כי ג' דברים, שהם עבודה זרה שפיכות דמים וגלוי עריות, הם טומאה, והם מטמאים ומבטלין את הקדושה. והרביעית השמיטה, היא עצם הקדושה שיש* אל הארץ. וכאשר אין נוהגין קדושה בארץ, אין הארץ סובלת את הדברים האלו, והם גולים ממנה. ופירוש זה ברור.

52 דרך חיים פתח ↗

53 דרך חיים פתח ↗

54 דרך חיים פתח ↗

55 דרך חיים פתח ↗

56 דרך חיים פתח ↗

57 דרך חיים פתח ↗

58 דרך חיים פתח ↗

59 רש"י על סוכה פתח ↗

בשנת היובל - שביעית ויובל חדא היא:

60 רש"י על ויקרא פתח ↗

קדש תהיה לכם. תּוֹפֶסֶת דָּמֶיהָ כְּהֶקְדֵּשׁ, יָכוֹל תֵּצֵא הִיא לְחֻלִּין, תַּ"לֹ תהיה — בַּהֲוָיָתָהּ תְּהֵא ספרא; סוכה מ':

61 רש"י על ויקרא פתח ↗

שבת לה'. לְשֵׁם ה', כְּשֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בְּשַׁבַּת בְּרֵאשִׁית עי' ספרא:

62 דרך חיים פתח ↗

63 דרך חיים פתח ↗

64 רש"י על ויקרא פתח ↗

ולא תקיא הארץ אתכם. מָשָׁל לְבֶן מֶלֶךְ שֶׁהֶאֱכִילוּהוּ דָּבָר מָאוּס, שֶׁאֵין עוֹמֵד בְּמֵעָיו אֶלָּא מְקִיאוֹ, כָּךְ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ מְקַיֶּמֶת עוֹבְרֵי עֲבֵרָה ספרא סוף קדושים, וְתַרְגּוּמוֹ וְלָא תְרוֹקֵן, לְשׁוֹן רִקּוּן — מְרִיקָה עַצְמָהּ מֵהֶם:

65 דרך חיים פתח ↗

66 רמב"ן על בראשית פתח ↗

אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כְּבָר פֵּרַשְׁתִּי זֶה רמב"ן על בראשית י"א:כ"ח, כִּי יֹאמַר מֵעֵת שֶׁהוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְעָשִׂיתִי לְךָ נֵס הָיָה הָרָצוֹן לְפָנַי לָתֵת לְךָ הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְהִנֵּה עַתָּה לֹא גָּזַר שֶׁיִּתְּנֶנָּה לוֹ אֲבָל אָמַר שֶׁהוֹצִיאוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים עַל דַּעַת שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לוֹ, וְלָכֵן חָשַׁשׁ אַבְרָהָם פֶּן יִהְיֶה בִּירֻשַּׁת הָאָרֶץ תְּנַאי הַמַּעֲשִׂים, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ פַּעֲמַיִם לעיל יב ז יג טו "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת", כִּי עַתָּה לֹא יִגְזֹר הַמַּתָּנָה כַּאֲשֶׁר גָּזַר לוֹ זֶרַע, וְלָכֵן אָמַר "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה", וְאֵינוֹ כִּשְׁאֵלַת "מָה אוֹת" מלכים ב כ ח. וְגַם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא עָשָׂה עִמּוֹ כִּשְׁאָר הָאֹתוֹת לְהַרְאוֹת לוֹ אוֹת אוֹ מוֹפֵת בְּדָבָר נִפְלָא, אֲבָל בִּקֵּשׁ אַבְרָהָם שֶׁיֵּדַע יְדִיעָה אֲמִתִּית שֶׁיִּירָשֶׁנָּה וְלֹא יִגְרֹם חֶטְאוֹ אוֹ חֵטְא זַרְעוֹ לְמָנְעָהּ מֵהֶם, אוֹ שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ הַכְּנַעֲנִים תְּשׁוּבָה וִיקַיֵּם בָּהֶם "רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ לְהַאֲבִיד וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ וְנִחַמְתִּי עַל הָרָעָה" ירמיהו יח ז, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּרַת עִמּוֹ בְּרִית שֶׁיִּירָשֶׁנָּה עַל כָּל פָּנִים:

67 אור החיים על דברים פתח ↗

לְךָ אֶת הַבְּרִית וְגוֹ׳. קָשֶׁה, שֶׁמִּדְּבָרָיו כָּאן מַשְׁמַע שֶׁאַחַר שֶׁיִּשְׁמְעוּ וְיִשְׁמְרוּ וְיַעֲשׂוּ כָּל הַמִּשְׁפָּטִים, בָּזֶה יִזְכּוּ לִשְׁמֹר לָהֶם הַבְטָחָתוֹ. וּמִמַּה שֶׁאָמַר בְּפָרָשָׁה זוֹ עַצְמָהּ דברים ט:ה ״לֹא בְצִדְקָתְךָ וְגוֹ׳ כִּי בְּרִשְׁעַת וְגוֹ׳ וּלְמַעַן הָקִים״ וְגוֹ׳ – זֶה יַגִּיד שֶׁהֲגַם שֶׁאֵין לָהֶם צְדָקָה, בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיְּקַיֵּם ה׳ אֶת הַשְּׁבוּעָה. וְזֶה לְךָ הָאוֹת כִּי לֹא בְּצִדְקָתוֹ בָּא וְיָרַשׁ מַה שֶׁיָּרַשׁ. וְאוּלַי כִּי כְּנִיסָתָם לָאָרֶץ הָיְתָה בִּשְׁבִיל שְׁבוּעַת הָאָבוֹת, וּתְנַאי הוּא הַדָּבָר – אִם יִשְׁמְרוּ וְיַעֲשׂוּ, יִשְׁמֹר ה׳ הַמַּתָּנָה לְעוֹלָם וָעֶד, וְהוּא אָמְרוֹ כָּאן וְשָׁמַר ה׳, וְאִם לֹא יִשְׁמְרוּ, תִּהְיֶה קִיּוּם הַשְּׁבוּעָה בַּזְּמַן הַמּוּעָט שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ וִישַׁלְּחֵם לְנַפְשָׁם.

68 דרך חיים פתח ↗

וכדי שתעמוד עוד על אלו דברים, תדע כי השם יתברך נתן הארץ לישראל בזכות ג' אבות; שהרי לאברהם הבטיח את ישראל על* שיתן לבניהם את הארץ. וכן הבטיח ליצחק בראשית כו, ג, וכן ליעקב בראשית כח, יג, ואם לא היה שבועת האבות, לא היה הארץ לישראל. והארץ בפרט שייכת אל האבות, ולכך נתנה הארץ לאבות בפרט. וכן מוכח הכתוב שאמר ויקרא כו, מב "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור", אמר כי יזכור* הארץ בשביל האבות, וזה כי מפני שהארץ שייכת לאבות. והיה ראוי שיאמר הכתוב "ואזכור הארץ", כלומר בשביל זכות האבות אזכור הארץ, אבל אמר "והארץ אזכור", כלומר שיש זכירה לארץ, כמו שיש זכירה לאבות. ובמדרש ויק"ר לו, ה, למה הוא מזכיר את הארץ עמהם. אמר רבי שמעון בן לקיש, משל למלך שהיה לו שלש בנות, ושפחה אחת מגדלתן. כל זמן שהמלך שואל בשלום בנותיו היה אומר שאלו לי בשלום מגדלת*, עד כאן. וביאור ענין זה מה שאמר 'ושפחה אחת מגדלתן', כי מעלת האבות דוקא מצד הארץ, כי אם לא היה הארץ, לא הגיעו האבות אל קדושה העליונה, ולכן הארץ מגדלתן. ומזה תדע כי הארץ שייכת לאבות, והאבות אל הארץ ביותר. ולפיכך כאשר מזכיר זכות שלשה אבות, מזכיר גם כן עמהם הארץ, שהם ענין אחד.

69 דרך חיים פתח ↗

70 דרך חיים פתח ↗

71 דרך חיים פתח ↗

72 דרך חיים פתח ↗

73 דרך חיים פתח ↗

74 דרך חיים פתח ↗

75 רש"י על במדבר פתח ↗

את הארץ מה הוא. יֵשׁ אֶרֶץ מְגַדֶּלֶת גִּבּוֹרִים וְיֵשׁ אֶרֶץ מְגַדֶּלֶת חַלָּשִׁים, יֵשׁ מְגַדֶּלֶת אֻכְלוּסִין וְיֵשׁ מְמַעֶטֶת אֻכְלוּסִין:

75 דרך חיים פתח ↗

76 רמב"ן על במדבר פתח ↗

וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה' כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר, וּמַהוּ הַדִּבּוּר? ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם לַצַּדִּיקִים וְלָרְשָׁעִים. כְּשֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם, מְצָאוֹ לְהקב״ה שֶׁהָיָה כּוֹתֵב ״ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם״. אָמַר לוֹ: ״לַצַּדִּיקִים?״ אָמַר לוֹ: ״אַף לָרְשָׁעִים״. אָמַר לוֹ: ״רְשָׁעִים יֹאבֵדוּ!״ אָמַר לוֹ: ״חַיֶּיךָ שֶׁתִּצְטָרֵךְ לַדָּבָר הַזֶּה״. כְּשֶׁחָטְאוּ בָּעֵגֶל וּבַמְרַגְּלִים וְנִתְפַּלֵּל לְפָנָיו בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם, אָמַר לוֹ הקב״ה: ״וַהֲלֹא אָמַרְתָּ לִי לַצַּדִּיקִים?״ אָמַר לוֹ: ״וַהֲלֹא אָמַרְתָּ לִי אַף לָרְשָׁעִים - יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה' לַעֲשׂוֹת דִּבּוּרְךָ״, לְשׁוֹן רַשִׁ״י רש״י על במדבר י״ד:י״ח מִדִּבְרֵי אַגָּדָה סנהדרין קי״א. וְדֶרֶךְ הָאֱמֶת תַּכִּיר מִפְּנֵי שֶׁהַשֵּׁם בַּמָּקוֹם הַזֶּה כָּתוּב בְּאָלֶ״ף דָּלֶ״ת, וְיֹאמַר שֶׁיִּהְיֶה הַגְּדֻלָּה בְּכֹחַ רַחֲמִים, כִּי מִדַּת הַדִּין הִיא שֶׁמְּתוּחָה כְּנֶגְדָּם. וְהִזְכִּיר בַּמִּדּוֹת אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְלֹא הִזְכִּיר "אֱמֶת" כִּי בְּמִדַּת אֱמֶת יִהְיוּ חַיָּבִים, וְלֹא הִזְכִּיר "נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים" כִּי לֹא בִּזְכוּת אָבוֹת נִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה עַכְשָׁו, וְלֹא הִזְכִּיר בַּתְּפִלָּה הַזֹּאת לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כְּלָל. וְהַטַּעַם בַּעֲבוּר שֶׁהָאָרֶץ נִתְּנָה לָאָבוֹת וּמֵהֶם יִרָשׁוּהָ, וְהֵם מוֹרְדִים בַּאֲבוֹתָם וְלֹא הָיוּ חֲפֵצִים בַּמַּתָּנָה שֶׁלָּהֶם אֲשֶׁר הָאָבוֹת הָיוּ בּוֹחֲרִים בָּהּ מְאֹד, וְהֵיאַךְ יֹאמַר "אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וְגוֹ' וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם" שמות לב יג וְהֵם אוֹמְרִים אִי אֶפְשֵׁנוּ בְּמַתָּנָה זוֹ. וְלֹא הִזְכִּיר "וְחַטָּאָה" בַּעֲבוּר שֶׁאֵלּוּ מְזִידִים וּפוֹשְׁעִים. וְלֹא יָדַעְתִּי לָמָּה לֹא הִזְכִּיר "רַחוּם וְחַנּוּן", אוּלַי יָדַע מֹשֶׁה כִּי הַדִּין מָתוּחַ עֲלֵיהֶם וְלֹא יִמְחוֹל לְעוֹלָם, לָכֵן לֹא בִּקֵּשׁ רַק אֲרִיכוּת אַפַּיִם שֶׁלֹּא יְמִיתֵם כְּאִישׁ אֶחָד וְלֹא יִשְׁחָטֵם כַּצֹּאן בַּמִּדְבָּר שֶׁיָּמוּתוּ בַּמַּגֵּפָה. וּבַעֲבוּר שֶׁלֹּא בִּקֵּשׁ עַתָּה אֶלָּא אֲרִיכוּת אַפַּיִם אָמַר לוֹ "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ", שֶׁאֶהְיֶה לָהֶם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד. וְהִזְכִּיר פּוֹקֵד עֲוֹן אָבוֹת לֵאמֹר שֶׁאִם יִרְאֶה שֶׁלֹּא לִמְחוֹת עֲוֹנָם יִפְקֹד עֲוֹן אָבוֹת עַל בְּנֵיהֶם וּלְאֶרֶךְ אַפַּיִם יִקָּחֵם, וּמִזֶּה הָיְתָה הַגְּזֵרָה לִקְבֹּעַ לָהֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת בַּלַּיְלָה הַזֶּה, כִּי פָּקַד עֲוֹנָם עַל זַרְעָם. וְאָמַר ר״א אבן עזרא על במדבר י״ד:י״ט כִּי בַּעֲבוּר שֶׁמָּצָאנוּ ״אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ״ אַחַר ״סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ״, יָדַעְנוּ כִּי מִלַּת ״סְלַח נָא״ אֲרִיכוּת אַף, וְכֵן "וְנִסְלַח לוֹ" - עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי כִּי סְלִיחָה הַנָּחַת הָעֹנֶשׁ כְּדִבְרֵי אוּנְקְלוֹס, וְהַקָּרְבָּנוֹת מַעֲלִים עֹנֶשׁ הַשּׁוֹגֵג מֵעָלָיו, וְכֵן ״טוֹב וְסַלָּח״ תהלים פו ה. וְאָמַר "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" לָעָם בִּכְלָלָן, שֶׁלֹּא יַכֵּם בַּדֶּבֶר וְיוֹרִישֵׁם וְיַעֲשֶׂה אוֹתוֹ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ וְהֵם וְזַרְעָם יֹאבְדוּ מִן הָאָרֶץ, אֲבָל יִסְלַח לָהֶם שֶׁיִּירְשׁוּ בְנֵיהֶם אֶת הָאָרֶץ, וְשֶׁלֹּא יָמוּתוּ הֵם בַּמַּגֵּפָה וְגָזַר שֶׁיִּתַּמּוּ פִגְרֵיהֶם בַּמִּדְבָּר וְיָמוּתוּ שָׁם כָּל אֶחָד בְּבֹא יוֹמוֹ. וְהִנֵּה בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה הִזְכִּיר מֹשֶׁה בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל תְּפִלָּתוֹ אֲשֶׁר הִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם וְאָמַר ״וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי הַשֵּׁם כָּרִאשׁוֹנָה" וְגוֹ' דברים ט יח, וּפֵרֵשׁ שָׁם פסוק כו תְּפִלָּתוֹ ״וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה' וָאוֹמַר" וְגוֹ', וְהִזְכִּיר גַּם כֵּן תְּפִלָּתוֹ עַל אַהֲרֹן שם פסוק כ, וְלֹא הִזְכִּיר לָהֶם בַּמְּרַגְּלִים שֶׁהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם כְּלָל. וְכָל זֶה מִן הַטַּעַם שֶׁהִזְכַּרְתִּי, כִּי הוּא לֹא הִתְפַּלֵּל לִמְחֹל לָהֶם אֶלָּא שֶׁיִּשָּׂא לָהֶם וְיַאֲרִיךְ אַפּוֹ וְיִפְקֹד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים, וְלֹא הָיְתָה תְּפִלָּתוֹ שְׁלֵמָה עֲלֵיהֶם, וְעַל כֵּן לֹא הִזְכִּירָהּ לָהֶם כִּי הָיוּ יְכוֹלִין לִטְעֹן עָלָיו:

77 דרך חיים פתח ↗

וכאשר ישראל הם דומים ומתדמים אל האבות, שלהם נתנה הארץ ואליהם שייך הארץ, אז יש להם הארץ. וכאשר הם יוצאים ממדת האבות, עד שאינם דומים להם, אז אין לישראל הארץ, וגולים הימנה*. וכן אם אין שומרים מה שראוי לארץ מצד עצמה, גולים ממנה. ועל ידי אלו ג' עבירות הם יוצאים לגמרי ממדת אבותיהם; כי זהירות מן גלוי עריות תמצא באברהם, שהיה נבדל בתכלית הקדושה שלא היה כמוהו*, וכמו שאמרו במסכת בבא בתרא בפרק קמא טז. "ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה" איוב לא, א, עפרא בפומיה דאיוב, באחריני לא מסתכל, בדידיה מסתכל. ואילו אברהם אף בדידיה לא מסתכל, שנאמר בראשית יב, יא "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", שעד עתה לא הכיר ביופיה, ועל ידי מעשה הכיר בה עתה, כמו שפירש רש"י ז"ל שם. ולפיכך כאשר ישראל אין נזהרין בגלוי עריות, הם יוצאים ממדת אברהם, והפך הם לאברהם שאליו נתן הארץ. ואם חס ושלום הם עובדים עבודה זרה, אין ראוי שיהיו נחשבים בני יצחק, שאליו שייך הארץ דוקא, שהרי יצחק הקריב גופו לגמרי לשמים, וכל כך היה דבק בעבודת הקב"ה, וזה מקריב לאל אחר, ודבר זה הפך לגמרי אל מדת יצחק.

78 דרך חיים פתח ↗

79 דרך חיים פתח ↗

80 דרך חיים פתח ↗

81 דרך חיים פתח ↗

82 דרך חיים פתח ↗

83 דרך חיים פתח ↗

84 רש"י על בראשית פתח ↗

ותכהין. בַּעֲשָׁנָן שֶׁל אֵלּוּ. דָּ"אַ כְּשֶׁנֶּעֱקַד עַ"גַּ הַמִּזְבֵּחַ וְהָיָה אָבִיו רוֹצֶה לְשָׁחֳטוֹ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וְרָאוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְהָיוּ בוֹכִים, וְיָרְדוּ דִמְעוֹתֵיהֶם וְנָפְלוּ עַל עֵינָיו, לְפִיכָךְ כָּהוּ עֵינָיו. דָּ"אַ כְּדֵי שֶׁיִּטֹּל יַעֲקֹב אֶת הַבְּרָכוֹת:

85 דרך חיים פתח ↗

וכן על ידי שפיכות דמים הם הפך ליעקב, כי לא מצינו מי שהיה הפך שפיכות דמים כמו יעקב. וזה ענין נפלא, דאמרינן במסכת נדה בפרק כל היד יג. המוציא ש"ז לבטלה כאילו שופך דמים, שנאמר ישעיה נז, ה "הנחמים באלים תחת כל עץ רענן סוחטי הילדים", אל תקרי "סוחטי", אלא 'שוחטי הילדים'. ומפני כי יעקב היה רחוק מן שפיכות דמים, לא ראה יעקב קרי מימיו, כמו שדרשו ז"ל יבמות עו. על הכתוב שאמר בראשית מט, ג "ראובן בכורי אתה כוחי וראשית אוני", אף שלא היה זה בכונה, רק באונס, כל כך היה רחוק משפיכות דמים, שלא יצא ממנו קרי אשר שייך ליצירה. וכל זה ידוע לנבונים, כי יעקב ועשו הם הפכים; עשו נקרא "אדמוני" בראשית כה, כה, והוא איש דמים רש"י שם. ויעקב אתו החיים. ולכך גם כן יעקב לא מת תענית ה:, כאשר ידוע למי שעמד בסוד קדושים. אשר כל אלו דברים ראוים לאבות מצד מדריגתם ומעלתם העליונה. ולפיכך אם היו חס ושלום נוטים אחר שפיכות דם, הם יוצאים ממדת יעקב, אשר אליו ראוי הארץ, וגולים ממנה.

86 דרך חיים פתח ↗

87 רש"י על בראשית פתח ↗

וראשית אוני. הִיא טִפָּה רִאשׁוֹנָה, שֶׁלֹּא רָאָה קֶרִי מִיָּמָיו בראשית רבה:

88 רש"י על שבועות פתח ↗

האדם בשבועה - שיהא אדם בשעת שבועה שיהא לבו עליו:

89 דרך חיים פתח ↗

90 רש"י על בראשית פתח ↗

מלאם יאמץ. לֹא יִשְׁווּ בִּגְדֻלָּה, כְּשֶׁזֶּה קָם זֶה נוֹפֵל, וְכֵן הוּא אוֹמֵר אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה יחזקאל כ"ו, לֹא נִתְמַלְּאָה צוֹר אֶלָּא מֵחֻרְבָּנָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם:

91 דרך חיים פתח ↗

92 רש"י על בראשית פתח ↗

אדמוני. סִימָן הוּא שֶׁיְּהֵא שׁוֹפֵךְ דָּמִים בראשית רבה:

93 דרך חיים פתח ↗

94 דרך חיים פתח ↗

95 רמב"ן על במדבר פתח ↗

96 דרך חיים פתח ↗

כלל הדבר; כי הארץ נתן השם יתברך לבני אדם תהלים קטו, טז, ולא לתוהו בראה ישעיה מה, יח, רק נתן אותה* לבני אדם. ואשר הם יותר ראשונים לארץ, הם האבות, שאליהם נתנה הארץ בפרט. ואם ישראל מתדמים לאבותם, אשר להם שייך הארץ, ראוי להם הארץ, כמו שהיתה ראויה לאבות. ואם לאו, גולים הימנה. והרביעית מצד שאינם שומרים מה שראוי אל הארץ מצד עצמה, היא השמיטה. כי אין ספק כי השמיטה היא לארץ, כדכתיב בקרא ויקרא כה, ב "ושבתה הארץ שבת לה'". הרי לך ג' דברים, שהם עבודה זרה, גלוי עריות, שפיכות דמים, שאם חס ושלום חוטאים בהם כאילו לא היו בני אברהם יצחק ויעקב, אשר להם נתנה הארץ. וחטא הרביעי שחוטא בארץ עצמה, היא השמיטה שהיא לארץ, כמו שפירשנו למעלה כי השמיטה ראויה לארץ, ובעון זה גולים הימנה. וכדכתיב ויקרא כו, מב "וזכרתי את בריתי יעקב וגו'", ודברים אלו מבוארים. והנה הארכנו לך פירוש המשנה הזאת, והכל עולה על דרך אחד נכון מאוד.

97 דרך חיים פתח ↗

98 רש"י על ויקרא פתח ↗

והשמתי אני את הארץ. זוֹ מִדָּה טוֹבָה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא יִמְצְאוּ הָאוֹיְבִים נַחַת רוּחַ בְּאַרְצָם, שֶׁתְּהֵא שׁוֹמֵמָה מִיּוֹשְׁבֶיהָ ספרא:

99 דרך חיים פתח ↗

100 דרך חיים פתח ↗

101 דרך חיים פתח ↗

102 דרך חיים פתח ↗

ומעתה לא יקשה לך מה שקרא כל אלו ד' עבירות עבירה אחת, שודאי נחשבים עבירה אחת, רוצה לומר בטול קדושת הארץ, וכאילו אמר שעל עבירות בטול קדושת הארץ גולים, ובטול קדושת הארץ הוא על ידי עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים ובטול שמיטה. או פירושו על עבירות קלקול הארץ, ואלו ד' עבירות קלקול הארץ הם, כולם נחשבים עבירה אחת, ולא קשיא מידי. ואם יש לך לב להבין תמצא אלו שבע פורעניות על שבעה גופי עבירות, ששלשה מהם הרעב, ואחר כך חיה רעה דבר וחרב וגלות, כי אלו ד' פורעניות הם כוללים, שבהם העולם יוצא מן הסדר הראוי אל העולם, והחכם יבין מדעתו.

103 דרך חיים פתח ↗

104 דרך חיים פתח ↗

105 דרך חיים פתח ↗

106 דרך חיים פתח ↗

107 דרך חיים פתח ↗

108 דרך חיים פתח ↗

109 דרך חיים פתח ↗

בארבעה פרקים וכו'. המשנה הזאת נשנית כאן אחר שאמר למעלה משנה ח 'דבר בא לעולם וכו", אמר כי הדבר גם כן מתרבה בארבעה פרקים בשביל אלו ד' דברים. ואין להקשות, אחר שאמר למעלה שם כי הדבר בא בשביל ד' מיתות שלא נמסרו לבית דין ועל פירות שביעית, וכאן אמר בארבעה פרקים הדבר מתרבה מפני דברים אחרים. ועוד קשה, למה לא חשב גם כן גזל תרומה ומעשר* ומעשר שני.

110 דרך חיים פתח ↗

111 רש"י על דברים פתח ↗

ואכלת וגו'. זֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. שֶׁכְּבָר לִמְּדָנוּ לִתֵּן מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לַלְוִיִם, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'" במדבר י"ח וְנָתַן לָהֶם רְשׁוּת לְאָכְלוֹ בְּכָל מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר "וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם" שם י"ח, עַל כָּרְחֲךָ זֶה מַעֲשֵׂר אַחֵר הוּא:

111 דרך חיים פתח ↗

112 דרך חיים פתח ↗

ויש לתרץ, דכאן אמר 'בד' פרקים הדבר* מתרבה', ופירוש שמתרבה הדבר יותר ממה שרגיל להיות, אבל שיהיה דבר גדול מאוד, דבר זה אינו. ולעיל אמר שם 'דבר בא לעולם', דהיינו דבר גדול בא לעולם. והטעם נראה כי הדבר מתרבה על אלו דברים, מפני מעשר עני וגזל מתנות עניים ופירות שביעית, מפני כי כל אלו שייכים לעני, והעני חיותו תלוי באלו הדברים, שבהם מחיה את נפשו. ואינו דומה הגוזל את העני למי שגוזל את העשיר; כי מי שגוזל את העני, אף אם אין גוזל רק שוה פרוטה, כאילו גוזל את נפשו, שנאמר משלי כב, כב-כג "אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש". ולמה נוטל נפשו, אבל דבר זה בשביל שגזל דבר שהוא פרנסת נפשו, כי כל אשר לעני בו הוא מתפרנס, שאין לו ממון רק להחיות את נפשו, ונחשב כאילו נוטל את נפשו. ולכך הקב"ה נוטל גם כן ממנו נפשו. ולפיכך העונש מדה כנגד מדה, שבא הדבר עליהם, ונוטל את נפשם.

113 דרך חיים פתח ↗

114 דרך חיים פתח ↗

115 רמב"ן על דברים פתח ↗

וְטַעַם בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ, עַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט בֵּאוּר מִמָּה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה ויקרא יט יג, לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר, כִּי דֶּרֶךְ הַכְּתוּבִים לְדַבֵּר בַּהֹוֶה, וְהַמִּנְהָג לִשְׂכֹּר הַפּוֹעֵל בְּיוֹם אֶחָד, וְלָעֶרֶב הוּא יֹצֵא טֶרֶם בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ, וִיצַוֶּה הַכָּתוּב לְפָרְעוֹ בְּיוֹמוֹ בְּהַשְׁלִים מְלַאכְתּוֹ מִיָּד וְשֶׁלֹּא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ, כְּדֵי שֶׁיִּקְנֶה בִּשְׂכָרוֹ לוֹ וּלְאִשְׁתּוֹ וּלְבָנָיו מָה שֶׁיֹּאכְלוּ בַּלַּיְלָה, כִּי עָנִי הוּא כְּרֻבֵּי הַנִּשְׂכָּרִים, וְאֶל הַשָּׂכָר הַזֶּה הוּא נוֹשֵׂא נַפְשׁוֹ שֶׁיִּקְנֶה בּוֹ מָזוֹן לְהַחֲיוֹת נַפְשׁוֹ. יְלַמֵּד אוֹתָנוּ בְּכָאן כִּי מָה שֶׁאָמַר בַּתּוֹרָה, לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר, הַכַּוָּנָה בּוֹ שֶׁתִּפְרָעֶנּוּ בְּיוֹמוֹ, שֶׁאִם לֹא תִּפְרָעֶנּוּ בְּצֵאתוֹ מִמְּלַאכְתּוֹ מִיָּד הִנֵּה יֵלֵךְ לְבֵיתוֹ וְיִשָּׁאֵר שְׂכָרוֹ אִתְּךָ עַד בֹּקֶר, וְיָמוּת הוּא בָּרָעָב בַּלַּיְלָה. וְכֵן כִּי הִיא כְּסוּתֹה לְבַדָּהּ הִיא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב שמות כב כו, יַזְכִּיר טַעַם הַמִּצְוָה בְּרֻבֵּי הַלָּאוִין. וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּ ב"מ קי כִּי הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה עַד בֹּקֶר, בִּשְׂכִיר יוֹם, וְשָׁב לְבָאֵר בְּכָאן דִּין שְׂכִיר לַיְלָה, וְהִנֵּה לְכָל אֶחָד זְמַן לְפֵרָעוֹן שְׁנֵים עָשָׂר שָׁעוֹת. וְהוּא הָאֱמֶת בַּקַּבָּלָה וְהַנָּאוֹת בְּטַעַם נָכוֹן:

115 דרך חיים פתח ↗

116 דרך חיים פתח ↗

117 דרך חיים פתח ↗

118 דרך חיים פתח ↗

119 רש"י על ויקרא פתח ↗

ונפש כי תקריב. לֹא נֶאֱמַר נֶפֶשׁ בְּכָל קָרְבְּנוֹת נְדָבָה אֶלָּא בַּמִּנְחָה, מִי דַּרְכּוֹ לְהִתְנַדֵּב מִנְחָה? עָנִי. אָמַר הַקָּבָּ"ה, מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ הִקְרִיב נַפְשׁוֹ מנחות ק"ד:

119 דרך חיים פתח ↗

120 דרך חיים פתח ↗

121 דרך חיים פתח ↗

122 דרך חיים פתח ↗

123 דרך חיים פתח ↗

ואף על גב דגם חרב ממית, אין זה מדה כנגד מדה, שהם לא עשו רק שמנעו החיים, הוא הפרנסה, שהוא חיות הנפש, ולכך הדבר בא ונוטל החיים, והגוף נשאר. ולא כן החרב, שהורג את הגוף ולא את הנפש, רק הדבר נוטל את הנפש. וכל אלו שייכים לעניים דוקא, שהרי מתנות עניים הם. ופירות שביעית נמי לעניים הוא, דכתיב שמות כג, יא "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך". הרי אלו דברים כולם הם לעניים, והנוטל דבר זה הוא נוטל חיותו ונפשו. אבל תרומה ומעשר שני אינם רק -לכהן- לעני, ולכך לא שייך לומר על זה כך.

124 דרך חיים פתח ↗

125 רש"י על נדה פתח ↗

פוץ מילחא - השלך המלח מן הבשר ושוב אינו ראוי אלא לכלבים כך הנשמה היא מלח לגוף לקיימו כיון שהלכה אז מסריח הגוף:

126 דרך חיים פתח ↗

127 דרך חיים פתח ↗

128 דרך חיים פתח ↗

129 דרך חיים פתח ↗

130 דרך חיים פתח ↗

131 דרך חיים פתח ↗

ומפני כי העני צועק, על זה הדבר מתרבה מיד באותו פרק עצמו, ואין הקב"ה ממתין לו כלל, שהרי העני צועק והדבר מתרבה מיד. ולפיכך קאמר 'הדבר מתרבה', כלומר שהוא מוסיף ממה שראוי להיות מפני דברים אלו באותו פרק עצמו הוא. אבל בשביל מיתות שלא נמסרו לבית דין ופירות שביעית, שאין כאן צעקה עניים, רק שלא עשה המצוה שהיה לו להפקיר לעניים, על זה הדבר בא לעולם, כי אין הדבר בא מיד כמו שהוא כאשר העני צועק, אבל השם יתברך מאריך להם, וגובה חובו בפעם אחר*, ושייך בזה 'הדבר בא לעולם'.

132 דרך חיים פתח ↗

133 רמב"ן על שמות פתח ↗

אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ הֲרֵי זֶה מִקְרָא קָצָר, גִּזֵּם וְלֹא פֵּרֵשׁ עָנְשׁוֹ, כְּמוֹ "לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן" בראשית ד טו, וְלֹא פֵּרֵשׁ הָעֹנֶשׁ. אַף כָּאן, אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, לְשׁוֹן גִּזּוּם, סוֹפְךָ לִטֹּל אֶת שֶׁלְּךָ, לָמָּה, כִּי יִצְעַק אֵלַי אֶשְׁמָעֶנּוּ וְאֶנְקְמֶנּוּ. לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על שמות כ"ב:כ"ב. וְאֵינֶנּוּ נָכוֹן, וְגַם הָעֵד שֶׁהֵבִיא לֹא הֵעִיד כֵּן. אֲבָל יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה "כִּי" בַּמָּקוֹם הַזֶּה כְּמוֹ "אִם", שֶׁהוּא אֶחָד מִשִּׁמּוּשִׁין שֶׁלּוֹ, יֹאמַר, אִם יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ, וְהַכֶּפֶל לְנִחוּץ הָעִנְיָן וְחִזּוּקוֹ, כְּדֶרֶךְ "הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים" שמות י"ד:א', "הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה" במדבר יב ב:וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי כִּי יֹאמַר אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ רַק צָעֹק יִצְעַק אֵלַי בִּלְבַד מִיָּד אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ, אֵינֶנּוּ צָרִיךְ לְדָבָר אַחֵר כְּלָל, כִּי אֲנִי אוֹשִׁיעֶנּוּ וְאֶנְקֹם אוֹתוֹ מִמְּךָ. וְהַטַּעַם, כִּי אַתָּה לוֹחֵץ אוֹתוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ מוֹשִׁיעַ מִיָּדְךָ, וְהִנֵּה הוּא נֶעֱזָר יוֹתֵר מִכָּל אָדָם, כִּי שְׁאָר הָאֲנָשִׁים יִטְרְחוּ אַחֲרֵי מוֹשִׁיעִים שֶׁיּוֹשִׁיעוּם וְאַחֲרֵי עוֹזְרִים לִנְקֹם נִקְמָתָם, וְאוּלַי לֹא יוֹעִילוּ וְהַצֵּל לֹא יַצִּילוּ, וְזֶה בְּצַעֲקָתוֹ בִּלְבַד נוֹשָׁע בַּה' וְיִנָּקֵם מִמְּךָ, כִּי נֹקֵם ה' וּבַעַל חֵמָה נחום א ב: וְיָבֹא כָּעִנְיָן הַזֶּה בִּכְתוּבִים רַבִּים, כְּגוֹן מַה שֶׁאָמַר משלי כב כב-כג "אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר כִּי ה' יָרִיב רִיבָם", יֹאמַר אַל תִּגְזֹל דַּל בַּעֲבוּר שֶׁהוּא דַּל וְאֵין לוֹ עוֹזְרִים, וְאַל תְּדַכֵּא הֶעָנִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, כִּי ה' יָרִיב בַּעֲבוּרָם, וְכֵן אָמַר שם כג י-יא "וּבִשְׂדֵה יְתוֹמִים אַל תָּבוֹא כִּי גֹּאֲלָם חָזָק ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ", שֶׁיֵּשׁ לָהֶם גּוֹאֵל חָזָק וְקָרוֹב יוֹתֵר מִכָּל אָדָם, אַף כָּאן אָמַר כִּי בְּצַעֲקָתוֹ בִּלְבַד יִוָּשֵׁעַ: וְכָמוֹהוּ "כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי" ישעיה נה י יא, בִּשְׁנֵיהֶם יֹאמַר שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ דָּבָר אַחֵר, כִּי אִם שֶׁיַּרְוֶה אֶת הָאָרֶץ מִיָּד, וְכֵן כִּי אִם שֶׁיַּעֲשֶׂה מַה שֶׁחָפַצְתִּי, וְהִנֵּה הוּא כְּטַעַם "אֶלָּא", וְכֵן "כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ" במדבר י ל:

133 דרך חיים פתח ↗

134 דרך חיים פתח ↗

135 דרך חיים פתח ↗

136 דרך חיים פתח ↗

137 דרך חיים פתח ↗

ועוד תבין כי למעלה משנה ח אמר 'דבר בא לעולם', שכבר אמרנו כי החטא היה בדָבָר שדומה לדֶבֶר עצמו, דהיינו מיתות בית דין, שהיה להם להמית בכח דין. וגם פירות שביעית שהיה להם לאבד אותם, והם לא עשו, לכך בא הדבר בכח הדין. אבל אלו שאין נותנין מתנות עניים, ולוקחין חיותם, ואין כאן ענין דבר בעצמו, רק שמפסידים חיותם, וזהו מיתה בלבד. ובזה הדבר מתרבה, כלומר שמביא מיתה לעולם, ודבר זה מבואר.

138 דרך חיים פתח ↗

139 דרך חיים פתח ↗

140 דרך חיים פתח ↗

141 דרך חיים פתח ↗

142 דרך חיים פתח ↗

143 רש"י על שמות פתח ↗

ואתם לא תצאו וגו'. מַגִּיד, שֶׁמֵּאַחַר שֶׁנִּתְּנָה רְשׁוּת לַמַּשְׁחִית לְחַבֵּל, אֵינוֹ מַבְחִין בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע שם; וְלַיְלָה רְשׁוּת לַמְחַבְּלִים הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר "בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר" תהלים ק"ד:

1 1226 "כי כל מדותיו של הקב"ה הם מדה כנגד מדה" לשונו למעלה בסוף המשנה הקודמת.

2 1227 כמו שדניאל ראה בחלום את ארבע המלכיות בדמות חיות דניאל ז, ב-ז; בבל כאריה, פרס כדוב, יון כנמר, ומלכות רביעית כחיה משונה. ורש"י בראשית טו, י כתב: "לפי שהאומות נמשלו לפרים ואילים ושעירים, שנאמר תהלים כב, יג 'סבבוני פרים רבים וגו". ואומר דניאל ח, כ 'והאיל אשר ראית בעל הקרנים מלכי מדי ופרס'. ואומר שם פסוק כא 'והצפיר השעיר מלך יון'". ובגו"א שם אות טו כתב: "מה שהאומות נמשלו לבהמות, לפי שהבהמה גדולה, והאומות גדולים בכמותם... ועוד, כי הבהמות יש להם גוף עב וגס, וכזה הם האומות" הובא למעלה פ"ב הערה 501, ולהלן הערות 1270, 2063. ובנצח ישראל פ"י רנד: כתב: "וכאשר ראה דניאל ממשלת ד' מלכיות, המשיל כולם בחיות, ואמר דניאל ז, יג 'ואחד חזית הוית בחזוי לילא וארו עם ענני שמיא כבר אנש וגו", וזה נאמר על מלכות המשיח סנהדרין צח., שהוא מלכות ישראל. וכל זה מפני שאין האומות עיקר המציאות, רק הם שפלים אצל ישראל, לכך נקראו חיות, שאינם נבראים בשביל עצמם, רק בשביל ישראל. ואילו ישראל מדמה אותם לבר אנש, כי ישראל הם עיקר המציאות בעולם הזה. וכל הדברים האלו ברורים". ובנר מצוה כב. כתב: "כאשר ראה דניאל המלכיות, ראה אותם ד' חיות, כי בערך זה ראוי שיהיו נמשלים ד' מלכיות. וזה, כי האדם יש לו הכח והממשלה על החיות, כדכתיב בקרא בראשית א, כח "וירדו בדגת הים וגו'". ולפיכך ראוי שיהיה המלכות בעולם נראה בתאר וכתמונת אדם. רק שממשלת אלו ד' מלכיות הם חסירי המעלה האלקית הנבדלת שהיא לאדם, ומצד הזה שהם חסירי המעלה האלקית, יש להם הכח הבלתי אלקי. ולכך היו נראים כתאר החיות, כי החיה חסר לה הכח האלקי הנבדל, והכח בלתי אלקי יש בה יותר, כמו שהוא ענין כח מלכיות אלו. לכך ראה אותם דניאל בתאר ובצורת ד' חיות. וכאשר ראה מלכות מלך המשיח, ראה אותו בתאר ובצורת אדם. כי אחר שראה המלכיות בצורת ד' חיות, ראה מלכות ישראל בתאר ובצורת אדם, כדכתיב דניאל ז, יג 'וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה', כי מלכות מלך המשיח יהיה אלקי לגמרי, ולפיכך קרא אותו 'בר אנש'". אך קשה, שאינו מביא כאן כלל את מאמרם שבת לג. "בעון שבועת שוא ושבועת שקר וחילול השם וחילול שבת חיה רעה רבה ובהמה כלה ובני אדם מתמעטין והדרכים משתוממין, שנאמר ויקרא כו, כג 'ואם באלה לא תוסרו לי', אל תקרי 'באֵלֶה' אלא 'באָלָה', וכתיב שם פסוק כב 'והשלחתי בכם את חית השדה וגו". וכתיב בשבועת שקר ויקרא יט, יב 'ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלקיך', ובחלול השם כתיב ויקרא כב, לב 'ולא תחללו את שם קדשי', ובחלול שבת כתיב שמות לא, יד 'מחלליה מות יומת', ויליף חילול חילול משבועת שקר" ראה התויו"ט והגר"א שהביאו גמרא זו, ולהלן הערה 1231. ובודאי פשוטו של מקרא "והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם והכריתה את בהמתכם והמעיטה אתכם ונשמו דרכיכם" איירי בחיה רעה, ולא במלכיות, ומדוע שיבאר כאן שלא כפשוטו של מקרא. ועוד, כי בח"א לשבת שם א, כד: ביאר את המאמר, אך לא הזכיר כלל שאיירי במלכיות, אלא איירי בחיה רעה כפשוטה, ומדוע כאן מבאר שאיירי במלכיות. וצ"ע.

3 1228 אודות ששבועת שוא מורה שאין יראים משמו הגדול, כן כתב בתפארת ישראל ר"פ לט תקצב., וז"ל: "הדבור הקדוש השלישי שמות כ, ז 'לא תשא את שם ה' אלקיך'. וכבר בארנו כי ראוי שיהיה הדבור הקדוש הזה אחר שם פסוק ג 'לא יהיה לך'. כי החוטא בדבר זה, הוא חוטא בשמו יתברך, ומחלל כבודו יתברך... הנשבע לשקר מחלל שמו וכבודו יתברך, כדכתיב ויקרא יט, יב 'ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלקיך'". ושם בהמשך הפרק תקצד. כתב: "אמנם צד החמור שבו באיסור שבועת שוא לעומת שאר עבירות, כי כל החטאים, אף הכופר בעיקר, וכן עבודת אלילים, אשר החטא בו יתברך, מכל מקום האומר ח"ו אין אלהים, אין זה ממעט ממציאותו יתברך. אבל כאשר יש אלקים, והוא חוטא בשמו כאשר נשבע בשמו לשקר, דבר זה ענין אחר, והוא יותר חמור, במה שזה מחלל שמו, המורה על עצמו, והוא מחלל שם כבודו. משל זה, מלך מולך במדינה, ועיר אחת מורדת בו, וממליכים מלך אחר למלך. ועיר אחרת מורדת במלך, מבזה את כבוד המלך, ואומרת כי המלך הזה מלך של שקר, ואין בו אמתות כלל. הנה העיר הראשונה, אף על גב שמרדה במלך והמליכה מלך אחר, מכל מקום לא עשתה דבר אל המלך בעצמו, רק מפני שהמליכה מלך אחר עליה. ודבר זה מצד המקבל, שמקבל עליו מלך אחר. והעיר השניה לא מרדה במלך להמליך אחר, אבל אמרה כי מלך שקר הוא, וחללה כבוד המלך בעצמו. ודבר זה יותר חמור מצד זה, שהיא חללה שם כבודו. ולפיכך מיוחד חטא זה של הנשבע לשקר בו יתברך מכל החטאים בכל הדברים אשר זכרו חכמים. שאמרו שבועות לט. שכל העולם נזדעזע כאשר אמר שמות כ, ז 'לא תשא את שם ה' אלקיך', מאחר שעצם החטא הוא בו יתברך בגודל כבודו, דבר זה הוא הזדעזעות כל העולם, כי כל העולם הוא כבודו, וזה הזדעזעות כל העולם" הובא למעלה פ"ד הערה 405. ואודות שחלול השם מורה שאין יראים משמו הגדול, כן כתב למעלה פ"ד מ"ד עו., וז"ל: "המחלל שם שמים, הנה כבודו מלא העולם, וסוף סוף אחד שוגג ואחד מזיד הרי חלל כבודו יתברך אשר הוא מלא עולם... סוף סוף נעשה חלול ובטול הכבוד". ובהמשך המשנה שם פג. כתב: "וזה כי השם הוא גלוי של בעל השם, כי כל אחד על ידי השם נודע הוא בעולם, כמו מלאכי א, יא 'גדול שמי בגוים', ועל ידי השם הוא מפורסם ונודע. ולפיכך אמר למעלה פ"ד מ"ד המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי, מפני שהיה מחלל שמו אשר הוא בגלוי ונודע לכל, וכדכתיב ירמיה טז, כא 'וידעו כי שמי ה". לכך נפרעין ממנו בגלוי, שיהיה נודע ונגלה לרבים כאשר חטא בחלול שמו, אשר על ידי שמו נגלה השם יתברך בעולם. ולפיכך אף אם חלל שם שמים בסתר, סוף סוף חטא בשמו אשר בו נודע ונגלה בעולם, ולפיכך נפרעין ממנו בגלוי", ושם הערה 391. ובנתיב יראת השם ס"פ ד ב, לד. כתב: "בודאי החומר הזה שיש לחלול השם על כל החטאים, וזה כי כאשר עובד עבודה זרה, אינו חוטא בו יתברך בעצמו, רק שעושה אלוה לעצמו. אבל חלול השם כאילו ח"ו אין אלוה, כאשר שמו מחולל ח"ו. ולפיכך העבירה הזאת הוא החטא החמור והקשה מכל. וכבר התבאר באריכות במסכת אבות אצל 'חיה רעה באה על חלול השם'. והחטא הגדול הזה שהוא על כל חטאים, עד שאמרו על החוטא הזה בפרט יומא פו. תשובה ויסורין תולין, ומיתה מכפרת. ובארנו דבר זה בנתיב התשובה גם כן פ"ג לאחר ציון 67, עיין שם חומר שיש בחטא הזה" הובא למעלה פ"ד הערה 419. ובנתיב התשובה שם כתב: "אין ראוי שיהיה בעולם המחלל שם כבודו, כי כל אשר ברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו להלן פ"ו מ"י, ומי שמחלל השם אין ראוי אליו המציאות, שהרי כל הנמצאים הם לכבודו יתברך. ומפני כך אין חלול השם מתכפר להם עד המיתה, והמיתה מכפר הכל. ועוד נתבאר הרבה מזה אצל 'חיה רעה באה לעולם', ושם מבואר היטב דבר זה למה המחלל שם שמים אין ראוי אליו המציאות" הובא למעלה פ"ב הערה 1394.

4 1229 אודות שהירא מן ה' אינו ירא מבשר ודם, כן אמרו למעלה פ"ג מ"ה "כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. וכל הפורק ממנו עול תורה, נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ", וכתב שם לבאר קמט.: "אבל אם פורק מאתו עול תורה, אז הוא נוטה אל העולם הזה הגשמי כאשר מסלק מאתו עול תורה, שהיא למעלה מן העולם הזה. ולכך נותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ, אשר הם מושלים מצד העולם הזה. וכל עוד שמסלק עצמו מן המדריגה שהיא למעלה מן הטבע, ונוטה אל עולם הגשמי, מושלים עליו אלו שני דברים, עול מלכות ועול דרך ארץ, שהם מצד עולם הזה, ודבר זה מבואר". ומעין זה השריש הנפש החיים שער ג פי"ב, וז"ל: "הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו, ולא יעשו שם רושם כלל. כשהאדם קובע בלבו לאמר הלא ה' הוא האלקים האמתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם, וכל העולמות כלל והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו. ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ב"ה. כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם, שלא יוכלו לפעול לו שם דבר כלל". ומכלל זה משמע שמי שאינו מחיה בתוכו את המקרא של דברים ד, לה "אין עוד מלבדו", הרי הוא נתון לכחות אחרים.

5 1230 בדרוש לשבת תשובה סז: כתב: "המזכיר שמו של הקב"ה בחנם... אין בו יראת שמים כלל, כי אם היה ירא משמו, כמו שאין מי שירא ממלך בשר ודם נראה לפניו ונכנס אל ביתו, כי זה היה פריקת עול, כך הזכרת שמו יתעלה. כי אין שמו כמו שם אדם בשר ודם, אבל בשמו יתעלה ברא הכל בשתי אותיות בלבד רש"י בראשית ב, ד, וא"כ כאשר מזכיר שמו זהו פריקת עול ומורא של הקב"ה". ובגו"א בראשית פכ"ז אות ט ביאר דברי רש"י שם בראשית כז, כא שיצחק "אמר בלבו אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו", וז"ל: "ואף על גב שהיה עשו בחזקת כשרות ליצחק, מכל מקום היה יצחק דן את עשו לכף זכות, שהיה עשו נזהר שלא להזכיר שם שמים כ"ה ברמב"ן שם. כי העובד מיראה את הקב"ה אינו מזכיר את שמו לעולם, כי הוא מתיירא מפני שמו הגדול, ונבהל מפניו. ומפני שמדת יצחק היה כן, דכתיב בראשית לא, מב 'ופחד יצחק היה לי', והיה מפחד תמיד מפני הקב"ה ראה להלן הערה 838, והוא מדה גדולה למאוד, היה אוהב את עשו. ויעקב שהיה מזכיר את שמו, היה סובר שהוא עובד מאהבה, ולפיכך מי שהוא אוהב את אחד תמיד הוא מזכירו, והוא בפיו, ואין זכרו נשכח ממנו. ומכל מקום היה יצחק נוטה אחר עשו, שהיה בעיניו עובד מיראה" הובא למעה פ"א הערה 638, ופ"ד הערה 403. וראה בנתיב יראת השם פ"ג ב, כט..

6 1231 כמו שנאמר בראשית לו, כד "ואלה בני צבעון ואיה וענה הוא ענה אשר מצא את הימם במדבר ברעתו את החמרים לצבעון אביו", ופירש רש"י שם: "את הימם – פרדים, הרביע חמור על סוס נקבה וילדה פרד, והוא היה ממזר, והביא פסולין לעולם. ולמה נקרא שמם 'ימים', שאימתן מוטלת על הבריות, דאמר רבי חנינא, מימי לא שאלני אדם על מכת פרדה לבנה וחיה". הרי שיש חיה הנקראת על שם שאיתה מוטלת על הבריות. וזה מורה באצבע "שהאדם ירא מפני החיה". ובח"א לשבת לג. א, כד. ביאר את דברי הגמרא שבת לג. שאמרו "בעון שבועת שוא ושבועת שקר וחילול השם וחילול שבת חיה רעה רבה ובהמה כלה ובני אדם מתמעטין והדרכים משתוממין" הובא במילואו למעלה הערה 1227, בזה"ל: "יש לך לדעת כי המחלל שמו יתברך... מבטל הכבוד, ובטול הכבוד כאילו ח"ו בטל מציאותו. כי לפי גודל כבודו, הוא מציאתו. ולפיכך המחלל השם הוא מבטל כבודו, ודבר זה נחשב בטול מציאות... ומפני כך חיה רעה רבה, שחיה רעה הוא מחריב המציאות עד שלא נמצא אדם, ובהמה כלה, ובני אדם מתמעטין, והדרכים משתוממין. כל זה מפני כי ראוי שיהיה כל חרב ושממה מבלי מציאות, משום חלול שיש כאן, שכל חלול הוא חלול כבוד, והוא בטול מציאות". הרי ש"חיה רעה" מורה על בטול המציאות והסדר. ובגבורות ה' פנ"ז רנג. כתב לגבי מכת ערוב בזה"ל: "ידוע כי הערוב חיות רעות הטורפות בשיניהם, והוא נקרא 'השחתה', שמשחיתים חיות רעות. וזה אינו פועל טבעי, שאין מעשה חיה רעה פועל טבעי, ולפיכך נאמר אצל הערוב שמות ח, כ 'תשחת הארץ מפני הערוב', שהיו החיות הרעות משחיתים, וזה פועל אינו טבעי". ובח"א לב"מ פד: ג, לז. כתב: "כי החיה, מוראה על הבריות". וראה הערה 1234.

7 1232 תלה את היראה בשנוי "שהיא בריה אחת משונה, ושייך בזה יראה", כפי שעשו המרגלים, שנאמר במדבר יג, כג "ויבואו עד נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים ומן הרמנים ומן התאנים", ופירש רש"י שם "כל עצמם להוציא דבה נתכוונו, כשם שפריה משונה, כך עמה משונה". וכן נאמר שם פסוק לג "ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפלים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם", ופירש הרמב"ן שם "לפי שהיה ענין הנפילים שבדורות נח נודע בעולם, הזכירו להם שאלו בני הענק מהם, כדי ליראם ולבהלם. ולכך אמרו עתה 'ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם'", הרי שמייראים את האדם בדבר משונה וזר.

8 1233 לכך לא אמרו כאן "חרב באה לעולם" כפי שאמרו בסוף המשנה הקודמת "חרב באה לעולם על ענוי הדין". ואודות ש"אין יראה רק גבי חיה רעה... ושייך בזה יראה יותר ממה ששייך מן החרב", הנה נאמר יחזקאל יד, טו "לו חיה רעה אעביר בארץ ושכלתה והיתה שממה מבלי עובר מפני החיה", ופירש שם הרד"ק, וז"ל: "לו חיה רעה אעביר בארץ ושכלתה - לו כמו 'אם'... והיתה שממה מבלי עובר מפני החיה. לא אמר זה ברעב בחרב ובדבר, כי אף על פי שתהיה הארץ שממה מיושביה, יעברו דרך עליה אנשים מארצות אחרות, ולא תרבה שם החיה. אבל כשהארץ שממה מפני חיה משולחת, שהאל יתברך השליחה בה... יראו לעבור בה אפילו אנשים אחרים מפני החיה".

9 1234 נראה מתוך שלל הרמזים שיש בדבריו, שרומז לדבר שאינו רוצה לפרשו להדיא. ולא מצאתי שיבאר זאת בשאר ספריו. ולולא דמסתפינא, נראה שרמיזותיו מכוונות אל המלכות הרביעית, שעליה נאמר ביחוד דניאל ז, ז "באתר דנה חזה הוית בחזוי ליליא וארו חיוה רביעיא דחילה ואימתני ותקיפא יתירה ושנין די פרזל לה רברבן אכלה ומדקה ושארא ברגליה רפסה והיא משניה מן כל חיותא די קדמיה וקרנין עשר לה". לכך מה שכתב למעלה "שהיא בריה אחת משונה" מוסב על נבואה זו של דניאל. ורומז בזה, שהעון של שבועת שוא וחלול ה' גורם להארכת שלטונה של המלכות הרביעית על ישראל. ונראה ביאורו, שאמרו במדרש ב"ר סג, ח "'ויקראו שמו עשו' בראשית כה, כה, הא שוא שבראתי בעולמי". ובספר פרי צדיק פרשת שמיני אות ח כתב: "מלכות אדום הוא שורש כל הקליפות, והוא כנגד לשון שקר, וכמו שדרשו עשו הא שוא שבראתי בעולמי". ובשפת אמת פרשת יתרו שנת תרנ"ט כתב: "כמו שבני ישראל נבראו להעיד על הבורא, ולברר האמת, כמו שנאמר מיכה ז, כ 'תתן אמת ליעקב', כן עשו הוא 'שוא שבראתי בעולמי', והוא עומד ומעכב שלא לברר האמת בעולם". הרי שישראל מבררים את האמת ומעידים על הבורא, ועשו עומד כנגד זה. לכך כאשר יש מיעוט גלוי כבוד ה' בעולם ע"י שבועת שוא וחלול ה', וכמבואר בהערה 1231, יש בזה להאריך את שעבוד ישראל תחת המלכות הרביעית. לכך סיים כאן בתפילה "והוא יתברך יצילנו מעון זה ויכפר בעדנו", כי זו תפילה לסילוק השעבוד. וכן כתב בגו"א שמות פ"ב אות כג לז:, אחר שביאר שעוון דלטורין גלוי הסוד גורם לשעבודם של ישראל, כתב: "זה שהוא מוציא הנסתר ומגלה סוד הוא בתכלית השפלות, עד שיגיע לו שעבוד בתכלית. כתבתי זה להגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם עפ"י ישעיה נח, א, אולי ינצלו מן החטא הגדול". וצרף לכאן דברי רש"י בראשית כז, כא "אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו", לכך כאשר ישראל ממעטים שם שמים מן העולם, בזה נותנים כח לעשו. ובנתיב יראת השם פ"ג ב, ל: כתב: "ודבר זה בשבועת אמת, ואיך יהיה בשבועת שקר... הרי התבאר ענין שבועת חנם ועונשו, השם יתברך יצילנו מזה, וכבר בארנו חומר זה במקום אחר".

10 1235 "כי כל מדותיו של הקב"ה הם מדה כנגד מדה" לשונו למעלה בסוף המשנה הקודמת, ומה ה"מדה כנגד מדה" שיש בגלות לעומת ארבעה הדברים שהוזכרו במשנה ג' עבירות חמורות ושמיטת הארץ.

11 1236 כמו שכתב רש"י דברים לב, מו, וז"ל: "שימו לבבכם - צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים לדברי תורה. וכן הוא אומר יחזקאל מ, ד 'בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך וגו". והרי דברים קל וחומר; ומה תבנית הבית, שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה, צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוון להבין, דברי תורה, שהן כהררין התלוין בשערה, על אחת כמה וכמה". וכן כתב בטוי זה להלן במשנה טז, ובסוף משנה יט. ולא ברור מדוע כתב כן רק במקומות אלו ראה להלן הערות 1634, 2037.

12 1237 לשון הגמרא כתובות קי:: "תנו רבנן, לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר ויקרא כה, לח 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים'. וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה, אלא לומר לך כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים". וראה רש"י ויקרא כה, לח, שגם הביא דרשה זו, אך העדיף להביא את רש"י מפרשת לך לך בראשית יז, ח, כי רש"י שם אמר "אבל הדר בחוצה לארץ כמו שאינו אלוקיו", ואילו בפרשת בהר כתב "אבל היוצא ממנה כעובד עבודה זרה", וכאן רוצה להדגיש שבחוצה לארץ אין שם ה' נקרא עליו, ולכך דברי רש"י בפרשת לך לך יותר מתאימים. וכן כאשר הביא את הגמרא בכתובות, הביא רק את ההווה אמינא "אין אני לו לאלוה", ולא את המסקנה "כאילו עובד עבודת כוכבים", כי "כאילו עובד ע"ז" היא נקודה אחרת שאינו רוצה להדגיש כאן. וראה גו"א בראשית פי"ז אות ו, ושם ויקרא פכ"ה אות נח, ויובא בהערה הבאה.

13 1238 לשונו בגו"א בראשית פי"ז אות ו: "אבל הדר בחוצה לארץ הוא כמי שאין לו אלוה. פירוש 'שאין לו אלוה' לעזרו ולסייעו, שזה מעשה אלוה. כי ארץ ישראל היא שדורש אותה בפרט, ושאר ארצות חלק למלאכים. ומי שהוא דר בחוצה לארץ הרי הוא כאילו יוצא מרשות הקב"ה חס ושלום". ובגו"א ויקרא פכ"ה אות נח כתב: "שכל הדר בארץ ישראל כעובד ע"ז. טעם זה ידוע, כי ארץ הקדושה היא לה', כמו שכתוב יחזקאל לו, כ 'עם ה' אלה ומארצו יצאו'. לפיכך הדר בארץ ישראל הקב"ה הוא לו לאלקים. וכל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה, ומטעם כי מאחר שהוא בארץ אשר היא נתונה תחת יד השרים העליונים, הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה, כי 'ברוב עם הדרת מלך' משלי יד, כח, והדר בחוצה לארץ הוא מהדר ומפאר לאלהי נכר הארץ". ובאור חדש קכט: כתב: "ועוד אמר מרדכי להמן הרשע, כי זקני בנימין נולד בארץ, ואילו שאר שבטים נולדו בחוצה לארץ אסת"ר ז, ז. ומזה תלמוד כי בנימין הוא לחלק השם יתברך, כי כל הארצות הם לאומה אשר הם אינם לחלק השם יתברך, רק ארץ ישראל הוא לחלק השם יתברך. ולכך אמרו כתובות קי: הדר בחוצה לארץ כמי שאין לו אלוה. לפי כי ארץ ישראל הוא אל השם יתברך, ושאר ארצות מפני שהם לאומות, ושרים העליונים מושלים עליהם, ולפיכך נחשב כאילו אין לו אלוה. ואם כן אין לך בשבטים שהוא רחוק מעבודה זרה כמו בנימין". ובתנחומא ראה אות ח אמרו: "חביבה ארץ ישראל שבחר בה הקב"ה. אתה מוצא כשברא העולם, חלק הארצות לשרי האומות, ובחר בארץ ישראל. מניין, שכן משה אמר דברים לב, ח 'בהנחל עליון גוים וגו", ובחר לחלקו ישראל, שנאמר שם פסוק ט 'כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו'. אמר הקב"ה, יבואו ישראל שבאו לחלקי, וינחלו את הארץ שבאה לחלקי". וראה עוד בתנחומא פרשת במדבר אות יז. והרמב"ן ויקרא יח, כה כתב: "אבל סוד הדבר בכתוב שאמר דברים לב, ח-ט 'בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים וגו' כי חלק ה' עמו וגו". והענין כי השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע, כאשר נודע באצטגנינות. וזהו שנאמר דברים ד, יט 'אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים', כי חלק לכולם מזלות בשמים, וגבוהים עליהם מלאכי עליון, נתנם להיותם שרים עליהם. כענין שכתוב דניאל י, יג 'ושר מלכות פרס עומד לנגדי', וכתיב שם פסוק כ 'והנה שר יון בא'... והנה השם הנכבד הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב, היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל, בהנחילו אותה לעמו המיחד, שמו זרע אוהביו". וכן כתב בדברים ז, ו. ובתענית י. אמרו שהקב"ה עצמו משקה את א"י. וראה בכפתור ופרח פרק י, ובתשב"ץ ח"ג סימן ר. וה' קרא לארץ ישראל בשם "ארצי", שנאמר יואל ד, ב "ואת ארצי חלקו", ונקראת בשם ש"א כו, יט "נחלת ה'" תנחומא במדבר אות יז. וכן אמרו שם הקב"ה ברא ארצות וברר אחת מהן, זו ארץ ישראל, שנאמר דברים יא, יב "ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלקיך בה". ואין השכינה שורה אלא בארץ ישראל, שנאמר במדבר לה, לד "אשר אני שוכן בתוכה". ולכן אין ארץ אחרת ראויה לבית המקדש ולשכון בה שכינה אלא ארץ ישראל, ולא שרתה שכינה על יחזקאל בבבל אלא מפני שכבר שרתה עליו שכינה קודם לכן בארץ ישראל מו"ק כה..

14 1239 לא מצאתי במקרא שארץ ישראל נקראת "ארץ קדושה", וגם כנראה אין כוונתו למקרא, שא"כ היה מביא על כך פסוק, כפי שהביא פסוקים לשני התוארים האחרים. ואמרו חכמים כלים פ"א מ"ו "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות". וכן כתב בהרבה מקומות, וכגון בגבורות ה' פ"ח מו. כתב: "כמו שהארץ הקדושה מצד קדושתה אינה סובלת החטא, כמו שאמר ויקרא יח, כח 'ולא תקיא הארץ אתכם' כשתטמאו ח"ו הארץ ראה להלן הערה 1289, כך ישראל מצד קדושתם אינם מסוגלים אל החטאים. ולפיכך הארץ מתייחס לישראל בענין זה, כי הארץ קדושה במעלתה הנבדלת מן הפחיתות ומן התיעוב, וכן ישראל... כי לפי הענין האדם יש לו מקום, לכך כשנתן הקב"ה הארץ הקדושה לישראל, בודאי מפני שהם ראוים לה... לפי מעלת ישראל שיש להם מעלה נבדלת קדושה, יש להם ארץ קדושה". ובנצח ישראל פנ"ו תתסה: כתב: "כי ארץ ישראל שהיא ארץ קדושה, ראוי לעם קדוש. והנה יש לישראל שהם עם קדוש, מקום מתיחס להם כראוי". ובנתיב התורה פי"ג א, נד: כתב: "בפרק קמא דתענית ה., אמר רבא, האי צורבא מרבנן דרתח, אורייתא הוא דרתח... דכתיב דברים ח, ט 'ארץ אשר אבניה ברזל', אל תקרי 'אבניה', אלא 'בוניה'... ולפי הנראה רחוק המדרש הזה מפשט הכתוב, שאמר 'ארץ אשר אבניה ברזל', אל תקרי 'אבניה', אלא 'בוניה'. אבל יש לך לדעת כי החומר מתפעל בקלות, והשכל קשה אינו מתפעל. לכך ארץ ישראל שהיא קדושה, האבנים שבה קשים כברזל, ואינם בעל חומר שקרוב להתפעל. ומזה תבין כי אשר רחוק מן החומר, קשה ביותר. ולכך דרשו אל תקרי 'אבניה', אלא 'בוניה'. כי התלמידי חכמים שהם בארץ ישראל הם גם כן קשים כברזל, ואינם בעלי חומר שהוא מתפעל, כי אוירא דארץ ישראל מחכים ב"ב קנח: ואל זה נמשכים תלמידי חכמים שבהם, שיש להם התוקף והחוזק" הובא בחלקו למעלה פ"ד הערה 989, ולהלן הערה 1424. ובנתיב היסורין ר"פ ב ב, קעו. כתב: "בפרק קמא דברכות ה., תניא רבי שמעון אומר, שלש מתנות נתן הקב"ה לישראל וכולם לא נתן אלא על ידי יסורין, ואלו הן; תורה, וארץ ישראל, ועולם הבא... יש לשאול, למה נתנו אלו מתנות על ידי יסורין. כבר בארנו כי היסורים זכוך הנפש, ולכך כאשר ישראל קנו מעלה נבדלת מן הגוף, צריכים קודם מרוק וזכוך הנפש, עד שראוי לקבל המעלה הקדושה... כי ארץ ישראל היא קדושה, ולא היו ראוים ישראל אל מדריגה הקדושה הזאת שינחלו הארץ הקדושה הנבדלת, עד שהגיע להם יסורים, שהיה להם זכוך הנפש ע"י סלוק הגוף ע"י יסורין, עד שראוים לקבל מעלת הקדושה" הובא למעלה בהקדמה הערה 108. ולמעלה בהקדמה כו. כתב: "כי ארץ ישראל היא הארץ הקדושה, אשר הארץ הזאת היא נבדלת, יש בה השכל יותר משאר ארצות. ואם לא כן שהיה לארץ ישראל מעלה זאת, לא היה אוירא דארץ ישראל מחכים ב"ב קנח: ביותר משאר ארצות, ולא היה בארץ ישראל דוקא הנבואה, ובארנו זה במקומות הרבה", ושם הערות 96, 97. ובנתיב התורה פ"י א, מה: כתב: "כי הארץ הקדושה, הדר בה הוא דר במקום שיש לו קדושה, וכמו שאמרו 'אוירא דארץ ישראל מחכים', שכל ענין ארץ ישראל ומעלתה שהיא נבדלת מן הגשמי, שהרי היא קדושה" הובא למעלה בהקדמה הערה 97. אמנם יש להעיר, כי כאן מחלק בין מה ש"נקרא שמו יתברך על הארץ, כי נקרא שמו יתברך על הארץ" תואר ראשון, לבין מה שארץ ישראל היא "ארץ קדושה" תואר שני. אך בתפארת ישראל פ"נ תשצא: כתב: "ארץ ישראל, במה שהארץ הזאת קדושה, והיא ארץ של השם יתברך, וכדכתיב יחזקאל לו, כ 'הלא עם ה' אלה ומארצו יצאו', נקראת ארץ ישראל ארצו של הקב"ה" הובא למעלה פ"ג הערה 437, ומשמע מכך שהוי דבר אחד. וכן בח"א לשבת לג. א, כה. כתב: "דע לך, כי הארץ הקדושה מעלתה שנקראת 'קדושה', והשם יתברך הוא אלקי הארץ. כי מכל הארץ בחר השם יתברך בארץ ישראל הקדושה, והוא אלקי הארץ, וכדכתיב מ"ב יז, כו 'ולא ידעו משפט אלקי הארץ', שתראה כי השם יתברך אלקי הארץ" הובא למעלה בהקדמה הערה 95, הרי שחיבר להדדי את שני התוארים. אמנם זה לא קשה, כי ברור שכל קדושה נובעת ממציאות הקב"ה ראה למעלה פ"ד הערה 483, אך התואר הראשון חולק מקום לעצמו, בכך שהוא מורה שיש להקב"ה בעלות על א"י, שהיא שלו. דוגמה לדבר; נאמר ויקרא כה, כג "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי", וכתב על כך הספורנו שם: "כי לי הארץ - הגליל הוא ארץ ה'. כי גרים ותושבים אתם עמדי - באותו הגליל, שאינו בכלל 'והארץ נתן לבני אדם'". הרי שארץ ישראל אינה משתייכת לתחתונים הנכללים בפסוק "והארץ נתן לבני האדם", אלא היא שייכת לעליונים הובא למעלה פ"ג הערה 437, אך ראה להלן הערה 1321, שהמהר"ל אינו סובר כספורנו.

15 1240 בגמרא שלפנינו כתובות קיא. איתא "מתים שבחוץ לארץ אינם חיים, שנאמר 'ונתתי צבי בארץ חיים', ארץ שצביוני בה - מתיה חיים, שאין צביוני בה - אין מתיה חיים". ובגבורות ה' פס"ד רצה. כתב: "'אתהלך לפני ה' בארצות החיים' תהלים קטז, ט. רוצה לומר כי אני הפך 'חבלי מות ומצרי שאול' שם פסוק ג, כי 'אתהלך בארצות החיים', זה ארץ ישראל. ופירשו רז"ל ירושלמי כתובות פי"ב ה"ג שמתיה חיים לעתיד לבא". ולשון הירושלמי שם הוא "ארץ שמתיה חיין תחילה לימות המשיח". ומביא גמרא זו להורות ש"ארץ החיים" מורה על הפקעה ממיתה. ובאבות דרבי נתן פל"ד מ"י אמרו "עשרה נקראו חיים; הקב"ה... תורה נקראת חיים... ארץ ישראל נקראת חיים, שנאמר 'ונתתי צבי בארץ חיים'".

16 1241 לשונו בבאר הגולה באר הששי שב.: "אין ספק שהחלק אשר הוא אמצעי לפי מצב כדור הארץ אינו ארץ ישראל, אבל אמצעי העולם אשר הוא אמצעי שוה בין הצדדין המחולקין, והוא אמצעי ביניהם, זהו ארץ ישראל, אשר הוא אמצעי בין הצדדין המחולקין, שאין זה כזה. וחלוף הצדדין נתלה במהות העולם. וראיה לזה, שאמרו תנחומא קדושים אות י כי ארץ ישראל הוא באמצע העולם כמו הטבור שהוא באמצע האדם... וכאשר תמדוד בקו, אין הטבור באמצע מצד המדידה הגשמית, רק כי הטבור באמצע בין חלק שנקרא חלק עליון, ובין חלק אשר הוא חלק התחתון. ויש לכל חלק ענין מיוחד. ודבר זה נמשך לפי מהות האדם, לא מצד המדידה הגשמית. לכך ארץ ישראל נחשב באמצע העולם, ובין הצדדין המחולקין ביניהם. והרי היא ארץ 'אשר לא תחסר כל בה' דברים ח, ט, אם כן ארץ ישראל שייך בה כל ראה להלן הערה 1254. ואי אפשר שיהיה זה רק דבר שהוא באמצע, שהוא כלול משני קצוות, כאשר הוא ידוע. לכך לארץ ישראל יש סגולת האמצעי. כי יש ארץ מסוגל לדבר זה, ויש ארץ מסוגל לדבר אחר, כאשר הדברים הם מחולקים. אבל ארץ ישראל יש בו הכל, וזהו מסגולת האמצעי. ואין להקשות, למה לא יהיה האמצע אשר הוא אמצע לפי מצב כדור השמים. כי אין זה קשיא, כי דבר זה אינו נחשב לכלום מה שהוא אמצעי בשעור הגשמי, ואין זה מעלה כלל. אבל הדבר שהוא אמצעי בין שני הצדדין המחולקין, זהו הדבר השוה שאינו יוצא לשום קצה, רק הוא באמצע, וזהו חשיבות מעלה עליונה". ובתפארת ישראל פ"ע תתרצו. כתב: "כאשר בחר הקב"ה, בחר בארץ ישראל, שהוא באמצע העולם, ובחר אחר כך במקדש, שהוא באמצע ארץ ישראל תנחומא קדושים אות י. ודבר זה מפני שכל דבר שהוא נוטה מן האמצע אינו ראוי לקדושה, כי כבר אמרנו פעמים הרבה מאד שכל דבר שיש לו רוחק מתיחס אל הגשמי, שהגשם יש לו רוחק. אבל האמצעי בשביל שאין לו רוחק, שהרי הוא באמצע, מתיחס אל הדבר הנבדל" ראה למעלה הערות 69, 594, ולהלן הערות 1609, 2128. ובנתיב התורה פי"ג א, נד. כתב: "דבר זה ידוע שכל אמצעי הוא אחד, וארץ ישראל באמצע העולם, כמו הנקודה שהיא אחת באמצע העיגול. ומפני שארץ ישראל כמו הנקודה שהיא באמצע העיגול, שהיא מקשרת כל הקוים היוצאים מן העיגול" הובא למעלה פ"ג הערה 1339.

17 1242 לשונו למעלה בביאור משנת "כל ישראל" סד.: "אין דבר שנקרא בשם 'חיים' כמו הארץ, דכתיב בה תהלים קמב, ו בארץ החיים', ישעיה נג, ח 'כי נגזר מארץ החיים', יחזקאל כו, כ 'ונתתי צבי בארץ החיים'. והטעם שנקראת הארץ 'חיים', מפני כי יש בארץ מה שלא תמצא בכל היסודות, שהיא עומדת באמצע כל העולם, שהיא הנקודה האמצעית. ומפני שהארץ באמצע כל העולם, ואינו נוטה לאחד מן הקצות, אשר כל קצה הוא תכלית וסוף, שהרי הוא קצה, ואילו הארץ שהיא באמצע, כמו נקודה בתוך העיגול, אין שייך בה קצה וסוף, לכך יש בה החיים, שהחיים הוא דבר שאין לו סוף וקצה, כי הקצה הוא המיתה. ולכך אמר ישעיה ס, כא 'לעולם ירשו ארץ', כלומר שיהיה להם החיים הנצחיים, ולכך ירשו הארץ, שהיא ארץ החיים". ובנתיב העבודה פ"ה א, פח: כתב: "כי ארץ ישראל הוא 'ארץ החיים', כמו שהתבאר בהקדמה בפרקים סד.. ולמה הוא 'ארץ החיים', רק בעבור שהוא באמצע העולם, ודבר שהוא באמצע מקבל החיים ממקור העליון... כי ארץ ישראל בשביל זה היושבים עליה יש להם חיים, בשביל כי ארץ ישראל תחת מדריגת החיים, כאשר ידוע לחכמים ולנבונים". ובבאר הגולה באר הששי דש. כתב: "אבל הדבר שהוא אמצעי בין שני הצדדין המחולקים, זהו הדבר השוה, שאינו יוצא לשום קצה, רק הוא באמצע, וזהו חשיבות מעלה עליונה. ומטעם זה נקרא ארץ ישראל 'ארץ החיים', לפי שארץ הוא באמצע בין הקצוות. וכל דבר שהוא קצה, הוא הולך אל הקצה, אשר בקצה דבק ההעדר, ואילו ארץ ישראל שאינו נוטה אל הקצה, הוא ארץ החיים. וכל זה שארץ ישראל הוא בין שני חלופי הצדדין, ואין צריך לומר שהוא אמצעי בקו המדה. ובשביל כך כל ההולך לארץ ישראל נקרא 'עולה', וזה מפני כי ארץ ישראל הוא באמצע, ואינו נוטה אל הקצה אשר יש בו ההעדר, ונקרא 'יורד', כמו שנקרא האבדון 'שאול', ויש בשאול ירידה. אבל ארץ ישראל שהוא ארץ החיים, לא נאמר בו רק עליה". ובח"א לכתובות קיא: א, קסה. כתב: "כל שהוא באמצע העולם מתיחס אליו החיים, והיוצא אל הקצה הוא המיתה, שהקצה הוא המיתה בעצמה. ודבר זה בארנו בהקדמת אבות סד., עיין שם ותמצא מבואר".

18 1243 אודות השייכות בין חיים לאמצע, הנה אמרו חכמים תענית ה: "יעקב אבינו לא מת". ובגו"א בראשית פמ"ט אות כד ד"ה ועוד כתב לבאר: "ידוע כי המיתה היא קצה וסוף, ודבר שאין לו קצה אין לו מיתה. ומפני שיעקב אין מתיחס לו קצה, כי הקצה הוא לשני גבולים שהם קצה, כי כאשר תניח ג' נקודות זו אצל זו אין לנקודה האמצעית קצה כלל. ומפני שיעקב הוא האמצעי בין אברהם ובין יצחק, והוא השלישי המכריע ביניהם, הוא כנגד הנקודה האמצעית שאין מתיחס לה קצת וגבול, ולפיכך יעקב אבינו לא מת. ודבר זה אמת וברור מאוד על פי החכמה". ובגבורות ה' פנ"ד רמב. כתב: "יש בו חיות בעבור שיש בו שלישי, שהוא אינו קצה, כי השנים כל אחד קצה, ומה שיש בו קצה יש בו סוף, שהוא המיתה. אבל האמצעי הוא שאין לו קצה. והוא סוד יעקב אבינו לא מת, במה שהוא שלישי לאבות והוא אמצעי, כאשר ידוע למבינים". וכן כתב בתפארת ישראל ס"פ נ תשצו., אור חדש רכ., נתיב השלום א, רטז:, נתיב התמימות פ"א ב, רו., ח"א לשבת קיח: א, נד:, דרוש על התורה כד:, דרוש לשבת תשובה עט:, ועוד ראה להלן הערה 1318. נמצא מה ש"יעקב אבינו לא מת", וכן שארץ ישראל נקראת "ארץ החיים", הם מחמת אותו גורם, שהאמצעי מופקע מהקצה והמיתה. וכן נמצא עוד צד השוה בין יעקב לא"י; שהנה מצינו שקיום מצות ישיבת ארץ ישראל גורם לזכות לפריה ורביה יבמות סד.. וכן מצאנו אצל יעקב אבינו שהוא לא היה עקור מעולם לעומת אברהם ויצחק, "כי יעקב היה דבוק במקור החיים אשר ממנו הבנים, שהרי יעקב אבינו לא מת, לפיכך לא היה יעקב עקור" לשונו בח"א ליבמות סד. א, קמא:. הרי ה"חיים" של ארץ ישראל ויעקב אבינו מתבטאים בבנים, שהרי מי שאין לו בנים קרוי מת רש"י בראשית ל, א. וראה למעלה בביאור משנת "כל ישראל" הערה 48. ולמעלה פ"ב מי"א תשצב: כתב: "וכדי שלא תצא מזה עד שתעמוד על עיקר דבר זה מה שאמר 'עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם הזה' שם, יש לך לדעת כי המיתה מגעת אל האדם כאשר הוא סר מן האמצע אשר נברא האדם עליו, ונוטה אל אחד הקצוות, בזה מגיע אל האדם המיתה. ודבר זה מבואר, שכל מיתה הוא קצה, אבל השווי והמצוע הוא החיים... ומה שהוא נוטה אל הקצה דבק בו ההעדר, כמו שהתבאר, לכך הוא מוציא את האדם מן העולם... וזה יציאה אל הקצה, והקצה דבק שם ההעדר, כי הוא קצה, ודבר זה מוציא אותו מן העולם, כי ראוי שיהיה האדם עומד מבלי שיהיה נוטה אל הקצה". ובבאר הגולה באר הששי קסט: כתב: "כי ד' קצוות יש בהם העדר, לפי שכל אחד ואחד קצה". ושם בהמשך כתב שד:: "כל דבר שהוא קצה, הוא הולך אל הקצה, אשר בקצה דבק ההעדר". ובנצח ישראל פ"ח רד: כתב: "כי נקראו 'קצוות' שיש להם קצה וסוף. אבל השוה אינו הולך אל הקצה" ראה למעלה הערות 483, 1052.

19 1244 לשונו למעלה פ"א מ"ב קפ.: "כי אין ספק כי עבודה זרה הפך העבודה שהיא אל השם יתברך", וראה להלן הערה 1309. ואמרו חכמים שבת לג. "בעון גלוי עריות ועבודת כוכבים והשמטת שמיטין ויובלות, גלות בא לעולם". ובח"א שם א, כה. כתב לגבי ע"ז בזה"ל: "כאשר יש ע"ז גם כן הארץ תקיא אותם, כי השם יתברך בלבד אלקי הארץ". ומעין זה הוא דברי הרמב"ן שמות כ, ג, שכתב: "'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני'. וטעם 'על פני' כמו 'אם לא על פניך יברכך' איוב א, יא... יזהיר לא תעשה לך אלהים אחרים, כי על פני הם, שאני מסתכל ומביט בכל עת ובכל מקום בעושים כן, הדבר העשוי בפניו של אדם והוא עומד עליו יקרא 'על פניו'... והנה אמר לא תעשה לך אלהים אחרים, שאני נמצא עמך תמיד, ורואה אותך בסתר ובגלוי". וכך היא במיוחד ע"ז בארץ ישראל, כי הואיל וה' הוא "אלקי הארץ", לכך כל ע"ז הנעשית בה היא במיוחד "על פני", ומחמת כן היא גורמת להגליית ישראל אל ארץ אחרת, שהיא פחות "על פניו" מארץ ישראל. ויש בזה הטעמה מיוחדת; הנה הרמב"ם פסק הלכות ברכות פ"י ה"ט "הרואה מקום שנעקרה ממנו ע"ז, אם בארץ ישראל הוא מברך 'שעקר ע"ז מארצנו', ואם בחוץ לארץ הוא מברך 'שעקר ע"ז ממקום הזה'". ומדוע א"א לומר גם על ע"ז בארץ ישראל "ברוך שעקר ע"ז ממקום הזה", ומדוע הוזכרה "מארצנו". אלא הם הם הדברים; ארץ ישראל בעצם סותרת לע"ז, לכך היא מוזכרת בברכה העוסקת בעקירת ע"ז. מה שאין כן חו"ל, לכך סגי לומר "ממקום הזה" שמעתי מידידי הרה"ג ר' דניאל רוא שליט"א.

20 1245 כי שם מורה על מהות כמבואר למעלה הערה 332, נמצא שמהות א"י היא היותה "ארץ החיים", לכך אם שופכים דם בקרבה בזה סותרים למהותה של הארץ, ולכך גולים ממנה. וכן נאמר במדבר לה, לג-לד "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל". ודרשו מכך חכמים שבת לג. "הא אתם מטמאים אותה בשפיכות דמים אינכם יושבים בה ואיני שוכן בתוכה". והרמב"ן שם פסוק לג כתב: "ענין הטומאה, שתהיה הארץ טמאה ולא ישכון בה כבוד השם בהיות בה דם נקי שלא נתכפר בדם שופכו". ובהעמק דבר שם פסוק לד כתב: "ללמד שטומאה זו גורמת שלא תשבו בה, וכדתנן במסכת אבות ובשבת פרק ב' לג. דשפיכות דמים גורם לגלות את ישראל". ויש בזה הטעמה מיוחדת; אמרו חכמים מכות ז. "ברח המחויב מיתה מארץ לחוצה לארץ, אין סותרין את דינו "לחזור ולישא וליתן אולי יזכה" רש"י שם. מחוצה לארץ לארץ, סותרין את דינו, מפני זכותה של ארץ ישראל", ופירש רש"י שם "אולי תועיל למצוא לו פתח של זכות". ומדוע זכותה של א"י תועיל למצוא למחוייב מיתה פתח של זכות. אך לפי המתבאר כאן הדבר מחוור היטב; הואיל וארץ ישראל היא "ארץ החיים", לכך זכות א"י תועיל למחוייב מיתה שלא יתחייב מיתה בפועל, כי ב"ארץ החיים" אין למיתה אחיזה כפי שיש לה בחוצה לארץ. וכן שנינו יבמות סד. "נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, יוציא ויתן כתובה, שמא לא זכה להבנות ממנה... אין ישיבת חוץ לארץ עולה לו מן המנין", ואיירי ששהה בחוצה לארץ ובא לארץ, שאז ישיבת חו"ל אינה עולה למנין עשר השנים רא"ש יבמות פ"ו סי"ב, וגו"א בראשית פט"ז אות ו. והטעם הדבר הוא כנ"ל, שהואיל ומי שאין לו בנים חשוב כמת נדרים סד:, לכך שפיר יש בא"י יותר אפשרות להבנות ולהוליד בנים, כי יש בה הפקעה מסוגי מיתה השונים.

21 1246 לשונו בח"א לשבת לג. א, כה.: "דע לך כי הארץ הקדושה, מעלתה שנקראת 'קדושה'... והנה גלוי עריות הפך הארץ, כי הארץ היא קדושה, והערוה הפך הקדושה... לפיכך אם יש גלוי עריות בארץ, הארץ תקיא אותם", וראה להלן הערה 1252. ונקודה זו תתבאר יותר בסמוך.

22 1247 מחדש כאן שחז"ל דרשו כן מחמת סמיכות ר"פ קדושים לס"פ אחרי, ובספרא ורש"י שם לא נזכר דבר אודות הסמיכות. אמנם בגו"א שם אות ד נתבאר כן, שכתב שם: "הוו פרושים מן העריות. אף על גב שלא נזכר בפרשה הזאת ויקרא א-כב העריות, המקרא מחובר למה שלמעלה בסוף פרשת אחרי מות ויקרא פרק יח, שנכתבו העריות".

23 1248 לשונו בתפארת ישראל פי"א קעט.: "כי מדרגה זאת, שהיא הפשיטות מן החומר לגמרי, אינה כי אם אל השם יתברך, שהוא קדוש נבדל מן החומר לגמרי. ולכך מקדישין את השם יתברך לומר 'קדוש' ישעיה ו, ג, כלומר שהוא יתברך בלבד נבדל וקדוש מן החומר". וכן ביאר בארוכה בתפארת ישראל פל"ז תקנד:. ובגבורות ה' פמ"ז קצ: כתב: "כי הוא יתברך נאדר בקודש, שהוא נבדל מן הנבראים. וזהו ענין הקדושה בכל מקום, שהוא אינו משתתף עם הנמצאים. שכולם הם משותפים או מצורפים אל החומר, זולת הקדוש ברוך הוא, שלכך נקרא 'הקדוש ברוך הוא' מפני שהוא קדוש מן הנמצאים שהם בעלי חומר או מצורפים אל החומר". וכן הוא בח"א לחולין צא: ד, קט., בביאור דברי הגמרא שם שישנן שלש כתות של מלאכי השרת; אחת אומרת "קדוש", והשניה אומרת "קדוש קדוש", והשלישית אומרת "קדוש קדוש קדוש", וכתב שם בזה"ל: "ביאור ענין זה, כי המלאכים לפי מדריגתם מקדישים. כי האחת אינו יכול להקדיש רק כי הוא יתברך קדוש מן הגוף. והשנית יכולה להקדיש יותר, שהוא יותר קדוש מן הגוף, שאף אינו כח בגוף, וזהו 'קדוש קדוש'. כי תמצא באדם הגוף חמרי, והשני שהוא כח בגוף. ולפיכך הכת השני מקדישים שהוא קדוש מן הגוף ומן כח הגוף. וכת הג' מקדישים שהוא קדוש גם מן הצירוף אל הגוף. כי האדם יש בו ג' דברים האלו; שהרי יש באדם גוף, ועוד יש בו נפש שהוא כח בגוף, ועוד יש בו השכל, שהוא אינו גוף, אבל הוא מצורף ומקושר עם הגוף, ודבר זה נקרא שיש לו התיחסות אל הגוף. והוא יתברך נבדל מכלם, שהוא בתכלית הקדושה. וזה ג' פעמים 'קדוש קדוש קדוש'". וכן הוא בנתיב הפרישות פ"א ב, קיג.. ובבאר הגולה באר השני קעד: כתב: "הוא יתברך רחוק בתכלית מן הגשם, ונבדל ממנו לגמרי". ובבאר הגולה באר הרביעי תק. כתב: "כי כאשר יאמר שהוא 'קדוש', רוצה לומר שהוא נבדל מן הגוף, שזהו ענין הקדושה שהוא נבדל מן הגוף, ומבואר הוא למבינים. וכאשר הוא רוצה להקדיש לו יתברך ולומר שהוא יתברך קדוש נבדל מן הגוף, יש לו להתעלות מן כבידות הגוף. כי איך יהיו מקדישים לו יתברך, והאדם עם הגוף. ולכך הוא מרקד ומגביה עצמו, והוא הסתלקות מן הגוף, ואז יאמר קדושה אליו יתברך" ראה למעלה פ"ב הערות 495, 1647, פ"ג הערה 1049, ופ"ד הערה 475.

24 1249 כפי שכתב בגו"א ויקרא פי"ט אות ג, וז"ל: "שם קדושה נאמר על פרישה מן עניני הגוף ותאותיו". ובגו"א בראשית פל"ג אות טז כתב: "כל 'קדוש' יש לו מעלה נבדלת מן הגוף". וכן כתב שם פל"ז אות ט, ושם הערה 127. ובתפארת ישראל פל"ז תקנד. כתב: "שכבר זה התבאר פעמים הרבה שאין ענין הקדושה רק שהוא נבדל מן החומר, כי זהו ענין הקדושה". ובנתיב הפרישות רפ"א ב, קיא: כתב: "אין קדושה רק שהוא נבדל מדברים הגופניים, ויהיה לו מדריגת העליונים שהם קדושיים מן הגוף... וכל אשר מרחיק יותר - הוא יותר קדוש ויותר נבדל", ועיי"ש שמאריך בזה. וראה למעלה פ"ב הערה 495, פ"ג הערה 1049, ופ"ד הערה 475. וראה להלן הערות 1251, 1611, 2018.

25 1250 כלשון הזה שנקט בלשון שאלה "למה קרבנה של סוטה" לא מצאתי, אלא במסכת סוטה יד. אמרו "כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה". וכן רש"י במדבר ה, טו כתב: "שעורים ולא חטים, היא עשתה מעשה בהמה, וקרבנה מאכל בהמה". וכן למעלה פ"א מ"ב קפא: הביא לשון דומה ללשונו כאן, שכתב: "ובמסכת סוטה, מפני מה קרבנה של סוטה מאכל בהמה, שהוא מן השעורים, אמרה תורה היא עשתה מעשה בהמה, ולפיכך קרבנה מאכל בהמה", ושם הערה 414.

26 1251 לשונו למעלה פ"א מ"ב קפא.: "גלוי עריות, שהולך אחר זנות הגוף, שהיא גלוי עריות. ובזה הולך אחר החמרי, עד שהוא נחשב לגמרי כמו בהמה וחמור. וכן אמרו ז"ל כי מעשה הזנות הוא מעשה בהמה. ובמסכת סוטה יד. מפני מה קרבנה של סוטה מאכל בהמה, שהוא מן השעורים, אמרה תורה היא עשתה מעשה בהמה, ולפיכך קרבנה מאכל בהמה. ולדבר זה אין צריך ראיה כי הזנות מעשה בהמה חמרית. ועוד אמרו ז"ל תנחומא נשא אות ה 'כי תשטה' במדבר ה, יב, למה נאמר, ללמד שאין המנאפים מנאפים עד שיכנס בהם רוח שטות, עד כאן. למדנו מזה כי אין הולך האדם אחר זנות רק כאשר יכנס בו רוח שטות, שהוא כמו בהמה בעלת חומר, ואז יש ניאוף. ולפיכך הזנות של גלוי עריות הוא הפך מדריגת התורה, שהיא תורה שכלית, והזנות מעשה חמרי". ולמעלה פ"ג מי"ג רפב: כתב: "כי הוא יתברך קדוש, ומעשה זה הוא בהמי חמרי, כמו שהתבאר פעמים הרבה". וראיה זו ממנחת סוטה הביאה בהרבה מאוד מקומות בספריו להורות שתאות העריות הינה מעשה בהמי חומרי. וננקוט בדוגמאות מספר; בגבורות ה' פ"ד כט. כתב: "ידוע כי הנמשך אחר הזנות הוא הנמשך אחר החומר ומעשה בהמה, ולפיכך אמרה תורה במנחת סוטה שיהא קרבנה שעורין, לפי שהיא עשתה מעשה בהמה, לכך קרבנה מאכל בהמה. כי ענין הזנות הוא מתאוות הגוף". ובגבורות ה' פס"ו שז. כתב: "גלוי עריות הוא... מחמת יצרו שבגוף המתאוה לעריות, ודבר זה מבואר בכמה מקומות שחטא עריות הוא לגוף, וכמו שאמרה תורה בסוטה שיהא קרבנה שעורים, שהיא עשתה מעשה חמור, כך קרבנה יהא מאכל חמור. הרי כי חטא הערוה הוא ענין חומרי גופני". ובנצח ישראל פ"ה קלד: כתב: "גילוי עריות, הוא רע לעצמו, מה שדבק בו הפחיתות המגונה, והוא פחיתות חומרי, שהוא כמו בהמה כאשר הולך אחר זנות, שהוא תועבה חומרית, והוא כמו בהמה חומרית. כמו שאמרו חכמים ז"ל אצל מנחת סוטה, היא עשתה מעשה בהמה, לכך קרבנה מאכל בהמה, מן השעורים. וכבר התבאר דבר זה במקום אחר". ובבאר הגולה באר הששי קסה. כתב: "כל זנות הוא מצד הגוף, ודבר זה בארנו בכמה מקומות, ורמזו ז"ל בענין הסוטה, היא עשתה מעשה בהמה, אף קרבנה שעורים, שהוא מאכל בהמה, ודבר זה ידוע כי כל זנות הוא חומרי, שנמשך אחר תאותו החומרית, ואין צריך ראיה", ושם הערה 150. ובדרוש לשבת תשובה ריש עח. כתב: "העריות הם מכח גוף האדם, ולפיכך נמצא דבר זה ביותר בכל בעלי חיים, כי פועל זה מתייחס אל הגוף החומרי. ואמרו חכמים ז"ל אצל סוטה, למה קרבנה שעורים, היא עשתה מעשה בהמה, לכך קרבנה מאכל בהמה". ושם הוסיף לבאר בזה"ל: "ועוד, כי אין ענין הערוה והזנות רק חבור גוף לגוף". וכן כתב בח"א לזבחים פח: ד, סח., וז"ל: "עריות וזנות חטא הזה הוא בגופו, כאשר אדם עושה מעשה זנות, מעשה הזה הוא מעשה בהמה, ולכך קרבנה של סוטה שזנתה, שעשתה מעשה בהמה, קרבנה שעורים, שהוא מאכל בהמה ממש". ורש"י ר"פ קדושים ויקרא יט, ב כתב: "קדושים תהיו - הוו פרושים מן העריות... שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה". וכתב שם הגו"א אות ג: "ונראה הטעם, שאחר ששם קדושה נאמר על פרישה מן עניני הגוף ותאותיו, יותר ראוי על גדר ערוה, שהם תאות הגוף ביותר. ולכך מי שנוטה אחר זנות יאמר על זה שהוא מעשה בהמה... לפי שהזנות ענין גופני, וזה ענין הבהמה שהיא כולה גוף וחומר. ולכך מי שפורש מן הערוה הוא פורש מתאות הגוף החומרי, ולפיכך נקרא 'קדוש', ר"ל פרוש מעניני עוה"ז, שהוא גוף". וראה עוד גו"א במדבר פי"א אות ג, נצח ישראל פ"ז קצה., נתיב התשובה פ"א הערה 18, דרוש עה"ת יא., ח"א לשבת קלג: א, עא., ח"א לע"ז ה: ד, לב., באר הגולה באר החמישי הערה 669, ועוד. וראה למעלה בהקדמה הערה 114, פ"א הערה 415, ופ"ג הערה 1224.

27 1252 לשונו בח"א לשבת לג. א, כה.: "בעון גלוי עריות וכו' גלות בא לעולם. דע לך כי הארץ הקדושה מעלתה שנקראת 'קדושה', והשם יתברך הוא 'אלקי הארץ'. כי מכל הארץ בחר השם יתברך ארץ ישראל הקדושה, והוא 'אלקי הארץ'... והנה גלוי עריות הפך הארץ, כי הארץ היא קדושה, והערוה הפך הקדושה, שכל מקום שתמצא גדר ערוה תמצא קדושה, כמו שהאריך רש"י ז"ל בפירוש החומש בפרשת קדושים ויקרא יט, ב. ולפיכך אם יש גלוי עריות בארץ, הארץ תקיא אותם". וכן נאמר בפרשת עריות ויקרא יח, כז-כח "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם".

28 1253 פירוש - בעוד ששלש העבירות החמורות סותרות למעלה האלקית השוכנת בארץ מצד הנותן, הרי עבירת שמיטה "שלא שבתה ארצם בשביעית, אלא זרעו וקצרו" רש"י במשנתינו סותרת לארץ עצמה מצד המקבל, כי הארץ מצד עצמה צריכה לשבות בשביעית, וכמו שמבאר.

29 1254 לשון הרבינו בחיי שם דברים ח, ט: "ארץ אשר לא במסכנות - הארץ שהיא מלאה כל טוב, כגן ה' כארץ מצרים, והיא חסרה ממקצת הדברים הנמצאים במקומות זולתם, הנה יושביה אוכלים לחם במסכנות. ולכך ישבח הכתוב הארץ הקדושה שאין בה חסרון שום דבר בעולם, כי לא ימצא שום דבר למאכלו של אדם בשאר ארצות שלא ימצא בארץ, ויש שימצא בארץ ולא ימצא בשאר ארצות, זהו 'לא תחסר כל בה'". ובגבורות ה' ס"פ כד כתב: "מה שאמר שמות ג, ח 'אל ארץ זבת חלב ודבש' הוא ענין אחר, כי החלב במה שטבעו קר, והדבש חם בטבעו, הם הפכים. לומר, כי לא תחסר כל בה, שאף דברים שהם הפכים נמצא בארץ ברבוי מאוד, וכדכתיב 'זבת חלב ודבש', שהוא ברבוי. ושאר ארצות, אם הוא מוכן לדבר אחד, אינו מוכן להפכו, ובארץ אינו כך, רק הכל הוא ברבוי, ואף כי הם הפכים". ובאור חדש פב: הביא את דברי המדרש אסת"ר ב, ב, שאמרו: "'בהראותו את עושר כבוד מלכותו' אסתר א, ד... סעודת ארץ ישראל הראה להן", וכתב לבאר: "סעודת ארץ ישראל הראה להם. ירצה לומר... שהראה לו סעודת ארץ ישראל, וזהו 'עושר כבוד מלכותו', כאשר לו שלחן מלכים מפרנס הכל... ולכך אמר 'סעודת ארץ ישראל הראה להם', כי דווקא בארץ ישראל כתיב 'לא תחסר כל בה', והיה אפשר להיות לו שלחן מלכים כאשר היה לו הדברים שהם בסעודת ארץ ישראל, כי שם נמצא הכל, וזהו 'כבוד עשרו' כאשר יש לו שלחן מלכים". אך בבאר הגולה באר הששי שג. תלה את "לא תחסר כל בה" בכך שא"י היא באמצע העולם התואר השלישי "ארץ החיים" שהזכיר למעלה, שכתב: "הרי היא ארץ 'אשר לא תחסר כל בה', אם כן ארץ ישראל שייך בה כל. ואי אפשר שיהיה זה רק דבר שהוא באמצע, שהוא כלול משני קצוות, כאשר הוא ידוע. לכך לארץ ישראל יש סגולת האמצעי. כי יש ארץ מסוגל לדבר זה, ויש ארץ מסוגל לדבר אחר, כאשר הדברים הם מחולקים. אבל ארץ ישראל יש בו הכל, וזהו מסגולת האמצעי" הובא למעלה הערה 1241. ולפי זה אין "לא תחסר כל בה" תואר רביעי כפי שכתב כאן, אלא הוא פועל יוצא מהתואר השלישי "ארץ החיים". ויל"ע בזה.

30 1255 רש"י בראשית לז, ב כתב: "ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה". ולמעלה פ"ב מ"ב תקכא: כתב: "מי שאינו בשלימות בפעל, הנה עומד אל ההשלמה... אבל כאשר הוא יושב ונח, כאילו הגיע כבר אל ההשלמה". ואמרו חכמים סוטה מ: "אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד", ופירש רש"י שם "אלא למלכי בית דוד - שחלק להם המקום כבוד להראות שמלכותו שלימה". דוגמה לדבר; שבת נקראת "תכלית מעשה שמים וארץ" תפילת ערבית דשבת, כי הואיל והקב"ה נח ביום השביעי, בהכרח זה מורה שהגיע אל תכליתו, שאל"כ, לא היה נח ביום זה, אלא היה ממשיך במלאכתו, וכמבואר בתפארת ישראל פ"מ תרח:, וז"ל: "ואם תאמר, ולמה באה ההוראה על שהוא יתברך פועל הכל במה שינוח ביום השביעי, אדרבא, יש לעשות מלאכה כל ששה ימים, וזה יהיה הוראה כי הוא יתברך פעל הנמצאים בששת ימים. ואין זה קשיא, כי ההוראה היא בשבת להודיע כי הוא יתברך פעל הכל והשלים הכל. וזה, כי גם השמים הם פועלים, אבל אין מנוח להם. וזה כי אין בפעולתם ההשלמה, ומאחר שאין בפעולתם ההשלמה, אין כאן שביתה והפסק, כי השביתה וההפסק מורה על ההשלמה. אבל השם יתברך, כיון ששבת, יש בפעולתו ההשלמה. ולפיכך השם יתברך אשר שבת ביום השביעי מכל מלאכתו, מורה דבר זה שמלאכתו בשלמות, ואין עוד חסרון. וכיון שאין חסר דבר, שייך בזה שביתה". וכן כתב למעלה פ"ב מ"ח תרמו:, ויובא בהערה 1258. ולמעלה פ"ג מט"ז תיב: כתב: "אבל העולם הבא יש שם ישיבה והנחה. ודבר זה מורה על כי האדם בשלימות בפועל, ואינו מתנועע אל ההשלמה, רק כבר הוא שלם, וכל אשר הוא שלם הוא נוח ויושב" הובא למעלה פ"ג הערה 1861.

31 1256 למעלה בביאור משנת "כל ישראל" עח:, וז"ל: "כי השבת אין ספק שהוא מורה על מדריגת ישראל, שנתן להם יום מנוחה שלא נתן לכל האומות. וכמו שאנו אומרים בתפלת 'ישמח משה' שחרית של שבת 'ולא נתתו לגויי הארצות, ולא הנחלתו לעובדי פסילים, ובמנוחתו לא ישכנו ערלים, כי אם לזרע יעקב אשר בם בחרת'. זכר ג' דברים; שלא נתן השבת לגויי הארצות, ולא אל עובדי פסילים, ולא אל ערלים. כי השבת הוא קודש אל השם יתברך, ולכן מי שהוא נוטה וסר מן השם יתברך, אינו ראוי לו השבת. וכנגד שבעים אומות, והם 'גויי הארצות', אשר הם סרים מן השם יתברך לצד ימין. ולא נתן השבת לעובדי פסילים, אשר הם סרים מן השם יתברך לצד שמאל, גם כן אינו ראוי השבת. 'וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים', שהם סרים מן השם יתברך מצד פחיתותם ושפלותם בעצמם, שהם ערלים, אינו ראוי להם השבת. והבן הדברים האלה, כי הם ברורים, כי לזרע יעקב שנקראו דברים לב, טו 'ישורון', שאינו נוטה לא לצד ימין ולא לצד שמאל, שייך השבת. ומפני כן המענג השבת נותנין לו נחלת יעקב, שהיא בלי מצרים שבת קיח., והבן זה... כי השבת מורה על מדריגת ישראל", ושם מאריך בזה טובא ראה למעלה הערה 1038.

32 1257 לשונו בגבורות ה' ר"פ מה קעא.: "כי הדבר שהוא מתנועע תמיד מבלתי מגיע אל התכלית, אז נדע כי זה הנמצא חסר שלימות בעצמו. שאם היה בעל שלימות, היה מגיע אל המנוחה, שהוא השלמה. אבל התנועה אין בה שלימות גמור... כי השבת מורה על ההשלמה, וזהו ענין הצורה שהוא שלימות הדבר. אין לך דבר שהוא בכח ואינו בשלימות רק הגשם וכחות הגשם, ואין הגשם בפעל, כי כל גשם הוא בכח לשנות המצב בתנועה ממקום למקום. ולפיכך כל גשם בעל כח, וכל כח אינו בעל השלמה. לכך דבר הגשמי אינו בעל השלמה. וכל דבר שהוא נבדל מן הגשם, הוא בעל השלמה" הובא למעלה פ"ב הערה 844, וראה להלן הערה 1263.

33 1258 לשונו למעלה פ"ב מ"ח תרמו:: "כי אי אפשר שיהיה בריאת האדם שיהיה בעל הנחה, שהדבר שהוא שלם הוא בעל הנחה, שכבר הוא נשלם, ואז הוא נח. אבל האדם אינו כך, שאינו נשלם, ומאחר שאינו נשלם אינו בעל הנחה, אבל הוא מתנועע תמיד אל השלמתו. ואף אם אי אפשר שיצא לגמרי אל הפועל, מכל מקום אי אפשר שיהיה בעל הנחה, שזה שייך אל הדברים אשר הם בעלי השלמה, ולא כן האדם... האדם נברא לעמל, שלא יהיה בעל הנחה כלל, רק יוציא שלימתו אל הפעל תמיד בלי הנחה. שכך ראוי מצד טבע הבריאה, שכל הנבראים נבראו שיהיו בשלימות, ולא יהיו חסרים, והאדם הזה אי אפשר שיבא אל ההשלמה עד שיהיה בעל הנחה לגמרי. וזהו מה שלא נאמר באדם 'כי טוב' יותר מכל הנמצאים, כי כל הנמצאים הם נבראים ויש להם שלימותם, אבל האדם לא נברא בהשלמה, ולא נמצא האדם בהשלמה. וזהו שלימתו בעצמו, שהוא מתנועע אל הפעל, ומוציא שלימתו תמיד אל הפעל. ודבר זה הוא שלימתו, שאם הוא אינו יוציא שלימתו אל הפעל כלל, הרי אין לו השלמה כלל, ולכך צריך שיהיה יוציא שלימתו תמיד אל הפעל... שלא נברא מתחלת בריאתו בעל הנחה לגמרי שהיה בשלימות, גם אינו בא תכלית עמלו אל השלימות וההנחה, רק זה שלימתו מצד יציאתו אל הפועל תמיד". וראה להלן הערה 2230.

34 1259 רש"י בראשית ב, ב: "ויכל אלקים ביום השביעי - מה היה העולם חסר, מנוחה, באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה". ולמעלה פ"א מי"ח תלו. כתב: "כאשר נגמר מעשה בראשית נתן השם יתברך מנוח לנבראים, שנאמר 'ויכל אלקים ביום השביעי', ודבר זה הוא המנוחה והשלום... פירוש, מה שנברא בשבת, מאחר ששבת מכל מלאכתו, ומה נברא בו, ואמר כי ברא שאנן והשקט ונחת ושלוה, וזהו השלום שהיה כשכלה הבריאה, וכמו שפירש רש"י ז"ל בפירוש החומש 'מה היה העולם חסר, מנוחה, בא שבת בא מנוחה'. ואין זה מן הבריאה עצמה כלל, שהרי אין השבת בכלל ימי המעשה, אבל מכל מקום הוא קיום העולם, שהרי כתיב 'ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה', שהיה משלים כל המלאכה של ששת ימי בראשית... נתן השם יתברך בתכלית בריאת העולם כאשר היה נברא, העמידה, והוא המנוחה והשלום. כי בששת ימי המעשה לא היה מנוחה, רק היה תנועה לצאת לפעל, וככלות ימי המעשה היה העמידה, והוא המנוחה, וזהו השלום". ובנר מצוה קב: כתב: "כי כאשר הושלם העולם, קבל העולם צורה אלקית, כמו שהגוף מן האדם כאשר הושלם מקבל הנשמה האלקית... וכך העולם כאשר הושלם, וזה היה ביום השבת, שבו הושלם העולם, ואז היה מקבל הצורה" הובא למעלה פ"א הערה 1654. ובנצח ישראל פל"ו תרעח. כתב: "ביום השבת נשלמה הבריאה, ואין כאן עוד הויה יוצאת לפעל" הובא למעלה הערה 739.

35 1260 כפי שביאר בתפארת ישראל פ"מ תרח:, וז"ל: "ואם תאמר, ולמה באה ההוראה על שהוא יתברך פועל הכל במה שינוח ביום השביעי, אדרבא, יש לעשות מלאכה כל ששה ימים, וזה יהיה הוראה כי הוא יתברך פעל הנמצאים בששת ימים. ואין זה קשיא, כי ההוראה היא בשבת להודיע כי הוא יתברך פעל הכל והשלים הכל. וזה, כי גם השמים הם פועלים, אבל אין מנוח להם. וזה כי כי אין בפעולתם ההשלמה, ומאחר שאין בפעולתם ההשלמה, אין כאן שביתה והפסק, כי השביתה וההפסק מורה על ההשלמה. אבל השם יתברך, כיון ששבת, יש בפעולתו ההשלמה. ולפיכך השם יתברך אשר שבת ביום השביעי מכל מלאכתו, מורה דבר זה שמלאכתו בשלמות, ואין עוד חסרון. וכיון שאין חסר דבר, שייך בזה שביתה". וראה למעלה בביאור משנת "כל ישראל" הערה 50, פ"א הערה 1659, ופ"ב הערות 271, 1710.

36 1261 כן הוא משפט זה בדפוס ראשון. ובדפוס לונדון משפט זה נכתב כך: "זה אין ראוי לבן נח, מפני שאין להם השלימות בפועל".

37 1262 לשונו בח"א לסנהדרין נח: ג, קסג:: "כי הדבר שהוא בפעל הוא בעל הנחה, שכבר נמצא בפעל, ואז הוא נח. והגוים אינם בפעל בשלימות כלל שיאמר עליהם שהם בפעל. והתנועה היא אינה בפעל כלל, כמו שהוא ידוע מענין התנועה שהיא בכח, ואין התנועה בכח עד שהיא יוצאת לפעל, אבל היא נשאר בכח לעולם, וכל זה ידוע למי שידע מענין התנועה. ולפיכך ראוי לאומות התנועה, כי אין יוצאים לפעל השלימות לעולם, ולכך לא ינוחו, אבל התנועה ראוי להם", והמשך דבריו שם יובא בהערה 1264. וכן כתב בגבורות ה' פמ"ה חלקו הובא למעלה הערה 1257, ויובא בשלימותו בהערה הבאה.

38 1263 לשונו בגבורות ה' ר"פ מה: "למה ישראל מצווים יותר על השבת מכל האומות, לכך אמר דברים ה, טו 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו", כי ראוי השבת לישראל בפרט. כי כבר אמרנו כי היציאה מבית עבדים הוא מורה על הפרישה ועל ההבדלה מן דבר הגשמי, כי העבד כמו שידעת פעמים הרבה מאוד הוא ענין חמרי, שאין משועבד ומתפעל רק החומר, כמו שנתבאר פעמים הרבה, והפרישן מן החמרי מה שהיו עבדים, וזה מורה על מעלה נבדלת מן הגשמית. ולפיכך ראוי שישמרו הם השבת, כי הדבר שהוא מתנועע תמיד מבלתי מגיע אל התכלית, אז נדע כי זה הנמצא חסר שלימות בעצמו, שאם היה בעל שלימות היה מגיע אל המנוחה, שהוא השלמה. אבל התנועה אין בה שלימות גמור. ולפיכך העכו"ם במה שאינם שלימי צורה במה שראוי שיושלמו, אמרו חכמים עליהם 'כותי ששבת חייב מיתה'... כי הם דבר שאין לו השלמה. אבל ישראל במה שהם בעלי שלימות, יש להם שבת, כי השבת מורה על ההשלמה, וזהו ענין הצורה שהוא שלימות הדבר. אין לך דבר שהוא בכח ואינו בשלימות רק הגשם וכחות הגשם, ואין הגשם בפעל, כי כל גשם הוא בכח לשנות המצב בתנועה ממקום למקום. ולפיכך כל גשם בעל כח, וכל כח אינו בעל השלמה, לכך דבר הגשמי אינו בעל השלמה. וכל דבר שהוא נבדל מן הגשם, הוא בעל השלמה. ולפיכך 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' וגו", כלומר שסלק הקב"ה אותך מן העבדות, שהעבדות פחיתות חמרי הוא, והוא מציאות בלתי מושלם. וכאשר השם יתברך סלק אותך מן העבדות, מורה שיש בישראל מעלת השלמה, לכך צוך יום השבת, ודבר זה אמת ברור ופשוט". וראה להלן הערה 1626.

39 1264 בתפארת ישראל פ"ז קכו. כתב: "אין מה שציוה השם יתברך את האדם המצוה מפני שהוא טוב, ורצה שיעשה הטוב. רק שהמצות הם צירוף הבריות, שיצא מן הטבע החמרית כמו שאמרנו. ולכך כמה מצות שאם עשאן אחר חייב מיתה, כמו שאמר גוי ששמר את השבת חייב מיתה. ואילו היה המצוה משום שהדבר הזה והמעשה הזה טוב בעצמו, סוף סוף עשה הגוי מעשה הטוב. רק שהמצות הם אל המקבל כפי סדר השכלי אשר ראוי. ולזה נותן סדרו כך, ולזה אין נותן לו סדרו כך. אבל אם סדר השם יתברך המצות כפי הטוב, סוף סוף היה המעשה ההוא טוב בעצמו. ולכך המצות הם מצרפים אדם זה, ואת זה ממיתים, כי הכל לפי הסדר השכלי". וכן הזכיר בקצרה בתפארת ישראל פ"מ תרל.. ולמעלה פ"ב מ"ח תרנד: כתב: "גוי ששבת חייב מיתה... הרי בארו כי הגוי אין ראוי לו השביתה כלל, כי אין זה מגדר האדם שיהיה בעל שביתה... ואי אפשר שיהיה האדם בלא עמל... שהגוי נברא לעמל הנפש, הוא המלאכה, ואם אינו עמל תמיד חייב מיתה... כי נפש הגוי אין לו השלמה... ומפני שאין כאן השלמה, צריך שיהיה עמל בלא הנחה כלל".

40 1265 מדייק תיבת "לארץ", שהארץ עצמה זקוקה לשבת.

41 1266 שהיא מגיעה לשלימות, ומתוך כך יש לה שבתון, כיאה לדברים הנבדלים המגיעים להשלמה.

42 1267 בא לבאר טעם שני כיצד שמיטה מורה על מעלת הארץ. ועד כה ביאר ששלימות הארץ והיותה בפועל מחייבות את המנוחה ושביתה, ומעתה יבאר שקדושת הארץ מחייבת זאת. ומשמע מדבריו שמצטט מדברים שכתב במקום אחר. ונראה שכוונתו לדבריו בח"א לשבת לג. א, כה., ויובא בסמוך הערה 1274.

43 1268 לשונו בתפארת ישראל פ"מ תרכג.: "הקדושה גם כן במן. כלומר שמה שלא ירד מן בשבת רש"י בראשית ב, ג, מורה שהיום קדוש. שכל הויה היא בזמן, וכל זמן הוא תולה בתנועה, וכל תנועה היא לגשם שאינו קדוש. ולכך כל הויה אין בה קדושה, מטעם אשר אמרנו. ולכך קדושת שבת היה גורם שלא היה בו הוית המן. ואף על גב שהשבת ודאי יש בו התהוות טבעי, כי הדבר הטבעי אין ראוי שיהיה לו שביתה, כי מדרגת הטבעי אינו כל כך. כמו שאין בני נח מצווים על השבת, מפני שהם טבעיים חמריים, ואין לטבע החמרית שביתה והשלמה, כמו שידוע לנבונים. וכן הדברים הטבעיים לשפלות מדרגתם, אין להם מדרגת השבת. אבל המן שלא היה טבעי, לא ירד בשבת, כי אין הויה בשבת, ודבר זה מבואר... כי מה שאין לעשות מלאכה ביום השבת הוא קדושה לשבת, שהיום הזה אין בו תנועת מלאכה, שכל תנועה גשמית". ובגבורות ה' ר"פ מו כתב: "הזמן נתלה בגשם, כי הזמן מתחדש מן התנועה, והתנועה היא לגשם. והמעיין ידע כי הזמן והתנועה והגשם משתתפים מתיחסים בכל דבר" הובא למעלה פ"ד הערה 1656. וראה להלן הערות 1287, 2145.

44 1269 דע שמשפט זה "לפיכך בני נח... חייבים מיתה" הושמט מכל הדפוסים המאוחרים, ונרמז בכך שנעצו אות אות יא כאן, אך נמצא כאן בדפוס ראשון אך לא בכת"י, כי בכת"י הושמט כל הקטע מד"ה ועוד ביארנו עד ד"ה וכדי שתעמוד. ונודה לה' שעלה בידינו לברר מקחו של צדיק.

45 1270 אודות שהאומות הן "חמרים בעלי גשמות" לעומת ישראל, הנה רש"י בראשית טו, י כתב: "לפי שהאומות נמשלו לפרים ואילים ושעירים, שנאמר תהלים כב, יג 'סבבוני פרים רבים וגו". ואומר דניאל ח, כ 'והאיל אשר ראית בעל הקרנים מלכי מדי ופרס'. ואומר שם פסוק כא 'והצפיר השעיר מלך יון', וישראל נמשלו לבני יונה, שנאמר שיה"ש ב, יד 'יונתי בחגוי הסלע'". ובגו"א שם אות טו כתב: "מה שהאומות נמשלו לבהמות, לפי שהבהמה גדולה, והאומות גדולים בכמותם, אבל תור וגוזל הוא קטון, נגד ישראל שהם קטנים בכמות. ועוד, כי הבהמות יש להם גוף עב וגס, וכזה הם האומות, והעוף יש לו חומר דק, ולפיכך הם פורחים באויר. ולפיכך ישראל נמשלים בהם, שגם להם אין להם חומר גס ועב" ראה למעלה הערה 1227, ולהלן הערה 2063. ובבאר הגולה באר השני רכ: כתב: "כי אין מעלת הצורה רק לישראל בלבד... ואילו האומות... אין להם דבר זה, כי הם חמריים, וכמו שאמרו ז"ל יבמות סא. אתם קרויים 'אדם', ואין אומות העולם קרויים 'אדם'". ובנצח ישראל פי"ד שדמ. כתב: "וזה כאשר ישראל מיוחדים ונבדלים מכל האומות, אשר הם במדרגה החומרית, וישראל במדריגת הצורה. ודבר זה בארנו פעמים הרבה, כמו שאמרו חז"ל יבמות סא. 'אתם קרויין אדם, ואין האומות קרויין אדם'. כאילו דבר פשוט הוא אצלם שמדרגת ישראל בערך אל האומות, כמדרגת האדם אל בעלי חיים הבלתי מדברים. וזה כי האדם נבדל מן הבעלי חיים במה שאין האדם חומרי גשמי כמו שאר בעלי חיים, והאדם הוא שכלי ראה להלן הערה 2148. וכך מדריגת ישראל, שהם נבדלים מן החומר, ואינם מוטבעים בחומר. וכאילו אצל ישראל בטל החומר אצל הנפש, ואין החומר רק נושא שעליו רוכב הנפש, ובטל החומר הזה אצל רוכבו, כמו שבטל וטפל החמור אצל מי שרוכב עליו. וכך ענין ישראל כאשר עושים רצונו של מקום, ואז הם צורה נבדלת בלבד. ואילו אצל האומות הוא ההיפך, כאילו היה הנפש בטל אצל הגוף, וכאילו היה כולו גוף וחומר בלבד... והתבאר לך שיש בישראל כאילו היה החומר בטל אצל הנפש... וכאשר אתה עומד על ענין זה תדע, כי יש לישראל משפט הצורה הנבדלת, ולאומות משפט החומר" הובא למעלה פ"ב הערה 524.

46 1271 כדין גשמי המתקרב למעלה רוחנית שאינה ראויה לו, שדינו במיתה. וגוי ששובת חייב מיתה, כי הוא מכניס עצמו למחיצה שהיא מעבר למדריגתו הגשמית, שנוהג כאילו הוא נבדל. ובהוצאת דרך חיים מכון יד מרדכי, עמוד פא, הביא בהערה 128 לשון הכת"י על ההקדמה שאינו נמצא תחת ידי, שנכתב שם כך: "גוי ששבת חייב מיתה, וזה מפני כי האומות אין להם השלמה, וכאשר כאילו יש לאומות השלמה, ובזה הוא נכנס במעלה עליונה, היא מעלת ישראל. וכל אשר נכנס למעלה קדושה עליונה, הוא כמו זר שעובד על המזבח, שחייב מיתה סנהדרין פג:. ולפיכך גוי שהוא שומר השבת, שהוא קודש, חייב מיתה" הובא למעלה פ"ב הערה 888. ובח"א לסנהדרין נח: ג, קסג: כתב: "לפיכך גוי ששבת חייב מיתה, וזה מפני כי השביתה הוא מצד שהוא בפעל, ואין שייך דבר זה לגשמי, והגוי כאשר שובת נכנס במדריגה אשר אינה ראויה לו כלל, כי אין ראוי לו השביתה. ואשר יכנס במדריגה אשר אין מציאות אליו עמה ונעדר ממנו אותה מדריגה, הוא יקבל העדר, והבן זה... אבל ישראל שנתן להם התורה, ונמצאו בפעל השלימות, ולהם ראוי השביתה דוקא, ואם לא היה להם השביתה כאילו היו עדיין בכח, ולכך אם אינו שובת חייב מיתה, כי יחסר ממדריגתו". וכן חזר לכתוב בקיצור בח"א שם לדף צט: ג, רכז:, והובא למעלה פ"ד הערה 1660. וכן בתפארת ישראל פל"א תסז. הביא את המדרש ילקו"ש ח"ב רמז תתקכא שהאומות היו שומעות קול אלקים ומתו, וביאר שם שכאשר החומרי מתחבר לדבר נבדל, בזה הוא ממית את עצמו הובא למעלה פ"ג הערה 2078. ולמעלה פ"א מי"ג שנד: כתב: "בגמרא בפרק בני העיר מגילה כח:, תנן התם, ודאשתמש בתגא חלף... ופירוש זה כי לכך חלף מן העולם, מפני שהתורה יש לה קדושה אלקית, כמו כל דבר שהוא קודש ששם שמים חל עליו. והנהנה מדבר ששם שמים חל עליו, דינו כמו מי שנהנה מן הקדשים, וחייב מיתה. והטעם שהוא חייב מיתה, כי האדם שהוא בעל גוף וחומר, ואין ראוי שיתחבר האדם הגשמי אל הדבר שהוא קודש ונבדל מן האדם, והוא חלק שמים. וכמו שתמצא כי כאשר מתחבר האדם אל העליונים אשר אינם עם הגוף יבא לו המיתה, כמו שאמר שופטים יג, כב 'אלהים ראינו נמות', כי אין לאדם גשמי מציאות עם הנבדלים. וכך כאשר האדם הוא מתחבר להיות נהנה מדבר שהוא חלק שמים, חייב מיתה. ולכך קאמר 'ודאשתמש בתגא חלף', שהתורה היא שכלית ונבדלת מן האדם שהוא בעל חומר, ואין לאדם בעל חומר מציאות עם התורה. לכך אמר 'דאשתמש בתגא חלף'", ושם הערות 1276, 1290. וראה למעלה הערה 321.

47 1272 לשונו בח"א לשבת קיג. א, נ:: "כי השבת הוא קודש... וכל דבר שהוא קדוש הוא נבדל מן עניני החומרי. כמו שהוא השבת נבדל מן המלאכה. שכל מלאכה הוצאה לפועל, וכל הוצאה לפועל הוא שייך לגשם, אשר יוצא לפועל. ולפיכך המלאכה אסורה ביום השבת, שהוא קדוש" הובא למעלה פ"ב הערה 870. ובגו"א פ"ב אות ד כתב: "השבת מביא ברכה וקדושה לעולם, והביאו רז"ל ראיה ב"ר יא, ב מן המן, שלא ירד בשבת, ולא היו יכולים לעשות מלאכה, וזה קדושה, שהיו קדושים ממלאכת חול".

48 1273 דברים אלו מבוארים יותר בח"א לשבת קיג. א, נא., שכתב: "וכן מה שאמר שם שאין לפסוע פסיעה גסה בשבת, כי הוא תנועה יותר מן השעור, שכל תנועה היא גשמית. ואינו דומה כאשר הוא הולך דרך הליכה, מאחר שכך דרך האדם שילך, וכיון שכך דרכו, אין זה נקרא תנועה אליו. אבל הליכה יתירה אסורה, משום דהוי תנועה ושנוי, אשר הוא אסור בשבת. כי נקרא 'שבת', ראוי שיהיה בו המנוחה, לא התנועה הגשמית, ויש לך להבין את זה".

49 1274 מחמת שעושים עבירה הסותרת למהות הארץ. ולהסבר זה שהשמיטה מורה על קדושת הארץ אין אפשר לומר שעון שמיטה מבטל את קדושת הארץ, כי השמיטה היא סימן לקדושת הארץ, וביטול הסימן אינו בטול המסומן. אמנם לפי הסברו הבא יתבאר שעון שמיטה הוא בטול לקדושת הארץ. וראה להלן הערות 1286, 1288, 1329.

50 1275 שג' עבירות חמורות ע"ז ג"ע ושפ"ד סותרות לג' תוארי ארץ ישראל שה' אלקי הארץ, קדושת הארץ, וארץ החיים, ושביתת הארץ מורה על שלימות הארץ ועל קדושת הארץ, ולכך גולים ממנה כאשר לא שובתים בשביעית.

51 1276 ג' עבירות חמורות; ע"ז, ג"ע, ושפ"ד.

52 1277 פירוש - מבאר ששלש העבירות כאחת סותרות לקדושת הארץ, ולא רק גלוי עריות, וזה לעומת מה שביאר למעלה מציון 1236 ואילך שיש לארץ ישראל שלשה תוארים, וכל אחת מג' העבירות סותרת לאחד מתוארים אלו.

53 1278 שבת קכז: "לא יכנסו דברי קדושה במקום טומאה". ולמעלה במשנה ה לאחר ציון 670 כתב: "ואלו שני דברים הנס שלא נראה זבוב, והנס שלא ראה קרי, כל אחד ואחד בפני עצמו; שאין לך דבר יותר מגונה כמו הזבוב, ואין לך יותר טומאה כמו הקרי. ורוצה לומר, כי לא היה נוטה מעלת בית המקדש לא לימין ולא לשמאל חוץ ממדריגת הקדושה. כי הדבר הזה המאוס והטומאה הוא הרחקה מן הקדושה לשמאל ולימין, כמו שהוא ידוע למי שהעמיק בחכמה. ובארנו זה בברכות י: אצל 'איש קדוש עובר עלינו' מ"ב ד, ט, דפליגי רב ושמואל, חד אמר שלא ראתה זבוב על שולחנו, וחד אמר שלא ראתה קרי על מטתו... לכך אמר על זה כי לא היה מעלת בית המקדש נוטה ממדריגת קדושתו, ולא נמצא זבוב בבית המטבחים שהוא המאוס, ולא נראה קרי לכהן גדול ביום הכפורים, שהוא הטומאה, אבל היה עומד בית המקדש בקדושתו". הרי שהטומאה עומדת כנגד הקדושה. ובנתיב התורה פי"א א, מז: כתב: "למאן דאמר שלא עבר זבוב, פירוש שהקדושה היא נבדלת מן פחיתות הצורה, כי הזבוב שהוא בעל חי מאוס, יש לו פחיתות הצורה. ולמאן דאמר שלא ראתה קרי, הקרי הוא פחיתות הגוף החמרי. ומחלוקת שלהם מאיזה מהם הקדושה יותר רחוק; למאן דאמר זבוב, הקדושה יותר רחוק מן פחיתת הצורה. ולכך לא ראתה זבוב על שלחנו. ולמאן דאמר שלא ראתה קרי על מטתו, הקדושה יותר רחוק מן פחיתת החמרי, כי הקרי הוא פחיתת חמרי" הובא למעלה הערה 672. ובנצח ישראל פט"ו שס: כתב: "כי מה שהיה יעקב ועשו מתרוצצים בבטן אמם רש"י בראשית כה, כב, היינו מפני שהם הפכים... ומפני שהם הפכים זה לזה, והיו בבטן אחד, לכך לא היו עומדים ביחד, והיו מתרוצצים, כמשפט שני הפכים כאשר יבואו יחד, אשר אין שלום ביניהם ראה להלן הערה 1315. ואל תתמה הלא לא היה דעת ורצון בהם, כי אין זה קשיא, כי היה התנגדות הזה מצד כח שלהם, שכל אחד היה מתקשר בכח מיוחד שהיה דבק בו. כי היה יעקב דבוק וקשור בכח קדושה, ועשו בכח הטומאה וכח הזוהמה, ומצד הזה בא להם התנגדות בבטן אמם". ונדרים כ. אמרו "אל תהי רגיל אצל כהן עם הארץ, שסופו להאכילך תרומה טמאה", ובח"א שם ב, ג. כתב: "עם הארץ מוכן לטומאה, כי אין לעם הארץ הקדושה, בעבור שהוא חמרי, ואין לו הקדושה שהיא שייכת לדבר הנבדל, ומפני זה אינו נזהר מן הטומאה. כי הקדוש הוא נזהר ונבדל מן הטומאה, ולכך אמר אל תהא רגיל אצלו, כאילו כבר התחיל גם כן לבטל הקדושה". ובח"א לגיטין נז. ב, קי. כתב: "בלעם הרשע היה דבק לגמרי בכח טומאה, והיה מתנגד לקדושה".

54 1279 "וכל" מתפרש כאן כמו "שכל", כי מוכח בזה את משפטו הקודם.

55 1280 כפי שכתב בנתיב האמת פ"א א, קצט. לגבי שריפת קדשים, וז"ל: "דבר זה מבואר בדברי חכמים וגם בתורה, כי קודש שנטמא הוא בשריפה פסחים כה., וחולין שנטמאו אינן בשריפה. וזה כי כאשר הדבר הוא קודש ונטמא, הוא מקולקל יותר ויותר, לפי שאין ראוי שיהיה בקודש דבר קלקול". ובח"א לנדה ל: ד, קנט:: "צריך האדם לשמור הנשמה בטהרה, ואם לא ישמור הנשמה בטהרה, ראוי שתהיה נשרפת, כי דבר זה ראוי לדבר קדוש, כמו הנשמה שהיא קדושה וטהורה, שאם מקבלת טומאה, משפטה השריפה". ובח"א לשבת קיט: א, סה., בביאור מאמרם "אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חלול שבת", כתב: "יש לך לדעת, כי כל דבר קודש שמתחלל, כמו... בת כהן שזנתה, 'את אביה היא מחללת באש תשרף' ויקרא כא, ט. והטעם כי הקדושה נמשלה כאש, ולפיכך התחתונים שהם חמריים, אפשר להם להתחבר לכל היסודות, שהם אויר, מים, עפר, חוץ מן האש. וכמו שאמרו סוטה יד. 'אחרי ה' אלקים תלכו וגו' ובו תדבקון' דברים יג, ה, וכי אפשר לאדם להתדבק עם השכינה, והלא כתיב דברים ד, כד 'כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא'. ובשביל שהוא יתברך אש אוכלה הוא, קדוש ונבדל מן כל התחתונים אשר לא יתחברו אל האש. ומפני כך ראוי שיהיה דבר שהוא קודש, והוא מחולל מקודשתו, שיהיה נדון באש. ולפיכך יום השבת שהוא קודש, כאשר בני אדם אינם שומרים ומחללים השבת, נגזור מן הקדושה העליונה שראוי לשבת שיהיו נדונים בשריפת אש" הובא למעלה פ"ד הערה 1925.

56 1281 משנה ח לאחר ציון 1190, שכתב שם: "וכן מפני זה בעצמו נחשבים גילוי עריות עבודה זרה שפיכות דמים ושמיטת קרקעות להעברה אחת, שאף על גב שהם דברים מחולקים, חשבם התנא להעברה אחת, אחר שהם מביאים עונש פורעניות אחד לגמרי. ובודאי הם משותפים בהעברה אחת, כי גלוי עריות נקרא 'טומאה', כדכתיב ויקרא יח, ל 'ולא תטמאו בהם'. וכן שפיכות דמים נקרא 'טומאה', דכתיב במדבר לה, לד 'ולא תטמא את הארץ'. עבודה זרה נקרא 'טומאה', דכתיב ויקרא כ, ג 'למען טמא את מקדשי', כדאיתא בפרק קמא דשבועות ז:. ואם כן אלו שלשתן עבירה אחת, עבירת הטומאה".

57 1282 לשונו בנצח ישראל פ"ד נח:: "ויש לך לשאול, למה חרב בית המקדש ראשון בעון אלו ג' עונות יומא ט:... ואין לומר שהיה זה במקרה. ועוד, כי אלו ג' עבירות, דהיינו עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, יש להם ענין אחד, כי בשלשתן יהרג ואל יעבור סנהדרין עד:, ולמה נשתתפו שלשתן בחורבן. והפירוש אשר הוא לפי פשוטו, כי מקדש ראשון היה השכינה ביניהם, וזהו מעלת בית המקדש ראשון שהיה מיוחד במעלה שהיתה השכינה שורה בו. ולפיכך חורבן שלו כאשר לא היה ראוי שתשרה שכינה ביניהם, והיינו כשטמאו את בית המקדש, ואין השם יתברך שורה בתוך טומאתם, אם לא כאשר היה החטא בשוגג, ואז כתיב ויקרא טז, טז 'וכן יעשה לאוהל מועד השוכן אתם בתוך טומאתם'. ואלו ג' חטאים נקראו טומאה, כדאיתא במסכת שבועות בפרק קמא ומביא המאמר שם... ולפיכך בשביל אלו ג' טומאות חרב הבית" הובא למעלה פ"א הערה 422. וכשם ששלש עבירות אלו מחריבות את הבית משום שהן עומדות כנגד קדושת הבית, כך שלש עבירות אלו מביאות גלות מא"י, משום שהן עומדות כנגד קדושת הארץ.

58 1283 הנה נמצא שהזכיר מאמר זה בגו"א ויקרא פט"ז אות כה, נצח ישראל פ"ד נח:, והובא בהערה הקודמת, ובח"א לגיטין נה: ב, צט:, אך באלו מקומות לא ביאר נקודה זאת להדיא. אמנם בנצח ישראל שם סא. כתב אודות ג' עבירות אלו בזה"ל: "כי עבודה זרה החטא הוא בכח השכלי, שמאמין בעבודה זרה. וגילוי עריות החטא שמטמא את גופו בזנות וערוה. ושפיכות דמים הוא לנפש, שהוא שופך דם נפש האדם" ראה למעלה פ"א הערה 419. ובדרוש לשבת תשובה עח. הביא את דברי הגמרא ערכין טו: שכל אחת משלש עבירות אלו נקראת "גדול", וכתב לבאר: "וכאשר תבין כי אלו שלש עבירות, שהם ע"א גילוי עריות שפיכת דמים, כל אחת ואחת בחלק אחד מחלקי האדם. וזה, כי העריות הם מכח גוף האדם... ושפיכת דמים הוא מתחדש מן הנפש, אשר ממנו הנקימה והנטירה והאיבה, וממנו מתחדש שפיכת דמים, כי לא ישפך דם האדם כי אם על ידי קנאה שנאה ואיבה אשר הוא שייך לנפש, ולכך שפיכת דמים הוא מתיחס לנפש האדם בלבד. ועבודת אלילים הוא לשכל האדם, ודבר זה ידוע כי עבודת אלילים הוא לשכל האדם אשר מאמין בדבר הבאי כמו עבודת אלילים, ולכך דבר זה שהוא הטעות אחר עבודת אלילים הוא אל השכל בלבד... לכך כאשר יחטא האדם בערוה הרי הוא מטמא גופו של אדם ומתעב אותו. וכאשר יחטא האדם בשפיכות דמים, הוא מתעב ומטמא נפש האדם. וכאשר יחטא בעבודת אלילים הוא מתעב ומקלקל השכל, ומפסיד אותו. וכל אחד ואחד מן החטאים מקלקל ומפסיד חלק אחד, עד שאם חטא באלו שלשה חטאים הנה הוא מקולקל ונפסד בכל חלקיו, שהם הגוף והנפש והשכל. וכל אחד מן אלו שלשה חטאים נקרא 'גדול', וזה כי בחטאים המתיחסים אל הגוף, אין חטא גדול כמו חטא עריות, שהוא דבק בזנות, ולכך נקרא 'גדול'. ובחטאים המתיחסים אל נפש האדם, אין חטא יותר גדול מן חטא שפיכת דמים, שהוא שופך דם חבירו, ולכך נקרא 'גדול' בפרט. ובחטאים המתיחסים אל השכל, אין חטא יותר גדול מן חטא עבודת אלילים, שמניח אלהים חיים ודבק בעבודת אלילים, ולכך כל אחד ואחד נקרא 'גדול'". וברי הוא שחטא ג"ע הוא יציאה מהאמצע לצד ימין כמבואר למעלה פ"ב הערה 730, וחטא ע"ז הוא יציאה לצד שמאל כמבואר למעלה בביאור משנת "כל ישראל" עט:, וחטא שפ"ד הוא כנגד האמצע נצח ישראל פ"ז קעא.. לכך חטאים אלו נקראו "טומאה", כי הם יציאה בשלשה אופנים מהאמצע. וכן הוא להדיא בח"א לשבת לג. א, כה:, וז"ל: "גלוי עריות הוא נקרא טומאה, שכל טומאה הוא יוצא חוץ לאמצע לקצה אחד. ועבודה זרה ג"כ יוצא לקצה אחד, והוא ג"כ נקרא טומאה".

59 1284 אע"פ שפסוק זה עוסק ביובל, מ"מ ילפינן מיניה גם לשמיטה, וכמו שאמרו חכמים סוכה מ: "תניא, 'כי יובל היא קודש', מה קודש תופס את דמיו, אף שביעית תופסת את דמיה", ופירש רש"י שם "בשנת היובל - שביעית ויובל חדא היא".

60 1285 כמבואר בהערה הקודמת. וכן כתב רש"י ויקרא כה, יב "קודש תהיה לכם - תופסת דמיה כהקדש. יכול תצא היא לחולין, תלמוד לומר 'תהיה', בהוויתה תהא". וראה להלן הערה 1614.

61 1286 ויקרא כה, ב "דבר אל בני ישראל וגו' ושבתה הארץ שבת לה'", ופירש רש"י שם "שבת לה' - לשם ה', כשם שנאמר בשבת בראשית שמות כ, י". וראה הערה 1289. ויש להבין, הרי גם לפי פירושו הקודם שג' עבירות חמורות סותרות לתוארי הארץ, ולא שסותרות לקדושת הארץ מ"מ ביאר שעון שמיטה סותר לשלימות הארץ כמבואר מציון 1253 ואילך, וכן סותר לקדושת הארץ כמבואר מציון 1267 ואילך. א"כ בהסבר זה שביאר שג' עבירות חמורות סותרות לקדושת הארץ מחמת היותן "טומאה" לא נתחדש דבר עד כמה שנוגע לעון שמיטה, שהרי גם למעלה ביאר שעון שמיטה סותר לקדושת הארץ, וכפי שחוזר ומבאר כאן. לכך יקשה, מדוע דוקא כאן מביא ג' הוכחות המורות שהשמיטה קשורה לקדושת הארץ "קודש תהיה לכם", קדושת פירות שביעית, והדמיון לשבת, דבר שלא עשה בהסברו הקודם. אמנם כד מדייק בלשונו תראה שכאן כתב דבר נוסף; לא רק שהשמיטה מורה על קדושת הארץ, אלא שהשמיטה עצמה היא קדושה, ופירותיה קדושים, והיא דומה לשבת. אך למעלה ביאר שהדברים הקדושים ישראל והארץ זקוקים לשביתה, אך לא שהשביתה עצמה היא קדושה. ושלש ההוכחות שהביא מורות שהשמיטה עצמה קדושה, וזו נקודה שלא הוצרך לה בהסברו הקודם. ונראה שהוצרך להוסיף זאת כאן, כי כאן מבאר שעבירות המשנה הן מבטלות ומפסידות את הקדושה, כפי שהטומאה מבטלת ומפסידה את הקדושה. לכך כאן יש הכרח לבאר כיצד עון שמיטה מבטל הקדושה, כי לפי מה שביאר עד כה הרי השביתה של שמיטה היא רק סימן לקדושה אך לא שהיא בעצמה קדושה, והרי אין בטול הסימן מחייב את בטול הדבר. לכך הוצרך כאן להוסיף שאין השמיטה רק סימן לקדושת הארץ, אלא היא עצמה קדושה, וממילא עון שמיטה הוא בטול והפסד הקדושה. וראה להלן הערה 1329, שנתבאר שם שהסברו הקודם סובר שעבירות המשנה מקלקלות הקדושה, ואילו הסברו הנוכחי סובר שעבירות המשנה מבטלות הקדושה.

62 1287 לשונו בח"א לשבת קיג: א, נ:: "כי השבת הוא קודש, כדכתיב 'קודש היא לכם'. כל דבר שהוא קודש נבדל מן עניני החמרי, כמו שהוא השבת נבדל מן המלאכה, שכל מלאכה הוצאה לפעל, וכל הוצאה לפעל הוא שייך לגשם אשר יוצא לפעל. ולפיכך המלאכה אסורה ביום השבת, שהוא קודש" הובא למעלה פ"ב הערה 870. וראה למעלה הערה 1268.

63 1288 למעלה לאחר ציון 1267, שקדושת הארץ מחייבת שביתה מעבודת האדמה. ובח"א לשבת לג. א, כה. כתב: "וכן השמיטה מורה על קדושת הארץ, כאשר ציוה לשבות בשנה השביעית מזריעת הארץ, וזה מורה על קדושת הארץ, שיש לארץ שבה לה', וכדכתיב ויקרא כה, ד 'ושבתה הארץ שבת לה' וגו". והנה יש קדושה לארץ, וכאשר אינם שובתים בשמיטה, כאילו אין כאן קדושת הארץ, ולפיכך גולים ממנה כאשר מבטלים קדושת הארץ, והארכנו באלו דברים במסכת אבות, עיין שם". וראה להלן הערה 1328.

64 1289 אודות שא"י אינה סובלת עוברי עבירה, הנה רש"י ויקרא יח, כח כתב: "ולא תקיא הארץ אתכם - משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס, שאין עומד במעיו אלא מקיאו, כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה". ורבינו בחיי דברים יא, יז כתב: "ואבדתם מהרה - אם ח"ו תעבדו עבודה זרה, תהיו גולין מעל הארץ הטובה, לפי שהארץ אינה סובלת עוברי עבירה". ובגבורות ה' פ"ח מו. כתב: "הארץ הקדושה מצד קדושתה אינה סובלת החטא, כמו שאמר ויקרא יח, כח 'ולא תקיא הארץ אתכם' כשתטמאו ח"ו הארץ" הובא למעלה הערה 1239.

65 1290 לשונו בח"א לשבת לג. א, כה:: "ותדע עוד כי הארץ הקדושה היא באמצע, וכמו שבא דבר זה בדברי חכמים הרבה מאוד תנחומא קדושים אות י. ודבר שהוא באמצע מרוחק ממנו הדברים אשר הם נוטים אל הקצות, כי הם הפך האמצע. וגלוי עריות הוא היוצא מן השווי להדבק בערוה, ולפיכך גלוי עריות הוא נקרא טומאה שבועות ז:, שכל טומאה הוא יוצא חוץ לאמצע לקצה אחד. ועבודה זרה ג"כ יוצא לקצה אחד, והא ג"כ נקרא טומאה. ולפיכך מחריבין הארץ ומגלין יושביה. ושמיטה היא בטול הארץ עצמה, כמו שאמרנו, כי יחייב לפי קדושת הארץ שיהיה לה שבת, שהרי השבת מורה על קדושת הארץ. ולפיכך באלו דברים גולים מן הארץ". וכן חזר וכתב להלן לפני ציון 1328.

66 1291 כמה פעמים; בראשית יב, ז, שם יג, טו, שם טו, ז, שם יז, ח. וראה רמב"ן בראשית טו, ז שביאר את הצורך ברבוי הבטחות.

67 1292 כמו שנאמר דברים ט, ה-ו "לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגוים האלה ה' אלקיך מורישם מפניך ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב וידעת כי לא בצדקתך ה' אלקיך נותן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתה כי עם קשה עורף אתה". וביאר שם הגו"א אות ב: "גרמת ביאת הארץ היא רשעת הגוים ושבועת האבות, רשעת הגוים להורישם, ושבועת האבות לרשת". ובנצח ישראל פי"א רפה: כתב: "מה שכתוב דברים ט, ה 'לא בצדקתך אתה בא לרשת וגו' ולמען הקים את הדבר אשר נשבע לאבותיך', בודאי דבר זה מה שהביא אותו הדור אל הארץ היה תולה בזכות אבות". ובנתיב לב טוב פ"א ב, ריא. כתב: "דבר זה בארנו בפרק בעשרה, כי כאשר נתן השם יתברך הארץ לישראל, נתן להם הארץ בשביל זכות אברהם יצחק ויעקב, וכדכתיב בכתוב בפירוש שמות ו, ד 'וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ מגוריהם אשר גרו בה'". והאור החיים דברים ז, יב כתב: "כי כניסתם לארץ היתה בשביל שבועת האבות".

68 1293 פירוש - הואיל והארץ שייכת לאבות בכח אף לפני שהיא ניתנה להם, לכך היא אכן ניתנה להם אף בפועל. ובסמוך כתב: "כי מעלת האבות דוקא מצד הארץ, כי אם לא היה הארץ לא הגיעו האבות אל קדושה העליונה, ולכן הארץ מגדלתן. ומזה תדע כי הארץ שייכת לאבות, והאבות אל הארץ ביותר".

69 1294 כפי שמוכח מהמדרש שיביא מיד, שכך יש לפרש את הפסוק. והרמב"ן שם ויקרא כו, מב כתב: "יאמר 'וזכרתי יעקב ויצחק ואברהם', שהם בני ברית, שכל המדות נקראו כן בהיותם בברית, והארץ הכלולה מהם אזכור בכלל", והרמב"ן הביא שם את המדרש שהובא כאן בסמוך.

70 1295 "לפיכך כאשר מזכיר זכות שלשה אבות, מזכיר גם כן עמהם הארץ, שהם ענין אחד" לשונו בסמוך.

71 1296 פירוש - כאשר נאמר "ואזכור הארץ" אז אות וי"ו החבור מחברת את זכירת הארץ לרישא דקרא. אך כאשר נאמר "והארץ אזכור" אז וי"ו החבור מחברת את הארץ לרישא דקרא. וממילא, אם הארץ הוזכרה כאן אגב גררא דאבות שכאשר הקב"ה זוכר את האבות, אגב כך הוא זוכר את הארץ עמהם, א"כ אין הארץ חולקת חשיבות לעצמה, ולכך היה מן הראוי לומר "ואזכור את הארץ", כי לא הארץ היא הדבר, אלא זכירת הארץ היא הדבר. מה שאין כן כאשר נאמר "והארץ אזכור", הרי אז הארץ מוזכרת כאן מצד עצמה, לאמר שגם הארץ תהיה נזכרת בנוסף לאבות שיזָכרו, וכפי ששלשת האבות נזכרים, כך גם הארץ נזכרת. והיוצא מזה, שהואיל והתורה לא אמרה "ואזכור הארץ", אלא "והארץ אזכור", בזה התורה משווה ומחברת לגמרי את האבות אל הארץ, שהאבות הם הארץ, והארץ היא האבות, ולכך הארץ נזכרת כפי שהאבות נזכרים, בשויון גמור. וכן כתב בח"א לב"ב צא. ג, קמט:, וז"ל: "הכתוב עושה זכות של הארץ דבר בפני עצמו, וגם הארץ נחשב כמו אב, כי האבות מולידים, והארץ מגדלת בני אדם אשר בה. ולפיכך נחשב הארץ כמו אב. וזה שאמר הכתוב 'וזכרתי בריתי אברהם וגומר והארץ אזכור', כלל הארץ עם האבות, שגם יש לה ענין האבות" ראה הערה 1301 שדבריו בח"א שם הובאו בשלימות.

72 1297 לשון המדרש שלפנינו; "למה הוא מזכיר זכות אבות ומזכיר זכות הארץ עמהם. אמר ריש לקיש, משל למלך שהיה לו שלשה בנים, ושפחה אחת משלו מגדלתן. כל זמן שהיה המלך שואל שלום בניו, היה אומר שאלו לי בשלום המגדלת. כך כל זמן שהקב"ה מזכיר אבות, מזכיר הארץ עמהם, הדה הוא דכתיב 'וזכרתי את בריתי יעקב וגו' והארץ אזכור'". הרי שדובר במדרש על שלשה בנים, ולא שלש בנות. ובח"א לב"ב פח: ג, קיט: הביא המדרש הזה כפי שנמצא לפנינו "שהיה לו שלשה בנים".

73 1298 עומד על תיבת "ושפחה אחת מגדלתן". ודע שבכת"י כאן הוסיף דברים שאינם נמצאים בדפוס, ושם גם עמד על שאמרו "שפחה אחת מגדלתן", ומהו "הצד השוה" שבין מדת הארץ למדת האבות, וז"ל: "פירוש זה, כי הארץ באמצע העולם תנחומא קדושים אות י, לכך הארץ אינו יוצא מן היושר, וכמו שהתבאר למעלה לאחר ציון 1240. כי האמצע הוא היושר כאשר אינו נוטה מן היושר. ולכך האבות שהיו צדיקים, ולא היו יוצאים מן היושר, על זה אמר 'שפחה אחת מגדלתן'. כאשר האבות היה להם מדת האמת והיושר, אשר היושר אינו נוטה לשום קצה, רק עומד באמצע, כמו שהארץ הוא באמצע כדור הארץ. ולכך אמר על הארץ 'שפחה אחת מגדלתן', כי מן הארץ הוא היושר. ומה שכתוב קהלת ז, כ 'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא', פירושו אף כי הצדיק הוא בארץ אשר הארץ היא באמצע וביושר, מכל מקום מצד שהוא בארץ, אשר הארץ בתחתונים, הוא הם גשמיים חמריים, על ידי זה הוא החטא על כל פנים. אבל האבות היה גידול שלהם מן הארץ מצד שהארץ עומדת באמצע הכל, והוא עצם היושר. ולכך קרא הארץ 'שפחה', כי השפחה שהיא שפחה כנענית היא חמרית, ומכל מקום היא עובדת לאדון שלה, ורצון האדון היא עושה. ועוד כתוב תהלים לז, כט 'צדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עליה'. ופירוש זה כי הצדיקים בעבור שהצדיק אינו יוצא מן הצדק והיושר, והוא כמו הארץ שהיא עומדת באמצע כמו שהתבאר, ואינו נוטה אל הקצה שהוא הסוף, ולכך ירשו ארץ, שלא יהיו קצה וסוף להם, כמו שהוא הארץ, מפני שאינו נוטה אל הקצה, אין קצה וסוף גם כן אברם אתם, וכדכתיב קהלת א, ד 'והארץ לעולם עומדת'. ועל זה אמרו לעתיד להיות הכל יהיה כלה ונפסד, חוץ מן הארץ, שנאמר 'והארץ לעולם עומדת' ראה בח"א לסנהדרין צ. ג, קעו.. ולכך אמר 'צדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עליה'. ועל זה אמר כי הארץ מגדלתן".

74 1299 וזה לשונו בגו"א בראשית פי"א אות כ: "כי הליכת אברהם אל ארץ כנען, שאז קנה אברהם תחלת מעלתו", ושם הערה 57. ובר"ה טז: אמרו "אף שנוי מקום מקרע גזר דין, דכתיב בראשית יב, א 'ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך' והדר 'ואעשך לגוי גדול'... ההוא זכותא דארץ ישראל הוא דאהניא ליה". הרי שאברהם אבינו נעשה "לגוי גדול" מחמת זכות ארץ ישראל. ובבמדב"ר יא, ב אמרו "אימתי עשה הקב"ה אברהם 'לגוי גדול', כשיצאו ישראל ממצרים ובאו לסיני וקבלו את התורה והגיעו לארץ ישראל". וצרף לכאן את דברי הרמב"ן הידועים בראשית כו, ה שהאבות קיימו את התורה רק בא"י, ולכך יעקב נשא שתי אחיות בחייהן בראשית כט, פסוקים כג, כט, אע"פ שזהו איסור תורה ויקרא יח, יח, כי זה היה בחוצה לארץ. וזה מורה באצבע שמעלת האבות תלויה בארץ ישראל. וכן הרמב"ן בהקדמתו לספר שמות כתב: "הנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם, ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים, אף על פי שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם בראשית טו, יג, נבוכים במדבר. וכשבאו אל הר סיני, ועשו המשכן, ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלת אבותם, שהיה סוד אלוק עלי אהליהם, והם הם המרכבה ב"ר מז ח, ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן, ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד". נמצא שמעלת המשכן היא מעלת ארץ ישראל, כי בזה אינם נחשבים יותר להיותם "בארץ לא להם". הרי שמעלת האבות היא "סוד אלוק עלי אהליהם", וזה בודאי מתקיים רק בארץ ישראל.

75 1300 פירוש - הואיל והאבות גדלו והגיעו למעלתן בארץ דוקא, זה מורה "כי הארץ שייכת לאבות והאבות אל הארץ ביותר". וביאור הדבר הוא, שהנה כתב רש"י במדבר יג, יח "את הארץ מה היא - יש ארץ מגדלת גבורים, ויש ארץ מגדלת חלשים. יש מגדלת אוכלוסין, ויש ממעטת אוכלוסין". הרי שהארץ ניכרת על פי מה שהיא מגדלת, ויש התאמה מלאה בין הארץ לבין גידוליה. וכן רש"י בראשית כג, ב כתב: "בקרית ארבע - על שם ארבעה ענקים שהיו שם; אחימן, ששי, ותלמי, ואביהם. דבר אחר, על שם ארבעה זוגות שנקברו שם, איש ואשתו; אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה". ובגו"א שם אות ד כתב: "וקשה, דלמה הוצרך לכתוב כאן 'קרית ארבע'... ויראה לומר, שהכתוב מגיד על שם חשיבות המקום ומעלתו ששם מתה שרה, שהיו בה ד' ענקים. ולפי ענין ומדריגת הארץ היא מגדלת אנשים; יש מקום מגדלת גבורים, ולפיכך מה שהיו שם ד' ענקים, מפני שהארץ ההיא גורמת. ובודאי מעלת המקום בעולם הזה מעיד על מעלת המקום שהוא כנגדו בעולם הבא. וכמו שהמקום בעולם הזה היה מיוחד לארבע ענקים שהם גבורים בכח הגוף, כך המקום הוא מיוחד לאחר מיתה לד' אנשים גבורים במעשיהם בנשמה, והם ד' זוגות שנקברו שם. ולפיכך פירש אחריו 'דבר אחר על שם ד' זוגות וכו"". ואמרו חכמים מגילה ו. "כי נח נפשיה דרבי זירא, פתח עליה ההוא ספדנא; ארץ שנער הרה וילדה, ארץ צבי גידלה שעשועיה". הרי יחס ארץ ישראל לצדיקיה הוא "ארץ צבי גידלה שעשועיה", שעשועים שלה דייקא.

76 1301 אודות שהאבות והארץ "הם ענין אחד", הנה בתפילת משה אחר חטא העגל, הוא ביקש שמות לב, יג "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך ותדבר אלהם וגו'", ובתפילת משה לאחר חטא המרגלים במדבר יד, יג-יט לא הזכיר את האבות. וכתב על כך הרמב"ן שם פסוק יז "לא בזכות אבות נתפלל משה עכשיו במרגלים, ולא הזכיר בתפילה הזאת 'לאברהם ליצחק וליעקב' כלל. והטעם בעבור שהארץ ניתנה לאבות, ומהם ירשוה, והם מורדים באבותם, ולא היו חפצים במתנה שלהם אשר האבות היו בוחרים בה מאד. והיאך יאמר 'אשר נשבעת להם בך וגו' וכל הארץ הזאת אתן לזרעכם' שמות לב, יג, והם אומרים אי אפשנו במתנה זו" ראה להלן הערה 1320. הרי כאשר ישראל בחטא המרגלים התנתקוו מהארץ, בכך גם התנתקו מהאבות, כי הארץ והאבות "הם ענין אחד". אמרו חכמים ב"ב צא. "אפילו מי שיש לו זכות אבות, אינה עומדת לו בשעה שיוצא מארץ לחוצה לארץ", וכתב על בח"א שם ג, קיט: בזה"ל: "כי מעלת האבות מיוחדת, ומעלת א"י מעלה מיוחדת, וכמו שאמר הכתוב ויקרא כו, מב 'זכרתי בריתי אברהם וגומר והארץ אזכור'. ולכך מי שיוצא מן הארץ אין עומדת לו זכות אבות, מאחר שהכתוב עושה זכות של הארץ דבר בפני עצמו, וגם הארץ נחשב כמו אב, כי האבות מולידים, והארץ מגדלת בני אדם אשר בה. ולפיכך נחשב הארץ כמו אב, וזה שאמר הכתוב 'וזכרתי בריתי אברהם וגומר והארץ אזכור', כלל הארץ עם האבות, שגם יש לה ענין האבות. ודבר זה מבואר במדרש ויק"ר לו, ה משל למלך שהיה לו שלשה בנים ושפחה אחת מגדלתן. כל זמן ששאל בשלום בנים, אמר שאלו בשלום המגדלת. ולכך אמר כאן אף אם יש לו זכות אבות, אם חוטא בארץ אין מועיל זכות אבות, שג"כ הארץ נחשב כמו אב, ודבר זה מבואר".

77 1302 "ואליהם" - אל האבות.

78 1303 בסמוך יבאר שעל ידי שלש עבירות חמורות ישראל מתנתקים משלשת האבות.

79 1304 זו שמיטת הארץ, וכפי שביאר למעלה בארוכה.

80 1305 לשוטנו בגבורות ה' פס"ו שח:: "בא אברהם, שלא היה בעולם גדור בערוה כמו שהיה אברהם. וכמו שאמרו ז"ל ב"ב טז. עפרא בפומיה דאיוב, שאמר איוב לא, א 'ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה', באחריני לא מסתכל, אבל בדידיה מסתכל. ואילו אברהם בדידיה נמי לא מסתכל, שאמר בראשית יב, יא 'הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את', שעד עתה לא הכיר ביופיה, שלא נסתכל בה". ובנצח ישראל פ"ד סח: כתב: "למה בית המקדש ראשון חרב על אלו ג' עבירות יומא ט:... וזה כי מקדש ראשון היה להם בזכות ג' אבות הקדושים, אשר מדריגתם בודאי יותר עליונה מן ישראל. וידוע כי אברהם זכותו ומעלתו היא פרישותו מן הערוה, שהרי אמרו עליו במסכת בבא בתרא עפרא לפומיה דאיוב, שאמר 'ומה אתבונן על בתולה', בדאחרינא לא מסתכל, אבל בדידיה מסתכל. ואילו באברהם כתיב 'הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את', שלא נסתכל בה כל ימיו". וראה למעלה הערה 280.

81 1306 כן כתב בנתיב לב טוב פ"א ב, ריא., וז"ל: "במסכת יומא פרק קמא ט: מקדש ראשון מפני מה חרב, מפני שהיו בו ג' דברים; עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים... דבר זה בארנו בפרק בעשרה כי כאשר נתן השם יתברך הארץ לישראל, נתן להם הארץ בשביל זכות אברהם יצחק ויעקב... לפיכך כאשר ישראל היו נוהגים במדת אבותיהם ראוי להם הארץ, ואם לאו אין ראוי להם הארץ, כאשר הם יוצאים ממדת אבותיהם. ואשר החזיקו האבות כל אחד במדה מיוחדת, היו אלה שלשה מדות; גלוי עריות, עבודה זרה, שפיכות דמים. לא שהיו מרוחקים מן ג' מדות הרעות דבר שהוא אסור, שדבר זה אין חדוש. אבל דבר שהוא הרחקה יתירה בתכלית היו נוהגין בהם. ודבר זה בארנו אצל 'גלות בא לעולם'. ובודאי כל אשר שייך אל הארץ, כמו בית המקדש שהוא תולה בארץ, הכל הוא בשביל זכות האבות, אשר בזכותם נתנה הארץ. ולפיכך כאשר לא היו נזהרים ישראל בדברים אשר היו מדות האבות, ראוי שיהיה בטל הארץ וכל אשר תלוי בארץ. והרי אברהם היה מרוחק מן גלוי עריות בתכלית ההרחקה, וכדאיתא בפרק קמא דבתרא, שאמרו עפרא בפומא דאיוב, שאמר 'ומה אתבונן על בתולה', באחריני לא מסתכל, אבל בדידיה מסתכל. ואילו באברהם 'הנה נא ידעתי וגו", שעד עתה לא הכיר בה בשביל צניעות שהיה בהם". וצרף לכאן, כי העומד כנגד אברהם אבינו הוא בלעם הרשע להלן משנה יט, והוא זה שיעץ להכשיל את ישראל בבנות מואב בכך שאמר סנהדרין קו. "אלוקיהם של אלו שונא זימה". הרי זה מורה שאברהם אבינו הוא בגדר "שונא זימה".

82 1307 בעקידה. ולמעלה פ"א מ"ב קצח: כתב: "יצחק זכה במדת העבודה, שהרי הקריב עצמו על גבי מזבח בראשית כב, ט. ובמדרש ויק"ר ב, יא, אותו היום שהעלה אברהם את יצחק בנו על גבי המזבח, תקן הקב"ה שני כבשים, אחד בשחרית ואחד בין הערבים, שנאמר שמות כט, לט 'את הכבש האחד וגו", וכל כך למה, בשעה שישראל מקריבין תמידים על המזבח, וקוראין את המקרא הזה ויקרא א, יא 'צפונה לפני ה", זוכר עקידת יצחק בן אברהם. מעיד אני עלי שמים וארץ, בין גוי ובין ישראל, ובין אשה עבד ושפחה, קורא את המקרא הזה 'צפונה לפני ה", זוכר הקב"ה עקידת יצחק, עד כאן. הרי כי בשביל העקידה היה העבודה אל השם יתברך, מפני כי יצחק הקריב עצמו אל השם יתברך, ולפיכך עיקר העבודה היה ליצחק שהקריב עצמו".

83 1308 לשונו בנתיב אהבת השם פ"א ב, מא:: "יצחק היה לו דביקות מצד אחר... היה מבטל נפשו לגמרי עד שעקד עצמו על המזבח". ובנצח ישראל פי"ג שכג: כתב: "כי מצד שיצחק מסר נפשו אל השם יתברך, דבר זה מורה על שיצחק הוא אל השם יתברך לגמרי... כי יצחק מסר נפשו אל השם יתברך, ואינו נפרד מן השם יתברך... כי יש ליצחק דביקות אל השם יתברך, והוא עמו יתברך לגמרי".

84 1309 המשך לשונו בנתיב לב טוב פ"א ב, ריא.: "יצחק היה בתכלית ההרחקה מעבודה זרה, כי עבודה זרה הוא שעובד לאלוה אחר, ואילו יצחק הקריב עצמו להקב"ה, הפך בעל עבודה זרה שהוא מקריב לאלהים אחרים". ובנצח ישראל פ"ד סט: כתב: "יצחק זכותו ההרחקה מעבודה זרה, שהרי מסר נפשו להקרבה אל השם יתברך". ונאמר בראשית כז, א "ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות וגו'", ופירש רש"י שם "ותכהינה - בעשנן של אלו נשי עשו". וביאר שם הגו"א אות א בזה"ל: "בעשנן של אלו. פירוש שהיו מקטירין לעבודה זרה, כי מפני שהיה ליצחק קדושה, לא קדושה כמו שאר קדושה, רק קדושה יתירה, שהיה קרבן קדוש לה' שנקרב על המזבח, ומפני גודל הקדושה שהוא קרבן לה', לכך כהו עיניו... לכך לא היה אפשר להתחבר ראות יצחק הקדוש עם טנופת עבודה זרה". ולמעלה פ"א מ"ב קפ. כתב: "כי אין ספק כי עבודה זרה הפך העבודה שהיא אל השם יתברך", ושם הערה 407. וראה למעלה הערה 1244.

85 1310 "שמתחממים בעצי אילנות במדורות גדולים כלומר בעלי הנאות" רש"י שם.

86 1311 לשונו בח"א שם ד, קנג.: "כאשר משחית הזרע, שהוא הכנה לקבל הנשמה... נחשב המבטל זרעו כמו השופך דם לגמרי, היא הנשמה, שהזרע מוכן לקבל הנשמה" הובא למעלה הערה 617. ובנתיב הפרישות פ"ג ב, קיח. כתב: "בשביל כי דבק בזרע כח קדוש, כאשר ידוע כי בזרע כח מצייר, ולפיכך כאשר משחית זרעו נחשב זה שופך דמים, שהוא כח המצייר שהוא בזרע. ועוד, הרי בכח הזרע להיות אדם. וכמו מי ששופך דם, אין השופך דם נוטל הנפש, רק שנוטל הדם הוא בטול הנפש, וכך כאשר משחית הזרע, בזה הוא מבטל הנפש, והוא כאילו שופך דם... כי השחית זרעו, אשר בזרעו כח נפשי". וכן בבאר הגולה באר שני רטו. כתב: "כי הזרע בו קשור כח נפשי אשר יוצא אל הפעל, הוא יצירת הולד, ולכך אמר שם שהוא כאילו שופך נפש".

87 1312 "וראשית אוני - היא טפה ראשונה שלו, שלא ראה קרי מימיו" רש"י בראשית מט, ג. ורשי ביבמות עו. כתב "ראשית אוני - היא היתה טפת קרי שיצאה ממנו ראשון, שלא ראה קרי מימיו".

88 1313 לשונו בנתיב לב טוב פ"א ב, ריא.: "יעקב הפך שפיכות דמים... וזהו שאמרו ז"ל שלא ראה יעקב קרי מימיו. וזה כי המוציא שכבת זרע כאילו שופך דמים מה שהזרע ראוי שיהיה בו נפש, ואילו יעקב כל כך היה רחוק משפיכות דמים שאף לאונסו לא ראה קרי, שלא היה אצלו שפיכות דמים". ויש להבין, הרי מעשה הנעשה באונס אינו מתייחס כלל לאדם העושה שבועות כו. "אמר מר 'האדם' בשבועה, פרט לאנוס", ופירש רש"י שם "שיהא אדם בשעת שבועה, שיהא לבו עליו". והקובץ שעורים לכתובות אות ה כתב: "בעיקר הדבר דמקרא דברים כב, כו 'ולנערה לא תעשה דבר' ילפינן דלא מהני קיום התנאי באונס רש"י כתובות ב., צריך ביאור, דקרא גבי עונשין כתיב, דאין מענישין את האונס, ומאי שייך זה להכא, דקיום הגירושין אינו עונש להבעל. וצריך לומר כמו שכתב בשו"ת חמדת שלמה חלק אורח חיים סימן לח דמהך קרא ילפינן דמעשה הנעשית באונס אינה נחשבת על העושה, אלא חשובה כאילו נעשית מאליה. והביא ראיה מהא דשור הנעבד באונס לא חשיב נעבד, וכשר למזבח ע"ז נד., ויליף לה מהך קרא 'ולנערה לא תעשה דבר'", ושם מאריך בזה עיין בחידושי בית ישי סימן מז. ולפי זה מדוע מעלת יעקב אבינו מצילה אותו אף שלא ראה קרי לאונסו, הרי בלא"ה אין המעשה מתייחס אליו. ועוד, כיצד מעלת יעקב מצילתו מאונס, הרי מה שמתרחש באונס אינו מתייחס ליעקב, וכיצד מעלתו תצילו מדבר שאינו קשור למעלתו. ואולי משום שאמרו יבמות נג: "אין קשוי אלא לדעת", לכך אף הרואה לאונסו פתיך ביה קצת דעת, ויש איזה שהיא התייחסות בין המעשה לעושה, ולכך מעלת יעקב מצילתו אף מזה.

89 1314 לשונו בנצח ישראל פ"ד ע.: "יעקב נגד שפיכות דמים... כי יעקב לא ראה קרי מימיו יבמות עו., ודבר זה נחשב קצת כאילו שופך דם. כי ראוי ואפשר היה שיהיה נברא ממנו אדם, ואף מזה היה יעקב מרחיק". ובבאר הגולה באר השני ריב: כתב: "כי אין ספק שמי שמשחית הזרע, הוא מבטל הויה, שהיה ראוי לבא מן הזרע תולדה" הובא למעלה הערה 617. ובנתיב הפרישות פ"ג ב, קיח:, ח"א לסוטה לו: ב, עד., ובח"א לנדה יג. ד, קנג. ביאר בפנים אחרות מדוע יעקב לא ראה קרי בימיו, והוא שאין לזרע יעקב שייכות לצד חוץ, עיי"ש.

90 1315 לשונו בנצח ישראל פט"ו שס:: "כי מה שהיה יעקב ועשו מתרוצצים בבטן אמם רש"י בראשית כה, כב, היינו מפני שהם הפכים... ומפני שהם הפכים זה לזה, והיו בבטן אחד, לכך לא היו עומדים ביחד, והיו מתרוצצים, כמשפט שני הפכים כאשר יבואו יחד, אשר אין שלום ביניהם" הובא למעלה הערה 1278. ובגו"א בראשית פכ"ה אות כו כתב: "ויש לך לדעת כי יעקב ועשו אינם משותפים יחד בעולם, לפי שהם מציאות מצד עצמם מתנגדים יחד, ולכך לא היו יכולים לעמוד יחד בבטן אמם, כי בטן אמם הוא דבר אחד משותף לשני דברים שהם מתנגדים זה לזה. ולפיכך אף שעדיין היו בבטן אמם היו מתנגדים זה לזה, כי מאחר שבעצם מציאות הם מתנגדים, אין להם שתוף ביחד, כמו אש ומים, שאף על גב שאין דעת ורצון בהם הם מתנגדים בצד עצמם, ואין עמידה להם, כך יעקב ועשו". ובגו"א בראשית פ"ל אות יח כתב: "כי יעקב ועשו הם שני הפכים בכל דבר, כדמוכח קרא". ובגו"א שמות פי"ז אות יג כתב: "תמצא דבר בזרע עשו... מה שלא תמצא בכל האומות, שהם זרע עשו מתנגדים לישראל תמיד עד שלא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל רש"י בראשית כה, כג. וענין זה מורה שהם הפכים לגמרי מכל וכל, כיון שלא יוכלו להשתתף יחד" הובא למעלה פ"א הערה 1468.

91 1316 כי ההפך מהדבר הוא מרוחק מהדבר כמבואר למעלה פ"ד מ"ו קלט:, והואיל ויעקב הפך מעשו, לכך יעקב הוא מרוחק בתכלית הריחוק מכל מה שמאפיין את עשו, וכנגד היות עשו "איש דמים" מתחייב שיעקב "אתו החיים". ואודות זיקתו של יעקב לחיים, הנה בנתיב התמימות פ"א ב, רו. כתב בזה"ל: "מי שהוא תמים יש לו הקיום הנצחי... כי השם יתברך מקיים אותו עד שהוא נצחי לגמרי... וכאשר הוא עם ה', מקבל הקיום הנצחי מן השם יתברך, וכדכתיב דברים ד, ד 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום'. הרי שהדביקות בו יתברך גורם לו הקיום הנצחי. ומי שמבין בחכמה יבין... כי יעקב לא מת... וכל זה בשביל שהיה יעקב איש תם, וסימן לזה כי 'תם' הפך מן 'מת', כי מי שיש בו מדת התמימות אינו יוצא חוץ מתמימותו ואינו מתחכם בתחבולה כלל. ולפיכך בעל המדה הזאת אינו סר מן השם יתברך... כי כך ראוי אל התמים הנצחי" הובא למעלה הערה 484, וראה להלן הערה 1789. ועוד אמרו חכמים יבמות סד. שהאבות היו עקורים. וביאר שם בח"א שם א, קמא: בזה"ל: "אבל יעקב לא היה עקור, כי יעקב היה דבוק במקור החיים אשר ממנו הבנים, שהרי יעקב אבינו לא מת לפיכך לא היה יעקב עקור, אבל יצחק היה עקור, ואברהם ושרה עוד יותר" הובא למעלה בהקדמה הערה 57. אמנם יש להעיר, שרש"י כתב בראשית כט, יא: "רדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו של יעקב להורגו, והשיגו. ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק, משך ידו. אמר לו מה אעשה לציווי של אבא. אמר לו יעקב, טול מה שבידי, והעני חשוב כמת". ואם מן הנמנע שיעקב יהיה עקור מחמת שמי שאין לו בנים חשוב כמת נדרים סד:, הרי באותה מידה היה צריך להיות מן הנמנע שיעקב יהיה עני, כי העני חשוב כמת שם. ויל"ע בזה.

92 1317 לשונו בנצח ישראל פ"ד ע.: "יעקב נגד שפיכות דמים, ודבר זה ידוע גם כן, כי יעקב הוא החיים, שהרי יעקב אבינו לא מת. ועוד, כי הוא הפך עשו, שהיה אדמוני בראשית כה, כה, והוא סימן אליו שיהיה שופך דמים רש"י שם, ויעקב הפכו מרוחק מזה. ועוד, כי יעקב לא ראה קרי מימיו יבמות עו. הובא בהערה 1314". ובנתיב לב טוב פ"א ב, ריא. כתב: "יעקב הפך שפיכות דמים, שידוע כי יעקב הוא הפך כדכתיב אצל עשו בראשית כה, כה 'ויצא הראשון אדמוני', סימן שיהיה שופך דמים, ואילו יעקב הפך זה, שהיה נזהר משפיכות דמים".

93 1318 ובביאור מאמר זה, ראה דבריו בגו"א בראשית פמ"ט אות כד תכט., שכתב: "ועוד יש בזה דבר נפלא ונעלם, ודבר מה ארמוז אם תבין. וידוע כי המיתה היא קצה וסוף, ודבר שאין לו קצה אין לו מיתה. ומפני שיעקב אין מתיחס לו קצה, כי הקצה הוא לשני גבולים שהם קצה, כי כאשר תניח ג' נקודות זו אצל זו אין לנקודה האמצעית קצה כלל. ומפני שיעקב הוא האמצעי בין אברהם ובין יצחק, והוא השלישי המכריע ביניהם, הוא כנגד הנקודה האמצעית שאין מתיחס לה קצת וגבול, ולפיכך יעקב אבינו לא מת. ודבר זה אמת וברור מאוד על פי החכמה... ועל פי סוד הזה נקרא יעקב 'ישרון' ישעיה מד, ב על שם היושר, כי כל דבר יושר אין לו קצה, שהקצה למי שנוטה מן היושר, אבל היושר אין לו קצה. וזה שאמר בלעם במדבר כג, י 'תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו', רוצה לומר כי במה שהם ישרים, אין לישר מיתה בעצם, ונשמתו קיימת לעד. 'ותהי אחריתי כמוהו', כי אין לדבר הישר אחרית במה שאינו נוטה לקצה, והוא נשאר באמצעי שאין לו קצה... כי החיים יש להם דביקות אל השם יתברך ביותר, וזהו מעלת החיים 'ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום' דברים ד, ד. ואם הדביקות הזה אינו לבני אדם, זהו שהחומר הוא המבדיל בין השם יתברך ובין השכל, אבל יעקב נפרד מן הגוף, ויש לו החיים והדביקות עם השם יתברך, וזהו המעלה היתרה, וזה שאמר 'יעקב אבינו לא מת'". וכן ראה בגו"א שמות פ"ד אות יג, גבורות ה' פנ"ד רמב., תפארת ישראל פ"נ תשצו., נצח ישראל פ"ד ע., שם פכ"א תמט:, נתיב השלום פ"א א, רטז:, נתיב התמימות פ"א ב, רו., אור חדש רכ., דרוש על התורה כד:, דרוש לשבת תשובה עט:, ח"א ליבמות סד. א, קמא:, ועוד הובא למעלה הערה 483. וראה למעלה הערות 690, 1033, 1052, 1243.

94 1319 שמעלת שלשת האבות היא חג"ת, וכידוע. והנה למעלה פ"א מ"ב קצז: ביאר ששלשת עמודי העולם שהוזכרו שם במשנה חסד, עבודה, ותורה הם כנגד שלשת האבות אברהם, יצחק, יעקב, בהתאמה. וכן ביאר שם קעט. ששלשת העמודים האלו הם לעומת ג' עבירות חמורות שפ"ד, ע"ז, וג"ע בהתאמה. ומצירופם של הדברים הללו להדדי עולה כי אברהם הוא ההפך משפיכות דמים, ויצחק הוא ההפך מע"ז, ויעקב הוא ההיפך מג"ע. וגם כאן מבאר שג' עבירות חמורות הן ההפך משלשת האבות, אך העמיד את ג"ע ולא שפ"ד כהפך אברהם, וע"ז כהפך יצחק כדבריו שם, ושפ"ד ולא ג"ע כהפך יעקב. וכדבריו כאן ביאר בנצח ישראל פ"ד סט., ובנתיב לב טוב פ"א ב, ריא., וכמובא למעלה בהערות. נמצא שלמעלה פ"א מ"ב הוא המקום היחידי שביאר ששפ"ד היא ההפך מאברהם, וג"ע הוא ההפך מיעקב. ויל"ע בזה הובא למעלה פ"א הערה 511.

95 1320 נמצא שמבאר כאן שכאשר ישראל יוצאים ממדרגת האבות, בזה הם מפקיעים עצמם מארץ ישראל. ויש בזה הטעמה מיוחדת; הנה בתפילת משה אחר חטא העגל הוא ביקש שמות לב, יג "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך ותדבר אלהם וגו'", ובתפילת משה לאחר חטא המרגלים במדבר יד, יג-יט לא הזכיר את האבות. וכתב על כך הרמב"ן שם פסוק יז "לא בזכות אבות נתפלל משה עכשיו במרגלים, ולא הזכיר בתפילה הזאת 'לאברהם ליצחק וליעקב' כלל. והטעם בעבור שהארץ ניתנה לאבות, ומהם ירשוה, והם מורדים באבותם, ולא היו חפצים במתנה שלהם אשר האבות היו בוחרים בה מאד. והיאך יאמר 'אשר נשבעת להם בך וגו' וכל הארץ הזאת אתן לזרעכם' שמות לב, יג, והם אומרים אי אפשנו במתנה זו" הובא למעלה הערה 1301. נמצא כשם שכאשר ישראל יוצאים ממדרגת האבות בזה הם מפקיעים עצמם מארץ ישראל, כך הוא לאידך גיסא; כאשר ישראל מפקיעים עצמם מארץ ישראל בחטא המרגלים, בזה הם יוצאים ממדרגת האבות.

96 1321 מבאר שארץ ישראל ניתנה לבני אדם, והיא מכלל "והארץ נתן לבני אדם". וזה דלא כפירוש הספורנו, שכתב ויקרא כה, כג "כי לי הארץ - הגליל הוא ארץ ה'. כי גרים ותושבים אתם עמדי - באותו הגליל, שאינו בכלל 'והארץ נתן לבני האדם'" הובא למעלה פ"ג הערה 437, 1239.

97 1322 צרף לכאן דברי רש"י ר"פ וארא שמות ו, ב שכתב: "ויאמר אליו אני ה' - נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני. ולא לחנם שלחתיך כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים", והמקרא מזכיר שם את האבות בקשר להבטחת הארץ. הרי כאשר מדובר על הברירות והודאות בירושת הארץ מוזכר שהאבות הם "הראשונים". וראה בגו"א שם אות ח.

98 1323 ויש בזה הטעמה מיוחדת; הנה נאמר ויקרא כו, לב "והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה", ופירש רש"י שם "זו מדה טובה לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה". ולכאורה יפלא איך בעיצומה של פרשת התוכחה השתרבבה לתוכה "מדה טובה לישראל". אמנם לפי דבריו כאן הדבר מחוור היטב; סבת הגלות היא מחמת שאין ישראל דומים לאבות הראשונים. ומעתה מחמת כן יתחייב שאף האומות יופקעו מאחיזה כלשהיא בא"י, כי הן בודאי מרוחקות בתכלית מדרכי האבות. נמצא שהמחייב את הגלות לישראל הוא עצמו המחייב שהאומות לא ימצאו נחת רוח בארץ. לכך אין "מדה טובה" זו עוד מעלה אחת בין שלל מעלותיה של ארץ ישראל, אלא היא עצמה פועל יוצא מכך שא"י ניתנה בפרט לאבות ולכל המתדמים אליהם. לכך שפיר הוא ש"מדה טובה" זו מוצאת את מקומה בתוך פרשת התוכחה, מפאת היותה תולדה מתחייבת ממנה. וכד מדייק יותר תראה, שהנה לא נאמר במדה טובה זו שהארץ תקיא את הגוי כאשר יעשו את תועבותיהם בארץ כפי שנאמר בס"פ אחרי ויקרא יח, כח, אלא נאמר כאן שהגוים מעיקרא לא ימצאו נחת רוח בארץ. העדר נחת רוח זה מורה באצבע על חוסר ההתאמה בין הארץ לאותם גוים, כי הארץ ניתנה בתנאיה בלבד "כאשר יש לאשה חבור אל בעלה, ראוי שיהיה לבעל נחת רוח הימנה" לשונו בח"א ליבמות סג:, א, קלח:. ויעוין בחידושי הרמב"ן לשבת פח: אודות המודעא רבה לאורייתא שקודם קבלת התורה בימי אחשורוש מ"מ ישראל גלו מן הארץ מחמת אי עמידה בתנאי הארץ. וכן מדוייק לשון חכמים בספרא שם מקור דברי רש"י, שאמרו "זו מדה טובה, שלא יהו ישראל אומרים, הואיל וגלינו מארצנו, עכשיו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח. תלמוד לומר 'ושממו עליה אויביכם היושבים בה', אף האויבים הבאים אחרי כן לא ימצאו עליה נחת רוח". ומהי משמעותה של תיבת "אף" כאן תיבה שלא הוזכרה בדברי רש"י. אלא הם הם הדברים; הסבה המחייבת את הגלות לישראל היא עצמה המחייבת שהאויבים לא ימצאו נחת רוח בארץ, כי הארץ שייכת רק לאלו הצועדים בדרכי האבות. לכך אם ישראל גולים ממנה מחמת סבה זו, בודאי ש"אף האויבים הבאים אחרי כן לא ימצאו עליה נחת רוח". ודו"ק. ודע, שבנצח ישראל פ"ד סח: ביאר שבית ראשון חרב מחמת ג' עבירות חמורות יומא ט:, משום שבזה ישראל יצאו מדרך האבות, ובית ראשון ניתן לנו בזכות האבות. ובנתיב לב טוב פ"א כ, ריא. צירף להדדי את דברי הגמרא ביומא העוסקים בחורבן הבית עם דברי משנתינו העוסקים בגלות מן הארץ. ויש בזה דיוק נפלא; נאמר דברים יב, ג-ד "ונתצתם את מזבחותם וגו' לא תעשון כן לה' אלוקיכם". ופירש רש"י שם "אמר רבי ישמעאל, וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות, אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב". ומדוע הוגדר המקדש כ"מקדש אבותיכם" ולא "כמקדשכם". אלא הם הם הדברים; הואיל ומדובר שם בחורבן המקדש הנובע מחטא ע"ז, וכמבואר שם להדיא בקרא, הרי שסבת החורבן היא דוקא מחמת שאיירי ב"מקדש אבותיכם", שכאשר אין ישראל מתדמים לאבות בזה הם מאבדים את הבית שניתן להם בזכות האבות. וכדי להורות שזו סבת החורבן כינה רבי ישמעאל את המקדש בשם "מקדש אבותיכם".

99 1324 לאחר ציון 1252, שכתב: "אמנם השמיטה לארץ מה שלא נמצא לשום ארץ, ודבר זה מצד הארץ עצמה, כי ראוי לארץ השמיטה", ושם ביאר זאת מצד שלימות הארץ וקדושתה".

100 1325 חוזר בזה לשלש עבירות חמורות, שישראל גולין מן הארץ מחמתן משום שבזה הם מפקיעים את עצמם משלשת האבות, וכלשונו למעלה לאחר ציון 1293: "וכן מוכח הכתוב שאמר ויקרא כו, מב 'וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור', אמר כי יזכור הארץ בשביל האבות, וזה כי מפני שהארץ שייכת לאבות. והיה ראוי שיאמר הכתוב 'ואזכור הארץ', כלומר בשביל זכות האבות אזכור הארץ, אבל אמר 'והארץ אזכור', כלומר שיש זכירה לארץ, כמו שיש זכירה לאבות".

101 1326 מסכם בזה את שלשת הסבריו למשנה; א ג' עבירות חמורות סותרות לשלשת תארי הארץ ארץ ה', ארץ קדושה, ארץ החיים, ועון שמיטה סותר לשלימות הארץ. ב ג' עבירות חמורות נקראות "טומאה", ומבטלות קדושת הארץ, וכן עון שמיטה מבטל קדושת הארץ. ג ג' עבירות חמורות סותרות לשלשת האבות, ועון שמיטה סותר לארץ עצמה. והצד השוה לשלשת הסבריו הוא, שג' עבירות חמורות סותרות לחג"ת, ועון שמיטה סותר למלכות, שהוא מצד המקבל. וצרף לכאן דבריו בנצח ישראל פ"ד שהקדיש את כל הפרק לבאר מדוע בית ראשון נחרב מחמת ג' עבירות חמורות ובית שני מחמת שנאת חנם יומא ט:, וגם שם ביאר סח: שג' העבירות הן כנגד האבות, ושנאת חנם היא כנגד כנסת ישראל, והם הם הדברים. ובנתיב לב טוב פ"א ב, ריא. צירף להדדי את את דברי הגמרא ביומא העוסקים בחורבנות הבית עם דברי משנתינו העוסקים בגלות מן הארץ. ודרכו של המהר"ל להורות שכל הסבריו עולים בקנה אחד, וכמו שכתב בתפארת ישראל ס"פ ד: "והכל שורש אחד אמת, וגזע צדק, יוצא מפרדס החכמה". ובאור חדש קלה: כתב: "ועם כי נתבאר למעלה ענין זה ג"כ, הלא הכל שורש אחד אמת ונכון". ובגבורות ה' פ"ס רסז. כתב: "ולאיש חכם אשר נתן ה' בו חכמה ודעת, ידע כי משורש אחד יצאו הפירושים". ולמעלה פ"א מ"ב ריב. כתב: "כי הכל הולך אל מקום אחד, ושורש אחד אליו", ושם הערה 557. ולמעלה פ"ב מי"ד תשצט. כתב: "ופירשנו הדבר בבחינות שונות זה מזה... כי אף אם הם הבחינות שונות, הכל שורש אחד אמיתי, אין ספק בזה כלל למי שמבין". ולמעלה פ"ד מכ"ב תנא: כתב: "אף על גב כי כבר בארנו למעלה קצת בענין אחר, הכל דרך אחד אמת, אין ספק בזה". וכן הוא בנצח ישראל ס"פ ד, ובבאר הגולה באר הרביעי שפד:. ונראה שהטעם לכך הוא שהאמת היא אחת ולא שתים, וכפי שכתב בנתיב האמת פ"א א, קצו., וז"ל: "אין דבר שהוא אחד רק האמת הוא אחד. ואי אפשר שיהיה האמת שנים. שאם תשאל על האדם מה זה, הנה אם אתה אומר שהוא בהמה או חיה או עוף, וכל הדברים אשר אתה אומר עליו, הכל הוא שקר, והם רבים עד שאין קץ ואין תכלית אל השקר. ואילו האמת הוא אחד, שהרי הוא אדם, ולא דבר אחר. אם כן האמת הוא אחד, וכן כל דבר שקר הוא הרבה". והואיל וכל הסבריו אמת, בהכרח שכל הסבריו הם אחד. וזהו שכתב כאן "הכל דרך אחד נכון מאוד". וראה להלן הערות 1575, 1775, 2069.

102 1327 כי במשנה הקודמת אמרו "שבעה מיני פורעניות באין לעולם על שבעה גופי עבירה", וכשהנך מונה את "שבעה גופי עבירה", יצא בהכרח שד' עבירות המשנה ג' עבירות חמורות ושמיטה נחשבות להעברה אחת. וכן כבר העיר למעלה במשנה ח לאחר ציון 1190, וז"ל: "וכן מפני זה בעצמו נחשבים גילוי עריות עבודה זרה שפיכות דמים ושמיטת קרקעות להעברה אחת, שאף על גב שהם דברים מחולקים, חשבם התנא להעברה אחת, אחר שהם מביאים עונש פורעניות אחד לגמרי".

103 1328 כפי שכתב למעלה לאחר ציון 1288, וז"ל: "ולכך אמר על דברים האלו ישראל גולים ממנה, כי ג' דברים, שהם עבודה זרה שפיכות דמים וגלוי עריות, הם טומאה, והם מטמאים ומבטלין את הקדושה. והרביעית השמיטה, היא עצם הקדושה שיש אל הארץ. וכאשר אין נוהגין קדושה בארץ, אין הארץ סובלת את הדברים האלו, והם גולים ממנה. ופירוש זה ברור", וראה הערות 1288, 1290.

104 1329 העמיד כאן את "קלקול הארץ" לעומת "בטול קדושת הארץ". ונראה שהעמדה זו מקבילה לשלשת הסבריו למשנה; א ג' עבירות חמורות סותרות לשלשת תארי הארץ ארץ ה', ארץ קדושה, ארץ החיים, ועון שמיטה סותר לשלימות הארץ. ב ג' עבירות חמורות נקראות "טומאה", ומבטלות קדושת הארץ, וכן עון שמיטה מבטל קדושת הארץ. ג ג' עבירות חמורות סותרות לשלשת האבות, ועון שמיטה סותר לארץ עצמה. הרי שרק לפי הסברו השני מתבאר שעבירות המשנה מבטלות את קדושת הארץ, אך לפי הסברו הראשון והשלישי נהי שג' עבירות חמורות סותרות למהות הארץ תוארי הארץ והאבות, אך לא נתבאר שהן מבטלות את קדושת הארץ, אלא הן סותרות לארץ. לכך עבירות שהן סותרות למהות הארץ הן קלקול הארץ, אך הן לא בטול קדושת הארץ. וראה למעלה הערה 1286.

105 1330 רעב של בצורת, רעב של מהומה, ורעב של כליה למעלה משנה ח.

106 1331 שמעתי לבאר שכוונתו לפסוקים שבספר יחזקאל יד, כא-כב, שנאמר שם "כי כה אמר ה' אלקים אף כי ארבעת שפטי הרעים חרב ורעב וחיה רעה ודבר שלחתי אל ירושלם להכרית ממנה אדם ובהמה והנה נותרה בה פלטה המוצאים בנים ובנות הוגו'", הרי נזכרו בזה הרעב ועוד ארבע פורעניות של המשנה. נמצא שפורעניות אלו הן כוללות כל סוגי הפורעניות שיש בעולם. ואולי צריך לומר "כי אלו ה' פורעניות".

107 1332 משמעות דבריו היא שכאשר העולם נוהג כסדרו אזי מן הנמנע שיהיו חמש פורעניות אלו, כי חמש פורעניות אלו מוציאות את העולם מסדרו הראוי. ובנצח ישראל פל"ה תרסד. כתב: "מפני שהעולם נברא בה' משמו יתברך מנחות כט:, שמספרו חמשה, כנגד זה אמר כי בחמשה דברים יהיה יוצא מן הסדר העולם. כי הסדר הוא על ידי הה"א משמו יתברך, ולכך על ידי חמשה יוצא העולם מן הסדר לגמרי, אחר כי בה' נברא העולם וסדר שלו, ועל ידי חמשה יוצא מן הסדר" הובא למעלה פ"ג הערה 1119. אמנם ראה למעלה הערה 1092, ששם נתבאר שמספר שבע מורה על כך. וראה הערה הבאה.

108 1333 לא מצאתי שיבאר דברים אלו במקום אחר. אמנם המלבי"ם במ"א ח, לז כתב: "ארבעה שפטים הרעים שחשב יחזקאל ראה הערה 1331 חרב רעב חיה רעה דבר, שהם הכוללים כל מיני הרעות הנמצאים בעולם, והם אבות לכולם. שסבת הרעות יהיו או ע"י הטבע הכוללת, וזה רעב. או על ידי הטבע של האדם עצמו שנשתנה לרוע, וזה דבר. או ע"י בעלי רצון, וזה חיה רעה. או על ידי בעלי בחירה, וזה חרב". ובגבורות ה' פנ"ו רמו. הביא את מאמרם הגדה של פסח "'ביד חזקה' דברים כו, ח זו הדבר, 'ובזרוע נטויה' שם זו החרב, 'ובמורא גדול' שם זו גלוי שכינה, 'ובאותות' שם זו המטה, 'ובמופתים' שם זו הדם", ועיי"ש בביאוריו השונים לחמשה דברים אלו. ועוד אודות דבר חרב רעב וגלות, ראה בח"א לסנהדרין לז: ג, קמז., שהאריך בזה.

109 1334 "דבר בא לעולם על מתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין, ועל פירות שביעית" לשון המשנה למעלה.

110 1335 לשון האברבנאל כאן: "וכבר ישאל שואל, אם היה שבמשנה למעלה נאמר שעל ביטול מעשרות רעב בא לעולם... ולא זכר שבא הדבר כי אם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין ועל פירות שביעית, איך אם כן נאמר במשנתינו שהדבר מתרבה מפני מעשר עני".

111 1336 המשך לשון האברבנאל: "ויש גם כן מקום לשאול למה לא זכר מעשר ראשון הניתן ללויים, ומעשר שני, שהוא בשתי השנים הסמוכות אחר השמיטה, ונאכל לבעלים בירושלים, וזכר בלבד מעשר עני", והמהר"ל הוסיף להקשות גם מתרומה. ומה שכתב "גזל תרומה ומעשר ומעשר שני", לכאורה אין תיבת "גזל" מוסבת על מעשר שני, כי הוא נאכל לבעלים רש"י דברים יד, כג, אלא היא מוסבת על תרומה ומעשר בלבד. אך אפשר לומר שהיא מוסבת גם על מעשר שני, שהנה למעלה פ"ג מי"ג רצז. כתב: "ומה שאמר שם 'מעשרות סייג לעושר', היינו כדאמרינן בפרק קמא דתענית ח:, אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב דברים יד, כב 'עשר תעשר', עשר בשביל שתתעשר, עד כאן. והנה טעם דבר זה כי האדם כאשר יתן ממון שלו אל השם יתברך, הנה תבא הברכה מן השם יתברך אל הממון שלו, כי הקריב מן עושרו אל השם יתברך. ולכך צוה השם יתברך לתת אחד מן עשרה אליו, ובזה הקריב ממון שלו לרשות השם יתברך". ושם בהערה 1287 הובא שנקט שם שלש פעמים שנתינת מעשר היא נתינת ממונו אל ה'. והדבר צריך ביאור, דבשלמא אם היה מדובר במעשר עני, ניחא, שזהו בגדר "מתנות עניים", ו"מתנות עניים" הן נתינה לה', וכפי שכתב בגו"א ויקרא פכ"ג תחילת אות כד: "כי הקרבת הקרבן הוא שנותן ממונו לה', וכן הנותן לקט שכחה ופאה לעניים נותן ממון שלו לעניים, שזהו כמו קרבן לה', שגם מתנת העניים לה' נחשב, שהרי כתיב משלי יט, יז 'מלוה ה' חונן דל'... הרי נתינתו לעני נתינה להשם יתברך, וזהו כאילו הקריב קרבן... כלל הדבר, מאחר שהשם יתברך חייב אותו לתת המתנות אלו לעני, הרי זה רצון השם יתברך לגמרי, ולפיכך כאילו הקריב קרבן לו יתברך". אך הרי הפסוק דברים יד, כב "עשר תעשר" נאמר בעיקרו על מעשר שני, שלשון הפסוקים שם כב, כג הוא "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היצא השדה שנה שנה ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים", וכמו שביארו רש"י ורמב"ן שם, וכן הוא ברש"י שבועות טז. ד"ה אלא. ומדוע יש במעשר שני, הנאכל לבעליו בירושלים, משום נתינה אל ה'. ושמעתי מרבותי שליט"א לתרץ, כי שיטת רבי מאיר היא שמעשר שני הוא ממון גבוה קידושין נב:, ולמד כן שם נג. מהפסוק ויקרא כז, ל "וכל מעשר הארץ מזרע פרי הארץ וגו' לה' הוא", ופסוק זה עוסק במעשר שני רש"י שם, וראה גו"א שם אות כב, וכך קיי"ל להלכה רמב"ם הלכות מעשר שני פ"ג הי"ז, לכך זהו נתינה לה', שהרי על כך נאמר "לה' הוא". אם כן אולי יש מקום לומר "גזל" גם כלפי מעשר שני, כי הוא ממון גבוה. וראה להלן הערה 1354.

112 1337 בכת"י הוסיף כאן דברים, וז"ל: "כי אם כבר בא הדבר, והם חוטאים באלו דברים, מתרבה הדבר יותר ממה שהיה. אבל שיהיה בא הדבר בשביל כך, זה אינו. כי אף על גב שמחסר פרנסתו כאשר מונע מתנות עניים, מכל מקום אין זה כמו דבר, שהוא מיתה גמורה. לכך אמר במשנה הקודמת כי הדבר בא על פירות שביעית, כי היה צריך להפסיד הפירות לגמרי, כאשר הוא דין של ביעור פירות שביעית כמבואר למעלה מציון 1206 ואילך. אך בשביל מתנות עניים הדבר מתרבה, כלומר שאם כבר התחיל הדבר, בשביל חטא מתנות עניים מתרבה הדבר, וזה מפני כי מתנות עניים להחיות את הנפש". הרי שמבאר בכת"י שבמשנתינו נשנית קולא לעומת המשנה הקודמת, כי "מיתה גמורה" אינה באה גזל מתנות עניים, לעומת אי ביעור פירות שביעית. אמנם להלן מציון 1356 ואילך יבאר להיפך, שבמשנתינו נשנית חומרא לעומת המשנה הקודמת, והוא שהעונש בא מיד ללא המתנת זמן. ועוד מבאר כאן ש"רבוי" פירושו שהדבר הקיים מתרבה, אך לא שיש דבר "יש מאין". ואף במדה טובה מצינו כן; בגו"א שמות פט"ז אות א שכ: כתב: "כי לא תבוא ברכה אם לא היה כאן שיור בצק... ועל ידי השיור, שנעשה בהרווחה... תבוא ברכה, וכמו שאמרו חכמים סנהדרין צב. כל מי שאינו משייר מפתו על שולחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם". וכן מצינו שאלישע אמר לאשה השונמית מ"ב ד, ב "מה אעשה לך הגידי לי מה יש לך בבית וגו' כי אם אסוך שמן", ועל אסוך השמן הזה חלה הברכה. ומחמת כן יש להשאיר אחר הסעודה שיורי פת, בכדי שתחול הברכה. וכל זה מבואר בזוה"ק ח"ב פז:, והובא במגן אברהם סימן קפ ס"ק א, ב. הרי ברכה, שענינה היא רבוי כמבואר למעלה פ"ג הערות 369, 832, חלה רק על מה שכבר נמצא, ולא יוצרת "יש מאין". והוא הדין ל"הדבר מתרבה"; הדבר שנמצא הוא מתרבה, אך לא שנוצר דבר חדש.

113 1338 "פירות שביעית" כאן אינו כמו "פירות שביעית" שהוזכרו במשנה הקודמת "דבר בא לעולם על... פירות שביעית", ששם הכוונה שלא קיים מצות ביעור, וכפי שביאר שם מציון 1202 ואילך. אך כאן כוונתו לפירות שביעית שאינו מפקירם לטובת העניים, וכמו שנאמר שמות כג, יא "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך וגו'", וכמו שכתב להלן לפני ציון 1353. וכן בבאורי הגר"א כאן הובא פסוק זה, כדי להורות שפירות שביעית שוה למתנות עניים, שבשניהם יש גזל עניים.

114 1339 אודות שמתנות עניים שייכות כבר לעני אף טרם נתינתן לעני, כן נתבאר למעלה במשנה ח, שכתב שם לפני ציון 1163: "מתנות עניים, שהוא יותר גזל לעניים מן המעשר והחלה", וראה הערות 1164, 1370.

115 1340 אודות תלות העניים במתנות עניים, הנה אמרו חכמים מגילה ד: "מגילה בשבת לא קרינן, מאי טעמא... מפני שעיניהן של עניים נשואות במקרא מגילה", ופירש רש"י שם "נשואות למקרא מגילה - לקבל מתנות האביונים, ואי אפשר בשבת". והבטוי "עיניהן של עניים נשואות" מורה על תלותם של העניים במתנות אלו. וכן נאמר דברים כד, טו "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו וגו'", ופירש הרמב"ן שם: "אל השכר הזה הוא נושא נפשו שיקנה בו מזון להחיות נפשו... שאם לא תפרענו בצאתו ממלאכתו מיד, הנה ילך לביתו וישאר שכרו אתך עד בקר, וימות הוא ברעב בלילה".

116 1341 לשון רבינו יונה שם: "יקח הנפש מן הלוקח שגזל מהם ממון, כי יענש על הדל משפט מות בידי שמים, אע"פ שלא יענש על שאר בני אדם זולתי ממון, מפני כי הגוזל מן העני כנוטל את נפשו... ויש לפרש 'וקבע את קובעיהם נפש' את הגוזלים מהם נפשם, כאשר אמרו ז"ל ב"ק קיט. כי הגוזל העני כנוטל נפשו ממנו". והחידוש בדברי רבינו יונה הוא שלשון הגמרא שלפנינו "כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו", והגמרא לא ציינה שאיירי דוקא בעני, אך הרבינו יונה מבאר שמאמר זה איירי דוקא בעני, וכמבואר במהר"ל כאן. אמנם בנתיב הדין פ"ב א, קצא. כתב: "כל דיין שנוטל ממון מזה ונותן לזה שלא כדין הקב"ה גובה ממנו נפשו סנהדרין ז., שנאמר 'אל תגזל דל כי דל הוא וגו' כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש', עד כאן. דבר זה כי כאשר יורד האדם לעומק המשפט והדין, תמצא כי ממון של אדם הוא חיותו והוא נפשו... כי הדל נפשו תלויה בממונו. ואף כי הוא עשיר, מכל מקום כל פרוטה אפשר לאדם שיתפרנס ממנה, ושייך לומר בזה 'אל תגזל דל כי דל הוא'". הרי שביאר שם ש"אף כי הוא עשיר" מ"מ נאמר עליו פסוק זה. ויל"ע בזה.

117 1342 פירוש - למה כאשר הנגזל הוא עני, יש בגזילת שוה פרוטה נטילת נפש הנגזל.

118 1343 לשונו בתפארת ישראל פ"ה צ.: "כי העני ידוע שאין לו עולם הזה כלל, ואין נהנה מטובת עולם הזה". ולמעלה פ"ד מ"ט קעח. כתב: "עני, שהוא בחיי צער עד מאוד", ושם הערה 802.

119 1344 של הנגזל. וכן נאמר ויקרא ב, א "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' וגו'", ופירש רש"י שם "ונפש כי תקריב - לא נאמר 'נפש' בכל קרבנות נדבה, אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה, עני "דרכו להביא מנחה, שאין לו בהמות" רש"י מנחות קד:, אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו" ראה למעלה פ"ב הערה 1674.

120 1345 של הגזלן.

121 1346 אודות שהקב"ה מעניש מדה כנגד מדה, ראה למעלה 1223.

122 1347 אודות שהדבר הוא מיתה, כן ביאר למעלה מציון 1209 ואילך. ואם תאמר, לכאורה היה מן הראוי שכנגד קפוח פרנסת העני יבוא רעב, ולא דבר, כי הרעב הוא דומה לחלוטין לגזל מתנות עניים, שמונע מן העניים את פרנסתם, וכנגד זה ילקה ברעב, המונע את פרנסתו, ומדוע לוקה בדבר. ולמעלה במשנה הקודמת אמרו שהרעב בא על אי הפרשת חלה ומעשר, וכתב שם לבאר לאחר ציון 1093 בזה"ל: "מה שאמר הרעב בא על המעשר ועל החלה, יש לפרש כי השם יתברך צוה לתת אל הלוים המעשר במדבר יח, כא, ולתת החלה לכהנים ב"ק קי:, ולהם לא נתן השם יתברך חלק ונחלה בתוך ישראל דברים י, ט, שם יח, א. ולפיכך אמרו כאן כי כאשר אין נותנין המעשר והחלה למי שראוי לתת אליו, הקב"ה מקפח גם כן פרנסתו, ומביא רעב לעולם", ומדוע כאן אין העונש ברעב, אלא בדבר. אמנם בח"א לסנהדרין לז: ג, קמז. ביאר שהדבר הוא לנפש, והרעב הוא לגוף ונפש להדדי יובא בהערה 1352, ולכך שפיר הוא שהעונש התואם לבטול הנפש הוא דבר ולא רעב. וזהו החילוק שיש בין מתנות עניים למתנות כהונה ולויה, שהעדר מתנות עניים נחשב כנטילת נפש העני, מה שאין כן העדר מתנות כהונה ולויה, שאין הכהנים והלוים בהכרח עניים. וראה להלן הערה 1355.

123 1348 ומדוע לא אמרו במשנתינו "החרב מתרבה", וכפי שאמרו במשנה הקודמת "חרב באה לעולם על ענוי הדין וכו'".

124 1349 אודות שהפרנסה נקראת "חיים", כן כתב בנצח ישראל פי"ג שכו:, וז"ל: "כי הפרנסה נקראת 'חיים', שהרי הפרנסה חיים של הבריות, ואין חילוק בין החיים ובין הפרנסה כלל, שהרי נקרא הפרנסה בכל מקום 'חיים', כדכתיב ויקרא כה, לו 'וחי אחיך עמך', והפרנסה היא באה ממקור החיים". ובנתיב יראת השם פ"ג ב, כט: כתב: "כי הפרנסה הוא חיותו של אדם, כמו שנמצא בכתוב 'וחי אחיך עמך', ובדברי חכמים ב"מ פח: 'אתה מצווה להחיותו', וכן בכל מקום. לפי שהפרנסה מחיה את האדם, וכל מי שהוא חסר חיות והוא הפרנסה, אז אין לו החיות שראוי אל האדם, ונחשב כמו מיתה". ובנתיב הדין פ"ב א, קצא: כתב: "כי ממון של אדם הוא חיותו והוא נפשו, והכתוב קרא ממונו של אדם 'חיות', כדכתיב 'וחי אחיך עמך', ודבר זה בכל מקום. ולפיכך אמר הכתוב 'אל תגזל דל כי דל הוא וגו", כלומר כי הדל נפשו תלויה בממונו".

125 1350 ולא הגוף, וכמו שאמר הכתוב על צום יום הכפורים ויקרא כג, כז "ועניתם את נפשותיכם", ולא "ועניתם את גופכם". אמנם למעלה כתב שהמאכל הוא פרנסת הגוף, וכגון למעלה פ"ג מ"ג קא. כתב: "נתן להם פרנסת הגוף, הוא המן". ושם מי"ז תמב: כתב: "ואין דבר זה צריך ראיה, כי התורה היא פרנסת הנפש, כמו שהלחם הוא פרנסת הגוף. כי הלחם משלים הגוף עד שאינו חסר, והתורה משלמת הנפש, ועל ידי שניהם אלו פרנסת האדם, עד שיש לו פרנסה בכל". ומדוע כתב כאן שפרנסה היא "חיות הנפש", ולא הגוף. ואולי אפשר לבאר על פי דבריו בדרוש לשבת תשובה פא: בביאור ענוי אכילה ושתיה ביוה"כ יומא עג:, וז"ל: "כי הנשמה נקראת 'חיה' מפני שהיא חיה, וכנגד זה עינוי אכילה ושתיה, והוא מיעוט החיות הגופני, ובזה אין הנפש מיושבת בגוף כאשר ימעט חיותו הגופני". הרי שאע"פ שענוי יוה"כ "הוא מיעוט החיות הגופני", עם כל זה הוא כנגד הנשמה שנקראת "חיה", ולא כנגד הגוף. אמור מעתה שהפרנסה מביאה לחבור חזק יותר של הנפש עם הגוף, וללא פרנסה אין הגוף נושא לנפש כדבעי, והקשר של הנפש לגוף מתרופף. הרי שהפרנסה היא מביאה לחיות הנפש, ועומדת כנגד שם "חיה" של הנשמה. וכן למעלה פ"ג מ"ג קב. כתב: "אבל כאשר אין מדברים עליו דברי תורה... הרי אין כאן פרנסת הנשמה, רק הגוף שהוא מת, ולכך מתיחס השלחן הזה שאכלו מזבחי מתים". הרי הגוף מצד עצמו לעולם אינו חי, כל חיותו היא עד כמה שהנפש נמצאת בו, ולכך כל פרנסה היא שייכת לחיות הנפש. ואמרו חכמים נדה לא. "אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי פוץ מלחא, ושדי בשרא לכלבא", ופירש רש"י שם "פוץ מילחא - השלך המלח מן הבשר, ושוב אינו ראוי אלא לכלבים. כך הנשמה היא מלח לגוף לקיימו, כיון שהלכה אז מסריח הגוף", הרי הגוף מצד עצמו אינו חי.

126 1351 מעין מה שאמרו חכמים נדה לא. "תנו רבנן, שלשה שותפין יש באדם; הקב"ה, ואביו, ואמו. אביו מזריע הלובן, שממנו; עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם, שממנו; עור ובשר ושערות ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור פה והלוך רגלים ובינה והשכל. וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם, הקב"ה נוטל חלקו, וחלק אביו ואמו מניח לפניהם". כך הדבר נוטל הנפש, והגוף נשאר במקומו.

127 1352 כן כתב בח"א לסנהדרין לז: ג, קמז., וז"ל: "דבר חרב רעב, אלו שלשה פרעניות הם עקרי פרענות... כי אלו דברים הם לאדם; האחד, הדבר הוא נטילת הנפש, ובשביל שהוא נוטל נפשו יבא הפסד לגוף ג"כ. והחרב, שהוא הפסד ובטול לגוף, שהורגו וחולק הגוף לחצאין, ובזה מגיע בטול לנפש... והרעב, הפרנסה הוא קיום גוף ונפש, ומחמת הרעב מגיע בטול לשניהם" ראה הערה 1347.

128 1353 כמבואר למעלה הערה 1338.

129 1354 כן נראה להגיה, שהרי מעשר שני אינו לכהן, אלא לבעלים לאוכלו בירושלים ראה למעלה הערה 1336. ולפי זה תיבת "רק" לא תתפרש כ"אלא", אלא כמו "בלבד".

130 1355 כי רק המונע מתנות עניים נחשב בזה שהוא נוטל נפש העני, אך המונע מתנות כהונה ולויה אינו נחשב שנוטל נפש הכהן והלוי, כי הכהן והלוי אינם בהכרח עניים. וראה למעלה הערה 1347.

131 1356 בא ליישב את שאלתו הראשונה על המשנה, ששאל למעלה לפני ציון 1355: "ואין להקשות, אחר שאמר למעלה משנה ח כי הדבר בא בשביל ד' מיתות שלא נמסרו לבית דין ועל פירות שביעית, וכאן אמר בארבעה פרקים הדבר מתרבה מפני דברים אחרים". ונהי שעד כה חילק בין "הדבר מתרבה" משנתינו ל"דבר בא לעולם" למעלה משנה ח, בכך ש"הדבר מתרבה" הוא רבוי לדבר הנמצא כבר בלא"ה באותה תקופה, ואילו "דבר בא לעולם" הוא "דבר גדול מאוד" לשונו למעלה לפני ציון 1337, אך לא נתבאר מדוע זה כך שבגזל מתנות העניים הדבר מתרבה אך לא בא לעולם, ואילו במיתות בי"ד שלא נמסרו לבית דין ופירות שביעית שלא נבערו מן העולם הדבר בא לעולם, אך לא מתרבה. וראה למעלה הערה 1337 שהובאו דבריו מכת"י שביאר שבמשנתינו נשנית קולא לעומת המשנה הקודמת. אמנם כאן יבאר להיפך, שבמשנתינו נשנית חומרא לעומת המשנה הקודמת, והחומרא היא שהעונש בא מיד ללא המתנת זמן.

132 1357 פירוש - הואיל ומשנתינו עוסקת בגזל העני, אזי העני יצעק על העוול שנעשה לו. וכן נאמר בתורה שמות כב, פסוקים כא, כב, כה, כו "כל אלמנה ויתום לא תענון אם ענה תענה אתו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו וגו' אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו כי הוא כסותה לבדה הוא שמלתו לערו במה ישכב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני". והרמב"ן שם פסוק כב ביאר שצעקה זו מצויה במיוחד אצל העניים, וכלשונו: "והנכון בעיני כי יאמר אם ענה תענה אותו רק צעוק יצעק אלי בלבד, מיד אשמע צעקתו, איננו צריך לדבר אחר כלל, כי אני אושיענו ואנקום אותו ממך. והטעם כי אתה לוחץ אותו מפני שאין לו מושיע מידך, והנה הוא נעזר יותר מכל אדם, כי שאר האנשים יטרחו אחרי מושיעים שיושיעום ואחרי עוזרים לנקום נקמתם, ואולי לא יועילו והצל לא יצילו, וזה בצעקתו בלבד נושע בה' וינקם ממך, כי נוקם ה' ובעל חמה. ויבוא כענין הזה בכתובים רבים, כגון מה שאמר משלי כב, כב-כג 'אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי ה' יריב ריבם', יאמר אל תגזול דל בעבור שהוא דל ואין לו עוזרים, ואל תדכא העני אשר בשעריך, כי ה' יריב בעבורם. וכן אמר משלי כג י-יא 'ובשדה יתומים אל תבוא כי גואלם חזק ה' צבאות שמו', שיש להם גואל חזק וקרוב יותר מכל אדם. אף כאן אמר כי בצעקתו בלבד יושע".

133 1358 כמו שנאמר דברים טו, ט "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא", ופירש רש"י שם "והיה בך חטא - מכל מקום אפילו לא יקרא, א"כ למה נאמר 'וקרא עליך', ממהר אני ליפרע על ידי הקורא יותר ממי שאינו קורא". וראה הערה הקודמת שהובאו דברי הרמב"ן שמות כב, כב שכתב "כי יאמר אם ענה תענה אותו רק צעוק יצעק אלי בלבד, מיד אשמע צעקתו".

134 1359 במצות ביעור, וכמו שמבואר למעלה מציון 1199 ואילך. ואם תאמר, מאי שנא פירות שביעית שאינם מתבערים לטובת העניים "שהיה לו להפקיר לעניים" לשונו כאן, משאר מתנות עניים. ואולי יש לומר, שלמעלה כתב לאחר ציון 1199 בזה"ל: "מה ענין פירות שביעית אל הדבר. יש לך לדעת, כי תמצא בפירות שביעית מה שלא תמצא בשאר הדברים; כי אף אם תמצא ערלה וכלאי הכרם שיש לבערם מן העולם, דבר זה מפני שהם אסורים בהנאה. אבל פירות שביעית אינם אסורים בהנאה, שהרי מותר לאכלם, וצוה עליהם לבערם מן העולם כאשר מגיע הביעור. והביעור הזה שהוא מבער אותם מן העולם, שהוא מפקירם במקום דריסת רגלי אדם ורגלי בהמה, עד שהם מבוערים מן העולם. ועוד, כי התורה צוה בפרט על ביעור הפירות, וזה גוף המצוה לבער אותם מן העולם, ודבר זה לא תמצא בשום מקום שהתורה קבעה על דבר זה מצוה. ולפיכך על פירות שביעית שצוה בתורה לבער אותם מן העולם, יבוא הדֶבֶר, שמבער הבריות מן העולם, כמו שצוה לבער פירות שביעית מן העולם, ויהיה הפקר לכל, בין לאדם ובין לחיה. וכאשר לא עשה האדם דבר זה, נעשה האדם הפקר לגמרי למשחית, עד שאינו מבחין בין טוב לרע, ודבר זה מבואר". הרי שלא איירי בהפקר רק לעניים, אלא בהפקר לכל, ולכך העדר ביעור אינו נחשב לגזל עניים, ולכך אין על כך צעקת העני.

135 1360 כמו שאמרו ב"ר סז, ד "אמר רבי חנינא, כל מי שהוא אומר שהקב"ה וותרן הוא, יתוותרון בני מעוהי, אלא מאריך אפיה וגבי דיליה. זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו, דכתיב בראשית כז, לד 'כשמוע עשו את דברי אביו ויזעק זעקה'. והיכן נפרע לו, בשושן הבירה, שנאמר אסתר ד, א 'ויזעק זעקה גדולה ומרה עד מאד'". ולמעלה פ"ג מט"ז תה: כתב: "אין השם יתברך נפרע מיד מן האדם, אבל הוא הוא מלוה לזמן, ונפרע ממנו לבסוף". ובח"א לסנהדרין לח: ג, קנא: כתב: "השם יתברך מאריך אפו אם הוא חוטא וכמו שאמרו ז"ל ב"ר סז, ד 'כל האומר הקב"ה ותרן יותרו לו חייו, רק דמאריך אפיה וגבי דליה'. והמדה הזאת שהוא מדת הפשיטות, שאינו ממהר לכעוס, ומאריך אף. ובמדה זאת ברא השם יתברך את האדם, שנושא וסובל מעשיו, דהיינו חטאו". ובמסילת ישרים ספ"ד כתב: "ואם תאמר, אם כן, מדת הרחמים למה היא עומדת, כיון שעל כל פנים צריך לדקדק בדין על כל דבר... אמנם, מדת הרחמים היא הנותנת... שיותן זמן לחוטא ולא יכחד מן הארץ מיד כשחטא... וכן אריכות הזמן איננו ותרון על החטא, אלא סבלנות קצת לפתוח לו פתח תקון" הובא למעלה פ"ג הערה 1826.

136 1361 לכשיבוא זמנו, אך לא שהוא בא מיד.

137 1362 בביאור המשנה הקודמת מציון 1209 ואילך.

138 1363 לשונו למעלה במשנה ח לאחר ציון 1211: "ועל זה אמרו כי אם לא יקיימו מיתות בית דין האמורות בתורה, שמחוייבים להמית בכח דין, ואינם עושין, בא מלאך שהוא משחית בכח, ודומה הדֶבֶר, שבא בכח גדול, כמו דין בית דין, שכל דין בית דין הוא בכח, שצריכים בית דין לעשות מעשה ולהמית".

139 1364 המשך לשונו שם: "ואם אינם מפקירים הפירות של שביעית במָקום הפקר לכל, יהיו נעשים הם הפקר לכל המשחית בהם. ולפיכך אמר שהדבר בא על מיתות שאינן מסורות לבית דין, ועל פירות שביעית. וכאשר עוברים אלו ב' חטאים שיש בהם אלו שתי בחינות, יבוא הדבר עליהם, שיש בו אלו ב' דברים".

140 1365 "בעצמו" - בעצם. ופירושו, שאין כאן קום ועשה של נטילת נפש, אלא יש כאן רק מניעת מזונות ורווח. וראה הערה הבאה.

141 1366 כי המיתה ג"כ אינה אלא מעשה סילוק והסרה, וכמו שהתבאר בנתיב יראת השם פ"ג ב, כט:, וז"ל: "כי החיים שהאדם מקבל נחשב כמו ברכה... כי החיות הם השפעה, כמו העושר והפרנסה שהם השפעה מן השם יתברך... העוני היא מניעת השפע, כמו מיתה, שהוא סלוק שפע החיים הבא על האדם" הובא למעלה פ"א הערה 1222, ופ"ד הערה 869, ולמעלה הערה 1166. וכן להלן פ"ו מ"ח ד"ה ותחלה יש כתב: "המציאות והחיים שיש לאדם ולכל הנמצאים, מפני שהוא יתברך אלקים חיים, נותן חיים לדבקים בו. ואין לנמצאים מצד עצמם דבר, כי אם מה שמשפיע להם השם יתברך... וזה שאמר תהלים לו, י 'כי עמך מקור חיים באורך נראה אור', כי המקור אין לו הפסק כלל, והמקור הזה משפיע לכל הנמצאים. ודבר זה מצד הדביקות שהם דביקים בו יתברך. ואם מסלקים הדביקות שיש לנמצאים בו יתברך... אז הוא כרת. כי הוא הדבר אשר אמרנו למעלה, כי לא יבא החיים לנמצאים רק מצד הדביקות שיש לנמצאים בו יתברך".

142 1367 אודות שיש דבר שהוא בגדר מיתה וסילוק, ולא מעשה של דין בקום ועשה, כן כתב בגבורות ה' פנ"ו רמו:, וז"ל: "יש מכה שבאה בלא פעולה במקבל, רק שהשם יתברך מסלק עצמו מן הנמצא, וזהו הנמצא נעדר, ואין כאן פעולה במקבל, רק סלוק מן הנמצא. ומפני כי הדֶבר הוא העדר הנמצא, כי המיתה הוא העדר בלבד, ולפיכך אין המכה הזאת נאמר עליה שהיה פועל בהם המכה, רק כי כל הנמצאים קיומם בו יתברך, וכאשר הוא מסתיר פניו מהם אז יקבלו העדר, והם אינם נמצאים... הדֶבר הוא בא מחמת סלוק העלה מן הנמצאים". וזו הבחינה של "הדבר מתרבה", אך לא ש"הדבר בא לעולם". וראה להלן ציון 1640.

143 1368 לשונו בכת"י כאן: "יש לפרש גם כן כי הדבר הוא מכה גדולה, שהרי נקרא הדבר 'יד ה", דכתיב 'הנה יד ה' הויה במקנך וגו" שמות ט, ג. ולכך אמרו כי אין הדבר הבחנה בין צדיק לרשע רש"י שמות יב, כב, וכל זה מפני שהמכה הוא בכח גדול מאוד. ולכך כאשר אינו נותן מתנות עניים, אף על גב שנוטל מן העני חיותו, בשביל זה לא בא הדבר, שהוא הכאה בכח גדול מאוד, רק שהוא מדריגה יותר ממה שהיה קודם. אבל בשביל פירות שביעית, שהיה לו לאבד את פירות שביעית, והוא לא עשה, זה נקרא גם כן מאבד דברים, שפועל בכח גדול מאוד כאשר מאבד דבר, והוא לא עשה, לכך גם כן השם יתברך מביא עליו אבוד". ואודות ש"יד ה'" מורה על מדת הדין, כן כתב בנצח ישראל פ"ז קע:, וז"ל: "'בקעת ידים' גיטין נז. מקום מיוחד למדת הדין להתגבר, ולכך נקרא 'בקעת ידים', וכמו שמות ט, ג 'הנה יד ה' הויה במקנך'. ובכל מקום שנאמר 'יד ה" אינו אלא רמז למדת הדין". ובנצח ישראל פכ"ג תצז. כתב: "כי כאשר חוטא במדת הדין לגמרי... כבר ידוע כי חמשה מתיחס למדת הדין, כנגד 'יד ה' הויה במקנך', וכתיב שם 'בסוסים ובחמורים בגמלים בבקר ובצאן דבר כבד מאוד'. ולכך מביא חמשה פורענות לעולם, מפני כי מדת הדין הקשה שולט כאשר יחטא במדת הדין, כמו שהתבאר".

2 דרך חיים פתח ↗

3 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים פתח ↗

418 לא מצאתי מקומו שביאר יותר את משנתינו או את דברי מר זוטרא ומר בריה דרבינא. שאמנם עשה כן בח"א לקידושין מ. ב, קמב:, אך שם זהו אות באות כדבריו כאן אם כי משפט זה לא נאמר שם, וקשה לומר שכוונתו לדברים זהים שכתב במקום אחר. אך נמצא שביאר בכמה מקומות החומרא שיש בחלול השם, וכגון להלן פ"ה מ"ט בביאור המשנה שם "חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא ועל חלול השם". וכן הוא בח"א לשבת לב: א, כד:, ובנתיב יראת השם ס"פ ד ב, לד., ויובא בהערה הבאה. וראה למעלה הערה 405.

5 דרך חיים פתח ↗

6 דרך חיים פתח ↗

7 דרך חיים פתח ↗

9 דרך חיים פתח ↗

11 דרך חיים פתח ↗

12 דרך חיים פתח ↗

13 דרך חיים פתח ↗

14 ספורנו על ויקרא פתח ↗

כִּי לִי הָאָרֶץ. הַגָּלִיל הוּא אֶרֶץ ה׳, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. בְּאוֹתוֹ הַגָּלִיל שֶׁאֵינוֹ בִּכְלָל ״וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם״ תהלים קטו:טז.

18 דרך חיים פתח ↗

19 דרך חיים פתח ↗

20 רש"י על מכות פתח ↗

אין סותרין - לחזור ולישא וליתן אולי יזכה:

20 העמק דבר על במדבר פתח ↗

ולא תטמא את הארץ וגו׳. מתחלה הזהיר הכתוב על מזיד. וכאן הזהיר הכתוב על רציחה בהוראת היתר. שמכ״מ הוא מטמא את הארץ. וטומאה א׳ בשוגג וא׳ במזיד מטמא. ה״נ רציחה בכל אופן מטמא את הארץ. ומפרש והולך אשר אתם יושבים בה. ללמד שטומאה זו גורמת שלא תשבו בה. וכדתנן במס׳ אבות ובשבת פרק ב׳ דש״ד גורם לגלות את ישראל:

25 דרך חיים פתח ↗

30 רש"י על בראשית פתח ↗

אלה תולדות יעקב. וְאֵלֶּה שֶׁל תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב, אֵלּוּ יִשּׁוּבֵיהֶם וְגִלְגּוּלֵיהֶם עַד שֶׁבָּאוּ לִכְלַל יִשּׁוּב, סִבָּה רִאשׁוֹנָה יוֹסֵף בֶּן י"ז וְגוֹמֵר, עַל יְדֵי זֶה נִתְגַּלְגְּלוּ וְיָרְדוּ לְמִצְרַיִם, זֶהוּ אַחַר יִשּׁוּב פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא לִהְיוֹת דָּבָר דָּבוּר עַל אָפְנָיו. וּמִ"אַ דּוֹרֵשׁ תָּלָה הַכָּתוּב תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב בְּיוֹסֵף מִפְּנֵי כַמָּה דְבָרִים, אַחַת, שֶׁכָּל עַצְמוֹ שֶׁל יַעֲקֹב לֹא עָבַד אֵצֶל לָבָן אֶלָּא בְרָחֵל, וְשֶׁהָיָה זִיו אִיקוֹנִין שֶׁל יוֹסֵף דּוֹמֶה לוֹ, וְכָל מַה שֶּׁאֵרַע לְיַעֲקֹב אֵרַע לְיוֹסֵף: זֶה נִשְׂטַם וְזֶה נִשְׂטַם, זֶה אָחִיו מְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ וְזֶה אֶחָיו מְבַקְּשִׁים לְהָרְגוֹ, וְכֵן הַרְבֵּה בִּבְ"רַ. וְעוֹד נִדְרָשׁ בּוֹ וישב, בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, קָפַץ עָלָיו רָגְזוֹ שֶׁל יוֹסֵף – צַדִּיקִים מְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, אָמַר הַקָּבָּ"ה לֹא דַיָּן לַצַּדִּיקִים מַה שֶּׁמְּתֻקָּן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא שֶׁמְּבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה:

34 דרך חיים פתח ↗

43 דרך חיים פתח ↗

45 דרך חיים פתח ↗

59 דרך חיים פתח ↗

60 דרך חיים פתח ↗

61 דרך חיים פתח ↗

64 דרך חיים פתח ↗

66 דרך חיים פתח ↗

67 דרך חיים פתח ↗

75 רש"י על בראשית פתח ↗

בקרית ארבע. עַל שֵׁם אַרְבַּע עֲנָקִים שֶׁהָיוּ שָׁם, אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי וַאֲבִיהֶם. דָּ"אַ עַל שֵׁם אַרְבַּע זוּגוֹת שֶׁנִקְבְּרוּ שָׁם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, אָדָם וְחַוָּה, אַבְרָהָם וְשָׂרָה, יִצְחָק וְרִבְקָה, יַעֲקֹב וְלֵאָה בראשית רבה:

76 דרך חיים פתח ↗

84 דרך חיים פתח ↗

87 דרך חיים פתח ↗

88 דרך חיים פתח ↗

90 דרך חיים פתח ↗

92 דרך חיים פתח ↗

95 דרך חיים פתח ↗

98 דרך חיים פתח ↗

108 מלבי"ם על מלכים א פתח ↗

רעב כי יהיה, עתה הוסיף עוד שאלה כוללת שיענה ה' על כל מיני תפלות ועל כל מיני הצרכים בין הנוגע להכלל בין הנוגע להפרטים, וחשב רעב, דבר, שדפון, ירקון, ארבה, חסיל, חרב, והם ארבעה שפטים הרעים שחשב יחזקאל סי' י"ד חרב רעב חיה רעה דבר, שהם הכוללים כל מיני הרעות הנמצאים בעולם, והם אבות לכולם, שסבת הרעות יהיו או ע"י הטבע הכוללת וזה רעב או על ידי הטבע של האדם עצמו שנשתנה לרוע וזה דבר או ע"י בעלי רצון וזה חיה רעה, או על ידי בעלי בחירה וזה חרב, וכמ"ש מזי רעב, ולחומי רשף, שן בהמות, מחוץ תשכל חרב, וכן סדרם בתוכחה של תו"כ כמ"ש המבארים שמה, ונגד חיה רעה אמר ארבה חסיל ונגד חרב אמר כי יצר לו אויבו ואחר שחשב ארבעה אבות נזיקין הוסיף כל נגע כל מחלה כל נגע כולל כל התולדות המתיחסות לג' שפטים רעב דבר חרב, וכל מחלה כולל כל תולדות שתחת סוג דבר, ואחר שחשב כל מיני הרעות. הוסיף:

111 רש"י על ויקרא פתח ↗

וכל מעשר הארץ. בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי הַכָּתוּב מְדַבֵּר:

115 רש"י על מגילה פתח ↗

נשואות למקרא מגילה - לקבל מתנות האביונים ואי אפשר בשבת:

119 רש"י על מנחות פתח ↗

עני - דרכו להביא מנחה שאין לו בהמות:

125 דרך חיים פתח ↗

133 רש"י על דברים פתח ↗

והיה בך חטא. מִכָּל מָקוֹם, אֲפִלּוּ לֹא יִקְרָא. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "וְקָרָא עָלֶיךָ"? מְמַהֵר אֲנִי לִפָּרַע עַל יְדֵי הַקּוֹרֵא יוֹתֵר מִמִּי שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵא שם:

143 דרך חיים פתח ↗

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים ה׳:ח׳ » « פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים ה׳:י׳