מקור שבועות ו׳
1 הַאי מַאי? בִּשְׁלָמָא בְּלָא סִיד הֵיכָל, קְרוּם בֵּיצָה לָא קַשְׁיָא – דְּאַף עַל גַּב דִּקְרוּם בֵּיצָה מִתַּתַּאי דִּשְׂאֵת, רַחֲמָנָא אָמַר ״וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת״ – סַפַּחַת טְפֵילָה לַשְּׂאֵת, אַף עַל גַּב דְּמִנַּחֲתָא מִינַּיהּ טוּבָא. אֶלָּא סִיד הֵיכָל – קַשְׁיָא, אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא.
2 וְהֵיכָא שָׁמְעִינַן לְרַבִּי עֲקִיבָא זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ?
3 אִילֵּימָא מֵהָא – דְּתַנְיָא: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, שָׁאַל יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא מֵרַבִּי עֲקִיבָא: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ מַרְאוֹת נְגָעִים שְׁנַיִם שֶׁהֵן אַרְבָּעָה? אָמַר לוֹ: וְאִם לָאו, מָה יֹאמְרוּ? יֹאמְרוּ מִקְּרוּם בֵּיצָה וּלְמַעְלָה טָמֵא!
4 אָמַר לוֹ: לוֹמַר שֶׁמִּצְטָרְפִים זֶה עִם זֶה. אָמַר לוֹ, וְיֹאמְרוּ: ״מִקְּרוּם בֵּיצָה וּלְמַעְלָה טָמֵא, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה״! אָמַר לוֹ: לוֹמַר לָךְ, כׇּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בָּהֶן וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן, אֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים.
5 וְאִילּוּ ״מִסִּיד הֵיכָל וּלְמַעְלָה״ – לָא קָאָמַר;
6 מִדְּלָא אֲמַר לֵיהּ, שְׁמַע מִינַּהּ דִּשְׁמִיעַ לֵיהּ לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר: כּוּלְּהוּ לְבַהֲדֵי שְׂאֵת מִצְטָרְפִין.
7 וְדִלְמָא ״שְׂאֵת וְתוֹלַדְתָּהּ״, ״בַּהֶרֶת וְתוֹלַדְתָּהּ״?
8 אֶלָּא מִדְּרַבִּי חֲנִינָא – דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מָשָׁל דְּרַבִּי עֲקִיבָא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאַרְבָּעָה כּוֹסוֹת שֶׁל חָלָב, אֶחָד נָפְלוּ לְתוֹכוֹ שְׁתֵּי טִיפִּין שֶׁל דָּם, וְאֶחָד נָפְלוּ לְתוֹכוֹ אַרְבַּע טִיפִּין שֶׁל דָּם, וְאֶחָד נָפְלוּ לְתוֹכוֹ שְׁמוֹנֶה, וְאֶחָד נָפְלוּ לְתוֹכוֹ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה טִיפִּין – וְאָמְרִי לַהּ: שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה טִיפִּין – שֶׁכּוּלָּן מַרְאוֹת לוֹבֶן הֵן, אֶלָּא שֶׁזֶּה לְמַעְלָה מִזֶּה וְזֶה לְמַעְלָה מִזֶּה.
9 אֵימוֹר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי עֲקִיבָא – בְּפָתוּךְ; בְּחָלוּק מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ?
10 וְכִי תֵּימָא כִּי הֵיכִי דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ בְּפָתוּךְ, הָכִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ בְּחָלוּק; וּבְפָתוּךְ גּוּפֵיהּ מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? וְהָתַנְיָא, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲדַמְדַּם שֶׁבָּזֶה וְשֶׁבָּזֶה כְּיַיִן הַמָּזוּג בְּמַיִם; אֶלָּא שֶׁל בַּהֶרֶת עַזָּה כַּשֶּׁלֶג, וְשֶׁל סִיד דֵּיהָה הֵימֶנָּה.
11 וְאִם אִיתָא, ״שֶׁל צֶמֶר דֵּיהָה הֵימֶנָּה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
12 אָמְרִי: אִין הָכִי נָמֵי, וְהָתַנְיָא: רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, לֹא שֶׁאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא ״שֶׁל סִיד דֵּיהָה הֵימֶנָּה״, אֶלָּא ״שֶׁל צֶמֶר דֵּיהָה הֵימֶנָּה״.
13 וּמְנָלַן דְּבַהֶרֶת עַזָּה הִיא? אָמַר אַבָּיֵי, אָמַר קְרָא: ״אִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִיא״ – הִיא לְבָנָה, וְאֵין אַחֶרֶת לְבָנָה.
14 תָּנוּ רַבָּנַן: ״בַּהֶרֶת״ – עֲמוּקָּה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וּמַרְאֶהָ עָמֹק מִן הָעוֹר״; כְּמַרְאֵה חַמָּה הָעֲמוּקָּה מִן הַצֵּל. ״שְׂאֵת״ – אֵין שְׂאֵת אֶלָּא גָּבוֹהַּ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״עַל כׇּל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל כׇּל הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת״. ״סַפַּחַת״ – אֵין סַפַּחַת אֶלָּא טְפֵילָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְאָמַר סְפָחֵנִי נָא״.
15 אַשְׁכְּחַן טְפֵילָה לַשְּׂאֵת; טְפֵילָה לַבַּהֶרֶת מְנָלַן? אָמַר רַבִּי זֵירָא: נֶאֶמְרָה ״לְבָנָה״ בַּשְּׂאֵת, וְנֶאֶמְרָה ״לְבָנָה״ בַּבַּהֶרֶת; מָה לְבָנָה הָאֲמוּרָה בַּשְּׂאֵת – יֵשׁ לָהּ טְפֵילָה, אַף לְבָנָה הָאֲמוּרָה בַּבַּהֶרֶת – יֵשׁ לָהּ טְפֵילָה.
16 בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: הֵטִיל הַכָּתוּב לַסַּפַּחַת בֵּין שְׂאֵת לַבַּהֶרֶת, לוֹמַר לָךְ: כְּשֵׁם שֶׁטְּפֵילָה לַשְּׂאֵת, כָּךְ טְפֵילָה לַבַּהֶרֶת.
17 שְׂאֵת כְּצֶמֶר לָבָן. מַאי ״צֶמֶר לָבָן״? אָמַר רַב בִּיבִי אָמַר רַב אַסִּי: צֶמֶר נָקִי בֶּן יוֹמוֹ, שֶׁמְכַבְּנִין בּוֹ לְמֵילָת.
18 אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מָשָׁל דְּרַבָּנַן – לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִתְרֵי מַלְכֵי וְלִתְרֵי אִיפַּרְכֵי; מַלְכּוֹ שֶׁל זֶה לְמַעְלָה מִמַּלְכּוֹ שֶׁל זֶה, וְאִיפַּרְכוֹ שֶׁל זֶה לְמַעְלָה מֵאִיפַּרְכוֹ שֶׁל זֶה.
19 הַאי זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה וְזֶה לְמַעְלָה מִזֶּה הוּא!
20 אֶלָּא מַלְכּוֹ שֶׁל זֶה לְמַעְלָה מֵאִיפַּרְכֵיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ, וּמַלְכּוֹ שֶׁל זֶה לְמַעְלָה מֵאִיפַּרְכֵיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ.
21 רַב אַדָּא בַּר אַבָּא אָמַר: כְּגוֹן מַלְכָּא וְאַלְקַפְטָא, רוּפִילָא וְרֵישׁ גָּלוּתָא. הַאי זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה הוּא! אֶלָּא כְּגוֹן מַלְכָּא וְרוּפִילָא, וְאַלְקַפְטָא וְרֵישׁ גָּלוּתָא.
22 רָבָא אָמַר: כְּגוֹן שַׁבּוּר מַלְכָּא וְקֵיסָר.
23 אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: הֵי מִינַּיְיהוּ עֲדִיף? אֲמַר לֵיהּ: בְּחוּרְשַׁיָּא קָא אָכֵיל לֵיהּ. פּוֹק חֲזִי טִיבְעָא דְּמַאן סַגִּי בְּעָלְמָא – דִּכְתִיב: ״וְתֵאכֻל כׇּל אַרְעָא וּתְדוּשִׁנַּהּ וְתַדְּקִנַּהּ״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ רוֹמִי חַיֶּיבֶת, שֶׁטִּיבְעָהּ יָצָא בְּכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ.
24 רָבִינָא אָמַר: כְּגוֹן גְּלִימָא דַּעֲמַר וְשַׁחְקֵיהּ, סְדִינָא דְּכִיתָּנָא וְשַׁחְקֵיהּ.
25 אֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַּתְּחִלָּה וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁאֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בְּטוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו?
26 וְדִין הוּא – הוֹאִיל וְהִזְהִיר וְעָנַשׁ עַל הַטּוּמְאָה, וְחַיָּיב קׇרְבָּן עַל הַטּוּמְאָה; מָה כְּשֶׁהִזְהִיר וְעָנַשׁ עַל הַטּוּמְאָה – לֹא הִזְהִיר וְעָנַשׁ אֶלָּא עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, אַף כְּשֶׁחִיֵּיב קׇרְבָּן עַל הַטּוּמְאָה – לֹא חִיֵּיב אֶלָּא עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו.
27 וְאֵימָא תְּרוּמָה – שֶׁהִזְהִיר וְעָנַשׁ! לָא אַשְׁכְּחַן עֲוֹן מִיתָה דְּחַיָּיב עָלֶיהָ קׇרְבָּן.
28 אֵימָא: הָנֵי מִילֵּי קׇרְבָּן קָבוּעַ, אֲבָל
פירוש נועם ירושלמי על שבועות ו׳:ח׳
8 שם ה"ח מתניתין המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון אמר לו סלע הלויתיך עליו ושקל הי' שוה והלה אומר סלע הלויתני עליו וסלע הי' שוה פטור כו' ובגמ' א"ר יוחנן נאמן המלוה לומר עד כדי המשכון הלויתיך עליו מתניתא אמרה אף הלוה נאמן דתנינן סלע הלויתיך עליו ושקל הי' שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וסלע הי' שוה פטור:
9 והנה הירושלמי הזה צריך לבאר דמאי קאמר מתניתא אמרה אף הלוה נאמן דתנינן סלע הלויתיך עליו דמה שייך זה לענין נאמנות הא הלוה כטור מצד שהוא כופר בכל וא"כ מה שייך זה לענין נאמנות:
10 ע"כ נראה לי דהא דאמר ר' יוחנן נאמן המלוה לומ' עד כדי המשכון הלויתיך נראה לי שאין הטעם משום מיגו כמו דאיתא בחו"מ ס' ע"ב אלא הטעם מפני שהמשכון הוא משועבד לגוף החוב ע"כ הוי כמו שמוחזק בגוף החוב וא"כ המוציא מחבירו עליו הראי' ויתבאר זה עפ"י הירושלמי פ"ג דקידושין ה"ד חד בר נש קם עם חברי' בשוקא אמ' לי' הב לי קיתונא דאית לי גבך א"ל הב לי דנרי דאית לי גבך אמר לי' הב קיתונא וסב דינרא אתא עובדא קומי ר' מנא אמר לי' את אודית לו בדינרא והוא לא הודי לך בקיתונא זיל והב לי דינרא אמר ר' יעקב בר אחא מודה ר' אמי דו אמר בשהדין לא כן אלא בדיל דלא יכפור בקיתונא חייב וכתב הפ"מ מודה ר' אמי בשהדין לא כן היינו שהדין אינו כן שהרי זה מוחזק הוא בדינר והדין הוא שבעל הדינר ישבע שיש לו ביד שכנגדו כו' והוא דוחק אלא דהירושלמי סובר דכיון שהם ב' דברים והוא אודי לי' בדינר ע"כ אינו יכול להחזיק את הדינר בעד הקיתונא וע"ז אמר ר' יעקב בר אחא מודה ר' אימי דו אמר בשהדין לא כן אלא בדיל דלא יכפור בקיתונא פי' אם אמר בפני עדים שזה שמודה לו בדינר אינו רק שלא יכפור בקיתונא ע"כ אין צריך ליתן לו הדינר וא"כ סובר הירושלמי דאפי' בדינר שהוא מעות צריך להחזיר את הדינר ויתבע הקיתונא מחבירו והוא דלא כמו דאיתא בש"ע חו"מ ס' ע"ב סעיף י"ז ברמ"א שכתב ודווקא אם תפס חפץ אבל אם תפס מעות נשבע היסת ונפטר.
11 וע"ז אומר הכא א"ר יוחנן נאמן המלוה לומר עד כדי משכון הלויתיך פי' כיון שבע"ח קונה משכון ע"כ הוי המלוה מוחזק ואיפשר דאפי' בלא מיגו דהא הירושלמי סובר דלא אמרינן מאחר בממון וכן א"ר יוחנן לקמן פ"ז ה"א אין אומר בממון מאחר אך שיש לחלק דהתם הוא כיון דבעה"ב טרוד בפועליו ועיין בקצה"ח ס' ע"ב סעי' ז' דדעת הרשב"א דבע"ח הוי מוחזק על המשכון משוה דבע"ח קונה משכון:
12 וע"ז אומר מתניתא אמרה אף הלוה נאמן דתנינן סלע הלויתיך עליו ושקל הי' שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וסלע הי' שוה פטור וא"כ קשה לשיטת הירושלמי דכיון דהלוה מודה שלוה ממנו סלע אלא שאומר שהמשכון היה ג"כ שוה סלע וא"כ כיון שהוא הודה שהיה חייב לו סלע ע"כ יתבע את המלוה בעד המשכון וכיון שהמלוה אומר סלע הלויתיך עליו ושקל הי' שוה אם כן המלוה נשבע ונפטר והוא צריך לשלם לו עד תשלום דסלע אלא ודאי שהמשכון עם החוב הוי הכל דבר א' וא"כ כיון שאומר הלוה שהמשכון הי' שוה סלע הוי כאלו פרע לו סלע וע"כ פטור הלוה וע"ז אומר מתניתא אמרה כן אף הלוה נאמן וא"כ כיון שהחוב עם המשכון הוי דבר א' ע"כ נאמן המלוה לומר עד כדי משכון הלויתיך וע"ז אומר חד בר נש קם עם חברי' בשוקא א"ל תרין דינרין לי בידך ומשכונך שוי תרין דינרין א"ל חד דינר בעי למיתן לך ומשכוני טב תרין דינרין אתא עובדא קומי דייני דנהרדעא אמרי כיון דכל עמא מודו דמשכוני' טב תרין דינרין אחרינא ייתי עלי' סהדי פי' דהמלוה בא להוציא מיד הלוה דגוף המשכון של הלוה וא"כ מביא המלוה ראיה שהי' חייב לו שני דינרים ולא שמע דמר ר' יוחנן נאמן המלוה עד כדי משכונו
13 עוד שם חד ב"נ קאים עם חברי' בשוקא וארים סבינתי' אמר ליה הדין סדינא נפיק מן ידי עד דתתן לי מה דאית לי בידך אתא לקמי' שמואל אמר לי' הב לי' סבינתא וזיל דון עמי' מה שמואל כדייני דנהרדעא אמר המן הוחזק משכון בידו הכא לא הוחזק משכון בידו פי' דדוקא במלוה על המשכון אבל בההיא דארים סבינתי' איפשר דאפי' תפס בלא עדים אעפ"כ לשיטת הירושלמי דאין אומרי' מיגו בממון לא מהני וצריך להחזיר לו מה שתפס:
14 עוד שם שמואל אמר שאין השבועה זזה מביניהן אם ישבע המלוה ה"ז נשבע ונוטל ואם ישבע הלוה מוציא הלה את הפקדון מי הוא הנשבע מי שהפיקדון אצלו רב ור"ל אמרי על רישא פי' דהיינו סיפא דרישא דהיינו סלע הלויתיך עליו ושקל הי' שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין הי' שוה חייב וע"ז אומר מי נשבע פי' אע"ג דשבועה גבי לוה היא ע"ז אומר המלוה נשבע שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפיקדון:
15 ונראה לי שנתחלפו השורות ותחילה צ"ל בירושלמי רב ור"ל אמרי על רישא ואח"כ צריך לגרוס הא דשמואל שאין השבועה זזה מביניהן אם ישבע המלוה ה"ז נשבע ונוטל ואם ישבע הלוה יוציא הלה את הפיקדון מי הוא הנשבע מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפיקדון:
16 שם בירושלמי סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע הי' שוה פטור סלע הלויתני עליו כו' והלה אומר איני יודע כו' פי' אם ברי ושמא ברי עדיף או לא וע"כ מיבעי לי' דווקא אסיפא משום שברישא אם הלוה אומר איני יורע ה"ל איני יודע אם פרעתיך ובזה ודאי חייב לכולי עלמא וכמו דאיתא בחו"מ ס' ע"ב סעי' יא סלע הלויתיך עליו ושקל הי' שוה כו' וע"כ מיבעי לי' בסיפא שהמלוה אומר איני יודע אם המשכון שוה יותר וא"כ ה"ל איני יודע אם חייב לך. וע"ז אומר ר' בא רב הונא בשם רב אמר אנת לית ידע אהן ידע פי' דברי ושמא ברי עדיף ודלא כשיטת הש"ס דילן דלא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף כר"ש:
17 עוד שם ר' יהושע דיומא בעי קומי ר' יונה תמן את אמר לית את ידע אהן ידע וכא את אמר הכין תמן יש חילול שבועה הכא לית חילול שבועה עיין מה שביארתי בספרי נועם ירושלמי פ"ז דקידושין ה' יא על מה שפירשו הרמב"ן והרא"ש בזה הירושלמי ועיין ברפ"ג דב"מ מה שביארתי שם: