נועם ירושלמי על עבודה זרה ג׳:ה׳

5 שם ה"ה ר' זירא ריב"ח כתוב א' אומר לא תחמוד כסף וזהב עליהם כו' מה עליהם דבר שהוא מיוחד להם תכשיט הוא להם כו' ר' יוחנן בשם ר' ינאי כל שהכניסו לפנים מן הקנקלין אסרו כגון כיסים של מעות כו' ר' בא בשם רב יהודה אפי' מים ומלח מלח לשוף מים לדיח ואהן אפי' אלא כגון מים ומלח ופי' הפ"מ ואהן אפי' מסקנא דמילתא היא דהאי אפי דקאמ' לא בא לרבו' אלא דברים שהן כמו מים ומלח והן נכנסין לצורך תקרובות כמו מים ומלח:

6 והוא תמוה דלמאי קאמר וההן אפי' אלא כגון מים ומלח ובש"ס דילן בעבודת כוכבים ד' נא כל שהוא לפנים מן הקלקלין אפי' מים ומלח אסור ולמה קאמר הירושלמי ההן אפילו אלא כגון מים ומלח הנעבד ע"כ נראה לי שנתחלפו השורות וצריך לגרוס אח"כ וכמו שאבאר:

7 עוד שם הנעבד איה תניי תני בין שלו בין של חבירו אסור ואית תניי תני כלו אסור ושל חבירו מותר מאן דמר בין שלו ובין של חבירו אסור ר"י מאן דמר שלו אסור ושל חבירו מותר ר' יוסי ור"ש ר' יוסי בשם ר' אילא דברי הכל היא כמה דתימר תמן דבר שיש בו רוח חיים אף עפ"י שאינו נאסר להדיוט נאס' לגבוה ודכותה דבר שאינו שלך אעפ"י שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה כצ"ל:

8 עוד שם ר' בון בר חייא אמר אפי' סולת שלו אסור ושל חבירו מותר מה כמאן דמר בין שלו ובין של חבירו אסור פי' בתמי' דלמאן דאמר בין שלו ובין של חבירו בוודאי אסור או שצ"ל מה כמאן דמר שלו אסור ושל חבירו מותר לא אתפלגון בדבר שאין בו רוח חיים אתא ר' בון בר חייא מימר לך בדבר שיש בו רוח חיים היא מתניתא בין מה דאתפלגון בדבר שאין בו רוח חיים הא דבר שיש בו רוח חיים אסור ודבר שאין בו רוח חיים לא כל שכן הוי שלא תאמר כמה דאת אמר תמן דבר שיש בו רוח חיים אעפ"י שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה ודכוותה דבר שאינו שלך אעפ"י שאין נאסר להדיוט נאסר לגבוה:

9 והנה הפ"מ פי' דהא דקאמ' ר' בון בר חייא אפי' סולת שלו אסו' ושל חבירו מותר לפי המסקנא ר' בון אהאי ברייתא דקתני הנעבד שלו אסור ושל חבירו מותר קאי כדלקמן וקמל"ן דלאו דווקא בנעבד בעלי חיים קסבר האי תנא דאין אדם אוסר את של חבירו לגבוה אלא אפי' במחובר דאינו נאסר להדיוט כדקתני במתניתין אבל לגבוה אסור דיש נעבד במחובר לגבוה והשתא קאמר דאפי' בהאי דינא דקאמרה הברייתא דשלו הוא אסור ושל חבירו מותר ופירושו דחוק מאוד:

10 ע"כ נראה לי לבאר דקאמר ר' בון בר חייא אמר אפי' סולת שלו אסור ושל חבירו מותר וע"ז אומר מה כמאן דמר בין שלו ובין של חבירו אסור פי' בתמיה דלמאן דאמר בין שלו ובין של חבירו אסור ודאי דבכל חבירו נמי אסור אמר לא אתפלגון בדבר שאין בו רוח חיים פי' שאומר ר' בון דבדבר שאין בו רוח חיים לא אתפלגון אתא ר' בון למימר בדבר שיש בו רוח חיים היא מתניתא פי' הברייתא דתני דבין שלו ובין של חבירו אסור מיירי בדבר שיש בו רוח חיים וכמו שיתבאר לקמן וע"ז אומר דבין מה דאיפלגון בדבר שאין בו רוח חיים הא דבר שיש בו רוח חיים אסור נראה שצ"ל בין מה דאיפלגון בדברים שאין בהם רוח חיים הא דבר שאין בו רוח חיים אסור פי' להברייתא דתני נעבד בין שלו בין של חבירו אסור וצ"ל בין מה דאיפלגון בדבר שיש בו רוח חיים דבר שאין בו רוח חיים לא כש"כ פי' דקשי' בין אי אמרינן דאיפלגו בדבר שאין בו רוח חיים א"כ לר' יהודה דאדם אוסר שלו ושל חבירו א"כ בודאי דאסור ובין אי אמרינן דאיפלגו בדבר שיש בו רוח חיים וא"כ ודאי בדבר שאין בו רוח חיים דאסור דהא בדבר שיש בו רוח חיים אינו נאסר להדיוט כלל אעפ"כ נאסר לגבוה וא"כ דבר שאין בו רוח חיים דשלו נאסר אפי' להדיוט א"כ כש"כ שנאסר בשל אחרים לגבוה:

11 ע"ז או' הוי שלא תאמר כמה דאת אמ' דבר שיש בו רוח חיים אעפ"י שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה ודכוותה דבר שאינו שלך אעפ"י שאין נאסר להדיוט נאסר לגבוה פי' שאומר שע"ז משמיענו ר' בון בר חייא דאף בדבר שיש בו רוח חיים נאסר בשל אחרים ג"כ. והטעם דאעפ"י שלא נאסר להדיוט נאסר לגבוה היינו דווקא בדבר שיש בו רוח חיים שאינו נאסר רק לגבוה ע"כ אוסר בשל חבירו ג"כ דהא אינו מפסידו רק שנאסר לגבוה דהא הוא דבר שיש בו רוח חיים וכה"ג אמרינן בב"ק ד' צח אמר רבה הצורם אוזן פרתו של חבירו פטור מ"ט כולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי וע"כ פטור מלשלם וה"נ אף שהוא אינו שלו אפי' הכי נאסר לגבוה ולהדיוט בלאו הכי לא מיתסר מחמת דהוי דבר שיש בו רוח חיים אבל דבר שאין בו רוח חיים א"כ אם הי' נאסר בשל חבירו א"כ הי' נאסר להדיוט ג"כ. אך שאין אוסר של חבירו כר' שמעון דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וע"כ כיון שאינו יכול לאסור כל חבירו להדיוט ע"כ אינו נאסר לגבוה ג"כ כיון דהא שהוא נעבד בטל אצל הדיוט מחמת שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ממילא אינו אסור לגבוה ג"כ:

12 וע"כ אומר ר' בון בר חייא אפי' סולת שלו אסור ושל חבירו מותר פי' דבהכי מיירי הברייתא דקתני נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר והוא דכיון דסולת נאסר להדיוט ג"כ ולהדיוט אינו יכול לאסור ממילא שאינו נאסר לגבוה ג"כ והברייתא דתני נעבדבין שלו בין של חבירו אסור מיירי בבעלי חיים ובבעלי חיים שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה ודו"ק:

13 אך הא דאמר ר' בון בר חייא אפי' סולת שלו אסור וא"כ לפי מה שביארתי היינו דווקא סולת אבל לא דבר שיש בו רוח חיים וא"כ מאי אפילו דקאמר:

14 ע"כ נראה לי שבכאן צריך לגרוס הא דלעיל והאי אפילו כגון מים ומלח פי' דזה קאי לענין מים ומלח דמים ומלח בודאי אינו נאסר דסתמא קיימא להדיוט דלקרבנות מלח בא משל ציבור כמו דאמרינן במנחות ד' כ"א ומים לא הוי נמי לגבוה ועיין פרשב"ם בבא בתרא ד' ע"ט בד"ה מים כו' ואם כן קיימי רק להדיוט וע"כ אינו אוסר בשל חבירו ג"כ אפי' לגבוה ע"ז אמר אפי' סולת דהא סולת איפשר להקדישו למזבח. וע"ז אמר ר' בין בר חייא אפי' סולת שלו אסור ושל חבירו מותר והוא משום דסולת קיימי להדיוט ג"כ וע"כ אינו אוסר בשל חבירו אפי' לגבוה ג"כ. ובזה יתיישב הרמב"ם פ"ד מה' איסורי מזבח ה"ה שסמך ע"ז הירושלמי דאם הוא לגבוה לחוד כגון בבעלי חיים אוסר אפי' דבר שאינו שלו והא דתני דאינו איסר שאינו שלו מיירי בדבר שאינו בע"ח כמו הסולת או מים ומלח כמו שביארתי ודו"ק:

15 שם ה"ה אגוז של ערלה שנטעו כו' הנה בספרי נועם ירושלמי ספ"ק דערלה ביארתי שם הא דאמר ר' יוסי אומר נוטעים יחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה אמר ר' יוחנן עבר ונטעו מותר עבר והרכיב אסור ועיין במהרא"פ. ודבריו תמוהים. והנה בספרי שפת הנחל ביארתי שהפי' הוא אם עבר ונטע מותר דזו"ז גורם מותר בדיעבד אבל עבר והרכיב אסור ומיירי שיש בה פירות ור' יוחנן לטעמי' בש"ס במנחות ד' ס"ט דאמר ר' אבהו א"ר יוחנן ילדה שסיבכה בזקינה ובה פירות אפי' הוסיף מאתים אסור עיי"ש בתוס' וכיון שיש בה פירות אין גידולי היתר מעלין את העיקר האסור וכמו שכתב הרמב"ם פ"ו מה' מ"ש:

16 אבל כעת לא נראה לי כן והוא דכל זה הוא לשיטת רש"י דס"ל דזה מקרי זה וזה גורם הנטיעה ומה שגדל ע"י קרקע ועוד דהירושלמי ס"ל דבאים רי הנאה אסור זה וזה גורם וכמו דאמרינן ביר ושלמי ספ"ב דערלה ר' הילא בשם רשב"ל ירדו לחמצן של עובד כוכבים כר"א פי' דזה וזה גורם אסור כו' א"ר מנא קומי ר' יוסי האיך מה דאת אמר תמן הלכה כר"א וכא הלכה כר"א א"ל ולכל דבר ופי' המפרש דזה וזה גורם בחמץ שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה משא"כ בתרומה כו' וא"כ שיטת הירושלמי דלא כשיטת הש"ס דילן אלא דזה וזה גורם אסור בדבר שאסור בהנאה:

17 ע"כ נראה לי דעבר ונטעו מותר הוא משום דנטיעה ע"י אגוז הוי דבר שזרעו כלה ודב' שזרעו כלה ס"ל להירושלמי דאפי' במידי דאסור בהנאה נמי מותר ולא כמו שכתבו התוס' בע"ג ד' מ"ט לשיטת הש"ס דילן דערלה כיון שאסור בהנאה ע"כ אסור אפי' בדבר שזרעו כלה. אלא כיון שזרעו כלה אפי' בדבר שאסור בהנאה נמי מותר אבל עבר והרכיב דהרכיב ערלה באילן אחר א"כ הוי דבר שאין זרעו כלה ע"כ ס"ל דאפי' זה וזה גורם נמי אסורה:

18 ובזה יתבאר הירושלמי שאח"כ אגוז של ערלה שנטעו וכן ביצת עובד כוכבי' שנעשה אפרוח ר' חגי בשם ר' יאשי' אתפלגון חזקי' וכהנא כהנא אמר מותרת חזקי' אמר אסורה על דעתי' דחזקי' איך איפשר לביצת עובד כוכבי' שנעשית אפרוח פי' דלחזקי' דמיבעי' לי' בעבודת כוכבים ד' מ"ו דבעי חזקי' זקף ביצה להשתחות לה מתו כו' וקא מיבעי' ליה האי זקיפתא אי הוי מעשה או לא כו' ובירושלמי פ"ג דעבודת כוכבים ה"ה אמרינן השתחווה לביצה חזקי' אמר לא אסרה ר' יוחנן אמר אסרה ודלא כפי' המפרש שנא ידע שזה הקושי' הוא דווקא לחזקי' וע"כ אמרינן שם בעבודת כוכבים וכן הכא על דעתי' דחזקי' דהאיך איפשר לביצת עובד כוכבים שתעשה אפרוח אם כשפחסה אין כאן אפרוח אם כשהכניסה לפנים מן הקנקלין תא חמי אלו השתחווה לה לא אסרה ומפני שהכניסה לבנים מן הקנקלין אסרה א"ר יודן אבוי דר' מתני' תיפתר שגידר בה לעבודת כוכבים פי' וע"כ הוי תפיסת יד אדם והנה המפרש מהרא"פ פירש שכהנא ס"ל שאין גדירה תפיסת יד גמורה כיון שלא פחסה:

19 והנה שגה בזה מאוד דהא אינהו פליגי באגוז של ערלה שנטע כן בביצה שנעשה אפרוח. וע"כ נ"ל דפליגי באגוז של ערלה שנטע והוי זרעו כלה אך דהוי איסורי הנאה וכן בביצת אפרוח דחזקי' ס"ל דאסורה דכיון דהוי איסורי הנאה ע"כ אסור אפיל בדבר שזרעו כלה וכמו שכתבו התוס' בעבודת כוכבים ד' מ"ט וכמו שכתב הר"ן בנדרים ד' נ"ד דגידולין בדבר שזרעו כלה באיסורי הנאה דמי לחליפין וכיון דחליפין אסור א"כ לא גרע גידולין בדבר שזרעו כלה מחליפין וכהנא אמר מותרת דס"ל דבדבר שזרעו כלה אפי' במידי דהוי איסורי הנאה נמי מותר וכמו דאמר ר' יוחנן לעיל באגוז של ערלה דעבר ונטעו מותר והא דקאמ' עבר ונטעו הוא משום דלכתחילה ודאי אסור דהא הוי איסורי הנאה וא"כ איך יטע לכתחילה ליהנות מאיסורי הנאה אלא דאם עבר ונטע בדיעבד מותר אפי' בערלה דהוי איסורי הנאה כיון שהוא דבר שזרעו כלה ודו"ק:

20 ובזה יתבאר הירושלמי דהכא אגוז של ערלה שנטע וכן ביצה הקדש שנעשית אפרוח ר' יוסי אתפלגון כהנא ור' יוחנן כהנא אמר אסורה ור' יוחנן אמר מותרת א"ר זעירא קומי ר' יוסי הא ר' יוחנן אמר מותרת אף הוא פודה אותה בזמן זרעה. ר' חנינא ור' יונה ר' אלעזר בשם כהנא פודה אותה בזמן זרעה כך הוא הגירסא בערלה פי' וא"כ במאי פליגי דהא אפי' לר' יוחנן דאמר מותרת אעפ"כ פודה אותו בזמן זרעה. וכמו דתנן במתני' דתרומות פ"ט גידולי הקדש ומ"ש חולין פודה אותם בזמן זרעם ואיפשר לומר דהטעם הוא דאף דגידולין מבטלין העיקר אעפ"כ בדבר שיש לו מתירין לא בטל וא"כ כיון שאיפשר לפדות לא בטל: בל יותר מכדי זרען אינו צריך לפדות דלענין לפדות יותר מכדי זרעם הוה ליה הוצאה מרובה וכל שההוצאה מרובה לא הוי דבר שיש לו מתירין וכמו שכתבו התוס' בב"מ ד' נ"ג דאם רחוק מירושלים הרבה לא הוי דבר שיש לו מתירין וא"כ כיון דר' יוחנן סובר דפודה אותה בזמן זרעה ורב כהנא סובר דפודה אותה בזמן זרעה וא"כ במאי פליגי:

21 וע"ז אומר ר' חנינא בשם ר' פנחס אמר מתקנתא פי' שהוא אמר מתקנתה שכן צריך להיות כהנא אמר אסורה ופודה אותה כמו שהיא ר' יוחנן אמר מותרת ופוד' בזמן זרעה פי' דכהנא אמר שצריך לפדות כמו שהיא והוא משום דסובר דגידולין לא מבטלי להעיקר. ור' יוחנן סובר דפודה אותה בזמן זרעה שר' יוחנן סובר דגידולין מבטלין להעיקר. אלא דאינו בטל מחמת דהוי דבר שיש לו מתירין וע"כ פודה אותה בזמן זרעה ולא יותר משום דהוי הוצאה מרובה אבל לפדות בזמן זרעה אם כן אינו פודה יותר רק מהא שנפלה והא דאיתא בתמורה ד' ל"א ע"כ לא פליגי רבנן עלי' אלא ברימה דפרשא בעלמא הוא אבל ביצה דמגופה דתרנגולת אפי' רבנן מודו א"ל אביי אדרבא כו' ע"כ לא פליג ר"א אליבא דרבנן אלא ברימה כו' אבל גבי ביצה אימת גדלה לכי מסרחה עפרא בעלמא הוא זהו דווקא בביצת טריפה דלא הוי רק איסורי אכילה אבל בביצת הקדש נמי אסור לר' יוחנן פודה אותה בזמן זרעה ולרב כהנא פודה אותה כמו שהיא: