מקור בבא מציעא ס״ב
1 ״וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״. אַהְדַּר לֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּנֵיחֵי.
2 וְרַבִּי יוֹחָנָן, הַאי ״וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וּבְיַד אֶחָד מֵהֶן קִיתוֹן שֶׁל מַיִם, אִם שׁוֹתִין שְׁנֵיהֶם – מֵתִים. וְאִם שׁוֹתֶה אֶחָד מֵהֶן – מַגִּיעַ לַיִּשּׁוּב. דָּרַשׁ בֶּן פְּטוֹרָא: מוּטָב שֶׁיִּשְׁתּוּ שְׁנֵיהֶם וְיָמוּתוּ, וְאַל יִרְאֶה אֶחָד מֵהֶם בְּמִיתָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד: ״וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״, חַיֶּיךָ קוֹדְמִים לְחַיֵּי חֲבֵירֶךָ.
3 מֵיתִיבִי: הִנִּיחַ לָהֶם אֲבִיהֶם מָעוֹת שֶׁל רִבִּית, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדְעִים שֶׁהֵן שֶׁל רִבִּית – אֵינָן חַיָּיבִין לְהַחְזִירָן. הָא אֲבִיהֶן חַיָּיב לְהַחְזִיר!
4 בְּדִין הוּא דַּאֲבוּהוֹן נָמֵי לָא מִיחַיַּיב לְהַחְזִיר, וְאַיְּידֵי דְּקָא בָעֵי לְמִתְנֵי סֵיפָא: הִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶם פָּרָה וְטַלִּית וְכׇל דָּבָר הַמְסוּיָּם חַיָּיבִין לְהַחְזִיר מִפְּנֵי כְּבוֹד אֲבִיהֶם, תָּנֵי נָמֵי רֵישָׁא בְּדִידְהוּ.
5 וְהָנֵי, מִפְּנֵי כְּבוֹד אֲבִיהֶם מִי מִיחַיְּיבִי? קְרִי כָּאן: ״וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר״, בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה עַמְּךָ.
6 כִּדְאָמַר רַבִּי פִּנְחָס מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: בְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה, הָכָא נָמֵי בְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה. אִי עָשָׂה תְּשׁוּבָה, מַאי בָּעֵי גַּבֵּיהּ? שֶׁלֹּא הִסְפִּיק לְהַחְזִיר עַד שֶׁמֵּת.
7 מֵיתִיבִי: הַגַּזְלָנִין וּמַלְוֵי רִבִּית, אַף עַל פִּי שֶׁגָּבוּ – מַחְזִירִין. גַּזְלָנִים מַאי ״אַף עַל פִּי שֶׁגָּבוּ״ אִיכָּא? אִי גְּזוּל – גְּזוּל, אִי לָא גְּזוּל – גַּזְלָנִין קָרֵית לְהוּ?! אֶלָּא אֵימָא: גַּזְלָנִין, מַאי נִיהוּ? מַלְוֵי רִבִּית. אַף עַל פִּי שֶׁגָּבוּ – מַחְזִירִין.
8 תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב פּוֹטְרִין אֶת הַמַּלְוֶה וְאֶת הֶעָרֵב, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן קוּם עֲשֵׂה. מַאי קוּם עֲשֵׂה? לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן לְהוּ קוּמוּ אַהֲדוּרוּ?
9 מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר לָאו בְּנֵי אַהְדּוֹרֵי נִינְהוּ! לָא, מַאי ״קוּם עֲשֵׂה״ – לִקְרוֹעַ שְׁטָרָא.
10 מַאי קָסָבַר? אִי קָסָבַר שְׁטָר הָעוֹמֵד לִגְבּוֹת כְּגָבוּי דָּמֵי, וְהָא עֲבַדוּ אִיסּוּרַיְיהוּ. וְאִי לָאו כְּגָבוּי דָּמֵי, הָא לָא עֲבוּד וְלֹא כְּלוּם!
11 לְעוֹלָם קָסָבַר שְׁטָר הָעוֹמֵד לִגְבּוֹת לָאו כְּגָבוּי דָּמֵי, וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּשׂוּמָא מִילְּתָא הִיא.
12 הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דִּתְנַן: וְאֵלּוּ עוֹבְרִים בְּלֹא תַעֲשֶׂה: הַמַּלְוֶה וְהַלּוֹוֶה, הֶעָרֵב וְהָעֵדִים. בִּשְׁלָמָא כּוּלְּהוּ עֲבוּד מַעֲשֶׂה, אֶלָּא עֵדִים מַאי עֲבוּד? אֶלָּא לָאו, שְׁמַע מִינַּהּ דְּשׂוּמָא מִילְּתָא הִיא. שְׁמַע מִינַּהּ.
13 אָמַר רַב סָפְרָא: כֹּל שֶׁאִילּוּ בְּדִינֵיהֶם מוֹצִיאִים מִלֹּוֶה לְמַלְוֶה, בְּדִינֵינוּ מַחְזִירִין מִמַּלְוֶה לְלֹוֶה. כֹּל שֶׁאִילּוּ בְּדִינֵיהֶם אֵין מוֹצִיאִין מִלֹּוֶה לְמַלְוֶה, בְּדִינֵינוּ אֵין מַחְזִירִין מִמַּלְוֶה לְלֹוֶה.
14 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: וּכְלָלָא הוּא? וַהֲרֵי סְאָה בִּסְאָה – דִּבְדִינֵיהֶם מוֹצִיאִין מִלֹּוֶה לְמַלְוֶה, וּבְדִינֵינוּ אֵין מַחְזִירִין מִמַּלְוֶה לְלֹוֶה! אֲמַר לֵיהּ: אִינְהוּ בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן אֲתָא לִידֵיהּ.
15 אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וַהֲרֵי מַשְׁכַּנְתָּא בְּלָא נַכְיְיתָא – דִּבְדִינֵיהֶם מוֹצִיאִין מִלֹּוֶה לְמַלְוֶה
16 וּבְדִינֵינוּ אֵין מַחְזִירִין מִמַּלְוֶה לְלֹוֶה. אֲמַר לֵיהּ: אִינְהוּ, בְּתוֹרַת זְבִינֵי אֲתָא לִידַיְיהוּ.
17 אֶלָּא כֹּל שֶׁאִילּוּ בְּדִינֵיהֶן, דְּקָאָמַר רַב סָפְרָא: מַאי אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן! הָכִי אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן: כֹּל שֶׁאִילּוּ בְּדִינֵיהֶן מוֹצִיאִין מִלֹּוֶה לְמַלְוֶה, בְּדִינֵינוּ מַחְזִירִין מִמַּלְוֶה לְלֹוֶה, וּמַאי נִיהוּ – בְּרִבִּית קְצוּצָה, וְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר.
18 כֹּל שֶׁאִילּוּ בְּדִינֵיהֶם אֵין מוֹצִיאִין, בְּדִינֵינוּ אֵין מַחְזִירִין – רִבִּית מוּקְדֶּמֶת, רִבִּית מְאוּחֶרֶת.
19 כֵּיצַד: לָקַח הֵימֶנּוּ חִטִּים בְּדִינַר זָהָב הַכּוֹר, וְכֵן הַשַּׁעַר וְכוּ׳. וְכִי אֵין לוֹ יַיִן, מַאי הָוֵי?
20 וְהָתַנְיָא: אֵין פּוֹסְקִין עַל הַפֵּירוֹת עַד שֶׁיֵּצֵא הַשַּׁעַר, יָצָא הַשַּׁעַר – פּוֹסְקִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָזֶה, יֵשׁ לָזֶה!
21 אָמַר רַבָּה: מַתְנִיתִין בְּבָא לָחוּב בִּדְמֵיהֶן עָסְקִינַן.
22 וְכִדְתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה, וְהָלַךְ וְעָמַד עַל גּוֹרְנוֹ, וְאוֹמֵר: תֵּן לִי מְעוֹתַי, שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִיקַּח בָּהֶם חִטִּים. אָמַר לוֹ: חִטִּים יֵשׁ לִי שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ, צֵא וַעֲשֵׂה עָלַי כְּשַׁעַר שֶׁל עַכְשָׁיו, וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ כׇּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – אָסוּר, דְּלָאו כְּאִיסָּרוֹ הַבָּא לְיָדוֹ דָּמֵי.
23 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִי דְּלָא כְּאִיסָּרוֹ הַבָּא לְיָדוֹ, מַאי אִירְיָא ״אֵין לוֹ״? אֲפִילּוּ יֵשׁ לוֹ נָמֵי! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: מַתְנִיתִין, כִּדְתָנֵי רַב סָפְרָא בְּרִבִּית דְּבֵי רַבִּי חִיָּיא.
24 דְּתָנֵי רַב סָפְרָא בְּרִבִּית דְּבֵי רַבִּי חִיָּיא: יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵם מוּתָּרִין וַאֲסוּרִין מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית. כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: הַלְוֵינִי מָנֶה! אָמַר לוֹ: מָנֶה אֵין לִי, חִטִּין בְּמָנֶה יֵשׁ לִי שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָךְ. נָתַן לוֹ חִטִּין בְּמָנֶה, וְחָזַר וּלְקָחָן הֵימֶנּוּ בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע סֶלַע – מוּתָּר, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית.
25 הָכָא נָמֵי. כְּגוֹן דְּאָמַר: הַלְוֵינִי שְׁלֹשִׁים דִּינָרִים, אֲמַר לֵיהּ: שְׁלֹשִׁים דִּינָרִים אֵין לִי, חִטִּין בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָרִים יֵשׁ לִי שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָךְ. נָתַן לוֹ חִטִּין בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָרִים, וְחָזַר וּלְקָחָם הֵימֶנּוּ בְּדִינַר זָהָב. אִי אִית לֵיהּ חַמְרָא לְלֹוֶה, דְּיָהֵיב לֵיהּ בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָר – פֵּירָא הוּא דְּקָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ, וְלֵית לַן בַּהּ. וְאִי לָא, כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ חַמְרָא – וַדַּאי מִשְׁקַל זוּזֵי מִינֵּיהּ, מִחֲזֵי כְּרִבִּית.
26 אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִי הָכִי, ״תֵּן לִי חִיטַּי״, דְּמֵי חִיטַּי מִבְּעֵי לֵיהּ! תְּנִי ״דְּמֵי חִיטַּי״. ״שֶׁאֲנִי מוֹכְרָן״, ״שֶׁמְּכַרְתִּים לָךְ״ מִבַּעְיָא לֵיהּ! תְּנִי ״שֶׁמְּכַרְתִּים לָךְ״. ״הֲרֵי חִטֶּיךָ עֲשׂוּיוֹת עָלַי בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָרִין״, מֵעִיקָּרָא נָמֵי הָכִי אוֹקְמִינְהוּ עִילָּוֵיהּ! הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: בִּדְמֵי חִטֶּיךָ שֶׁעָשִׂיתָ עָלַי בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָר.
27 ״הֲרֵי לָךְ אֶצְלִי בָּהֶן יַיִן וְיַיִן אֵין לוֹ״, וְהָא ״בְּדִינַר זָהָב הַכּוֹר וְכֵן הַשַּׁעַר״ קָתָנֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא: כִּי שָׁכֵיבְנָא רַבִּי אוֹשַׁעְיָא נְפַק לְווֹתִי,
פירוש נימוקי יוסף על בבא מציעא ס״ב
1 מנכי ליה. בעל הקרקע מחלקו דמי כחשא דארעא:
2 ולא ניכחוש מרה. ליטול הפחת וירעב הוא וביתו והסכימו הרשב"א והרא"ה ז"ל דכיון דטעמא קאמרי' ליכחוש ארעא ולא ליכחוש מארה והוי טעמא לחכירות כמו לקבלנות דלהדין טעמא מה לי קבלנות מה לי חכירות א"כ בחכירות נמי אמרינן הכי ואע"ג דא"ר פפא דאיתיה בקבלנותא ליתיה בחכרנותא והא בקבלנותא היא מדאמרינן עבדא חטי כשומשמי דאי בחכירות לא איכפת לן היינו לענין לישנא דשייך בהא ולא בהא אבל לענין דינא אה"נ דשייך בחכרנותא ממש יש מהם דדינא לא משתני תדע דהאי מתני' דלא רצה לנכש תנא בחכירותא ובודאי כל שכן הוא דאיתא נמי בקבלנותא אלא דלא איצטריך לאשמועינן לפשיטותיה וה"נ דכוותה דאי לא מכחשת ארעא תוסף תת כחה לשנים הבאים וישתכר בקבלנות ואפ"ה לא מנכה כ"ש בחכירות נוטל חלק ידוע בין עושה בין אינה עושה ועוד דאם איתא דבחכירות מנכה היכי תנן לקמן חטים יזרענה שעורים דההוא בחכירותא היא וכיון דמנכה ליה היאך הוא יכול לשנות מחטים לשעורים בעל כרחו אלא בודאי לא מנכה בחכירותו כדאמרינן בקבלנות וכן דעת הרנב"ר ז"ל אע"פ שאין דעת הרמב"ן ז"ל כן:
3 טפי משומשמי. הוקרו חטין והצליח אותה שנה זריעת חטים טפי משומשמין:
4 יהיב ליה. בעל הקרקע מנכה מחלקו ולא יטול אלא כדי שיעור דמי שומשמין שהיא ראויה לעשות לפי שזה גרם את השבח:
5 אטו כו'. אלא ודאי לא ינכה כלום :
6 האי עיסקא. המקבל פרקמטיא מבעל הבית ושמה לו כפי הדמים שהוא כאן והוא מוליכה למקום היוקר למחצה שכר:
7 פלגא מלוה. חצי אחריות אונסיה על המתעסק כמלוה:
8 ופלגא פקדון. וחצי אחריות אונסיה על בעליה כפקדון:
9 עבוד רבנן הך תקנתא דניחא לתרוייהו ניחא ליה למלוה דאי מיתניס מפרע מיהא פלגא:
10 ואי איכא רווחא שקיל פלגא. דאמרינן פקדון ברשותיה דמריה קאי וכמאן דאיעסק איהו דמי ולא מתחזי כרבית במאי דשקיל מיניה:
11 וניחא ליה ללוה דאי מיתניס לא משלם אלא פלגא. דבתורת מלוה ואי איכא רווחא שקיל ליה פלגא מלבד שכרו ממה שטורח בחלק המלוה דהא דאמרי' הכי פלגא מלוה ופלגא פקדון סתמא היינו משום דיהיב ליה אגריה כפועל משום מאי דטרח בפלגא דפקדון אבל אי לא יהיב ליה דיינינן ליה דשקיל ליה נפקד פלגא בהפסד משום פלגא מלוה ותרי תילתי באגר פלגא משום מלוה ומשום אגריה דפקדון תלתא דפלגא דהוי הכל תרי תלתי כי היכי דלא ליהוי רבית ומשום דסתמא הכי אמרי' פ' המוכר את הבית דף ע: בשטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה משום דסתמא פלגא מלוה הוי ומשום הכי נשבע המלוה שעדיין לא פרעו אבי היתומים וגובה החצי דלא אפשר למפטר אבי היתומים מיניה אפי' נאנסו דמלוה על הלוה רמיא ולא מצית למימר דמשום חשש רבית יקבל המלוה תרי תילתי בהפסד והלוה תילתא דאי הוה הכי א"כ לא הוה מלוה אלא תילתא שא"א שתקרא מלוה אלא במה שנתחייב נפקד באחריות ולא ה"ל למימר אלא נשבע וגובה תילתא דטענינן להו ליתמי כל מה שאפשר למטען והא דאמר רבא גופיה בפרק איזהו נשך דף סח: גבי בני רב עיליש דילמא הכי כתיב ביה אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר לאו למימרא דסתמא הכי הוו דלעולם פלגא בהפסד הוא בסתם כדאמרן אלא התם הוא משום דבשטרא כתיב פלגא באגר ובהפסד משמע ליה דאו האי או האי קאמר דאי הוה יהיב לו שכרו כפועל משום דלא ליהוי רבית כי לא כתב נמי סתמא הכי הוי כדאמרינן הכא לרבא דפלגא מלוה וכדפרישית זהו דעת הרמב"ן ז"ל ונראה שכן דעת האחרונים הרשב"א והרנב"ר ז"ל ומהרמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות שלוחין ושותפין נראה ג"כ אע"פ שאין כן דעת הראב"ד ז"ל:
12 אי בעי למישתי ביה. כלומר אם רצה להוציא חציה בהוצאת ביתו מוציא שהרי מלוה היא עליו:
13 לאיעסוקי ביה. דמתוך שתשכר בשלך תטרח ותתעסק בה יפה ואם מת הלוה והעיסקא קיימת ביד בניו הרי חציה שהיא מלוה נעשית מטלטלין אצל בניו ואין הבעלים גובין ממנו דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי:
14 להכי קרי ליה עיסקא. שתהא קיימת ומתעסק בה ויסמכו הבעלים עליה שלא תנתן להוצאה ואם מת יגבנה ולא תעשה כמטלטלין שלהם דכיון שצריכה להיות קיימת סמיכתן עליה כמקרקעי דטעמא דלא משתעבדי מטלטלי דיתמי לבע"ח משום דמעיקרא לאו עלייהו סמיך ולאו למיגבי מיניה אוזפיה שהרי בידו להוציאה אבל הני אין בידו להוציאן וסמך עלייהו ופסק הרי"ף ז"ל כרבא בתרוייהו וכתב רב האי גאון ז"ל דכל היכא דאיתיה לעיסקא בעיניה גבי מיתמי בלא שבועה והא דאמרינן בפרק המוכר את הבית דף ע: בשטר כיס היוצא על היתומים דנשבע מיירי כגון דליתא בעיניה ומסתברא נמי שאין בעלי חוב של מקבל גובין ממנו דמהא דרבא דאמר להכי קרו ליה עיסקא דא"ל לאיעסוקי ביה יהבינן לך ולא למישתי ביה שיכרא שמעינן דאי בעי לוה למפלגיה לממונא למשקל פלגא לאיעסוקי ביה לנפשיה לאו כל כמיניה דלאו אדעתא דעביד ביה הכי יהביה ניהליה הילכך אי אתני ליה הך תנאה בתר הכי בפני כל ב"ד שבעולם לא מהני ליה הדין תנאה ולא כלום ועוד דאי מהני ההוא תנאה בההוא פלגא דבתורת מלוה ואע"ג דלאו אדעתא דהכי יהביה ניהליה מהני נמי באידך פלגא דתורת פקדון ומשוי ליה כוליה מלוה גביה וא"כ מאי אהני האי דעבדו רבנן פלגא מלוה ופלגא פקדון כיון דתליא מילתא בלוה ומצי לאתנויי עליה אלא ודאי ליתא והא דאיסור ורב ספרא דאזיל רב ספרא ופלג בלא דעתא דאיסור והנהו תרי כותאי נמי דעבדו עיסקא בהדי הדדי דשמעת מיניהו דאית ליה לשותף למיפלג קמי בי תלתא בלא דעתא דשותפא התם ממונא דתרוייהו הוה כדאמרינן התם אנא דידי שקלי אבל הכא דממונא דחד ואדעתא דהכי לא יהביה ליה:
15 אמר רבא חד עיסקא וכו'. משום דסתם עיסקא תלתא באגר לבעל הבית ופלגא בהפסד כדאמרינן באיזהו נשך דף סח: גבי שטרא דרב עיליש דאי לא מתחזי כרביתא דכיון דפלגא מלוה אי לאו דשקיל מנתא באגרא דפלגא דפקדון אשתכח דקא טרח בפקדון משום רבית דמלוה הילכך מאן דיהיב עיסקא שני חבילות בגדים במנה ניכתוב שטר על מנה ואי מפסיד באחד מדמי הקרן שהוא חמשים. ה' דינרין וישתכר בחברתה ט"ו דינרים אין כאן חשבון להפסד לבד ולשכר לבד אלא נשתכרו בפרקמטיא זו עשרה דינרין ויטלו הבעלים שליש שהם ג' דינרין ושליש דינר דהוא עשרין מעי פשיטי והמקבל שני שלישים ואי כתב עלייהו שני שטרות שטר על כל חבילה של חמשים נמצא יש חשבון על כל אחת ויקבל עליו המלוה בהפסד החצי שהוא ב' דינרין וחצי ובשכר של חברתה לא יטול אלא שליש ולא נמצא לחלקו שכר אלא ל' פשיטין הרי פסידא דמלוה שלא יגיענו ריוח אלא שני דינרין וחצי שהוא ט"ו מעי פשיטי:
16 תרי עיסקי וחד שטרא פסידא דלוה קבל הימנו היום במנה ולמחר במנה וכתב שטר של מאתים הפסיד הלוה כדפרישנא שאם יהיה הפסד בזה ושכר בזה לא יחשבו כל אחד לבדו אלא השכר ימלא את הקרן תחלה והמותר יחלוקו ואם כתב שני שטרות כמשפט היה מחשב ההפסד של זה לבד והשכר שבזה לבד ויקבלו הבעלים עליו בהפסד החצי ובשכר השליש:
17 לא מצי אמר. לבתר דמלייה מהאיך פסידא קבל עליך חצי ההפסד ובשכר טול השליש ונמצאת פוחת מן הקרן:
18 להכי טרחת. אמר המחבר להכי טרחת וכו' תימה לי אמאי לא א"ל רווחא לקרנא משתעבד ואמאי איצטריך ליה למטען כולי האי כיון דמכל מקום רווחא קמן הוא כדלקמן ואפשר דהך גופא הוא טעמא דרווחא לקרנא משתעבד משום דסתמא דמילתא כל מאן דטרח בעיסקא לא ניחא ליה שיפחות קרנא ושיקבל הוא הריוח כדי דלא ליקרי ליה מפסיד עיסקי עד כאן:
19 דמדלא אודעתן. מעיקרא נכלם היית בדבר ואדעתא דמלויי קרנא טרחת והא דמשמע מהכא דדוקא משום דלא אודעתן הא הודיעו לא אמרינן רווחא לקרנא משתעבד ופלגי רווחא ופסידא כל חד באפי נפשיה היינו משום דאכתי ליתיה לרווחא ואילו אמר לא בעינא לאיעסוקי ביה אפילו אתני מעיקרא וקבעו זמן לא גרע מפועל דקי"ל דיכול לחזור בו אפילו בחצי היום אבל היכא דאיתא רווחא אישתעבד ליה לקרנא דנהי דמצי מיהדר ביה דלא לאיעסוקי ביה אפ"ה לאו כל כמיניה דליפלוגי רווחא מקמי זימניה דלקרנא משתעבד: