נימוקי יוסף על בבא מציעא מ״א

« נימוקי יוסף על בבא מציעא מ׳ ע״ב נימוקי יוסף על בבא מציעא מ״ב ע״א »

1 צָרִיךְ דַּעַת בְּעָלִים.

2 אִי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מַאי אִירְיָא לֹא יִחֲדוּ? אֲפִילּוּ יִחֲדוּ נָמֵי!

3 לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא יִחֲדוּ דִּמְקוֹמָהּ הוּא, אֶלָּא אֲפִילּוּ לֹא יִחֲדוּ דְּלָאו מְקוֹמָהּ הוּא – לָא בָּעֵינַן דַּעַת בְּעָלִים.

4 אֵימָא סֵיפָא: יִחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם וְטִלְטְלָהּ וְנִשְׁבְּרָה, בֵּין מִתּוֹךְ יָדוֹ, בֵּין מִשֶּׁהִנִּיחָהּ, לְצׇרְכּוֹ – חַיָּיב, לְצׇרְכָּהּ – פָּטוּר. אֲתָאן לְרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: בָּעֵינַן דַּעַת בְּעָלִים.

5 אִי רַבִּי עֲקִיבָא – מַאי אִירְיָא יִחֲדוּ? אֲפִילּוּ לֹא יִחֲדוּ נָמֵי!

6 לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא לֹא יִחֲדוּ דְּלָאו מְקוֹמָהּ הוּא, אֶלָּא אֲפִילּוּ יִחֲדוּ נָמֵי, דִּמְקוֹמָהּ הוּא – בָּעֵינַן דַּעַת בְּעָלִים.

7 רֵישָׁא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְסֵיפָא רַבִּי עֲקִיבָא? אִין, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאן דִּמְתַרְגֵּם לִי חָבִית אַלִּיבָּא דְּחַד תַּנָּא, מוֹבֵלְנָא מָאנֵיהּ בָּתְרֵיהּ לְבֵי מַסּוּתָא.

8 תַּרְגְּמַהּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַבָּא קַמֵּיהּ דְּרַב: שֶׁנְּטָלָהּ עַל מְנָת לְגוֹזְלָהּ.

9 תַּרְגְּמַהּ רַבִּי נָתָן בַּר אַבָּא קַמֵּיהּ דְּרַב: שֶׁנְּטָלָהּ עַל מְנָת לִשְׁלוֹחַ בָּהּ יָד.

10 בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? בִּשְׁלִיחוּת יָד צְרִיכָה חֶסְרוֹן. מַאן דְּאָמַר לְגוֹזְלָהּ – קָסָבַר שְׁלִיחוּת יָד צְרִיכָה חֶסְרוֹן, וּמַאן דְּאָמַר לִשְׁלוֹחַ בָּהּ יָד – קָסָבַר שְׁלִיחוּת יָד אֵינָהּ צְרִיכָה חֶסְרוֹן.

11 מַתְקֵיף לַהּ רַב שֵׁשֶׁת: מִידֵּי ״נְטָלָהּ״ קָתָנֵי? ״טִלְטְלָהּ״ קָתָנֵי! אֶלָּא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁטִּלְטְלָהּ לְהָבִיא עָלֶיהָ גּוֹזָלוֹת, וְקָא סָבַר: שׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת – גַּזְלָן הָוֵי. וְכוּלָּהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, וְסֵיפָא: שֶׁהִנִּיחָהּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינָהּ מְקוֹמָהּ.

12 וְרַבִּי יוֹחָנָן: ״הִנִּיחָהּ״ בִּמְקוֹמָהּ מַשְׁמַע.

13 אִיתְּמַר רַב וְלֵוִי. חַד אָמַר: שְׁלִיחוּת יָד צְרִיכָה חֶסְרוֹן, וְחַד אָמַר: שְׁלִיחוּת יָד אֵינָהּ צְרִיכָה חֶסְרוֹן. תִּסְתַּיֵּים דְּרַב הוּא דְּאָמַר שְׁלִיחוּת יָד אֵינָהּ צְרִיכָה חֶסְרוֹן, דְּתַנְיָא: רוֹעֶה שֶׁהָיָה רוֹעֶה עֶדְרוֹ, וְהִנִּיחַ עֶדְרוֹ וּבָא לָעִיר, וּבָא זְאֵב וְטָרַף וּבָא אֲרִי וְדָרַס – פָּטוּר. הִנִּיחַ מַקְלוֹ וְתַרְמִילוֹ עָלֶיהָ – חַיָּיב.

14 וְהָוֵינַן בָּהּ: מִשּׁוּם דְּהִנִּיחַ מַקְלוֹ וְתַרְמִילוֹ עָלֶיהָ חַיָּיב? הָא שַׁקְלִינְהוּ!

15 אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: בְּעוֹדָן עָלֶיהָ. וְכִי עוֹדָן עָלֶיהָ מַאי הָוֵי? הָא לָא מַשְׁכַהּ!

16 וְאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק אָמַר רַב: שֶׁהִכִּישָׁהּ בְּמַקֵּל וְרָצְתָה לְפָנָיו. וְהָא לָא חַסְּרַהּ! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ קָסָבַר שְׁלִיחוּת יָד אֵינָהּ צְרִיכָה חֶסְרוֹן?

17 אֵימָא שֶׁהִכְחִישָׁהּ בְּמַקֵּל. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״שֶׁהִכִּישָׁהּ בְּמַקֵּל״. שְׁמַע מִינַּהּ.

18 וּמִדְּרַב סָבַר שְׁלִיחוּת יָד צְרִיכָה חֶסְרוֹן, לֵוִי סָבַר שְׁלִיחוּת יָד אֵינָהּ צְרִיכָה חֶסְרוֹן. מַאי טַעְמָא דְּלֵוִי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן נְהוֹרַאי: מְשׁוּנָּה שְׁלִיחוּת יָד הָאֲמוּרָה בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר מִשְּׁלִיחוּת יָד הָאֲמוּרָה בְּשׁוֹמֵר חִנָּם.

19 וַאֲנִי אוֹמֵר אֵינָהּ מְשׁוּנָּה.

20 וּמַאי מְשׁוּנָּה? לֹא תֵּאָמֵר שְׁלִיחוּת יָד בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, וְתֵיתֵי מִשּׁוֹמֵר חִנָּם: וּמָה שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁפָּטוּר בִּגְנֵבָה וַאֲבֵדָה שָׁלַח בָּהּ יָד – חַיָּיב, שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁחַיָּיב בִּגְנֵבָה וַאֲבֵידָה לֹא כׇּל שֶׁכֵּן. לְמַאי הִלְכְתָא כַּתְבִינְהוּ רַחֲמָנָא? לוֹמַר לָךְ: שְׁלִיחוּת יָד אֵינָהּ צְרִיכָה חֶסְרוֹן.

21 וַאֲנִי אוֹמֵר: אֵינָהּ מְשׁוּנָּה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר: דָּא וְדָא אַחַת הִיא. מַאי דָּא וְדָא אַחַת? מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִפְרַךְ: מָה לְשׁוֹמֵר חִנָּם, שֶׁכֵּן מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל בְּטוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב.

22 וּמַאן דְּלָא פָּרֵיךְ סָבַר: קַרְנָא בְּלָא שְׁבוּעָה עֲדִיפָא מִכְּפֵילָא בִּשְׁבוּעָה.

23 רָבָא אָמַר: לֹא תֵּאָמֵר שְׁלִיחוּת יָד לֹא בְּשׁוֹמֵר חִנָּם וְלֹא בְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, וְתֵיתֵי מִשּׁוֹאֵל. וּמַה שׁוֹאֵל דִּלְדַעַת בְּעָלִים קָא עָבֵיד שָׁלַח בָּהּ יָד – חַיָּיב, שׁוֹמֵר חִנָּם וְשׁוֹמֵר שָׂכָר לֹא כׇּל שֶׁכֵּן.

24 לָמָּה נֶאֱמַר? חֲדָא לוֹמַר לָךְ: שְׁלִיחוּת יָד אֵין צְרִיכָה חֶסְרוֹן. וְאִידָּךְ: שֶׁלֹּא תֹּאמַר, דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כְּנִידּוֹן. מָה שׁוֹאֵל בִּבְעָלִים פָּטוּר – אַף שׁוֹמֵר חִנָּם וְשׁוֹמֵר שָׂכָר בִּבְעָלִים פָּטוּר.

25 וּלְמַאן דְּאָמַר שְׁלִיחוּת יָד צְרִיכָה חֶסְרוֹן, הָנֵי תַּרְתֵּי שְׁלִיחוּת יָד לְמָה לִי? חֲדָא שֶׁלֹּא תֹּאמַר דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן.

26 וְאִידָּךְ לְכִדְתַנְיָא: ״וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים״ לִשְׁבוּעָה. אַתָּה אוֹמֵר לִשְׁבוּעָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְדִין? נֶאֶמְרָה שְׁלִיחוּת יָד לְמַטָּה, וְנֶאֶמְרָה שְׁלִיחוּת יָד לְמַעְלָה, מָה לְהַלָּן לִשְׁבוּעָה – אַף כָּאן לִשְׁבוּעָה.

פירוש נימוקי יוסף על בבא מציעא מ״א

1 רב חמא הוה מוגר. היה משכיר זוזי ונוטל שכר מהם לפי שהשוכר לא היה מחויב באונסין כלום כל זמן שלא הוציאם אלא היו בידו כדין שוכר שפטור מן האונסים ועל אותה שעה היה נוטל שכרו:

2 כלו זוזי. ירדו לטמיון כדאמרי' לקמן דף עא. מלוי ברבית נכסיהם היו מתמוטטים:

3 ממרא. קאוי"ק בלע"ז כלומר הלא רשאי אני להשכיר כלי:

4 הדרא בעינא. אותו כלי בעצמו חוזר בעין ואינו הלואה אצלו בדמים ואין אחריותו עליו אם נשבר או נאבד מחמת מלאכה:

5 זוזי לא הדרי בעינייהו. שהרי מוציאן ולפיכך אחריותן עליו ושכרן רבית הא אי הדרא בעינייהו אע"ג דלא ידיע פחתייהו שרי דשכירות בעלמא הוא וכדפירשנו והיינו דתניא בתוספתא ריש פרק ד' משכיר אדם מעותיו לשולחני להתנאו' בהן ולהתעטף בהן ולהתלמד בהם זה דרך אחרונים ז"ל וכדרך התוס' אע"פ שלא פרש"י ז"ל כן:

6 ולא ידיע פחתייהו. אבל כלי נפגם ומתקלקל מחמת מלאכה ומשום אותו פחת מעלה לו שכר אבל מעות דכיון דלא פחתי הוי אגר נטר אבל אי פחתי אפילו לא הדרי בעינייהו שרי דלא הוי כאגר נטר ליה אלא אגר פחתייהו:

7 אמר רבא שרי ליה לאיניש וכו'. אלא רבית הבאה. והתירו האחרונים אפילו לפייס לחבירו ליתן למלוה כך בשביל אהבתו כדי שילונו כיון שאינו מבטיחו לפרוע לו אבל אם מבטיחו לפרוע לו אפילו לא יפרענו לאחר מכן אסור דשליחותיה קא עביד והרמב"ן ז"ל אסר אפילו לומר כל הנותן אינו מפסיד דאע"ג דבמודר הנאה אמרינן כתובות דף ע: דשרי לומר כן דלאו שליחותיה קעביד וכן בדליקה התירו שבת דף קכא. כל המכבה אינו מפסיד דשאני התם דהא אמרינן דטעמא דשרינן בדבר משום שמתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי לכבויי אבל בשאר איסורי דשבת לא התירו וכן גבי מודר הנאה אמרינן משום דאין לו מה יאכל לומר דמשום הכי התירו:

8 אימא ליה לפלניא. אע"פ שהלוה מגרע ממונו מחמת הלואה זו כיון שאינה באה ליד המלוה שרי:

9 אגני דקירא. חלות שעוה הנתכות בכלים קטנים עגולים כאגנות:

10 שכר אמירה. ודוקא במר בריה דרבינא שרי שלא היה סומך על שולחן אביו אבל בן הסומך על שולחן אביו אסור דחיישינן להערמה דכגופו דמי כדאמרינן לקמן פרק השוכר דף צ ול"ש גדול ול"ש קטן שהכל הולך בין סמוך לאינו סמוך שהסמוך קרוי קטן ואפי' יהיה גדול ושאינו סמוך קרוי גדול ואפי' יהיה קטן:

11 מפרין. לשון פרה ורבה:

12 תן לי מאתים זוז. הלויני מאתים זוז ואוציא בשדה לזבל ולחרוש:

13 ואפרנסנה. השדה כל צרכי של דבר קרוי פרנסה:

14 ואני אעלה לך בחכירותה י"ב כורין חטין לשנה. ואחזיר לך מעותיך:

15 מותר. ואין זו רבית שכר מעותיו אלא שחוכר ממנו שדה משובחת ומעלה לו בחכירות שדה טובה יותר ממה שהיה מעלה בשדה רעה אלו שני כורין חטין ומאתים זוז:

16 אבל לא על החנות. שאם שכר ממנו ספינה או חנות אסור ללוות ממנו מעות לקנות פירות למכור בחנות או פרקמטיא להוליך בספינה ושיעלה על דמי השכירות דכיון דלאו בגופה דחנות וספינה קא מפיק הני זוזי להשביח החנות או הספינה אין תוספת השכר בשביל חנות וספינה אלא בשביל המתנת המעות:

17 לצור בה צורה. שיוציא מעות הללו לצור בה צורה שתהא נאה והכל רצין לתוכה לקנות ממנו ולאכול שם:

18 איסקריא. וילון של ספינה וויל"א בלע"ז והשתא הוי העלאת השכירות משום גוף החנות והספינה:

19 אגרא. מותר לשכרה בכך וכך:

20 פגרא. ואם תשבר ישלם אותה ואף על פי ששמאה בדמים ועליו לשלם אם תשבר לא תימא דהוה כמלוה והשכר רבית שהרי השכר מעלה לו משום מה שתפחת הספינה ומתקלקל העץ במים והשומא אינה לפי מה ששוה עכשיו אלא אומדין כמה תזיל משום הפחת ושמין עכשיו שיתן לו כך כשתשבר אבל כל שהיא קיימת אפילו הוזלה אינו חייב באחריות וכן הדין בכל כלי או בהמה מותר ליתן לו שכר משום הפחת שאי אפשר שלא תפחת בתשמיש ומקבל עליו לפרוע אם נשבר או מת אבל להתחייב אם הוזלו לא ואע"פ שהוזלו מחמת הפחת וכן אם נפחת הכלי ממשקלו חייב לשלם מה שפחת ואע"פ שמעלה לו שכר השכר ההוא משום שנשאר הכלי מקולקל מלבד מה שנפחת ממשקלו הוא דמעלה לו שכר וכדאמרינן בגמרא הכא גבי דודא דבני מר עוקבא דתקיל מר שמואל ויהיב להו תקיל ושקיל מינייהו שקל אגריה ושקל פחתיה ואמרינן מאי טעמא אי פחתא לאו אגרא ואי אגרא לאו פחתא ומשני דהא קביל חוסכא דנחשא דכמה דמקלי נחשא בצרי דמיה ומשום שאם היה משלם כשעת משיכה היה כמלוה:

21 ואי פגרא לאו אגרא. שהיה נראה השכר כרבית:

22 נהגו בני כופרא פגרא בשעת שבירה. כלומר שלא לשלם פגרא אלא בדמים של שעת שבירה :

23 כופרא. על שם שהיו בעלי הספינות קרי להו בני כופרא לפי שזופתין אותם בזפת:

24 קרוב לשכר וכו'. ופירשו בירושלמי דא"ל פסידא עלך ורווחא דידי ודידך דכי האי גוונא אבק רבית הוא דכיון דלא שקיל אגרא אלא מיניה וביה ואפשר דלא הוה ביה רווחא לא הוי רבית קצוצה וכתבו האחרונים ז"ל הסכימו הגאונים ז"ל דהוא הדין לכל רבית דרבנן דשרי ביתמי:

25 ת"ר קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע קרוב להפסד ורחוק לשכר חסיד קרוב לזה ולזה רחוק מזה ומזה היא מדת כל אדם:

26 אמר ליה רבה לרב יוסף הני זוזי דיתמי היכי עבדינן. שלא יכלו מעותיהם להאכילם פרוטה אחר פרוטה:

27 זוזא זוזא. לסעודת אכילתן:

28 דהבא פריכא. גרוטאות של זהב דודאי שלו הם ואינם של פקדון דלא עבידי אינשי דמפקדי דהבא פריכא בפקדון וא"ת וכיון דמשקל דף כג: הוי סימן אמאי לא מפקדי י"ל דלא אמרינן דמשקל הוי סימן אלא גבי מציאה דלאו אפוקי ממונא ממריה הוא אבל היכא דהוי אפוקי ממונא ממריה ולמיתב ליה למר כי הכא דטענינן דלאו דידיה הוא לא יהבינן ליה אלא בסימן מובהק אבל משקל שהוא סימן כל דהו לא ומש"ה לא חיישינן דילמא פקדון נינהו וכו' וכיון דעשיר הוא ויש לגבות ממנו אם יאבדו המעות יהבינן להו ניהליה קרוב לשכר ורחוק להפסד:

29 ויהיב סימנא ושקיל. דאע"ג דזה עשיר ואמוד אי אידך יהיב סימנין כיון דאית ליה עדי פקדון יהבינן ליה דהא חזינן אנן הסימנין והרי אנו עדי ראיה שאין אנו יכולין לכבוש עדות וכיון דאיכא עדים וראה קי"ל פ' חזקת הבתים דף מו. דאפילו אחר דלאו אומן לא מהימן אבל אי ליכא עדי פקדון פשיטא דלא יהבינן ליה בסימנים דטענינן דלקוח הוא וכן עדי פקדון בלא ראה לא מהני מידי שהרי נאמן זה לומר דשלו הוא מגו דאי בעי אמר החזרתי כדאי' התם דף מה. וכי האי גוונא מוקמינן האי דהכותב דף פה: דאפקיד שב מרגניתא בי חסא דאיכא עדי פקדון והסימנין דה"ל עדים וראה והא דקאמר התם ידענא ביה בחסא דלא אמיד לאו עיקר טעמא הוא דהא הכא דאפילו אמיד מפקינן מיניה בכי האי גוונא ואע"ג דהך דבר מסוים הוא בידינו למשכן תחת מעות יתומים וא"כ אפילו מהימן אידך בסימנים מ"מ נמצא דהאי עשיר גזלן הוא ששלח יד בפקדון לתתו משכון בידינו והל"ל דלא מהדרינן ליה למריה מדאמרינן בפרק הגוזל בתרא ד' קטו. עשו תקנה בגנב וגזלן אפי' לגבי משכנתא דלא מפיק ליה בלא זוזי תירץ הראב"ד ז"ל דכיון דלאו אמשכנתא בלחוד סמכי' אלא אעיסקא דהא לא מצי מתעסק למשתי בהני זוזי שכרא בלא רשותייהו דבי דינא לא עשו תקנה בכי הא והכי אמרינן התם גנב ופרע בחובו לא עשו בו תקנת השוק משום דמעיקרא לאו אדעתא דהכי נחית דכי עשו תקנתא ה"מ היכא דאדעתא דמשכנתא בלחוד נחית וכתבו האחרונים ז"ל שזה נכון:

30 ומשפי נכסיה. שנכסיו שקטים אצלו ואין ערער על קרקעותיו כמו הר נשפה ישעיה יג דמתרגמינן על טורא שלויא:

31 בבי דינא. כתב הרשב"א ז"ל כדי ליתן רשות לאפוטרופוס להוציא ממון היתומים מתחת ידם ולמסור אותו ביד אחרים כענין ששנינו בברייתא פרק הניזקין דף נב. אין אפוטרופין רשאין למכור וכו' אא"כ נטלו מב"ד רשות ולפירושו ז"ל די בב"ד הדיוטות וקשה עליו ז"ל לפרש כפרש"י ז"ל דצריך ב"ד מפני שיש כח בידם להפסיד נכסי המקבל ולהתנות עמו קרוב לשכר ורחוק להפסד דכיון דלא תקנו אבק רבית ביתמי בב"ד למה לי ואי לכופו לקבל ולהפסיד א"כ הוה ליה למימר דיהבינן ליה בב"ד חשוב דב"ד חשוב בלבד הוא דאלימי לאפקועי ממונא כדאמרינן גבי פרוזבול וגבי אסמכתא:

32 מתני' צאן ברזל כל אחריות הנכסים על המקבל ושם אותם עליו במעות וכל זמן שלא נתן לו מעותיו חולקים השכר ואע"ג דאפילו כשאינו מקבל עליו אחריות אלא מפלגא תנינא לעיל דף סח. אין מושיבין חנוני למחצית שכר הכא אתא לאשמועינן דאין מקבלין כלל ואפילו יהיב ליה אגרא הואיל דכולה מלוה אבל לעיל דפלגא מלוה תנן אא"כ נותן לו שכרו כפועל:

33 ומלוין. שהיא רבית קצוצה ולא זו אף זו קתני:

34 מדעת העובד כוכבים. מפרש בגמ':

35 גמ' ת"ר אע"פ שאמרו אין מקבלין צאן ברזל מישראל השם פרה מחבירו ואמר לו הרי פרתך עשויה עלי בל' דינרים ואני אעלה לך סלע בחדש מותר לפי שלא עשאה דמים והלא עשאה אמר רב ששת שלא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה:

36 פירוש עשויה עלי אם לא אשיבנה לך:

37 סלע בחדש. בשכר שאחרוש בה ואין זה רבית כדמפרש ואזיל שאינו מקבל עליו אחריות דמים דמחיים אם הוזלו פרות ועמדה בעשרים וכל כמה דלא מקבל עליה זולא לאו מלוה היא גביה אלא מקבל עליו לפורעה אם מתה או תשבר לפי דמיה דאותה שעה שמין ושמין לה עכשיו לפי אומד דעתן כמה תפחת ובכמה תעמוד ושמאוה עכשיו לשלשים דינר אע"פ שאפשר שהיא שוה עכשיו בשעת משיכה מ' וכדפירשתי לעיל ובכה"ג הוי אגרא משום פגמה דומיא דמרא דאמרינן לעיל סי' תלב מרא ידיע פחתיה הילכך אם הוזלה או פחתה בינתים לא משלם כלום ולפיכך מותר:

38 מרבה הונו בנשך ותרבית. שבור מלכא. מלך פרס היה ונוטל ממון מישראל וחונן מהם עובדי כוכבים דלים מן המצות:

39 בכדי חייו. התירו לו וביותר מכן אסור מדרבנן דילמא אתי למסרך ולהרגיל אצל העובד כוכבים וילמדו ממעשיו יש מי שפסק כתרי לישני לקולא דבעם הארץ מותר בכדי חייו ובתלמיד חכם דלא גמר ממעשיו שרי אפילו להעשיר וכן דעת הרמב"ן ז"ל ועכשיו עשו כל אדם עצמן כתלמיד חכם ואמרו בתוספות דטעמא דמילתא שמכיון שרבו מסים וארנוניות אין שיעור לכדי חייו ועוד טעמא מאי גזור רבנן שמא ילמד ממעשיו והיינו באותו זמן שהיו ישראל הרבה ביחד ומתעסקין זה עם זה ולא היו רגילין עם העובדי כוכבים אבל אנו שכל עסקנו עמהן בעל כרחנו מה לי עסק זה מה לי עסק אחר הילכך אפי' להתעשר שרי:

40 תני רב יוסף כו' נעשה לו ערב. ערבו של לוה כנגד המלוה:

41 ערב למאן. מי הוא המלוה שזה מותר לעשות ערב:

« נימוקי יוסף על בבא מציעא מ׳ ע״ב נימוקי יוסף על בבא מציעא מ״ב ע״א »