נימוקי יוסף על בבא מציעא ל״ט

« נימוקי יוסף על בבא מציעא ל״ח ע״ב נימוקי יוסף על בבא מציעא מ׳ ע״א »

1 ״נְטוּשִׁים״ דִּבְעַל כׇּרְחָן, דִּכְתִיב: ״וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ״ – אַפְקַעְתָּא דְמַלְכָּא. ״רְטוּשִׁים״ דְּמִדַּעְתָּן, דִּכְתִיב: ״אֵם עַל בָּנִים רֻטָּשָׁה״.

2 תָּנָא: וְכוּלָּם שָׁמִין לָהֶם כְּאָרִיס. אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַשְּׁבוּיִין, הַשְׁתָּא זָרִיז וְנִשְׂכָּר הֲוָה, מַאי דְּאַשְׁבַּח מִיבַּעְיָא? אֶלָּא אַרְטוּשִׁים – וְהָא ״מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדוֹ״ קָתָנֵי!

3 אֶלָּא אַנְּטוּשִׁים. לְמַאן? אִילֵּימָא לְרַבָּנַן – הָא אָמְרִי מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ. אִי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל – הָא אָמַר שָׁמַעְתִּי שֶׁהַנְּטוּשִׁים כִּשְׁבוּיִין.

4 כִּשְׁבוּיִין וְלֹא שְׁבוּיִין. כִּשְׁבוּיִין – דְּאֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדוֹ, וְלֹא שְׁבוּיִין – דְּאִילּוּ הָתָם זָרִיז וְנִשְׂכָּר, וְאִילּוּ הָכָא שָׁיְימִינַן לֵיהּ כְּאָרִיס.

5 וּמַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן: הַמּוֹצִיא הוֹצָאוֹת עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, הוֹצִיא הַרְבֵּה וְאָכַל קִימְעָא, קִימְעָא וְאָכַל הַרְבֵּה – מַה שֶּׁהוֹצִיא הוֹצִיא, וּמַה שֶּׁאָכַל אָכַל.

6 הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לְהָא דִּתְנַן: הַמּוֹצִיא הוֹצָאוֹת עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ קְטַנָּה – כְּמוֹצִיא עַל נִכְסֵי אַחֵר דָּמֵי. אַלְמָא: כֵּיוָן דְּלָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ, תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן כִּי הֵיכִי דְּלָא לַפְסְדִינְהוּ, הָכָא נָמֵי תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן כִּי הֵיכִי דְּלָא לַפְסְדִינְהוּ.

7 וְכוּלָּן שָׁמִין לָהֶם כְּאָרִיס – וְכוּלָּן לְאֵיתוֹיֵי מַאי?

8 לְאֵיתוֹיֵי הָא דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁבוּי שֶׁנִּשְׁבָּה מוֹרִידִין קָרוֹב לִנְכָסָיו, יָצָא לְדַעַת אֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לִנְכָסָיו. וְרַב נַחְמָן דִּידֵיהּ אָמַר: בּוֹרֵחַ הֲרֵי הוּא כְּשָׁבוּי. בּוֹרֵחַ מֵחֲמַת מַאי? אִילֵימָא מֵחֲמַת כְּרָגָא – הַיְינוּ לְדַעַת, אֶלָּא בּוֹרֵחַ מֵחֲמַת מְרָדִין.

9 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁבוּי שֶׁנִּשְׁבָּה וְהִנִּיחַ קָמָה לִקְצוֹר, עֲנָבִים לִבְצוֹר, תְּמָרִים לִגְדּוֹר, זֵיתִים לִמְסוֹק – בֵּית דִּין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו וּמַעֲמִידִין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, וְקוֹצֵר וּבוֹצֵר וְגוֹדֵר וּמוֹסֵק, וְאַחַר כָּךְ מוֹרִידִין קָרוֹב לִנְכָסָיו. וְלוֹקֵים אַפּוֹטְרוֹפָּא לְעוֹלָם! אַפּוֹטְרוֹפָּא לְדִיקְנָנֵי לָא מוֹקְמִינַן.

10 אָמַר רַב הוּנָא: אֵין מוֹרִידִין קָטָן לְנִכְסֵי שָׁבוּי, וְלֹא קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן, וְלָא קָרוֹב מֵחֲמַת קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן.

11 אֵין מוֹרִידִין קָטָן לְנִכְסֵי שָׁבוּי, דִּלְמָא מַפְסֵיד לְהוּ. וְלָא קָרוֹב מֵחֲמַת קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן, בְּאַחֵי מֵאִימָּא. וְלָא קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן, כֵּיוָן דְּלָא מָחֵי – אָתֵי לְאַחְזוֹקֵי בֵּיהּ.

12 אָמַר רָבָא, שְׁמַע מִינֵּיהּ מִדְּרַב הוּנָא: אֵין מַחֲזִיקִין בְּנִכְסֵי קָטָן,

13 וַאֲפִילּוּ הִגְדִּיל.

14 וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּאַחֵי דְאַבָּא, אֲבָל בְּאַחֵי דְאִמָּא לֵית לַן בַּהּ. וַאֲחֵי דְאַבָּא נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּאַרְעָתָא, אֲבָל בְּבָתֵּי לֵית לַן בַּהּ. וּבְאַרְעָתָא נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא עֲבִיד עִיטְדָּא, אֲבָל עֲבִיד עִיטְדָּא – קָלָא אִית לַהּ.

15 וְלָא הִיא – לָא שְׁנָא אַחֵי דְאַבָּא וְלָא שְׁנָא אַחֵי דְאִמָּא, לָא שְׁנָא אַרְעָתָא וְלָא שְׁנָא בָּתֵּי, וְלָא שְׁנָא עֲבִיד עִיטְדָּא לָא שְׁנָא לָא עֲבִיד עִיטְדָּא – לָא מַחֲתִינַן.

16 הָהִיא סָבְתָּא דַּהֲוַיָא לַהּ תְּלָת בְּנָתָא. אִישְׁתְּבַאי אִיהִי וַחֲדָא בְּרַתָּא. אִידַּךְ תַּרְתֵּי בְּנָתָא, שְׁכִיבָא חֲדָא מִינַּיְיהוּ וּשְׁבַקָה יָנוֹקָא. אֲמַר אַבָּיֵי: הֵיכִי נַעֲבֵיד? לוֹקְמִינְהוּ לְנִכְסֵי בִּידָא דַּאֲחָתָא – דִּלְמָא שְׁכִיבָא סָבְתָּא וְאֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן! נוֹקְמִינְהוּ לְנִכְסֵיה בִּידָא דְּיָנוֹקָא – דִּלְמָא לָא שְׁכִיבָא סָבְתָּא וְאֵין מוֹרִידִין קָטָן לְנִכְסֵי שָׁבוּי!

17 אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכָּךְ, פַּלְגָא יָהֲבִינָא לַהּ לַאֲחָתָא. וְאִידַּךְ פַּלְגָא מוֹקְמִינַן לֵיהּ אַפּוֹטְרוֹפָּא לְיָנוֹקָא. רָבָא אָמַר: מִגּוֹ דְּמוֹקְמִינַן אַפּוֹטְרוֹפָּא לְפַלְגָא, מוֹקְמִינַן לֵיהּ אַפּוֹטְרוֹפָּא לְאִידַּךְ פַּלְגָא.

18 לְסוֹף שְׁמַעוּ דִּשְׁכִיבָא סָבְתָּא. אָמַר אַבָּיֵי: תִּילְתָּא יָהֲבִינַן לַהּ לַאֲחָתָא, וְתִילְתָּא יָהֲבִינַן לֵיהּ לְיָנוֹקָא. וְאִידַּךְ תִּילְתָּא יָהֲבִינַן דַּנְקָא לַאֲחָתָא, וְאִידַּךְ דַּנְקָא מוֹקְמִינַן לֵיהּ אַפּוֹטְרוֹפָּא לְיָנוֹקָא. רָבָא אָמַר: מִגּוֹ דְּמוֹקֵים אַפּוֹטְרוֹפָּא לְדַנְקָא מוֹקְמִינַן נָמֵי אַפּוֹטְרוֹפָּא לְאִידַּךְ דַּנְקָא.

19 מָרִי בַּר אִיסַק אֲתָא לֵיהּ אַחָא מִבֵּי חוֹזָאֵי. אֲמַר לֵיהּ: פְּלוֹג לִי. אֲמַר לֵיהּ: לָא יָדַעְנָא לָךְ.

20 אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא. אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר קָאָמַר לָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ״ – מְלַמֵּד שֶׁיָּצָא בְּלֹא חֲתִימַת זָקָן וּבָא בַּחֲתִימַת זָקָן. אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַיְיתִי סָהֲדִי דַּאֲחוּהּ אַתְּ. אֲמַר לֵיהּ: אִית לִי סָהֲדִי, וְדָחֲלִי מִינֵּיהּ דְּגַבְרָא אַלִּימָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ לְדִידֵיהּ: זִיל אַנְתְּ אַיְיתִי סָהֲדֵי דְּלָאו אֲחוּךְ הוּא.

21 אֲמַר לֵיהּ: דִּינָא הָכִי?! הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. אֲמַר לֵיהּ: הָכִי דָּיְינִינָא לָךְ וּלְכֹל אַלִּימֵי דְּחַבְרָךְ. אֲמַר לֵיהּ: סוֹף סוֹף אָתוּ סָהֲדִי וְלָא מַסְהֲדִי. אֲמַר לֵיהּ: תַּרְתֵּי לָא עָבְדִי.

22 לְסוֹף אֲתוֹ סָהֲדִי דַּאֲחוּהּ הוּא. אֲמַר לֵיהּ: לִפְלוֹג לִי נָמֵי מִפַּרְדֵּיסֵי וּבוּסְתָּנִי דִּשְׁתַל. אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר קָאָמַר לָךְ, דִּתְנַן: הִנִּיחַ בָּנִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, וְהִשְׁבִּיחוּ גְּדוֹלִים אֶת הַנְּכָסִים – הִשְׁבִּיחוּ לָאֶמְצַע.

פירוש נימוקי יוסף על בבא מציעא ל״ט

1 גרסינן בגמרא אמר איזיל אייתי זוזי לא אכיל איזיל ואטרח ואייתי זוזי מאי רבינא אמר אכיל ומר זוטרא בריה דרב מרי אמר לא אכיל והלכתא לא אכיל:

2 מאי רבינא אמר וכו'. כתב הרשב"א ז"ל מסתברא לי דאי אפשר להעמידה באתרא דלא מסלקי ובנכייתא ובגו זימניה דאפילו כי מייתי זוזי לא מסתלק וכל שאמרו לא מסתלק מסתברא דלא מסתלק כלל אפילו מאכילת פירי אלא לא מסתלק ואוכל וכ"ש דא"א להעמידה במשכנתא דסורא דפירי הוא דזבין ליה וזוזי מאי עיבידתינהו וכן אי אפשר להעמידה באתרא דמסלקי ובנכייתא דכיון דשריא כי אמר איזיל ואטרח ואייתי זוזי אמאי מסלק עד דמייתי ליה ופרעיה דאפילו במסלקי ובנכייתא שרי רבינא דאיהו משדה אחוזה גמיר כדאיתא בסמוך והתם הא מצי למפרע כל אימת דבעי וכן א"א להעמידה באתרא דמסלקי ובלא נכייתא דההיא לרבינא אפילו אכל מפקינן מיניה ואי באתרא דלא מסלקי ובלא נכייתא אפילו הוי אבק רבית היכי קאמר רבינא אכיל על כן נראה דאי אפשר להעמידה אלא באתרא דלא מסלקי ובנכייתא ואי דקאמר ליה לא בעינא דתיכול לכ"ע לא אכיל ואי אכיל גזל הוא מהשתא ומפקינן מיניה אלא הכא מיירי דכתב ליה ואכול בנכייתא כל זמן שתמשוך משכונה זו בידך ושלים זמניה וזה אוכל אפילו לאחר זמנו בנכייתא כמו שהיה אוכל תחלה ומותר והילכך כל שאמר לו הרי מעותיך מזומנין אלך ואביא לך לא אכיל אבל אמר אטרח ואביא סבר רבינא למימר אע"ג דשלים זימניה מ"מ כעין מכר היא לאכול מיהא בנכייתא עד שיפדנה או עד שימחה בידיה וכל דלא מחי בהדיא או דלא א"ל איזיל ואייתי זוזי אכיל ומר זוטרא סבר דאפילו אמר ליה אטרח ואייתי זוזי הרי הוא כמוחה ואינו אוכל ואיפסיקא הלכתא כוותיה:

3 רב כהנא ורב פפא ורב אשי לא אכלי בנכייתא:

4 אשדה אחוזה. שאמרה תורה להפדותה מן ההקדש לפי השנים שעד היובל סלע ופונדיון לשנה כפי חשבון חמשים שקל כסף לזרע חומר שעורים למ"ט שני היובל:

5 לאו אע"ג ששוין פירות של כל השנה הרבה:

6 בד' זוזי. דהיינו סלע:

7 הכא נמי ל"ש. דהא חזינן דהיכא דיורד לספק ספק יהיו בה פירות ספק לא הוו זביני ומפרקא בהכי ואפילו מדרבנן משמע דליכא איסורא כלל דודאי כל מאי דשרא רחמנא בהדיא ואמר ליעבדו הכין כדאמר בשדה אחוזה ש"מ מילתא דהיתרא היא לגמרי:

8 אמר רב אשי אמרו לי סבי דמתא מחסיא סתם משכנתא בכל סתם המקומות:

9 שתא. דלא מצי מסלק ליה כל שנתו עד שיהא שם מנהג לסלק אפילו גו שתא:

10 דשכונה גביה. אין לו שכן קרוב ממנו דאם בא הלוה למכרה אין בבעל המצרים קרוב לקנותו כזה:

11 אמר רבא לית הלכתא לא כטרשי פפונאי. דאמר לעיל סי' תיא שכראי לא פסיד לית הלכתא כוותיה כדכתיבנא לעיל:

12 דזקפי רווחא אקרנא. קונים פרקמטיא ונותנין לתגרים למחצית שכר ונותנים לו שכרו כפועל בטל כמתני' לקמן והוה שרי אלא משום דלפעמים ימות זה והיתומים יגבו כל הכתוב בשטר מן התגרים ושמא לא הוה ביה רווחא והוי גזל. שזקפו בשטר מחצית השכר על הקרן פלוני חייב לפלוני כך וכך לזמן פלוני:

13 חכירי נרשאי. חכירות הוא המקבל שדה מחבירו בעשרה כורין חטין לשנה בין תעשה הרבה בין תעשה מועט וחכירי נרשאי מקרי אותן בעלי בתים המלוים מעות לעניים על שדותיהן וחוזרין וחוכרין אותם להם בכך וכך כורין לשנה:

14 אימת קנייה. האי מלוה להך שדה דאקנייה ניהליה בתורת חכירות ופרש"י ז"ל נמצא נוטל רבית קצוצה שהרי אין טורח בה ואף אם תלקה לא יפסיד מחכירתו כלל וכ' הרשב"א ז"ל דהא דכתב הרב דרבית קצוצה היא אפשר שדעתו ז"ל משום דכיון דחוזרים הבעלים וחוכרין ממנו איגלאי מילתא דמעיקרא אדעתא דהכי עבדי וכאילו הוי משום ההלואה והרי זה רבית קצוצה אבל הרמב"ם ז"ל כתב שאינו אלא הערמת רבית:

15 ושהינא כמה עידנין. דמחזי כירד בה וקנאה לפירותיה והדר חוכרה לה להאי ולא מיחזי כרבית ואפ"ה אסיקנא דלאו מילתא היא ואפילו שהיה גביה כמה שנים ועשה ואכל בנכייתא אסור לחכרה לו לבעל השדה משום דאפילו בהכי מחזי כרבית:

16 מתני' אין מושיבין חנוני למחצית שכר. לא יאמר בעל הבית לחנוני הרי פירות נמכרין בשוק ד' סאין בסלע ואתה מוכרן בחנות פרוטה פרוטה ומשתכר סאה הילך פירות ושב ומכור תמיד ונחלוק השכר וטעמא דמילתא משום דאמרינן לקמן ד' קד ב הך עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון כיון שמקבל פרקמטיא למחצית שכר מקבל עליו חצי אחריות הקרן אם נאנס או יתזלזל הילכך ההוא פלגא כיון דמיחייב באונסין מלוה הוא אצלו ומדין נוטל בו חצי שכר נמצא שמתעסק בפלגא שהוא דבעל הבית שהוא פקדון אצלו בשכר ביטול המתנת מעות המלוה לפיכך אסור:

17 אלא אם כן נותן לו שכר. עמלו שיתנה עמו:

18 כפועל. שהוא בטל מאומנותו ששוכר עצמו בזול ויתן לו שכר זה כל יום השותפות עד משלם ימי השותפות ומיהו אם ירצה להתנות שכירות לכל ימי השותפות כגון פלגא באגר למתעסק ותלתא בהפסד או תלתא בהפסד ותרי תילתי באגר תוספת זה משום שכר עמלו רשאי ודוקא במושיבו מתחלה לעסק זה שאינו מתעסק בשלו אבל אם היה מתעסק בשלו ובשל חבירו אפילו לא העלה לו שכר אלא דבר מועט כל ימי השותפות דיו כדאמרינן לקמן בגמרא דאמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי:

19 תוספתא פ"ד המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנותו לפי שאין עיניו על החנות בשעה שהוא עוסק באומנותו ואם היה שורה עמו בחנות מותר:

20 המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר לא יהא לוקח ומוכר דברים אחרים ואם לקח ומכר השכר לאמצע:

21 הנותן מעות לחבירו למחצית שכר רשאי ליקח בהם כל מין שירצה ובלבד שלא יקח בהם לא כסות ולא עצים עד כאן בתוספתא וכן הוא בירושלמי והרי"ף והרמב"ם ז"ל כתבו כן ולא נתפרש הטעם למה. ועוד שנינו שם הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר ובאחרונה א"ל לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת ואם יש עדים שלקח ומכר מוציאין ממנו בעל כרחו. אמר המחבר ולפי זה אני אומר שע"כ יש לנו לחלק בין כשעשאו שליח לצורך המשלח לענין זה שאמר לו למחצית שכר שהרי בפ' האומר לחבירו בקדושין דף נט. גבי עובדא דרבה בר בר חנה יהיב ליה זוזי לרב א"ל זיל זבנה לי להאי ארעא אזל זבנה לנפשיה משמע התם דמה שעשה עשוי אלא שנהג מנהג רמאות ע"כ:

22 אין מושיבין תרנגולין למחצה. כגון אשה שאמרה לחברתה תרנגולת שלי וביצים שלך אני ואתה נחלוק בוולדות דכיון שהשכר לאמצע הוי מלוה בפלגא ופלגא פקדון כדפירשנו ואסור אם לא יתן שכר עמלו כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה שיש זמן שהמלאכה מועטת ומוזיל ומשתכר בפחות וכדפירשנו לעיל ומזונו שהוא מוציא באפרוחים:

23 ואין שמין עגלים וסייחים. סייח סוס קטן ואין שמין לומר עכשיו הם שוים כך וכך קבלם עליך לגדלם שנתים למחצית שכר ולמחצית הפסד אם ימותו ומטעם שאמרנו דכל היכא שמתעסק למחצית שכר הוי פלגא מלוה ופלגא פקדון:

24 אבל מקבלין פקדון וכו'. בלא שומא דעכשיו אינו מתעסק משום מלוה שיהיה לו מחצה של שכר אלא אם ימותו לא ישלם כלום ואם יחיו יחלקו ביניהם הכל ולא השכר לבדו אלא הקרן והשבח יחלוקו וכן הדין בביצים ובכל דבר שלא קבל עליו באחריות:

25 משולשין. חייב לגדלם עד שיעור זה שכך היה מנהגם לגדלם קודם חלוקה ופרש"י ז"ל משולשין לכשיעמדו על שלישית גדילתן שיהא בעגל שליש שור ובסייח שליש סוס והרמב"ם ז"ל פירש פ"ח מהל' שותפין עד שיהיו העגלים בני שלשת שנים. והחמור עד שתהא טוענת. משוי:

26 גמ' כפועל בטל. במתני' לא גרסינן בטל אלא כפועל:

27 מאי. כפועל בטל. דמשמע כמה אדם רוצה ליטול ולישב בטל והלא אין יושב בטל שהרי טורח להוליך ולהביא פירות לחנות ולמדוד:

28 כפועל בטל של כו'. כשיעור מה שהוא מוזיל ממלאכתו בשעה שאינו מוצא מלאכה לעשות :

29 ת"ר כמה הוא שכרו. כמה שיפסוק עמו. אם מעט ואם הרבה הרי"ף ז"ל פסק כן כר"מ ואמר דסתם מתני' כוותיה ונשאל עליה והשיב כן בתשובה והביא ראיה ממה ששנינו בתוספתא המושיב חבירו בחנות למחצית שכר הרי זה נותן שכרו כפועל בטל דברי ר"מ משמע דבין מרובה בין מועט הוא כפועל בטל וכמו שפר"ח ז"ל שר"מ אומר שנוטל כפועל בטל שהוא בטל מן הריוח בזמן שהמלאכה מועטת אע"פ שהוא נוטל הרבה מזה בזמן שהמלאכה מרובה כן כתב הרשב"א ז"ל:

30 גרסי' בגמרא דף סח: בני רב עיליש נפק עלייהו ההוא שטרא דהוה כתיב ביה פלגא באגרא ובהפסד אמר רבא רב עיליש גברא רבה הוא ואיסורא לאינשי לא הוה ספי דילמא הכי כתיב ביה אי פלגא באגרא תרי תילתי בהפסד אי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר. פירוש נפק עלייהו ההוא שטרא שקבל אביהם עיסקא פלגא באגר ובהפסד אתא רבא למפטר בני רב עיליש שלא יפסידו אלא השליש ואף על פי דלשון השטר הוה משמע נמי פלגא בהפסד כדאמר רבא גופיה. כתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' שלוחין ושותפין גבי עסק שנעשה סתם וז"ל לפיכך אם הרויחו יטול המתעסק שני שלישי ובעל הבית שליש ואם פחתו יפסיד המתעסק שליש הפחת וכו' יש מי שטועה ואומר בסתם עסקא אם יש שם שכר יטול המתעסק חציו ואם היה שם הפסד יפסיד שליש ואין הדבר כן אא"כ התנו כן בפירוש. וטעמא משום דאין חייבין אלא תילתא לפום דינא דהיתירא דכיון דרב עיליש גברא רבה הוא ודאי הכי מפרשים לשון השטר דתנאי של היתר הוה והוה קאמר פלגא באגר ובהפסד כלומר אי זה שאבחר אני או פלגא באגר או פלגא בהפסד וידוע דאי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד למארי עסקא כדי שלא יפסיד המקבל אלא תלתא והשתא ליכא רבית דלא קביל רב עיליש אלא תלתא באחריות וקא שקיל פלגא באגרא והוי מאי דשקיל באגר טפי מתלתא בשכר עמלו שטורח בשני שלישי פקדון הלכך אע"ג דקדם מארי עסקא ושקיל כל הנשאר מיתמי עד דמטא ליתמי פלגא בהפסד מפקינן מיניה דודאי רב עיליש לא אתני באיסורא אבל אי איניש אחרינא הוה מאי דשקל שקל דאבק רבית הוא ואין מוציאין ממנו:

31 ואיסורא לאינשי לא ספי. לא היה מאכיל רבית לבעל הבית דאי קבל עליה הכי רבית הוא דקא טרח בפלגא דפקדון משום פלגא דמלוה. ומדלא אמרינן ואיסורא לא הוה עביד שמעינן מיניה דאין אסור אבק רבית אצל הלוה אלא אצל המלוה לפי שאיסור הלוה חדוש הוא ודי ממה שחדשה התורה ואסר עליו כן כתב הרשב"א ז"ל:

32 אי פלגא בהפסד. אי קבל עליה המקבל פלגא בהפסד הכי אתני שיטול תרי תילתי באגר דאיכא שכר עמלו במאי דשקיל טפי באגרא ממה שמגיע לו מן ההפסד נ"ל דשמעינן מהא דאמרינן דאי לאו דרב עיליש הוא הוה אמינא דתנאי זה תנאי של איסור הוא ולא מפרשינן הכי דאמרינן בעלמא יד בעל השטר על התחתונה ומפרשינן ליה לתועלת המחויב היינו היכא שהלשון עצמו של שטר מספיק לזה אבל הכא לא אמר אלא פלגא באגר ובהפסד והפירוש הוא מלבד הלשון שצריך להוסיף תרי תילתי:

« נימוקי יוסף על בבא מציעא ל״ח ע״ב נימוקי יוסף על בבא מציעא מ׳ ע״א »