נימוקי יוסף על בבא קמא י״ב

« נימוקי יוסף על בבא קמא י״א ע״ב נימוקי יוסף על בבא קמא י״ג ע״א »

1 לְבָתַר דִּנְפַק, אֲמַר לְהוּ עוּלָּא, הָכִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֲפִילּוּ מִיַּתְמֵי. אָמַר רַב נַחְמָן: אִשְׁתְּמִיטַן עוּלָּא.

2 הֲוָה עוֹבָדָא בִּנְהַרְדְּעָא, וְאַגְבּוֹ דַּיָּינֵי דִנְהַרְדְּעָא. הֲוָה עוֹבָדָא בְּפוּמְבְּדִיתָא, וְאַגְבְּיֵהּ רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא. אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן: זִילוּ אַהֲדוּרוּ, וְאִי לָא – מַגְבִּינַן לְכוּ לְאַפַּדְנַיְיכוּ.

3 אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: הָא עוּלָּא, הָא רַבִּי אֶלְעָזָר, הָא דַּיָּינֵי דִנְהַרְדְּעָא וְהָא רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא; מָר – כְּמַאן סְבִירָא לֵיהּ?

4 אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא מַתְנִיתָא יָדַעְנָא – דְּתָנֵי אֲבִימִי: פְּרוֹזְבּוּל חָל עַל הַקַּרְקַע, וְאֵינוֹ חָל עַל הָעֲבָדִים. מִטַּלְטְלִין נִקְנִין עִם הַקַּרְקַע, וְאֵינָן נִקְנִין עִם הָעֲבָדִים.

5 לֵימָא כְּתַנָּאֵי –

6 מָכַר לוֹ עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת; הֶחְזִיק בַּעֲבָדִים – לֹא קָנָה קַרְקָעוֹת, בְּקַרְקָעוֹת – לֹא קָנָה עֲבָדִים. קַרְקָעוֹת וּמִטַּלְטְלִין; הֶחְזִיק בְּקַרְקַע – קָנָה מִטַּלְטְלִין, בְּמִטַּלְטְלִין – לֹא קָנָה קַרְקַע. עֲבָדִים וּמִטַּלְטְלִין; הֶחְזִיק בַּעֲבָדִים – לֹא קָנָה מִטַּלְטְלִין, בְּמִטַּלְטְלִין – לֹא קָנָה עֲבָדִים.

7 וְהָתַנְיָא: הֶחְזִיק בַּעֲבָדִים – קָנָה מִטַּלְטְלִין!

8 מַאי, לָאו בְּהָא קָמִפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: עֲבָדִים כִּמְקַרְקְעֵי דָּמֵי, וּמָר סָבַר: עֲבָדִים כְּמִטַּלְטְלִין דָּמֵי?

9 אָמַר רַב אִיקָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַמֵּי: דְּכוּלֵּי עָלְמָא – עֲבָדִים כִּמְקַרְקְעֵי דָּמֵי. וְהָדְתַנְיָא קָנָה – שַׁפִּיר; וְהָדְתַנְיָא לֹא קָנָה – בָּעֵינַן קַרְקַע דֻּומְיָא דְּ״עָרִים מְצוּרוֹת בִּיהוּדָה״ – דְּלָא נָיְידִי.

10 דִּתְנַן: נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחְרָיוּת נִקְנִין עִם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחְרָיוּת – בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר חִזְקִיָּה, דְּאָמַר קְרָא: ״וַיִּתֵּן לָהֶם אֲבִיהֶם מַתָּנוֹת רַבּוֹת לְכֶסֶף וּלְזָהָב וּלְמִגְדָּנוֹת, עִם עָרֵי מְצֻרוֹת בִּיהוּדָה״.

11 אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב אִיקָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַמֵּי: דְּכוּלֵּי עָלְמָא – עַבְדֵי כְּמִטַּלְטְלִין דָּמֵי. וְהָדְתַנְיָא לֹא קָנָה – שַׁפִּיר; הָא דְּתַנְיָא קָנָה – בְּעוֹדָן עָלָיו.

12 וְכִי עוֹדָן עָלָיו מַאי הָוֵי? חָצֵר מְהַלֶּכֶת הִיא, וְחָצֵר מְהַלֶּכֶת – לֹא קָנָה! וְכִי תֵּימָא בְּעוֹמֵד, וְהָא אָמַר רָבָא: כֹּל שֶׁאִילּוּ מְהַלֵּךְ לֹא קָנָה – עוֹמֵד וְיוֹשֵׁב לֹא קָנָה!

13 וְהִלְכְתָא בְּכָפוּת.

14 וְהָתַנְיָא: הֶחְזִיק בְּקַרְקַע – קָנָה עֲבָדִים!

15 הָתָם בְּעוֹמְדִין בְּתוֹכָהּ.

16 מִכְּלָל דְּהַאי ״לֹא קָנָה״ – כְּשֶׁאֵין עוֹמְדִין בְּתוֹכָהּ?

17 הָנִיחָא לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר רַב אִיקָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַמֵּי: עַבְדָּא כְּמִטַּלְטְלִי דָּמֵי; הַיְינוּ דְּאִי עוֹמְדִין בְּתוֹכָהּ – אִין, אִי לָא – לָא.

18 אֶלָּא לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר: עַבְדָּא כִּמְקַרְקְעֵי דָּמֵי; לְמָה לִי עוֹמְדִין בְּתוֹכָהּ? הָא אָמַר שְׁמוּאֵל: מָכַר לוֹ עֶשֶׂר שָׂדוֹת בְּעֶשֶׂר מְדִינוֹת, כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִיק בְּאַחַת מֵהֶן – קָנָה כּוּלָּן!

19 וְלִיטַעְמָיךְ, לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר: עַבְדָּא כְּמִטַּלְטְלִין דָּמֵי; לְמָה לִי עוֹמֵד בְּתוֹכָהּ?

20 הָא קַיְימָא לַן דְּלָא בָּעֵינַן צְבוּרִין!

21 אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר – שָׁאנֵי מִטַּלְטְלִי דְּנָיְידִי מִמִּטַּלְטְלִי דְּלָא נָיְידִי;

22 הָכָא נָמֵי, שָׁאנֵי מְקַרְקְעֵי דְּנָיְידִי מִמְּקַרְקְעֵי דְּלָא נָיְידִי. עַבְדָּא – מְקַרְקְעֵי דְּנָיְידִי הוּא, הָתָם – סַדָּנָא דְאַרְעָא חַד הוּא.

23 נְכָסִים שֶׁאֵין בָּהֶן מְעִילָה וְכוּ׳.

24 מְעִילָה הוּא דְּלֵית בְּהוּ, הָא מִקְדָּשׁ – קָדְשִׁי;

25 מַאן תַּנָּא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּקָדָשִׁים קַלִּים – וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּאָמַר: מָמוֹן בְּעָלִים הוּא.

26 דְּתַנְיָא: ״וּמָעֲלָה מַעַל בַּה׳״ – לְרַבּוֹת קֳדָשִׁים קַלִּים שֶׁהֵן מָמוֹנוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.

27 וְהָתְנַן: הַמְקַדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ, בֵּין בְּקׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים בֵּין בְּקָדָשִׁים קַלִּים – אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. לֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי?

28 אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, כִּי אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי – מֵחַיִּים, אֲבָל לְאַחַר שְׁחִיטָה – אֲפִילּוּ רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מוֹדֶה, דְּכִי קָא זָכוּ – מִשֻּׁלְחַן גָּבוֹהַּ קָא זָכוּ.

29 וּמֵחַיִּים מִי אָמַר? וְהָתְנַן: בְּכוֹר, מוֹכְרִין אוֹתוֹ תָּם – חַי וְלֹא שָׁחוּט, וּבַעַל מוּם – חַי וְשָׁחוּט. וּמְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה.

30 וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּכוֹר בַּזְּמַן הַזֶּה – דְּכֵיוָן דְּלָא חֲזֵי לְהַקְרָבָה, אִית לְהוּ לְכֹהֲנִים זְכִיָּיה בְּגַוֵּייהּו; אֲבָל בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים – דַּחֲזֵי לְהַקְרָבָה, לָא.

31 וְאֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: ״וּמָעֲלָה מַעַל בַּה׳״ – לְרַבּוֹת קֳדָשִׁים קַלִּים שֶׁהֵן מָמוֹנוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי!

32 וּמְשַׁנֵּי רָבִינָא: בִּבְכוֹר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: אִם בָּאוּ תְּמִימִים – יִקְרְבוּ. אִם בָּאוּ – אִין, לְכַתְּחִלָּה – לָא.

33 וְאִם אִיתָא דְּכִי אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מָמוֹנוֹ הוּא – מֵחַיִּים,

פירוש נימוקי יוסף על בבא קמא י״ב

1 עבדו כגופו דמי. אי בעבד כפות מיירי ודאי לאו לענין מיתה בעי דפשיטא שההורג עבד חייב ואע"פ שאדוניו לפניו שיכול לסלקה אלא לענין נזקין בעי וכגון שאדוניו לפניו שיכול לסלקה ואי בעבד שאינו כפות פשיטא דלענין מיתה פטור שהעבד עצמו היה לו לסלקה אלא לענין נזקין לשלס בעי כיון דמצי העבד לסלקה לאו גיריה דמזיק נינהו או דילמא כבגדו שהוא ממונו דמי וחייב לשלם:

2 שורו מאי. כיון דלאו בר דעת הוא כבגדו דמי וחייב או דלמא כיון דבעל חי ארגיש וכגופו דמי ופטור:

3 הדר פשטה עבדו כגופו. ופטור וה"מ בגדול אבל בקטן דלאו בר דעת הוא הוה ליה כשורו שהוא חייב דכממונו הוא:

4 סליקו להו כיצד הרגל

5 המניח את הכד:

6 וסיים בחבית. דקתני בעל החבית חייב:

7 למקח וממכר. דאי א"ל חבית אני מוכר לך ונותן לו כד שהיא חבית קטנה מאד ששואבין בה מים מן הנהר הדין עמו ואינו חייב להחזיר לו את הדמים ולא לקבולי עליה מי שפרע:

8 אמאי הא לא קרו. וחבית זבין ליה כד לא זבין ליה:

9 קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב. לאפוקי ממונא אלא כיון דאיכא מיעוטא דקרו ליה לכד נמי תבית המע"ה דיכול מוכר למימר אנא ממיעוטא דקרו לכד חבית הוינא ולוקח בעי לאיתויי ראיה דאחבית גדולה הוא דיהיב ליה דמי בפירוש ואי לא מייתי ראיה משתבע מוכר שבועת היסת דסתמא א"ל ומפטר דאע"ג דאיכא כפירת טענה ב' כסף והודאה פרוטה דהאי קא טעין ליה חבית ואידך קא מודה ליה בכד לא שייכא ביה שבועה דאורייתא דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו כ"כ הרמ"ה ז"ל. וכיון דאסיקנא דהמוציא מחבירו עליו הראיה כשהביא לו המוכר כד שנתחייב לתת לו בקנין יכול הלוקח לומר שלא יתן דמיו עד שיתן לו חבית שהמוכר הוא המוציא וההפך אם קבל המוכר כבר הדמים שיכול לתת לו כד ולא מצינן למימר ליהוו הדמים ראיה ונחזי אי דמי כד יהיב אי דמי חבית יהיב דהא קי"ל כרבנן דאמרי התם פ' המוכר פירות דף צב: אין הדמים ראיה ולהכי נקט ומיעוטא קרו לחביתא כדא ולכדא חביתא דתרוייהו צריכא וכדפרישית:

10 אמאי פטור. אבל לא פריך אמאי חייב בנזקו של נתקל כשהוזק בה איבעי ליה עיוני ומיזל דיותר יש לו לשמור שלא יזיק אחרים משלא יזיק הוא ואע"ג דחברו שנה ואמרינן לעיל דף כ. כל המשנה ובא חבירו ושינה בו פטור גבי אדם דבן דעת הוא לא אמרינן הכי:

11 אין דרכן של בני אדם להתבונן. משום דאדם בעל מחשבות הוא ואגב טרדא דליביה לאו אורחיה לעיוני ומיזל שמעינן מהא דדוקא בנתקל שלא עיין הוא דאמרי' דפטור וכפשטה דמתני' הא ידע ושבר חייב אע"ג דחברו הניח כדו שלא ברשות וכגון שלא מלא רוחב הדרך כדים וכדאמרינן בסמוך שהרי יש לו מקום לעבור ואין צורך לשבר כדו של חבירו:

12 קרנא דבי עצרי. קרן זוית של דורכי גתות שהיה דרכן להניח שם חביותיהן וכדותיהן מהן ליבש ומהן לזפתן ומהן שבאין להביא יין מן הגת או שמן מבית הבד ומתוך שמוציאין את הגת ואת בית הבד מלאין בני אדם מניחין כדיהן בקרן זוית הסמוכה לגת או לבית הבד וממתינין עד שיצאו אלו ויהיה להס פנאי ליכנס ועד שהיה ממתין זה בא זה ונתקל בה ושברה:

13 דכיון דברשות קא עבדי. דתקנת רבים היא ולא סגי בלאו הכי מבעי ליה לעיוני ולמיזל אבל בעלמא אע"ג דעמד בעל כד לפוש לאו אורחיה הוא ופטור זה מטעם אין דרכן להתבונן כדאמרן דכל שלא בשעת דריכה לית להו רשותא כלל ואפי' בקרן זוית ואין צריך לומר ברה"ר גופיה:

14 וחייב שמואל. את הנתקל לשלם וכן רבה בפומבדיתא דכיון דהוה בקרנא דבי עצרי איבעי ליה לעיוני ושמעינן מהכא דכל הנך חיובי מגבינן בבבל וכ"כ הרמ"ה ז"ל:

15 לרכובה הבועט בחבירו בארכובתו של בועט שלש סלעים דמי צערו ובשתו כן העלה ריא"ף ז"ל לקמיה בסמוך ומיהו רש"י כתב לקמיה בפ' שור שנגח ד' וה' גבי חנן בישא דפלגא דזוזא דחייבוהו היינו דמי בושת לבד נזק וצער וריפוי אם ישנו שם וצ"ע וכתב הרמ"ה ז"ל דה"מ לעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו והרא"ש ז"ל והרא"ה ז"ל כתבו דמסתברא בגדול שבישראל והא דלא משערינן אלא בצער ובשת מיירי דליכא נזק ולא שבת ולא ריפוי אבל אי איכא משלם ליה כל מאי דאזקיה ובטליה ממלאכתו ואי צריך ריפוי מיחייב לאסוייה:

16 לבעיטה. ברגל:

17 לסנוקרת. פי' רש"י אוכף של חמור שהכה בו חבירו והרמ"ה ז"ל פי' לסנוקרת כגון שנשכו והשליכו והרא"ה ז"ל וכן בערוך פי' לרכובה שלש לפי שיש בה ג' פרקים לבעיטה חמש לפי שהכהו בחמש אצבעות שברגלו לסנוקרת והוא שהכהו מאחרי ידו י"ג לפי שיש בידו י"ג פרקים לבד מפרק הגודל שלא הכה בו וזה עם הפרק העליון:

18 לפנדא דמרא. בית יד של אסאר"ה:

19 קופינא. הברזל עצמו אצל הנקב:

20 קנסא וכו'. לאו למימרא דקנסא נינהו לומר דאינו משלם ע"פ עצמו דבהדיא אמרי' בפ"ק דף ד: דכולהו חמשה דברים ממונא נינהו כדברירנא התם אלא הכי קאמר כיון שאין גובין חמשה דברים אלא במקום שגובין קנס וטעמא משום דלא שכיחי ובשת משום דלית ביה חסרון כיס כדאמרינן לקמן דף פד: אם כן שאתה תגבה חמשה דברים בבבל כמדומה לי שאתה גובה שם קנסות:

21 גופא דעובדא. דפנדא וקופינא ונפקא מינה נמי לדעת אי דלא מפקינן אלא אם תפיס תפוס:

22 גרגותא. בור מים להשקות ממנו שדות:

23 מאה פנדי. אם אינו יכול להציל ע"י דבר אחר אלא ע"י ההכאה ולא בהכאה אחת יכה אפי' מאה מכות ופטור וממילא שמעינן דשליח ב"ד נמי הכי דיניה בהדי מאן דלא ציית דינא דאי לא תימא הכי מארי ממונא היכי יהבי ליה רשותא למעבד הכי מי אלים משליחא דבי דינא:

24 והא דעביד דינא לנפשיה. היינו דוקא בממונא דשכיח בעיניה כי הכא גבי גרגותא דקא בעי מאריה למשקליה ולאצולי מידא דהיאך דבעי למגזליה או לאזוקי ממוניה ואין צריך לומר גבי הצלת נפשות אבל היכא דליתיה לממונא בעיניה אלא אפרועי הוא דקבעי אפרועי מלוה מיניה לית ליה רשותא למעבד דינא לנפשיה דהא תנן ב"מ דף קיג. המלוה את חברו לא ימשכננו אלא בב"ד ודוקא נמי היכא דאית ליה ראיה למציל דממונא דידיה הוא אי נמי דמודה ליה בעל דיניה בהכין אבל היכא דליתיה ראיה ולא מודה ליה אי עבד דינא לנפשיה ע"י הכאה וכיוצא בה מיחייב לשלומי לניזק דמי חבלה דע"כ לא קאמר רב נחמן אלא היכא דעביד דינא דאי נמי לא הוה עביד איהו לא עבדי ליה בי דינא בציר מהכי:

25 דאיכא פסידא. כי הכא אי אזיל ב"ד דאדאזיל ואתי קא דלי האי ולא ידעינן כמה דלה אי שמא יכלו המים ואין לו במה יפרע לזה:

26 ל' גמ' דף כח. ת"ש הממלא חצר חבירו כדי יין וכדי שמן בעל החצר משבר ויוצא כו'. מדנקט ממלא שמעינן דאי הוה מקום פנוי למיזל ביה לית ליה רשות לשבר ואם שבר חייב דאע"ג דבעל הכד שלא ברשות הוא דעיילה לחצר חברו נהי דאית ליה רשותא לאפוקינהו אבל לשבר כיון שיכול לעבור כדרכו לא ואי אפילו בחצירו כן כ"ש ברשות הרבים כדאמרן לעיל דף כז: אבל כשמילא דהשתא אינו יכול לעבור כדרכו משבר כשיוצא ואע"פ ששבר בכדי שיכול לצאת בכניסתו משבר ונכנס כדי שיכול ליכנס ולצאת ברחבה ואע"ג דבלא שבירה הוה מצי לסלק החבית ולסדרם אפ"ה כיון דאיכא טירחא למעבד הכי לא אטרחו ליה רבנן:

27 וקצותה את כפה ממון. שנותנת דמי כפה ובספרי יליף לה בגזירה שוה דלא תחוס מעדים זוממין מה להלן ממון אף כאן ממון והא הכא דהאי איתתא דינא קא עבדא דהא לאצולי בעלה מידא דמאן דהוה מחי ליה קא עבדא ואפ"ה חייבת ממון:

28 מאי לאו וכו'. וקשיא לתרוייהו דאמר לכ"ע דעביד אינש דינא לנפשיה במקום דאיכא פסידא והאי נמי פסידא הוא דלא ניחא ליה לאיניש לקבולי נזקא ולא צערא אדעתא לקבולי ממון וכל שכן דאפשר דאתי מיניה פסידא דלא הדר ואפ"ה חייבת:

29 לא שיכולה וכו'. דכל היכא שיכול להציל ע"י דבר אחר בלא היזק חברו כי מציל ע"י היזקא דחבריה לאו דינא קא עביד ודכ"ע חייב ושמעינן דהא דעביד איניש דינא היינו דוקא כשאינו יכול להציל ע"י דבר אחר אבל בלאו הכי לאו דינא קא עביד ואם הכה איש או בייש חייב ואפי' היכא דאי לא אציל הוה פסידא:

30 מתני' מני. דחייב בשעת נפילה ולאחר נפילה כדמפרש אביי ואזיל:

31 פטור מדיני אדם. משום דמיירי כשהפקירן לר' יהודה ולרבנן דסברי דבור שחייבה עליו תורה שלא הפקירן כדמשמע בסמוך:

32 וחייב בדיני שמים. משמע דמיירי בשיכול לסלקו דאי לא אמאי חייב אפי' בדיני שמים אבל השתא שהיה יכול לסלק ולא סילק חייב:

33 ברוח מצויה. דהוי פושע אבל נפלה גמלו ונתקל לאו פושע הוא כדמפרש השתא בסמוך:

34 ברוח שאינה מצויה דאנוס הוא ואונס רחמנא פטריה כדילפינן מולנערה לא תעשה דבר ודוקא באונס גמור דלא מצי לעיוני דלא ליתרע האי היזקא אבל היכא דהוה מצי לעיוני חייב דכה"ג ודאי רבי רחמנא אונס כרצון לחיובא כדמפרש לעיל פרק כיצד הרגלדף כו::

« נימוקי יוסף על בבא קמא י״א ע״ב נימוקי יוסף על בבא קמא י״ג ע״א »