נדה ס״ה ב:ט׳-י׳

9 רש"י פתח ↗

הלכה בועל בעילת מצוה - בין הגיע זמנה בין לא הגיע:

9 רשב"א פתח ↗

בועל בעילת מצוה ופורש. פירוש אפילו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה כדאמרינן ר' יוחנן ור"ל כי הוו בה בתינוקת לא מסקי מיניה לאמאי דמסיק תעלא מבי כרבא ופירוש תינוקת, פירקי' דתינוק' דאלמא מכוליה פירקין לא מסקי מידי, ובירושלמי נמי אמרינן כל ההיא הילכתא דר"פ אחרינא דנדה להלכה אבל לא למעשה, ולאו דוקא ראתה דם עכשו מחמת תשמיש אלא אפילו לא ראתה פורש ממנה דשמא ראתה דם טפה כחרדל ונאבד או שמא חפה אותו שכבת זרע. ובהטיה לא תלינן דמילתא דלא שכיחא הוא וכדאמרינן לעיל נדה סד, ב בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם ר' חנינא אמר טמאה אם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי ור' אסי אמר טהורה וכדשמואל דאמר שמואל יכולני לבעול כמה בעילות בלא דם, ואידך שאני שמואל דרב גובריה.

9 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

א אף ששנינו במשנתנו בדינן של התינוקת שלא הגיעה זמנה לראות ושל הנערה שהגיע זמנה לראות שנותנים להן פרק זמן שבו אין הדם שהן רואות נחשב כדם נדה, מכל מקום רב ושמואל דאמרי תרוייהו שאמרו כן שניהם: הלכה בזו שראתה דם משנבעלה, שבעלה בועל בעילת מצוה, ופורש.

10 תוספות על נדה פתח ↗

שלא פסקה מחמת תשמיש. דכל פעם שמשמשת רואה אפילו תשמיש מופלג מחבירו חדש או שלשה חדשים הוי דם תשמיש וטהור כדאמר בפ' בתרא לקמן נדה סה: מעשה ונתן לה רבי ד' לילות מתוך שנים עשר חדש וכי שמשה בלילה וראתה למחרתו או בלילה שלאחר כך בלא תשמיש טהורה אבל אם ראתה יום שני לשמושה טמאה כדקאמר עבר עליה לילה אחת בלא תשמיש כו' וביום תשמיש נמי אם נשתנו מראה דמים שלה משל אמש טמאה ואם פסקה מחמת תשמיש וראתה אחרי כן אפילו באותו יום בין בתשמיש בין בלא תשמיש טמאה דודאי חיתה המכה וכלו בביאה ראשונה כל דמי בתולים ואפילו לרב אשי דאמר בפרק בתרא נדה סד: בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם טהורה היינו משום דאימא בביאה ראשונה בעל בהטייה כשמואל אבל הכא דבביאה ראשונה מצא דם ובשניה לא מצא דם ודאי חיתה המכה:

10 תוספות הרא"ש על מסכת נדה פתח ↗

עברה עליה לילה אחת בלא תשמיש וראתה טמאה. ודוקא בו ביום שאין בו תשמיש אבל שמשה ביום של אחריו כל ראיות של אותו היום טהורות אם לא פסקה מחמת תשמיש כדאמרינן בפרק בתרא שנתן לה ד' ד' לילות מתוך י"ב חדש וה"פ דברייתא דשמשה ולא פסקה מחמת תשמיש כל ראיות של אותו יום טהורות אפילו שלא מחמת תשמיש אבל ראיות של מחרת לא:

10 שיטה מקובצת על כתובות פתח ↗

והתוספות כתבו וז"ל מאי לאו דאי לא בעיל מצי בעיל וכו'. דלמאי נקט עד מוצאי שבת אי לאו דאתא לאשמועינן דמצי בעיל בשבת אף על גב דמשיר בתולים דליכא למימר דנקט עד מוצאי שבת לאשמועינן דבעינן רצופין דהא לא בעינן שיהו רצופין כדתניא בפרק בתרא דנדה מעשה ונתן לה ד' לילות מתוך שנים עשר חדש והכי פירושו נותנין לה ארבעה לילות עד מוצאי שבת שיבעול בכל לילה וישייר מקצת בתולים עד מוצאי שבת ואשמועינן דשרי להשיר בתולים בשבת ומשני לא לבד משבת ומוצאי שבת נקט לאשמועינן דבעינן רצופין והוה מצי למפרך מברייתא דפרק בתרא דנדה דמוכח דאפילו מפוזרין אלא דפריך ליה מגופה דברייתא ע"כ. פירוש לפירושם ז"ל סבירא להו לתוספות דאיברא ודאי דפירושא דמתני' דקתני נותנים לה ד' לילות וכו' מיירי בשלא בעל בעילה גמורה וכדפרש"י ז"ל מיהו כי קאמר רב חסדא מאי לאו דאי לא בעל מצי בעיל וכו' פי' דלא בעיל כלל ולא קאי עלה דהכא דבעינן למילף ממתני' קיימינן וה"ק מאי לאו דנשמע ממשנה זו דלא בעיל כלל מצי בעיל אפילו בשבת דמותר לבעול בתחלה בשבת וכיון שכן ע"כ הכרחיה דרב חסדא היינו מדנקט עד מוצאי שבת ומעתה קשיא טובא מאי קא פריך ומאי קא משני ליה רבא לא לבד משבת אי היינו הכרח דרב חסדא מדנקט עד מוצאי שבת מאי קא דחי רבא ותירצו בתוספות דהאי דינא דרצופין איכא בינייהו דלרב חסדא לא אתא לאשמועינן רצופין דהא לא בעינן רצופין ולרבא אתא לאשמועינן דבעי רצופין ועוד יש לי לומר דבפירושא דמתני' נמי פליגי תוספות על רש"י ז"ל אליבא דרב חסדא דלרש"י מיירי מתניתין אליבא דרב חסדא בשלא בעל בעילה גמורה ולשיטת התוספות מיירי שפיר דבעל בעילה גמורה אלא דהשתא משמע לן דחידושא דאשמועינן מתני' הוא דשרי להשיר בתולין בשבת דה"פ נותנין לה ד' לילות עד מוצאי שבת שיבעול בכל לילה וישיר מקצת בתולים פי' שיבעול בעילה גמורה ומדנקט עד מוצאי שבת משמע דבעילת שבת בעי לאשמועינן דשרי להשיר בתולין בשבת ואם תקשה אם כן מאי משני לקמן אלא אמר רבא כשבעל הא מעיקרא נמי כשבעל עסקינן כבר הרגישו התוס' ז"ל קושיא זו בדיבור האחד המתחיל והא עד מוצאי שבת וכו' שכתבו ז"ל ומשני כשבעל וקמ"ל כמו שמפרש בתר הכי אף על גב דהוי פרצה דחוקה דהא אי חזיא תלינן בדם בתולים אפ"ה שרי פירוש לפירושם ז"ל דעיקר תירוץ התוספות היינו מאי דקאמר וקמשמע לן דשרי למבעל כדשמואל וכו' דמעיקרא ס"ד דחידושא דמתני' היינו דשרי להשיר בתולין בשבת והשתא משני דחידושיה היינו דשרי למבעל אף על גב דהוי פרצה דחוקה ואפשר שישיר בתולין אבל אינו בהכרח שישיר כדי דנשמע מיניה דשרי להשיר בתולין בשבת ומותר לבעול בתחילה בשבת וקשה לזה הפירוש דקא פריך לקמן מאי קמ"ל אלמא דמעיקרא חדש רבא שינויא אחרינא במאי דקאמר אלא אמר רבא כשבעל ופריך עלה ואפשר דרבא ה"ק כשבעל פי' דשאני הכא משום שבעל כבר להכי מותר לבעול בשבת ואינה אוקימתא חדשה ואפשר דאיהו גופיה מפרש לשינויא בדרך שקלא וטריא וכן כתבו המפרשים בכמה דוכתי וכן כתב הר"ן ז"ל בפי' על ההלכות בפ' ב' דגיטין דף תקס"א ח' גבי הא דאמרינן לרמאי לא חיישינן מיהו אכתי קשיא דמעיקרא דמשני רבא לא לבד משבת הוה ניחא ליה דקמ"ל מתני' רצופין והשתא קשיא ליה איהו גופיה ומאי קמ"ל וצריך לומר בדוחק דגם מזה חזר בו רבא ומשמע ליה דלענין רצופין ליכא למימר כדפירשנו לרב חסדא וזהו שכתבו התוס' לקמן מאי קמשמע לן במאי דנקט עד מוצאי השבת דלענין רצופין ליכא למימר כדפירשתי ע"כ. ובספר קלף ישן גרסינן לעיל רבה וגבי הא דקאמר אלא אמר רבא גרסינן רבא ומיהו בספרים שלנו גרסינן אמר רבא לבד משבת ורבא גופיה חזר בו ולקמן בס"ד נכתוב בגירסא זו. ואפשר דתלמודא הוא דפריך מאי קמ"ל ולא השלים רבא תירוצו עד דמקשו עליה ועיקר תירוצו מעיקרא הוי מאי דשני קמ"ל דשרי למיבעל וכו' וכדכתיבנא כנ"ל: ומיהו מצאתי להרא"ש ז"ל שכתב בתוספות וז"ל דאי לא בעיל בעילה גמורה מצי בעיל אפי' בשבת דלהכי נקט עד מוצאי שבת משנה יתירה לאשמועינן דמותר לבעול בשבת אעפ"י שעושה חבורה דאין לומר דמיירי בבעל בעילה גמורה ומוצאי שבת דנקט לאשמועינן דבעי' רצופין דהא בפ' בתרא דנדה דתניא מעשה ונתן לה ד' לילות מתוך י"ב חדש ומשני לבד משבת ומוצאי שבת דנקיט לאשמועינן דבעי רצופין והוה ליה למפרך מברייתא דנדה אלא דניחא ליה למפרך מגופא דמתני' והא עד מוצאי שבת ד' לילות קתני דמשמע ד' לילות של בעילה ומעיקרא הוה סבר דה"פ עד מוצאי שבת שהוא ד' לילות לאשמועינן דבעינן רצופין ואיהו פריך ליה דד' לילות משמע דבעיל כל ד' לילות עד כאן. ואני מה שנראה לי בלשון התוספות כתבתי והוא נכון ועל מה שכתוב בתוספות ומשני לא לבד משבת ומ"ש נקט לאשמועינן דבעינן רצופין ראיתי מי שהקשה בקונטריסין דהא תירץ לבד משבת ושבת אסור וכיון שכן היאך תמצא ד' לילות רצופין ותירצו בקונטריסין דמשכחת לה רצופין היכא דעבר ובעל ולי אפשר דלילה ויום בלא בעילה לא מיקרי סרוג ושפיר מיקרי רצופין והא אתא תנא לאשמועינן דעד מ"ש היינו רצופין אף ע"ג דלא בעיל בשבת, טפי כגון עד יום ב' בשבת לא מיקרי רצופין עוד כתבו בתוס' וע"ד והא עד מ"ש ד' לילות קתני ואם תאמר מעיקרא דמשני לבד משבת מה עלה בדעתו והא קתני בהדיא ד' לילות והקשו בקונטריסין דמאי מקשו נימא דמיירי הנך ד' דעבר ובעיל ותירצו דאם כן אמאי קאמר נותנין דנותנין משמע לכתחילה ולא איירי בעבר ובעל ע"כ. ולי נראה דמאי דקשיא להו לקונטריסין מעיקרא היאך תמצא ד' לילות רצופין היא קושיית התוס' עצמה דמקשו הכא וה"פ ואם תאמר מעיקרא דמשני לבד משבת מה עלה בדעתו והא קתני בהדיא ד' לילות. פי' דכיון דס"ל לרבא דאתא לאשמועינן דבעינן רצופין היכי מצינן למימר לבד משבת וקתני בהדיא ארבעה לילות דבעינן שיבעול ד' לילות רצופין ותירצו בתוס' דהוה ס"ד דה"פ נותנין לה עד מוצאי שבת לבד משבת שהן בין הכל ד' לילות. פי' דשלשה לילי בעילה בתוך ד' לילות שפיר מיקרי רצופין וכדכתיבנא לעיל ופריך ליה אביי והא עד מוצאי שבת וכו' דמשמע דבעיל ד' לילות ובהכי מיקרי רצופין. א"נ יש לפרש תירוץ התוספות על דרך מה שתירצו הקונטריסין כשעבר ובעל וה"ק נותנין לה עד מוצאי שבת לבד משבת שהן בין הכל ד' לילות פי' דינא דדם בתולים קא בעי תנא לאשמועינן דיש לה ד' לילות של דם בתולים וכגון שעבר ובעל בליל שבת ואביי פריך דמשמע דבעיל לכתחילה ד' לילות כדקתני נותנין וכן כתבו התוס' ז"ל בסמוך לקמן. ומ"מ קשיא דמאי פריך לקמן מאי קמ"ל והא כי תירץ רבא לא לבד משבת לא הוה קשיא לן אלא כיון דבעינן רצופין אלמא דבעיל כל ד' לילות וכשתירץ לו כשבעל ניחא הכל ורצופין קמ"ל וי"ל דמ"מ לא ניחא ליה בהכי דהא ברייתא קתני בהדיא מעשה ונתן לה ארבעה לילות מתוך י"ב חדש וכדכתיבנא לעיל וזהו שכתבו בתוס' מאי קמ"ל במאי דנקט עד מוצאי שבת דלענין רצופין ליכא למימר כדפי' ע"כ. וניחא לשיטת התוספות דסתם קושייתו ולא הזכיר אהיכא קאי מאי דפריך מאי קמ"ל דהא עד השתא בהאי יתירה דעד מוצאי שבת שקלינן וטרינן כנ"ל. ועל מה שכתבו התוס' וי"ל דהוה ס"ד דה"פ נותנין כו' כתוב בגליון תוס' אבל קשה דמאי דוחקיה לאוקמה בשלא בעל ולבד משבת לוקמה בשבעל כדמוקי לה לבסוף וי"ל דהשתא ס"ד דאי בעיל בעילה גמורה תו ליכא למתלי בדם בתולים ועוד נראה דרבא לא חייש אפירכא דאביי דהא דתנן עד מוצאי שבת לאשמועינן דאם שמשה ימים לא הפסידה לילות והכי דייק רב במסכת נדה ע"כ. פי' לפירושם דהא כתבינן לעיל דלשיטת התוס' שפיר ס"ד דרב חסדא דמתני' מיירי בשבעל בעילה גמורה ואפ"ה פריך שפיר דנשמע מינה דמותר להשיר דם בתולים בשבת וכדכתיבנא לעיל מעתה קשה ליה לגליון דמאי דוחקיה לרבא לאוקמה בשלא בעל ולבד משבת לוקמה בשבעל. ובקונטריסין מצאתי וז"ל כתוב בגליון תוספות אבל קשה מאי דוחקיה וכו' תימה מה מקשה הגליון וכי הספר פסקן הוא שיאמר המסקנא וי"ל שדעת הגליון כיון שתרצת לבד משבת וכשלא בעל בעילה גמורה ובמוצאי שבת דנקט לאשמועינן דבעינן תוספת רצופין לוקי בשבעל בעילה גמורה ויעמיד כמו שהעמיד דמוצאי שבת דנקט לאשמועינן כר"ג דבעינן רצופין על כן מתרץ דהשתא הויא ס"ד הא דקאמר לבד משבת דאי בעל בעילה גמורה תו ליכא למיתלי בדם בתולים וקשה אם כן כשהקשה הספר מאי קמ"ל יעמיד אוקמתא דקמ"ל דהיכא דבעל בעילה גמורה דתלינן בדם בתולים ויש לומר אם כן אמאי נקט עד מוצאי שבת לא יאמר אלא ד' לילות וכ"ת דמ"ה נקט עד מוצאי שבת לאשמועינן דאפי' בעל בעילה גמורה תלינן בדם בתולים וד' לילות לאשמועינן דבעי רצופין ולעולם אסור לבעול בשבת דאי לאו דנקט מוצאי שבת הוה אמינא דאיירי בחול ובלא בעל בעילה גמורה לא תלינן בדם בתולים. די"ל אדרבה נאמר להפך דמאי דנקט מוצאי שבת וד' לילות לאשמועינן דמותר לבעול בשבת דכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי מעתה אם איתא דאתא לאשמועינן דאפילו בעל בעילה גמורה תלינן בדם בתולים א"כ לא יאמר עד מוצאי שבת אבל אכתי נימא דהאי דנקט עד מוצאי שבת לאשמועינן דאם בעל בעילה גמורה בעינן רצופין וההיא ברייתא דמוכחא דלא בעי רצופין היינו בשלא בעל בעילה גמורה, וי"ל דהתם בנדה מוכח דלא בעינן רצופין בכל ענין בין בעל בעילה גמורה ובין לא בעל דהא מייתי התם האי סוגיא דהכא. ועוד תירץ הגליון דרבא לא חייש אפירכא דאביי דהא דתנן עד מ"ש לאשמועינן דאם שמשה כו' וקשה אם כן כשתירץ לבד משבת ומשמע דאיירי בשלא בעל בעילה גמורה יעמיד כשבעל בעילה גמורה ומ"ש דתנן לאשמועינן דאם שמשה בימים לא הפסידה לילות ועיקר חידוש הגליון בזה התירוץ האחרון לחדש לנו שאין לומר דנקט עד מוצאי השבת לאשמועינן דבעינן רצופין כמו שרצה לומר בתירוץ הראשון ואם כן יעמיד דאתא לאשמועינן דלא הפסידה לילות וי"ל א"כ לא יאמר ד' לילות אלא יאמר עד מוצאי שבת לבד וכ"ת אורחא דמילתא נקט שדרך לשמש בלילות ולא בימים די"ל שזהו דוקא לרב דשרי למבעל בתחילה בשבת אבל לא לשמואל דאסר למאי דאמרי בי רב לעיל א"כ לא אמרינן לא הפסידה לילות אלא היכא דלא בעל בעילה גמורה שזה התירוץ האחרון של הגליון קאי על היכא דלא בעל בעילה גמורה כדאמר דרבא לא חייש אפירכא דאביי אבל היכא דבעל בעילה גמורה הפסידה לילות כדמוכח התם בנדה ובזה מתרץ נמי קושיא אחריתי שהוא קשה לפי תירוץ שני של הגי' דכשהקשה הספר מאי קמ"ל יתרץ דאתא לאשמועינן דלא הפסידה לילות אלא יש לתרץ כמו שתירצנו דאם לאו לא יאמר ד' לילות כדמוכח התם בנדה. עכ"ל הקונטריסין. עוד כתבו בקונטריסין וז"ל לפי המתרץ שתירץ לבד משבת כיון דאיירי דלא בעל בעילה גמורה ואסור לבעול ואמאי מתרץ נקט ד' לילות ויש לומר דאי לאו דנקט ד' לילות הוה אמינא דלא תלינן בדם בתולים אלא ג' לילות הלכך נקט ד' לילות לאשמועינן דתלינן בדם בתולים ד' לילות היכא דעבר ובעל ע"כ. כתבתי זה להתלמד לתלמידים הגם כי למבינים פלפול בטל הוא ויש לו שכר טוב בעמלו והיה מנוחתו כבוד. והרשב"א ז"ל אזיל בשיטת רש"י ז"ל וז"ל וב"ש אומרים עד מוצאי שבת ד' לילות מאי לאו דאי לא בעיל בעילה גמורה ולא שבר בתוליה מצי בעיל כל אותן ד' לילות ואפילו בשבת דקסבר רב חסדא דאי בעל בעילה גמורה שוב אין תולין בדם בתולים וא"נ דאי בשבעל ואתא לאשמועינן דכל ארבעה לילות תלי בדם בתולים למה ליה למתני עד מוצאי שבת וכדאקשינן לבסוף אי בשבעל מאי קמ"ל. אמר רבא לא לבד משבת א"ל אביי והא עד מוצאי שבת ד' לילות קתני ורבא אפשר דדחיק בה דעד סוף ד' לילות קאמר וכדאיתא בנדה בריש פ' תינוקת דמתרץ לה הכין לוי וכשבעל בימים לומר שנותנין לה ד' לילות עונות בין ימים ולילות וקסבר דאי בעיל בימים הפסידה לילות כלוי. אלא אמר רבא בשבעל בעילה גמורה ואפ"ה נותנין לה ד' לילות דתלינן בדם בתולים אי בשבעל בעילה גמורה מאי קמ"ל דקתני עד מוצאי שבת דאי לאכשורי כל דם הבא תוך אותו זמן ליתני ד' לילות ותו לא כדקתני בדב"ש בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות והוה מצי לפרוקי דעד מוצאי שבת קמשמע לן דאי בעל בימים לא הפסידה לילות והיינו עד מוצאי שבת שנותנין לה כל העונות עד מוצאי שבת וכדאמר רב התם בפ' תינוקת אלא שרצה לתרץ אפילו אליבא דלוי דהתם דלית ליה הכין ואוקמה כדשמואל כלומר בשבעל בעילה גמורה ודם הבא דם הצדדין הוא שנשתייר ואין בו משום חבורה ולא משום פתח אלא כפרצה דחוקה שמשייר בה צרורות דרך כניסתו ובנדה פרק תינוקת דייק תלמודא בהדיא למה לי למתני עד מוצאי שבת ליתני ד' לילות. זהו לפי פשוטו של רש"י ז"ל ויש בו פירושים אחרים וזה נכון. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל: והרא"ה כתב וז"ל מאי לאו דאי לא בעיל מצי למבעל פי' מדקתני משנה יתירה עד מוצאי שבת ד' לילות תרתי קאמר דאי בעיל להתיר לה ד' לילות ואי לא בעיל מצי בעיל עד מוצאי שבת והא נמי דאמרינן והא עד מוצאי שבת ד' לילות קתני פי' לישנא יתירא נמי דאיק דאי תנא עד מוצאי שבת הוה אמינא לבד משבת ושלשה לילות הוא שנותנין לה ואי תנא ד' לילות נמי ותו לא הוה אמינא ד' לילות לבד משבת אבל השתא דתני ד' לילות עד מוצאי שבת לא סגיא דליתיה בשבת כלל. והא דאמרינן אי בשבעל מאי קמ"ל כלומר בהאי לישנא יתירא דתנא. וק"ל דהא במסכת נדה סד ב' אמרינן דשמעינן מינה דשמשה בימים לא הפסידה לילות מלישנא יתירא דקתני עד מוצאי שבת ד' לילות ולא קתני ד' לילות ותו לא וכיון שכן לימא ליה דהא קמ"ל. יש לומר דהא אתיא אליבא דמ"ד התם שמשה בימים הפסידה לילות. עד כאן: וכן תירץ הריטב"א ז"ל דקושייתו למ"ד שמשה ימים הפסידה לילות וזמנין דפריך תלמודא אליבא דחד ואפי' לית הלכתא כותיה וכדפרכינן במסכת קידושין נא ב' את וחמור לא קנה ואנן קי"ל דקנה. עד כאן: וז"ל הרמב"ן אי בשבעל מאי קמ"ל פרש"י ז"ל ליתני ד' לילות עד מוצאי שבת למה לי וקשיא לי דהא במסכת נדה מפרש לה לוי משום דשמואל ואי קשיא לך דהתם ללמדך דאם שמשה בימים לא הפסידה לילות ואיכא למימר דאליבא דלוי מקשה דס"ל הפסידה לילות והתם נמי הכי מפרש לה לוי משום דשמואל ואי קשיא לך דהתם אמרינן הא קמשמע לן דשרי למבעל בתחילה בשבת כדשמואל והכא אמרינן לכתחילה אסור וכשבעל עסקינן כדשמואל איכא למימר לכתחלה דהתם לאו דוקא אלא כל אימת דלא בעיל בעילה גמורה לכתחלה קרי ליה ואיכא נוסחי דלא גרסי בהו התם לכתחלה א"נ לא קשיא דהשתא קס"ד דאסור לבעול ודם חבורי מחבר הלכך כי בעל נמי משיר צרורות הוא הכא כיון דאסקינן דשרי דדם מפקד פקיד בבעילה ראשונה נמי משיר צרורות הוא ולהכי אמרינן התם מותר לבעול בתחלה ואמסקנא דהכא סמך דדם מפקד פקיד וליכא אלא משום צרור שמשיר ושמואל שרי. ע"כ:

1 רָב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הֲלָכָה — בּוֹעֵל בְּעִילַת מִצְוָה, וּפוֹרֵשׁ.

2 מֵתִיב רַב חִסְדָּא: מַעֲשֶׂה וְנָתַן לָהּ רַבִּי אַרְבָּעָה לֵילוֹת מִתּוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ!

9 רא"ש פתח ↗

גמ' אמר רב בוגרת נותנין לה כל לילה הראשונה. וה"מ בלא ראתה. אבל ראתה אין נותנין לה אלא בעילת מצוה ותו לא רב ושמואל דאמרי תרווייהו הלכתא בועל בעילת מצוה ופורש סברי כרבותינו דתניא רבותינו חזרו ונמנו שהוא בועל בעילת מצוה ופורש ואע"ג דרב קאמר בוגרת נותנין לה כל לילה הראשונה אליבא דמתני' אמר ואיהו סבר כרבותינו שהסכימו להחמיר בדורות האחרונים. אמר עולא כי הוו רבי יוחנן וריש לקיש בתינוקת לא מסקי בה אלא כדמסיק תעלא מבי כרבא ומסיימי בה הכי בועל בעילת מצוה ופורש ולישנא משמע כי הוו בתינוקת בכל חילוקי בתולות האמורות בפרק תינוקת אפילו בלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה בכולן החמירו בשוה ונראה לי דטעם לחומרא זו לא בשביל שנחוש שמא יצא דם מן המקור עם דם בתולים דלמה נחוש בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ואפי' באשה גדולה למה נחוש הא אמרינן לקמן סימן ג דאפי' אשה שהוחזקה להיות רואה מחמת תשמיש אם יש לה מכה תולה במכתה ולא חיישינן שמא יצא דם המקור עם דם מכתה. ואין לך מכה גדולה מזו שנבעלה ויצא ממנה דם בתולים אלא טעם חומרא זו משום דבעילת מצוה לכל מסורה ואין הכל בקיאין בחילוק שיש בין תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ובין הגיע זמנה ובין בוגרת ובין ראתה ובין שלא ראתה ועוד משום דחתן יצרו תוקפו הלכך הסכימו רבותינו להשוות כולן וליתן להם דין חומרא שבחומרות. דהיינו בוגרת שראתה דנותנין לה בעילת מצוה פי' נותנין לה אותה הביאה שבועל כדרכו וגומר ביאתו ואין צריך לפרוש כדרך המשמש עם הטהורה ופירסה נדה תחתיו דנועץ ציפורניו בקרקע עד שימות האבר שבועות דף יח. אלא פורש אפי' בקושי אע"פ שיציאתו הנאה לו כביאתו. דביאה זו נתנו לו שיבעול ולא חששו להנאת יציאתו כדרך ששנו במשנה נותנין לה ארבעה לילות. ולא כמו שפירש הראב"ד ז"ל דעומד עד שימות האבר דא"כ מאי נותנין לה דקאמר על כרחך צריך לבעול בעילת מצוה. אלא הכי פירושה אע"ג דהחמירו לעשותה כנדה אחר בעילה זו נותנין לו לכל ביאה זו שיבעול ויגמור. וכיון שהחמירו בביאה זו לעשותה כנדה הלכך אפי' בעל ולא מצא דם כיון דרוב נשים יש להן דם בתולים חיישינן שמא היה שם טיפת דם כחרדל ונאבד. או שמא חיפהו שכבת זרע. דבהטייה נמי לא תלינן דמילתא דלא שכיחא הוא. כדאמרינן דף סד: בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם רבי חנינא אמר טמאה ורב אסי אמר טהורה ר' חנינא אמר טמאה דאם איתא דהוה דם בתולים מעיקרא הוה אתי. רב אסי אמר טהורה דלמא איתרמי ליה כשמואל דאמר שמואל יכול אני לבעול כמה בתולות בלא דם. ואידך שאני שמואל דרב גובריה. ואפי' בוגרת נמי ואע"פ שאין לה טענת בתולים מכל מקום דכיון דיש בוגרת שיש לה דם בתולים לא פלוג וצריך לפרוש אפי' לא מצא דם. גרסינן בירושלמי שמואל אמר כל ההיא הלכתא דריש פירקא אחריתא דנדה להלכה אבל לא למעשה. רבי ינאי ערק אפי' מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת:

9 תוספות על כתובות פתח ↗

בועל בעילת מצוה ופורש - קודם שיקבר המת אבל לאחר שנקבר לא כדאמרינן בסמוך דברים של צינעא נוהג ודייק לה מדקתני כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים כו' מיהו מרישא דהכא לא ה"מ למידק דדוקא כשהמת בחדר הוא דשרי בעילת מצוה דמצי לדחויי דבועל בעילת מצוה היינו אפי' לאחר שחל עליו אבילות אבל קשה לרשב"א אמאי לא דייק מדקתני ופורש מכלל דנוהג דברים של צינעא מדלא התיר אלא בעילת מצוה דוקא ואור"י דהמ"ל פורש משום דם בתולים כדאמרינן בפ' תינוקת נדה דף סה: אבל מהוא ישן בין האנשים דייק שפיר דהוי משום אבילות דאי משום נדות כיון דבעיל אשתו ישנה עמו כדאמר רב יוסף בסמוך ועוד דכל אותן הימים משמע דבכולהו הוי חד טעמא דהיינו משום אבילות והשתא מקילינן טפי באנינות דאורייתא מבאבילות דרבנן מידי דהוה אנעילת סנדל ועטיפת הראש וכפיית המטה:

9 תוספות הרא"ש פתח ↗

רב ושמואל דאמרי תרוייהו הילכתא בועל בעילת מצוה ופורש. והא דאמר רב לעיל בוגרת נותנין לה לילה ראשון אליבא דמתניתין קאמר. ומי' פסיק הלכתא כרבותינו:

10 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

מתיב מקשה על כך רב חסדא ממה ששנינו בברייתא שמעשה היה בבתולה שנישאת, ונתן לה רבי ארבעה לילות מתוך שנים עשר חדש מעת שנישאה, שאין הבעל פורש לאחר שגמר בעילת מצוה!

10 ר"ן על שבועות פתח ↗

טמאה. דמסתמא כיון שעמדה לילה אחת בלא תשמיש אותה ראיה שראתה אחר כך בדם נדה מחזקינן לה ומיהו כל ששמשה אח"כ וראתה מתוך תשמיש ואפי' שמשה בהפלגות תולין בבתוליה כל ראיה שתראה באותו יום והיינו דאמרינן בפרק תינוקת דף סה: מעשה ונתן לה רבי ארבע לילות מתוך י"ב חדש:

10 דברי חמודות על נדה פתח ↗

וראתה דם. פי' רש"י לאו בבתולה קא מיירי אלא בדם נדות וכתב הב"י בריש סי' קפ"ז וז"ל נ"ל דאיצטריך למכתב הכי ללמדנו דאפילו רואה מחמת תשמיש כמה פעמים כל היכא דאיכא למתלי שמחמת בתולים הוא עדיין תלינן כי היכי דתלינן במכה כדבסמוך ובסוף סי' אכתוב עד אימתי תולה בדם בתולים ושם כתב וז"ל הבועל את הבתולה וראתה דם מחמת תשמיש נראה דאפילו כמה פעמים אין מחזיקין אותה ברואה דם מחמת תשמיש דלעולם תולין בדם בתולים מדתניא בתוספתא פ"ק דנדה כולן בודקים אותה בשפופרת חוץ מן הבתולה שדמיה טהורים וכתבה סמ"ג ועל כרחך ברואה דם מחמת תשמיש ג' פעמים איירי דאל"כ בדיקת שפופרת מאי עבידתה וקתני דבתולה א"צ בדיקה מפני שחזקת דמיה טהורים כלומר דהנך דמים מחמת בתולים קאתי ומ"מ לא מחזקינן להו בדם בתולים אלא עד שתפסוק פעם אחת ולא תראה מחמת תשמיש דאז ברור לנו שכבר כלו בתוליה ואם אח"כ תראה ג"פ בשעת תשמיש יש לה דין אשה שהוחזקה לראות בשעת תשמיש אבל כל זמן שלא פסקה אפילו פעם אחת תולה בבתוליה אפי' כמה פעמים כדמשמע בתוספתא שהבאתי ויש עוד ראיה לדבר מדגרס בפ"ק דנדה תנן התם תינוקת שלא הגיע זמנה לראות בש"א נותנים לה ד' לילות ובה"א עד שתחיה המכה אמר רב גידל אמר שמואל ל"ש אלא שלא פסקה מחמת תשמיש אבל פסקה מחמת תשמיש וראתה טמאה וכתבו התוס' שלא פסקה מחמת תשמיש דכל פעם שמשמשת רואה אפילו תשמיש מופלג חודש או ג' חדשים והוי דם בתולים וטהור כדאמרינן בפ' בתרא מעשה ונתן לה רבי ד' לילות מתוך י"ב חודש ובראתה ועודה בבית אביה אין לה אלא לילה הראשון והשתא לדידן בכולהו אין לה אלא בעילת מצוה מ"מ לענין שלא להחזיקה ברואה דם מחמת תשמיש כיון דחזינא דאיכא בתולה בעלמא דכל שלא פסקה מחמת תשמיש מחזקינן להו מדינא בדם בתולים בהכי סגי למילף לכלהו בתולות אף להגיע זמנה וראתה לענין שלא להחזיקה ברואה דם מחמת תשמיש כיון דרובא מסייע לה דהא רואה מחמת תשמיש הוי מיעוטא דמיעוטא ואע"ג דהתם אמרינן שאם עבר לילה אחת בלא תשמיש וראתה טמאה איכא למימר דהיינו לטמאה משום אותו דם אבל אחר שתטבול אם תחזור לראות מחמת תשמיש אפי' כמה פעמים לא מחזקינן לה ברואה מחמת תשמיש עד שתפסוק פעם א' וכמ"ש כך נ"ל אלא דמסתפינא להתיר אא"כ יהיו ידים מוכיחות שהוא דם בתולים עכ"ל ובש"ע שלו סתם הדברים לכתוב דלעולם מחזקינן בדם בתולים עד שתשמש פעם אחת ולא תראה מחמת תשמיש וכתב רמ"א בשם תשובת מהר"ם פאדוו"ה סי' י' דאפי' אם לא פסקה לראות פעם אחת אם אין לה צער כלל בשעת תשמיש הרי היא ככל הנשים ולא תלינן בדם בתולים:

« נדה ס״ה ע״א נדה ס״ו ע״א »