נדה ל״ו ב:ד׳-ה׳

4 רש"י פתח ↗

גמ' אטו כל המקשה נדה היא - אילו קשתה בימי זיבה מי הויא נדה והא אין נדות בימי זוב:

4 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ב גמרא שנינו בתחילת משנתנו כי האשה המקשה בלידתה הריהי נדה, ומלשון זו עולה כי הדברים אמורים בכל אשה. ושואלים על כך: אטו וכי כל המקשה נדה היא וטמאה, והרי ממשיכה המשנה ואומרת כי המקשה בתקופת אחד עשר הימים של זיבה, אינה נחשבת זבה!

5 רש"י פתח ↗

אמר רב נדה ליומא - וה"ק המקשה ורואה דם בימי זיבה אע"ג דלא אתיא ביה לידי זיבה מיהו באותו היום אסורה לשמש אבל לערב טובלת ואינה צריכה לשמור יום כנגד יום דרחמנא טהריה לדם קושי:

5 תוספות פתח ↗

נדה ליומא. נראה דאף לבעלה לא חיישינן שמא תשפה דאזלינן בתר רוב נשים מקשות דאינן שפות לילה ויום דהא עובדא דשילא בר אבינא נראה דלבעלה הוי ולא לטהרות:

5 תוספות הרא"ש פתח ↗

חיישינן שמא תשפה. ומאן דלא חייש משום מילתא דלא שכיח הוא כיון שנפתח הקבר ושופעת דם שתשפה קודם לידה:

1 גְּמָ' אַטּוּ כׇּל הַמְקַשָּׁה נִדָּה הִיא?

2 אָמַר רַב: נִדָּה לְיוֹמָא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא תִּשְׁפֶּה.

4 פתח עינים פתח ↗

אטו כל המקשה נדה היא. פירוש לאו קושיא היא דהא לא ס"ד דהא לימא מתניתין דמשום דמקשה יהא דמה דם נדה לעולם ואפילו בזיבה שאי אפשר לשום פנים לנדות לבא אלא אחר ימי זוב אלא פתיחת דברים היא לברר משנתנו וכן כל כיוצא בלשון זה בתלמוד. הריטב"א בחידושיו כ"י:

4 משנת ארץ ישראל על משנה נדה פתח ↗

בבבלי, ההכרעות העיקריות מועמדות בצורה ברורה: "אטו כל המקשה נדה היא? אמר רב: נדה ליומא, ושמואל אמר: חיישינן שמא תשפה, ורבי יצחק אמר: המקשה אינה כלום" נידה לו ע"ב. לפי פשוטם של דברים, לרבי יצחק מסורת שונה מזו של משנתנו, ולדעתו, המקשה ללדת, גם אם יצא ממנה דם רב, אינה נידה. כפי שאמרנו, אכן דם המקשה ללדת אינו נזכר בתורה, ומבחינה רפואית היא אינה נידה אף לא זבה אלא יולדת. הדם נובע ישירות ובאופן הכרחי מתהליך הלידה, ולכן היא טהורה. זו כאמור ההלכה כפשוטה, המתאימה לתנאי הטבע שאנו מכירים, וכן אומר ריש לקיש שם: "אמר קרא: 'תשב'. יש לך ישיבה אחרת שהיא כזו. ואיזו זו? זו קושי בימי זיבה". רב אומר שהמקשה נידה, בעקבות המשנה, ושמואל חושש לנידה לא מעצם הדימום הלידתי אלא שמא עד יום הלידה תשפה, ואז יוכח בדיעבד שלא היה זה דם הבא מחמת הוולד אלא דם נידה. זו הלכה מוזרה וחריגה: רק בדיעבד נקבע אם האישה נחשבת נידה, למפרע. אנו השתדלנו לתרץ כיצד חכמים חושבים שדם אישה בהיריון הוא דם נידה, והסברנו זאת לעיל בשלוש דרכים שונות. דעתו של רבי יצחק מוכיחה שגם הוא הבין את המשנה כפירוש השלישי, שלפיו האישה נידה משום שהתנא סבור שיש וסת בזמן ההיריון, ועל כך חולק רבי יצחק.

5 רשב"א פתח ↗

גמרא אמר רב נדה ליומא. פירוש אפילו ראתה בימי זיבה הרי היא נדה ליומא כלומר שאסורה כל אותו היום ואינה טובלת עד הערב כנדה. ואי אפשר לפרש דדוקא במקשה בימי נדה קאמר מדאמר ר' יצחק המקשה אינה כלום ועל כרחין ר' יצחק אדרב ושמואל קאי כלומר המקשה שאמרתם לטמא אינה כלום דאי אמתניתין קאי אמאי קאמר המקשה אינה כלום אדרבה הא אקשינן עליה מתניתין ופירקה רבא אליביה ה"ק בימי נדה נדה. אלא ודאי ר' יצחק על כרחין אדרב ושמואל קאי ועלייהו הוא דפליג דאמר אינה כלום ואם איתא דרב ושמואל אימי נדה קיימי היכי קאמר ר' יצחק אינה כלום אדרבה המקשה נדה גמורה הוה ליה למימר אלא על כרחין רב ושמואל במקשה בימי זיבה מפרשי ליה וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. ומכל מקום נראה ודאי דאפילו במקשה בימי נדה מטהרי לה אינהו דבר תורה ואינה לרב אלא נדה ליומא ואפילו מדבריהם מדברי רב אסי לשילא בר אבינא דהוה עביד כרב דאלמא לקולא הוה עביד כותיה דרב דאי להחמיר למיסרה אף בימי זיבה לעשותה נדה ליומא למה ליה לרב אסי לצעורי לשילא דעביד לחומרא וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל שכתב לקמן וז"ל אמר קרא וטמאה שבועים כנדתה ודייקינן כנדתה ולא כזיבתה מכלל דאיכא לידה שטהורה משום זיבה ואינה טהורה משום נדה ודלא כרב דאוקמה נדה ליומא מדרבנן אלא נדה לגמרי ע"כ ורש"י ז"ל לא פירש כן ולדידיה נמי קשיא לי דהא גמ' לקמן לז, ולח מההיא קושיא אמר רב ללישנא בתרא דדוקא ימים הראויין להיות בהן זבה גדולה או קטנה אבל בימי נדה לא ואפילו ללישנא קמא נמי לא אמר אלא ימים הראויין לספירת זיבה או לספירת זבה אבל בימי נדה לא ושמא נאמר דההיא לבתר דהדר ביה רב ואע"ג דאמרינן בסמוך כי נח נפשיה דרב אמר ליה לרב אסי צנעיה לאו למימרא דבשעת פטירתו ממש הדר ביה אלא קודם לכן ובשעת פטירתו הוא דא"ל לרב אסי דלצנעיה לשילא בר אבינא ורש"י ז"ל לא אמר כן אלא דבימי זיבה מטהר רב ומקל להיות טובלת לערב כנדה ואינה צריכה שימור דלא כשמואל ושילא היה מקל בזה כרב והדר ביה רב ולהורות כשמואל וזה נכון.ושמואל אמר חיישינן שמא תשפה כלומר מדרבנן דאילו דבר תורה בין בימי נדה בין בימי זיבה טהורה דמחמת עצמה ולא מחמת ולד בין בנדה בין בזיבה אלא דמדרבנן חוששין ואם בימי נדה חוששין, שמא תשפה, ואסורה כנדה ואם בימי זיבה כזיבה ור' יצחק אמר המקשה אינה כלום הקתני המקשה נדה אמר רבא בימי נדה ואסורה כנדה ואם ואסיקנא המקשה בימי זיבה אינה כלום. ובימי נדה נדה גמורה, ויש לפרש דר' יצחק דבר תורה קאמר אבל מדרבנן חוששים שמא תשפה כשמואל וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל שכתב זה לשונו ואוקמה רבה בימי נדה נדה בימי זיבה שומרת יום כנגד יום והיא טהורה. ואינו מחוור בעיני דהא על כרחן דר' יצחק אדרב ושמואל קאי כדכתיבנא ואם איתא היכי קאמר אינה כלום אדרבה מודה הוא לשמואל דחוששים שמא תשפה אלא ודאי מדקאמר אינה כלום אין חוששים לה כלל בימי זיבה וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ז מא"ב וא"ת מאי טעמא אין חוששים שמא תשפה והלא חוששים שמא יבקע הנוד ותנן יבמות סט, ב הרי זה גיטיך שעה אחד קודם למיתתו אסורה לאכול תרומה מיד, איכא למימר התם הוא משום דסופו ליבקע וסופו למות אבל כאן אדרבה סופה להתקשות כשמתקרבת ללידה, ובתוס' פירשו משום דלא שכיח, וטעמו של רב דאמר נדה ליומא פי' הרב רבי יונה ז"ל מ"כ משום דקושי סותר יומו כשכבת זרע דהכי מוכח לקמן בסוף פרקין להכי גזור ביה טומאת ערב לרב דלא לימרו שהוא עולה ע"כ.

5 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

אמר רב: אף המקשה בימי זיבתה, אף שאינה נחשבת זבה, וגם אין דינה כ"זבה קטנה" הצריכה לשמור יום אחד בטהרה כנגד יום טומאה, הריהי נדה. ואולם לא לכל דיני נדה, אלא רק ליומא ליום אחד שאסורה באותו היום שראתה בו לשמש עם בעלה, וטובלת בערב, ומותרת לבעלה. ושמואל אמר: גזירת חכמים היא שצריכה היא לשמור יום אחד בטהרה, וטעם הדבר: חיישינן חוששים אנו שמא תשפה, ויתברר איפוא שלא היה זה דם קישוי, וזבה היא.

5 שערי תורת בבל על פסחים פתח ↗

קיג סע"ב והיושבת על דם טוהר אסורה לשמש וכו'.—כפי' רשב"ם כן פירשו ר"ח ובה"ג הלכות יולדת ואשכול ח"א סי' ל"ח, אבל אין הלשון מכוון כפי פירושם, דהכי ה"ל למימר "והאשה שכלו ימי טהרה שלה אסורה לשמש". ועוד דסתם עונה היא או יום או לילה כ"ש רשב"ם, וכאן אי אפשר להיות עונה יום אלא לילה דוקא. וא"כ הול"ל "וכמה אמר רב לילה". לכך נראה לפרש דאכל הימים שהיא יושבת בימי טוהר קאי, שאם ראתה דם ביום או בלילה אסורה לביתה אותה עונה שראתה בה: אם ביום אסורה כל היום, ואם בלילה אסורה כל הלילה. ואחר שעברה העונה טובלת וטהורה. וכעין זה מצינו בנדה לו ב, שאמר רב "המקשה נדה ליומא", ופי' רש"י: המקשה ורואה דם בימי זיבה אע"ג דלא אתיא ביה לידי זיבה מיהו באותו היום אסורה לשמש, ולערב טובלת ואינה צריכה לשמור יום כנגד יום ע"כ. והטעם שאסרו לשמש עונה כשראתה בימי טוהר יש להבין מירושלמי ריש נדה, דהכי איתא התם: "רבי אמי בשם רב רבי בא בשם רב יהודה בדקה ומצתה טהור פי' דם טהור שאינו מחמשה דמים הטמאים באשה אסורה לביתה עד שיתנגב מעיינה. ר' טובי אמר בשם ר' אבהו אסורה לביתה עד מעת לעת וכו' ולמה היא אסורה שמתוך שהיא מתרגלת בדמים טהורין היא מתרגלת בדמים טמאים". וכעין זה בתלמודנו נדה מא ב: "א"ר יוחנן מקור שהזיע כשתי טיפי מרגליות טמאה. למאי אילימא לטומאת שבעה, חמשה דמים טמאין באשה ותו לא. אלא לטומאת ערב" ע"כ. ולפי פשוטו משמע שהיא טמאה טומאת ערב לבעלה כעין עונה דהכא ומעל"ע דירושלמי וכפי הטעם שאמרו בירושלמי*והרמב"ם בפ"א ה"י ממשכב ומושב פי' הא דטיפי מרגליות לענין טהרות. וזה תימה שהרי בנדה יט ב אמרו בפשיטות שדם ירוק אפי' מנדה אינו מטמא את הנוגע בו משום דאינו משקה שמתעגל ויוצא כמבואר בפי' רש"י שם, וכ"כ הרמב"ם עצמו בפ"א ה"ח ממשכב ומושב, שדם ירוק מנדה וזבה טהור. ועי' בתוס' הרא"ש נדה כב א, שנדחק לומר בהא דב' טיפי מרגליות דהלכות מקור הלכה למשה מסיני הן. ועי' בנודע ביהודה מהד"ת יו"ד סי' צ"ז, שנדחק מאד ליישב זה, ואין דבריו מחוורין כמו שיראה המעיין.. ולהיפך לענין טהרות היא טהורה כדמוכח בנדה יט ב וכמו שביארנו. ואל תתמה מה שמקילין בטהרות יותר מלבעלה, ובכל מקום מחמירין בטהרות יותר מלבעלה, שכבר מצינו כיוצא בו בנדה סג ב: "אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן"; ולענין טהרות שנינו בריש נדה: "כל אשה שיש לה וסת דייה שעתה", ואינה צריכה לפרוש מטהרות עונת וסתה*ועי' טי"ד סי' ק"צ בשם רמב"ן שלא הוזכרה בדיקת סמנין אלא לטהרות, אבל לבעלה אע"פ שלא עבר אסורה, ועוד שם ב"י סי' קצ"א בשם ר"ח דמחמיר בדין אחד לבעלה מבטהרות.. ומצאנו בספר והזהיר פ' תזריע ומובא בפרדס לרש"י סימן ר"פ וכל יולדת יולדת בזוב היא וצריכה שתשב ז' נקיים וכו' ואחר ז' נקיים כל הדם שהיא רואה וכו' דם טוהר הוא ומפרשת עונה מעל"ע וטובלת ומשמשת ע"כ. ומזה משמע שמצריך הפרשת עונה וטבילה לכל אשה שרואה דם בימי טוהר שלה ומפרש דעונה היא מעל"ע. ועי' שו"ת הגאונים חמדה גנוזה סי' קע"ג בשם ר' יצחק בר יעקב גאון, שאשה שכלתה לה ימי טהרה מ' לזכר או פ' לנקיבה אינה צריכה טבילה.

« נדה ל״ו ע״א נדה ל״ז ע״א »