2דבר אתו משפט. שאין אלהים בכל מקום אלא דיין אבל גבי ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה לא דרשו בו כלום מפני ששם מורה על המלאך דלעיל מיניה דכתיב וירא מלאך. אליו בלבת אש ואף על פי שדרז"ל בשמות רבה שבתחלה לא ירד אלא מלאך א' שהיה ממוצ' ועומד באמצע האש כדכתיב בלבת אש ואח"כ ירדה שכינה ודברה עמו מתוך הסנה כדכתיב ויאמר יי' ראה ראיתי מ"מ מפני שמתחלה לא נראה אליו רק המלאך והוא אשר קראו משה משה והזהירו אל תקרב הלום כדכתיב ויקרא אליו אלהים ואילו היתה השכינה היל"ל ויקרא סתם ומסתמא הוא הכתיב לעיל מיניה וירא יי' כי סר לראות למה חזר וכתב ויקרא אליו אלהים אלא אין אלהים אלא המלאך שנגלה אליו בתחלה ופי' וירא יי' כי סר לראות שכשראתה השכינה שמשה סר לראות רמזה למלאך והזהירו שלא יקרב שם ואמר לו בשם השכינה אנכי אלהי אביך ואע"פ שדבר אחר זה השכינה עצמה כדכתיב ויאמר יי' ראה ראיתי כו' פחד משה לענו' לשכינה וענה למלאך כדכתיב ויאמר משה אל האלהים מי אנכי וענה לו המלאך בשם השכינה שדבר' עמו כי אהיה עמך וענה לו משה ואמרו לי מה שמו מה אומר אליה' וענה לו אהיה אשר אהיה כה תאמר אל בני ישראל יי' אלהי אבותיכם שלחני אליכם לך ואספת כו' עד ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי אז ענה השכינה ואמר מזה בידך כו' ויאמר יי' אל משה שלח ידך ואחוז בזנבו כו' ויאמר יי' לו עוד הבא נא ידך בחיקך כו' ואחר שעתה השלשה אותות התחיל משה לדבר אל השכינה ויאמר משה אל יי' והשיב לו ויאמר יי' אליו מי שם פה לאדם עד סוף העניין וגבי וידבר אלהים אל נח ויאמר אלהים אל נח לא דרשו כלום מפני שסמכו על מה שדרשו גבי ויזכור אלהים את נח זה השם מדת הדין הוא ונהפך למדת רחמים על ידי תפלת הצדיקים וזה יספיק לכולם וזה בעצמו נשיב במה שלא דרשו כלום גבי ויאמר אלהים יהי רקיע וכל שאר המאמרות שסמכו על מה שדרשו במלת אלהי' שבפסוק הראשון שאמרי ולא נאמר ברא יי' שבתחלה עלה במחשב' לבראתו במדת הדין וראה שאינו מתקיים והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין היינו דכתיב ביום עשות יי' אלהים ארץ ושמים וזה הטעם מספיק לכלם. וי"מ דמוידבר הוא דמפיק לה שדבר עמו משפע מפני שוידבר ל' קושיא הוא כמו שכתב רש"י בפ' כי תשא בפסוק וידבר יי' אל משה לך רד כי כבר פירשתיו שם שהוא דבור בלא אמירה אחריו ע"ש:3על שהקשה לדבר ולומר למה הרעות. משמע שהוא סובר שזאת הפרשה היא תשובה לעניין שלמעלה שאמר משה למה הרעות ואם כן מהו זה שכתב בסוף דבריו ורבותינו דרשוהו לעניין שלמעלה שאמר משה למה הרעות דמשמע שאין זה סברתו עוד שמכלל דבריו בפירש שפרשה הזאת נראה שהוא סובר שהפרשה הזאת היא תשובה על למה זה שלחתני ולא על למה הרעות וליכא למימר דהכי קאמר דבר אתו בכעס בתשובת למה זה שלחתני בעבור שהקשה לדבר ולומר למה הרעות והיה כעוס מאותו דבור וכשהשיב לו על למה זה שלחתני השיב לו בכעס מפני הכעס הקדום מפני שדבר אתו משפט מורה שעמד עמו בדין להענישו כי לא מצינו בשום מקום שיכונה הכעס בשם משפט ובשמות רבה אמרו בהדיא וידבר אלהים אל משה בקשה מדת הדין לפגוע במשה. לכן הנראה בעיני בזה הוא שוידבר אלהים אל משה דבק עם הפרשה הקודמת ודבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעות והוא העונש הנזכר למעלה במאמר עתה תראה ולא באחד ושלשים מלכים ועכשיו הודיע הכתוב שזה העונש בא עליו מפני שאלהים שהוא מדת הדין עמו במשפט שאין אלהים בכל מקום אלא דיין. ואל יקשה עליך ממה שהפסיקה הפרשה בין עתה תראה ובין וידבר אלהים אל משה כי יש פרשה אחרת דומה לזו ובש"ר אמרו בפירוש ויאמר יי' אל משה עתה תראה באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע במשה שנאמר וידבר אלהים אל משה הרי לך בהדיא שמאמר וידבר אלהים אל משה דבק עם מאמר עתה תראה אף על פי שהפסיקה הפרשה ביניהם גם יש כדמות ראיה על זה שאחר וידבר אלהים אל משה התחיל ואמר ויאמר אליו ואילו היה כלו דבור אחד היה לו לומר וידבר אלהים אל משה לאמר אני יי' כמו וידבר יי' אל משה לאמר אני יי' וכמנהג הכתוב בכל מקום לכן נראה בהכרח שמאמר וידבר אלהים אל משה הוא מאמר לעצמו ומאמר ויאמר אליו אני יי' הוא מאמר לעצמו הראשון דבק עם הפרשה הקודמת והשני דבק עם וארא הבא אחריו ואל תשיבני מכנוי אליו ומסתם ויאמר שלא נזכר בו האומר ואילו היה מאמר לעצמו היה ראוי להיות ויאמר יי' אל משה אני יי' כי מצאנו וירא אליו יי' במקום וירא יי' אל אברהם שהוא סומך על האמור למעלה אע"פ שהוא עניין לעצמו שהרי בפרשה הקודמת היא ביום המילה והפרשה שאחריה היא על היום השלישי למולה וכן נאמר פה שהוא סומך על מה שנזכר למעלה מהאומר והמקבל. ויש מפרשים שמה שאמ' הרב דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעות הוא על פי המדרש שאמרו שהוא שב לעניין שלמעלה שאמר משה למה הרעות אבל לפי פשוטו של מקרא הוא תשובה על למה זה שלחתני וזה הבל כי מה טעם להזכיר זה פה הרי כבר זכר אותו אחר סיום דבריו ואמר ורבותינו דרשוהו לעניין שלמעלה שאמר משה למה הרעותה ועוד שאם כן היה ראוי לומר אחר זה ולפי פשוטו היא תשובה על למה זה שלחתני לכן מה שפירשנו הוא הנכון:4ולא לחנם שלחתיך כי אם לקיים דברי לאבות. תימה דמהכא משמע דלמה זה שלחתני הוא שאלה ששאל לו לאי זה צורך שלחתני אחר שמאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך ולפיכך השיב לו לא לחנם שלחתיך כי אם לקיים כו' וזה סותר מה שפי' למעלה שהיא לשון קבילה שאמר קובל אני על ששלחתני בשליתות זה שיש כו תקלה שבזה לא יפול לומר לא לחנם שלחתיך מפני שנראה שמשה אמר לו למה זה שלחתני בחנם שלא לצורך ומשה לא אמר לו אלא למה שלחתני בשליחות כזה שבא תקלה על ידי גם לא יפול עליו כדי לקיים דברי לאבות כי עדיין הקבילה במקומה עומדת שהרי משה יודע היה שסופו להצילם כמו שאמר לו ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה רק שאשלח ידי והכתי אותו בכל נפלאותי ועם כל זה היה קובל מאחר שכונתך היתה לרע להם ע"י שליחותי למה זה שלחתני בשליחות שתצא תקלה ע"י כי מאז באתי אל פרעה הרע לעם הזה. ושמא יש לומר דה"ק ליה הקב"ה למשה מה שאתה קובל למה זה שלחתני להצטער בעדן ולקבל תרעומת על שיצאת תקלה על ידי דע שלא לחנם עשיתי זה כי אף על פי שידעתי שתצטער בשליחות הזאת מפני התקלה העתידה לצאת ממנה עם כל זה הוכרחתי לשלח אותך לעשות השליחות הזאת כדי לקיים דברי לאבות הראשונים ולא לחנם שלחתיך כי לא היה אפשר לעשותו בלתי שליחותך.
