משפטי עוזיאל, חלק ט, אבן העזר א׳

1 איסור הוצאת זרע לבטלה

2 לאבן העזר סימן כ"ג

3 ב ניסן תשי״א

4 לכבוד

5 הרה״ג מעוז ומגדול

6 כמוהר״ר ר׳ יהושע מאמאן יצ״ו

7 רב ומו״ץ בעי״ת אספי מרוקו

8 שלום וברכה בחבה נעימה,

9 מכתבו מיום ג׳ שבט דנא, הגיע לידי במועדו, אולם לרוב טרדותי המתרבות חדשים לבקרים לא יכלתי לעיין בו עד האידנא שפניתי קצת, ואתו הסליחה, ועתה הנני לענות:

10 אם אמנם אין דרכי להשיב תשובה על תשובה, אלא מוטב להשאיר את הדבר לפני המעיינים, וכמאמרם ז״ל: ״ואל תאמר קבלו דעתי, כי הם רשאים ולא אתה״ אבות פ״ד מ״ח, אולם הפעם בראותי שמפני קצורי לא הובנו דברי כהלכה, הנני משיב על הערותיו, כמשיב מאהבה ומפני הכבוד.

11 ובטרם אבוא להשיב על עצם הענין, הנני להקדים ולומר: אין לך הלכה בתורה שאין בה מחלוקת, הללו אוסרים והללו מתירים, הללו מזכין והללו מחייבין, אלו מטמאין ואלו מתירין, וכולם נתנו מרועה אחד, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא חגיגה ג, ב, וכל חלוקי הדעות האלה התרכזו בפסקי הלכה שנקבעו בשו״ע – שנתקבל להלכה בכל קהלות ישראל – לא תמיד משום הלכה כרבים, אלא יש שנתקבלו הלכות כדברי יחיד – משום דמסתבר טעמיה, כידוע לכל המעיינים בשו״ע ובית יוסף.

12 אולם עדיין נשארו הלכות שלא נתבררו כל צרכן, ועליהן נפלה שוב מחלוקת הפוסקים בפירושן של ההלכות, שלמדו מתוך דיוק הלשון והסברת הדברים ממקורותיהם הראשונים ־ התלמוד וראשוני הפוסקים.

13 ועתה בשאלה דנדון דידן פסק מרן בשלחנו: ״אסור להוציא שככת זרע לבטלה, ועוון זה חמור מכל עבירות שבתורה, לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד. אלו שמנאפים ביד ומוציאים שכבת זרע, לא די להם שאיסור גדול הוא, אלא שהעושה זה בנדוי הוא יושב, ועליהם נאמר ״ידיכם דמים מלאו״ ישעיה א, טו, וכאלו הרג הנפש. אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת, או יביא עצמו לידי הרהור״ וכו' אה״ע סי׳ כ״ג סעיפים א-ג, והם הם דברי הרמב״ם הלכות איסורי ביאה פכ״א הלכות יח-יט. והנה דברי מר״ן ז״ל צריכים פירוש, דהנה בגמרא גרסינן: ״המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי, ולימא אסור דקמגרי יצר הרע אנפשיה וכו', ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב ״ידיכם דמים מלאו״ – אלו המנאפים ביד״ וכו' נדה יג, ב, הרי שבמנאפים ביד כיון שהוא אסור אין מנדין אותו, שדוקא למקשה עצמו לדעת, לפי שאינו עושה מוציא זרע לבטלה, אלא שמגרי אנפשו יצר הרע, לפיכך מנדין, תדע דהגמרא מקשה ״ולימא אסור״ וכו׳, מכאן שבמקום איסור אין נדוי, ולפי זה במנאפים ביד שהוא עושה איסור, אין מנדין אותו, ומר״ן ז״ל כתב: ״אלו שמנאפים ביד וכו׳ בנדוי הוא יושב״ וכו'.

14 *ראה: משפטי עזיאל אבן העזר ירושלים תשכ״ד סימן נ. ובספר ״עמק יהושע״ להרה״ג יהושע מאמאן. ח״ב, חלק אבן העזר סימנים יא-יד, הודפסו השו״ת בינו לבין מרן הרב עזיאל זצ״ל.

15 זאת ועוד, דהרי במקשה עצמו לדעת כתב שיש בו איסור, ולא כתב: בנדוי הוא יושב, מכאן דסבירא ליה כסתמא דתלמודא, דגם המקשה עצמו לדעת, ואעפ״י שלא הוציא זרע לבטלה, הוא אסור, ולא מנדין אותו, א״כ כל שכן הוא במנאפים ביד, דהיינו מוציא זרע לבטלה, וכדפירש״י: ״ביד ־ מוציא זרע לבטלה״, כיון שעושים איסור, אין לנדות אותם, והם עוונם ישאו ככל חייבי לאוין, וחייבי מיתות בית דין וכריתות. ולפי זה מה שפסקו הרמב״ם, הטור ומר״ן, דמקשה עצמו לדעת אסור ולא נדוי, ובמנאפים ביד אסור ונדוי, אינו הולם לפי סוגיית הגמרא, ותמהני שלא עמדו על זה מפרשי הרמב״ם ושו״ע.

16 ולע״ד נראה לומר, דהרמב״ם ודעמיה מפרשים סוגיא דגמרא, דהכי קאמרה: רב סבר מקשה עצמו לדעת אינו מעשה אסור, ואין בו אלא נדוי, דמשום חומר איסור עבירה זאת הטילו חכמים נדוי גם על פעולות המביאות לידי איסור זה, וסתמא דתלמודא מקשה: ״ולימא אסור״ וכו׳? כלומר: לימא אסור ולא יהא בנדוי, מכאן דגם סתמא דתלמודא סובר דבמקום שיש אסור ממש מנדין אותו, מפני חומר האסור של שז״ל, הלכך במנאפים ביד, כיון דמוציא זרע לבטלה, מנדין אותו, אולם במנאפין ביד לאו דוקא, אלא כל מוציא זרע לבטלה בכל ענין שהוא, הוא בכלל זה, וזהו דקדוק פירש״י: ביר – מוציא זרע לבטלה. ולכאורה הוא מיותר, דהא מנאפים ביד זהו מובנו דמוציא זרע, אבל רש״י בא לומר דלאו דוקא ביד, אלא כל מוציא זרע הוא בכלל זה, לאפוקי מקשה עצמו לדעת, וכדתנא דבי רבי ישמעאל: לא תהא בך ניאוף בין ביד בין ברגל נדה שם, ובכלל זה הוא המתחממים בעצי אילנות במדורות גדולים, או כל הדומה לזה, וכדכתב רש״י: כלומר בעלי הנאות נדה שם עמוד א. תדע שהרי הרי״ף ז״ל השמיט בהלכותיו דברי רבי אלעזר המנאפים ביד וכו׳, וכתב דברי רבי אמי: כאלו שופך דמים, שנאמר: ״הנחמים באלים״ ישעיה נז,ה ר״פ שמונה שרצים.לעומת זאת הרמב״ם ומר״ן השמיטו דברי רבי אמי, הנחמים באלים, שמדבריו למדנו דאפילו בחמום הגוף על ידי מדורות עצים אסור, וכאלו הורג את הנפש, וכתבו רק ״המנאפים ביד״, מכאן מוכח להדיא דמנאפים ביד ונחמים באלים – חד דינא הוא, ואיסורם שוה כאלו הרג הנפש, וזה נלמד מקרא ד״הנחמים באלים״, וכדרשת רז״ל: אל תקרי שוחטי אלא סוחטי, כלומר סוחטי הילדים נדה שם, והיינו מוציא זרע לבטלה, הוא כשוחטי הילדים, והם אמת ודבריהם אמת, שהרי בשכבת זרע של האיש מעורבים בו צורות ילדים בתמונות זעירות מאד, וזהו סוד ההולדה בבע״ח ובצומח, כידוע.

17 מכללם של דברים למדנו – שלשה סוגי עבירה בענין זה: א. מוציא זרע לבטלה דרך ביאה בהיתר, כגון: דש מבפנים וזורה מבחוץ, או בא על קטנה שאינהראויה לילד בדין בא על קטנה, עיין טו״ז וברכי יוסף ס״ק א׳, ואין כאן מקומו להאריך. ב. מוציא זרע לבטלה בדרך חמום, כגון: משפשף ביד או ברגל, או מתחמם על ידי מדורות אש וכדומה. ג. דברים המגרים את הזימה: כגון: מקשה עצמו לדעת או מהרהר בעבירה, אעפ״י שלא בא לידי הוצאת זרע. ״לדעת״: ״כלומר ל״ד הוצאת ש״ז ממש דאסור, אלא אפי׳ קשוי או הרהור לדעת אסור, דעי״ז בא לידי ש״ז לבטלה ב״ח״ באר היטב ס״ק ג. מעתה עומדת לפנינו קושיא חמורה מסוגיין דגמרא: ״היכי עבדינן? פירש״י: היכי מייתינן ליה לידי קרי דלחזי אי מיקרע למיבדקיה ולאכשוריה, מייתינן נהמא חמימא, דשערי וכו׳ מחמת חמימותו הוא נקרי – פירש״י, אמר אביי: מעבירין בגדי צבעונים פירש רש״י: של אשה לפניו, והוא מהרהר באשה ונקרי יבמות עו,א. וכאן עומדת לפנינו השאלה: וכי מותר הוא לעבור עברה חמורה, משום בדיקה אם מותר לבא בקהל או לא, או בדברים אחרים משום פריה ורביה? והא לתנא דבי רבי ישמעאל, איסור זה הוא איסור לאו שחייבים עליו מיתה, מדכתיב: ״לא תנאף״ – לא תהא בך ניאוף בין ביד בין ברגל, ודברי רבי יצחק ורבי אליעזר דהוה כשופך דמים, הרי זה בלאו ד״לא תרצח״, וקיימא לן דלא אתי עשה, ודחי לא תעשה, אלא כגון: מילה בצרעת, כשביעידנא דמתעקר לאו, קא מוקים העשה, ובנדון דידן בשעה שמתעקר הלאו אינו מקיים העשה שבת קלב,ב !

18 ואפשר היה לומר דבנדון דידן, הואיל ואי אפשר לקיים העשה לעולם בלא עקירת הלאו, הוה ליה כבעידנא, אבל דבר זה אינו מוסכם עיין ״מלא הרועים״ אות עיין. מערכת: עשה דוחה לא תעשה סי׳ א׳. עיין ביד מלאכי כללי האלף סי׳ נ״ו.לכך נראה לי ברור דטעם היתר זה הוא משום דלא אסרה תורה הוצאת זרע, אלא כשהוא לבטלה, היינו נאוף, אבל כל שעושה זאת משום הכרח ־ אין בזה אסור כלל וכדכתבתי בסה״ק ״משפטי עזיאל״ ח״ב אה״ע סי׳ מ״ב, ובתשובתי הקודמת. ועתה הנני להוסיף עוד ראיה לדברי מדברי רש״י ז״ל.״הנחמים באלים וכו׳ כלומר בעלי הנאות״ נדה יג,א, ויתור לשון זה בא ללמד שלא נאמר אסור זה, אלא כשהוא נעשה לשם הנאת זמה, אך אם יש צורך לחמם את הגוף, ועל ידי כך יפלוט את הזרע וכסוגיא ביבמות עו,א, או לשם בדיקה לענין פו״ר, אינו בגדר אסור, בין אם עושה ביד או על ידי חמום אחר.וכבר הוכחתי לעיל מדברי הרי״ף והרמב״ם ודעמייהו דנאוף ביד ונחמים באלים שוים באסורם, והוא הדין אם נאמר טעם להיתר זה, משום דאתי עשה ובמ״ש התוס׳ פסקי תוס׳ זבחים צז,ב, הואיל ונדחה לא תעשה, הרי אין כאן אסור כלל.

19 ועתה אשובה נא לדברי מעכ״ת שכתב: ״דמ״ש ר״י כאלו שופך דמים, היינו לחלוק על רבי יוחנן דאמר חייב מיתה״. זאת היא טעות גדולה שפלטה קולמוסו, דלא נחלק אדם מעולם דשופך זרע לבטלה אינו חייב מיתה, ורבי יצחק לא בא לחלוק, אלא להוסיף שאיסור זה הוא חמור כרציחה, אלא שאין בית-דין הורגין אותו כדין רוצח, אבל חייב מיתה בידי שמים, וזהו דיוק לשון ״כאלו שופך דמים״, ולא שופך דמים ממש שנהרג ע״פ בית דין.

20 מעכ״ת הרגיש בחולשת דבריו, לכן הוסיף וכתב ש״הכתוב גופיה, פשטו באופן אחר, כמ״ש במצודות״, דברים אלה הם שגגה שיצאה מלפניו והיא צריכה כפרה, דאם כן עקרת כל דרשות רז״ל שבדרך ״אל תקרי״, ודבר זה אסור לאומרו, ואמנם קושטא שמקרא זה ד״הנחמים באלים״ כפירש״י הנחמים באלים, המתחממים בע״ז״, וכן תרגם יב״ע: ״דפלחין לטעותא תחות כל אילן״ ישעיה נז,ה, אבל דברים אלה הם משל לפעולה דומה לזה של פעולת שוא, להוציא זרע לבטלה על ידי התחממות הגוף בעצי אילנות, כפירש״י בסוגיין, וזהו פירוש: אל תקרי שוחטי אלא סוחטי, להשלמת המשל של הנחמים באלים, שהוא מוציאי שז״ל, להנחמים באלים לע״ז שהם שוחטי ילדים, מכאן למדו רז״ל דמוציא שז״ל כשוחטי ילדים, והיינו כשופכי דמים.

21 *אולם גם שם פירש רש״י: המתחממין בש״ז ואולי התחלף לו לרב ש״ז בע״ז.

22 ותמיהני טובא על מעכ״ת שיצאו דברים אלה מפיו, דאם כן גם קרא ד״ידיכם דמים מלאו״ פשטיה דקרא הוא על רציחה, וכן תיב״ע: ״ידכון דם זכאי מליין״, ורש״י פירש: דמים – רציחה ישעיה א,טו, ואם כן, גם המנאפים ביד אינן חייבים מיתה לפי שלא עשו מעשה רציחה, וזהו ודאי לא נאמר ולא יאמר, דלא יהיו מנאפים עדיפים מדש מבפנים וזורה מבחוץ, שנאמר בו: ״וירע בעיני ה׳… וימת גם אותו״ בראשית לח, י, שלמדנו ממנו חיוב מיתה בידי שמים למוציא זרע לבטלה. ועוד הוסיף וכתב: שהרי אפילו מי שאינו עוסק בפריה ורביה, דנוהו במדה זו ואמרו עליו: ״כאלו שופך דמים״ יבמות סג, ב. ואשתמטתיה מיניה דמר מ״ש באותה סוגיא: אבא חנן אמר משום רבי אליעזר: חייב מיתה, שנאמר: ״ובנים לא היו להם״ במדבר ג, ד, הא היו להם בנים לא מתו יבמות סד,א.

23 על מה שכתבתי דהוצאת זרע לבטלה על ידי הרהור חמור יותר ממנאפים ביד, על יסוד מאמרם ז״ל: ״הרהורי עבירה קשים מעבירה״ יומא כט, א, כתב מעכ״ת: כבר רש״י ז״ל, ארון כל המפרשים, פירש באופן אמיתי ״תאות נשים קשים להכחיש את בשרו יותר מגופו של מעשה״ וכו׳, וכפירושו אתי שפיר נמי שאין זה סותר למ״ש בש״ס ״מחשבה רעה אין הקב״ה מצרפה למעשה״?קידושין מ,א.

24 וגם בזה טעה בלשונו באמרו פרוש אמיתי, מכלל שכל הפירושים האחרים אינם אמיתיים חלילה, דבר זה לא ניתן להאמר, וכל שכן להכתב. ובאמת גם דברי רש״י פירושם הוא: מרשמי הגוף אנו מכירים רשמי הנפש, שכן דרכה של חכמת הנפש לדעת מהמוחש את המושכל, וכמאמר הגמרא: ״ריחא דבשרא״ וכו׳, פירש״י: המריח בשר צלי קשה לו שמתאוה לו יומא שם, אף הרהור עבירה מגבירים תאות העבירה.

25 ונעלם ממעכ״ת פירוש הגאונים: ״והסימן בזה ברור, שאילו אתה אוחז חתיכת בשר ומריח בה, אינך מוצא בה זוהמא כאשר אתה מוצא בידים מזוהמות, אלא זוהמת ידים בבשר קשה מזוהמת הבשר״ אוצר הגאונים יומא מהדורת לוין עמוד 14, ובספר העקדה שער כ פירש: ״העבירה בהרהורים וטענות המחזיקים אותה היא קשה מזולתם״. ובספר ״משיב נפש״ לרבינו המאירי הוצאת תלפיות ניו-יורק תש״י דף 170 כתב: ״כי ההרהור יקל לבעליו, לא ירגיש ממנו, והוא סבה לו להחטיאו תמיד וכו׳, אחר שהרהור הרע נשאר עמו״. וכן כתב היד-יוסף משם אור החיים, ועי״ע מהרש״א בח״א.

26 וכולם אמרו דבר אחד, שהרהור עבירה אעפ״י שאין מענישין עליו בבית דין, מכל מקום חמור הוא באיכותו מעבירה עצמה, וכן אמרו בהרהור עבירת זנות, שהמביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של מקום, כתבי הכא ״וירע בעיני ה״׳ בראשית לח, י, וכתיב התם ״לא יגורך רע״ תהלים ה, ה נדה יג, ב.

27 והרמב״ם ז״ל כתב: ״לפי שהמחשבה מעלה גדולה באדם מכח השכל וממדות הנפש השכלית, וכשהוא חוטא בו הנהו חוטא במבחר מדותיו״ ראה מורה נבוכים ח״ג פ״ח. ורבינו בחיי ז״ל הוסיף וכתב: ״ועוד טעם, הרהורי עבירה קשין מעבירה אחר מעשה העבירה, כי כיון שעשה העבירה ועוד מהרהר בזה, הוא קשה לענין עונש הנפש מעבירה עצמה, אבל קודם מעשה העבירה, אין עונשו קשה ואינו נענש כלל, שהרי אמרו מחשבה רעה אין הקב״ה מצרפה למעשה״ רבינו בחיי נצבים כט, יח ד״ה ורמב״ם.

28 ואלו ואלו דברי אלקים חיים, שהם דברי אמת ודבריהם אמת, וכל שכן בהרהור של זנות, שאין זה דבר שבמחשבה גרידא, אלא הוא מתחמם בגופו ופולט זרע מיד או בחלום, וכמ״ש: ״הנה נפשי לא מטומאה״ יחזקאל ד, יד , שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומאה בלילה חולין לז, ב, ואין זה בגדר מחשבה, אלא הוא מעשה עבירה ממש, וקשה מעבירה עצמה דנאוף בידים, או כל חמום אחר, הואיל וההרהור הוא נמשך יותר וחוזר ונשנה, אם אין אדם מסיח דעתו ממנו, ומביא לידי הוצאת זרע לבטלה, וחלילה לומר שזו עבירה קלה.

29 מכל האמור התבררו הדברים כשמלה, ואין מקום לומר הקל, שזהו חומרא דאתי לידי קולא, להקל בעון שז״ל החמור, שעליו נאמר: ״כל המוציא זרע לבטלה חייב מיתה״, ומשמעות לשון זה על כל הוצאת זרע, בכל אופן שהוא, ואין לנו לחדש מדעתנו משקל העבירה להקל או להחמיר, ולא הותר דבר זה, אלא משום פו״ר וכדאמרן, שלא אסרה תורה בכגון זה שאינו עשוי לשם נאוף, או הנאת זימה, אלא משום הכרח בקיום מצות פו״ר, ואין זה בגדר לבטלה, וכדאמרן.

30 על מה שכתבתי להוכיח מדברי הגמרא: ״כל המביא עצמו לידי הרהור״ וכו׳, כתב מעכ״ת גם זו רבותא קמ״ל שאפילו על ידי הרהור אין מכניסין, וכל שכן בידים וכו׳.

31 לזה הנני עונה ואומר – קושטא הוא, שדברים אלו נאמרו בדרך אפילו, וזהו בענין מביא עצמו לידי הרהור, אעפ״י שלא בא הדבר לידי הוצאת זרע לבטלה עיין באה״ע סי׳ כ״ג סעיף ג׳, וגם למטוניה דמר: האם מילתא זוטרתי היא עבירה זאת שאין מכניסין אותו במחיצתו של הקב״ה, ועוד זאת שהוא נקרא ״רע״, כדרשתם, כתיב הכא ״וירע בעיני ה״׳, וכתיב התם ״לא יגורך רע״, ומעתה צא ולמד אם גם מביא עצמו לידי הרהור נקרא ״רע״, על אחת כמה וכמה כאשר מהרהר וחוטא בהוצאת זרע לבטלה, וחלילה לומר שזו היא עבירה קלה.

32 והנלע״ד כתבתי

33 בן ציון מאיר חי עזיאל

34 ראשון לציון הרב הראשי לישראל