משנת ארץ ישראל על משנה אבות ב׳:י״ב

12 רבי יוסף – הכהן, שכונה בפי רבו "חסיד", מייחד את דבריו לתחום שונה, אומר יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך – התביעה לשוויון בין החבר לבינך היא התביעה הדתית העולה מסדרת מקורות, החל מ"ואהבת לרעך כמוך" ויקרא יט יח; "וחי אחיך עמך" ויקרא כה לו. על ההיגד הראשון נאמר שהוא כלל גדול בתורה ספרא, קדושים פרק ד הי"ב, פט ע"ב; בראשית רבה, כד ז, עמ' 237. באבות דרבי נתן שצוטט לעיל מכונה היגד מקראי זה "שבועה גדולה". חכמים פיתחו תפיסה זו לדרישה לשוויון: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" לעיל מ"י, וכך גם "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך". כל התביעות להשוואה באות מאותו מקור: "רבי שמעון בן אלעזר אומר בשבועה גדולה נאמר דבר זה, ואהבת לרעך כמוך. אני ה' בראתיו, אם אתה אוהבו אני נאמן לשלם לך שכר טוב, ואם לאו אני דיין לפרוע" אבות דרבי נתן, נו"א פט"ז, עמ' 64. השוויון נובע מהשוויון כלפי שמים, שכן בני אדם נולדו שווים לפני בורא עולם.

13 לדעתנו אין הבדל בין הניסוח החיובי "ואהבת לרעך", המודגש גם בפי ישו, לבין הניסוח השלילי בארמית, "דעלך סני לחברך לא תעביד" – מה ששנוא עליך לחברך לא תעשה בבלי, שבת לא ע"א. דורות של תאולוגים נוצריים עסקו בהשוואה שבין הניסוח החיובי, שכולו אצילות, לבין הניסוח השלילי המעיד, לדעתם, על כוונה רעה ולב שחור. לדעתנו שני הניסוחים נמצאים במקורות, והכוונות הרעות אינן במקורות אלא במטרת המחקר.

14 שוויון ואהבת הרע

15 מן הראוי להדגיש שהתביעה היהודית היא שוויונית מינימליסטית. בניגוד לחלק מהוגי הדעות הנוצריים שדיברו על הקרבת היחיד למען החבר ולמען החברה, היהודי נדרש לשוויון כלפי אחיו, ותו לא. אבל מתברר שתביעה כזאת לשוויון היא מעשית ונקלטת, והשפעתה רבה הרבה יותר מאשר תביעות להתנהגות ברמת חסד וצדקה בלתי אנושיים.

16 יתר על כן, תביעת השוויון מובילה גם למגבלות. אין צורך לתת לחבר את מה שאין לך. לעתים זו סיבה לשחרור מחובת עזרה לזולת כגון בהשבת אבדה כשהוצאות ההשבה יקרות. הדוגמה המובהקת היא שניים שהולכים במדבר ויש להם יחדיו מים המספיקים לאחד בלבד:

17 אהבת הרע מוגבלת עד לשוויון, ואיננה התמסרות כללית.

18 רעיון השוויון שהודגש באבות דרבי נתן תופס אף הוא מקום בדיונים פילוסופיים וכלכליים בני ימינו. האם החברה חייבת לחלק את משאביה בשוויון, והאם היא צריכה לפעול לחיסול אי השוויון המולד? הגישה הראשונה מובילה לצדק חלוקתי נוקשה, שכל אחד מקבל באופן שווה, ואילו הגישה השנייה מובילה ל"אפליה מתקנת". השאלות הללו אינן נידונות במקורות, אך מודגשת בהם הגישה הבסיסית של שוויון התחלתי במשאבים הרלוונטיים. ודאי שאין שוויון ברכוש גם בין שני תינוקות, ולא שוויון בהזדמנויות, במעמד חברתי וכו', אבל יש שוויון במשאב הכי חשוב, והוא משאב יראת השמים. מצדנו נוסיף ששוויון קיים גם במושג האהבה. אהבת ה' לנולד, אהבת ההורים לנולד, ואולי גם אהבת ה' להורים. כל יתר הפערים הם, מבחינתם של חכמים, שוליים יותר, אך אנו, כבני אדם, עסוקים בעיקר במשאבים אלו, אף שמבחינה דתית הם "משאבי משנה".

19 יוסף הכהן כונה על ידי רבן יוחנן בן זכאי "חסיד", ושאלנו האם תואר זה משקף השתייכות בלתי פורמלית לקבוצת החסידים, או שזה תואר לצדקות אישית. ה"חסידים", כקבוצה, מתוארים כמקפידים בזהירות יתר בשאלות של ממון: "המצניע קוצים וזכוכית בתוך כותלו של חבירו ובא בעל הכותל וסתרו, ובא אחר והוזק בהן, הרי זה חייב. חסידים הראשונים היו מוציאין אותן לתוך שדות עצמן, ומעמיקין להן שלשה טפחים, כדי שלא תעלים המחרישה" תוס', בבא קמא פ"ב ה"ו. כמו כן: "מעשה באחד שהיה מסקל מתוך שדהו ונתן לרשות הרבים, היה חסיד אחד רודפו אמר לו מפני מה אתה מסקל מתוך שאינו שלך ונותן לתוך שלך, שחק עליו. לאחר זמן נצטרך אותו האיש ומכר את שדהו והיה מהלך באותו מקום ונתקל, אמר לא לחנם אמר לי אותו האיש 'הרי אתה מסקל מתוך שאינו שלך לתוך שהוא שלך' " תוס', שם הי"ג, וכן רבי חנינא בן דוסא מתואר כמקפיד במיוחד על השבת אבדה בבלי, תענית כה ע"א ועדויות נוספות. אם כן, ה"חסידים" כקבוצה הקפידו הקפדת יתר על הפגיעה הכלכלית באחר, ואולי משום כך כונה רבי יוסף "חסיד".

20 על הקשר בין תורת חסידים ושרידי ספרות החכמה הבאים לידי ביטוי במשניות שלנו ניתן ללמוד ממשפט מקרי באבות דרבי נתן: "במגילת חסידים מהו הוא אומר אם רוצה את להדבק לך אוהב הוי נושא ונותן בטובתו" נו"ב פכ"ו, עמ' 52. מימרה זו מקבילה ל"יהי ממון חברך חביב עליך כשלך". נראה, אפוא, שלפנינו דמות של חסיד שהתערה בבית המדרש ועבורו חסידות היא ערך חשוב, ברם מצד שני גם לימוד התורה חשוב לו, והתורה איננה ירושה.

21 התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה – באופן טבעי עברו מקצועות בירושה, ורק טבעי הוא שבנו של חכם ממשיך בדרכו ומשקיע בלימוד. אבל במישור המעשי והעקרוני כאחד הגנים הטבעיים אינם ערובה, וודאי שאינם מספיקים. התורה איננה עוברת בירושה, המשפט קשור לשאלת השוויון הבסיסי לפני ה' והיא חלק ממנה. לו הייתה התורה עוברת בירושה לא היו בני האדם נולדים שווים. מן הראוי להדגיש שאמנם אין כאן ערובה לירושה, אבל ודאי שיש גם כישרונות העוברים בירושה, וגם סביבה חברתית המאפשרת להם להתפתח. אבל במישור הבסיסי אין כאן ירושה. בבדיקה שעשינו התברר שקרוב ל-36% מהחכמים הם בניהם של חכמים או הוריהם של חכמים, או בני משפחה אחרים. סיפורים כאלו של רבי עקיבא או רבי אליעזר שהיו בני עמי ארצות נדירים. הם מלמדים על האידאולוגיה של חז"ל ומשמשים להפצתה, אך ספק אם הם מייצגים את היום-יום. במקביל, רק לעתים רחוקות מצאנו שבנו של מנהיג הדור יורש את אביו. בנו של רבי עקיבא לא היה גדול הדור, אף שהיה חכם שנפטר בצעירותו. הוא הדין לבניהם של רבי אליעזר ורבי יהושע. רבי יהודה הנשיא חילק את תפקידיו בין בניו, אך אף אחד מהם לא הפך לחכם בולט בזכות עצמו, וכן הלאה.

22 וכל מעשיך יהיו לשם שמים – זו אמירה כללית שכמובן עשויה להתפרש כעקיצה פרטית כלפי מישהו, או כהדרכה לציבור, תלוי בנסיבות אמירתה.