משנת ארץ ישראל על משנה זבחים ט׳:ו׳

6 לפי כתב-יד קופמן

7 וכולם שפקעו – עצמות, קרניים וכדו'. החום הרב יוצר גצים ובהם חלקי עצים או בשר. מעל גבי המזבח לא יחזיר – כפי שהצענו לעיל מ"ד זו משמעות המשפט "אם ירדו לא יעלו", וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח – גחלת היא חלק מעצי הבעירה, איברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם לחצות – שזה זמן שרפתם, יחזיר ומועלין בהן – הם חלק מהקרבן, לאחר חצות לא יחזיר ואין מועלין בהן – כל ההלכה תאורטית ומשפטית, שכן המקדש היה סגור בלילה ולא היה מי שיבדוק את הדבר משנה, תמיד פ"א מ"א ועוד. או אולי נלמד ממנה שבניגוד למשתמע ממסכתות תמיד ומדות שהמקדש היה סגור בלילה הרי שהייתה תורנות שקטה של תחזוקת המדורות, בבחינת "העֹמדים בבית ה' בלילות" תהילים קלד א.

8 בתוספתא שנינו: "גחלת שפקעה מעל המזבח בין לפני חצות בין לאחר חצות הרי זה לא יחזיר אין נהנין ולא מועלין בהן" מעילה פ"א הט"ו, עמ' 558. ההדגשה "בין לאחר חצות" נובעת ממשנתנו שמבחינה, לגבי אברים, בין אלו שפקעו לפני חצות לבין אלו שפקעו לאחר חצות. ההלכה חוזרת בספרא צו פרק ב ה"ד, ל ע"א ומצוטטת בתלמוד הבבלי יומא כ ע"א; מנחות כו ע"ב.