משנת ארץ ישראל על משנה זבחים ט׳:ה׳

5 לפי כתב-יד קופמן

6 ואלו אם עלו ירדו – שכן אינם בבחינת ראויים למזבח, בשר קדשי קדשים ובשר קדשים קלים – שנועד לאכילה, מותר העומר – חיטים שנקצרו ונוצר עודף קמח. אמנם החיטים נקצרו לשם מצווה, אך אין צורך למזבח בעודפים אלו. ושתי הלחם ולחם הפנים – קמח שנותר מאפיית לחמים אלו, ושירי מנחות – לאחר הקמיצה שנועדו לאכילת כוהנים. לכל אלו אין למזבח חלק משנה, מנחות פ"ו מ"א-מ"ב. והקטורת – המפרשים מסבירים שמדובר בקטורת שהוקטרה בטעות על המזבח החיצון, ברם כל הרשימה אינה מדברת על מה שעלה על מזבח אחר מהראוי לו. נכון שקטורת היא המוצר היחיד שאיננו מזון, אך עדיין אין במשנה רמז למזבח הפנימי בדווקא. לפיכך נראה לנו שמדובר במותר הקטורת. "מותר הקטורת" הוא מונח הנזכר במשנת שקלים: "מותר הקטרת מה היו עושין בה? מפרישין ממנה שכר האומנין, ומחללין אותה על שכר האומנין, ונותנין אותה לאומנין בשכרן, וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה" פ"ד מ"ה. הקטורת הייתה מוצר שנוצר במיוחד למקדש, לפי מתכון מיוחד שאין לשנות בו בבלי, כריתות ו ע"א. אסור היה לייצרה למטרת חולין, וגם אסור היה לצבור ממנה לשנה הבאה. כל זאת משום שהקטורת נקנתה מכספי תרומת מחצית השקל, והעיקרון הכללי הוא שהתקציב אינו עובר משנה לשנה. בניגוד למוצרים אחרים במקדש לא היה לקטורת קצבה. בראשית השנה היו מכינים כמות גדולה, והכוהן היה חופן מהמלאי. יש להניח שהכמות הייתה פחות או יותר קבועה, אבל ודאי שנותרו עודפים, ואם נוצר מחסור ניתן היה לייצר כמות נוספת. הגמרא אומרת שבראשית השנה חילקו את המנה השנתית ל-368 מנות, מנה לכל יום מ-365 ימות השנה ועוד שלוש מנות נוספות ליום הכיפורים. המשנה עוסקת, אפוא, בשאלה מה היו עושים במותר הקטורת, ומציעה תהליך ממושך שבסופו נקנית הקטורת מכספי מחצית השקל של השנה החדשה, לאחר שניתנה לעובדים בשכרם. משנתנו אוסרת להקטיר את העודפים על המזבח.

7 המשנה מלמדת על מנהגים של התנדבות יתר, רצון להעלות לקרבן את מה שהקודש הותיר, מעין נתינת מתנות מיותרות לעיל פ"ח מ"י. רק טבעי הוא שאנשים ירצו להקריב מעבר לנדרש, וזו מהותו של קרבן הנדבה. אלא שחכמים, בדרכם המשפטית, מתנגדים למתנות מיותרות, מעין "בל תוסיף" הנזכר לעיל פ"ח מ"י.

8 הצמר שבראשי הכבשים והשער שבזקן התיישים העצמות והגידים והקרנים והטלפיים – כל אלו אינם חלק מהקרבן, אך אין מצווה לקצוץ אותם לפני ההקרבה, בזמן שהן מחוברין יעלו שנאמר והקטיר הכהן את הכל המזבחה – ויקרא יא א, כלומר אין חובה לקצץ אותם, פרשו לא יעלו שנאמר ועשית עולותיך הבשר והדם על מזבח לה' אלוקיך – דברים יב כז. לצורת הכתיב של השמות הקדושים בכתב היד ראו בצילום כתב יד קופמן. בנוסח המסורה: "על מזבח ה' אלוקיך", וכך מצוטט הפסוק ב-מפ. ב-מל, מנ, במשנה שבבבלי ובכתב יד וטיקן של הבבלי הפסוק קטוע. האות ל' יוצרת משמעות שונה לפסוק, אבל אינה משנה את הדרשה. ספק אם למעתיק כתב היד קופמן היה נוסח שונה, ודומה ששיבוש לפנינו. בתוספתא שנינו: "העצמות והגידים והקרניים והטלפיים שעלו לגבי המזבח ונמצאו פסולין הרי אלו לא ירדו" פ"ט ה"ג, עמ' 493. אם כן, ההלכה שלא ירדו חלה גם על חלקים אלו שאינם מרכיב מהותי בקרבן.

9 ההלכה חוזרת בתוספתא: "עצמות, והגידים, והקרנים, והטלפים שפרשו מקדשין לפני זריקת דמים מועלין בהן, לאחר זריקת דמים אין מועלין בהן" מעילה פ"א הט"ו, עמ' 558. משנתנו שונה מהתוספתא בכך שהגבול הוא העלאה למזבח, ולא זריקת הדם. במדרש: "מכלל שנאמר 'והקטיר הכהן את הכל המזבחה' לרבות העצמות, והגידים, והקרנים, והטלפים. יכול אף על פי שפרשו? תלמוד לומר 'ועשית עלתיך הבשר והדם' או ועשית עלתיך הבשר והדם יכול יחלוץ גידים, ועצמות, ויעלה הבשר על גבי המזבח? תלמוד לומר 'את הכל'. הא כיצד? מחוברים יקרבו פרשו אפילו הם בראש המזבח ירדו" ספרי דברים, עח, עמ' 143. הספרי שונה מעט משני קודמיו. רגע ההכרעה איננו לאחר הזריקה ולא בשעת ההעלאה לקרבן אלא בכל רגע שהוא; מחוברים יעלו, פרשו לא יעלו לקרבן. כלומר, המזבח אינו תופס חלקים אלו, שאינם גוף הקרבן, ואולי הם נחשבים ככאלו שאינם "ראויים למזבח". קבוצה זו של עצמות, קרניים וכו' היא קבוצה ספרותית מלוכדת משנה, טהרות פ"א מ"ד ועוד.

10 אם כן, ההלכה עצמה אינה שנויה במחלוקת חוץ אולי מהמסורת בספרי, וייתכן שהיא מסורת מקורית מימי הבית, אבל נחלקו התנאים מה המועד המדויק שהמזבח "תופס" בו: העלאה, שחיטה או זריקת הדם. בכך כבר לא הייתה מסורת קבועה, וכל חכם הציע מדעתו מועד שנראה לו מתאים.