משנת ארץ ישראל על משנה זבחים ג׳:ה׳

5 לפי כתב-יד קופמן

6 השוחט את המוקדשין לאכל שליל – השחיטה נעשתה כדי לאכול את השליל. השליל הוא העובר שבמעי הבהמה, והוא כשר לאכילה משנה, חולין פ"ז מ"א ועוד. עם זאת, לפי ההקשר אין הוא מפגל, וכן אומרת התוספתא: "אילו לא מפגלין ולא מתפגלין, העצמות, והגידין, והקרניים, והטלפיים, וצמר שבראש כבשים, ושער שבזקן תיישים, ביצי תורין, ומוראות העוף, והעור, והאבר, והאלל, והשליל, והשיליא. כל אילו אין מפגלין את הזבח לא חוץ לזמנו, ולא חוץ למקומו, ולא מחשבה פוסלת בו משום פיגול, והמעלה אותו בחוץ פטור" פ"ג ה"ט, עמ' 484. ברשימה זו כלולים חלקי בקר כשרים, אך כאלה שאין נהוג לאכלם. העובר שבמעי הבהמה ראוי לאכילה, אבל אין מקריבים אותו, וכן פסק הרמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פי"ד ה"ז. אלא שהעובר שבמעי הבהמה ראוי לאכילה, ואין סיבה שלא לאכלו. ייתכן שהוא נחשב לאסור באכילה יחד עם אמו מדין "אֹתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" ויקרא כב כח; משנה, חולין פ"ה מ"א ועוד. עם זאת, בהלכה התנאית הדבר ברור שהעובר מותר באכילה והמחלוקת היא רק האם הוא מחייב שחיטה לעצמו חולין פ"ד מ"ה, ובפירושנו שם נרחיב בשאלה זו שבה המשנה שם עוסקת.

7 גם הבבלי מבין ששליל כשלעצמו כשר לאכילה ונהוג לאכלו חולין קטז ע"א; מסכת כותים פ"א הי"ב. כמו כן: "אמר רבי אלעזר: פיגל בזבח נתפגל השליל, בשליל – לא נתפגל הזבח" בבלי, לה ע"א. הבבלי חולק על התוספתא שהבאנו וסבור ששליל אינו מפגל אבל מתפגל, ואילו התוספתא היא כמשנה שאינו מפגל ואינו מתפגל.

8 עם זאת, כנראה היה גם נוהג מאוחר? מחמיר ומסתייג. עדות לכך יש בפסקי הגאונים: "וכל שאינו אוכל שליל עובר על דברי חכמים" הלכות קצובות, הלכות טריפות הט"ו. נראה שהפסק רומז לכך שאי אכילת שליל היא נוהג של מינים, וודאי שאין מדובר באכילתו יחד עם אמו אלא באיסור אכילה של השליל עצמו. קל יותר להסביר את המשנה לפי הדעה שהשליל אסור באכילה בכלל, או שעל כל פנים אם זבח בהמה הוא אסור באכילה יחד עם אמו, ולכן במקרה של המשנה זו שחיטה עם מחשבת פסול.

9 או שלייה – השליה היא הנרתיק שבו מצוי העובר במעי האם באדם ובבהמה. השליה כשרה אך אין נהוג לאכלה, כדברי המשנה: "השוחט את הבהמה ומצא בה שליא, נפש היפה תאכלנה, ואינה מטמאה לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות. חישב עליה – מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות" חולין פ"ד מ"ז; תוס', טהרות פ"ב ה"ז, עמ' 662. "נפש היפה" היא בלשון סגי נהור, אדם שאינו מקפיד על מידותיו. שליה איננה אוכל ואינה מטמאת טומאת אוכלין, אלא אם כן התכוון ממש לאכלה, אך היא כשרה באופן פורמלי. משנתנו מדברת כמובן בחישב לאכלה, ואמנם היא מטמאת טומאת אוכלין, אך עדיין איננה מפגלת לפי רבי יהושע, וכאמור לעיל במ"ג רבי אליעזר חולק.

10 בחוץ לא פיגל – שכן אין דרך לאכול את השליה או את השליל. כמו כן: "שליא אין מפגלת את הזבח לא חוץ לזמנו ולא חוץ למקומו, אין מחשבה פוסלת בה משום פסול, והמעלה אותו בחוץ פטור" תוס', חולין פ"ד מ"ט, עמ' 507. אבל בספרי זוטא: " 'קדש' לרבות שליא היוצאת עם המוקדשין" יח יז, 296. לפי הספרי זוטא השליה של הבכור אינה מקודשת, אך שליית קרבן מקודשת, ואפשר שיש כאן דעה חולקת.

11 המולק תרין בפנים לאכל ביציהן בחוץ לא פיגל – ביצי התור אינם אוכל ראוי, אם כי הוא כשר משנה, מעילה פ"ג מ"ז. חלב מוקדשין – החלב שנמצא בדדי הבהמה "כחל" בלשון חכמים אין נהוג לאכלו, אך אין בכחל איסור ממש חולין פ"ה מ"ג, וביצי תורין אין חייבין עליהן משם פיגול נותר וטמא – שכן אין זה אוכל ראוי, כמו שאמרנו במשנה ג. הלכה זו חוזרת בתוספתא ללא חידוש פ"ג ה"ט, עמ' 483.

12 איננו עוסקים בפירוש התוספתא, אך מן הראוי להדגיש שפרק ג כולל חזרה נוספת על ההלכות שבמשנה ובתוספתא בפרקים א-ב, בסגנונות ובעיצוב אחרים. בולטת שם ברייתא אחת המציעה סיכום שונה מבחינת המבנה הספרותי: "יש שהן מפגלין ולא מתפגלין, מתפגלין ולא מפגלין, מפגלין ומתפגלין, לא מפגלין ולא מתפגלין. 1. ואילו שהן מפגלין ולא מתפגלין: שחיטה קיבול והילוך. כיזה צד? שחט וקיבל והילך, על מנת להקטיר אימורין למחר, הרי אילו מפגלין מחשבת פסול להקטרה פוסלת . כיזה צד אין מתפגלין? שחט על מנת לקבל כהלכה וקיבל על מנת להלך למחר, הרי אילו אין מתפגלין. מחשבה כשרה שהמשכה מחשבת פסול אינה מפגלת. 2. אילו שהן מתפגלין ולא מפגלין: שירי הדם, והקטר אימורין, ואכילת בשר. כיצד? שופך שירי הדם על מנת להקטיר אימורין ולאכול מן הבשר למחר, הרי אילו מתפגלין. מחשבת פסול בגלל המשך עבודה לא תקינה כיצד אין מפגלין? שפך שירי הדם על מנת להקטיר אימורין כהלכה והקטיר אימורין על מנת לאכול מן הבשר למחר הרי אילו אין מפגלין מחשבה כשרה שהמשכה מחשבת פסול אינה מפגלת" פ"ג ה"ז, עמ' 484. התוספתא רוצה לסכם את ההלכות במבנה ריבועי, ובהמשך הברייתא גם אלו שמפגלים ומתפגלים מקבילה לפ"ב מ"ב, ושאינם מפגלים ואינם מתפגלים מקבילה לפ"ג מ"ד-מ"ה. שני טיפוסי הביניים שהצגנו הם טיפוסים מלאכותיים, אין להם כל ייחוד ולא נועדו אלא ליצור קונסטרוקציה ספרותית מלאכותית.

13 לעיל כבר עמדנו על תופעת החזרות, ואנו תוהים על היקפה. גם בנגעים הייתה תופעה של חזרה במבנה ריבועי על מה שהיה מוצג לפני כן בצורה רגילה.