משנת ארץ ישראל על משנה זבחים ג׳:ד׳

4 המשנה מונה דוגמאות לאכילת דבר שאין דרכו לאכול. כמו המשנה הקודמת גם היא מתנסחת מתוך המסקנה שפיגול הוא במחשבת פסול, כלומר ששחט על מנת לאכול שלא כדין.

5 לפי כתב-יד קופמן

6 השוחט את הזבח לאכל כזית מן העור – את העור אין אוכלים, מן הרוטב – את הבשר מבשלים ובמהלך הבישול יוצאים מהבשר המתבשל שומנים וחומרי טעם, ואלו, יחד עם המים, מהווים רוטב שהוא חלק מתבשיל הבשר. עם זאת, בעיני הנודר בשר הוא רק הבשר עצמו ולא הרוטב. מן הקופה – קופא, קיפה, או קופה הוא הרוטב שהצטנן והפך לנוקשה. בקיפה נבלעו גם חתיכות בשר, ואף על פי כן אינה ממש בשר. כך פשוטם של דברים. צירוף זה של רוטב וקיפה חוזר במקורות נוספים, ולעניין זבחים אין הם חלק מהקרבן, כלומר מי ששחט קרבן והתכוון לאכול את הרוטב או את הקיפה שלא כהלכה לא פסל את הקרבן. במקורות אלו מופיעים הרוטב והקיפה ברשימה ארוכה יותר, אך רק הם מאכל לכל דבר.

7 מן האלל – הבבלי מסביר: "והאלל. מאי אלל? רבי יוחנן אמר: מרטקא, וריש לקיש אמר: בשר שפלטתו סכין" חולין קכא ע"א. האלל הוא בשר שאין בו ממש בבלי, מעילה ז ע"א. הסבר זה מתאים לפירוש שמדובר בפירורים שנשרו בעת החיתוך, או בשר שנדבק אל העור בשעת ההפשטה. מרטקא הוא לפי רש"י גיד השדרה והצוואר רש"י לחולין שם, ועל הסבר זה חוזרים הראשונים. מן העצמות מן הגידים מן הקרניים מן הטלפים – בעדי נוסח משניים הסדר הפוך, וזו תופעה רגילה שברשימות חלו שינויים בסדר הופעת הדוגמאות. בעדי נוסח אלו נוסף "חוץ לזמנו או חוץ למקומו", כשר ואין חייבין עליהם משום פיגול ונותר וטמא – כאמור, כל זה דוגמה לדבר שאין דרכו לאכול. אמנם קדמונינו היו חסכניים ביותר ושימרו כל פירור מזון, אבל בבשר היו חלקים שלא נאכלו. כפי שראינו לעיל, "רבי אלעזר בן יהודה איש איבליים אומר משום רבי שמעון, וכן היה רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכום אומר משום רבי שמעון: אחד עור האליה, ואחד עור הראש של עגל הרך, ועור פרסות בבהמה דקה, וכל הנאכלין משום עור כבשר, חוץ למקומו פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת" תוס', פ"ב ה"ג, עמ' 481. עור הראש של עגל רך נאכל, אך לא העצמות.