משנת ארץ ישראל על משנה זבים ה׳:ח׳

8 הנושא את המרכב והנישא עליו – למשכב ומושב דין אחד, ולמרכב דין אחר. המשכב אינו מטמא משנה ג, והמרכב מטמא. משנתנו בנויה כעין משנה ג, אבל הניסוח שונה. ניכר שאלו עריכות קרובות, אך השלב הסופי שונה.

9 הדמיון בין משניות ג-ח

10 ההלכה מבוססת על המקרא: "וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא. וכל הנגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנושא אותם יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב" ויקרא טו ט-י. בתורה נאמר שהנוגע מתחתיו טמא רק עד הערב, לפי זה הנוגע שאינו נושא אלא רק נוגע יהיה טמא עד הערב. הלכה זו איננה במשנתנו ואיננה במשנה ו, וזו רק דוגמה אחת לכלל שאיננו מכיל את כל הפרטים אלא מתמקד בפרט אחד מיוחד. והמסיט מטמא שנים ופוסל אחד – כמקודם. פרש מטמא אחד ופוסל אחד – כנוגע בזב מ"ו. מרכב חמור יותר, אפוא, ממשכב ומושב, וכן במשנת כלים פ"א מ"ג הוא ממוקם בהיררכיית הטומאות כטמא יותר.

11 בספרא שנינו: "וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו, תחתיו של זב. יכול תחתיו של מרכב? ודין הוא אם הזב החמור לא טימא כלי שטף אלא במגע, מרכב הקל אינו דין שלא יטמא כלי שטף אלא במגע? הא מה אני מקיים וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו, תחתיו של זב" ספרא, מצורע זבים, פרק ד ה"א, עו ע"ג. אם כן תחתיו של מרכב אינו מטמא, זאת בניגוד למשנתנו. אפשר גם להבין שמרכב אינו מטמא גם מעליו, ובכלל אינו מטמא בטומאת משא. ממשניות אחרות ברור שהוא מטמא את היושב רוכב עליו – משנה, כלים פכ"ג מ"ב.

12 הנושא את הנבלה – הלכה זו נדונה במשנה ג, ושם נקבע שהנושא והנישא על גב נבלה מלמעלה או מלמטה טהור, ורבי אליעזר מטמא את הנושא. ואת מי חטאת שיש בהן כדי הזייה – מי חטאת הם המים שבהם מזים על הטמא טומאת שבעה בימים השלישי והשביעי. המים עצמם טמאים, שנאמר: "ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנגע במי הנדה יטמא עד הערב" במדבר יט כא. האבחנה בין מים שיש בהם כדי הזיה למים שאין בהם כדי הזיה היא אבחנה של חכמים: מי חטאת בכמות גדולה יותר מטמאים יותר, כי שנראה במשנה הבאה. המושג "כדי הזייה" נאמר במשנה בסתם, ומפורש במקורות אחרים: "כמה יהא במים ויהיה בהם כדי הזייה? כדי שיטביל ראשי גבעולין ויזה. רבי יהודה אומר רואים אותם כאילו הן על אזוב של נחשת" משנה, פרה פי"ב מ"ה, והתוספתא מסבירה: "וכמה יהא במים ויהא בהן כדי הזאה? כדי שיטביל ראשי גבעולין זה חוץ מזה, שהאזוב בולע. רבי יהודה אומר רואין כאלו הן על האזוב של נחשת שאינו בולע" פרה פי"ב הי"ג, עמ' 640.

13 תנא קמא מחמיר ותובע שיהיה במים בכדי להטביל גבעול אחרי גבעול, כל אחד מהם סופג מעט מים וצריך שיהיה בהם די להטביל את כל הגבעולים, ואילו רבי יהודה מסתפק בכדי הטבלת גבעול אחד, ומתעלם מכושר הספיגה של הגבעולים.

14 במשנת כלים פ"א מ"ב-מ"ג נקבע שמי חטאת בכמות קטנה מטמאים רק במגע, ומי חטאת בכמות גדולה מטמאים גם במשא: "למעלה מהם נבילה ומי חטאת שיש בהם כדי הזייה שהם מטמאין את האדם במשא, לטמא בגדים במגע וחשוכי בגדים במגע" מ"ב. אם כן, הם מטמאים שניים. משנת כלים כמשנתנו, אלא שמשנתנו אינה מזכירה כלל את הנוגע. כמו כן במדרש ההלכה: "ומזה מי נדה, מים שהן ראוין לנדה, לטמא אדם ולטמא בגדים. ולא מים שאין בהן כדי הזייה. מה אני מקיים הנוגע ב'מי הנדה' ריבה מי חטאת שיש בהן כדי הזייה, שהן מטמאין במגע ובמשא. 'הנוגע' והנוגע ריבה מי חטאת שאין בהן כדי הזייה, שאין צ"ל שהם מטמאין במגע אבל לא במשא" ספרי זוטא, יט עא, עמ' 314. מדרש ההלכה אינו מזכיר את נושא הנבלה, ואולי לא עמדה נוסחה זו במשנת כלים לפני עורך המדרש.

15 ההלכה שמי חטאת מטמאים חוזרת הרבה במשניות בכלל, ובמיוחד במשנת פרה פ"ט מ"ו; פ"ט מ"ט; פ"י מ"ד ועוד. עם זאת, האבחנה בין מי חטאת שיש בהם כדי הזיה למי חטאת שאין בהם כדי הזיה אינה מופיעה בכל מסכת פרה. ייתכן שהיא נשמטה, ובכל פעם שנאמר בה שמי חטאת מטמאים מתכוונים לכמות שיש בה כדי הזיה. אבל העובדה שהדבר לא נאמר בסדרה גדולה של הלכות מפתיעה ודורשת עיון.

16 מטמא שנים ופוסל אחד פרש מטמא אחד ופוסל אחד – כדין הנושא את הזב לעיל משנה ה, או הנושא אותו.

17 המשנה פשוטה, אלא שהיא סותרת משנה קודמת: "כל הנושא ונישא על גבי נבילה טהור" מ"ג. רמב"ם, רע"ב ובעקבותיהם פרשנים נוספים, כולל אלבק, מתרצים שמשנתנו מדברת על מסיט, והמסיט טמא כאמור במשנה ג: "חוץ מן המסיט". הפתרון מחוכם, אבל איננו פשט המשנה ואין להניח שהעורך עירב מסיט עם נושא ואלו הלכות נפרדות, כאמור בכל הפרק. במשנה ג אלבק מסביר שמדובר בנושא נבלה ולא בהסיטה. בתֵאוריה ניתן להבין כך, אבל למעשה אם הוא מרים נבלה הוא גם מסיט אותה. מדובר במקרה שהבהמה מתה בידיו או שכבר הייתה למעלה, ועתה הוא מחזיק אותה. להערכתנו יש בכך כדי הסטה, ודי אם הנבלה נשענת עליו ובלעדיו תיפול כדי שתהיה זו הסטה. להערכתנו זה פתרון הרמוניסטי שאינו עולה בקנה אחד עם פשט המשנה. בעל תוספות יום טוב תיקן את משנה ג ובמקום "נושא ונישא" קרא "נושא" בלבד או "נושא וניתן". לדבריו כך גורס רמב"ם, וכך יש גם לתקן בנוסח הרע"ב. גם הוא מודה שבנוסח הרע"ב לא כך כתוב אך "והמתקן לא הפסיד", ובאשר לרמב"ם נפלה בידיו נוסחה משובשת כפי שברור מפירוש הרמב"ם עצמו בכתב ידו. לתיקון זה אין גם הד בכתבי היד. אין גם לתרץ שמשנה ג בכלים ומשנתנו באדם, שכן בשתיהן הנוסח דומה. אין זאת אלא שלפנינו סתירה, מחלוקת בין המשניות.

18 אפשרות דחוקה היא שהמילה "נבלה" נוספה בטעות, בהשראת מסכת כלים, ומשנתנו מתמקדת במי חטאת בלבד. כמו כן צריך עיון הצירוף "נבלה ומי חטאת". הצירוף מופיע גם במשנת כלים וגם במשנתנו, ואמנם הלכותיהם זהות אבל הצירוף עצמו קשה, וכי מה הקרבה בין שני מושגים הפוכים אלו?

19 ההלכה בדבר נבלה שנויה גם במסכת חולין בסגנון אחר: "עור שיש עליו כזית בשר, הנוגע בציב היוצא ממנו, ובשערה שכנגדו, טמא. היו עליו כשני חצאי זיתים מטמא במשא, ולא במגע, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר לא במגע ולא במשא. ומודה רבי עקיבא בשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא, ומפני מה רבי עקיבא מטהר בעור, מפני שהעור מבטלן" פ"ט מ"ד. עור שיש עליו כשני חצאי זיתים הרי הוא למעשה נבלה, ומצינו אפוא סדרת דעות בנושא:

20 טומאת נבלה

21 המשנה מסבירה את דעת רבי עקיבא שמגע אינו מטמא בכך שהבשר בטל כלפי העור, מכאן שאם זו נבלה שלמה גם רבי עקיבא יודה. לאחר שלמדנו את מ"ג בפרקנו וראינו שיש שאינם מטמאים את הנוגע בנבלה שלמה קרוב להניח שזו גם דעת רבי עקיבא. בבבלי חולין קכד ע"ד מופיעות הגבלות וחל צמצום של עמדת רבי עקיבא. חכמי בבל מסתייגים בבירור ממסורת ארץ-ישראלית זו. עוד מופיעה בבבלי מסורת אחרת למשנה שממנה משמע שלדעת רבי עקיבא מטמא רק במגע, ואינו מטמא במשא, אלא אם כן בא לכדי נגיעה: "רבי עקיבא אומר: הנוגע והנושא, את שבא לכלל מגע – בא לכלל משא, לא בא לכלל מגע – לא בא לכלל משא" שם, אבל מסיט בלא נגיעה חייב.

22 מאחר שכבר מצינו את העמדה המיוחסת בברייתא שבבבלי לרבי עקיבא שרק מגע מטמא ולא משא, הרי שקל להעמיד את משנה ח בפרקנו כרבי עקיבא, ואת תנא קמא במשנה ג שסובר כרבי עקיבא בחד ופליג עליה בחד. העמדה שהנוגע אינו מטמא סותרת לכאורה את המקרא שבו נאמר "מבשרם לא תאכלו ובנבלתם לא תגָעו טמאים הם לכם" ויקרא יא ח, שם לו לגבי שרץ; דברים יד ח. אבל בהמשך נאמר לגבי שרץ עוף "ולאלה תטמָאו כל הנֹגע בנבלתם יטמא עד הערב" ויקרא יא כד, שם כז, אם כן גם הטומאה היא רק טומאה קלה, וניתן לכנות דין זה "טהור" כיוון שאינו טמא אלא טומאה קלה.

23 במדרשי ההלכה ניכרת התחבטות בהלכה: "מתוך שנאמר 'ובנבלתם לא תגעו', יכול יהו ישראל חייבין על מגע נבלות? תלמוד לומר 'מאלה', יש מאלה חייב יש מאלה פטור. אוציא את ישראל שאינן מוזהרין על אבות הטומאה כל ימות השנה, ולא אוציא את הכהנים שהן מוזהרין על אבות הטומאה כל ימות השנה, שנאמר 'אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם', תלמוד לומר 'מאלה' וגו' " ספרא, ויקרא, דבורא דחובה, פרק יז ה"ב, כד ע"א. אם כן כוהנים אסורים לגעת בנבלה ולא ישראל. לא נאמר כלל שנבלה מטמאת, אלא שיש איסור נגיעה כשלעצמו, ולכל היותר בחלק מהמקרים יש טומאה, "מאלה".

24 באותו מדרש בפרשה נוספת: " 'ובנבלתם לא תגעו', יכול יהו ישראל מוזהרים על מגע נבילות? תלמוד לומר 'אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו', הכהנים אין מטמאים למתים, ישראל מטמאים למתים. קל וחומר, אם מטמאים למתים חמורים, לא יטמא לנבילות הקלות? הא מה אני מקיים 'ובנבלתם לא תגעו'? ברגל. אחרים אומרים 'ובנבלתם לא תגעו', יכול אם נוגע אדם בנבילה ילקה את הארבעים? תלמוד לומר 'ולאלה תטמאו'. או 'ולאלה תטמאו', יכול אם ראה אדם את הנבילה ילך ויטמא בה? תלמוד לומר 'ובנבלתם לא תגעו', הא כיצד? הוי אומר רשות" ספרא, שמיני, פרק ד ה"ט-ה"י, מט ע"א. התירוץ הראשון מופיע גם בבבלי ראש השנה טז ע"א. שני תירוצים כאן. הראשון הוא שלישראל מותר לגעת בנבלות, אבל לתרומה ולקודש ברגל כשהוא בירושלים ובמקדש אסור לו לגעת, ואם נגע נטמא. בשפה הלכתית, נבלה מטמאת לתרומה ולא לחולין, וממילא גם משנה ג בחולין ומשנה ח בתרומה. בשם "אחרים" מוצע ההסבר שאמנם אסור לגעת בנבלות, אך אין מדובר על טומאה אלא שהאיסור הוא רשות, ו"רשות" היא מצווה קלה, כמו שפירשנו בעקבות ליברמן ואלון ביצה פ"ה מ"ב; תוס', שם פ"ד ה"ד ועוד. אם כן שוב אין מדובר בטומאה אלא באיסור נגיעה רופף, שאין בו עונש. למצב כזה ניתן לקרוא טהור או טמא מן הסתם טומאה קלה.

25 לגבי נבלת שרץ העוף שנינו: "רבי יוסי הגלילי אומר 'ונוגע בנבלתם יטמא', במגע הם מטמאים ואין מטמאים במשא. והלא דין הוא, ומה אם בהמה שלא עשה דמה כבשרה מטמא במשא, שרץ שעשה דמו כבשרו אינו דין שיטמא במשא? תלמוד לומר 'ונוגע בנבלתם יטמא', במגע הם מטמאים ואין מטמא במשא. רבי עקיבא אומר 'ונוגע בנבלתם יטמא', לרבות כלי עצם" ספרא, שמיני, פרשה ט ה"ו-ה"ז, נו ע"א. הדין של רבי יוסי הגלילי הוא כמו הברייתא בחולין, אם כי אין כאן דיון בנבלת בהמה אלא בנבלת שרץ. דעת רבי עקיבא אינה ברורה ולא ידוע מה הוא אומר על טומאת מגע ומשא, אבל ברור שבמשהו הנבלה מטמאת, ואם נבלת שרץ היא כנבלת בהמה הדברים עומדים בניגוד לברייתא שבבבלי חולין.

26 לסיכום, בנושא טומאת נבלה יש סדרת מחלוקות, ולפחות חלק מהעמדות "חשודות" אולי כניסיון ליישב בין משנה ג למשנה ח. כפשוטן לפנינו שתי משניות חלוקות, ומאחר שראינו שיש בנושא סדרת מחלוקות אין בכך תימא.