משנת ארץ ישראל על משנה זבים ה׳:ז׳

7 הנוגע בזובו של זב – הזוב עצמו מטמא כמו הזב, וברוקו – הרוק גם הוא מטמא כי הוא משקה, וכמשקה הוא "תחילה לעולם", כלומר כאב הטומאה, ובשכבת זרעו – שכבת זרע דומה לזוב אף שמבחינה ביולוגית אלו תופעות שונות, כמו שהסברנו במבוא. ובמימי רגליו ובדם הנדה – מי רגליים הם בדרך כלל טהורים משנה, מקוואות פ"ח מ"ו, אלא אם כן הם מי רגליים של זב משנה, כלים פ"א מ"ג ומקבילות. הסיבה לכך לפי התוספתא היא "שאי אפשר לשכבת זרע שלא במימי רגלים" פ"ה ה"ב, עמ' 679. אם כן, במי הרגליים מעורבת שכבת זרע. יש להניח שטיעון זה אינו מסביר את ההלכה בדבר הרוק של הזב, או כיחו. על כן סביר יותר שחכמים או הציבור היהודי החליטו שכל נוזלי הגוף של הזב טמאים, והנימוק ששכבת זרע מעורבת במי רגליים סביר מאוד מבחינה רֵאלית אך הוא רק ניסוח משפטי מאוחר לתחושת הסיאוב. זו דוגמה לסוג של הנמקות "משפטיות". אנו "מעִזים" לפרשן כניסוח מאוחר המנסה להעניק להלכה ממד משפטי מובהק, זאת לא משום שהנימוק המשפטי אינו משכנע אותנו אלא משום שאין הוא מתאים אלא לחלק מההלכות. על כן אנו מעדיפים, כאן, את ההסבר התחושתי-רגשי, ורואים בניסוח המשפטי לבוש מאוחר.

8 בתוספתא שנינו: "כיחו, וניעו, ורירו, ומי האף שלו, הרי הן כרוקו. דמעות עינו, דם מגפתו, וחלב האשה, והדם היוצא מפיו, ומפי האמה שלו, מטמאין טומאת משקה. זובו, ורוקו, ומימי רגלו, מטמאין טומאה חמורה. זיעה, וליחה סרוחה, והרעי, טהורין. שכבת זרעו רבי אליעזר אומר מטמא במשא, וחכמים אומרים אינו מטמא במשא. שאי אפשר לשכבת זרע שלא במימי רגלים" פ"ה ה"ב, עמ' 679. התוספתא מוסיפה אפוא פרטים שאינם במשנה. לדעת חכמים שכבת זרע אינה מטמאת במשא, ורבי אליעזר כדרכו חולק הוא מחמיר בטומאת משא כדלעיל. המונח "טומאה חמורה" מחליף את המונח "מטמא שנים ופוסל אחד" ואת המונח "אב הטומאה". המונח חוזר במעט מקורות תנאיים, ומספר פעמים רב יותר באופן יחסי בספרא חמש פעמים – כגון להלן. יש להניח שהניסוח השונה הוא תכונה של עורך מסוים ובתוספתא השתמשו בו מעט, ובעל הספרא השתמש בו יותר.

9 במדרש ספרא הדברים מנוסחים בקצרה ככלל, בסגנון אחר: " 'כי יהיה זב', יכול אפילו זב מכל מקום יהיה טמא? ודין הוא טימא בזב וטימא בזבה, מה זבה במקום שמטמאה בטומאה קלה, מטמאה טומאה חמורה. אף הזב במקום שמטמא בטומאה קלה, מטמא טומאה חמורה. לא! אם אמרת בזבה שאינה מטמאה אלא בג' ראיות לג' ימים, תאמר בזב שהוא מטמא בג' ראיות ליום אחד? הואיל והוא מטמא בג' ראיות ליום אחד, יטמא מכל מקום. תלמוד לומר 'מבשרו' ולא כל בשרו. אחר שחילק הכתוב זכיתי לדין, טימא בזב וטימא בזבה, מה זבה מקום שמטמאה טומאה קלה מטמאה טומאה חמורה, אף הזב מקום שמטמא טומאה קלה מטמא טומאה חמורה" ספרא, זבים, פרשה א ה"ג-ה"ה, עה ע"א. "לא זכיתי" הוא מונח מדרשי מקובל. אין הכוונה שעד המדרש לא הייתה ההלכה ידועה כמו שרגילים לפרש את המונח "לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות", משנה, ברכות פ"א מ"ה, ומצוטט משם בהגדה של פסח, אלא "לא זכיתי" הוא מונח מקביל במדרשי ההלכה ל"לא דרשתי". הדרשה היא שלא כל הזב מטמא באותה מידה, ויש חלקים מהזב או מהזבה שאינם מטמאים או אינם מטמאים טומאה חמורה. הדרשן זכה למה שאנו לא זכינו, להבין את ההלכה הרמוזה. כפשוטה היא חולקת על הנאמר במשנה הקודמת שגופו של הזב, כלומר כל חלק ממנו, מטמא בנגיעה או במושב, ואולי כוונת הדברים למעט את הנגיעה במקצת הזב לעיל משנה ה? להערכתנו המדרש מבטא את ההלכה החולקת על משנתנו ועל המשנה הקודמת, והיא ההלכה במשנה י להלן.

10 יהא הפירוש אשר יהא, את הדין ומגבלותיו לומדים מזבה, שגם היא מטמאת טומאה חמורה, אך לא בכל גופה באותה רמת טומאה.

11 מטמא שנים ופוסל אחד – כדין הנוגע בזב, כבמשנה הקודמת. פרש מטמא אחד ופוסל אחד – כדין הנוגע בזב. אחד הנוגע ואחד המסיט – זו חזרה בלשון אחרת על משנה ג לעיל. רבי אליעזר אומר אף הנושא – גם זו חזרה על דברי רבי אליעזר במשנה ג לעיל, אלא שבמשנה ג דובר בנושא נבלה. על עמדתו לגבי המנויים במשנה למדנו מהספרא: "רבי אלעזר אומר 'והנושא אותם' מה תלמוד לומר שיכול אין לי מטמא במשא אלא אילו בלבד? מנין זובו של זב, ורוקו, ומימי רגליו, ושכבת זרעו, ודם הנדה, תלמוד לומר ו"הנושא אותם" לרבות כל האמור בענין" ספרא, מצורע פרשת זבים, פרק ד ה"ד, עו ע"ד. לרבי אליעזר ברור שהנושא אותם טמא ושהמשפט חל על משכב ומושב משנה ג, וחידושו שהוא חל גם על המנויים במשנה ז. אם כן לדעתו משכב ומושב מטמאים גם במשא.

12 משנתנו ומשנה ג מבטאות אותה הלכה אך בניסוחים שונים, והן מעשי עריכה נפרדים. עם זאת, בשתיהן מצוי אותו נוסח של דברי רבי אליעזר. נמצאנו למדים פרט נוסף מדרכי העריכה של המשניות העריכות הקדומות. כידוע, העורך של כל משנה קדומה ערך את הדברים לפי הבנתו וניסוחו; במקביל נערכו הדברים בבתי מדרש אחרים אחרת. לעתים קרובות אין מחלוקות בין העריכות השונות. במהלך העריכה עשו העורכים שימוש במשפטים מנוסחים קדומים עוד יותר. אפשר גם לומר שהם השתמשו בעריכות קדומות יותר, שהיו עוד יותר קצרות וחלקיות. במקרה זה המשפט של רבי אליעזר הגיע ערוך ושני עורכים שונים שיבצו אותו כל אחד במשנתו. במקרה זה אין אנו טוענים שהמשפט המקורי הוצא מהקשרו המקורי, אבל בכמה משניות הצענו שהמשפט הועבר ושובץ שלא בהקשר המקורי, מן הסתם בידיעה ברורה שיש כאן שימוש במטבע לשון מקובל לעניין אחר, כלומר שלא בהקשר המקורי.

13 אפשר היה לפרש את משנתנו בנגיעת אדם בלבד. אבל בתוספתא שנינו: "כלים הנוגעין בזב, ובזבה, בנדה, ויולדות, ובמצורע, במשכב, ובמושב, מטמאין שנים ופוסלין אחד. פירש מטמא אחד ופוסל אחד, הנוגע והנושא והמסיט משום נושא אין בהן" פ"ה ה"ג, עמ' 680-679. אם כן גם כלים הנוגעים בזב טמאים, בניגוד למשנת אהלות: "אין בגדים הנוגעין בזב מטמאין בגדים" פ"א מ"ה.