משנת ארץ ישראל על משנה יבמות י׳:ג׳

3 משנה ג, לראשונה בפרק זה, חוזרת לדיון בייבום. היא מחולקת בכ"י קופמן לארבע משניות נפרדות, ואכן היא סודרת ארבעה אירועים נפרדים, אם כי כולם פותחים בסיפור בסיסי אחד. האשה שהלך בעלה ובנה למדינת היים באו ואמרו לה – התוספתא פי"א ה"ו מונה אותם אירועים בשינויים.

4 בנוסח המשנה יש ברשימה הקיימת סדר יורד בחומרת ההלכה. תחילה כל הוולדות, לאחר מכן רק ולד אחד מן הראשון ממזר, ובסוף היא מותרת לחזור לראשון ואין ולד ממזר כלל. לברייתא בתוספתא מבנה שונה הקרוב יותר לנושא הייבום של משנתנו. הוא פותח בסיפור ייבום ומסתיים בסיפור ייבום נוסף שאינו מופיע במשנה. זהו אפוא מקרה מובהק של עריכות שונות של אותו חומר הלכתי.

5 התוספתא מדגישה שמשנתנו היא משנת רבי מאיר בעקבות רבי עקיבא שאמר "יש ממזר ביבמה" ירושלמי פ"א ה"א, ב ע"ב. לאישה נולד ילד כאשר הייתה בזיקת ייבום ולכן, לפי רבי עקיבא, הוולד ממזר, בניגוד לעמדתם של חכמים. אף על פי שההלכה מחמירה עם האישה נוסח הדברים מבהיר שהחלטת הנישואין בידיה של האישה שבעלה הלך. היא השומעת את השמועה והיא המחליטה להינשא. כך גם מניח הבבלי בפירושו למשנה: "מאי ראשון ומאי אחרון? אילימא ראשון – לפני שמועה, ואחרון – לאחר שמועה, ליתני: הולד ממזר! משום דקבעי למיתני סיפא: אמרו לה מת בעליך ונשאת, ואחר כך אמרו לה קיים היה ומת – הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר, תנא נמי רישא ראשון ואחרון ממזר" צב ע"א. עם השמועה פועלת האישה ונישאת, עוד קודם שהגיעה השמועה ההפוכה. הגם שהנחת פירוש זו נדחית מיד היא מדגישה שהמעשה מתרחש בחוג המשפחה ועל ידי האישה, ולא בהנחיית בית דין או חכם. הסוגיה מצרפת לכך הלכה משמו של רבי עקיבא: "אין קידושין תופסין בחייבי לאוין" שם. ניתן אולי להוסיף ולטעון שרשימת האירועים המופיעה במשנה ומקבילתה בתוספתא אף היא משקפת את האווירה השוררת בחוג המשפחה מיד עם הגיע השמועה, הצורך הדחוף לפתור את הקשיים שהתעוררו ולא להמתין להחלטה שקולה ומדודה, קרי להחלטת בית דין.

6 אמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעלך ונתיבמה ואחר כך אמרו לה חילוף היו הדברים תצא – ועם זאת במקביל לסתמא במשנה מצינו גם עמדות חולקות ביחס ליבמה מס' 2 במשנה. יתרה מזאת, המחלוקת איננה נינוחה וסערת הרוח ניכרת בדברים: "רבי ירמיה אמר: זה חולץ וזה מקיים. רבי יודה בר פזי בשם רבי יוחנן: תצא. רבי יוסי בשם רבי הילא: תצא. רבי יוסי שאיל לרבי פינחס היך סבר רבי? אמר ליה: כרבי ירמיה. אמר ליה: חזור בך, דלא כן אני כותב עליך זקן ממרא!" ירושלמי יא ע"א; גיטין פ"ח ה"ו, מז ע"ב. מחלוקת אמוראים היא על מקרה כללי של מי ש'נישאה ללא יבום'. אך הגמרא עצמה קושרת את המקרה הכללי למשנתנו ואומרת שההלכה של משנתנו חלה על אישה זו. ואכן במשנה אם נישאה למרות שהתברר שהייתה חייבת ייבום, הרי היא יבמה שנישאת ללא ייבום. אם כן נמצא: שרבי ירמיה חולק על משנתנו ואילו רבי יוחנן כמשנתנו, רבי ירמיה אינו אומר 'תצא מזה ומזה' אלא דורש שהיבם יחלוץ בדיעבד, ולאחר מכן תינשא לאחר. הוא אומר שנישואיה אינם עבירה אלא טעות ובטלים. ואכן זו הלכה קשה, הייתכן שהנישואין בטלים, הרי אין אלו נישואין תיאורטיים אלא מעשים שאי אפשר לבטלם כאילו לא היו. ואכן רבי פנחס נוזף קשות ברבי ירמיה על עמדתו החלוקה, אף שיש בידו שמועה ומסורת. חכמים כרבי ירמיה נתבעים אפוא למשמעת סמכותית. עם זאת, הסוגיה אינה אומרת שרבי ירמיה חזר בו.

7 אף על פי שנתן לה האחרון גט לא פסלה מן הכהונה – בכל המקרים הנימנים במשנה הנישואין או הקידושים השניים היו למעשה אסורים, ולפחות לשיטתו של רבי עקיבא "אין קדושין תופסין בחייבי לאוין" בבלי, צב ע"א, ולכן לכאורה אין צורך בגט מן הבעל השני. אך מן המשנה עולה שגם האחרון נותן גט, וכך גם במשנה א "וצריכה גט מזה ומזה". אלא שגט זה אינו גט לאשורו ואין הוא הופך את האישה לגרושה הפסולה לכהונה. בלשונו היפה של רבי יוחנן: "רבי יוחנן בשם רבי ינאי: אין לה אלא משום זיהום כהונה ואין בית דין מזהמין אותה" ירושלמי יא ע"א; פי"ג ה"ד, יג ע"ד. כאמור, רבי יוחנן מניח שהכול מתרחש בחסות בית הדין, אך מדבריו עולה המניע להלכה זו. גט ואישה גרושה מהווים על פי רוב פסול בייחוס הכוהני, אם כי במקרה שלפנינו הטעות, או כפי שרבי יוחנן קורא לה "דרך היתר" ירושלמי שם, מנקה את הזיהום והחלטת בית הדין או הגט הרשמי אין בהם כדי לזהם. רבי יוחנן מפריד בין "זיהום בית דין", שהוא החלטה הלכתית, לבין "זיהום כהונה", שהוא החלטה של הכוהנים, שאמנם איננה תקפה הלכתית אבל משמעותית מבחינה חברתית. בנספח למסכת קידושין הרחבנו בהיבט זה של שני הרבדים החברתי והמשפטי שביחס לבעיות הייחוס.

8 המשנה ממשיכה ומנמקת הלכה מוקשה זו במדרש, זה מדרש דרש רק לעזר בן מתיה אישה גרושה מאישה לא מאיש שאינו אשה – בויקרא כ"א, ז, בפרשת המצוות המיוחדות לכוהנים, נאסר על כוהנים לשאת אישה גרושה. מלשון הכתובים הדרשן מסיק שהאיסור חל רק על גירושין חוקיים. ברוח דומה נדרש בספרא: " 'ולאחותו הבתולה' ויקרא כ"א, ג פרט לאנוסה ולמפותה. או יכול שאני מוציא את מוכת עץ? תלמוד לומר: 'אשר לא היתה לאיש' – שהוויתה על ידי איש, ולא שהוויתה בדבר אחר" ספרא אמור פרשה א הי"א, מהד' ווייס צד ע"ג. הכוהן חייב להיטמא רק לאחותו הנשואה נישואין חוקיים. הלכות כוהנים וקדושתם תלויות בסדרי הנישואין. במקביל מצינו גם מדרש דומה ביחס לייבום: "אמר רב יהודה אמר רב: מנין שאין קדושין תופסין ביבמה? שנאמר: 'לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר' דברים כ"ה, ה – לא תהא בה הויה לזר" בבלי, צב ע"ב; יג ע"ב.

9 עם המדרש חוזרת המשנה ומדגישה את מעמדו המוקשה של גטו של אחרון. מהו, אפוא, תפקידו ומשמעותו של גט זה? "שמואל אמר בעניותינו צריכה גט" בבלי, צב ע"ב. לדעת שמואל הגט הוא חולשה הלכתית: "מספקא ליה לשמואל, האי 'לא תהיה אשת המת' – אי ללאו הוא דאתא האם הפסוק בא לומר איסור, אי דלא תפסי בה קדושין הוא דאתא או שבא לומר כי הקידושין אינם תופסים" שם, ולכן הוא גם גט ספק שאינו פוסל מן הכהונה. לעומתו "אמר רב יהודה אמר רב: הוה ליה לרבי אלעזר למדרש ביה מרגניתא, ודרש ביה חספא. מאי מרגניתא? דתניא: 'ואשה גרושה מאישה' ויקרא כ"א, ג – אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה, והיינו ריח הגט דפוסל בכהונה" בבלי, צד ע"א. כל גט, ולו גם ריח גט מיותר, פוסל אישה מן הכהונה. לדעה זו, לא חוקיות הנישואין אלא הליך הגירושין פוסל אישה מכהונה, ולכן הוא גם מסתייג מן הדרשה שבמשנה. להערכתו המדרש ההולם למשנתנו מצוי בברייתא, ומן הראוי היה לקבעו במשנה.