משנת ארץ ישראל על משנה ידיים ב׳:ב׳

2 נטל את הראשונין למקום אחד ואת השניים למקום אחר – המשנה מדברת על נטילת ידיים שתי פעמים, אך אינה מגדירה האם זו הלכה או שמדובר במקרה שאירע מסיבות שונות. הרמב"ם לשיטתו מבהיר בכל מקום שנטילת ידיים היא פעמיים, אך זאת רק לתרומה ולא לחולין: "הנוטל שתי ידיו לתרומה צריך לחזור וליטול פעם שנייה במים שניים כדי להסיר המים שעל גב ידיו, שהרי המים שנטל בהן תחלה, והן הנקראין מים ראשונים, נטמאו בידיו" הלכות מקוואות פי"א ה"ג. הראב"ד שם חולק וסבור שגם בחולין יש ליטול את הידיים פעמיים. מבחינת לשון הרמב"ם אפשר שבכתבו "לתרומה" לא התכוון לצמצם, אלא שבהמשך ההלכה הוא עוסק בתרומה ורק לכן נקט לשון זאת. אלא שבדרך זו חובת נטילה פעמיים הרמב"ם מהלך באופן עקבי. כך הוא פוסק, וכך הוא מפרש משניות שונות. כפי שראינו לעיל גם במשנה הקודמת הוא מבסס את פירושו על הנחה זו. אבל התוספתא וראשונים אחרים פירשו את המשנה אחרת, ולפי התוספתא, למשל, אין צורך בשטיפה כפולה אלא רק בכמות מים מספקת. גם במשנה לעיל פ"א מ"א עלתה שאלה זו של "שניים" ו"ראשונים", וגם שם ניתנו למונחים אלו פירושים שונים והרמב"ם לשיטתו, ואנו מציעים דרך שונה להלן בעקבות התוספתא.

3 הנוהג של נטילה שנייה נזכר גם במשנה הבאה, אבל שם הוא סובל גם פרשנות אחרת להלן. לעומת זאת ממשנה ג עולה שאכן זו חובה לכל דבר. הוא גם מופיע בברייתות שקשה להסבירן אלא כחובה, או כנוהג מקובל כגון תוס', פ"א הי"ז, עמ' 681. מאידך גיסא, במשניות אחרות לא נזכר הצורך בנטילה שנייה. הרמב"ם פתר את השאלה בצורה משפטית בקבעו שלתרומה יש צורך בנטילה שנייה, אך לא בחולין, וכאמור ראשונים אחרים חולקים על כך. את עמדתנו נציג במשנה הבאה.

4 בירושלמי מופיע הנוהג, אך הוא שנוי במחלוקת, אחת מהמחלוקות הרבות בעקרונות של נטילת ידיים: "תני מים שלפני המזון רשות ושלאחר המזון חובה. אלא שבראשונים נוטל ומפסיק, ובשניים נוטל ואינו מפסיק. מה הוא נוטל ומפסיק? רבי יעקב בר אחא אמר נוטל ושונה. רבי שמואל בר יצחק אמר בעי נוטל ושונה ואת אמרת רשות? אמר רבי יעקב בר אידי על הראשונים נאכל בשר חזיר, על השניים יצאה אשה מביתה, ויש אומרים שנהרגו עליה שלש נפשות" ברכות פ"ח ה"ב, יב ע"א. שתי מחלוקות לפנינו, והן מעורבות זו בזו: האחת האם נטילת ידיים עצמה חובה או רשות, והאחרת האם נוטל ושונה. רבי שמואל בר יצחק חולק על הפירוש של נוטל ושונה, ואיננו יודעים כיצד הוא מסביר את המילים "נוטל ומפסיק". יש להודות ש"מפסיק" אין פירושו שנוטל עוד פעם, ודומה שלפנינו פירוש אמוראי המבטא נוהג קיים אך איננו פירוש אלא החדרת הנוהג המוכר לאמוראים מימיהם, או נוהג קדום מימי המשנה לתוך הברייתא הבלתי מובנת. המשך המימרה בירושלמי הוסבר במבוא.

5 איננו יודעים להכריע האם מים שניים נחשבו לחובה, או שהיו מנהג עממי של חסידות, או אולי כלל לא היו מים שניים אלא רק בסוף הסעודה. מכל מקום, מבחינה הלכתית הטיעון שמביא הרמב"ם קשה כפל כפליים. לא שמענו שהמים שבהם נטהרים נהיים טמאים ומטמאים את הטובל. לפי עיקרון זה גם הטובל במקווה צריך להיות טמא, שהרי בכניסתו למים טימא אותם. ועוד, אם המים הראשונים טמאים ומטמאים מה תעזור הנטילה השנייה, הרי המים הראשונים נטמאו ומשקים תחילה לעולם, כלומר הם אב הטומאה, ומטמאים את הנוטל את ידיו, ועכשיו לא רק ידיו טמאות "מסואבות" אלא כל גופו טמא, ואם לא כל גופו, הרי ידיו ודאי טמאות כמות שהיו לפני הטבילה, ומה יועילו המים הבאים. אם אכן היה נוהג או חובה לנטילת ידיים פעמיים, הרי שהוא מצטרף לחומרות הבלתי-הלכתיות של נטילת ידיים שכמוהן ראינו כמה פעמים בפרק הראשון.

6 לדעתנו, במקום לפנות לנתיב ההלכתי עדיף להסביר את הנוהג או את ההלכה במניע טקסי. עשייה כפולה היא להדר ולתפארת, כשם שנהגו לכפול קריאות במעמדות ציבור במקדש. כך אנו שומעים שבזמן קצירת העומר שואל מוביל המעמד "אקצור?", והם עונים לו "קצור" שלוש פעמים משנה, מנחות פ"י מ"ג. המקורות מסבירים שהדבר נעשה להוציא מלבם של צדוקים תוס', מנחות פ"י הכ"ג; בבלי, שם סה ע"א. אבל כאמור הקריאה הכפולה או אפילו המשולשת מופיעה גם שלא בזיקה לעימותים כיתתיים. כך גם יש להבין את התפילה הכפולה "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הושיע נא", וכן "יופי לך מזבח, יופי לך מזבח" משנה, סוכה פ"ד מ"ה. כן עונים כל העם במעמד קידוש החודש "מקודש, מקודש" משנה, ראש השנה פ"ב מ"ז, וכן קוראים פעמיים להוצאת הסוטה שחלתה "הוציאוה, הוציאוה" משנה, סוטה פ"ג מ"ד, ובאותה מסכת סוטה פ"ז מ"ח הקהל חוזר פעמיים על הקריאה "אחינו אתה". גם מעמד חליצת אישה מסתיים בהכרזה כפולה "חלוץ הנעל, חלוץ הנעל", בשרפת הפרה האדומה חזרו על הקריאות "עץ ארז זה" וכו' שלוש פעמים משנה, פרה פ"ג מ"י, וכן במעמדות נוספים. גם באגדה באה קריאה כפולה להדגשה: "בעל החוטם, בעל החוטם" בבלי, תענית כט ע"א. על רקע זה יש להבין את הקריאה "אמן אמן" שאומרים על קללת הסוטה משנה, סוטה פ"ו מ"ב, קריאה שיסודה בדברי התורה. במשנה עצמה ארבעה הסברים שונים לקריאה, וכפי שהראינו בפירושנו שם ההסברים הם מדרשיים ומאוחרים, ויש להסביר את המסורת כנובעת ממניעים טקסיים. כך גם במעמד משפטו של ישו מופיעה קריאה כפולה להדגשת הרצון להוציא להורג את המתיימר להיות משיח.

7 עד עתה הסברנו את המים השניים כפירוש הראשונים, וכשם שפסקו פוסקי ההלכה לדורותיהם. ברם מן הראוי להציע גם הצעה נוספת. התוספתא סודרת את סדר הסעודה: "כיצד סדר סעודה? אורחין נכנסין ויושבין על ספסלים, ועל גבי קתדראות, עד שיתכנסו. נתכנסו כולן נתנו להם לידים, כל אחד ואחד נוטל ידו אחת. מזגו להם את הכוס, כל אחד ואחד מברך לעצמו. הביאו לפניהם פרפראות, כל אחד ואחד מברך לעצמו. עלו והסבו ונתנו להם לידים, אף על פי שנטל ידו אחת נוטל שתי ידיו. מזגו להם את הכוס, אף על פי שברך על הראשון מברך על השיני. הביאו לפניהם פרפראות..." ברכות פ"ד ה"ח. לסעודה יש כללי טקס שרובם אינם קשורים להלכה, וההלכה משתלבת לתוך מערך הסעודה. כך היא קובעת מתי אדם מברך לעצמו ומתי מברכים כולם. החלק הראשון, שלפני ההסבה, הוא כאילו אישי, והחלק השני ציבורי, ובהתאם לכך פרטי ההלכה, מתי מברכים. גם באשר לנטילת ידיים יש הבדל בין החלק הראשון לשני. בחלק הראשון זו נטילת ידיים חלקית, ובחלק השני נטילת ידיים ציבורית. בשני המקרים אין המשתתפים קמים ממקומם למקור המים, אלא מישהו "נותן להם לידים". מרכיב זה מודגש, שכן המינוח "נותן לידים" ונגזרותיו, "נתנו להם לידים" וכן הלאה מופיע רק בתוספתא זאת ובמשנת ידים, ומעט בצורה בלתי אחידה בתוספתא ידים. במבוא עסקנו במינוח זה, וראינו שהבחירה בו היא מאפיין סגנוני. הכותב יכול היה לבחור באחד הניסוחים. במשנה ידים זו בחירה סגנונית שאינה אחידה; בתוספתא ברכות זו כנראה יותר מבחירה סגנונית, והיא משקפת מציאות שבסעודה הגדולה והטקסית היה הנוהג המקובל שאין אדם נוטל את הידיים לעצמו. ואכן הדגש הוא שהשטיפה עצמה מכונה "נטילה": "כל אחד ואחד נוטל ידו אחת", כלומר נוטל לעצמו, וכן "נוטל שתי ידיו", אבל גם "ונתנו להם לידים". אם כן אין זו בחירה סגנונית אלא תיאור מדויק של הפעולות השונות.

8 התוספתא שציטטנו מדברת במפורש על שתי נטילות, אבל לא באותו זמן. הנטילה הראשונה היא של יד אחת, והשנייה של שתי הידיים. אם כן, המים השניים אינם שטיפה נוספת אלא שטיפה לאחר זמן. כך נבין גם את המשנה הראשונה. הנטילה הראשונה היא "נטל לידו האחת", והשנייה "לשני ידיו". החידוש של המשנה הוא בתחום ההלכתי המובהק, שליד אחת די במעט מים והנטילה השנייה טקסית יותר, כמות שפירשנו בעקבות מורינו הראשונים.

9 סדר זה של נטילה השתמר בסעודת ליל הסדר. קודם נוטלים ידיים לירקות המוטבלים ברטבים, ואחר כך לגוף הסעודה. מלכתחילה הייתה הנטילה הראשונה בברכה, כפי שהראינו בפירושנו להגדה.

10 הנטילה השנייה איננה צורך הלכתי, שכן במהלך הסעודה אמנם נרטבו הידיים מהאוכל ומהרוק הסעודה הייתה ללא כלי אכילה ואכלו בידיים, אבל האוכל טהור והאדם טהור, ואין כאן כל טומאה. לו היה חשש הטומאה ממשי היה צורך ליטול ידיים אחר כל מאכל, ואולי אפילו אחר כל נגיסה. לפחות מרכיב זה של נטילת הידיים אינו הלכתי-משפטי אלא נובע מסיבות טקסיות ומצורך באווירה של מצווה וקדושה, כמו שפירשנו במבוא.

11 הנטילה הראשונה אינה דורשת רביעית, והיא נטילה אחת, ואילו הנטילה השנייה היא או ברביעית או פעמיים, כפי שפירשנו במשנה א. האבחנה כשלעצמה מוכיחה שאין כאן צורך הלכתי, שכן לו היה צורך הלכתי היו שתי הנטילות אחידות. אבחנה נוספת בכיוון זה משתמעת מההלכה הבאה.

12 ונפל ככר שלתרומה על הראשונין טמא – כי המים טמאים. כפשוטה זו דעת רבי יוסי במשנה לעיל, ועל השניים טהור – כי המים השניים כבר טיהרו את הטהור, ואינם טמאים. כאמור, זו סתירה פנימית. ממה נפשך: אם הם טיהרו את הטהור, הם מיותרים, ואם טיהרו את מי שהוא לפחות ספק טמא, הם טמאים מספק. זו דוגמה נוספת למרכיב הבלתי הלכתי של הלכות נטילת ידיים בכלל, ושל הנטילה השנייה בפרט, מרכיב שריכזנו במבוא.

13 את מי הנטילה שפכו בדרך כלל במקום הסעודה עצמו ואת שיירי האוכל זרקו האוכלים לרצפה, וכך נוצרה במקום הסעודה אי סדר ולכלוך. מצב זה משתקף ממשנת ברכות פ"ח מ"ד הדנה בשאלה מתי מנקים את הבית. גם בציורים של סעודות גדולות נראה הלכלוך שלאחר הארוחה על הרצפה ועל השולחנות איור 5.

14 איור 7א. מקווה לרחיצת רגליים. במקוואות נמצאו גם מקוואות קטנים, נמוכים מאוד, ששימשו לרחיצת רגליים. מקווה בעיר העליונה בירושלים. אביגד, העיר העליונה.

15 איור 7ב . מקווה לרחיצת רגליים בקריית ספר. צילמה י' כהן.

16 איור 7ג. רחצת רגליים על ידי משרת, מוזאון אתונה. צילם י' פיקסלר.

17 נטל את הראשונין ואת השניין למקום אחד ונפל ככר של תרומה טמא – כי הכיכר נגעה במים הראשונים; יתר על כן, המים הראשונים טימאו את המים השניים. נטל את הראשונים ונמצא על ידיו קיסם או צרור ידיו טמאות – הרמב"ם מפרש שהקיסם מהווה חציצה ולכן טבילת הידיים אינה מועילה, כדברי התוספתא: "כל החוצצין בגוף חוצצין בידים בקידוש ידים ורגלים אבית הבירה" פ"א ה"ד, עמ' 681. הר"ש מפרש שמדובר גם במקרה שהקיסם רופף, והסיבה לכך שהמים השניים אינם מועילים תוסבר להלן. שאין המים אחרונין מטהרין אלא מים שעל גבי היד – המים שעל היד מיטהרים במים אחרונים כפירוש הרמב"ם לרישא, אבל המים שעל הצרור אינם מיטהרים במים אחרונים. להסבר הרמב"ם שהקיסם מהווה חציצה משפט זה קשה. אם הקיסם הוא חציצה הרי ברור שהמים הראשונים לא הועילו, וגם השניים אינם מועילים, שכן ידיו טמאות כמקודם בגלל החציצה. לשיטת הרמב"ם יש אפוא להבין שהמשפט אינו מתייחס להלכה של הקיסם אלא לרישא, לתפקיד המים האחרונים, ועדיין קשה, ולפירוש הר"ש המשפט נהיר. בשלב זה המשנה כבר מעניקה לנטילת הידיים פירוש משפטי, שהמים האחרונים מטהרים את המים שעל הידיים. במבוא עקבנו אחר התפתחות ההסבר הפרשני.

18 כפי שאמרנו, ההנחה או הפרשנות שהיו שתי נטילות ידיים זו אחר זו ברצף שיטת הרמב"ם אינה הפרשנות היחידה. המשפט הזה במשנה מהווה סיוע לפרשנות זו של הרמב"ם. לשיטתנו המובססת על התוספתא לפנינו כבר שלב אחר שבו ניתנת לכל נטילת הידיים משמעות הלכתית-משפטית, והעורך עונה מדוע אין המים בנטילה השנייה מטהרים את הקיסם שנתגלה על יד הנוטל. אפשר גם להסביר ש"מים אחרונים" הם מים שאחרי הסעודה, וכוונת המשנה היא שהמים האחרונים נועדו לשטוף שרידי נוזלים שדבקו בזמן האוכל ביד, ולא קיסם.

19 רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שהוא מבריית המים טהור – בהקשר הנוכחי הכוונה כנראה שחיית מים כגון יבחוש אינה מהווה חציצה, ואם נמצאה על היד אין היא פוסלת את נטילת הידיים. בתוספתא שנינו: "הנוטל את ידיו אם נתכוון ידיו טהורות, אם לאו ידיו טמאות. אבל המטביל את ידיו בין כך ובין כך ידיו טהורות. רבן שמעון בן גמליאל אומר נטל את הראשונים ואחר כך נמצא על ידיו יבחוש שבריתו מן המים ידיו טהורות" פ"ב ה"ג, עמ' 682. דברי רבן שמעון בן גמליאל אינם קשורים לרישא והם מבהירים את המשנה. המשפט שאוב, או מועבר, ממשנת מקוואות: "כל שיעמוד כשפופרת הנוד ממעטה, רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שהוא מבריית המים טהור" פ"ו מ"ז. אפשר שדברי רבן שמעון בן גמליאל הם כלליים יותר, שאין הדגים מטמאים ולא עורם, כמו ששנינו. ואכן, כל חיות הים אינן מטמאות. במשנת כלאים נקבע שעצמות הדג ועורו אינם מקבלים טומאה פ"י מ"א. בגדים מעורות ים כגון עור תנין אינם מטמאים בנגעים משנה, נגעים פי"א מ"י. משנת כלאים פ"ט מ"ב המקבילה למשנת נגעים זו אינה מזכירה את בגדי עורות חיות הים, אבל במשנת כלים בהמשך נאמר: "כל שבים טהור חוץ מכלב המים מפני שהוא בורח ליבשה, דברי רבי עקיבא. העושה כלים מן הגדל בים וחבר להם מן הגדל בארץ, אפילו חוט אפילו משיחה דבר שהוא מקבל טומאה, טמא" פי"ז מי"ג. הנימוק להלכה מיוחדת זו מופיע בתוספתא כלים הנסובה על משנת כלאים: "רבי יהודה אומר כלי ים ראויים לטומאה וטיהרום לכשתמצא להן עלא יהו טמאין" תוס', כלים בבא מציעא פ"ז ה"ד, עמ' 586. אם כן ההיתר של עורות הים חלש, וכל עילה מספיקה כדי להחמיר בו. מסתבר שההלכה הועברה מטומאה לנגעים, והא ראיה שהיא נמצאת בשלמותה בהקשר של טומאה רגילה. אפשר שדברי רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו אינם קשורים למיעוט "כשפופרת" אלא להלכה כללית זו.