משנת ארץ ישראל על משנה ידיים ב׳:א׳

1 נטל לידו אחת משטיפה אחת – נטל יד אחת בלבד. כאמור בסוף הפרק הקודם, המשנה לעיל התעלמה מאפשרות זו שאדם ייתן מים בעצמו ליד אחת ואחר כך לידו השנייה, ואילו משנתנו מאפשרת זו וסותרת את קודמתה, או לפחות סותרת את רוח הדברים שבה.

2 המונח "שטיפה אחת" אינו מוברר. מבחינה לשונית שטיפה היא כמו "טבילה" או "נטילה". בעברית קיימות שלוש מילים, "טבל", "רחץ" ו"שטף", ולידיים יוחד מונח נוסף והוא "נטל". השורש טב"ל מופיע בתורה רק להכנסת אבר או חלק לנוזל, כגון "וטבל הכהן את אצבעו בדם..." ויקרא ד ו, או "את הצִפֹר החיה יקח אֹתה ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזֹב וטבל אותם ואת הצִפֹר החיה בדם הצִפֹר השחֻטה..." ויקרא יד ו, וכן "וכבוא נֹשאי הארון עד הירדן ורגלי הכהנים נֹשאי הארון נטבלו בקצה המים..." יהושע ג טו. השורש טב"ל בהקשר של טבילת כל הגוף למטרות טיהור מופיע רק בספר מלכים, בהקשר דתי, באופן חלקי: "וירד ויטבֹל בירדן שבע פעמים כדבר איש האלהים וישב בשרו כבשר נער קטֹן ויטהר" מלכים ב ה יד. המדובר בטבילת מצורע נעמן; אמנם אין זו טבילה לפי כללי ספר התורה, אבל היא טבילה למטרות ריפוי וטיהור. המילה הרווחת במקרא היא השורש רח"ץ, כגון "בבֹאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימֻתו" שמות ל כ ועוד הרבה. בספרות חז"ל פורשה ההוראה כטבילה, זאת אף שהשורש רח"ץ מופיע במקרא פעמים רבות לאו דווקא בהקשר של טבילת כל הגוף לטהרה כגון בראשית יט ב; כד לב; מג כד; שמות כט יז; ויקרא א יג; ח כא ועוד. גם רחצת ידיים ורגליים מהכיור מכונה במקרא "רחצה" שמות מ לא ואילך.

3 השורש שט"ף מופיע במקרא פעמים רבות בהקשרים שונים, גם בהקשרים של רחצה למטרות טהרה, הקשרים שחז"ל פירשו אותם כטבילה, כגון "וכלי חרש אשר תבֻשל בו ישבר ואם בכלי נחֹשת בֻשָלה ומֹרק ושֻטף במים" ויקרא ו כא. גם הפסוק המשמש כבסיס ההלכתי לנטילת ידיים בזב משתמש בפועל "שטף": "וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב" ויקרא טו יא, וכן "וכלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר וכל כלי עץ ישטף במים" שם יב. הווה אומר שחז"ל הבינו והשתמשו בפועל "שטף" גם לתיאור הטבילה ההלכתית. בספרות חז"ל משמש הפועל בעיקר לתיאורים שאינם הלכתיים, כגון "אילן שנעקר והסלע עמו, שטפו נהר והסלע עמו..." משנה, ערלה פ"א מ"ג וכדומה, אבל לעתים נדירות משמש גם את תיאור הטבילה ההלכתית. כך, למשל, כלים שניתן לטבלם כלי מתכת וכיוצא באלו מכונים בספרות ההלכתית "כלי שטף" משנה, זבים פ"ה מ"א; תוס', כלים בבא קמא פ"ב ה"א, עמ' 570 ועוד. ואכן בנוסח ההגדה של בני ארץ ישראל בירכו בליל הסדר שלוש פעמים על נטילת ידיים, וסימנך "נר"ש": על נ טילת ידים, על ר חיצת ידים ועל ש טיפת ידים, וגאוני בבל התנגדו לכך בתוקף. לעתים קשה לדעת האם כוונת הכתוב לשטיפה רגילה או לטבילה. כך, למשל, במסכת זבחים מדובר על מירוק ושטיפה של כלי קודש: "טעונין... ומריקה ושטיפה בכלי נחשת במקום קדוש" פי"א מ"ד, וכן: " 'קודש קדשים' מה תלמוד לומר? שיכול אין לי שטעונה מריקה ושטיפה אלא חטאת בלבד... פרט לתרומה דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר 'קודש קדשים' טעונים מריקה ושטיפה ואין קדשים קלים טעונים מריקה ושטיפה" ספרא, צו פרק ז ה"ו-ה"ז, לג ע"א, וכן תוס', זבחים פ"י הי"א, עמ' 495 ועוד. אפשר היה להבין ששטיפת כלי קודש היא טבילה, אבל המשנה אומרת: "מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס מריקה בחמין ושטיפה בצונן" זבחים פי"א מ"ז. המשנה אינה סבורה ששטיפה היא טבילה, אחרת לא הייתה צריכה לומר שהיא במים צוננים. גם בספרא מודגש שאין צורך בטבילה, לא במים חיים ולא בארבעים סאה ספרא, צו פרק ז ה"ג, לג ע"א. לא מן הנמנע שבעל המדרש רומז לדעה אחרת שלפיה היה צורך בטבילה של ממש, אך אין הכרח בפירוש זה. יש אפוא לפרש ששטיפה היא טקסית יותר, לפחות מעין נטילת ידיים, אך לאו דווקא בטבילה. כן יש לפרש את המונח אצלנו, כשימוש בלשון המקרא במסגרת המשנה, לתיאור נטילת הידיים הרגילה.

4 ידו טהורה – לכאורה פשוט שהכוונה שמותר ליטול יד אחר יד. אבל הסבר זה אינו משתלב בהמשך, ונדון בו להלן. לשתי ידיו משטפה אחת רבי מאיר מטמא עד שיטול מרביעית – המשפט קשה משתי סיבות. מבחינה סגנונית משתמע ממנו שהמונח "שטיפה אחת" עומד בניגוד ל"רביעית"; מבחינה הלכתית, אם יד אחת טהורה בשטיפה אחת, למה שתי ידיים אינן טהורות? הקושי הוא אפוא בתוכנו של משפט זה, וגם בהקשרו למשפט הקודם. רמב"ם מפרש שמדובר במקרה שיד אחת נטמאה, והוא נוטל את שתי ידיו כאחת. יד אחת נטהרת, אבל היד השנייה נטמאת מהמים ששטפו את היד הראשונה ולכן השטיפה השנייה צריכה להיות ברביעית מים לפחות כדי לסלק את המים הקודמים. לשם כך הרמב"ם משלים את המילים החסרות במשנה ומניח שתי הנחות, האחת שגם כשיד אחת טמאה צריך ליטול את שתי ידיו, והאחרת שתמיד צריך ליטול ידיו פעמיים, אם כי אפשר גם להידחק ולומר שרק במקרה כזה צריך נטילה שנייה. הנטילה השנייה נזכרת במשנה הבאה, ונפרש אותה במקומה, אבל יש להודות שבמשנה זו אין היא נזכרת.

5 אפשר שהמשנה מדברת במונחים המקובלים בתקופתה. "שטיפה" היא בכמות קטנה, פחות מרביעית; אין זו השלמה לרישא כאילו היה כתוב "משטיפה אחת שהיא פחות מרביעית", אלא זו הייתה המוסכמה, שהמונח "שטיפה" עומד בניגוד ל"נטילה". ה"שטיפה" איננה המונח המקראי לנטילת הידיים של חכמים, אלא להפך, זו שטיפה רגילה בכמות קטנה. את שתי הידיים יש ליטול ברביעית מים לפחות, אבל יד אחת ניתן ליטול גם בפחות מרביעית. זו דעת רבי מאיר, וחכמים חולקים, כלומר או שהם סבורים שגם יד אחת דורשת רביעית, או שלדעתם גם נטילת שתי הידיים אינה זקוקה לרביעית. פירוש זה קשה יותר, משום שהוא יוצר מחלוקת על מוסכמה מקובלת. אמנם ייתכן שיש החולקים על מוסכמה כזאת, אך אם ניתן לפרש את המשנה בפשטות באופן שלא תיווצר מחלוקת נוספת פירוש זה עדיף. לפיכך יש לומר שלדעת חכמים גם ביד אחת צריך רביעית לנטילת ידיים. הקושי בפירוש זה הוא שהמונח "שטף" מתפרש שלא כלשון המקרא לנטילת ידיים כמו שהצענו לעיל אלא לרחצה סתם בכמות קטנה. יש בכך קושי, אך אין הדבר בלתי אפשרי.

6 לדעת הר"ש חכמים אינם חולקים על רבי מאיר, זאת בניגוד למשתמע מסגנון המשנה, ובניגוד לרמב"ם היודע לפסוק שהלכה כחכמים, ומשמע שמחלוקת לפנינו.

7 רבנו תם פירש ששטיפה אחת היא בכמות הגדולה מרביעית, ובהמשך הנוטל לשתי ידיו שטיפה אחת היא פחות מרביעית. לדעתנו פרשנות זו אינה הולמת את ההמשך, שהרי אם שטיפה אחת משמעה יותר מרביעית מה ההבדל בין שטיפה של יד אחת לשתי ידיים, בשתיהן יש צורך בכמות מים יותר מרביעית, ואפשר שנפל שיבוש בדברי רבנו תם.

8 עוד הציעו ראשונים ששטיפה אחת ביד אחת היא פחות מרביעית, ובשתי ידיים צריך לדעת רבי מאיר או שתי שטיפות, ואז אין צורך ברביעית, או שטיפה אחת עם רביעית. פירוש זה הוא חידוש הלכתי גדול, אך מבחינת הטקסט הוא אפשרי. החידוש ההלכתי אינו מפתיע, שכן שנינו: "הנוטל ידיו במקדש צריך ליטול מי רביעית, וקידוש ידים ורגלים אין לו שיעור" תוס', פ"א ה"ה, עמ' 681. אם כן רק נטילת ידיים במקדש לאכילת קודשים חייבת ברביעית, אך לתרומה ולחולין אין צורך ברביעית, ואפילו קידוש ידיים ורגליים אינו צריך רביעית.

9 בעל מלאכת שלמה מציע פירוש הפוך העונה גם על הקושי הלשוני שהצענו. שטיפה היא טבילה בנהר או במקווה; יד אחת די לה בטבילה, ולדעת רבי מאיר בשתי ידיים חייב ליטול ידיו ברביעית וטבילה אינה מספיקה. מה דעת חכמים איננו יודעים; או שלדעתם די בטבילה גם לשתי ידיו, או שהם מסכימים עם רבי מאיר ואינם חולקים כמו שהבאנו. בעל מלאכת שלמה מבסס את פירושו על רש"י בסוגיה בגיטין בבלי, גיטין טו ע"ב המצטטת ברייתא בנושא דומה: "הנוטל ידו אחת בנטילה ואחת בשטיפה, ידיו טהורות". הסוגיה עצמה תידון מעט להלן, ובשלב זה נסתפק בכך ש"שטיפה" עומדת בניגוד ל"נטילה". רש"י מפרש שהיא טבילה, ולדעת ראשונים רבים אחרים היא בפחות מרביעית. בעל מלאכת שלמה, בחושו הלשוני הנדיר, הסתמך על פרשנות זו למונח "שטיפה" לצורך הבהרת המשנה.

10 לאחר כל דברי הראשונים יש לחזור לתוספתא המבהירה חלק מהשאלות שהתחבטנו בהן: "הנוטל ידיו משטיפה אחת צריך ליטול מי רביעית, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר לשתי ידיו צריך ליטול מי רביעית, ידו אחת אפילו נטל משירי רביעית כשר" פ"א ה"ג, עמ' 681. מהתוספתא משמע שאכן יש במשנה מחלוקת בניגוד לר"ש, ומשנתנו היא דברי רבי יוסי. פירוש המשנה עצמה הוא כפירוש הר"ש. "שטיפה" משמעה שטיפה בפחות מרביעית, ליד אחת די בכך, לשתי ידיו חייב ברביעית, והמחלוקת היא האם חייב ברביעית גם ביד אחת. לא נאמר מה דין הנוטל ידיו בשתי שטיפות, ומן הסתם בשתי שטיפות כבר יש רביעית שכן אי אפשר להרטיב את כל היד בשפיכת כמות קטנה יותר. להלן, בסוף משנה ב, נציע הסבר נוסף לשתי השטיפות, ואף לכך שבשטיפה הראשונה נטלו יד אחת ובשנייה שתיים.

11 הנוטל ידיו בשטיפה אחת

12 מבין כל הפירושים אנו מעדיפים את הפירוש האחרון, של בעל מלאכת שלמה, משום שיש בו שימוש הולם במונח "שטיפה", ויש בו פירוש מילולי של המשנה, אך דעתנו מתבטלת נוכח עדות התוספתא.

13 כפי שהזכרנו במהלך הדיון, המשנה נזכרת אולי בסוגיית הבבלי בגיטין טו ע"ב. השאלה שם לפי פירוש הסוגיה עצמה היא האם מותר ליטול יד אחת בלבד, ולפי נוסח הדפוס מצוטטת כתשובה ברייתא: "והתנן: הנוטל ידו אחת בנטילה ואחת בשטיפה – ידיו טהורות". לפי נוסח זה הסוגיה מתעלמת ממשנתנו שיש בה תשובה ברורה לשאלה, ומעדיפה ברייתא בלתי ידועה ממקבילות. לשיטתנו אין בכך קושי, וכבר עמדנו על כך שהבבלי התעלם ממשניות רבות בטהרות, וכאילו היה פחות בקי בהן, או שסבר שאינן מתורצות ועדיף להסתמך על ברייתות אחרות. אבל רבנו תם מביא גרסה שונה של הגמרא, והיא כמשנתנו: "ורבינו תם גרס על פי המשניות נטל ידו אחת משטיפה אחת ידו טהורה" תוספות לגיטין טו ע"ב ד"ה "הנוטל". כפי שמעמידים התוספות שם הגרסה באה כתשובה לקושיה על נוסח הסוגיה שם, קושיה שאפשר לתרצה גם בדרכים אחרות. השאלה היא האם לפנינו גרסה או תירוץ בדרך של תיקון הטקסט. הרשב"א שם מעיד שמצא כן במשניות מדוקדקות הבאות מספרד או "מצרפת", כלומר במשנתנו. אין בכך חידוש עבורנו, שכן זה הנוסח בכל עדי הנוסח למשנה. אין המשפט מעיד אלא על נדירותן של משניות טהרות בחוגו של הרשב"א, ואין בכך עדות לנוסח הבבלי. אלא שלרשב"א ולרבנו תם ברור שהגמרא ציטטה את משנתנו ולא ברייתא אנונימית. לעומת זאת הריטב"א לגיטין שם מציג את הדברים אחרת: "ורבנו תם מדוחק קושיא זו הגיה גירסת הספרים...", כלומר שאין זו גרסה אלא תיקון. אבל הראבי"ה, למשל, רואה בכך גרסה לכל דבר. בכתבי היד המעטים שבידינו אין עדות לנוסח זה, ונראה שלפנינו תיקון של רבנו תם שלנוכח קשיים לא היסס להגיה את הבבלי ולתקן את גרסתו, וראשונים רבים חלקו על עצם זכותו לנקוט בדרך פירוש זו. הוויכוח המתודולוגי הזה על שיטות לימוד ותיקון הטקסט נטוש עד ימינו, וודאי שאין לו תשובה אחת כוללת.

14 עוד נעיר שאחד מיסודות הפירושים השונים הוא השאלה האם יש צורך בשתי נטילות ידיים או רק בכמות של רביעית, ובשאלה זו נדון במשנה הבאה.

15 נפל ככר שלתרומה טהור רבי יוסי מטמא – את המשנה יש לבאר לאור משנה ב העוסקת בנושא זה של כיכר תרומה. המדובר בכיכר שנפלה על מים של נטילת ידיים. השאלה היא האם לאחר שניתנו על ידיים המים טמאים. לדעת חכמים הם טהורים, ולדעת רבי יוסי טמאים. אפשר גם שהמחלוקת היא האם הידיים הן "תחילה", כלומר מטמאות את המים שנגעו בהן, או שמא הן "שניות" ואינן מטמאות את המים. זו מחלוקת תנאים להלן פ"ג מ"א. מבחינה הלכתית גם אם הידיים "שניות" הרי "השני שבחולין מטמא משקה חולין ופוסל לאוכלי תרומה" משנה, טהרות פ"ב מ"ו, ו"כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה" משנה, פרה פ"ח מ"ז. אם כן, המים טמאים ומטמאים לכל הדעות. השאלות שאלות הלכתיות, ואילו כל דיני נטילת ידיים, למרות אופיים וניסוחם ההלכתי, אינם בדיוק הלכתיים. הרי אם מדובר בטומאה ממש, כל גופו טמא. אלא מדובר מלכתחילה במצב של ספק ולכל היותר בחומרה יתרה, ולכן אין זה פלא שלא כל המסקנות ההלכתיות חלות במקרים כאלה של נטילת ידיים. אנו נחזור לשאלה זו במשנה הבאה.

16 נפילת כיכר של תרומה מחדדת את השאלה היכן נטלו ידיים. התוספתא בברכות שנצטט גם להלן מבהירה זאת: "כיצד סדר סעודה? אורחין נכנסין ויושבין על ספסלים, ועל גבי קתדראות, עד שיתכנסו. נתכנסו כולן נתנו להם לידים, כל אחד ואחד נוטל ידו אחת. מזגו להם את הכוס, כל אחד ואחד מברך לעצמו. הביאו לפניהם פרפראות, כל אחד ואחד מברך לעצמו. עלו והסבו ונתנו להם לידים, אף על פי שנטל ידו אחת נוטל שתי ידיו. מזגו להם את הכוס, אף על פי שברך על הראשון מברך על השיני. הביאו לפניהם פרפראות..." פ"ד ה"ח. אם כן, נטילת הידיים נעשית בחדר האוכל הטרקלין עצמו. אמנם את התוספתא אפשר להבין גם שהשמש, הנותן לידיים, אוסף את המים לקערה, אבל צירוף משנתנו לדברי התוספתא מבהיר שהמים ניגרו על הרצפה. ואכן, במסגרת סדרי הסעודה נדונה השאלה מתי מפנים את האשפה: "בית שמאי אומרים מכבדין את הבית ואחר כך נוטלין לידים, ובית הלל אומרים נוטלין לידים ואחר כך מכבדין את הבית" משנה, ברכות פ"ח מ"ד. בסוף הסעודה היה הבית מלוכלך מאוד, שכן שיירי האוכל פוזרו על הרצפה, וכנראה גם שאריות מים ויין, כולל מי נטילת ידיים. על מים אלה עשויה כיכר של תרומה ליפול.

17 כיכר של תרומה מופיעה במשניות רבות ובמקורות נוספים כדוגמה לבעיה של היטמאות תרומה. כך, למשל, במשנת מקוואות פ"א מובאת רשימה של מעלות הטומאה או הטהרה, וכיכר של תרומה היא הדוגמה לכך.