משנת ארץ ישראל על משנה תמיד ג׳

מהדורה: אלון שבות, תש"פ

« משנת ארץ ישראל על משנה תמיד ב׳:ה׳ משנת ארץ ישראל על משנה תמיד ד׳:א׳ »

1 משנת ארץ ישראל על משנה תמיד פתח ↗

כפי שכבר רמזנו לעיל, בין המשניות יש הבדלי סגנון והבדלי תוכן. עמדנו על כמה סתירות, אבל בנוסף לכך חסרים במשנה ד אברים שהודגשו במשניות ב-ג, כגון הקנה, הלב והריאות. כנגד זה נאמר במשנה ה שהקרביים הונחו בבזיך, דבר שלא נאמר במשנה ד, וגם מצאנו בו קושי. הכרס הנזכרת במשנה ד עם הקרביים אינה מופיעה במשנה ה, ואכן במשנה ד העלינו חשד שזו גלוסה תוספת מאוחרת פרשנית בלבד שחדרה לטקסט. בפירושנו למשנה בפ"ג מ"א הזכרנו שבמסכת יומא מתוארת התהלוכה בקצרה: "הראש והרגל ושתי הידים העוקץ והרגל החזה והגרה ושתי הדפנות והקרבים והסלת והחביתין והיין שלשה עשר כהנים11ביום הכיפורים, ואילו ביום רגיל תשעה כמו במשנתנו. זכו בו אמר בן עזאי לפני רבי עקיבא משום רבי יהושע דרך הלוכו היה קרב" פ"ב מ"ג. הטבלה והרישום ביומא ובמשנתנו מתאימים, אם כי משנת יומא מתעלמת מהאברים הפנימיים, שהם גם קטנים יותר. אשר להערה "דרך הילוכו היה קרב", רבי יהושע חולק על הסדר של משנתנו ושל משנת יומא. לדעתו סדר האברים בתהלוכה היה שונה ונקבע לפי מבנה הבהמה בזמן הליכתה. המשנה ביומא אינה אומרת מה היה הסדר, והתוספתא ביומא פ"א הי"ג מסבירה שהסדר היה: ראש ורגל, חזה וגרה, שתי ידיים רגליים קדמיות, שתי דפנות צלעות, עוקץ ורגל ברשימה נשמטו הקרביים. דעה זו מיוחסת לרבי יהושע. לרבי יוסי סדר הליכה שונה. הבבלי כה ע"ב מונה הצעה שלישית, וקיימים שינויים בשמות מוסרי המימרות. כללו של דבר, הסדר המנוי במשנתנו ובמשנת תמיד אינו מוסכם על הכול. לפי הירושלמי למקום משנתנו היא כשיטת רבי שמעון איש המצפה שהיה, כאמור, אחד התנאים הקדומים שפעלו בסוף ימי בית שני. הוא שרד את החורבן והרבה לספר מסורות על סדרי בית שני וההווי בו משנה, פאה פ"ב מ"ו ועוד. כל המסורות על סדר ההליכה מתעלמות מהאברים הפנימיים, שכן כאן הסדר בעייתי הרבה יותר.

2 יומא פתח ↗

גְּמָ׳ תַּנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: ״בָּרַק בַּרְקַאי״. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״עָלָה בַּרְקַאי״. נְחוּמָא בֶּן אַפְקַשְׁיוֹן אוֹמֵר: ״אַף בַּרְקַאי בְּחֶבְרוֹן״. מַתְיָא בֶּן שְׁמוּאֵל אוֹמֵר: הַמְמוּנֶּה עַל הַפְּיָיסוֹת אוֹמֵר: ״הֵאִיר פְּנֵי כׇּל הַמִּזְרָח עַד שֶׁבְּחֶבְרוֹן״. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: ״הֵאִיר פְּנֵי כׇּל הַמִּזְרָח עַד בְּחֶבְרוֹן, וְיָצְאוּ כׇּל הָעָם אִישׁ אִישׁ לִמְלַאכְתּוֹ״.

3 יומא פתח ↗

בְּעִידָּן הֲטָבָה תְּהֵא מִקְּטַר קְטוֹרֶת. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, בֵּין הָעַרְבַּיִם, דִּכְתִיב: ״וּבְהַעֲלוֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה״, הָכִי נָמֵי דִּבְרֵישָׁא מַדְלִיק נֵרוֹת וַהֲדַר מַקְטִיר קְטוֹרֶת שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם?! וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי, וְהָתַנְיָא: ״מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר״, תֵּן לָהּ מִדָּתָהּ, שֶׁתְּהֵא דּוֹלֶקֶת וְהוֹלֶכֶת כׇּל הַלַּיְלָה מֵעֶרֶב וְעַד בֹּקֶר. דָּבָר אַחֵר: ״מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר״, אֵין לְךָ עֲבוֹדָה שֶׁכְּשֵׁרָה מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר אֶלָּא זוֹ בִּלְבַד. אֶלָּא מַאי קָאָמַר רַחֲמָנָא — בְּעִידָּן הַדְלָקָה תְּהֵא מִקְּטַר קְטוֹרֶת, הָכָא נָמֵי: בְּעִידָּן הֲטָבָה תְּהֵא מִקְּטַר קְטוֹרֶת. וְאַבָּא שָׁאוּל אָמַר לָךְ: שָׁאנֵי הָתָם דִּכְתִיב: ״אוֹתוֹ״. רַב פָּפָּא אָמַר: לָא קַשְׁיָא, הָא — רַבָּנַן, הָא — אַבָּא שָׁאוּל. בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא לְמַתְנִיתִין דְּהָכָא — כְּרַבָּנַן, פַּיִיס — כְּאַבָּא שָׁאוּל, אֵימָא סֵיפָא: הֵבִיאוּ לוֹ אֶת הַתָּמִיד, קְרָצוֹ וּמֵרַק אַחֵר שְׁחִיטָה עַל יָדוֹ, נִכְנַס לְהַקְטִיר אֶת הַקְּטוֹרֶת וּלְהֵיטִיב אֶת הַנֵּרוֹת — אֲתָאן לְרַבָּנַן. רֵישָׁא וְסֵיפָא רַבָּנַן, וּמְצִיעֲתָא אַבָּא שָׁאוּל! אָמַר לְךָ רַב פָּפָּא: אִין, רֵישָׁא וְסֵיפָא רַבָּנַן, וּמְצִיעֲתָא אַבָּא שָׁאוּל. בִּשְׁלָמָא אַבָּיֵי לָא אָמַר כְּרַב פָּפָּא, רֵישָׁא וְסֵיפָא רַבָּנַן וּמְצִיעֲתָא אַבָּא שָׁאוּל לָא מוֹקֵים לַהּ. אֶלָּא רַב פָּפָּא, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּאַבַּיֵּי? אָמַר לָךְ: תְּנָא בְּרֵישָׁא הֲטָבַת שְׁתֵּי נֵרוֹת, וַהֲדַר הֲטָבַת חָמֵשׁ נֵרוֹת? וְאַבָּיֵי אָמַר לָךְ: אוֹרוֹיֵי בְּעָלְמָא הוּא דְּקָא מוֹרֵי, וְסִדְרָא הָא הֲדַר תָּנֵי לֵיהּ. גּוּפָא: בָּא לוֹ לְקֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית — נוֹתֵן מִזְרָחִית צְפוֹנִית, מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית — נוֹתֵן מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית. וְתָנֵי עֲלַהּ: רַבִּי שִׁמְעוֹן אִישׁ הַמִּצְפָּה מְשַׁנֶּה בַּתָּמִיד, בָּא לוֹ לְקֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית — נוֹתֵן מִזְרָחִית צְפוֹנִית, מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית — נוֹתֵן מַעֲרָבָה וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן דָּרוֹמָה. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אִישׁ הַמִּצְפָּה? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם חַד דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי, אָמַר קְרָא: ״וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה׳ עַל עוֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ״, עוֹלָה הִיא, וְאָמַר רַחֲמָנָא: עֲבֵיד בַּהּ מַעֲשֵׂה חַטָּאת. הָא כֵּיצַד? נוֹתֵן אַחַת שֶׁהִיא שְׁתַּיִם כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה, שְׁתַּיִם שֶׁהֵן שְׁתַּיִם כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת. וְלִיתֵּן שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה, וְאַרְבַּע שֶׁהֵן אַרְבַּע כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת! לֹא מָצִינוּ דָּמִים שֶׁמְּכַפְּרִין וְחוֹזְרִין וּמְכַפְּרִין. וְכִי מָצִינוּ דָּמִים שֶׁחֶצְיָין חַטָּאת וְחֶצְיָין עוֹלָה? אֶלָּא עַל כׇּרְחָן הַקִּישָׁן הַכָּתוּב. הָכָא נָמֵי: בְּעַל כׇּרְחָן הַקִּישָׁן הַכָּתוּב. הָתָם פִּיסּוּק מַתָּנוֹת בְּעָלְמָא הִיא. וְנִיתֵּיב אַחַת שֶׁהִיא שְׁתַּיִם לְמַטָּה, כְּמַעֲשֵׂה עוֹלָה, שְׁתַּיִם שֶׁהֵן שְׁתַּיִם לְמַעְלָה, כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת! לֹא מָצִינוּ דָּמִים שֶׁחֶצְיָין לְמַעְלָה וְחֶצְיָין לְמַטָּה. וְלָא? וְהָתְנַן: הִזָּה מִמֶּנּוּ אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה. כְּמַצְלִיף. מַאי ״כְּמַצְלִיף״ — מַחְוֵי רַב יְהוּדָה, כִּמְנַגְּדָנָא. וְלָא? וְהָתְנַן: הִזָּה מִמֶּנּוּ עַל טׇהֳרוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים. מַאי לָאו, אַפַּלְגֵיהּ דְּמִזְבֵּחַ, כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי: טְהַר טִיהֲרָא הוּא פַּלְגָא דְּיוֹמָא! אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא: לָא,

4 יומא פתח ↗

אָמַר אַבָּיֵי: בִּידוֹת סַכִּינִין. מֵיתִיבִי: אַף הוּא עָשָׂה כַּנֵּי כֵלִים, וְאוֹגְנֵי כֵלִים, וִידוֹת כֵּלִים, וִידוֹת סַכִּינִין שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל זָהָב. תַּרְגְּמַהּ אַבָּיֵי: בְּקַתָּתָא דְּנַרְגֵי וַחֲצִינֵי.

4 חולין פתח ↗

הִשְׁקוּ אֶת הַתָּמִיד בְּכוֹס שֶׁל זָהָב, אָמַר רָבָא: גּוּזְמָא.

6 מועד קטן פתח ↗

אָמַר שְׁמוּאֵל: מְקַבְּלֵי קִיבּוֹלֶת, בְּתוֹךְ הַתְּחוּם — אָסוּר. חוּץ לַתְּחוּם — מוּתָּר. אָמַר רַב פָּפָּא: וַאֲפִילּוּ חוּץ לַתְּחוּם, לֹא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵיכָּא מָתָא דִּמְקָרְבָא לְהָתָם, אֲבָל אִיכָּא מָתָא דִּמְקָרְבָא לְהָתָם — אָסוּר. אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: וְכִי לֵיכָּא מָתָא דִּמְקָרְבָא לְהָתָם נָמֵי, לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים, דְּלָא שְׁכִיחִי אִינָשֵׁי דְּאָזְלִי לְהָתָם, אֲבָל בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, דִּשְׁכִיחִי אִינָשֵׁי דְּאָזְלִי וְאָתוּ לְהָתָם — אָסוּר. מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן בְּנוּ לֵיהּ אַפַּדְנָא מְקַבְּלֵי קִיבּוֹלֶת חוּץ לַתְּחוּם. אִיקְּלַע רַב סָפְרָא וְרַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא, וְלָא עַלּוּ לְגַבֵּיהּ. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: הוּא נָמֵי לָא עָל בְּגַוֵּויהּ. וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: מְקַבְּלֵי קִיבּוֹלֶת — בְּתוֹךְ הַתְּחוּם אָסוּר, חוּץ לַתְּחוּם מוּתָּר! אָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: סַיּוֹעֵי סַיַּיע בְּתִיבְנָא בַּהֲדַיְיהוּ. רַב חָמָא שְׁרָא לְהוּ לְאַבְוָנְגָּרֵי דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא לְמֶיעְבַּד לְהוּ עֲבִידְתָּא בְּחוּלָּא דְמוֹעֲדָא, אֲמַר: כֵּיוָן דַּאֲגַר לָא קָא שָׁקְלִי, שַׁרְשׁוֹיֵי הוּא דְּקָא מְשָׁרְשׁוּ לֵיהּ, וְלֵית לַן בַּהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: מְקַבְּלִין קִיבּוֹלֶת בַּמּוֹעֵד לַעֲשׂוֹתָהּ לְאַחַר הַמּוֹעֵד, וּבַמּוֹעֵד אָסוּר. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כֹּל שֶׁהוּא עוֹשֶׂה — אוֹמֵר לְגוֹי וְעוֹשֶׂה, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה — אֵינוֹ אוֹמֵר לְגוֹי וְעוֹשֶׂה. תַּנְיָא אִידַּךְ: מְקַבְּלִין קִיבּוֹלֶת בַּמּוֹעֵד לַעֲשׂוֹתָהּ לְאַחַר הַמּוֹעֵד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִמְדּוֹד וְשֶׁלֹּא יִשְׁקוֹל וְשֶׁלֹּא יִמְנֶה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּחוֹל. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מַרְבִּיעִין בְּהֵמָה בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. כַּיּוֹצֵא בּוֹ: אֵין מַרְבִּיעִין בִּבְכוֹר וְלֹא בִּפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין. תַּנְיָא אִידַּךְ: אֵין מַרְבִּיעִין בְּהֵמָה בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֲמוֹרָה שֶׁתָּבְעָה — מַרְבִּיעִין עָלֶיהָ זָכָר בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תִּצְטַנֵּן, וּשְׁאָר כׇּל הַבְּהֵמוֹת — מַכְנִיסִין אוֹתָן לְבַקְרוּת. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְדַיְּירִין לֹא בְּשַׁבָּתוֹת וְלֹא בְּיָמִים טוֹבִים וְלֹא בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. וְאִם בָּאוּ מֵאֲלֵיהֶן — מוּתָּר. וְאֵין מְסַיְּיעִין אוֹתָן, וְאֵין מוֹסְרִין לָהֶם שׁוֹמֵר לְנַעֵר אֶת צֹאנָם. הָיָה שְׂכִיר שַׁבָּת, שְׂכִיר חֹדֶשׁ, שְׂכִיר שָׁנָה, שְׂכִיר שָׁבוּעַ — מְסַיְּיעִין אוֹתָן, וּמוֹסְרִין לָהֶם שׁוֹמֵר לְנַעֵר אֶת צֹאנָם. רַבִּי אוֹמֵר: בַּשַּׁבָּת — בְּטוֹבָה, בְּיוֹם טוֹב — בִּמְזוֹנוֹת, בַּמּוֹעֵד — בְּשָׂכָר. אָמַר רַב יוֹסֵף: הִלְכְתָא כְּרַבִּי. מַתְנִי׳ וְכֵן מִי שֶׁהָיָה יֵינוֹ בְּתוֹךְ הַבּוֹר וְאֵירְעוֹ אֵבֶל אוֹ אוֹנֶס אוֹ שֶׁהִטְעוּהוּ — זוֹלֵף וְגוֹמֵר וְגָף כְּדַרְכּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עוֹשֶׂה לוֹ לִימּוּדִים בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַחְמִיץ. גְּמָ׳ וּצְרִיכָא. דְּאִי אַשְׁמְעִינַן קַמַּיְיתָא, בְּהַהִיא קָאָמַר רַבִּי יוֹסֵי — מִשּׁוּם דְּמִישְׁחָא נְפִישׁ פְּסֵידֵיהּ, אֲבָל חַמְרָא דְּלָא נְפִישׁ פְּסֵידֵיהּ — אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה. וְאִי אַשְׁמְעִינַן בָּתְרָיְיתָא, בְּהַהִיא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֲבָל בְּהָךְ אֵימָא מוֹדֶה לְרַבִּי יוֹסֵי. צְרִיכָא. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבָּא: מַאן תַּנָּא שִׁינּוּי בַּמּוֹעֵד בְּדָבָר הָאָבֵד — דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי. אָמַר רַב יוֹסֵף: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַהוּ לְמֵישַׁע חָבִיתָא דְשִׁיכְרָא בְּחוּלָּא דְמוֹעֲדָא? אֲמַר לְהוּ: סִינַי אָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. אֵימוֹר דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּחַמְרָא, בְּשִׁיכְרָא מִי אָמַר! חַמְרָא טַעְמָא מַאי — מִשּׁוּם דִּנְפִישׁ פְּסֵידֵיהּ, שִׁיכְרָא נָמֵי אִית בֵּהּ פְּסֵידָא. דְּאָמַר אַבָּיֵי, אֲמַרָה לִי אֵם: בַּר שֵׁית סָאוֵי וּשְׁיִיעַ, מִבַּר תַּמְנֵי וְלָא שְׁיִיעַ. אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: הִלְכוֹת מוֹעֵד כְּהִלְכוֹת כּוּתִים בַּהֲלָכָה. לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַב דָּנִיאֵל בַּר קַטִּינָא אָמַר רַב: לוֹמַר שֶׁהֵן עֲקוּרוֹת וְאֵין לְמֵידוֹת זוֹ מִזּוֹ. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: זוֹפְתִין כּוּזְתָּא וְאֵין זוֹפְתִין חָבִיתָא. רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא אָמַר: זוֹפְתִין חָבִיתָא וְאֵין זוֹפְתִין כּוּזְתָּא. מָר חָיֵישׁ לִפְסֵידָא, וּמָר חָיֵישׁ לְטִירְחָא. אָמַר אַבָּיֵי: נָקְטִינַן הִלְכוֹת מוֹעֵד כְּהִלְכוֹת שַׁבָּת;

6 תלמוד ירושלמי מועד קטן פתח ↗

הלכה: אֵין קוֹרְעִין וְלֹא חוֹלְצִין וְאֵין מַבְרִין אֶלָּא קְרוֹבָיו שֶׁל מֵת. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה. וּבִלְבַד קֵרוֹבִין שֶׁהֵן רְאוּיִין לְהִתְאַבֵּל. כְּהָדָא דְתַנֵּי. חָכָם שֶׁמֵּת הַכֹּל קְרוֹבָיו וַאֲפִילוּ קֵרוֹבִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לְהִתְאַבֵּל. כְּהָדָא רִבִּי אָבוּן דֵּמָךְ בְּמוֹעֲדָא וְלֹא גָמַל לֵיהּ רִבִּי מָנָא חֶסֵד. וַהֲווֹן צִיפּוֹרָאֵיי אָמְרִין. עַד מָוֶת שְׂנָא. בָּתָר מוֹעֲדָא עֲבַד לֵיהּ אִיקִרֵיהּ. עָאַל וְאָמַר קוֹמֵיהוֹן כְּהָדָא דְתַנֵּי. חָכָם שֶׁמֵּת הַכֹּל קְרוֹבָיו. בָּאִינּוּן דַּהֲווֹן גַּבֵּיהּ. אֲנָן לָא הֲוִינָן גַּבֵּיהּ. הַקּוֹרֵעַ מִן הַמְּלָל מִן הַשְּׁלָל מִן הָרְדִיד אֵינוֹ קֶרַע. מִן הָאִיחוּי הֲרֵי זֶה קֶרַע. אֵי זֶהוּ אִיחוּי. אָמַר רִבִּי אָחָא. כָּל שֶׁאֵין מְקוֹמוֹ נִיכָּר. עֲשָׂרָה קְרָעִים אֲסוּרִין בְּאִיחוּי. הַקּוֹרֵע עַל אָבִיו. וְעַל אִמּוֹ. וְעַל רַבּוֹ שֶׁלִּימְּדוֹ חָכְמָה. וְעַל הַנָּשִׂיא. וְעַל אַב בֵּית דִּין. וְעַל שְׁמוּעוֹת הָרָעוֹת. וְעַל קִלְלַת הַשֵּׁם. וְעַל שְׂרֵיפַת תּוֹרָה. וְעַל יְרוּשָׁלַםִ. וְעַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ וְעַל רַבּוֹ שֶׁלִּימְּדוֹ חָכְמָה מְנַיִין. וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו. רִבִּי מַתּוּן בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן. וּמֵאֱלִישַׁע אָנוּ לְמֵידִין תּוֹרָה. אָמַר לֵיהּ. מַתּוּן מַתּוּן. מַה הַמֵּת מִשֶּׁהוּא מִסְתַּלֵּק עוֹד אֵינוֹ רוֹאֵהוּ. כָּךְ זֶה מִשֶּׁנִּסְתַּלֵּק עוֹד לֹא רָאָהוּ. כְּשֵׁם שֶׁקוֹרְעִין עַל הַחֲכָמִים כָּךְ קוֹרְעִין עַל תַּלְמִידֵיהֶן. אֵי זֶהוּ תַלְמִיד חָכָם. חִזְקִיָּה אָמַר. כָּל שֶׁשָּׁנָה הֲלָכוֹת וְעַד תּוֹרָה. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵה. הָדָא דַתְּ אֲמַר בָּרִאשׁוֹנָה. אֲבָל עַכְשָׁיו אֲפִילוּ הֲלָכוֹת. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. כָּל שֶׁהוּא מְבַטֵּל עֲסָקָיו מִפְּנֵי מִשְׁנָתוֹ. תַּנֵּי. כָּל שֶׁשׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ וְהוּא מֵשִׁיב. אָמַר רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. כְּגוֹן אֲנָן דְּרַבְבִינָן מַשְׁגָחִינָן עָלֵינָן וַאֲנָן מְתִיבִין לוֹן. אָמַר רִבִּי בָּא בַּר מָמָל. כָּל שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לְבָאֵר מִשְׁנָתוֹ. וַאֲנָן אֲפִילוּ רַבְבִינָן לָא חָכְמִין מְבָאֲרָה מַתְנִיתָן. אֵי זֶהוּ רַבּוֹ. כָּל שֶׁפָּתַח לוֹ תְחִילָּה. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. כָּל שֶׁרוֹב תַלְמוּדוֹ מִמֶּנּוּ. רִבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר. כָּל שֶׁהֵאִיר עֵינָיו בְּמִשְׁנָתוֹ. וּמַה הֵאִיר עֵינָיו בְּמִשְׁנָתוֹ. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי שֶׁהוּא אוֹמֵר. כָּל שֶׁרוֹב תַלְמוּדוֹ מִמֶּנּוּ. וְלָמָּה לֹא אָמַר כְּרִבִּי יְהוּדָה. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי וּמְחַלֵּף. רִבִּי אֶלְעָזָר קָרַע עַל שֶׁפָּתַח לוֹ תְחִילָּה. שְׁמוּאֵל חָלַץ עַל שֶׁהֵאִיר עֵינָיו בְּמִשְׁנָתוֹ. וּמַה הֵאִיר עֵינָיו בְּמִשְׁנָתוֹ. אָמר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. בִּשְׁנֵי מַפְתֵּיחוֹת. אֶחָד יוֹרֵד לְאַמַּת הַשֶּׁיחִי וְאֶחָד פּוֹתֵחַ כֵּיוֻן. מָהוּ יוֹרֵד לְאַמַּת הַשֶּׁיחִי. שֶׁהָיָה שׁוֹחֵה אַמָּה עַד שֶׁלֹּא יִפָּתֵחַ. עַל הַנָּשִׂיא וְעַל אַב בֵּית דִּין וְעַל שְׁמוּעוֹת הָרָעוֹת מְנַיִין. וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם וגו׳. וַיִּסְפְּדוּ וַיִּבְכּוּ וַיָּצוּמוּ עַד הָעָרֶב עַל שָׁאוּל. זֶה הַנָּשִׂיא. וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ. זֶה אַב בֵּית דִּין. וְעַל עַם יי וְעַל בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב. אִילּוּ שְׁמוּעוֹת הָרָעוֹת. עַל קִלְלַת הַשֵּׁם מְנַיִין. וַיְהִי כִּשְׁמוֹעַ הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ אֶת דִּבְרֵי רַב שָׁקֵה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. מָהוּ לִקְרוֹעַ עַל קִלְלַת הַגּוֹי. מָאן דְּאָמַר. רַב שָׁקֵה גּוֹי הָיָה. קוֹרְעִין. וּמָאן דְּאָמַר. יְהוּדִי הָיָה. אֵין קוֹרְעִין. תַּנֵּי רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. אֶחָד שֶׁשָּׁמַע קִלְּלַת הַשֵּׁם מִיִּשְׂרָאֵל וְאֶחָד שֶׁשָּׁמַע קִלְלַת הַשֵּׁם מִן הַגּוֹי חַיָיב לִקְרוֹעַ. מַה טַעֲמָא. הִנֵּה יְי אֱלֹהֵי כָּל בָּשָׂר הֲמִמֶּנִּי יִפָּלֵא כָּל דָּבָר. מָהוּ לִקְרוֹעַ בִּזְמַן הַזֶּה. רִבִּי יוֹסֵה רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. מִשֶׁרָבוּ הַגּוֹדְפַנִּים פָּסְקוּ מִלִּקְרוֹעַ. מָהוּ לִקְרוֹעַ עַל הַכִּינּוּיִים. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. רִבִּי שִׁמָעוֹן בֶּן לָקִישׁ הֲוָה מְהַלֵּךְ בְּאִיסְרָטָא. אִיזְדָּמֵן לֵיהּ חַד כּוּתַיי וַהֲוָה מְגַדֵּף וְהוּא קָרַע. מְגַדֵּף וְהוּא קָרַע. נְחַת לֵיהּ מִן חַמְרָא וִיהַב לֵיהּ חַד מַרְתּוּקָא גַו לִיבֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ. רָשָׁע. אִית לְאִימָּךְ מָאנִין מְסַפְּקָא לִי. הָדָא אָמְרָה שֶׁקּוֹרְעִין עַל הַכִּינּוּיִין וְשֶׁקּוֹרְעִין בַּזְּמַן הַזֶּה. עַל שְׂרֵיפַת הַתּוֹרָה מְנַיִין. וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה. מָהוּ שָׁלשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה. תְּלַת אַרְבַּע פְּסִיקָן. כֵּיוָן שְׁהִגִּיעוּ לְפָסוּק הַחֲמִישִּׁי כִּי יי הוֹגָהּ עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ מִיַּד יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסּוֹפֵר וְהַשְׁלֵךְ וגו׳. וְלֹא פָחֲדוּ וְלֹא קָרְעוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם. הָרוֹאֶה תַלְמִיד חָכָם שֶׁמֵּת כְּרוֹאֶה סֵפֶר תּוֹרָה שֶׂנִּשְׂרַף. אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ. יָבֹא עָלַי אִם טָעַמְתִּי כְלוּם כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם. רִבִּי יוֹנָה הֲוָה בְצוֹר. שָׁמַע דִּדְמָךְ בְּרֵיהּ דְּרִבִּי אַבָּהוּ. אַף עַל גַּב דְּאָכַל גּוּבְנָא וְשָׁתָה מַיָּא אַסְקֵיהּ צוֹם כָּל הַהוּא יוֹמָא. רִבִּי בָּא וְרִבִּי הוּנָא בַּר חִיָיה הֲווֹן יְתִיבְִין. אֲתַת נַעֲמִיתָא וְחַטְפַת תְּפִילּוֹי דְּהוּנָא בַּר חִיָיה. צָדָהּ רִבִּי בָּא וְחָנְקָהּ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי חוּנְא בַּר חִיָיה עוֹד מְעַט וְהָיִינוּ בָאִים לִידִי שְׂרֵיפַת תּוֹרָה. אָמַר לֵיהּ. וַאֲדַיִין אַתְּ לְזוֹ. כֵּן אָמַר רַב יִרְמְיָה בְשֵׁם רַב. אֵין קוֹרְעִין אֶלָּא עַל סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁשְּׂרָפוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בִּזְרוֹעַ. כְּגוֹן יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וַחֲבֵירָיו. עוּלָּא בִּירִיָיא רִבִּי לָעְזָר בְּשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה. הָרוֹאֶה סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּשְׂרַף חַיָיב לִקְרוֹעַ עַל הַגְּוִיל בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל הַכְּתָב בִּפְנֵי עַצְמוֹ. מַה טַעֲמָא. אַחֲרֵי שְׂרוֹף הַמֶּלֶךְ אֶת הַמְּגִילָּה וְאֶת הַדְּבָרִים. אֶת הַמְּגִילָּה זֶה הַגְּוִיל. וְאֶת הַדְּבָרִים זֶה הַכְּתָב. רִבִּי בֶּרֶכְיָה רִבִּי חֶלְבּוֹ עוּלָּא בִירִיָיא רִבִּי לָעְזָר בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה. עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֵיעָשׂוֹת רֹאשׁ חוֹלָה לַצַּדִּיקֵים לְעָתִיד לָבוֹא. מַה טַעַם. שִׁיתוּ לִיבְּכֶם לְחֵילָה. לְחוֹלָה כְתִיב. וְהַצַּדִּיקִים מַרְאִין אוֹתוֹ בְּאֶצְבַּע וְאוֹמְרִים. כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַלמוּת. עַלמוּת בַּעֲלִימוּת. עַלמוּת בִּזְרִיזוּת. עַלמוּת. כְּאִילֵּין עוֹלִימְתָּא. תִּירְגֵּם עֲקִילַס. אַתַנָא סִיָיא. עוֹלָם שֶׁאֵין בוֹ מָוֶת. וְהַצַּדִּיקִים מַרְאִין בּוֹ בְּאֶצְבַּע וְאוֹמְרִים. כִּי זֶה אֱלֹהִים אֶלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַלמוּת. הוּא יְנַהֲגֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה. הוּא יְנַהֲגֵנוּ לְעָתִיד לָבוֹא. וְעַל יְרוּשָׁלִַם וְעַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וַיָּבוֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם וּמִשִּׁילֹה וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמוֹנָה אֲנָשִׁים מְגוּלְּחֵי זָקָן וּקְרוּעֵי בְגָדִים. אֶחָד שֶׁשָּׁמַע שֶׁחָרְבָה יְרוּשָׁלִַם וְאֶחָד הָרוֹאֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם בְּחוּרְבָּנָהּ חַיָיב לִקְרוֹעַ. הָרוֹאֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם מִן הַצּוֹפִים חַיָיב לִקְרוֹעַ. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. מוֹסִיף עַל הַקֶּרַע. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. תְּחִילַּת הַקֶּרַע טֶפַח וְתוֹסַפְתּוֹ כָּל שֶׁהוּא. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. תְּחִילַּת הַקֶּרַע טֶפַח תוֹסַפְתּוֹ שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת. רִבִּי יוֹסֵה רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי חִיָיה בַּר בָּא רִבִּי חִזִקִיָּה רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הֲלָכָה כְמִי שֶׁהוּא אוֹמֵר. תְּחִילַּת הַקֶּרַע טֶפַח תוֹסַפְתּוֹ כָּל שֶׁהוּא. מָהוּ לְהַבְדִּיל קְנֵה שָׂפָה. רִבִּי יִרְמְיָה רִבִּי חִיָיה בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. וַיַּחֲזֵק דָּוִד. אִין חֲזָקָה פָּחוּת מִטֶּפַח. וַיִּקְרָעֵם. רִבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. מִיכָּן שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהַבְדִּיל קְנֵה שָׂפָה. מֵת לוֹ מֵת קוֹרֵעַ. מֵת לוֹ מֵת אַחֵר אֲפִילוּ שֶׁשָּׁמַע עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ וְעַל רַבּוֹ שֶׁלִּימְּדוֹ חָכְמָה קוֹרֵעַ קֶרַע אֶחָד לְכוּלָּן. רִבִּי יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר. קוֹרֵעַ עַל זֶה בִפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִפְנֵי עַצְמוֹ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה שֶׁלְּאָבִיו וְשֶׁלְּאִימּוֹ תוֹסֶפֶת. וְלָא דָא הִיא קַדְמִיָיתָא. אֶלָּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף לֹא עַל שֶׁלְאָבִיו וְלֹא עַל שֶׁלְאִמּוֹ. רִבִּי חֶלְבּוֹ וְרַב מַתָּנָה יוֹסֵי בַּר מְנִישָׁא בְשֵׁם רַב. הֲלָכָה כְרִבִּי יְהוּדָה בֶן תֵּימָא. מֵת לוֹ מֵת קוֹרֵעַ. מֵת לוֹ מֵת אַחֵר מוֹסִיף עַל הַקֶּרַע וְקוֹרֵעַ. עַד אֵיכָן. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ עַד טִיבּוּרוֹ. תַּנָּא חַד סָב קוֹמֵי רִבִּי זְעוּרָה. אֲפִילוּ נִתְמַנֶּה לוֹ בֶגֶד כָּל שִׁבְעָה חַיָיב לִקְרוֹעַ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי זְעוּרָה. הָדָא דַתְּ אָמַר בִּשְׁאָר הַקְּרוֹבִים. אֲבָל עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ אֲפִילוּ לְאַחַר שִׁבְעָה חַיָיב לִקְרוֹעַ. מֵת לוֹ מֵת קוֹרֵעַ. מֵת לוֹ מֵת אַחֵר מַרְחִיק שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת וְקוֹרֵעַ. שָׁלְמוּ מִלְּפָנָיו מַתְחִיל מֵאַחֲרָיו. שָׁלְמוּ מִלְּמַעֲלָן מַתְחִיל מִלְּמַטָּן. שָׁלְמוּ אֵילּוּ וָאֵילּוּ. רִבִּי חִיָיה בְּרֵיהּ דְּרִבִּי אָדָא דְיָפוֹ אָמַר. נַעֲשֶׂה כְפוֹחֵחַ.

7 רי"ף בבא מציעא פתח ↗

היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך שנאמר שמות כ״ב:כ׳ וגר לא תונה ולא תלחצנו: גמ' ת"ר ויקרא כ״ה:י״ז ולא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכתוב מדבר אתה אומר באונאת דברים או אינו אלא באונאת ממון כשהוא אומר וכי תמכרו ממכר אל תונו הרי אונאת ממון אמור הא מה אני מקיים ולא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכתוב מדבר הא כיצד היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים אם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך אם היה גר ובא ללמוד תורה לא יאמר לו פה שאכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים יבא וילמוד תורה שניתנה מפי הגבורה היו חלאים באין עליו ויסורין באין עליו או שהיה מקבר את בניו לא יאמר לו כדרך שאמרו חביריו לאיוב איוב ד׳:ז׳ הלא יראתך כסלתך וגו' זכר נא מי הוא נקי אבד וגו' אם היו חמרין מבקשין תבואה לא יאמר להן לכו אצל פלוני שמוכר תבואה ויודע בו שאינו מוכר תבואה מעולם ר' יהודה אומר אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים שהרי הוא דבר מסור ללב וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויקרא כ״ה:מ״ג ויראת מאלהיך א"ר יוחנן משום רשב"י גדולה אונאת דברים מאונאת ממון שזה נאמר בו ויראת מאלהיך וזה לא נאמר בו ויראת מאלהיך רבי אלעזר אומר זה בגופו וזה בממונו ור' שמואל בר נחמני אמר זה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון תני תנא קמיה דר"נ בר יצחק כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים א"ל שפיר קאמרת דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חיורא א"ל אביי לרב דימי במערבא במאי זהירי א"ל באחוורי אנפי דא"ר חנינא כל היורדין לגיהנם עולין חוץ משלשה שיורדין ואינן עולין ואלו הן המכנה שם לחבירו והמלבין פני חבירו ברבים והכא על אשת איש היינו מכנה היינו מלבין לא צריכא דאע"ג דדש ביה בשמיה *אמר מר זוטרא בר טובי' כו' ואמרי לה אמר ר"ח כו' כו'. כ"ה בגמ'אמר דף נט. רב חסדא בר טוביה אמר רב נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנא לן מתמר דכתיב בראשית לא היא מוצאת א"ר חנינא בריה דרב אידי מאי דכתיב ויקרא כ״ה:י״ז ולא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו א"ר חסדא כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה שנאמר עמוס ז והנה ה' נצב על חומת אנך וגו' וא"ר אלעזר הכל ע"י שליח חוץ מאונאה שנא' עמוס ז ובידו אנך אמר ר' *בס"י רבאבהו ג' אין הפרגוד ננעל בפניהם ואלו הן אונאה וגזל ועבודת כוכבים אונאה דכתיב והנה ה' נצב על חומת אנך גזל דכתיב ירמיהו ו׳:ז׳ חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד עבודת כוכבים דכתיב ישעיהו ס״ה:ג׳ העם המכעיסים אותי על פני תמיד: דף נט: אחד המאנה את הגר ואחד הלוחצנו עובר בג' לאוין: מתני' אין מערבין פירות בפירות אפילו חדשים בחדשים דף ס. ואין צריך לומר חדשים בישנים באמת ביין התירו לערב קשה ברך מפני שמשביחו ואין מערבים שמרי יין ביין אבל נותן לו שמריו מי שנתערב מים ביינו הרי זה לא ימכרנו בחנות אא"כ מודיעו ולא לתגר אף על לפי שמודיעו שאינו אלא לרמות בו מקום שנהגו להטיל מים ליין יטילו: גמ' ת"ר אין צריך לומר *בגמ' הגירסא להיפך כמו בנימוקי יוסף ורש"יחדשות עומדות משלש וישנות מארבע וקא מזבן מחדשות דאין מערבין אלא אפי' חדשות מארבע וישנות מג' וקא מזבן מחדשות אין מערבין מפני שאדם רוצה לישנן: באמת ביין התירו לערב קשה ברך וכו': אר"נ

8 יומא פתח ↗

נְתָנָן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים. תָּנוּ רַבָּנַן: עֶשֶׂר פְּעָמִים מַזְכִּיר כֹּהֵן גָּדוֹל אֶת הַשֵּׁם בּוֹ בַּיּוֹם: שְׁלֹשָׁה בְּוִידּוּי רִאשׁוֹן, וּשְׁלֹשָׁה בְּוִידּוּי שֵׁנִי, וּשְׁלֹשָׁה בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וְאֶחָד בַּגּוֹרָלוֹת.

8 תלמוד ירושלמי סוכה פתח ↗

תַּנֵּי. אָמַר רִבִּי יוּדָה. כָּל שֶׁלֹּא רָאָה דִיפְּלֵי אִיסְטֳבָה שֶׁל אֲכְסַנְדְּרִיאָה לֹא רָאָה כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל מִיָּמָיו. כְּמִין בַּסִילִקֵי גְדוֹלָה הָיָה וְאַסְטיוֹ לִפְנִים מִסְטיוֹ הָיְתָה. פְּעָמִים הָיוּ בָהּ כִּפְלַיִים כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם. וְשִׁבְעִים קַתֶידְרָאוֹת שֶׁלְזָהָב הָיוּ שָׁם מְקוּבְּעוֹת אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת כְּנֶגֶד שִׁבְעִים זְקֵינִים. וְכָל אַחַת וְאַחַת הָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ רִיבּוֹא דֵינָרֵי זָהָב. וּבִימָה שֶׁלְעֵץ בָּאֶמְצַע וַחֲזָן הַכְּנֶסֶת עוֹמֵד עָלֶיהָ. עָמַד אֶחָד מֵהֶן לִקְראוֹת בַּתּוֹרָה הָיָה הַמְמוּנֶה מֵנִיף בְּסוּדָרִין וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן. עַל כָּל בְּרָכָה ובְרָכָה שֶׁהָיָה מְבָרֵךְ הָיָה הַמְמוּנֶה מֵנִיף בְּסוּדָרִין וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן. אַף עַל פִּי כֵן לֹא הָיוּ יוֹשְׁבִין מְעוּרְבָבִין אֶלָּא יוֹשְׁבִין כָּל אוּמָנוּת וְאוּמָנוּת בִּפְנֵי עַצְמָהּ. שֶׁאִם יָבוֹא אַכְסְנַאִי יְהֵא מִידְבַּק בִּבְנֵי אוּמָּנוּתוֹ. וּמִשָּׁם הָיְתָה פַרְנָסָתוֹ יוֹצְאָה. וּמִי הֶחֱרִיבָהּ. טְרוֹגְיָינוּס הָרָשָׁע. תַּנֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי. בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת הוּזְהָרוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לָשׁוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם. שֶׁנֶּאֱמַר כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תוֹסִיפוּ לִרְאוֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. וַיי אָמַר לָכֶם לֹא תוֹסִיפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. וֶהֱשִׁיבְךָ יְי מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת. וּבִשְׁלָשְׁתָּן חָזְרוּ וּבִשְׁלָשְׁתָּן נָפְלוּ. אַחַת בִּימֵי סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר. שֶׁנֶּאֱמַר הוֹי הַיּוֹרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה. מַה כְתִיב בַּתְרֵיהּ. וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא אֵל וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וגו׳. וְאַחַת בִּימֵי יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ. וְהָיְתָה הַחֶרֶב אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵיאִים מִמֶּנָּה שָׁם תַּשִּׂיג אֶתְכֶם וגו׳. וְאַחַת בִּימֵי טְרַוגְיָינוּס הָרָשָׁע. נוֹלַד לוֹ בֶן בְתִשְׁעָה בְאַב וְהָיוּ מִתְעַנִּין. מֵת בִּתּוֹ בַחֲנוכָּה וְהִדְלִיקוּ נֵירוֹת. שָׁלְחָה אִשְׁתּוֹ וְאָמְרָה לוֹ. עַד שֶׁאַתְּ מְכַבֵּשׁ אֶת הַבַּרְבָּרִיִּים בוֹא וּכְבִישׁ אֶת הַיְּהוּדִים שֶׁמָּרְדוּ בָךְ. חָשֵׁב מֵיתֵי לַעֲשָׂרָה יוֹמִין וַאֲתַא לַחֲמִשָּׁה. אֲתַא וָאַשְׁכַּחוֹן עֲסִיקִין בְּאוֹרַיְיתָא בִּפְסוּקָא יִשָּׂא עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ וגו׳. אֲמַר לוֹן. מַה הֲוִיתוֹן עֲסִיקִין. אָמְרוֹן לֵיהּ. הָכֵין וָכֵן. אֲמַר לוֹן. הַהוּא גַבְרָא הוּא דַחֲשַׁב מֵיתֵי לַעֲשָׂרָה יוֹמִין וַאֲתַא לַחֲמִשָּׁה. וְהִקִּיפָן לִיגְיוֹנוֹת וְהָרְגָן. אֲמַר לִנְשֵׁיהֶן. נִשְׁמָעוֹת אַתֶּם לְלִיגְיוֹנוֹתַיי וְאֵין אֲנִי הוֹרֵג אֶתְכֶם. אָמְרוֹן לֵיהּ. מַה דְעַבְדַּת בָּאֲרַעִיָיא עֲבִיד בְּעִילִיָיא. וְעִירֵב דָּמָן בְּדָמָן וְהָלַךְ הַדָּם בַּיָּם עַד קִיפְּרוֹס. בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה נִגְדְּעָה קֶרֶן יִשְׂרָאֵל וְעוֹד אֵינָהּ עֲתִידָה לַחְזוֹר לִמְקוֹמָהּ עַד שֶׁיָּבוֹא בֶּן דָּוִד. משנה: מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג הָיוּ יוֹרְדִין לְעֶזְרַת הַנָּשִׁים וּמְתַקְּנִין שָָׁם תִּקּוּן גָּדוֹל וּמְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם וּסְפָלִים שֶׁל זָהָב בְּרָאשֵׁיהֶן. וְאַרְבָּעָה סוּלָּמוֹת עַל כָּל מְנוֹרָה וּמְנוֹרָה וְאַרְבָּעָה יְלָדִים מִפִּרְחֵי כְהוּנָּה וּבִידֵיהֶן כַּדֵּי שֶׁמֶן שֶׁל מֵאָה וְעֶשְׂרִים לוֹג וְהֵן מַטִּילִין עַל כָּל סֵפֶל וָסֵפֶל: הלכה: אָמַר רִבִּי יְהוּשֻׁע בֶּן חֲנַנְיָה. כָּל יָמִים שֶׁלְשִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה לֹא הָיוּ טוֹעֲמִין טַעַם שֵׁינָה כָּל עִיקָּר. כַּתְּחִילָּה הָיוּ הוֹלְכִין לְהַקְרִיב תָּמִיד שֶׁלְשַׁחַר. מִשָּׁם הָיוּ הוֹלְכִין לְהַקְרִיב אֶת הַמּוּסָפִין. וּמִשָּׁם הָיוּ הוֹלְכִין לְהַקְרִיב נְדָרִים וּנְדָבוֹת. וּמִשָּׁם הָיוּ הוֹלְכִין לוֹכַל וְלִשְׁתוֹת. וּמִשָּׁם הָיוּ הוֹלְכִין לְתַלְמוּד תּוֹרָה. וּמִשָּׁם הָיוּ הוֹלְכִין לְהַקְרִיב תָּמִיד שֶׁלְבֵּין הָעַרְבַּיִם. וּמִשָּׁם הָיוּ הוֹלְכִין לְשִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה. וְהָא תַנֵּי. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אִישָׁן שְׁלֹשָׁה יָמִים. מַלְקִין אוֹתוֹ וְיָשֵׁן מִיַּד. מִתְנַמְנְמִין הָיוּ. וּמְתַקְּנִין שָׁם תִּקּוּן גָּדוֹל. מַה תִיקּוּן הָיוּ עוֹשִׂין שָׁם. שֶׁהָיוּ מַעֲמִידִין הָאֲנָשִׁים בִּפְנֵי עַצְמָן וְהַנָּשִׁים בִּפְנֵי עַצְמָן. כַּהִיא דְתַנִּינָן תַּמָּן. וַחֲלָקָה הָיְתָה בָּרִאשׁוֹנָה וְהִקִּיפוּהָ כְצוֹצְטְרָה שֶׁהַנָּשִׁים רוֹאוֹת מִלְמַעְלָן וְהָאֲנָשִׁים מִלְּמַטָּן כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ מְעוֹרָבִין. מִמִּי לָמְדוּ מִדְּבַר תּוֹרָה. וְסָפְדָה הָאָרֶץ מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבָד. תְּרֵין אֲמוֹרִין. חַד אָמַר. זֶה הֶסְפֵּידוֹ שֶׁלְמָשִׁיחַ. וְחוֹרָנָה אָמַר. זֶה הֶסָפֵּידוּ שֶׁלְיֵצֶר הָרַע. מָאן דְּאָמַר. זֶה הֶסְפֵּידוֹ שֶׁלְמָשִׁיחַ. מָה אִם בְּשָׁעָה שֶׁהֵן אֲבֵילִין אַתְּ אָמַר. הָאֲנָשִׁים בִּפְנֵי עַצְמָן וְהַנָּשִׁים בִּפְנֵי עַצְמָן. בְּשָׁעָה שֶׁהֵן שְׂמֵחִים לֹא כָל שֶׁכֵּן. מָאן דְּאָמַר. זֶה הֶסָפֵּידוּ שֶׁלְיֶצֶר הָרַע. מַה אִם בְּשָׁעָה שֶׁאֵין יֶצֶר הָרַע קַיָים אַתְּ אָמַר הָאֲנָשִׁים בִּפְנֵי עַצְמָן וְהַנָּשִׁים בִּפְנֵי עַצְמָן. בְּשָׁעָה שֶׁיֵּצֶר הָרַע קַיָים לֹא כָל שֶׁכֵּן. וּמְנוֹרוֹת שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם. בַּר קַפָּרָא אָמַר. וְגוֹבְהָן מֵאָה אַמָּה. וְהָא תַנֵּי. כָּל דִּתְלִי מֵאָה אַמִּין בָּעֵי בַסִיס תַּלְתִּין וּתְלַת. סוּלְמָא מִיּכָּא תַּלְתִּין וּתְלַת וְסוּלְמָא מִיּכָּא תַּלְתִּין וּתְלַת. וְהָתַנֵּי. כָּל הָעֲזָרָה לֹא הָיְתָה אֶלָּא אוֹרֶךְ מֵאָה וֹשְׁמוֹנִים וָשֶׁבַע עַל רוֹחָב מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ. אַשְׁכַּח תַּנֵּי. מְקוֹמָן מַעֲשֵׂה נִיסִּים הָיוּ. מַה. בְּיַד כּוּלְּהָם מֵאָה וְעֶשְׂרִים לוֹג. אוּ בְיַד כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאָה וְעֶשְׂרִים לוֹג. משנה: מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי כֹהֲנִים וּמֵהֶמְיָינֵיהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִין לֹא הָיְתָה חָצֵר בִּירוּשָׁלִַם שֶׁלֹּא הָיְתָה מְאִירָה מֵאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה: הלכה: תַּנֵּי מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי כֹהֵן גָּדוֹל הָיוּ מַדְלִיקִין אֶת הַנֵּירוֹת שֶׁבִּפְנִים וּמִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי כֹהֵן הֶדְיוֹט הָיוּ מַדְלִיקִין אֶת הַנֵּירוֹת שֶׁבַּחוּץ. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. כְּתִיב. לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד. שִׁיעֲרוּ לוֹמַר. אֵין לָךְ עוֹשֶׂה שַׁלְהֶבֶת אֶלָּא פִּשְׁתָּן בִּלְבַד. מָהוּ מַפְקְִיעִין. תִּירְגֵּם רִבִּי חַגַּיי קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵה. מַפְשִׁילִים. תַּנֵּי. לֹא הָיָה חָצֵר בִּירוּשָׁלֵם שֶׁלֹּא הָיְתָה מְאִירָה מֵאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה. תַּנֵּי. יְכוֹלָה אִשָּׁה לָבוּר חִיטֶּיהָ לְאוֹר הַמַּעֲרָכָה. וְלֹא הָיוּ מוֹעֲלוֹת. לָאו. דְּאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. הָרֵיחַ וְהַמַּרְאֶה וְהַקּוֹל אֵין בָּהֶן מְעִילָה. שִׁשָּׁה קוֹלוֹת הָיוּ נִשְׁמָעִים מִירִיחוֹ. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל שַׁעַר הַגָּדוֹל שֶׁנִּפְתַּח. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַמַּגְרֵיפָה. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הָעֵץ שֶׁעָשָׂה בֶן קָטִין מוּכָנִי לַכִּיּוֹר. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל גְּבִינִי כָּרוֹז. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הֶחָלִיל. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַצִּילְצָל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף קוֹלוֹ שֶׁלְכֹּהֵן גָּדוֹל בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים. מִירִיחוֹ הָיוּ מְרִיחִין רֵיחַ פִּיטּוּם הַקְּטוֹרֶת. אָמַר רַבִּי לִעֶזֶר בֶּן דִּלְגַּיי. עִזִּים הָיוּ לְבֵית אַבָּא בְּהָרֵי אַכְוָור וְהָיוּ מִתְעַטְּשׁוֹת מֵרֵיחַ פִּיטּוּם הַקְּטוֹרֶת. משנה: הַחֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִין לִפְנֵיהֶן בַּאֲבוּקוֹת וְאוֹמֵר לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי תושְׁבָּחוֹת. וְהַלְוִיִּם בְּכִינּוֹרוֹת בִּנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבְכָל כְּלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר עַל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים כְּנֶגֶד חֲמֵשּׁ עֶשְׂרֶה שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁבַּתְּהִילִּים שֶׁעֲלֵיהֶם עוֹמְדִים הַלְּוִים בְּשִׁיר. הלכה: הַחֲסִידִים וְאַנְשֵׁי הַמַּעֲשֶׂה. יֵשׁ מֵהֶן שֶׁהָיוּ אוֹמְרִין. אַשְׁרַיִיךְ יַלְדּותִי שֶׁלֹּא בִיַישְׁתָּ אֶת זִקְנוּתִי. אֵילּוּ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה. וְיֵשׁ מֵהֶן אוֹמְרִין. אַשְׁרַיִיךְ זִקְנוּתִי שֶׁכִּיפַּרְתְּ עַל יַלְדּוּתִי. אֵילּוּ בַעֲלֵי תְשׁוּבָה. אִילּוּ וָאֵילּוּ הָיוּ אוֹמְרִין. אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא חָטָא. וּמִי שֶׁחָטָא יִימָּחֵל לוֹ. הִלֵּל הַזָּקֵן כַּד הֲוֵה חֲמִי לוֹן עָבְרִין בְפַחַז הֲוָה אֲמַר לוֹן. דַּאֲנָן הָכָא מָן הָכָא. וּלְקִילּוּסָן הוּא צָרִיךְ. וְהָכְתִיב אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּיהּ וְרִיבּוֹא ריבְוָון קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן. כַּד הֲוָה חֲמִי לוֹן עָבְדִין בְּכוֹשֶׁר הֲוָה אֲמַר. דִּי לָא נָן הָכָא מָאן הָכָא. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לְפָנָיו כַּמָּה קִילּוּסִין חָבִיב הוּא קִילּוּסָן שֶׁלְיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִכֹּל. מַה טַעַם. וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל. יוֹשֵׁב תְּהִילּוֹת יִשְׂרָאֵל.

1 אמר להם הממונה – ה"ממונה" היה האחראי על עבודת היום-יום. משנת שקלים, המונה את פקידי המקדש הבכירים, מזכירה את מתתיה או מתיה בן שמואל. כפי שהעלינו, הוא היה הממונה בדור האחרון לימי הבית. לפניו היו כמובן ממונים אחרים. בואו והפיסו – הטילו פיס, כלומר גורל. סדר ההצבעה הוא כך: כל אחד מוציא אצבע או שתיים, הממונה קובע מספר מסוים ומתחיל למנות את האצבעות, ומי שעולה בגורל זוכה. תיאור זה של הפיס מופיע כאמור גם ביומא. אבל אבא יוסי בן חנן חולק על משנתנו וטוען שהפיס היה רק לראשי המשמרות, ורבי חנינא בן אנטיגנוס אומר ש"לא היה פייס אלא ליום טוב הראשון של חג בלבד, ושאר כל ימות החג חוזרות חלילה" תוס', סוכה פ"ד הט"ו, כלומר ביתר הימים העבירו את התפקידים לכוהנים שונים. משפט זה אינו מובן כלל, הרי בכל אחד מימי החול הופיע בית אב אחר לעבודה, אם כן כיצד ניתן להעביר תפקידים "חוזר חלילה"? מכל מקום, המחלוקות מלמדות על כך שלפחות חלק מהמידע המפורט שבידינו איננו מסורת אלא דיון בית מדרשי, ושהזיכרון לא שימר את כל הפרטים של העבודה. ייתכן שחכמים זכרו את הנעשה בחגים, שכן אז עלו לרגל וראו את פרטי העבודה, הניחו מדעתם שכך נהגו גם בימי חול ונתנו לכך הסבר היסטורי ואידאולוגי ראו פירושנו ליומא פ"ב מ"א. בפירושנו ראינו שהסבר זה מן הסתם מאוחר לחורבן הבית, שכן יש בו ביקורת נוקבת על הכוהנים ועל הנהגת המקדש. על כל פנים, חכמים הניחו שהפיס נהג בכל יום, וזאת מנקודת המוצא שהעבודה זהה בחגים ובימי חול. ברם מה שהכריע לטובת קיום הפיס בשעתו היה הרצון לקיים טקס מרשים, וצורך זה היה בעיקר בחגים. בחגים היו כוהנים רבים וצופים רבים, והכוהנים חפצו לעבוד בעבודות ה"יוקרתיות" יותר, וההגרלה ענתה על כל הצרכים.

2 מי שוחט – המשנה מונה את סדר הפייסות ומה התפקידים המוגרלים. משנת יומא מכנה הגרלה זו "הפייס השני" יומא פ"ב מ"ג, שכן הפיס הראשון היה על תפקיד תרומת המזבח. את קרבן התמיד שחטו על קרן צפונית-מערבית של המזבח, מי זורק – את הדם על יסוד המזבח, מי מדשן את המזבח הפנימי – מזבח הזהב. "לדשן" משמעו לנקות את המזבח משרידי העצים, האפר והבשר של היום הקודם, ומי מדשן את המנורה – לדשן את המנורה משמעו להיטיב את הנרות, כלומר לנקות את שרידי הפיח, להוסיף שמן חדש ולתקן את הפתילות, ומי מעלה אברים לכבש – אחר השחיטה הונחו האברים על הכבש בערך בחצי הגובה, שם המליחו את האברים והמתינו. לאחר תפילת הבוקר הקריבו את האברים, כלומר הניחום על המדורה שעל המזבח. בנוסף לעבודות אלו היו עבודות שירות נוספות, כמו ניקוי המזבח הראשי שהוגרל בפיס הראשון פ"א מ"ד, הכנת המדורה ליום הבא פ"ב מ"ג ובחירת הטלאים להלן מ"ה. לאחר השחיטה היה צריך להפשיט את הקרבן, להדיח את האברים ופעולות נוספות. כולן נעשו באימה וביראה, אך ללא פיס. הירושלמי חוזר ומדגיש שכל הפייסות וסדרי העבודה נעשו כדי "לעשות פומפי פומבי לדבר, על שם 'בבית אלהים נהלך ברגש' " יומא פ"ב ה"ז, מ ע"א, ועוד. הווה אומר, עבודות מסוימות נחשבו לטקסיות, ואחרות לעבודות שירות שאין צורך להעמידן במרכז ההתעניינות הציבורית.

3 משנתנו אומרת שקודם מדשנים את המזבח ואחר כך מטפלים במנורה. אבל בסדרי הכנת הכוהן הגדול בפרק הראשון ביומא נאמר: "מקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות". לפי פשוטה אין המשנה שם מקפידה על סדר הפעולות, ולא בכל יום עשה הכוהן את כל העבודות, אלא בכל יום עבד עבודות מסוימות. הירושלמי יומא פ"ב ה"א, לט ע"ד מעדיף לקבוע שמשנת יומא פרק א חולקת על משנת תמיד, וממילא גם על פרק ב במסכת יומא. את משנת תמיד היא מייחסת לשמעון איש המצפה, אם כי הגמרא מסיייגת קביעה זו ואומרת שלא כל המשנה היא מעשה ידיו, אלא הביאו את דבריו רק כאשר היו צריכים לכך. זו קביעה חשובה לעריכתה ולייחוסה של מסכת תמיד, ושל הפרקים האחרים של "משניות זיכרון המקדש". לא מן הנמנע שלאמוראים הייתה מסורת בדבר עריכת מסכת תמיד. עם זאת, את הסתירה בין המסכתות ניתן לתרץ ללא העמדת מחלוקת בין המשניות.

4 מספר התנאים המוסרים מסורות מימי הבית אינו גדול. ראשי החכמים שלהם מיוחסים תיאורים של המקדש הם שמעון איש המצפה, אבא יוסי בן חנן, אבא שאול ובמידה פחותה גם חנינה סגן הכוהנים. חכמים מאוחרים יותר שגם להם מיוחסות מסורות על ימי הבית הם רבי אליעזר בן יעקב ורבי יהודה. כפי שראינו, משנתנו אינה כרבי אליעזר בן יעקב ואף לא כאבא שאול. אבא יוסי בן חנן חולק על משנתנו וטוען שהפיס היה רק לראשי המשמרות תוס', סוכה פ"ד הט"ו. אותו תנא חולק על משנתנו גם להלן. לפיכך, הסיכוי ששמעון איש המצפה הוא התנא המרכזי של סדרי העבודה המנויים כאן הוא גדול.

5 עד עתה נמנו ארבעה פייסות שחיטה, זריקה, דישון המזבח ודישון המנורה. בנוסף לכך הוגרלו עוד תשעה אנשים שיובילו את האברים של קרבן התמיד אל המזבח. תשעה אלו מנויים להלן: הראש והרגל – אותם נושא אדם אחד, "הראש בימינו חוטמו כלפי זרועו וקרניו בין אצבעותיו" להלן פ"ד מ"ג, והרגל הימנית ביד שמאל שלו שם, שם. כוהן שני נשא את ושתי הידים – "של ימין בימינו של שמאל בשמאלו" שם, שם. השלישי נשא את העוקץ והרגל – העוקץ הוא עצם הזנב והאליה, אותם נשא בימינו יחד עם הכליות והכבד. ביד שמאל נשא את הרגל השמאלית של הקרבן. הרביעי נשא את החזה – ביד ימינו, ואת והגרה – אברי העיכול ביד שמאל. הכוהן החמישי נשא את ושתי הדפנות – הצלעות בימינו, ואת הקרביים – בתוך בזיך כלי מתכת בשמאלו. כוהן שביעי הביא את והסלת, כוהן שמיני נשא את והחביתים וכוהן תשיעי את והיין – כך נוצרה תהלוכה מסודרת, ארוכה ומכובדת. אין מחלוקת בדבר חלוקת גוף הקרבן, ברם מופיעות דעות מספר לגבי סדר ההליכה של תהלוכת הקודש, ונעסוק בכך להלן פ"ד מ"ג.

6 הפיסו זכה מי שזכה – כאמור, החומר במשנתנו חוזר בפירוט רב יותר בפ"ד מ"ג, ואלו מקורות נפרדים: משנתנו עניינה סדרי התהלוכה והמשנה להלן מתמקדת בסדרי השחיטה.

7 כל המשנה שלנו חוזרת ביומא פ"ב מ"ג, להוציא את הסיום "זכה מי שזכה" שאופייני למסכת תמיד בלבד.

1 אמר להם – בעדי נוסח מאוחרים, וכבר בדפוס ראשון, נוסף הממונה, וכן ביומא פ"ג מ"א ששם חוזרת המשנה. להערכתנו זו תוספת מאוחרת, להסבר, בהשפעתה של המשנה הראשונה בפרקנו.

2 צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה – לפי ההמשך נראה שהממונה שלח את אחד הכוהנים להלן הוא מכונה "הרואה" לבדוק אם הנצה החמה והגיע זמן שחיטה. אם הגיע הזמן החלו הכוהנים בתהליך השחיטה והעלאת האברים, ואחר כך קראו את קריאת שמע להלן פ"ה מ"א.

3 אם הגיע – הזמן, הרואה – הצופה. הכוהנים והממונה עמדו באולם עצמו, וממילא לא היו יכולים לראות אם הנצה החמה מעל ראש הר הזיתים.

4 אומר בורקי – בנוסח הדפוסים"ברקאי", אך כמעט בכל עדי הנוסח "בורקאי"; הצורה "בורקאי" נראית ארמית. חילוף דומה קיים במשנת יומא. כפי שהראינו, במקדש דיברו בדרך כלל עברית, כלומר הטקסים התנהלו בעברית כשפה רשמית, אך לעתים היו כתובות וקריאות בארמית לעיל איורים 3-1. משמעות הקריאה היא ללא ספק שהאור האיר, אבל טיבה הלשוני אינו ברור. לפי הנוסח "ברקאי" הייתה הקריאה בעברית. התוספתא אומרת: "אבא יוסי בן חנן אומר ברק בורקי", כלומר האיר הבריק הבורקי יומא פ"א הט"ו. חכם זה חולק מעט על משנתנו ואומר שהקריאה הייתה בעלת שתי מילים. אבל הבבלי גורס את דבריו כך: "רבי ישמעאל אומר ברק ברקאי", ובירושלמי: "מהו בורקי ברקת, תמן אמרין שם אומרים ברוק בורקה, אנהר מנהרא האיר האור" יומא פ"ג ה"א, מ ע"ב. תמן, שתרגומו "שם", משמעו בסוגיה אחרת, בית מדרש אחר, או בבבל. אם כן ההבדל ברור. לפי המשנה הייתה הקריאה בעלת מילה אחת, "ברקאי" או "בורקאי", כלומר האיר! ביתר המקבילות מובאת דעתו של אבא יוסי בן חנן החולק ואומר שהקריאה הייתה בת שתי מילים, האיר האור! ההבדל בין ברקאי או בורקאי מסתמן כהבדל שבין ארמית במסורת בבל ברקאי לבין עברית במסורת ארץ ישראל בורקאי. מכל מקום, לפנינו שוב עדות לבעיית השפה שבה התנהל המקדש. במשנת שקלים פ"ה מ"ג יש מחלוקת מפורשת בשאלה זו. כידוע, המשנה נכתבה בעברית. קריאה במשנה מעניקה ללומד את הרושם שהמקדש התנהל בעברית. כך גם בהמשך המשנה, חילופי הדברים הטקסיים הם בעברית. ברם אין ללמוד מכך דבר, שכן ייתכן שעורכי המשנה תרגמו את הקריאות לעברית מתוך רצונם להציג את המקדש כדובר בשפת הקודש. לעתים ה"תרגום" לעברית הוא מעשה ידי המעתיקים או עורכים קדמונים, ואינו מגוף המשנה. רק במקומות מועטים נותרו רמזים לשימושו של המקדש בארמית. מאידך גיסא, אין לבטל את האפשרות שבדרך כלל השתמש המקדש בעברית, וכך גם רוב הכתובות ששרדו מהמקדש הן בעברית, ורק לעתים חדרה הארמית לחיי היום יום במקדש. לפי הסבר זה, רק במקומות שבהם שרדה הארמית המשנה מעירה על כך, או שהיא מציגה מעין מחלוקת לנוסח הקדום, כמו במשנתנו.

6 בפיוט "אז בדעת חקר", המיוחס ליוסי הארץ-ישראלי: "והוא יפן אומר: אם ברק נוגה...". כאן נשמר הנוסח העברי ובו שתי מילים, כמו בתלמודים. אבל ספק אם זו עדות לנוסח שהיה לפני הפייטן, או לחופש הפיוטי שהוא נוטל לעצמו.

7 כפשוטו "ברקאי" הוא האיר האור. אבל אפשר גם שהכוונה לשם מקום שהיה הגבול הצפוני של מחוז יהודה. יוספוס אומר שהגבול הגיע עד ענווָת של בורקָאי – Ανουάθοθ Βόρκαιου מלח', ג 51. אווסביוס קורא למקום רק "ענואה" איור 84.

8 מתייה בן שמואל אומר – לפי סגנונה המקובל של המשנה היה ניתן להבין שמתתיה או מתיה בן שמואל הוא חכם החולק על התנא קמא. ברם, מתתיה בן שמואל הוא שמו של הממונה. לפי פשוטם של דברים, עד עתה נמסר הנוסח המסורתי ומתתיה בן שמואל מוסיף עוד מרכיב לדו שיח זה. מכל מקום במסורות אחרות אין הוא נזכר כחכם.

9 האיר על פני כל המזרח – בכל עדי הנוסח הטובים נוסף, וכך הוא ביומא גם בכתב יד קופמן, עד שהוא בחברון. המזרח כולו הואר עד חברון, כלומר מלוא פני הדרום, שכן חברון היא מדרום לירושלים, או האיר המזרח עד שהאור הגיע לחברון כך לפי נוסח כתב יד קופמן. במשנה הבאה יוסבר מדוע עולה שאלה זו. אך שוב, לא צורך יש כאן אלא כללי המעמד והטקס, ולא לכל פרט צריך להיות הסבר תפקודי של "צורך" או "חשש", והוא אומר הין הין – ברוב עדי הנוסח למשנתנו רק פעם אחת "הין", וכן במסכת יומא. הקריאה הכפולה באה להדגשה, ואכן במעמדות ציבור במקדש נהגו לכפול קריאות מעין אלו. כך בזמן קצירת העומר שואל מוביל המעמד "אקצור?" והם עונים לו "קצור" שלוש פעמים משנה, מנחות פ"י מ"ג. המקורות מסבירים שהדבר נעשה להוציא מלבם של צדוקים תוס', מנחות פ"י הכ"ג; בבלי, סה ע"א, אבל כאמור הקריאה הכפולה או אפילו משולשת מופיעה גם שלא בזיקה לעימותים כיתתיים. כך יש להבין גם את התפילה הכפולה בסוכות "אנא ה' הושיע נא, אנא ה' הושיע נא" כך בכתב יד קופמן ובעדי נוסח טובים אחרים, וכן "יופי לך מזבח, יופי לך מזבח" משנה, סוכה פ"ד מ"ה. כך כל העם עונה במעמד קידוש החודש "מקודש, מקודש" משנה, ראש השנה פ"ב מ"ז, וכך קוראים פעמיים להוצאת הסוטה שחלתה "הוציאוה, הוציאוה" משנה, סוטה פ"ג מ"ד, והיא אמורה לומר "אמן, אמן" שם, פ"ב מ"ג. כך העם קורא לאגריפס המלך "אחינו אתה, אחינו אתה" בנוסח הדפוס שלוש פעמים ובכתב יד קופמן פעמיים שם, פ"ז מ"ח, וכך מסתיים מעמד חליצת אישה בהכרזה כפולה "חלוץ הנעל, חלוץ הנעל" בנוסח הדפוס שלוש פעמים ובכתב יד קופמן פעמיים – משנה, יבמות פי"ב מ"ו. גם בשרפת הפרה האדומה חזרו על הקריאות שלוש פעמים משנה, פרה פ"ג מי"א, וכן במעמדות נוספים. גם באגדה באה קריאה כפולה להדגשה: "בעל החוטם, בעל החוטם" בבלי, תענית כט ע"א. כך גם במעמד משפטו של ישו מופיעה קריאה כפולה להדגשת הרצון להוציא להורג את המתיימר להיות משיח. קריאה כפולה מופיעה כאמור כבר בתנ"ך כמו בפרשת סוטה, וכן "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה" ירמיהו ז ד, והפירושים הניתנים במקורות לכפילות נקודתית זו או אחרת הם מדרשיים בלבד ראו פירושנו לסוטה פ"ב מ"ו.

10 אם כן קריאה כפולה הייתה רגילה, וקשה להכריע האם כתב יד קופמן משמר כאן מסורת נוסח איתנה או שהוא תוספת של תלמיד חכם.

11 לא ברור מי אומר מה. הבבלי אומר שברור שלא את כל התשובה נתן זה שעומד למעלה, שכן לא ייתכן שהוא השואל והעונה כאחד. לפיכך, התלמוד מציע שתי אפשרויות:

13 למחבר פיוט "באין כול" הארץ-ישראלי ברור שאת התשובה "הגיע עד חברון" אומר "הרואה", שכן הוא מפייט: "טעם השיבוהו וגם אות נתנו לו". "טעם השיבוהו" הוא המקבילה ל"בורקאי", וההמשך "האיר המזרח..." הוא לדעת הפייטן ראיה או "אות" לכך שהאיר הבורקאי, כלומר לפי הפירוש הראשון בתלמוד. מהרי"צ גיאת אינו מזכיר כלל את התשובה "האיר המזרח". הפייטן נחמיה בן שלמה פייט: "סגן ישאל אם ברק נוגה". נראה שהוא פירש שהממונה שאל אם האיר הנוגה, ובלשון המשנה "האיר פני כל המזרח". המינוח "סגן ישאל" נובע מהסבר הבבלי שסגן הכוהנים הוא הממונה. ברם, כפי שפירשנו, אלו תפקידים שונים, ורק סוגיית התלמוד זיהתה את שני התארים. שורה זו מעידה, פעם נוספת, שנחמיה בן שלמה הושפע מהתלמוד הבבלי והכירו. רבי נתן תרגם את המונח "סגן" כ"אלכליפה", וגזרו מהתואר הערבי לשליט המוסלמי. הח'ליף אלכליפא הוא ממלא מקומו של מוחמד, והוא מבין שהסגן הוא ממלא מקום הכוהן הגדול. כאמור, זו הפרזה בתפקיד הסגן שהיה צנוע יותר.

14 הזכרת חברון אינה מקרית, ואינה נובעת רק מתנאיה הגאוגרפיים של העיר. הצופה מירושלים אינו רואה את חברון, ומבטו מגיע לכל היותר עד בית לחם. הירושלמי מסביר שחברון הוזכרה כדי להזכיר "זכות אבות" יומא פ"ג ה"א, מ ע"ב; חברון הייתה מקום הקודש היהודי השני בחשיבותו אחרי ירושלים. אין כמובן כל מקום להשוואה בין קדושתה לבין קדושתה הרבה יותר של ירושלים, אך גם היא הייתה מקום קדוש. חכמים הסתייגו מעט מתרבות מקומות הקודש וביקרו אותה, אך בציבור הרחב היה לכך הד רחב יותר. מאוחר יותר, בתקופת התלמוד, קנתה לה תפיסת עולם זו מקום חשוב יותר בבבל מכפי שתפסה בארץ ישראל. עם זאת, גם בימי הבית הייתה למקום הקדוש משמעות דתית-חברתית. השאלה אם האיר המזרח עד חברון נועדה להזכיר את המקום הקדוש ואת המסורות על האבות.

15 במסכת יומא פ"ב מ"ב מובא הסבר מדוע צריכים את הבירור הזה, ומוסבר שפעם חשבו שהאיר היום ונתברר שטעו. כפשוטו ההסבר מיותר. כל הדו שיח נועד לצורכי הטקס המקודש ופארו, כמו שהדגשנו לעיל.

1 אמר להם – הממונה. המשנה ממשיכה בתיאור כרונולוגי של רצף פעולות השגרה של הבוקר במקדש.

2 צאו והביאו טלה מלשכת הטלים – הטלאים. במל, מנ ועדי נוסח טובים נוספים נוסף "והרי", במפ "והלא", וזו לשון מיוחדת של מסכת תמיד. במרבית עדי הנוסח נוסף כאן "לשכת הטלאים", ומן הסתם נשמט הדבר מכתב היד בגלל הכפילות.

3 היתה במקצוע צפונית מערבית וארבע לשכות היו שם – כפשוטו במקצוע הצפון-מערבי, כלומר בלשכה שבעזרה עזרת נשים או עזרת ישראל הקרובה למזבח.

4 אחת לשכת הטלים ואחת לשכת החותמות ואחת בית המוקד ואחת לשכה שהיו עושין בה לחם הפנים – משנתנו מצוטטת בבבלי יומא טו ע"א-ע"ב, אם כי לא כמשנה אלא כברייתא, בלשון "ורמינהו" שאופיינית יותר להבאת ברייתא. מול משנתנו עומדת משנה אחרת שלפיה סידור הלשכות היה שונה: "וארבע לשכות היו בבית המוקד: כקיטונות פתוחות לטרקלין שתים בקדש ושתים בחול וראשי פיספסין מבדילין בין קדש לחול ומה היו משמשות מערבית דרומית היא היתה לשכת טלאי קרבן דרומית מזרחית היא היתה לשכת עושי לחם הפנים מזרחית צפונית בה גנזו בני חשמונאי את אבני המזבח ששקצום מלכי יון צפונית מערבית בה יורדים לבית הטבילה" מידות פ"א מ"ו. אם כן, בית המוקד היה אולם מרכזי מקורה מרוצף פסיפס שבמרכזו פס המבדיל בין הקודש לחול, או שהיה מרוצף בלוחות אבן כרגיל בתקופה ובין הלוחות פס של פסיפס להבדיל בין קודש לחול. לשתי הלשכות הצפוניות היו פתחים כלפי החֵיל, כלומר לחול. המשנה שציטטנו לעיל מזכירה שבעה שערים לעזרה, אך אפשר למנות כאן שמונה שערים, שכן לאולם המרכזי ניתן היה להגיע באחד משני פתחים בקיטונות שונים. התוספתא מעשר שני מציגה את בית המוקד כדוגמה ללשכה ש"בנויה בקודש ובחול ופתוחה לקודש ולחול כגון לשכת בית המוקד" פ"ב הט"ו איור 19 לעיל.

5 בית המוקד

7 שתי סתירות, אפוא, בין המשניות:

8 1. המיקום של לשכת טלאים בדרום-מערב מידות או בצפון-מערב;

9 2. מהן שתי הלשכות הנוספות בנוסף ללשכת הטלאים וללשכת עושי הלחם. האם אלו לשכת בית הטבילה ולשכה לאבנים גנוזות, או לשכת "בית המוקד" והחותמות.

10 לפי שתי המסורות הכיל המבנה ארבע לשכות ששתיים מהן זהות בשתי המסורות, ובמרכז הייתה רחבת השינה ששם בערה האש. לפי משנת תמיד, להלן, בנוסף לאש במרכז רחבת השינה הייתה גם לשכה ששם נשמרה האש הקבועה. יש להניח שלפי שתי המסורות כאן היה גם המעבר הירידה לבית הטבילה, והמחלוקת היא האם לכך הוקדשה לשכה או שזו הייתה פינה באחת הלשכות. עוד יש להניח שגם לפי משנת מידות הייתה לשכת חותמות, אלא שלשיטתה הלשכה הייתה במקום אחר.

11 הבבלי חש כמובן בסתירה ומצטט את משנתנו, אם כי לשון הציטוט "ורמינהו" מלמדת שהבבלי לא הכיר את התיאור כמשנה ממש. מכל מקום הוא מתרץ שאכן לפנינו מחלוקת משניות, ומשנת מידות היא משנת רבי אלעזר בן יעקב. במבוא עסקנו בכך וראינו שאנו מסתייגים מהקביעה הגורפת של אפשטיין שלפיה משנת תמיד היא כולה משנת רבי אלעזר בן יעקב. מעבר לכך, משנת תמיד ומשנת מידות משנה אחת הן. מכל מקום, הבבלי רואה בכך מחלוקת לכל דבר.

12 למעשה המחלוקת איננה רק בסידור הלשכות בבית המוקד. אם אנו קוראים את משנת תמיד בפני עצמה, אין מדובר שם בארבע לשכות בתוך בית המוקד אלא בארבע לשכות עצמאיות. אם כן ניתן להסביר שלשכת הטלאים היא בצפון-מערב המקדש, אך בדרום-מערב לשכת בית המוקד, ולשכת בית המוקד עצמה היא בצפון הר הבית. אמנם היא איננה בצפון-מערב העזרה אלא במרכז הצלע הצפונית, או אף במערב הצלע הצפונית, אך ההגדרה היא באופן כללי. אמנם ההסבר אפשרי, אבל אז הסתירה בין משנת מידות ומשנת תמיד להלן פ"ג מ"ג עקרונית עוד יותר ונסובה סביב השאלה האם לשכת עושי הלחם היא עצמאית, או בתוך לשכת המוקד. נוח יותר לפרש שהסתירה נובעת מטעות שכחה, והמילים "צפון מערב" ו"דרום מערב" השתבשו. אם אכן אלו מסורות חלוקות אזי מבין שתי המסורות אנו מעדיפים לפרש שבית הטבילה היה בצפון-מערב בית המוקד, כדי שהמחילה היוצאת לכיוון הבירה תהיה קצרה יותר, אך אין הדבר מהווה נימוק חותך.

13 אפשרות שנייה היא שמשנת תמיד להלן אינה מדויקת. היא מונה ארבע לשכות אבל מהן אחת ראשית ושתיים בתוכה בית המוקד ובתוכה לשכת טלאים ולשכת לחם הפנים, ולשכת החותמות הייתה במקום אחר, כשם שלשכת הנסכים הייתה במקום אחר.

14 בשחזור שהצענו במבוא הכרענו שלשכת המוקד הייתה בצפון מזרח, אף על פי שכך המחילה לכיוון הבירה ארוכה יותר.

15 אבני הגניזה הן האבנים מהמזבח החשמונאי שחולל. טבעי שהניחו אותן גנזו במקום שבין קודש לחול. יחד עם האבנים ניתן היה להפעיל במקום את לשכת החותמות. תפקידה של לשכת החותמות מתואר במסכת שקלים. על החותמות היה ממונה יוחנן בן פנחס משנה, שקלים פ"ה מ"א. תפקידו מתואר בבירור: "מי שהוא מבקש נסכים, הולך לו אצל יוחנן שהוא ממונה על החותמות. נותן לו מעות, ומקבל ממנו חותם. בא לו אצל אחיה שהוא ממונה על הנסכים, ונותן לו חותם, ומקבל ממנו נסכים. ולערב באין זה אצל זה, ואחיה מוציא את החותמות ומקבל כנגדן מעות, ואם הותירו הותירו להקדש, ואם פחתו היה משלם יוחנן מביתו, שיד הקדש על העליונה" משנה, שקלים פ"ה מ"ד, ופירשנו אותה במקומה. לא נאמר היכן הייתה לשכת החותמות. הדעת נותנת שלפני הלשכה התגודדו רבים ורבות שבאו לקנות את הנסכים ו/או את הקרבנות. היה מקום לצפות שהרחבה שלפני לשכת החותמות תהיה בחוץ, אבל בחוץ לא היה לה מרחב פנוי שכן השטח בין החיל לסורג היה מצומצם. בין הסורג לקיר הר הבית היו עשר אמות, ושלח כל המדרגות חמש אמות מידות פ"ב מ"א, נותר אפוא מרווח צר יחסית בין הסורג לבין המדרגות הראשונות, של 5 אמות. אם כן לשכת החותמות הייתה בקודש, והשטח שלפניה הוא חלק מעזרת ישראל.

16 לכאורה כל קיומה של לשכת החותמות מעורר קושי הלכתי. אסור להיכנס להר הבית עם כסף: "לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובפונדתו ובאבק שעל רגליו" משנה, ברכות פ"ט מ"ה. בפונדה נשא אדם את כספו שבת פ"י מ"ג. ברם, ממקורות אחרים ברור שאדם עלה למקדש עם כסף כדי לקנות נסכים וקרבנות, ולעתים גם כדי לשלם את מחצית השקל. על כל פנים, המכובדים תרמו את מחצית השקל ישירות במקדש עצמו משנה, שקלים פ"ג מ"ג. במקדש ניצבו גם שלושה עשר שופרות שהיו למעשה קופות של כסף לאיסוף תרומות – משנה, שקלים פ"ו מ"ה. מי שנכנס להר הבית צריך היה לשאת עמו כסף. לפנינו, אפוא, סתירה נוספת. משניות אחדות מתארות מציאות של הכנסת כסף למקדש, ואחרות מבטאות טהרה והיעדר כסף. ברור שחלק מהמשניות מתארות מציאות, ומשנת ברכות בוחרת בתיאור אוטופי אידאולוגי. בהקשר זה ייזכר גם ישו שהרס את השולחנות ב"מקדש". השולחנות הם של השולחני, הבנקאי. אין זה משנה היכן התחולל העימות – בחצר המקדש בלתי סביר, בעזרת נשים, בשטח הפתוח בהר הבית, או אולי בסטווים שמסביב להר הבית – הסטווים היו הלב המסחרי של העיר, וודאי שהסובבים שם עסקו בקודש. הסצנה מתארת את המתח שבין הקדושה לבין צרכיה הכספיים של "תעשיית הקודש".

17 בדיוננו הזכרנו את לשכת החותמות ואת לשכת הנסכים. לשכת הנסכים הייתה במרחק מה מלשכת החותמות, אבל לא נאמר היכן שכנה.

18 הסבר הבבלי יומא טו ע"א שמשנתנו היא משנת רבי שמעון השזורי ומשנת מידות היא משנת רבי אליעזר בן יעקב איננו פרי מסורת, אלא פרי העיון במשניות. הוא עשוי להיות הסבר רֵאלי נקודתי למשנה זו, אך אין להסיק מכך שכל המסכתות הללו הן מתורתם של חכמים אלו בדווקא. יתר על כן, גם אם נקבל את דברי הבבלי כפשוטם הרי שעריכת שתי המשניות מאוחרת, וכל שקובע הבבלי הוא שביסוד הדברים משוקעת תורתם של התנאים הקדומים הללו.

1 נכנסו ללישכת הכלים – לפי המשתמע לכאן נכנסו כל הכוהנים שלא היה להם תפקיד מוגדר לא זכו בפיס. איננו יודעים היכן הייתה לשכת הכלים. לפי שמה הרי ששמרו בה את כלי הכסף והזהב, וכן אנו שומעים: "שתי לשכות היו במקדש, אחת לשכת חשאים ואחת לשכת הכלים. לשכת חשאים יראי חטא נותנים לתוכה בחשאי, ועניים בני טובים מתפרנסים מתוכה בחשאי. לשכת הכלים כל מי שהוא מתנדב כלי, זורקו לתוכה, ואחד לשלשים יום גזברין פותחין אותה, וכל כלי שמצאו בו צורך לבדק הבית, מניחין אותו. והשאר נמכרין בדמיהן ונופלין ללשכת בדק הבית" משנה, שקלים פ"ה מ"ו. אם כן, לשכת הכלים שימשה גם לאיסוף תרומות. מכאן יש להסיק שמקומה היה בעזרת ישראל, שכן אליה יכלו כל בני העם להגיע. לו הייתה הלשכה ממערב למזבח הרי שרק כוהנים נכנסו לשם ורק בזמן העבודה, ולכן לא היו בונים שם את הלשכה הזאת. בעזרת המזבח צר היה המקום. שם נעשתה כל העבודה ושם ניצב המזבח הגדול, וסביבו התנהלה פעילות השחיטה והסמיכה. עם זאת, סביר ששם נשמרו כלי העבודה. יתר על כן, שם נשמרו הסכינים, ומסתבר שהסכינים בכלל כלים הם להלן, וראו פירושנו למשנה ה.

2 הוציאו משם תשעים ושלשה כלי כסף וכלי זהב – לא ברור למה הוציאו כלים במניין זה דווקא. אבל המספר הוא מיוחד ולכן נשמע כזיכרון היסטורי, ולא מספר ספרותי-סמלי. הירושלמי מציע מספר הסברים מדרשיים המנסים להציג מספר זה כסמל, "כנגד": "כנגד תשעים ושלש אזכרות שכתוב בפרשת חגי זכריה ומלאכי. אמר רבי חונה חישבתים ואינן אלא שמונים ושלש. כנגד שמונים ושלש חותמות שכתוב בעזרה שהיה כל אחד ואחד מייחד שמו שלהקב"ה וחותם" חגיגה פ"ג ה"ח, עט ע"ד. הדרשות הן כמובן מִשניות, אבל מלמדות פרק מאלף בספירת מילים. מתברר שאין הסכמה על נוסח שלושת ספרי הנביאים האלו. שני המניינים אינם מתאימים לנוסח שבידינו. בנוסח המסורה 213 אזכרות בספרים אלו 56 שם אלוקים, ו167 פעמים שם הויה, ומהן בספרי חגי ומלאכי 81 אזכרות מפורשות. ייתכן שהאמורא צירף שמות אחרים וכינויים, או שהיה לפניו נוסח שונה בפרטים. מכל מקום, ברור שאין כאן הסבר רֵאלי למשנה. מעבר לכך, מה הקשר בין האזכרות בספרים אלו לכלי המקדש? דומה שהמספר רֵאלי, והוא הערכה למה שנדרש במקדש ביום-יום.

3 נתונים נוספים על מספרי אותיות נמסרים בתלמודים ובדרך כלל אינם מתאימים לנוסח המסורה אלא בפלפול רב, והדבר מחייב עיון.

4 אין כל דרך לשער לכמה כלים נזקקו. אפשר אולי לשער את מספר הכלים ששימשו לעבודת הציבור, אבל לא את מספר הכלים ששימשו לעבודת הקרבנות של יחידים. גם המספר של הכלים הנדרשים לקרבנות ציבור קשה להערכה. בכמה כלים השתמשו להכנת לחם הפנים? האם המספר כולל את הכלים ששימשו להכנת הלבונה? כל קרבן צריך היה לקבל את דמו בכלי ולזרקו על המזבח; ניתן היה להשתמש בכלי ליותר מקרבן אחד, אולי עם שטיפה מירוק בין עבודה לעבודה. לפיכך איננו יודעים כמה עמדות שחיטה היו בכל יום, ועד כמה מִחזרו את הכלים, ובאיזה קצב. לפיכך יש לראות במספר זה הערכת עבודה של הכוהנים, ואם נצרכו השתמשו בכלים נוספים.

5 כל כלי השרת היו מכסף או מזהב. כך, למשל, בתיאור הקרבת קרבן פסח מתואר מעין סרט נע שבו הכוהנים נותנים את הדם בכלי ושורה של כוהנים מעבירה את הכלים מיד ליד, ושם נאמר שהיו כמה שורות של כוהנים, אחת שבידיה כלי כסף ואחרת שבידיה כלי זהב פסחים פ"ה מ"ה.

6 כלי המקדש היו בדרך כלל מכסף וזהב, באופן טבעי יותר מכסף מאשר מזהב. כך מתאר התנ"ך גם את כלי הבית הראשון שהוחזרו מגולת בבל. הוחזרו 5,400 כלים, לפי הפירוט הבא: "ואלה מספרם אגרטלי זהב שלשים אגרטלי כסף אלף מחלפים תשעה ועשרים. כפורי זהב שלשים כפורי כסף משנים ארבע מאות ועשרה כלים אחרים אלף. כל כלים לזהב ולכסף חמשת אלפים וארבע מאות הכל העלה ששבצר עם העלות הגולה מבבל לירושלם" עזרא א ט-יא. הירושלמי מסביר את שימוש הכלים: "כתיב ואלה מספרם אגרטלי זהב שלשים, רבי שמואל בר נחמן אמר מקום שאוגרין בו דמו שלטלה. אגרטלי כסף אלף, רבי שמעון בן לקיש אמר מקום שאוגרין דמו שלפר. מחלפים תשעה ועשרים, אמר רבי סימון אילו הסכינין כיי דתנינן תמן, הוא היה נקרא בית החילפות ששם היו גונזין את הסכינין" יומא פ"ג ה"ח, מא ע"א. סכינים הם כאמור בכלל כלים. המקרא מונה רשימת כלים, ובתוספתא רשימה נוספת של כלים: "הסירות והיעים והמזמרות והמזרקות וכלים שהכהנים נאותין בהן באין מתרומת הלשכה" מחצית השקל, אך הכלים הגדולים, המזבח וכלי שרת סתם באים משיירי הלשכה שקלים פ"ב ה"ו.

7 עם זאת, ייתכן שהמקורות מפריזים מעט ולא כל הכלים היו כה יקרים. כך, למשל, מסופר ש"מולבז המלך עשה כל ידות הסכינים של יום הכפורים זהב, ומזכירין אותו לשבח" תוס', יומא פ"ב ה"ג. תרומה כזאת לא הייתה אפוא כה תדירה, וידיות סכינים סתם לא היו מזהב. הברייתא בבבלי מוסיפה: "מיתיבי: אף הוא עשה כני כלים, ואוגני כלים, וידות כלים, וידות סכינין של יום הכפורים של זהב" יומא לז ע"ב. התרומה גדולה עוד יותר, אך מדובר עדיין בכלי יום כיפור שהם כה מפוארים, ולא בכל הכלים. יתר על כן, מונבז מלך אדיבנה בצפון עירק של היום היה גר שהתגורר ופעל בירושלים בדור האחרון, ועד אז לפחות חלק מהכלים לא היה מזהב.

8 והשקו את התמיד – הכבש שהוקרב שתה לפני העלאתו לקרבן. משנת ביצה קובעת שביום טוב "אין משקין ושוחטין את המדבריות, אבל משקין ושוחטין את הבייתות" פ"ה מ"ז. מדבריות ובייתות הן סוגי צאן הרועים במדבר או בסביבות הבית, כפי שהסברנו בנספח למסכת ביצה. הבבלי ביצה מ ע"א מסביר שהמשפט הוא אחד: משקים לפני השחיטה, כי ראוי שאדם ישקה את בהמתו כדי שהעור ייפרד בקלות, ומקשר את משנת ביצה למשנתנו. הירושלמי ביצה פ"ה ה"ו, סג ע"ב, לעומת זאת, מסביר את החידוש שבמשנה בכך שמותר לטלטל כלי ביום טוב, ואינו מצמיד את ההשקיה לשחיטה. ואכן, כפשוטן אלו שתי הלכות נפרדות: משקים ושוחטים. משקים כי מותר לטלטל כלי ולעשות מלאכה בשביל בהמה שמזונה עליך. סביר שההשקיה נועדה לדלל את הדם כדי שיזרום טוב ויהא יותר ממה להזות, ואין לכך קשר להפרדת העור.

9 בכוס של זהב – על כך אמר רבא "גוזמא" חולין צ ע"ב, ובאותה סוגיה הוא מגדיר כגוזמא גם את שלוש מאות הכור שבמשנה לעיל פ"ב מ"ב, וראו לעיל.

10 אף על פי שהוא מבקר מבערב – ביום הקודם "ביקרו" את הטלא, כלומר בדקו שאין בו מום, מבקרין אותו לאור האבוקות – בדיקה נוספת לשם הידור, כמו בדיקת חמץ הנעשית לשם הידור ומעמד לאחר שהכול כבר נוקה.

1 מי שזכה – בפיס, בתמיד מושכו והולך לבית המטבחיים – על בית המטבחיים תדבר המשנה להלן מידות פ"ג מ"ה. זה היה מקום השחיטה של הקרבנות, שם הזוכה אמור לשחוט את הטלה.

2 מי שזכו באיברים הולכים אחריו – אחרי שהוא ישחט את הטלה ויבתרו הם יקחו את האברים השונים בתהלוכה למזבח. התהלוכה מתוארת במפורט להלן פ"ד מ"ג. צורת הביתור שנויה להלן פ"ד מ"ב.

3 ובית המטבחיים – המקום שבו שוחטים את התמיד. תיאורו מופיע גם במסכת מידות פ"ג מ"ה, שם נוספה יחידה ספרותית קצרה על הטבעות שבהן היו שוחטים את הקודשים, ונדון בהן במקומן.

4 היה לצפונו של מזבח – לא נאמר מה היה המרחק המדויק בין המזבח לבית המטבחיים, פרט זה נדון בפ"ה מ"ב. בית המטבחיים היה בעזרת המזבח שהייתה קטורה ללא גג ולא היה אפוא מבנה, אלא שטח פתוח בתוך מתחם המקדש, אולי מוקף גדר סמלית. במשנתנו תיאור בית המטבחיים מהווה סטייה מהנושא של תיאור סדר היום, ואילו במידות המשנה משובצת במקומה בתיאור חלק זה של המקדש מדרום לצפון, המזבח והכבש, בית המטבחיים וכו'.

5 ועליו – בו, שמונה עמודים ננסין – נמוכים, ורביעית של ארז על גביהן – את משנתנו משלימה משנת פסחים המתארת את הסידורים ביום של עבודה המונית: "כיצד תולין ומפשיטין, אונקליות של ברזל היו קבועים בכתלים ובעמודים, שבהן תולין ומפשיטין..." פ"ה מ"ט. רביעית של ארז משמעה כנראה רביע, כלומר חתכו את בול העץ לארבעה, וכך נוצרה קורה שלה שתי צלעות חלקות. כדי שהמתקן יהיה יעיל ומרב צדדיו ינוצלו צריך לפרש שבולי העץ הונחו במאוזן על העמודים, כמעין משקוף, החלק הגבוה היה החלק העגול והוא לא נוצל. קורות הארז הונחו במאוזן על העמודים, ואל שני הצדדים האחרים התחתון והאנכי חיברו טבעות. הקורות חיברו בין העמודים. אם שמונת העמודים עמדו בשורה, הרי שהיו שבעה משקופים כאלה מבולי עץ, ואם עמדו בשתי שורות ניתן היה לחבר להם 10 בולי עץ איור 49.

6 X = עמוד

7 ---- = רביעית ארז בציר צפון דרום

8 | = רביעית ארז הניצבת בציר מזרח מערב

10 לפי שתי ההצעות, הקורות של רביעית הארז שימשו כבסיס לווים שבהמשך המשנה.

11 ואונקליות – אונקל הוא וו, שלברזל היו קבועין בהן – בלוחות הארז, בצלע המאונכת ובצלע התחתונה של בול העץ, ושלשה סדרים – שורות של ווים, לכל אחד ואחד שבהן תולין – את הבהמה לאחר השחיטה. שני ווים שימשו לתליית שתי הרגליים והשלישי לתליית סכין או רגל נוספת כדי לתלות את גוף הבהמה במאוזן. הווים אִפשרו להשתמש בכל בול עץ לשתי הפשטות, אחת מכל צד ישר של בול העץ.

12 ומפשיטין – את העור של הבהמה. בדרך כלל ההפשטה היא לפני הביתור, כדי לשמור על העור שלם ככל האפשר, ושלחנות שלשייש בין העמודים – שולחנות שירות לעבודות שונות, להנחת כלים סכינים, חלקי עור וכו'. ממשנת שקלים אנו שומעים שהיו "שמנה של שיש בבית המטבחים, שעליהן מדיחין את הקרבים" פ"ו מ"ד, כלומר שולחן לכל עמוד איור 50.

13 ההסדר המתואר מפתיע בסתירה הפנימית שבין הסדר השחיטה הפשוט כמעט פרימיטיבי לבין השולחנות המפוארים. במקום של עשירות ופאר היינו מצפים להסדר נוח יותר של תליית הבהמה. כך, למשל, היינו מצפים לשימוש בקורות משויפות מכל הצדדים ולא לבול עץ טבעי שרק נחתך. דומה שנעשה כאן ניסיון מכוון לשמור על פשטות השחיטה, ללא הפאר הכללי המקובל במקדש.

17 בסך הכול היו 10-7 עמודים, בכל אחד שתי עמדות הפשטה ושחיטה, 20-14 עמדות שחיטה בו בזמן. איננו יודעים כמה זמן לקח לשחוט ולהפשיט את העור ולבתר את הבהמה. הדבר תלוי במיומנות ובהקפדות על סדרי הטקס. אך אם נניח חצי שעה לשחיטת בהמה יהא זה זמן סביר. אם כן, בשתים עשרה שעות ניתן היה לשחוט לכל היותר 480 בהמות, מהן קרבנות ציבור וקרבנות יחיד. בימי חג ומועד היו נשחטות הרבה יותר בהמות, והיו סידורים מאולתרים לשם כך. במשנת פסחים אנו שומעים על הסדרים נוספים: "כיצד תולין ומפשיטין? אונקליות של ברזל היו קבועים בכתלים, ובעמודים שבהן תולין ומפשיטין. וכל מי שאין לו מקום לתלות ולהפשיט, מקלות דקים חלקים היו שם ומניח על כתפו ועל כתף חבירו ותולה ומפשיט. רבי אליעזר אומר ארבעה עשר שחל להיות בשבת מניח ידו על כתף חברו ויד חברו על כתפו ותולה ומפשיט" פ"ה מ"ט. העמודים של פסחים הם העמודים הננסיים שבמשנתנו, ואם לשון המשנה מדויקת הרי שהיו אונקליות ווים גם על העמודים עצמם. בנוסף לווים שעל כלונסאות הארז, היו ווים בכותלי העזרה. לא נאמר בדיוק באיזה שטח, אבל ברור שבשעת הצפיפות של קרבן פסח לא היה די מקום על האונקליות המוכנות, והמקדש אלתר עמדות הפשטה חילופיות נוספות.

18 השחיטה עצמה הייתה נעשית על המזבח, כאשר הבהמה שוכבת קשורה להלן פ"ד מ"א. השחיטה עצמה הייתה מהירה, העברת סכין חד על הצוואר, והבהמה נופחת נשמתה או מפרכסת מעט ומתה. אז יוצא רוב הדם, והכוהן צריך לאסוף מן הדם בכוס ולהזותו כנדרש. לאחר מכן מתבצע תהליך ההפשטה והביתור שראשיתו במשנתנו.

19 לתיאור של משנתנו יש מקבילות. במשנת שקלים שנינו: "שלשה עשר שלחנות היו במקדש. שמנה של שיש בבית המטבחים, שעליהן מדיחין את הקרבים. ושנים במערב הכבש, אחד של שיש ואחד של כסף, על של שיש היו נותנים את האברים. על של כסף כלי שרת. ושנים באולם מבפנים על פתח הבית, אחד של שיש ואחד של זהב. על של שיש נותנין לחם הפנים בכניסתו ועל של זהב ביציאתו, שמעלין בקדש ולא מורידין, ואחד של זהב מבפנים שעליו לחם הפנים תמיד" פ"ו מ"ד. למשנתנו מקבילה מדויקת במידות פ"ג מ"ה, ושם נעמת את שתי המשניות הללו עם מסורת הלכתית אחרת.

1 מי שזכו בדישון מזבח הפנימי והמנורה היו מקדמין – מקדימים ונוטלים. מקדימים משום שהקדימו את תהלוכת הגוש הגדול של הכוהנים, שנע בשיירה, או שפשוט היו בראש התהלוכה מקדימה. לא נאמר היכן היו הכלים; סביר להניח שהיו בלשכת הכלים. כבר במשנה ד נאמר שהוציאו כלים מהלשכה. אם כן, משנתנו חוזרת אחורה בזמן ואומרת שלפני שתהלוכת הכוהנים הגיעה ללשכת הכלים היו ארבעה כוהנים שכבר הקדימו אותה ונטלו כלים משם. לשכת הכלים אמורה, אפוא, להיות בעזרת ישראל.

2 וארבעה כלים בידם הטני והכוז ושני מפתחות – הסברם בהמשך, הטני דומה לתרקב – תרקב הוא כלי המכיל שני קבים שליש הסאה, 4.5-3.5 ליטר בערך, גדול של זהב מחזיק קביים וחצי – תרקב רגיל מכיל רק שני קבים, והתרקב הזה היה גדול יותר, ועשוי מזהב. התרקב היה בגודל משתנה. התוספתא אומרת: "אמר לו צא ולקט לך כלכלה גדולה, אין פחותה מסאה, בינונית, אין פחותה מתרקב, קטנה, אין פחותה מקביים" מעשרות פ"ב ה"ז. אם כן, "תרקב" הוא גם שם של כלי וגם שם מידה שלושה קבים כחצי סאה, 6.5-5 ליטר.

3 המשניות בכלים פי"ב מ"ג ומ"ו מזכירות כיסוי טני של מתכת, שרבן גמליאל מטמא וחכמים מטהרים, אבל כיסוי טני של רופאים טמא. יש כנראה טני של מתכת, שהוא קופסה עם מכסה, ולרופאים קופסה טובה יותר, מקצועית יותר. ייתכן שיש בה מקום לכלים להלן. הטני נועד להחזקת הקטורת היבשה, ולכן יש לשער שצורתו כקופסה. במשנה להלן פט"ז מ"ז הוא נמנה עם סוגי כלי הקיבול, כמו תיבה, וכן: "כיסוי קביא, ומיחם, כסוי טני ובית הדיו טמאין ושאר כל הכסויין טהורין" תוס', כלים בבא מציעא פ"ד הי"א, עמ' 583. אם כן, הטני הוא מיכל כלשהו. על כיסוי טני של בעלי בתים נחלקו חכמים משנתנו ומשנת עדיות פ"ג מ"ט, וכיסוי טני לרופאים הוא כלי לכל הדעות להלן. הכלל ההלכתי שנוי במשנה בכלים: "זה הכלל אמר רבי יוסי כל משמשי משמשיו של אדם בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה טמא, וכל שאינו אלא בשעת מלאכה טהור" פט"ז מ"ז. אם כן, המחלוקת היא האם כיסוי הטני הוא כלי בפני עצמו או שהוא משמש משמשיו של אדם, כלומר שהוא נועד לסגירת כלי העבודה ואין לו שימוש עצמאי לדעת המתירים. ההבדל בין טני רגיל לטני של רופאים הוא בצורת השימוש בו, והדבר דומה להבדל בין מגדל רגיל למגדל של רופאים. הבדל זה מוסבר בבירור בתוספתא: "כסיטנא של מתכת ושל בעלי בתים רבן גמליאל מטמא וחכמים מטהרין... מפני מה דלת שבמגדל של רופאים טמאה מפני שהוא נותן עליה איספלניאות ותולה בה את המספרים רבי יוסי ברבי יהודה אומר מפני שהוא מעצב עליה את התינוק אמרו לו אם כן תהא טמאה מדרס" כלים בבא מציעא פ"ב ה"ט, עמ' 580. על טני כזה נאמר שלעתים התקינו בו מראה כלים פי"ד מ"ו.

4 אשר לטני של הרופאים, בממצא הרומי יש שני סוגי כלים. האחד תיק ובו התקנים לאכסון סדרת סכינים לחיתוך ומירוח תרופות איורים 52-51, והוא כנראה הטני של הרופאים שהיה כלי בפני עצמו. הכלי השני המגדל הוא רהיט, מעין ארון עם דלת נפתחת, והוא יידון בפירושנו לכלים שם.

6 והכוז דומה לקיתון גדול – משנת כלים פ"ג מ"ג מזכירה את הקוסים הצידוניים, והתוספתא מרמזת על כך שאין אלו כלי חרס, שכן שנינו שם: "שולי הקפראות, ושולי הקיסום הצידוניים, וכלי חרש ששוליו חדין, וכדברי רבי נתן הכוז והקיד הבבלי, שנסדקו מלמעלה ומקבלין כשיעור מלמטה, אף על פי שאין יכולין לישב שלא מסומכין טמאין, שלכך נעשו מתחלתן" כלים בבא קמא פ"ג הי"א, עמ' 572. אם כן, הקפראות והקיסום קוסים אינם כלי חרס. עוד מוסיפה התוספתא הבהרה שאם הכלי נשבר לרוחבו הוא טמא, אף שאינו עומד בעצמו. רבי נתן עלה מבבל, והוא מצרף למשנה כלים פ"ג מ"ג את הדוגמאות של הכלים הבבליים "כוז" ו"קיד", שיש להם שוליים דקים, כלומר טבעת בסיס דקה שאינה מאפשרת לכלי לעמוד בכוחות עצמו אלא במתקן מיוחד. כוז נראה ככתיב אחר של המילה קוס, קסוה. בין התלמודים מתנהל ויכוח האם מזפתים אותו, כלומר מתקנים אותו בזפת. כלי שמזפתים הוא כלי שמשמש לנוזלים קרים ומזפתים אותו כאשר ניקב, או בצורה תקנית כדי לצמצם חלחול והתנדפות. כלי שאין מזפתים משתמשים בו לנוזל חם ואי אפשר לזפתו, שכן הזפת תימס. הבבלי קובע שהכוז נועד לנוזלים קרים מועד קטן יב ע"א, ובירושלמי מובאות שתי דעות בשם שמואל הבבלי מועד קטן פ"ב ה"ב, פא ע"ב. ההתלבטות בשאלה מעשית כזאת מעידה שלפנינו עדות על שימושי הכלי בבבל, ובארץ ישראל או שלא היה לו שימוש מובהק או שמיעטו להשתמש בו. עוד אנו שומעים מהירושלמי שהכוז הוא כלי להגשה ולא לאכסון. לפי שימושיו הוא אפוא ממין הקנקן. עוד אנו שומעים על חכם בבלי שהתקין ממנו כלי לנטילת ידיים ששיעורו רביעית 145-100 סמ"ק, כחצי כוס מים רגילה בת ימינו בבלי, חולין קז ע"א.

7 הכוז של המקדש היה גדול יותר מרביעית, ונראה שהדיונים בבבלי על הכוז כולל המסורת על דברי שמואל הבבלי מבטאים ומתארים כלי דומה באופן בסיסי שהיה בשימוש בעיקר בבבל, והכלי הארץ-ישראלי בשם זה לא היה בהכרח זהה.

9 משנתנו אומרת שהכוז דומה לקיתון. הקיתון מופיע בכמה אזכורים. החשוב שבהם לענייננו הוא שהוא מופע ככלי שבעזרתו מביאים מים או יין ל"מֶזֶג", כלומר לכוס היין ששותים כשהיא מעורבת במים משנה, סוכה פ"ב מ"ט. הכלי נזכר במסגרת משל על מזיגת יין, ולכן מותר להסיק ממשל זה שלפנינו הכלי הטיפוסי למזיגת יין, ולפיכך צריך להניח שהוא הכלי המופיע בפסיפסים המתארים מזיגת יין בסעודות גדולות סעודות סימפוזיון איור 53. מהתוספתא משמע שלעתים היו לו שוליים ולעתים לא כלים בבא בתרא פ"ז ה"ט, עמ' 597. ממשנת יומא משמע שהיו מציבים אותו על המעלה השנייה כלומר על המדרגה, ואפשר להציבו שם גם אם אין לו שוליים כשהוא נשען על גב המדרגה, או על טבעת השוליים שלו.

10 של זהב – הכוז של זהב. בטני מונחת הקטורת במעין קופסה שניתן להכניס לתוכה יד ולחפון את הקטורת, ושני מפתחות אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיוון – שני המונחים יחידאיים, ולכן נחלקו בהם מפרשים. הם נזכרים אגב סוגיה בירושלמי ובבבלי ירו', מועד קטן פ"ג ה"ז, פג ע"ב; בבלי, בבא מציעא לג ע"א, כעניין משני ופחות מרכזי. המפרשים פירשו את המשפט בהתבסס על הבנתם העצמאית. רמב"ם פירש שהמונחים הם לתיאור צורת הפתיחה המוסברת במשנה הבאה ולא לצורת המפתח, ונדון בכך במשנה הבאה. סיכום פירושנו להלן הוא שלשם פתיחה במפתח הראשון הפותח "יורד" מתכופף לגובה אמת השחי חיבור האמה ובית השחי, מגיש את המפתח מבעד לחור המנעול כדי להרים את הבריח הפנימי, והשני פותח מבפנים את השער הראשי, והוא מבצע זאת מידית ללא צורך להתכופף.

1 בא לו – הממונה ואחריו שתי שיירות הכוהנים שבדקו את העזרה לעיל פ"א מ"ג. אנו מגיעים לפירוש זה משום שכאן מתוארת פתיחת עזרת ישראל, וודאי שניקוי המזבח קדם לה. "בא לו" בראשית משפט הוא ביטוי במסגרת הסגנון הסיפורי הרגיל במסכת. משמעו שכאשר הוא צריך או אם הוא רוצה לעשות זאת להקיף את המזבח כך הוא עושה זאת. כמו כן: "בא לו אצל פרו ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח ראשו לדרום ופניו למערב והכהן עומד במזרח ופניו למערב" משנה, יומא פ"ג מ"ח. מכיוון שהמשפט כתוב בסגנון סיפורי הוא מופיע בעיקר בהקשרים מקדשיים: "בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח" שם מ"ט, וכן: "...ודמן טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות. כיצד? עלה בכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית" משנה, זבחים פ"ה מ"ג; "בא לו לגוף והסיר את המוראה ואת הנוצה ואת בני מעים" שם פ"ו מ"ה, וכן להלן פ"ז מ"ג, ועוד.

2 עם זאת הביטוי מופיע גם בהקשרים מקדשיים למחצה, כגון "בא לו לכתוב את המגילה, מאיזה מקום הוא כותב?" משנה, סוטה פ"ב מ"ג, ואף בהקשר של סיפור בלתי מקדשי, כגון "בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס אמר לו..." משנה, ראש השנה פ"ב מ"ט, אם כי שימוש זה נדיר יותר. במבוא למסכת ביכורים עסקנו בסגנון של משניות זיכרון המקדש, וגם בביטוי זה.

3 לפשפש הצפוני – מתוך שני הפשפשים הנזכרים להלן, ושני פשפשין היו לו לשער הגדול – במינוח "שער הגדול" מכונה השער של האולם, אחד בצפון ואחד בדרום – זו הצורה של בית מהודר רגיל, וכך נבנתה גם מערכת 20 בבית שערים. השער הגדול במרכז איור 54, פשפש כניסה צדדי, ובמקרה זו עוד פתח "וירטואלי" שהיה סתום. מבנה זה של השער דומה להפליא ואולי עד כדי חשד למבנה של שער ניקנור, שם שני הפשפשים הובילו לשתי לשכות קטנות, לשכת חביתים ולשכת פנחס המלביש מידות פ"א מ"ד.

4 שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם ועליו הוא מפרש על ידי יחזקאל ויאמר אלי השער הזה סגור יהיה לא יפתח ואיש לא יבוא בו כי ה' אלקי ישראל בא בו והיה סגור – עד כאן הציטוט מיחזקאל מד ב. לכאורה הציטוט אכן משכנע באמרו ששער המזרח יהיה סגור, ואפשר אפוא לראות במסורת הנהוגה במקדש המשך מסורת קדומה. דא עקא שבהמשך ספר יחזקאל אומר הנביא: "כה אמר ה' אלוקים שער החצר הפנימית הפֹנה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החֹדש יפתח. ובא הנשיא דרך אולם השער מחוץ ועמד על מזוזת השער ועשו הכהנים את עולתו ואת שלמיו והשתחוה על מפתן השער ויצא והשער לא יסגר עד הערב" יחזקאל מו א-ב. אם כן השער סגור כי הוא מיועד לה' צבאות, אך הכוונה שסגור רק בימי החול. הנימוק "כי ה' אלקי ישראל בא בו" יחזקאל מד ב גם הוא אינו מספיק, שכן התפיסה הפשטנית שהמקדש הוא אכן מעין בית פיזי לריבון העולמים לא מוצתה כפשוטה בספרות חז"ל. חז"ל ראו בה סמל בלבד, והפרשנות של ספר יחזקאל מצמצמת את הרעיון הסמלי. ספר יחזקאל לא שימש בסיס לסדרי העבודה ולמצוות המקדש בשלהי ימי הבית השני. יש בו מצוות, מוסדות וקרבנות שאינם בתורה ואינם מופיעים בספרות חז"ל. יש להניח שעל רקע זה היו היסוסים האם ספר יחזקאל נמנה עם כתבי הקודש: "שהיו דבריו סותרין דברי תורה" בבלי, שבת יג ע"ב; מנחות מה ע"א, וראו פירושנו לידים פ"ג מ"ה. על כן הציטוט מיחזקאל וההתאמה בינו לנוהגי המקדש "טובה מדי". הנימוק, אפוא, איננו אלא דרשה למשנה, והנימוק ה"אמִתי" בלתי ברור. הדמיון בינו לחלק ממערות הקבורה מעניין, אך ספק אם ניתן ללמוד מכך על הסיבות לנוהגי המקדש.

6 נטל את המפתח – לא ברור מי הוא הפותח את השער; סביר שהוא הממונה, או אחד מזקני בית האב. ודאי שהיה זה תפקיד בפני עצמו, והיה בו כבוד רב.

7 ופתח את הפשפש – הצפוני מבחוץ, נכנס להתא – חדר הכניסה היה בתא, כלומר היה חדר פתוח, ומהתא להיכל עד שהוא מגיע לשער הגדול – למעשה לא כתוב במשנה באיזה שער גדול מדובר, ברם לפי ההקשר מדובר בשער האולם. אולם בדיוק אותו משפט המתאר את השער כאן מופיע בתיאור שער ההיכל מידות פ"ד מ"ב. קשה לפרש שמשנתנו מתארת את פתיחת שער ההיכל, שכן טרם נכנסו לאולם ואי אפשר שפתיחת האולם נעשתה ללא טקס. להערכתנו, אפוא, זו העברה של התיאור משער אחד למשנהו. אפשרות שנייה היא ששני השערים היו דומים. וקשה.

8 המינוח במשנה רואה לפניו כניסה רגילה, מעין זו המוכרת ממערכות הקברים בבית שערים, שער מרכזי גדול ושני שערים משני צדדיו. במערכת 20 בבית שערים שער כזה ולו שני פשפשים, מאחד יש כניסה לאולם המרכזי והאחר הוא דמוי פשפש: על הקיר מעוצב פשפש, אך אין שם דלת. למעשה זה התיאור של שער האולם: פשפש אחד תמיד סגור, והאחר משמש לכניסה הראשונית ולפתיחת השער הגדול. ייתכן, אפוא, שהקבר בבית שערים תוכנן בהשראת שער ההיכל במקדש איור 55.

13 הגיע לשער הגדול – ופתח אותו מבפנים, העביר את הנגר ואת הפותחיות ופתחו – השער הגדול היה בנוי משני שערים נפתחים, כך הוא מצויר בכל הציורים הקדומים, אם כי בהחלט ייתכן שהם לא דייקו בפרטים. בשער כפול שיש בו שתי דלתות אחת מדרכי הנעילה היא בנגר העובר לרוחב שתי הדלתות ותקוע בקיר באחד המשקופים הצִדיים מזוזה בלשון ימינו, ה"פצים" בלשון חכמים, או בשני ה"פצימים" איור 56, איור 57. סוגי הנגר נדונו על ידינו בפירושנו לעירובין פ"י מי"א-מי"ב. בנוסף לכך היו "פותחיות", והן כנראה לשונות של ברזל שסגרו כל דלת לחוד למטה, ואולי גם למעלה. במקרה זה מדובר בשער שגובהו ארבעים אמה 24-20 מ', זה גובה רב וקשה להניח שהיו לו "פותחיות" למעלה, שכן אי אפשר להגיע אליהן אלא בסולם או בעזרת מקל. הפותחיות אינן נזכרות עוד, ואנו משערים את הפירוש על סמך מראיהם של שערים אחרים שהתגלו בממצא הארכאולוגי איור 58. תיאור זה משתמע מהמשנה הקודמת. מפתח הפשפש יורד לאמת בית השחי, כלומר הפותח צריך להתכופף, להכניס את ידו מבעד לחור המנעול ולהרים את הנגר המונח בפנים בעזרת המפתח שבידו. המפתח מתאים לחור המנעול, נכנס דרך החור, מגיע לנֶגֶר ומרים אותו והנגר נופל איור 59, ואילו המפתח השני פותח מיד ללא מאמץ. בלשון הירושלמי: "שהיה שוחה אמה עד שלא יפתח" מועד קטן פ"ג ה"ז, פג ע"ב. כך מפרשים הרמב"ם למשנה, רש"י ורי"ף לבבא מציעא לג ע"א, ועוד. אשר למילה "כיון", כיום זו מילת סיבה, אבל בראשיתה היה משמעה כנראה מיד. כך מציעה הגמרא כדי שבצק לא יחמיץ: "יעשנה בדפוס ויקבענה כיון" בבלי, פסחים לז ע"א. כמעט כל המשניות שבהן הביטוי מופיע מתפרשות יפה לפי פירוש זה, כגון "היתה עומדת על ראש הגג וזרקו לה, כיון שהגיע לאויר הגג הרי זו מגורשת" גיטין פ"ח מ"ג, מיד לכשיגיע הגט לשם תהיה מגורשת, וכן משנתנו. השאלה מתי קיבלה "כיון" את המשמעות של מילת סיבה איננה מתחום דיוננו.

20 לא היה שוחט שוחט עד שהוא שומע קול שער הגדול שניפתח – משפט זה תמוה. לכאורה היינו מצפים שהשוחט ייכנס לעזרת ישראל ויעלה על ראש המזבח רק לאחר פתיחת ההיכל בצורה חגיגית ומכוונת. כנראה חשוב היה שכל העבודות תתחלנה זו אחר זו בפומבי, לכן עשו הכנות עוד לפני פתיחת השערים. השוחט קיבל את הטלא והכניס אותו עד המזבח.

21 במשנת סוכה פ"ה מ"ה אנו שומעים שבזמן פתיחת השערים היו שלוש תקיעות. תקיעות אלו נשמעו מן הסתם ברחבי המקדש, אך גם מחוצה לו ראו להלן במשנה הבאה; אנו רשאים להסיק מכאן שפתיחת השערים כבר נעשתה בפומבי, כמרכיב בסוף תהלוכת ה"בדיקה" של הכוהנים ופתיחת השער. אילו הייתה תקיעה בפתיחה – לא היה צריך לשמוע את קול השער החורק בפתיחתו. אפשר לפרש את משנת סוכה בפתיחת שער ניקנור השער בין עזרת ישראל לעזרת כוהנים שעליו כלל לא מדווח במשנתנו. כך או כך, המשפט שחריקת השער היוותה סימן אינו עולה בקנה אחד עם התיאור במסכת סוכה. אין כאן סתירה עניינית, אלא תיאורים שונים של אותה התרחשות.

22 שאלות מסוג זה של סדר הפעולות עולות גם בקטעים אחרים במסכת תמיד, ואין במשנה ניסיון של ממש לתאר את סדר הפעולות. ואכן, הפעילות התנהלה במקביל במקומות שונים. המשנה מתארת את הפעילות, אך מעניקה את התחושה שהיא עוסקת רק בביטוי החיצוני שלה וההכנות מאחורי הקלעים אינן מתוארות. כך, למשל, נזכר ביקור הטלאים מבעוד לילה, כלומר ביום האתמול, אך אין תיאור של הביקורת עצמה. אין תיאור היכן היו הכלים שאותם לקחו הכוהנים. בלילה היה המקדש סגור, אך מתברר שנעילתו לא הייתה הרמטית. דרך פשפש כלשהו נכנסו כוהנים כבר לפנות בוקר פנימה, בעיקר קבוצת מכיני המזבח ומביאי העצים, ולפי הכמות הנדרשת וגודל בולי העץ הייתה זו קבוצה גדולה של כוהנים, ואחריה שוחט התמיד וקבוצת מובילי האברים. השחיטה עצמה התחילה רק לאחר פתיחת השער משנתנו, אך הם כבר ניצבו על עמדם והטלה לשחיטה עִמם. עוד חסר פירוט מתי פתחו האמרכלים את כל השערים עם התהלוכה או אחריה בתהלוכה נפרדת, ובעיקר מתי נפתחו שערי עזרת ישראל שער ניקנור ומתי ואיך נכנסו לעזרות הקודש. אם התהלוכה המדוברת הייתה בעזרת ישראל אזי השאלה האחרונה נפתרת, אך עדיין חסר תיאור פתיחת שערי עזרת ישראל שער ניקנור. ודאי שפתיחת שער כה מרכזי הייתה אירוע שצוין בדרך כלשהי, והדבר אינו מתואר במשנה.

23 סדר הפעולות מתחילת יום העבודה הוא:

24 השכמת המתנדבים

25 הממונה בא

26 הממונה נכנס

27 פיס ראשון לניקוי המזבח מקורות שונים אם אכן היה פיס

28 המתנדבים הולכים לניקוי המזבח

29 בית האב הקודם מפנה את השטח

30 בית אב חדש נערך לתהלוכת קודש לפתיחת היום

31 הפיס ה"שני", שהוא אולי הראשון

32 שתי השיירות מגיעות ללשכת לחם הפנים, במקביל קבוצת כוהנים שזכתה בפיס בדישון מזבח פנימי ומנורה מביאה כלי עבודה ומפתחות. בבית המטבחיים ובמזבח מכינים את התמיד החדש

33 כלל הכוהנים מצטיידים בכלים

34 הממונה פותח את הפשפש הפנימי ואת שער ההיכל

35 השוחט את התמיד הזוכה בפיס הראשון שוחט.

36 מתוך רשימה זו של פעולות חלק היו טקסיות יותר, כגון טבילת הכוהן הראשון בכיור, הפיס, תהלוכת הכוהנים ופתיחת השער.

1 המשנה מפסיקה את תיאור סדר הפעולות לטובת סדרת מעשים הקשורים למקדש. כולם באים לתאר את יופיו, גודלו והרושם האדיר שעשה. אין ספק שמשנתנו אינה באה מאותו מקור מקדשי שהיה אחראי על התיאור הסדור עד עתה. בסיכום המשנה נחזור ונברר שאלות אלו. משנתנו מיוחדת לא רק בתוכנה, שאין בו מסדר עבודת המקדש, אלא גם באופייה האגדי, ובעיסוק המרובה והמיוחד בקולות וצלילים. לדעתנו יש במשנה מעין שיר הלל למקדש, שכל שורה בו פותחת במילה "מיריחו". שיר הלל למקדש וליריחו כאחד. הקולות והריחות של המקדש עומדים בניגוד ובהשלמה לתיאור הדממה והשקט להלן פ"ו מ"ג.

2 מיריחו – כל מסורות המשנה עוסקות ביריחו, יום הליכה ממזרח לירושלים. ודאי שאם שומעים ביריחו קול מסוים שומעים אותו גם בצפון וגם בדרום ברקאי וחברון הנזכרים לעיל. הדגשת יריחו נובעת, לדעת שוורץ, מהקשרים המיוחדים שבין שני המקומות. יריחו הייתה המשענת הלוגיסטית של המקדש, והיו בה כוהנים רבים ואחוזות ממלכתיות, ואולי גם אחוזות של המקדש.

3 היו שומעין קול שער הגדול שניפתח – ללמדך שפתיחת השער עשתה רעש גדול ורושם רב. השער הגדול נזכר במשנה הקודמת ולא נאמר שקולו היה רם במיוחד, אך הקול הוא סימן פנימי לקצב העבודה, ונאמר במפורש שקולו שימש סימן לשוחטי התמיד. קשה שאין מזכירים כאן את התקיעה לפתיחת השערים, שמן הסתם קולה היה חזק יותר מחריקת צירי השער. להלן נענה על שאלה זו.

4 מיריחו היו שומעין קול המגריפה – המגרפה נזכרת לעיל ולהלן ככלי שבו ניקו את המזבח פ"ב מ"א, ובסיום העבודה השליך אותה כוהן אל בין האולם למזבח וקולה היה נשמע למרחוק להלן פ"ה מ"ו. ברור, אפוא, שהייתה במשנה מסורת על קול המגרפה, ומשנתנו מפתחת את האגדה ואת הגוזמה.

5 מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מכנה לכיור – המכונה שבן קטין תרם להרמת הכיור וקולה נזכרים גם הם לעיל, פ"א מ"ד. שם הקול הוא סימן פנימי ואחד מפרטי הטקס, אך איננו חזק במיוחד.

6 מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז – גביני הכרוז נזכר ברשימת הממונים במקדש בשקלים פ"ה מ"א. במקורות התנאיים לא נאמר מה היה תפקידו, אך לפי השם הוא היה מעין מנחה שהכריז בקול רם על הפעולות במקדש. בתלמודים מפורט: "גביני כרוז שהיה מכריז בבית המקדש מה היה אומר הכהנים לעבודה והלוים לדוכן וישראל למעמד. אגריפס המלך שמע קולו עד שמונה פרסאות ונתן לו מתנות הרבה" ירו', שקלים פ"ה ה"א, מח ע"ד. החצי הראשון ההכרזה שלו מופיע גם בבבלי יומא כ ע"ב. אם כן, במקבילות נזכר האיש ונזכר קולו.

7 מיריחו היו שומעין קול החליל – החליל אינו נזכר במשנתנו, אבל נגינת החליל של הלוויים נזכרת כמובן פעמים רבות ראו ערכין פ"ב מ"ג. צירוף ישיר של קול וחליל, מעין אלו שנזכרו קודם, אין בידינו. אבל בבבלי נאמר: "דברו נביאים לשון הבאי: דכתיב וכל עם הארץ מחללים בחלילים וגו' ותבקע הארץ לקולם" כט ע"א.

8 מיריחו היו שומעין קול הצילצל – הצלצל מופיע במשנתנו בהמשך, אבל הממונה על הצלצל מופיע ברשימת הממונים בשקלים פ"ה מ"א, והוא מופיע ככלי עצמאי ברשימת כלי הנגינה במקדש ערכין פ"ב מ"ה איור 60.

9 הוא אומר הגיע – משפט זה כתוב בכתב יד אחר וכאילו בא להשלים את השורה. המשפט הוא הבאה בסגנון אחר של משנה ב לעיל. המשפט איננו בכתבי היד הטובים.

10 בחלק מעדי הנוסח, כולל כתב יד ליידן שהוא מקור מהימן בדרך כלל, נוסף: "מיריחו היו שומעין קול השיר" – הכוונה לשיר של הלוויים, "מיריחו היו שומעים קול השופר" – גם משפט זה מופיע רק בחלק מעדי הנוסח, אבל גם בעדי נוסח טובים. בחלק מעדי הנוסח נוסף "ויש אומרים אף" – כך גם ב-מיל, ואצלנו המשפט הבא מופיע ללא כל הסתייגות. בכתב יד פ, למשל, כל המשפט העוסק בקולו של כוהן גדול איננו.

11 קולו שלכהן גדול בשעה שהיה מזכיר את השם ביום הכיפורים – אזכרת השם מתוארת במשנת יומא פ"ו מ"ב. בפירושנו שם ראינו שהכרזה זו אינה מופיעה בכל המקורות, ומי שכלל אותה במשנתנו הניח שאכן מזכירים את השם המפורש במקדש. כאמור, משפט זה חסר ב-פ ובעדי נוסח נוספים.

12 עד כאן עסקה המשנה בקולות. עתה המשנה עוסקת בשני תיאורים של ריח: מיריחו היו מריחים ריח פיטום הקטרת אמר רבי לעזר בן דלגיי – במנ ובמעט עדי נוסח מאוחרים נוספים דגלאי, עזים היו לבית אבא בהרי מכבר – מכוור הוא מבצר חשמונאי שהפך למבצר מלכותי וארמון חשוב בימי הורדוס ובני פיליפוס איור 61. לאחר מרד החורבן או מרד בר כוכבא ננטש היישוב היהודי במקום. איננו מכירים את אלעזר בן דלגאי. סביר להניח שאזור מכבר מכוור היה באופן טבעי מרכז מרעה. מכבר מצויה דרומית ליריחו, ובנוסחת אבות דרבי נתן מסביר העורך המאוחר: "ויש אומרים אף בהרי מכבר", והיו מתעטשות מריח פיטום הקטרת.

15 סדר הקולות שונה בין כתבי היד השונים. תופעה זו אינה מפתיעה, ומתחוללת לעתים קרובות ברשימות שהסדר בהן אינו חשוב. אלא שבמקרה זה נתון זה מצטרף לנתונים אחרים המעידים על מקורו הרופף של הטקסט. שוורץ כבר הראה שהבבלי לא הכיר את משנתנו יומא לט ע"ב; כ ע"ב, וכנראה גם לא הירושלמי וקהלת זוטא טו יח, עמ' עו. הם מביאים נוסח קרוב או רחוק של המשנה, אך לא כמשנה. באבות דרבי נתן הרשימה מופיעה בתור תוספת לנסי ירושלים פל"ט, נב ע"א. היא מורכבת משתי מסורות, האחת עוסקת רק בצירי השער הגדול והאחרת מכילה את הרשימה כולה, ומתחילה בשיר. סביר להסיק מכאן שהעורך לא הכיר את משנתנו כמשנה, ולכן לא התחיל בשער הגדול הנזכר במשנה הקודמת. בירושלמי המשנה שלנו מופיעה כהמשך מדרשי למשנה בסוכה: "ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה" סוכה פ"ה מ"ג; ירו', שם נה ע"ב. מעניין שהמסורת הברורה במשנת סוכה לא שוקעה במשנתנו. אבל מהבאתה בירושלמי די ברור שהתלמוד הכיר את רשימת הנסים, אך לא הכירה כמשנה. עם זאת הרשימה מתחילה בשער הגדול, וכפי שנראה להלן זו ראיה שהרשימה נוסדה במקורה בעקבות משנתנו.

16 נראה, אפוא, שהרשימה חדרה מתוך המקורות האמוראיים לתוך המשנה. שוורץ מכנה אותה "משנה ביזנטית". אנו סבורים שזו הגדרה מופרזת קמעא, אך היא ודאי איננה משנה. ברור גם שהרשימה היא מדרש בעקבות משנתנו. לכן היא מתחילה בשער הגדול, שזה סוף המשנה הקודמת. סדר הנסים במשנה שונה מעד נוסח אחד למשנהו, כמפורט בטבלה. מאחר שלהערכתנו היה קובץ קדום של זיכרונות מקדש אפשר שהברייתא נכנסה לקובץ זה בתקופה מאוחרת, אך איננו יכולים לדעת כיצד נוצר הקובץ ונערך.

17 סדר הפרטים במשנה

19 קהלת זוטא הוא כ- מל, חוץ מחילוף שיר ושופר. בעל קהלת זוטא יודע לומר שחמישה קולות הם, אך מונה את הרשימה של המשנה בנוסח של מל. בנוסח אבות דרבי נתן אכן חמישה קולות בלבד. נראה, אפוא, שלאבות דרבי נתן היה נוסח מקורי ושונה של חמישה קולות. בעל קהלת זוטא הכיר נוסח זה, אבל גם את נוסח המשנה כמשנה או כטקסט אחר, וצירף את הכותרת מאבות דרבי נתן לרשימה של טקסט המשנה. אבות דרבי נתן שומר על חמישה קולות. הרשימות מתחילות בשער הגדול, שהוא סוף המשנה הקודמת. אנו מציעים שפעם הייתה המשנה כתובה ברצף, כנוסח כתב יד פרמא: שער, צלצל, מגרפה, חליל, מוכני, גביני הכרוז, קטורת; בשלב כלשהו ערך מישהו את הרשימה בשני טורים. כוונתו הייתה שיש לקרוא שער, צלצל, מגרפה, חליל וכו', ובעל כתב יד קופמן העתיק את הרשימה כאילו כל טור מהווה רצף בפני עצמו: שער, צלצל, מגריפה וכו':

20 שער, צלצל,

21 מגרפה, חליל,

22 מוכני, גביני הכרוז,

23 קטורת.

24 המעתיק, או המקור שלפניו, הוסיפו את הכוהן הגדול אחרי שהרשימה כבר הייתה לטור אחד. לבעל מל היה נוסח דומה, אלא ששם התחלפו גביני הכרוז והמוכני של הכיור, ונוסף הכוהן הגדול. ייתכן שסדר הדברים הפוך, כלומר שקודם הייתה הרשימה של כתב יד אוקספורד מנ ועוד, ואחר כך שני טורים שבעל כתב יד פרמא פיענח באופן מוטעה. בעניין זה של קדימות אין בידינו ראיה.

25 מעבר לצד הטקסטואלי, נראה שלפנינו רשימה שאינה תלויה במציאות היסטורית-רֵאלית אלא מסכמת את הזיכרונות המופיעים במקורות אחרים. היא מכנסת רשימה של המקרים שבהם נזכר קול במשנה, או ריח, ושוזרת אותם בשרשרת תוך הוספת "המשפט החוזר" – "מיריחו היו שומעים". על כן אין נזכרות בה התקיעות, שכן אין הן מופיעות במקורות כ"קול" ברור של המקדש, וכן לא ההמולה של שמחת בית השואבה ואירועים "מרעישים" אחרים.

1 מי שזכה – בפיס, בדישון מזבח הפנימית ניכנס ונטל הטני – הנזכר במשנה ו, והניחו לפניו היה חופן ונותן לתוכו – הטני שצורתו כקופסה היה ריק, והכוהן היה חופן בידו את שרידי הקטורת שעל המזבח הפנימי ומכניסם לקופסה, באחרונה כיבד את השאר לתוכו – כיבד משמעו טיאטא ביד או בסמרטוט וגרף את כל מה שלא אסף ביד לתוך הטני, והניחו – את הטני. לא ברור היכן הניחו, ויצא – מהאולם. כוהן כזה סיים את חובותיו והשתתף, מאוחר יותר, בשאר המטלות, בעיקר בקבלת קרבנות מיחידים.

2 מי שזכה בדישון המנורה ניכנס – ובידו הכוז הנזכר במשנה ו, מלא שמן, ומצא שתי נירות מזרחים דולקין – אם מצא את המנורה במצב שבו שני נרות לפחות דולקים, ובהמשך דיון על מצבים שונים.

3 מדשן את השאר ומניח אלו במקומן – הכוונה ששני נרות ימשיכו לבעור תמיד. בזמן שהשניים בוערים אפשר לטפל בשאר הנרות – לנקות את האפר הקודם, למלא שמן ולהדליק – ואחר כך לטפל בשני הנרות המזרחיים.

4 מצאן – את הנרות המזרחיים, שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקים – מטפל בהם מבלי פגוע ביתר הנרות, ואחר כך מדשן את השאר – המשנה מניחה שבכל מצב היה מספיק שמן כדי שלפחות חלק מהנרות יבערו עד למחרת בבוקר, ואבן בפני המנורה ובה שלש מעלות – הדום אבן, שעליה כהן עומד ומטיב את הנירות – כדי שיגיע לגובה המתאים, הניח את הכוז על מעלה שנייה – של ההדום, ויצא – והשאיר את הכוז שם. מאוחר יותר יוציא כוהן אחר את הכוז להלן פ"ו מ"א. הירושלמי שואל למה הכוהן משאיר את הכוז ואינו לוקחו עמו, ועונה שהמטרה הייתה להרבות את הטקס: "אמר רבי יוחנן כדי לעשות פומפי לדבר. אמר רבי והלא כהן המדשן את המזבח הפנימי יכול הוא לדשן את המנורה, אלא לעשות פומפי לדבר. תמן תנינן, הניח הכוז על מעלה שנייה ויצא, ונטל את הכוז ממעלה שנייה ויצא, אמר רבי יוחנן ולמה היה נכנס לקטרת שני פעמים, אלא כדי לעשות פומפי לדבר" יומא פ"ב ה"ג, לט ע"ד. התלמוד מוותר, אפוא, על פירושים סמליים לטקס. ודאי שניתן היה לקשר זאת בדרך סמלית לעקרונות היסוד היהודיים, אך התלמוד חוזר על הנימוק של עשיית "פומפי" פומבי, כלומר שכללי הכבוד והטקס הכתיבו את סדר הפעולה במקדש.

5 צורת המנורה הקדומה נדונה רבות במחקר, וזאת לאור הממצא הארכאולוגי מנורות מהתקופה שהמקדש היה קיים ומקורות ספרותיים חז"ל ויוספוס. אחת השאלות היא האם היה למנורה בסיס מעין הדום, או שלוש רגליים איור 62. בהחלט ייתכן שאותם מקורות, כמו קשת טיטוס, שבהם נראה בסיס מעין מדרגות, מושפעים מהתיאור המנוסח במשנתנו, כלומר הם ציירו את המנורה עם ההדום שלפניה כפי שהיה מוכר בזמן שהמנורה הופעלה. מן הסתם הדום כזה היה קבוע ברצפה ובלתי ניתן לטלטול, אך במסגרת החופש האמנותי והדמיון היוצר ניתן היה לשחזרו. לא נעסוק כאן בצורת המנורה, ונסתפק בהערה כללית. יש להבחין בין המנורה של בית ראשון המתוארת בתורה לבין מנורות בית שני. בידינו תיאורים מספר של מנורת המקדש מימי הבית: על קיר בית מגורים של אחד מעשירי ירושלים, על מטבעות החשמונאים ובקשת טיטוס המפורסמת, ולאחרונה התגלה תבליט אבן מבית כנסת במגדל מימי בית שני טרם פורסם. ההבדלים בין הציורים הקדומים גדולים למדי. גם העדויות הספרותיות סותרות זו את זו איור 63. נראה, אפוא, שבבית שני היו מנורות שונות בצורות שונות במקצת זו מזו. לכן הן נחשבו בעיני האיסיים כפסולות, וגם במחשבת חז"ל הן נתפסות כפחותות במעמדן. לעתיד לבוא יתגלו כלי המקדש ה"אמִתיים" ויפארו את המקדש ה"אמִתי". זאת ועוד; התורה מפרטת את מבנה המנורה ומתמקדת בחומר הגלם, במספר הקנים ובקישוטים. עדיין נותר מקום רב לפרשנות באשר למבנה המדויק, בעיקר לגבי מידות המנורה וצורת הקנים שלה. ייתכן שבוני הכלים בבית שני סברו שדי בשמירת ההנחיות המפורשות שבתורה, כאשר יתר פרטי המנורה לא נקבעו על ידי מסורת קשיחה כי אם עוצבו בידי האומן בעל המלאכה. ייתכן גם שהאומנים רצו להדגיש שכלי המקדש הנוכחי אינם מושלמים, כשם שהקודש עצמו אינו מושלם, אבל לעתיד לבוא ירד המקדש ה"אמִתי" משמים, ובו יהיו הכלים ה"אמִתיים". תפיסה כזאת של מקדש "אמִתי" בשמים ידועה לנו מתקופת בית שני. מעבר לכך, במקדש בית שני היו מנורות רבות. יוספוס מדבר על עשר מנורות שפעלו בו בזמן, בנוסף לכך היו מנורות להחלפה, וכן שנינו: "כל הכלים שהיו במקדש יש להם שניים ושלישים, שאם נטמאו הראשונים יביאו שניים תחתיהן" חגיגה פ"ג מ"ח. מנורה שהיה חשש שנטמאה הוטבלה, ומן הסתם הוצבה במקומה מנורה אחרת.

9 זו הסיבה לכך שיש בידינו סדרת תיאורים וציורים שונים של המנורה. כידוע נגנזו כלי המקדש הראשון כלומר בפועל הם נעלמו, ובמקדש השני שימשו אפוא כלים אחרים שהיו להם צורות שונות.

2 תענית פתח ↗

נֶחֶרְשָׁה הָעִיר — תַּנְיָא: כְּשֶׁחָרַשׁ טוֹרָנוּסְרוּפוּס הָרָשָׁע אֶת הַהֵיכָל, נִגְזְרָה גְּזֵרָה עַל רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַהֲרִיגָה. בָּא אוֹתוֹ הֶגְמוֹן וְעָמַד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְאָמַר: בַּעַל הַחוֹטֶם מִתְבַּקֵּשׁ, בַּעַל הַחוֹטֶם מִתְבַּקֵּשׁ. שָׁמַע רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אֲזַל טְשָׁא מִינַּיְיהוּ.

4 תלמוד ירושלמי ביצה פתח ↗

הלכה: בְּאֵר שֶׁבֵּין שְׁנֵי תְחוּמִין. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. עוֹשִׂין לָהּ מְחִיצָה שֵׁלְבַּרְזֶל. רִבִּי יוֹסֶי בֶּן חֲנִינָה אָמַר. אֲפִילוּ מְחִיצָה שֶׁלְקָנִים. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ הַמַּיִם נִמְשָׁכִין לְכָאן וּלְכָאן. אָמַר רִבִּי יוּדָן. הֶחֱמִירוּ בְדִבְרֵיהֶן יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תּוֹרָה. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. וְלֹא מִין בְּמִינוֹ הוּא. אֶלָּא הֶחֱמִירוּ בְדִבְרֵיהֶן כְדִבְרֵי תּוֹרָה.

6 בבא מציעא פתח ↗

אָמַר רָבָא: כְּגוֹן רַב סְחוֹרָה, דְּאַסְבְּרַן זוּהֲמָא לִיסְטְרוֹן. שְׁמוּאֵל קְרַע מָאנֵיהּ עֲלֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן דְּאַסְבְּרֵיהּ ״אֶחָד יוֹרֵד לְאַמַּת הַשֶּׁחִי וְאֶחָד פּוֹתֵחַ כֵּיוָן״.

6 חולין פתח ↗

פַּקְתָּא דַּעֲרָבוֹת: כְּגוֹן אַתּוּן דְּלָא שְׁכִיחִי לְכוּ מַיָּא, מְשׁוּ יְדַיְיכוּ מִצַּפְרָא וְאַתְנוֹ עֲלַיְיהוּ לְכוּלֵּאּ יוֹמָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: בִּשְׁעַת הַדְּחָק – אִין, שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַדְּחָק – לָא, וּפְלִיגָא דְּרַב. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַדְּחָק נָמֵי, וְהַיְינוּ דְּרַב. אָמַר רַב פָּפָּא: הַאי אֲרִיתָּא דְּדַלָּאֵי, אֵין נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם, דְּלָא אָתוּ מִכֹּחַ גַּבְרָא. וְאִי מְקָרַב לְגַבֵּי דַּוְלָא, דְּקָאָתוּ מִכֹּחַ גַּבְרָא – נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם. וְאִי בְּזִיעַ דַּוְלָא, בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה, מֵילָף לָיְיפִי, וּמְטַבֵּיל בָּהּ אֶת הַיָּדַיִם. וְאָמַר רָבָא: כְּלִי שֶׁנִּיקַּב בְּכוֹנֵס מַשְׁקֶה – אֵין נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם. וְאָמַר רָבָא: כְּלִי שֶׁאֵין בּוֹ רְבִיעִית – אֵין נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם. אִינִי? וְהָאָמַר רָבָא: כְּלִי שֶׁאֵין מַחְזִיק רְבִיעִית – אֵין נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ לַיָּדַיִם, הָא מַחְזִיק – אַף עַל גַּב דְּלֵית בֵּיהּ. לָא קַשְׁיָא: הָא לְחַד, הָא לִתְרֵי, דְּתַנְיָא: מֵי רְבִיעִית נוֹטְלִין לַיָּדַיִם לְאֶחָד, וַאֲפִילּוּ לִשְׁנַיִם. אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת לְאַמֵּימָר: קָפְדִיתוּ אַמָּנָא? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אַחֲזוּתָא? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אַשִּׁיעוּרָא? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אִיכָּא דְּאָמְרִי, הָכִי אֲמַר לֵיהּ: אַמָּנָא וְאַחֲזוּתָא – קָפְדִינַן, אַשִּׁיעוּרָא – לָא קָפְדִינַן, דְּתַנְיָא: מֵי רְבִיעִית נוֹטְלִין לַיָּדַיִם לְאֶחָד, וַאֲפִילּוּ לִשְׁנַיִם. וְלָא הִיא, שָׁאנֵי הָתָם, מִשּׁוּם דְּקָאָתוּ מִשְּׁיָרֵי טׇהֳרָה. אַתְקֵין רַב יַעֲקֹב מִנְּהַר פְּקוֹד נַטְלָא בַּת רְבִיעֵתָא, אַתְקֵין רַב אָשֵׁי בְּהוּצָל כּוּזָא בַּת רְבִיעֵתָא. וְאָמַר רָבָא: מְגוּפַת חָבִית שֶׁתִּקְּנָהּ – נוֹטְלִין מִמֶּנָּה לַיָּדַיִם. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מְגוּפַת חָבִית שֶׁתִּקְּנָהּ – נוֹטְלִין מִמֶּנָּה לַיָּדַיִם. חֵמֶת וּכְפִישָׁה שֶׁתִּקְּנָן – נוֹטְלִין מֵהֶם לַיָּדַיִם. שַׂק וְקוּפָּה, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַבְּלִים – אֵין נוֹטְלִין מֵהֶם לַיָּדַיִם. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לֶאֱכוֹל בְּמַפָּה? מִי חָיְישִׁינַן דִּלְמָא נָגַע, אוֹ לָא? תָּא שְׁמַע, וּכְשֶׁנָּתְנוּ לוֹ לְרַבִּי צָדוֹק אוֹכֶל פָּחוֹת מִכְּבֵיצָה, נוֹטְלוֹ בְּמַפָּה וְאוֹכְלוֹ חוּץ לַסּוּכָּה, וְאֵין מְבָרֵךְ אַחֲרָיו. מַאי לָאו – הָא כְּבֵיצָה בָּעֵי נְטִילַת יָדַיִם? דִּלְמָא הָא כְּבֵיצָה – בָּעֵי סוּכָּה, וּבָעֵי בְּרָכָה. תָּא שְׁמַע: דִּשְׁמוּאֵל אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב דְּקָאָכֵיל בְּמַפָּה, אֲמַר לֵיהּ:

8 תמיד פתח ↗

מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל שַׁעַר גָּדוֹל שֶׁנִּפְתַּח. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל מַגְרֵיפָה. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַשִּׁיר. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל בֶּן אַרְזָה מַקִּישׁ בַּצִּלְצֵל. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הֶחָלִיל.

8 חולין פתח ↗

דִּבְּרָה תּוֹרָה לְשׁוֹן הֲוַאי – ״עָרִים גְּדוֹלוֹת וּבְצוּרוֹת בַּשָּׁמַיִם״, דִּבְּרוּ נְבִיאִים לְשׁוֹן הֲוַאי – ״וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ לְקוֹלָם״.

« משנת ארץ ישראל על משנה תמיד ב׳:ה׳ משנת ארץ ישראל על משנה תמיד ד׳:א׳ »