משנת ארץ ישראל על משנה שבת ח׳:ה׳

5 אדמה – אדמה אדומה המשמשת כחומר לעשיית חתימות. כחותם המרצופים. דברי ר' עקיבה – שיעור אדמה לעניין איסור הוצאה בשבת הוא השיעור הנדרש לעשיית חותם על שקי סחורה. מרצוף מקורה במילה היוונית marsipos, שתרגום השבעים משתמש בה לתרגם את "אמתחת" ואת "שק" המקראיות בראשית מב כז וכיוצא בהן. בספרות חז"ל מציינת מילה זו שקים גדולים, בעיקר שקים להעברת סחורות בספינה משנה, כלים פ"כ מ"א; בבא בתרא פ"ה מ"א, ועוד. וחכמים אומרים: כחותם האיגרות – חכמים מחמירים וסבורים ששיעור האדמה שאסור להוציאה בשבת הוא כשיעור הדרוש לחתימת איגרת, שהוא קטן משיעור האדמה שבחותם המרצופים.

6 הלכה חוזרת ונשנית מלמדת: "כשיעור לטמאן, כך שיעור להוציאן". ואמנם מצינו מחלוקת חכמים בשאלת שיעור החותמות הבאות מחוצה לארץ ואם הם טמאים טומאת ארץ העמים. במשנת אהלות נחלקו רבי אליעזר וחכמים אם עפר חוצה לארץ ועפר בית הפרס מצטרפים לשיעור טומאה. רבי אליעזר שונה: "מצטרפין כחותם המרצופים", וחכמים אומרים: "עד שיהיה במקום אחד כחותם המרצופין", ורבי יהודה מעיד: "מעשה שהיו אגרות באות ממדינת הים לבני כהנים גדולים, והיו בהם כסאה וכסאתים חותמות, ולא חשו להם חכמים משום טומאה" פי"ז מ"ה, לפי שלא היה בחותם אחד כחותם המרצופים. במשנה זו לא נזכר אלא חותם בגודל חותם המרצופים כדעת רבי עקיבא, אולם בתוספתא שם שונה רבי יהודה: "לא נחלקו רבי אליעזר וחכמים על עפר שהוא בא מבית הפרס... על מה נחלקו? על עפר הבא מארץ העמים בירק, שרבי אליעזר אומר: מצטרף; וחכמים אומרים: אין מצטרף, עד שיהא במקום אחד כחותם האיגרות" תוס', אהלות פי"ז ה"ו. רבי יהודה הוא ששנה שהשיעור לטומאה לדעת חכמים הוא כחותם האיגרות, כפי שנשנה במשנתנו. קרוב אפוא להניח שמשנתנו היא משנת רבי יהודה המקטין את שיעורי ההוצאה אף בהלכות אחרות.

7 זבל וחול דק – שווים בשיעורם לאיסור הוצאה בשבת, כאמור בתוספתא: "חול עפר ואפר שעורן בכזבל" פ"ח ט הי"ט. ושיעורם כדי לזבל קלח שלאכרוב. דברי ר' עקיבה. וחכמים אומרים: כדי לזבל כרישה – שיעור הזבל הדרוש לכרישה קטן מן הזבל הדרוש לקלח של כרוב. ייתכן שגם הלכה זו, הקובעת להלכה את השיעור הקטן, שהרי נאמר עליה שזו דעת חכמים, היא ממשנתו של רבי יהודה כקודמתה, שהרי היא בנויה במתכונת קודמתה: פותחת בדברי רבי עקיבא, הנוקט שיעור גדול, ומביאה אחריהם את דברי חכמים, המחמירים. רבי עקיבא וחכמים לא הבחינו בין חול דק לחול גס, אך נאמר בתוספתא: "אמר רבי: נראין דברי רבי עקיבא בחול דק ודברי חכמים בחול גס" פ"ח ט ה"כ. סוגיית הבבלי לחולין דנה בשאלת הגדרת חול דק וחול גס לעניין כיסוי הדם, ונאמר בה משמו של רבי יוחנן: "חול הדק... כל שאין היוצר צריך לכתשו... חול הגס... כל שהיוצר צריך לכתשו" פח ע"א.

8 חול גס כדי ליתן על מלוא כף סיד – כשיעור החול שהסייד, והוא הנקרא בימינו טייח, צריך להוסיף לכף של סיד המשמש לטיוח הקיר והחלקתו. משנתנו קובעת את שיעור חול הגס כפי הכמות שהסיידים צריכים למלוא הכף, ובלשון הברייתא בבבלי: "תנא: כדי ליתן על פי כף של סיידין" פ ע"ב.

9 קנה – אורכו המזערי של הקנה שאסור להוציאו בשבת הוא כדי לעשות קולמוס – שראוי לכתוב בו. והברייתא שבתוספתא ובשני התלמודים קובעת את שיעורו במדויק: "מגיע לקשרי אצבעותיו". ושניהם מתחבטים בשאלה אם הכוונה לקשר העליון של האצבעות או לקשר התחתון, אך לא נמצאה לה תשובה. אם היה – הקנה. עבה או מרוסס – מרוצץ, כלומר שבור ואינו ראוי לכתיבה. שיעורו כדי לבשל ביצה קלה שבבצים – מאחר שאי אפשר לעשות קולמוס מקנה פגום, דינו כעץ, ושיעורו של עץ האסור להוצאה בשבת הוא כמו ששנינו להלן: "כדי לבשל ביצה קלה" פ"ט מ"ה; או: "המלקט עצים - אם לתקן, כל שהן; אם להסיק, כדי לבשל ביצה קלה" פי"ב מ"ב.

10 רב ששת אומר בבבלי שביצה קלה האמורה במשנה היא ביצת תרנגולת, והטעם: "שיערו חכמים: אין לך ביצה קלה לבשל יותר מביצת תרנגולת" פ ע"ב. זוהי דוגמה נאה לעירוב בין הראליה לבין הדיאלקטיקה הספרותית: סתם ביצה במשק הבית היא ביצת תרנגולת, והטעם שניתן, "שיערו חכמים", הוא ספרותי בעלמא, אך ייתכן שרב ששת אמר רק את האמור בסיפא, והעורך הוסיף את הרישא. בשני התלמודים נאמר שכוונת המשנה אינה לביצה שלמה אלא לגרוגרת של ביצה קלה. והירושלמי אף קובע כלל: "כל ביצה דתנינן בכלים במשנת כלים, כביצה ממש; בשבת, כגרוגרת מכביצה", ונראה שהוא מתכוון לצמצם את המידה ולהחמיר בשיעור האסור בהוצאה בשבת. אך כפי שאמרנו לעיל, הובאה הביצה כדוגמה לבישול קל, משום שהייתה תדירה ביותר: באותם ימים, גידלו תרנגולות בחצרות הבתים, והביצים היו תוספת קבועה למזון.

11 שיעורו של העץ המתחייב חטאת הוא כדי לבשל ביצה קלה כשהיא: טרופה ונתונה בלפס – וגרסת הבבלי: "תנא: טרופה בשמן ונתונה באילפס", ופירש רש"י על אתר: "טרופה בשמן - שממהרת לבשלה". טרופה בשמן היא אפוא מטוגנת. הלפס הוא האילפס הנזכר הרבה בספרותנו, מעין המחבת של ימינו, דפנותיו נמוכות, והן הלכו והתרחבו כלפי מעלה או שהיו בקו ישר, והוא שימש לטיגון דגים וביצים., וכן לבישול. הווה אומר שצורתו כמחבת עמוקה.